א    🔗

ספרו הראשון של שופמן, ‘סיפורים וציורים’, שיצא בהוצאת “תושיה” של בן⁻אביגדור בוארשה בשנת תרס“ב, היה חלק מהפעילות הספרותית העשירה, שאיפיינה את תחילת המאה העשרים בספרות העברית. למשקיף ממרחק הזמנים על תקופה זו נראית פעילות זו כאחד משיאיה של הספרות העברית, שבה צעדו כמה מחשובי הסופרים והמשוררים העבריים את צעדיהם הראשונים והתחזקה ביותר “תחייתה” של הספרות העברית החדשה. אבל דומה שבני תקופה זו, שמילאו תפקידים כיוצרים, כמבקרים, כמו”לים וכקוראים, לא היו מוּדעים לכך, שהם חיים בתוך התעוֹררוּת זו, ושהם עדים לאחת מתקופות⁻הזוהר של הספרות העברית, והדבר בא לידי ביטוי הן במכתביהם הפרטיים והן ברשימות הביקורת שנתפרסמו בעיתונות העברית של אותם ימים.

לקובצי הסיפורים והשירים שהופיעו בתקופה זו נתלוותה עבודה ביקורתית ענפה, שדנה לא רק בכל ספר וספר לגופו, אלא גם סיווגה את הסופרים, בעיקר החדשים, לקבוצות שונות, השוותה אותם זה לזה ולקודמיהם ועסקה באינטנסיביוּת מרובה גם בשאלות הפּוֹאֶטיקה של היצירה הספרותית בכלל, אם במאמרים מיוחדים שהוקדשו לכך ואם אגב דיון בספר מסוים.

בתקופה זו התבלטו ביותר הניגודים בין תפיסות שונות בדבר מהוּתה של היצירה הספרותית ואופייה הרצוי. ואלה מצאו את ביטוּים המובהק במאמרי הביקורת על הופעתו של סופר צעיר וספרו החדש, או על ותיקים שכבר חיברו ספרים אחדים. הבדלים בתפיסת היצירה הספרותית, הקובעים את עמדתו של המבקר ביחסו ליצירה הנדונה, הם, כמובן, נחלת כל הדורות, אולם בתקופה זו התבלטה, כנראה, ביותר שעת חילוף⁻המשמרות בספרות העברית בכל הנוגע לטעם הספרותי ולתפיסת היצירה. לא פעם אפשר לשער מראש מה תהיה דעתו של מבקר פלוני, הנמנה עם דור המשמרת הוותיקה בביקורת, על ספרו של סופר צעיר שזה מקרוב הופיע, ולהיפך: לאחר שקוראים את הביקורת על הספר החדש אפשר לקבוע עם איזה דור נמנה הכותב. “ריח” כיתתיוּת ו“חברוּתיוּת” נודף ממספר רב של דברי⁻ביקורת, שמחבריהם, כותבים זה על זה כעל מי שקרוב להם ברוח ובהשקפה, ודרכו בכתיבה מקובלת עליהם מלכתחילה. אמנם גם אלה לא נמנעו מלהשמיע שבחים או מלהצביע על ליקויים ופגמים, אבל העמדה היסודית כלפי היצירה המבוקרת והנימה של הדברים הכתובים כאילו שואלים: “הלנו אתה אם לצרינו?”

המיבחן הראשון, שלאחריו נקבעה עמדת יסוד זו, היה הופעתו של ספר סיפורים או ספר שירים ראשון למחברו, או פרסום סיפורים ושירים ראשונים בכתבי⁻העת של התקופה. לאחר מיבחן זו סוּפח הכותב לאחד המחנות, נקבעה השתייכותו לקבוצה זו או אחרת, נקבע היחס אליו מצד המבקרים הנמנים עם אסכּוֹלוֹת שונות. במקרים רבים היה הרושם הראשון גם הרושם המכריע, והוא לא נשתנה מעיקרו במשך זמן מרובה, אם כי, כמובן, התפתח ועברו עליו גלגולים שונים.

