לוגו
החיים היפים של קלרה שיאטו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מתוך ‘מאזנים’, 1973


תמיד זכרה את הפחד הסתום. כשהיתה קלרה שיאטו בת שתים־עשרה, עמדה בחלון ותלתה וילאות. לפני שעברוּ הליצנים בדרך לקרקס, ראתה את שמואל אבומן עם אחיו. שמואל נשא את עיניו וראה את קלרה, ואז נתמלאה מין פחד סתום, ועיניה, שהיו בהירות מאד, נתאפלו וחשה כאילו אזל הדם מפניה. היא מיהרה להסתתר מעבר לווילון אך שמעה את שמואל אבומן שואל את אחיו מי היפה הזאת, ומחייך. היא לא ראתה את החיוך, אבל שמעה את המלה מתחייכת בגרונו ומשהו עמוק בה נצטנף. היא הרגישה שרגליה נהיו קרות וזכרה שאמרו לה שלמתים יש רגלים קרות, על כן מיששה את לבה לראות העודה חיה. אחיו של שמואל אבומן אמר, יש לה אח שמרים משקולות וקלרה נחפזה להיעלם, כאילו ביקשה להיבלע לתוך הווילאות הכתומים ולא להיראות עוד לעולם.

לפני שבאו הדודים מסלוניקי והביאו את המתנות ואת השמלה המשונצת, שמעה את שמואל אבומן שר את ההפטרה בבית־הכנסת הגדול. היא ישבה בעזרת־הנשים ולא הביטה לעברו. אמרו הנשים שמאז אבוטבול הגדול, נכדו של המר"ן, לא שר כך אף נער באיזמיר. היא ידעה זאת גם בלא שיאמרו לה. אבל חשה צורך להתגונן בפני משהו שלפתע מילא אותה תשוקה עזה מדי ועל כן אמרה בלבה: יש לו קול מצחיק, הוא שר בלי רגש, הוא יפה ושר כמו ילד יפה מדי.

היא לא שמעה את כל ההפטרה כי החלון היה מלא ציפורים שעפו לארצות אחרות והיתה איזו עננה בשמים וקלרה בכתה לתוך מטפחת רקומה, עד שאמה דחפה אותה במרפקה ולחששה לתוך אוזנה, אך היא לא הבינה מה אמה אומרת.

שמואל אבומן אורַס לבתו של איש זועף שהיה בוצע בשר בשוק במהלומה נוראה, ואחרי שנשא את ארוסתו לאשה, עקר לעיר אחרת. קלרה גדלה בתוך חצר מלאה ילדים, אהבה מאכלים שמנוניים, עוגות מתוקות, תבלינים חריפים ותה עם נענה. בבית נתלחשו ליחושים והיו שמועות משמועות שונות, וקלרה חיכתה שיאמרו לה מה לעשות. פעם חלמה ששמואל אבומן קרב אליה ומגיש לה זר פרחים, אבל התעוררה בפתאומיות חדה כל־כך, שלא זכרה אם קיבלה מידיו את הזר אם לאו. וכך, בין השמועות, הובא לה חתן. שמו היה ששון והיא הביטה ישר לתוך עיניו וידעה שהוא יפה ואוהב אותה ממבט ראשון. הוא רעד כאשר דיבר עמה. היא זכרה את שמואל אבומן ולעצמה פיזמה קטע מן ההפטרה שלו וזכרה שהיו לו עינים ירקרקות־זהובות ושהיתה בהן איזו הבעה נואשת של תוגה. נתעטפה חרדה שהיתה מעורבת באיזה אושר מוזר שרחש בתוכה ורצתה לבכות ולצחוק בעת־ובעונה־אחת.


*

בעלה ששון לקח אותה לעיירה קטנה ביוון, על חוף הים. היא אהבה את הים הלוחך את החול ואמרה בלבה: כל חיי, אדוני, תן לי לחיות על יד ים. אני רוצה למות עם השקיעה היורדת לתוך האופק כשהשמים האדומים נושקים את אדוות המים. ששון היה מוביל דברים בעגלה רתומה לסוס ונולדו לה חמישה ילדים. משהו בתוכה ציפה שיהיו להם עינים שגונן ירקרק־זהוב, אך עיני ילדיה היו כעיניו האפלות של ששון. רק לחמישי היו עינים שגונן ירקרק־זהוב. היא למדה לאהוב את ששון בעלה במסירות זכה ושקטה. הוא היה איש רך ונעים והיה לוחש לה מילים מתוקות, ובלילה, כשהיה עושה לה ילדים, היה בוכה.

היה לו גוף חמקמק כשל דג, עינים אפלות, וידיו היו רכות כשלהבת הנר. היא קראה לו מר ששון והוא שר לה שירים עצובים בשפה בלתי־מובנת לה, על ההרים והיערות של אנטוליה בהם נולד ומהם נס אחרי שהדליקה הגדולה הבעירה את ביתו. פעם סיפר לה איך בער הבית והוריו נצלו באש. היו שם אנשים שיכורים שרצו שגם הוא יעלה באש וביקשו לראות לפיד שנער קטן מבעיר בגופו, אבל זקן אחד הציל אותו. אמו היתה אפר וקברו אותה בלא שיראנה עוד. ובלילות, כשלא היו מדליקים נרות, היה מר ששון מחפש נרות דולקים לכבותם. ואף בלילות הירח המלא, כשהיה מבקש לכבות דליקות, לא נמצאו לו. הם גרו על יד הים והעצים היו רחוקים זה מזה. הוא התגעגע אל ההרים הגבוהים של אנטוליה, וכאשר היה חולם על המקומות בהם נשפכים היובלים לתוך הנהרות הגדולים ואנשים עזי־מבט רוכבים על סוסים מנפנפים חרבות, היה בוכה בשנתו וקלרה ידעה על מה חולם מר ששון. חלומותיה היו מרים כל־כך עד שפניה, כשישנה, היו רכות וחלקות כּפני תינוקת. מר ששון חיפש את קלרה בידיו החכמות לאהוב, וידע לרחם ולגונן עליה ולאהבה כמו שאוהבים יין טוב, ושתה אותה אט־אט כאילו כל חייו לפניו, והיא נתנה לו לפכּוֹת בתוכה, להוליד לה שני ילדים מתים ושלושה חיים ואמרה בלבה, אני הלא באמת אוהבת את מר ששון והוא איש יפה ורך מאד. לפעמים, כשחלמה על איש עם עינים ירקרקות־זהובות, היתה מתעוררת רועדת כולה והיתה שותה תה חריף עם נענע ומביטה בחלומות הבעתה של בעלה, וכך היתה יכולה לכבות את האימה המרה שבערה בה ורווח לה. היא שמעה מפי החכם עמרם על השטן ואשמדאי וידעה שיש להם עינים ירקרקות־זהובות.

כשאמה מתה, קרא לה אביה לבוא אליו לאיזמיר. היא נפרדה מעל מר ששון ומעל ילדיה ונסעה אל אביה. אביה היה ישיש ועיניו כהו מראות. הוא שכב במיטה וביקש להיספח אל מריומה אשתו. בלילה ביקש מקלרה לשכב לידו. שלושה ימים ושלושה לילות חיממה בגופה את גופת אביה הגוסס, והוא קרא לה מריומה וליטף את פניה בגעגועים. הגעגועים אל אמה החרידו אותה, שכן, אף שידעה כי היא אוהבת את בעלה, לא התגעגעה אליו. היא חשבה שמעולם לא התגעגעה אל איש, אבל עמוק בלבה ידעה שאותן עינים ירקרקות־זהובות הפולחות את גופה בשנתה, היו געגועים שאין להם שיעור. כשליטפה את עיני אביה לא ידעה עוד עיני מי היא מלטפת. וכשמת בזרועותיה, נעלה את עיניו המתות, כיבתה את פיו הפעור בנשיקה ואז לא התאפקה והניחה ידה על רגליו. רגליו היו קרות וקלרה ידעה שאכן מתה אז, בהיותה בת שתים־עשרה, בחלון.

אחרי הלוויה, לְקָחָה בעלה חזרה לעיירה. הוא עמד לידה בשעת הלוויה והחזיק בידה. היא לא בכתה. אחרי שמת אביה, לא התגעגעה אליו עוד. בדרך חזרה, עבר על פניהם בחור עם עינים חדורות שנאה והעיף ציפור מתה אל חיקה של קלרה. היא ליטפה את הציפור ולא ידעה שהציפור מתה. רק מאוחר יותר אמרה, אלוהים ישמור. הבחור הלך סביב הבית ימים הרבה. אמרו שקלרה היא היפה בנשות העיירה, והבחור ביקש לקנות אותה. אך קלרה רק חייכה, משום שלא ידעה שקונים נשים נשואות. היו לה פנים פתוחות ועינים שידעו לחייך מעצמן. הבחור נתפתה לעינים הפתוחות ורצה להחליק לתוכן. כששאלה אותו מה הוא עושה, אמר לה שהוא מאכיל סרדינים מקופסאות, והיא צחקה.

שלושת בניה גדלו והיא לימדה אותם כל שידעה, וידעה שהיא יודעת כּה מעט. מר ששון אמר שהוא יודע דברים אחדים על יערות והרים פראיים, אבל אין לו מה ללמד את בניו, לבד מדרך ארץ ואהבת השם. וכך היתה הפריחה בבית שעל יד הים מלווה איזה פיקחון עצוב של ויתור. הילדים ראו את הבחור סובב סביב הבית ולעגו לו והוא חיכה לרגע הנאות כדי לאהוב את היפה בנשים. מר ששון חלה הרבה ושכב קודח. אחר־כך באו הגרמנים, ומן הכוכים ירו בלילות. קלרה לא הבינה מדוע מגרשים אותם מן הים. היא אהבה את ריח המים ואת המיית הגלים הלוחשים. מר ששון העמיס ארגזים על העגלה ודיבר עם הבחור, שאמר שהוא מוכן להצפינם, ואז נישק מר ששון את ידו. כשראתה קלרה איך מנשק בעלה את ידו של הבחור, נתמלאה חששות רחוקים וזכרה את שמואל אבומן. הבחור הוביל אותם לבית קטן על יד נחל שמימיו נשפכים אל הים. היתה שם טחנת־רוח קטנה ואנשים גידלו פרגים. בלילה, לאור העששית, ראתה קלרה שגון עיניו של הבחור אינו כגון הציפוֹר המתה, אלא ירקרק־זהוב. היא פרשה ידיה באותה תחינה עמומה וכבויה של כלבים פצועים, אחרי שדרסה אותם עגלה. ואז נתאבנה לתוך ידיו, ובעלה ישן בעליה של המתבן. הוא היה מבוגר יותר משהיה נראה תחילה, והיה בו רוך ממוזג באיזו אכזריות שהזכירה לה את החיוך שלא ראתה. כשהיתה בתך ידיו של הבחור וגופה מוּגר לתוך גופו, בכתה. אז גם הבינה מדוע בוכה מר ששון כשהוא עושה לה ילדים. היא שיחקה בתלתליו של הבחור, הניחה את ראשו על שדיה, והוציאה מתוכה אנחה נוראה כל־כך, שהבחור צחק מרוב אושר. היא ידעה שחטא כבד היא חוטאת, אבל בתוך לבה צחק איזה שד. היה בה פחד ענקי מן האושר הזך והחריף שחשה שאינו מגיע לה כלל, אך עתה עשתה מה שאולי תמיד רצתה לעשות: היא נישקה שֵד. השד שבתוכה נגע בשד, והאושר כמו כאב נוגע בכאב, היה חריף. הבחור אמר ששמו בּוֹרקָס ושיש אהבה בעולם. היא אמרה לו שאינה מבינה מדוע היא מנשקת אותו, והוא קישט את גופה בפרחים שקטף על יד הנחל ואמר לה, כמה מחרידה את ביופיך, קלרה, ועורך כצבע המים.


*

בלילה השלישי יצא הבחור, ובעלה עלה על יצועה. מר ששון ירק דם לתוך הכר והיא לא ידעה מניין שאבה את האומץ להניח את גופה, שלא רוחץ, על יד גופו של אישה היפה. בחוץ היו שוטרים. מן החלון שמעל למיטה ראתה איך מולקים השוטרים את ראשו של בורקס ואומרים, כך ייעשה למי שמצפין יהודים. הראש המותז לא ענה, יש אהבה בעולם. קלרה תרה אחר עיניו של בורקס ומצאה את עיני בעלה על ידה ופיו יורק דם.

השוטרים העמיסו את הילדים על הקרון וצעקו לקלרה להיחפז. היא סחבה את השקים ומר ששון אחריה, שחוח. הם עלו לקרון ונסעו בשיירה. במקום אחד פגשה את דודה רוזה לבושה שק. היא חילקה קפה שחור ועיניה בערו בשנאה יבשה כמו השק שלבשה. קלרה לחשה לה משהו באוזנה והדודה אמרה, יש לך אח מרים משקוֹלוֹת, והערל שמת, ימות שוב בידי ברזל. אבל מרים המשקוֹלוֹת היה כבר שרוף באושוויץ ולא היה מי שיהרוג שנית את בורקס.

הם נסעו ממקום למקום ולפעמים היתה קלרה עוצמת את עיניה וחושבת כמה יפה היה האיש ההוא על יד הים. קצין גרמני לקח את שדיה של קלרה בידיו ואמר, העבריות האלו יש להן חלוקי נחל ענקיים במקום שדיים. ואז הפשיטו את הנשים. הנשים היפות בכו ואילו הזקנות רעדו וניסו לחבק את גופן בידיהן. לא כולן מתו. אלו שנאנסו הומתו מיד. כשראתה קלרה איך הגרמני הורג את דודתה, עלתה בה חמתה ללא נשוא. הקפה השחור שבידי דודתה, כמו לשונות שחורות, שתי וערב על גופה, הבעית אותה, והיא התנפלה על הגרמני ושרטה אותו בצפרניה.

הגרמני קיבל את שריטותיה בשוויון־נפש, ואז הבינה למה התכוון דוקטור הירש, ששם עצמו ראש לשיירה, כשאמר לה ביוונית שהגרמני נראה כיווני שפּוּסל בידי נַפּח. היא הרגישה ביראה כיצד, ככל שעולה חמתה על הגרמני, כן גדלה הנאתה ממגע ידיו הלבנות והמטופחות, ולא יכלה שלא להרהר, אפילו ברגע זה, במה שתמיד ידעה עמוק בלבה, שהשטן בחר את גופה לדור בו.

כשהפרטיזנים באו, עוד נראה דם הגרמני בצפרניה. היא לא זכרה כמה זמן שהו ביערות, אבל מר ששון החלים והיה לאיש אחר. הפרטיזנים, שקודם לעגו לו, היו נשמעים לו עתה, וקלרה נתמלאה גאוה. מר ששון הוביל אותם בשבילים נסתרים והיה יודע מראש מתי ירד גשם ומתי יהיה הקור ללא־נשוא. הוא מצא להם מזון בנקיקים וגרגרים מתוּקים במערי־יער חשוכים, ופעם, באמצע הלילה, בא אליה ולא בכה. היא ליטפה את ראשו, את חלקת שערו ליטפה וראתה איזו גאוה כבתה באיש הזה על יד הים ונתעוררה לחיים על ההרים.