הכללות אלה בתיאור הליכות הביקורת כלפי כל יוצר ויוצר בנפרד נראות כנכונות ביותר כשהמדובר ביצירתו של שופמן ובעמדתה של הביקורת אליה, בייחוד בתקופתה הראשונה.

בתקופה הראשונה של יצירתו, בשנים תרס“ב–תרע”ג (1902–1913), עמד שופמן לא פעם במרכזם של פּולמוּסים ספרותיים עקרוניים, שהפכו לא אחת להתנגשות של השקפות וטעמים בין “הצעירים” לבין מתנגדיהם; ושופמן, שנחשב כאחד מנציגיו הבולטים והטיפוסיים של דור “הצעירים”, היה מטרה נוחה לשני הצדדים, שאחד שלל את דרכו של חברו. אלה היללוהו ואלה השמיצוהו, הכל בהתאם ל“חטיבה” שעמה נמנה הכותב.

 

ב    🔗

הביקורת על ספרו הראשון של שופמן עומדת בסימן התהייה על “השתייכותו” של הסופר הצעיר והחדש ונסיונות ראשונים של מתן סימני⁻היכר בסיפוריו. כדרכה של ביקורת מסוג זה, לא חסר גם בה מס⁻העידוד המקובל לסופר הצעיר והמתחיל, ציוּן המעלות הטובות שיש בכתיבתו והבלטת הפגמים והליקויים שבה, תוך הבעת תקווה, שהאחרונים ייעלמו והראשונים יתחזקו.

מה שמאפיין ביקורת זו הוא הניסיון למעשה⁻“איזון”, מתוך רצון שלא להסתכן יותר מדי לכאן או לכאן; שבח וגנאי לסירוגין ובמידה. נסיונות “איזון” אלה בולטים ביותר בכתיבתם של אלה, שאינם נמנים עם אוהדיו של שופמן ושל “מחנה הצעירים”, ואילו בכתיבתם של המבקרים הקרובים אליו בגיל או ברוח, למרות ציון ליקויים ופגימות פה ושם, נאמרים האהדה והשבחים בפה מלא. מעניין להדגיש, שמספר דברי הביקורת שבאו מחוגי “הצעירים” שווה כמעט למספר הביקורות שמקורן במחנה שכנגד, וכמעט כל ביקורת זכתה לביקורת שכנגד, המגיבה עליה במישרין או בעקיפין, וגם עובדה זו מעידה על הכוחות השקולים שהתמודדו ביניהם באמצעות ספרו של שופמן.

התגובות הראשונות על סיפוריו הראשונים של שופמן נעשו בעל⁻פה על⁻ידי כמה מחבורת סופרי וארשה, שהסופר המתחיל הביא אליהם את סיפוריו לעיון ראשון. בעיני ראשי המדברים – דוד פרישמן וי. ל. פרץ – לא מצאו הסיפורים חן, ואילו בעיני האחרים – בן⁻אביגדור, אברהם רייזין, ה. ד. נוֹמבּרג, מ. י. ברדיצ’בסקי ועוד – נשאו חן, והם עודדו את המספר המתחיל, שאכזבתו מתגובתם של “שני הגדולים” על סיפוריו היתה רבה.¹

כבר בתגובות ראשונות אלה שבעל⁻פה נשמעו כמה הערות, שעתידות היו ללווֹת את סיפוריו כל השנים: מיעוט העלילה, השפעתו של צ’כוב, סגנון עברי שונה מהמקובל וחשיבותה של האווירה האופפת את גיבוריו.

הראשון שהגיב בכתב על ספר זה היה, כמדומה, י. ח. רבניצקי [1],² במדור “ידיעות ספרותיות” ב’השלח' (אלול תרס"ב), שבו “השקיף” על הספרים החדשים היוצאים לאור. רצנזיה זו, שאינה חתומה, כתובה בנימה אוהדת, ומגלה בתוך “ספרותנו הסיפורית, שהיא בזמן האחרון רבת הכמות בערך” אך “איננה כידוע רבת האיכות ביותר”, “כשרון חדש ורענן הנותן תקוה באמת”. הכותב מציין, שסיפורי הקובץ אינם שווים באיכותם, דעה, שגם מבקרים אחרים היו שותפים לה, והתכונות שהוא מונה בכותב, “בעל עין סוקרת וחדה”, נעשו אחד ממטבעות הלשון השגורים ביותר ברשימות⁻הביקורת של שופמן. רבניצקי מבליט את כשרונו לתאר את “הדרמות הקטנות של החיים הפשוטים”, אם כי, לדעתו, יש מידה של הפרזה בכך, ומציין את לשונו המדוייקת מאוד, “כראוי לסופר ריאלי בזמננו”, אף על פי שיש בה לא פעם גם “זרוּת”. אף שם⁻תואר זה עתיד לחזור לא פעם בביקורת סיפורי שופמן.