הילדים נעלמו ונמצאו לאחר זמן על יד המנזר הלבן. שני בניה הגדולים שמחו לקראתה ושאלו מה קרה לאדון בורקס. בנה הצעיר בא אליה בגלימה לבנה של נזיר ומחרוזת־ענבר, ופניו, שהיו תמיד חיוורות ויפות, היו חיוורות ויפות שבעתיים, ושוב ראתה שלשטן יש עיניים שגונן ירקרק־זהוב. בנה דיבר אתה על ישו שמת כדי להושיע את כולנו והיא אטמה את אוזניה. הפרטיזנים שתו יין שהביאו נזירים וצחקו, וכשמר ששון היכה את בנו, צעקה קלרה. היא לא צעקה על בעלה אלא אל כל העולם, וכל חייה נראו לה פתאום כאילו בותרו בסכין. היא ראתה את עיני היגון של בנה והן כפלדה חשוקות. קלרה תלתה חלוק נחל על צווארה, קשור בשרוך, והלכה שחוחה כאילו נפלו עליה השמים. בלילה היו כוכבים איומי מראה בשמים ואיזו הילה עגומה, כתוגת ההרים הקרה, ריחפה על העצים, ומרחוק נהמו אחרוני הדובים ביערות הללו.


*

כעבור שנתים הגיעו לעיר פיומה. בנה הצעיר נשאר במנזר בגלימה לבנה ועם מחרוזת־ענבר. בעיר היו הבתים כחולים כמו שמים שנפלו לתוך רחובות צרים ונקיים. היא תעתה ברחובות ונקלעה ללוויה. נשים בשחור קוננו, ומדונה מעץ, צבועה ששר וזהב, זלגה דמעות, והנשים ייללו. בחור מקורזל שיער נתן לה תפוח־זהב. היא ידעה מיהו מפני שהכירה את גון עיניו. הוא אמר לה שאלוהים אוהב יהודים מתים והיא אמרה, הלוויה זאת לא של יהודים היא. הוא אמר שבא מתל־אביב והיא ידעה שמר ששון מחכה לאיזו אניה שתקח אותם לתל־אביב, אף כי לא ידעה היכן היא אותה עיר. היא שמעה על כותל הזהב ועל ציון, אך לא ידעה שאכן קיימים מקומות אלו בעולם. הבחור אמר שהוא מחפש את דודו והיא שאלה אם היו לדודו עינים ירקרקות־זהובות, אך הוא לא ידע, כי מעולם לא ראהו, ואז שאלה אם שם דודו שמואל אבומן והבחור אמר כן, ומניין ידעת, ואז פרצה בצחוק. החרדה שעורר בה מראהו פינתה מקום לצחוק שחלחל בה כל העת. היא אף לא ידעה מניין ידעה, כשם שלא ידעה אם שמואל אבומן היה מר בורקס או לא. השנים ביערות ובהרים טשטשו במוחה את הקישורים שבין דברים שלכאורה הם ברורים מאד.

מר ששון סחב שקים לאניה ואכל תפוזים בשפע. הבחור הוביל את קלרה לאניה. על כבש האניה חיכו לה בניה עם מצלמה שגנבו מגרמני מת ברחוב. היא רצתה לזרוק את המצלמה לים אבל בניה צחקו ולא זרקו את המצלמה. הכל עלו לאניה ששמה פאן־יורק והפליגו לארץ־ישראל. הם שכבו בעמקי האניה, במקום שלא היו בו לא אויר ולא אור, והיו צפופים כמו סרדינים וקלרה זכרה כיצד אמר לה פעם מר בורקס שהוא מאכיל סרדינים מקופסאות, וחייכה לעצמה. מר ששון היה חולה, הקיא כל העת ואף ירק דם. הוא לא עלה עם כולם אל הסיפון שלוש פעמים ביום כדי לשאוף אויר ולאכול בשר משומר שבחורים מקורזלים ושתי בחורות חילקו להם מארגזי קרטון. הים היה סוער וקלרה אהבה את מראהו המבהיל. על הסיפון פגשה את שמואל אבומן, שערו היה מכסיף ועורו צפוד. היא נרעדה למראהו ודמעות ניקוו בעיניה. שמואל אבומן אמר, אני זוכר אותך היטב, שמך קלרה. והיא אמרה, היה לך חיוך במלים, שרת את ההפטרה יפה מאבוטבול. הוא אמר, כל המים שזרמו מאז! והביט בה במין ערגה ושלח ידיו ומיד השיבן. אף היא פשטה ידיה כאילו היתה מתחננת על נפשו יותר מאשר על נפשה, אך ידעה שהיא מתחננת על נפשו של איש אחר שפעם לבש את דמותו של שמואל אבומן. הוא אמר, אשתי חולה למטה ויש לה צפרניים חדות מקנאה. ואז אמרה קלרה דבר נורא. היא אמרה, אולי הפסדנו הכוֹל? והוא אמר, אבל אנחנו חיים, קלרה, וכולם הלא מתו. והיא אמרה, אולי מוטב היה למות, ואף סיפרה לו, אף כי לא אבתה לספר, על אודות בנה שנשאר ביערות לבוש גלימת־נזירים. היא לא סיפרה לו כמה דומה לו בנה הנזיר.


*

אחר־כך לא ראתה עוד את שמואל אבומן, אבל ידעה את שמו בלילות־הקרים. כשהגיעו לחיפה לפנות בוקר והכרמל נראה מרחוק, שרוּ כולם וקלרה התפללה לציון ורצתה לראות את הכותל שכולו זהב. לקחו אותם למחנה אוהלים והיא עמדה בתור וקיבלה פרימוס, כמה מזרנים, שמיכות, אורז, קמח ובצלים. מר ששון היה חולה והיא רצתה פתאום לראות את בנה הצעיר. השנאה שיקדה בעיניו היתה חמלה בעיניה, ובלבה קראה לו שמואל בורקס. כשמר ששון החלים, הלך לעבוד בבנין. קלרה מצאה עבודה במוסד לזקנים ושטפה רצפות. זה היה לפני שבנו להם צריפים והעמידו עמודי חשמל במעברה. לא היה בשר ואכלו חצילים ופילה. אחר־כך היה חורף קשה וששה ימים רצופים ירד גשם. האוהל נתמלא מים והתפללו להַשֵם. לצריף עברו עם שפעת קשה וימים אחדים גנחו באוהל הדולף.

אחר־כך עברו לגור בחורבה על יד יפו במקום הנקרא ג’בליה. הבתים היו נתוצים ופעם גרו בהם ערבים. פולנים פתחו מאפיה ממול וריח הלחם הטרי מילא את נחיריה תשוקה עזה. אמרו שהיא האשה היפה ביותר בשכונה. הבחורים חזרו מן המלחמה והתקלסו בה ומר ששון נלקח לבית־החולים בסרפנד.

מדי ערב היתה קלרה נוסעת לבקר את מר ששון ומביאה לו מאכלים שבישלה למענו. הוא ליטף את פניה ואמר, הלוואי שהייתי מת. היא אמרה, אל תגיד ככה מר ששון, הנה אנחנו חופשיים בארצנו, יש בן־גוריון ומדינה וכל ישראל חברים. ופתאום, מבלי שתדע מניין, ידעה דברים שמעולם לא ידעה. עברית למדה אט אט, אבל הכו­­ל דיברו ספניולית לבד מן הפולנים והרומנים, שפתחו מסעדה של סטייקים מן השוק השחור על מגשים מעץ. קלרה הדיחה את הכלים ושטפה את הרצפות. היא אף למדה לבשל מטעמים רומניים, אבל ידעה ששמואל אבומן היה מעדיף את המאכלים שהיא מבשלת למר ששון. היא לא ידעה היכן מתגורר שמואל ופעם חלמה שאשתו באה אליה ושורטת אותה בצפרניים חדות ולא ידעה אם שרטה גרמני עם ידים מטופחות או אשה שלפתע לא היו לה פנים כלל. במסעדה הרומנית פגשה את מר חלפון שרצה לשאתה לאשה. היא אמרה, מה פתאום, אני נשואה למר ששון, וחלפון אמר, ואם ימות מה תעשי. היא חשבה כמה מצחיק הוא מדבר וכמה נורא. כשאכל, היו דמעות בעיניו, והיא לא ידעה מדוע אינה אוהבת אנשים הרוצים שתרחם עליהם. אבל בדרך זאת למדה משהו שמעולם לא ידעה. היא כמעט למדה לרחם על עצמה ואמרה, מר חלפון רוצה לשאתני לאשה ולילדים אין בגדים לחורף, אני עושה ספונג’ה והרגלים כואבות. אבל היא בזה לעצמה על מחשבה זאת שעלתה בה כשהראה לה מר חלפון תמונות שהביא משם, וראתה חריץ עמוק באדמה ואנשים עומדים עירומים בשלג וחיילים קרואטים עם רובים להרוג אותם, ונזיר מברך ברכה אחרונה. היא לא ידעה אם הנזיר הוא אכן בנה, אבל חשבה, למה לא? על כן הלכה לאשה שגירשה בלחשים את השטן מן הריאות של מר ששון כשחזר מבית החולים ועודו יורק דם, וביקשה ממנה לקחת ממנה את בנה.

היא שכבה במיטה, והאשה והגבר חבוש התורבן, שפורר לחם קדוש לתוך כוס מים שהיו בה פלחי־שום, גירשו את בנה מתוכה. הוא יצא בכאבים עזים, אך התאפקה ולא בכתה. היא זכרה כיצד נולד יקירה וכמה מתוק ויפה היה כשנולד. אבל רחמה היה עתה נקי ממנו וזכרו עזָבה לימים הרבה. מר ששון כבר אינו יכול לעבוד, ובכורה, מיוחס, נלקח אל קצין המבחן. מיוחס חייך אליה ולחש לה שקוראים לו הֶדק־המוות. החיוך שעל פניו היה מוזר בעיניה והיא חשה כאילו לא מתוכו נבע, אלא הודבק על פניו כדי לגונן עליו מפני איזה דבר מפחיד. אחרי שנאסר לראשונה, עזבה את הרומני שמכר סטייקים של גמל ודחפה לפינות חשוכות, והלכה לעבוד אצל משפחת רונן ברחוב בן־יהודה.


*

למשפחת רונן היתה דירה גדולה עם הרבה ספרים ותמונות ושלושה ילדים שנראו לה כמו גלידות על מקל. הגברת רונן אמרה לה שהיא יותר פרימיטיבית מן הערביות שהיו עובדות אצלה בירושלים לפני המלחמה וביקשה ממנה להביא לה לקרדה מן השוק השחור. היא הביאה לגברת רונן לקרדה ולארוחת־הצהרים קיבלה מרק עכור. היא מירקה את הרצפות כדי שיהיו נאות לרגליהן העדינות של הילדים שדמו לגלידות על מקל. מיוחס כתב לה מכתב מבית־הסוהר ולא יכלה לקרוא את מכתבו. ואז עבר שמואל אבומן לגור בג’בליה. הוא קיבל חורבה גדולה משלוֹ, ושיפץ אותה במו ידיו. אשתו לא יצאה מפתח הבית וקלרה לא ראתה את פניה. אבל חלונות הבית היו כה מזוהמים, עד שלא התאפקה ובאה בלילה עם מטליות וסיר מים וסבון ומירקה את החלונות ולא ידעה אם העינים המתבוננות בה מבפנים היו עיניה שלה או שמא עינים אחרות, שכן בחשיכה לא ניתן היה להבחין בגונן. אנשים נטפלו אליה ברחובות והיא אמרה, אתם רוצים בחורות לאהוב ואני זקנה, וצחקה בלבה. שמואל אבומן עבד בעיריה וחילק תה. הוא אמר לה שקוראים לו סמול הגדול והיא צחקה, זה היה אצל החנווני הטריפוליטני, כשקנתה גפרורים. שמואל אבומן אמר שהוא יודע מה עשתה לחלונות שלו ושלא תחשוב שאינו מודה לה על כך, והיא חפנה פניה והלכה לביתה. ששון נלקח שוב לבית־החולים ולא יצא עוד. היא חשבה, אני הלא באמת אוהבת את מר ששון. הוא היה רך ויפה ועשה לי שני ילדים חיים ושני ילדים מתים ואחד שלא חי ולא מת, אבל היא חשבה על מר ששון בתכריכים. בלילה ישבה ותפרה לעצמה שמלה שחורה מקטיפה שמצאה בשוק הפשפשים. גברת רונן כעסה ואמרה שאין היא אוהבת עוזרות־בית הבאות לעבודה לבושות שמלות נשף של השטח הגדול, נוצצות, ולמחרת אמרה שהילדים אינם יכולים לישון בגלל הסיוטים ופיטרה אותה.

היא אמרה, את סיפרת להם על המוות. קלרה לא ידעה מה פירוש המלה סיוטים, אבל אמרה, אני חושבת על מר ששון בתכריכים כי הוא מתקרב אל בוראו ואני אבלה על אלוף נעורי. גברת רונן אמרה, את בטח משספת בחרב ועיניך מפלי דמעה, וצחקה כשהלכה לרוֹוַל לשבת עם חברותיה ולדבר על הבגדים החדשים שכבר החלו להימכר בעיר בחנויות אופנתיות שצצו כמו פטריות אחרי גשם ימים הרבה. קלרה ירדה מן האוטובוס ועצרה אצל הטריפוליטני. גם הוא לא ידע מה הם סיוטים, אבל אשה אחרת, שנברה בחבית המליחים, אמרה שסיוטים הם חלומות בעתה. קלרה נתעטפה מין עצב לאה והלכה לביתה. החורבה היתה שקטה וציפּוֹרים קיננו על הגג. ליד הפתח ראתה עקרב שחור ורמסה אותו ברגליה. הבית היה לה ריק; מיוחס היה בבית־הסוהר ובנה השני, אברם, הסתובב ברחובות. אז נסעה לרחוב יהודה־הלוי וביקשה מכותב בקשות שהרכיב משקפי שמש שחורים, לכתוב למענה מכתב. הוא הכניס נייר למכונת כתיבה ענקית וכתב:

הנידון: פיטורי מעבודתי.

גברת רונן הכבודה,

מעלת כבודה…

קלרה הפסיקה אותו ואמרה שהיא תאמר לו מה לכתוב. האיש נעלב. מחץ את הנייר ביד שהיתה חפותה בבד שחור והצית לעצמו סיגריה. הוא אמר, אני כותב מכתבים עשרים ושלוש שנים ואני יודע לכתוב מכתבים. אבל קלרה שלא ידעה דבר, אמרה, אולי אתה יודע איך לכתוב. מה לכתוב אני אגיד לך. הוא נשא עיניו וראה את האשה היפה והקשוחה, העיף את הסיגריה, הכניס נייר למכונה וחיכה לדבריה, ואז כתב:

גברת רונן,

אני אשה קשה. אולי לא אמא טובה כי מיוחס בבית־הסוהר וזה סימן רע. כל זה נכון. לא שמלת נשף היתה לי, אלא בכי על אלוף נעורי. למה להגיד לי שלילדים שלך יש סיוטים!!! שהם לא יכולים לישון. אני יודעת שהם כן יושנים. הם יושנים במיטות הכי רכות בעולם. יש להם דברים יפים ודברים יפים עושים חלומות מתוקים. יש להם פטיפון, אתם חיים ברחוב יפה עם עצים ותריסים. לא יפה לדבר אתי ככה. את לא מפטרת אותי, אני מתפטרת בגלל עצמי ובגלל מר ששון.

שלום קלרה.