בשעה שהופיע ספרו של שופמן ‘סיפורים וציורים’ שירת ברנר כחייל בצבא הרוסי. נראה שידידו, הסופר ז. י. אנכי, הוא שהיפנה את תשומת⁻ליבו לספר זה כשכתב לו את דעתו המסוייגת עליו: “עוד הרבה חסר לו”, ואולם גם “הרבה יש בו”.³ לעומת דעה זו, היה הרושם של ברנר עצמו מספר סיפורים זה שלילי: “וספרו לא מצא חן בעיני”, אם כי הוא מגלה התעניינות אישית בשופמן, כנראה בעיקר משום ששמע, שגם הוא משרת בצבא כמותו, ומקיף את אנכי בשאלות אישיות עליו: “אני הייתי חפץ לדעת יותר מפורט ע”ד שופמן. על איזו תנאים הוא עובד בצבא? כמוני? […] איזה רושם הוא משאיר? וחיצוניותו אירופית או יהודית?"

ממכתבו זה לאנכי מתברר, שברנר כתב כבר אז רשימת⁻ביקורת על סיפורי שופמן ושלום אש, שיצאו לאור באותו זמן, והוא מצטט במכתבו לאנכי כמה קטעים על שופמן:

הוא אינו יודע כלום מלבד את עצמו, […] זהו ציור אחד במלים שונות, […] והרושם אם ישנו, אינו טוב מאד. […] הכל מרפרף ממעל וכתוב על רגל אחת, והעיקר – גון אחד, מצב אחד ופסיכולוגיה אחת לכל.

על אף הרושם הכללי, שאינו חיובי, ועל אף הליקויים האמנותיים שמגלה ברנר בספר זה, נדמה, שהמשפט החשוב מכל הוא זה הקובע, ש“הכותב הוא אחד מאתנו, במובן ידוע”. בכך “סיפח” ברנר את שופמן אל חבורת הסופרים “הצעירים” והכריז עליו כעל “אחד משלנו”, ובכך נפתח הפתח לידידות שהעמיקה והלכה במשך השנים ומצאה את ביטויה בחליפת המכתבים בתקופת ‘המעורר’ ובפעילות ספרותית משותפת בתקופה שהיה בלבוֹב.

הרגשה זו בדבר השתייכותו של שופמן למחנה “הצעירים”, שביטא ברנר במכתב פרטי, נעשתה נחלת הכלל משנתפרסמה ב’ספר השנה' רשימתו של אחד מחשובי המבקרים של אותו זמן, ח. י. קצנלסון, שהיה “חסיד נלהב של הריאליזם ותלמיד הביקורת הרוסית הריאליסטית⁻הפרוגרסיבית הקיצונית”.⁴ בסקירתו את “הספרות העברית בשנת תרס”ב" [3] כולל קצנלסון גם את ספרו של שופמן, וגורר אותו בתנופה רבה לתוך הוויכוח בין “הזרמים” ובין “הספרות הישנה” ו“החדשה”. הכותב עדיין תוהה על ה“רוח האחרת שהיתה את הבלטריסטיקה העברית” וטוען, ש“את היסודות הישנים כבר עזבה – ועמודים חזקים אחרים תחתם עוד לא חצבה לה”. עדיין ניכרות ההתלבטות והתהייה, ועדיין אין לספרות זו “מהלך אחר מדוייק ומסוים היטב”, אם כי יש נסיונות ויש התחלות. לאלה משייך קצנלסון את קובצי סיפוריהם של שלום אש וג. שופמן, שלדעתו “שניהם כותבים ברוח אחד ובסגנון אחד”. גיבוריהם “צעירים עניים, חלשים ורפי כוח […] בעלי ‘מחשבות’ עמוקות […] ורעבים ללחם יבש”; והסיפורים הם למעשה “חקירות פסיכולוגיות, או יותר נכון – שברי חקירות […], חסרי השתלמות ומשוללי תנועת החיים כמו שהם”. טענתו העיקרית היא, שהדברים אינם מובנים ושהפּסיכוֹלוֹגיה והפילוֹסוֹפיה תופסות מקום מכבד יותר מן הראוי להן בספרות ההולכת ונכתבת.

יעקב רבינוביץ היה באותן שנים סופר ומבקר צעיר ומתחיל, ומאמרו על שופמן ([4]; סיון תרס"ג) היה אחד ממאמרי⁻הביקורת הראשונים שלו. אך טבעי הדבר, שמלכתחילה תהיה עמדתו אוהדת ומעודדת סופר צעיר ומתחיל. ואמנם, במאמרו, שנדפס בשלושה המשכים ב’הצופה' הוארשאי היומי, הוא מבטא את הרגשתו ואת הרגשתם של צעירים כמותו בשעה שהם קוראים בסיפורי שופמן. שתי תכונות מרכזיות מוצא רבינוביץ בגיבוריו של שופמן: תכונת “החלש” ותכונת “החולניות”. חידושו של שופמן הוא בהעמידו לעומת טיפוס “החלל”, שרווח עד כה בספרות העברית, את דמות “החלש”. “החלל” הוא דמות של גיבור “הלוחם בעד קיומו, העומד על נפשו, והנופל לאחרונה חלל במלחמת הקיום הקשה”, ואילו טיפוסי “החלש” שיצר שופמן הם דמויות “שכוחות כבירים ספונים בעמקי נפשם, שנשק חד ניתן להם, ואמנם אינם יכולים להשתמש בו […] רק ה’חולשה' אשמה בכל אסונם […]. הטיפוס הזה הוא יותר אישי מחברתי”. רבינוביץ בוחן את מקור חולשתם של גיבורי שופמן אחד לאחד, ומגיע למסקנה, ש“החלשים” האלה הם בעלי חושים עשירים והרגשות עמוקות, הנתונים בתנאי⁻חיים כאלה, שאינם מניחים להם לחיות, ולוּ יכלו ליצור, היו בודאי נעשים אמנים גדולים.

על התכונה השנייה של גיבורי שופמן, “החוֹלניוּת” בגילוּיה ההוֹמוֹסקסוּאלי, אין רבינוביץ מרחיב את הדיבור, מכיוון שלדעתו “לדבר בו עוד לא הגיעה העת אצלנו”, והוא רק רומז על כך.⁵ יש להעיר, שתכונה זו, המצויה במספר בלתי⁻מבוטל של גיבורי שופמן, כמעט שלא זכתה לדיון מפורט ברשימות⁻הביקורת המרובות שנכתבו על שופמן במרוצת השנים, ורק פה ושם רומז מישהו על כך; ונראה שעד היום יש בביקורת מעצורים, המעכבים ניתוח ספרותי של קו זה בגיבוריו של שופמן, המתואר אצלו בטבעיות רבה כל⁻כך. אחת ממסקנותיו של רבינוביץ היא, ש“גדול הוא לא רק הסופר המגלה את מרחבי השמים, כי אם גם זה, ואולי עוד יותר, המגלה את עמקי השאול”, וש“ספרות הגונה תוכל להיות רק זאת, הקולטת אל קירבה את כל צדדי החיים. […] ומגלה לנו את כל נגעי החיים”.