היא שילמה והאיש אמר, כתבתי עם כל השגיאות שאמרת ואל תגלי איפה כתבו לך את המכתב, וקלרה הביטה בו בחיוך שלפתע זרח מתוכה ואמרה, מה כבר מלים מה כבר אותיות, הלא העיקר הלב, ואתה הלא יש לך לב טוב. האיש הצית עוד סיגריה ואמר, את יודעת גברת קלרה, הלב, זה מה שהולך כאן לאיבוד. אני הייתי בבגדד ויהודים היו יהודים זה לזה, וכאן זה כמו גויים, כל אחד בגרון של השני, איזה גברת רונן זה היתה, מרחוב בן־יהודה שהבן שלה הולך אצל הזונות? וקלרה אמרה, אין לה בן גדול, יש לה שלושה ילדים קטנים. ואז חשבה, אולי אולי, צחקה וחשבה על האדון רונן ועל מיוחס בנה בבית־הסוהר. הלכה לביתה, והערב ירד, מחבק עצים באיזו דממה מדהימה. היא פיזמה לעצמה שיר ישן שהיו הדייגים שרים בעיירה הרחוקה בה ילדה את כל ילדיה החיים והמתים ואלו שאינם חיים ואינם מתים, והצחוק לא מש מפניה גם אחרי שקנתה בול ושלשלה את המכתב לתיבת־הדואר האדומה.


*

מיוחס ישב בבית־הסוהר כשאברם החל להסתובב ברחוב של האנשים המרים. הוא חיזר אחרי ציונה ורצה להתחתן. אמרו שהאנשים ברחוב ההוא, מרי נפש, עם מספרים כחולים על הידים. כשמת מר ששון, ליוותה אותו לקבר ולא בכתה. היא חשבה, הוא הלך אל בוראו ואיני מתגעגעת אליו. מיוחס שהובא להלוויה על ידי שוטר, ברח באמצע אל מלא רחמים, והשוטר צעק על קלרה ואמר לה, את עזרת לו, והיא אמרה לא, לא, אבל הוא הביט בה בעינים שונאות ולא ראה שעיניה הבהירות מלטפות בפעם האחרונה את גופו הדק של מר ששון. בדרך הביתה חשבה כמה מחשבות. מחשבה ראשונה היתה מדוע בחר מיוחס לברוח דוקא בעת הלוויית אביו, וקלרה אמרה בלבה, אולי לא רצה לצער את אביו וחס עליו. מחשבה שניה שחשבה קלרה היתה מדוע לא באה ציונה, ארוסתו של אברם, להלוויה. ואז חשבה שהנה הכל מתמזג למשהו אחד; העליצות שנתפסה לה היתה פיצוי מה, ובלבה אמרה, הנה מיוחס עשה משהו ואולי רצה שאביו יהיה גאה בו, וחשבה שלו יכלה, היתה אף היא בורחת, אך ידעה שכל חייה ברחה ולא הגיעה לשום מקום. ואז חשבה שאולי בעצם מעולם לא ברחה ומשהו בה תמיד מושרש באיזה מקום, ולברוח זה לא להגיע, ממש כמו לעמוד במקום. בבית ישבה והרהרה בבורקס. המקוננות הלכו מזמן והיא אמרה בלבה, האם ידע מר ששון על בורקס. בלילה הלכה לבית־הקברות. על קברו הטרי של מר ששון היה שלט קטן ושמו כתוב עליו, אך היא לא ידעה לקרוא. היה לילה ורוח רחשה בעפאי העצים. היא אמרה, מר ששון אלוף נעורי, האם ידעת על בורקס. ומר ששון אמר לה, ידעתי, אבל ידעתי מה טהורה אהבתך. היא אמרה, היה בי שד ועודו בי, וששון אמר, השד שלך הוא מה שעשה אותך יפה. והיא אמרה שזה לא הוגן להיות יפה בגלל השד ולא בגלל מלאך גבריאל. מר ששון אמר לה, גבריאל יש לו זקן לבן ונראה כמו רבי. אבל השדים יפים ויש להם פנים של מלאכים ואלוהים זה מה שלהיפך. היא חשבה שמחשבות מוזרות אלו אינן הולמות אשה כמוה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ושבה לביתה וישבה בין הפרחים שנבלו בתוך האגרטלים וחלמה חלום נורא. בחלום באו אליה שלושה אנשים וכל אחד מהם אמר, אני אביו של בן שהרגת במו ידיך. שלושת הגברים היו אביה הישיש, שמואל אבומן ובורקס, הוא בא אליה בלי ראש וידיו אחזו בגרונה עד שחשבה שהיא נחנקת והתעוררה בצעקה.

שמואל אבומן בא לביתה וראה אגרטלים עם פרחים נבולים. האויר עמד והיא לבשה שחורים וראתה את הגשם בחלון. שמואל החזיק בידה והיא יצאה החוצה וקטפה כלנית ונתנה לו. החורף היה עז וכלניות הרבה פרחו בין החורבות. אמרו שהו דמם של הערבים שפעם היו גרים כאן.

אברם למד נהגות והיה כרטיסן בדן, בחתונתו חשה קלרה כאורחת בלתי־קרואה. הם עקרו לגבעתיים וקלרה מצאה עבודה אצל יולנדה שנראתה כמו המדונה מעץ שבכתה בפיומה. מיוחס יצא מבית־הסוהר והביא בחורות הביתה. הוא אמר שהן חולות וזקוקות למנוחה. בלילה היה בא רופא ועושה להן דברים ובבוקר היו שוכבות כמו מתות, צבועות, עם שיער מלאכותי, ומעשנות סיגריות. מיוחס התקין אמבטיה כדי שהבחורות שלו תוכלנה להתרחץ וכך החלה קלרה להתקלח כל בוקר במים קרים ונראתה צוננת ורעננה. הֶדֶק־המוות אמר שאלו חברות שלו, אבל היא ידעה שהן עובדות בשבילו בחצרות. הוא קנה לה רדיו ופריג’ידר וסט של סדינים ממשי. אבל היא שנאה את המבטים המצובעים של הבחורות במיטה של מיוחס, עם סיגריות בפה וחיוך לעגני כאילו חיתה לשווא, כאילו היתה עשויה אוויר.


*

את יולנדה אהבה אהבה זהירה של אֵם שכולה. היא רצתה ללדת את יולנדה ולהוריש לה את הארמונות שלא היו לה. יולנדה דיברה אנגלית ועברית מצחיקה והיה לה קול של משחת שינים, אבל היתה הדבר העדין והמסתורי ביותר שקלרה פגשה בחייה. בלבה ידעה קלרה שיולנדה היא מלכה, ועל כן יכלה להוריש לה את הארמונות שלא היו לה. יולנדה גילתה שקלרה אוהבת סרדינים ושמנת וקנתה לה סרדינים ושמנת. הן ישבו במטבח כמו שתי אחיות ודיברו על החיים בכלל ובפרט. אַיָה הלכה לגן הילדים ויולנדה עזרה לקלרה לנקות את ביתה של יולנדה. כשיולנדה עמדה במטבח עם הפליט ובכתה, בא הסנדלר בכובע הגרב ורצה להרוג את קלרה בפטיש. יולנדה בכתה עם פליט ביד, משום שלא יכלה להרוג את המקקים שזחלו פתאום מכל הסדקים ואף מן הכיור יצאו. היא בכתה משום שלא יכלה להרוג אותם בפליט. היא הכירה אותם משום שראתה אותם יוצאים מן הסדקים ומן הכיור ויולנדה לא יכלה להרוג בעלי חיים שהכירה אישית. הסנדלר בכובע הגרב היה יושב ברחוב למטה ומתקן נעלים. הוא פרץ לדירה מפני שהדלת היתה פתוחה.

הדלת היתה פתוחה משום שיולנדה לא נעלה את הדלת מעולם. קלרה חשבה שלא היתה נותנת לה את הארמונות שרצתה להוריש לה, היו בוודאי גונבים אותם ממנה. ואז חשבה, אולי היה מיוחס בני בא וגונב, וחשה מין רגש של גאוה עצומה מעורב בעצב אינקץ. קלרה צעקה על הסנדלר, לך מכאן מג’נון, והוא פרץ בבכי ואמר ליולנדה שאין לו דבר נגד קלרה היפה, רק נגד הדק־המוות יש לו. הדק־המוות לקח את בתו לביתה של קלרה ועשה לה הפלה והיא זונה בכביש, הביאה הביתה מחלה וגנבה לו את החסכונות שלו לתת למיוחס. הבת שלי יורקת על האבא שלה, אמר, וקלרה היפה לא יודעת שומדבר שהולך אצלה בבית. קלרה אמרה, הוא לא הבן שלי! הוא לא הבן שלי! נכנסה לאמבטיה, שכבה באמבט וחתכה לעצמה את הוורידים. באמבולנס אמרה לשוטרים שלא תגיש כתב אשמה נגד שומאיש והיא לא זוכרת שמישהו בא וניסה להרוג אותה בפטיש. השוטרים אמרו שהסנדלר אמר להם שבא אליה להרוג אותה והיא אמרה שהוא בטח צוחק והם אמרו שהוא בכלל לא צחק. היא סיפרה להם שמיוחס מביא בחורות בלילה ורופא בא ועושה להן הפלות. המשטרה צרה על הבית ועצרה בחורה ורופא. מיוחס נמלט ובא למחרת, היכה את קלרה שהיתה חבושה אחרי שיצאה מבית־החולים, ולקח את הרדיו ואת הפריג’ידר.

יולנדה נתנה לקלרה בגדים חדשים, מקרר ישן ורדיו, וקלרה הרגה את כל המקקים כשיולנדה הלכה לגן הילדים להביא את איה הביתה. ביום שחזרה לעבוד, נודע לה שמיוחס הרג את הרופא מנוה־שאנן. הוא קיבל מאסר עולם והיא נסעה לבקר אותו. הוא אמר לה שהוא סולח לה על שהלשינה עליו, אבל הוא רוצה שתביא לו חשיש. קלרה לוותה כסף מיולנדה וקנתה חשיש אצל תימני ברחוב אחד עם אורות ניאון והביאה לבנה, המכונה הדק־המוות, חשיש בפה. היא נישקה אותו בין הסורגים והעבירה לו חשיש מפה לפה. הוא רצה עוד ועוד וקשה היה לה להשיג את הכסף. היא רצתה לקנות שמלה חדשה ולתקן את התריסים לחורף, אבל מיוחס היה פורש ידים מתחננות ואומר, אמא, זה כל מה שיש לי כאן, ולבה נכמר.

בחורף ההוא ירד גשם רב. אף שלג ירד יום אחד ביפו, והכוֹל היה קפוא ולח. קלרה נזכרה באיש שלג שראתה בהרים, בימי הבריחה, ולפתע חשה שהנה כל השנים נתערמו עליה, ובתוכה, ואולי היא זקנה, ואפילו את יום הולדתה אינה יודעת. היא ביקשה לנוח, אך לא היה לה היכן. ציונה, אשתו של אברם, אמרה שביתה קטן מדי. אנג’לינה, בתו של אברם, התאהבה באיש נורא עם מוסטנג אדום וציונה אמרה שכל הצרות באו עליהם בגלל קלרה. היא אמרה, שהכל קרה מפני שבנה הגדול של קלרה הורג אנשים ובנה הקטן מכר יהודים לגרמנים ורק אברם ניצל מידיה. אנג’לינה צחקה לאביה שרצה להכות את האיש עם המוסטנג האדום, ואז קיבל אברם את התקף־הלב הראשון שלו ואמרו איזה צרות היא עושה לו השרמוטה.

אחרי שלושה חורפים חדלה אנג’לינה היפה לצחוק. היא לבשה פנים מרות כמו כולן, החלה להתלבש בבגדים נוצצים ונראתה כמו הבחורות שמיוחס היה מביא לביתה של קלרה לפני שהרג את הרופא מנוה־שאנן. אנג’לינה נעשתה קשוחה ועצובה, אבל היתה יפה כמו כל בנות שיאטו. אנג’לינה דומה כל־כך לקלרה שקלרה יכולה לשבת ולהתבונן בה שעות ארוכות ולזכור איך היתה פוסעת על יד הים ומשחקת עם ילדיה כשהיו עדיין תינוקות, ואנשים אמרו, קלרה היפה משחקת בחול. פניה של אנג’לינה נעשו כמו פצע לבן ובלתי מובן. אנשים ברחוב אמרו, זה לא יכול להיות, כאילו אין יופי כשלה נסלח כלל. והם רצו להורגה משום שהיתה יפה כל כך. בלילה, כשהאיש הנורא שלה בא הביתה שיכור והיכה אותה, לקחה אנג’לינה אלף לירות ממעילו והביאה לקלרה. יחד הלכו לרחוב של הניאון לקנות חשיש. וקלרה באה כל שבוע ונישקה את מיוחס עם חשיש בפה וחשבה שהיא מנשקת סורגים.

כשתפסו את קלרה עם חשיש בפה, היה צחוק גדול בבית־הכלא. השוטרים צחקו, הסוהרים צחקו והאסירים צחקו. קלרה לא אמרה דבר וישבה שותקת. יולנדה הביאה את בעלה העתונאי לבית־המשפט והוא גולל בפני השופט את קורות חייה של קלרה שיאטו. קלרה סירבה לדבר ורק חייכה חיוך סתום, והשופט אמר, אשרי צאצאי האיכרים כי להם חכמת החיים הפשוטה. ואמר, כמה חבל שאנשים לוקים באפאתיה ואינם לוחמים. ואולי, אמר השופט, צודק רק מיוחס. השופט היה איש עצוב ורציני ואמר דברים שאולי לא צריך היה לומר. הוא אמר שרק אלו שנולדו כועסים באמת יוכלו אולי לצאת מן הטבעת החונקת, אבל כעס רב מדי עלול לסכן, כמו אפאתיה. קלרה קמה, חדלה לחייך, ואמרה שאת הכעס ירשה מן השד שתמיד קינן בה אבל השופט אמר שהוא מקונן על האפאתיה, על כך שאנשים אומרים, אנחנו אבודים והכל נגמר לפני שיכול היה להתחיל. בעלה של יולנדה חתם על ערבות וקלרה נשבעה לא להביא עוד חשיש למיוחס. מיוחס אמר לה שהיא יכולה לא לבוא כלל.


*

לפני שאנג’לינה נעלמה, באה אל קלרה. היו לה פנים חתוכות בסכין־גילוח ושערה היה פרוע. היא אמרה שנכנסה להריון וקלרה נתנה לה את מעט הכסף שנשאר. אנג’לינה נסעה לגליל ואברם קיבל התקף־לב שני. ואמרו בגלל בתו קיבל. ציונה דרשה מאברם ללכת לבית־הכנסת ולהישבע שקלרה אינה אמו. הוא הלך לבית־הכנסת ונשבע, וציונה קנתה לו מחזיק מפתחות עם מלאך קטן מזהב כמעט טהור. אנג’לינה באה עם הפנים החתוכות ואמרה, אולי את לא האמא שלו, אבל את הסבתא שלי, והלכה לעבוד בכביש. כשהביאה לקלרה כסף, היתה עומדת בחוץ, ברוח, ופניה היפות מוארות באיזה אור מוזר. קלרה השליכה את הכסף בעד החלון ואנג’לינה חיכתה בחוץ, בטנה תופחת והולכת, והרימה את הכסף. החזירה אותו לארנק הנוצץ ובכתה. האיש שלה חיכה לה עם מוסטנג אדום, ולובן פניה על רקע המוסטנג היה מין פצע שקלרה כאבה לראות. כאילו היה מישהו מצייר חלון לתוך תדהמת חייה. יולנדה קנתה לקלרה בגדים חמים לחורף, כי גופה היה כואב מן הטחב והרטיבות. השנים חלפו בין מלים. היו ימים של שמש ולא כולם ראו. בנו שיכונים סביב החורבות של ג’בליה. שמואל אבומן אמר שהוא מחלק תה בעיריה חדשה עם מעליות. השנים מחליקות לקלרה על הגוף ונכנסות לאדמה ומחכות לה. פעם ראתה קלרה את שמואל אבומן בוכה. היא לא יכלה למקם את התמונה. לא ידעה אם הוא בוכה עכשיו או פעם. ואם פעם, מתי זה היה. כאילו נותקה מאיזו נדידת ימים ונהפכה למשהו קבוע בתוך נוף בלתי נראה. שמואל אמר, קלרה קלרה. ואז הרגישה, גם מחוץ למסגרת הזמן, כמה זקנה נהייתה. ופעם ענדה את העגילים שאנג’לינה הביאה ועמדה למול המראה וצחקה וראתה שד צוחק במראה.