כהמשך לביקורתו של קצנלסון, ובניגוד לזו של יעקב רבינוביץ, קובע מ. אהרנפרייז ([5]; ‘השלח’, תרס"ד), שלשופמן, יחד עם ברשדסקי וליפמן לוין, “אי אפשר בשום אופן לקבוע מקום ב’כותל המזרח' של הסלון הספרותי שלנו מהיום”. לדעתו, שלושת המסַפרים הללו “משלימים זה את זה בתכונותיהם השליליות” אם כי הם שונים זה מזה ביותר. דברי ההערכה על שופמן משולבים בדברים על לוין, אף על פי שהכותב מודה, “ששופמן הוא היותר עצמי משניהם. הוא יותר עמוק, יותר דק, יותר אמן”. “חסרונו העיקרי” הוא בזה, ש“הוא מצייר רק פינה צרה שבחיים”, ו“אמן אמיתי אינו יכול להתכוץ בפינה כל⁻כך צרה!”. דברים אלה נאמרו כמעט על כל הסופרים הצעירים המתחילים באותה תקופה, וכמעט שנהפכו לשיגרה ברשימות⁻הביקורת השונות, על הגנאי והשבח שבהם: “אבל בפינה צרה זו הוא מתאמץ לגלות ולפעמים גם מגלה הוא, קוים דקים הסמויים מן העין”. אהרנפרייז מצייר את דמות⁻דיוקנם הקוֹלקטיבי של “גיבורי” שופמן, כפי שהם מופיעים בסיפורים השונים, ורואה בסיפורים אלה לכל היותר “נסיונות”, אם כי חשובים, התאמצות והתרפקות של כוח⁻צעיר, הרוצה להתפרץ החוצה. אבל זה אינו מספיק". הצטמצמותו של שופמן באדם בלבד, ובדמויות הגברים בלבד, אינה לרוחו, שכן לדעתו הצטמצמות כזו היא “כמעט תמיד סימן של אי⁻יכולת”. נימת המאמר אינה אוהדת, אם כי הכותב נזהר שלא לחרוץ משפט ולהשאיר לעצמו “פתח לנסיגה”:

איני יכול לדרוש אותם [את סיפורי שופמן ולוין] לשבח, מפני שבאופן היותר טוב יש בהם רק הרצון ליצירה אמנותית, […] ואיני רוצה לדרוש אותם לגנאי, מפני שחושב אני, שהמגרעות שבהם הן ברובן מגרעות של מתחילים […].⁶

מאמרו של מ“י בּרדיצ’בסקי על ספרו של שופמן יש בו המשך שבכתב להתרשמותו החיובית של בּרדיצ’בקי מאישיוּתוֹ של שופמן לאחר שנפגש עמו בקיץ תרס”א בהיותו במעון⁻קיץ על יד וארשה, בשעה ששופמן הביא לו לקריאה את כתב⁻היד של סיפוריו, שעמדו להופיע בהוצאת “תושיה”, וסח לו את אכזבתו מפגישתו עם י. ל. פרץ.⁷ בשעה שהופיע קובץ הסיפורים, ומי"ב הכין את רשימת⁻הביקורת שלו עליו, שיגר לשופמן גם איגרת ובה הביע בסגנונו המאופק את חוות דעתו החיובית על ספר סיפורים זה. באיגרת (מגנזי מיכה יוסף, שצילומה ב“גנזים”) מבּרסלוֹי, מיום 5.2.1904, כתוב:

אדון נכבד, אחרי שאדע עתה עליך מבקש אני לומר לך, מה שכבר חפצתי לומר לך על סיפוריך שקראתים ומצאתי בהם הרבה והרבה. לך בכחך זה הלאה. ואשמח לדעת ממך, כי גם אתה הולך אתה וכותב הלאה. בכבוד ושלום,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

רשימת⁻הביקורת הנלהבת נתפרסמה כנראה לראשונה בירחון Der Weg (חוברת נובמבר [1903],⁸ וקרוב לודאי שזוהי ביסודה אותה הרשימה שנדפסה לאחר⁻מכן בכתב⁻העת העברי הנדיר ‘היום’, שיצא במשך זמן קצר בלבוֹב בחורף תרס“ה בעריכתם של משה קליינמן ויונה קרפל, ושחלקה השני נשמר בארכיונו של שופמן ב”גנזים" במשך שנים רבות.⁹ רשימת⁻ביקורת זו, “שירה חדשה” [6], לא נכללה בכתביו המקובצים של מי“ב, אינה נזכרת אצל כותבי תולדותיו וברשימות הבּיבּליוֹגרפיוֹת של מאמריו, והיא תגובתו הראשונה של מי”ב בעברית על יצירתו של שופמן, שאחריה באו רשימות נוספות, ידועות יותר. רשימה זו הורחבה במקצת לעומת הרשימה שהופיעה ב⁻Der Weg, ונכללו בה קרוב לודאי גם קטעים שלא נכללו בראשונה. יש בה תגובה על מאמרו של אהרנפרייז [5] והערות ביקורת על הסיפור “בין החומות” (‘השלח’, יג [תרס"ד].¹⁰