בלילות חשה קלרה שהיא הולכת למות. היא אמרה בלבה, אני מתה ורק המחשבה נשארת, ולא ידעה איזו מחשבה. הגוף עף, אמרה, והמחשבה במיטה. ואז חשה משהו מתוק בתוכה, ומלאכים ליטפו את עיניה וידעה שלאן שלא תלך ולאן שלא תמוגר, תגיע למקומות בהם כבר היתה ומהם היא מתרחקת. קלרה יצאה החוצה אל הלילה האפל שנתלה בין השיכונים החדשים לבין החורבות, ועשתה מה שאין נשים יהודיות עושות לעולם. היא עמדה ליד עץ הקיקיון והצטלבה, ובפעם הראשונה מזה שנים חשבה, כמו סכין בתוכה, על בנה בגלימת־נזירים. היא חשה כאילו רכבת גדולה נוסעת בתוכה ואולי מביאה לה איזה מוות או שכרון מתוק. ואמרה, אלוהי בני יקירי, אני אוהבת אותו בכל אהבת השד שבי, תן לי לראות את פניו טרם אמות… אני יודעת שהוציאו אותו ממני ורחמי שוב נקי ממנו, אבל אני מאד רוצה לראותו פעם אחת לפני שהכל נגמר ומתחיל מה שתמיד היה בין המלים. ואז ראתה שעץ הקיקיון רואה אותה בקלונה. היא הכתה את העץ ואמרה לו מלים מרות והעץ לא זע. למחרת הלכה לחכם יוסף וסיפרה לו מה עשתה. הוא הציע לה לנסוע לכותל המערבי ולהתפלל בכוונה רבה. היא נסעה כמה ימים אחרי שאנג’לינה, שלא באה אליה ימים רבים, הביאה את בתה ואמרה, קראתי לה קלרה, על שמך, סבתא, וקלרה בכתה וחיבקה את הילדה וידעה שסופה קרב והולך.

היא חששה שאת בנה הנזיר תראה רק בעולם הבא, אך פחדה שהעולם הבא מחולק למדורים נפרדים, לנוצרים וליהודים, ואולי תיאלץ לראותו בעד סורגים. את אברם לא ראתה שנים אחדות. לפעמים היא באה אל הרחוב המר של אברם, עומדת למול ביתם, ליד חנות הפרחים, ורואה את אברם בחלון, חולה. האור דולק, והנה פניו של בנה בחלון ניבטות. היא רואה את נואשוּת מחלתו ורוצה לקום ולחבקו, אבל הבית נעול בפניה ואברם נשבע בבית־הכנסת שאינה אמו.

היא נסעה לכותל ופגשה משפחה יוונית שזכרה את קלרה מן הבית הקטן על יד הים. הם היו מבוהלים כשנודע להם שמר ששון מת, כאילו מותו של מישהו מבשר דברים מפורשים מדי. קלרה התפללה ליד הכותל, אבל לא הרגישה שאכן שומעות אותה האבנים הגדולות. היא חיפשה את אלוהים בין האבנים וראתה שאינו שם. היו שם תיירים וילדים, ונשים קוננו. זה היה אחרי המלחמה, והכל נסעו לכותל. היא ידעה מזה זמן רב שאין הכותל עשוי זהב, אבל לא ידעה שבמקום דמעות תמצא אבנים כבדות כל־כך. היא ידעה שאלוהים הוא דבר עצוב, כמו פרפר עם רגלים כבדות, שאינו אוהב להיות אבן או עץ. אבל היא האמינה שהחכם יוסף יודע דברים שהיא אינה יודעת. ובאוטובוס, בדרכה ליפו, צחקה בלבה. היא חשבה, אולי יודעים כל האנשים האלה לקרוא ולכתוב ואולי הם יודעים דברים שלא היו צריכים לדעת, ואילו היא יודעת דבר אחד נורא שהם אינם יודעים: היא ידעה ממה רקומים החיים, היא ידעה ממה הם טוויים.


*

בלילות, כשהיתה מרגישה שהמוות קרב, היתה יוצאת החוצה. לבשה את השמלה השחורה שתפרה להלווייתו של מר ששון, וטיילה בין החורבות של ג’בליה, שהכלניות האדומות, ואפילו הפרגים, חדלו לפרוח ביניהן. כאילו לא רק דמה חדל לפעפע, אלא אף דמם של הערבים, במקום הנידח הזה בין השיכונים החדשים והעיר הענקית הנבנית מסביב. היא לא טיילה ליד עץ הקיקיון כי הקיקיון ראה אותה מצטלבת. היא טיילה כי חשבה שאם תמות בתוך ביתה ספונה, תירקב ואיש לא ידע. אברם מת משבץ־לב ביום שנודע לו שאנג’לינה ילדה שוב ואיש לא ידע מי האב. וציונה באה לחורבה, בפעם הראשונה בחייה, הוציאה את הנוצות מכל הכרים, פיזרה אותן על פני הבית ואמרה, כאן מזדנזנת בתי. בלילה חשבה קלרה שהיא מתה. היה לילה שקט מאד וכלבים נבחו מרחוק. מעבר לחורבות, בין שלדי בית חדש שהחלו לבנות, נראו הצלבים הכהים של בית־העלמין האנגלי עטופים חומת כורכר. היה ירח מלא ומשהו טהור וזך היה תלוי באויר. היא התפלאה כשראתה מבין הצלבים את בנה, שבער בה כמו חולי, מהלך כאילו חי וקיים. הוא לבש גלימת־נזירים לבנה ופניו היו חיוורות לאור הירח המלא. כשדיבר, אטמה אוזניה, אך כי ידעה שתפילתה אל אלוהיו היא שהביא אותו אליה, למקום בו הצטלבה למענו, והקיקיון ראה אותה בקלונה. היא לא שמעה את הדברים שאמר לה, אבל הכניסה אותו לביתה ולפתע פרח המוות מתוכה וגופה היה קליל וכמו ריקד לתוך ביתה. היא עזרה לו להתרחץ באמבטיה שהביא מיוחס לבחורות שלו, הושיבה אותו לידה ודיברה אתו כאילו היה ילד קטן. היא שרה לו שירים ישנים נושנים שלא שרה שנים רבות, והוא ישב צנוף ודמעות כבדות בעיניו. כשדיבר, אטמה אוזניה, אבל בישלה לו מטעמים ונישקה את עיניו הירקרקות־זהובות. אחרי שנסע לאחיו לבית־הכלא, עלה לירושלים. אמרו שהוא מתגורר במנזר. לפעמים כתב לה, אך היא לא פתחה את מכתביו ואף לא ביקשה מאיש לקרוא לה אותם.


*

כשחלתה אשתו של שמואל אבומן, החלה קלרה לבוא לביתו. היא טיפלה בחולה ואשתו של שמואל אבומן חשבה שהיא אחות מבית־החולים דג’אני. האשה היתה עיוורת וחירשת וגופה התפורר במין לאות מחרידה. נתפוגגה, ועוד מעט לא נותר ממנה אלא מין צל שבין הסדין לשמיכה. קלרה האכילה אותה והיא ירקה את המזון. היא הושיבה אותה על הסיר ורחצה אותה, אבל מן הגוף לא נותרו אלא צפרניים חדות וצל שנתפוגג והלך. קלרה שרה לה שירים בספניולית, אבל האשה היתה חירשת משמוע. כשמתה, החזיקה בידה את ידה של קלרה. ידה היתה סגורה בכוח רב שלא היה בה ימים הרבה, וכאילו נעלה את ידה בעווית המוות. שמואל אבומן עמד מאחוריה וליטף את שערה הכסוף של קלרה ועל כן אולי צחקה. היא לא צחקה לאשה המתה, שלא נותר ממנה אלא צל בלבד, אלא צחוקה היה במקום צעקה שהיתה חבויה בה ימים הרבה, צחוק ללא גיל. היא שמעה את צחוקה ונבהלה. ניתקה את ידה מידה של האשה המתה, ונסה החוצה. בנימי צחוקה שמעה קלרה את ההד הרחוק של ההפטרה ששר שמואל אבומן, יפה יותר מנכדו של המר"ן. אחר־כך הקיאה והיתה חולה שבועות אחדים. הרופא נתן לה פלחי שום ועשה כישופים ויולנדה נתנה לה מאה לירות לנסוע לירושלים. על יד הכותל ראתה את בנה. הוא לבש בגדים אחרים ופניו היו צפודות ועמומות כאילו דבר איום מתרחש בתוכו, ופניו נהיו שקופות־שקופות דרכן נראה לבו המפרפר כמו בובה מיכאנית שקלרה ראתה פעם בחנות ברחוב אלנבי, שמנועה הקטן גלוי לעין. כשראתה את החרדה המיוסרת על פני בנה, רצתה לעשות מה שאין אם עושה לעולם, היא רצתה לקחת אותו לחצרות של מיוחס, ולתת לו אשה לששה ימים וששה לילות, אבל חששה שאין אם יכולה להעניק מתנה כזאת לבנה שעיניו עיני שד ופניו פני קדוש מעונה. הם סעדו יחדיו והוא קנה לה צעיף שחור ממשי ותחרה. הוא אמר שבירושלים שמע את קולו של אלוהים ועל כן שב תשובה מלאה. הוא אמר לה שהצלב חבוי מתחת למיטתו משום שהוא אינו מתחרט על מה שעשה. בימים ההם, אמר, בהרים, עצם אלוהים את עיניו לאלו שלא ענדו צלבים, עכשיו חזר אלוהים אל עמו. קלרה לא הבינה כיצד יכול אלוהים הכבד, הנורא והרחום, לצאת ולחזור, אבל חיבקה את בנה באימה גדולה ואמרה לו, תמיד היית חביבי, ועכשיו חזרת לתוכי. לפני שנים פחדתי מעיניך שפילחו את גופי וביקשתי שיוציאו אותך ממני ולא בכיתי, אף כי כאבת מאד, עכשיו שבת, ובתוכי צוחק רחם יתום.

כשחזרה ליפו, היתה הבדידות ללא נשוא. בערב השלישי בא שמואל אבומן והביא זר פרחים. הם דיברו ספניולית על הדברים שהיו להם בנפרד וכה משותפים. הם אכלו ואהבו אותו אוכל שמנוני, אותן עוגות מתוקות מדי, ותה עם נענה, ולפתע לא היה לה הבית ריק כל כך. שמואל סיפר לקלרה שאחיו מת והוריש לו בית בטבריה על יד הים. הוא אמר, יצאתי לפנסיה ויש לי סדינים רכים ממשי, רהיטים, יש לי פריג’ידר ג’נרל אלקטריק אחד־עשר קוב, יש לי רדיו ששומעים תורכיה. הכל בודד לי, אין עם מי לאכול ולדבר ספניולית, קניתי חכה עם ידית אוטומטית לדוג דגים, למה לא תהיי לי לאשה.

היא לא אמרה דבר ותלתה בו עינים שקטות כמו שתי סערות שכּבו על כוכב רחוק. כאילו כל חייה, כל הימים הארוכים שחיתה, הילדים המתים שילדה, מר ששון המת, בורקס, מיוחס בין סורגים, נזיר על יד כותל חוזר בתשובה, ידים חונקות, ואנג’לינה עם פנים חתוכות, – כל אלו לא היו אלא למען רגע אחד זה. על כן לא יכלה לומר דבר. אחרי ששתקה שעה ארוכה והרגישה איך מפרפר לבה ורגליה קרות כמו מת, אמרה, אני אשאל את מר ששון, תבוא מחר.

בערב הלכה אל מר ששון. היא אמרה, מר ששון אלוף נעורי, בא שמואל אבומן ורוצה לשאתני לאשה. מיוחס בבית הסוהר, אברם מת, ציונה מלאת שנאה, אנג’לינה באה והולכת, אין למי לבשל, הבית ריק מעצב, הסדינים שקניתי לך נקיים בארון עם העצב של החנות בהם, וציפיות שלך יתומות בארון, מה לעשות מר ששון. ומר ששון אמר לה, בבת עיני, אף פעם לא הייתי צריך להיות בעלך. את נולדת להיות על יד הים ואני להרים וליערות נולדתי. אני יודע ששמואל אבומן צריך להיות בעלך, לישון בסדינים ולהתחכך בציפיות הלבנות. והיא אמרה לא, לא. אך הוא אמר, אני יודע שאהבת אותי, אבל השד שבך אהב אותו.

את החופה העמיד בנה, שהגיע במיוחד מירושלים עם עינים ירוקות־זהובות, והכל אמרו כמה הוא דומה לשמואל אבומן. שמואל לא יכול היה לשבור את הכוס, ורק בשלישית הצליח, וכולם קראו בסימן טוב.

יולנדה ובעלה העתונאי בלטו בזרותם והכל שאלו מי האיש הזה, כי ראו אותו בטלוויזיה. הסעודה היתה גדולה וניגנו ושרו שירים ממקומות רחוקים.

מיוחס הובא עם שוטר ולא ברח. אמרו שבעוד שנה יֵצא בשל התנהגות טובה. ציונה כתבה שאברם מתהפך בקברו מבושה, אבל לא קראו לקלרה את המכתב. החורבה נותרה ריקה וציפתה לאנג’לינה, וקלרה נסעה עם שמואל אבומן לטבריה, אל הים. קלרה רצתה למות על יד הים, אולי בתוכו. שמואל אמר, כאן ביתי וכאן ביתך ועכשיו הם אחד. קלרה בישלה לשמואל אבומן מאכלים שאהבו, דיברו ספניולית על דברים שהיו, ואהבו לגעת זה בזה. לפעמים היה שמואל דג איזה דג. בעוד שנים אחדות ימותו השנַים, יחד, כאילו נבראו להיוולד יחדיו. אנשים אומרים, איזה זוג יפה. קלרה נראית רעננה ועורה חלק וגונו כצבע המים. בקיץ באה אנג’לינה עם שני הנכדים. המים לא שאלו מי אביהם של השנַים, גם לא היה חשוב. הם רחצו בים ושחו וצחקו. שמואל השליך חלוקי אבן שהעלו אדוות. היה ליל ירח, ומעבר להרי הגולן הבליחו אורות. היה חמים וצעירים מארצות רחוקות שרו שירים על יד הים סביב מדורות. העשן התמזג באור הירח ובקרינת האור מן ההרים, והכל נתאחה למשהו מדהים בכמיהתו לא להשתנות. שמואל אבומן נכנס למים החמים, לבוש בגדיו, וקלרה התפשטה ושחתה עירומה. אחר־כך הניחה ידה על פיה והילילה כמו מקוננת, אבל באיזו שמחה עצומה ופראית, ושמואל אבומן ראה איזה שד נפלא ומפחיד שוכן בתוך האשה שנשא לו, והיה נרגש כילד. הוא בלע מים והיא שחתה והילילה. מאוחר יותר, ישבו בחדר למול החלון הקטן עם האגרטל הכחול, ושתו תה עם נענה, ושמואל שאל, קלרה על מה את חושבת, והיא אמרה על החיים, והוא אמר, מה, והיא אמרה, אה, כמה מתוקים היו החיים, כמה שהם היו יפים, החיים האלה שלי.