בחלקה השני של רשימה זו, שרק הוא, כאמור, הגיע לידי, יש המשך לאותו קו שהתחיל בו רבינוביץ במאמרו על שופמן, ושהיה מקובל באותם ימים כאחד השבחים הגדולים בביקורת, שפרישמן טבע עליה חותמו: “שופמנן [זהו הכתיב של מי”ב] לא יתאר, הוא אינו עושה מה שקורים ‘שטימונג’ בלע“ז, אין לו דבר עם ‘פואזיה’ לשם שירה גרידא, הוא פותח את חלונו ורואה, הטבע אשר מסביב לו פותחת את חלונו […]”, דהיינו, אין הבדל בין המציאות החיצונית לבין המתואר בספר; זהו רצף אחד.

הדבר הקוסם למי"ב יותר מכל בסיפוריו של שופמן הוא גילוי תכונות, שהוא עצמו שואף להגשימן בסיפוריו ומדבר עליהן במסותיו בענייני אמנות ושירה: גילוי החטא בנפשם של הגיבורים, התאווֹת המצויות בהם ואינן נותנות להם מנוח, הבשר⁻ודם שביהודי. דברים שאמרם על סיפורי שופמן הראשונים הולמים להפליא כמה מסיפוריו שלו ונשמעים כלקוחים מתוך הפּוֹאטיקה שלו:

בסיפורו האחרון “יונה”, ספור חטאי, נפשי, הוא מחפש את הגשר מן החטא אל הטבע, מן היגון אל השכרון. תאות האדם כי תפתח לועה עם כל השממון. […]. את הבשר הוא קורא בשירתו. את האדם ויסוד האדם הביא המשורר הצעיר בספרותנו הספורית. פייערברג הוא משורר עברי ושופמנן הוא משורר אנושי. לפייערברג גם היתה שפתו אתו, לשופמנן רק כוחו אתו.

קביעה זו, ששופמן הוא סופר⁻אנושי, בהשוואה לסופרים אחרים, שהם סופרים⁻יהודים, נעשתה אחר כך לאחד מסימני⁻ההיכר המובהקים שנתנה הביקורת ביצירתו של שופמן. (וראה עוד להלן.)

מי"ב מבליט גם תכונה נוספת בכתיבתו של שופמן, שגם היא הוּכרה אחר⁻כך על ידי הביקורת כאחד מסימניו האופיינים ביותר: “כה יבטא שופמנן את הצער, את התהום שבחיים באיזה מגע⁻יד, בדרך⁻אגב […]”. ברדיצ’בסקי מגיב גם על דברי הביקורת של אהרנפרייז, וטוען כנגדו לכשרונו המוחלט של שופמן ללא הסתייגויות: “ותמה אני על האזנים האטומות האלה, שלא שמעו ולא הרגישו מה נותן לנו המשורר ועד כמה יעיק בפחד כשרונו”.

עם ביקורת זו נסתיים “הסיבוב הראשון” של הביקורת, שהגיבה על ספר ביכוריו של שופמן. נקבעה השתייכותו למחנה “הצעירים”, ניתנו סימני⁻ההיכר הראשונים בדרך כתיבתו, בנושאיו ובגיבוריו, ונסתמנה בבירור התפלגותה של הביקורת בהתאם להשתייכותו “הכיתתית” של הכותב: שבח ממחנה “הצעירים”, והסתייגות המעורבת בכמה הערות מעודדות – ממחנה “הזקנים”. מכאן ואילך לא ירדה יצירתו של שופמן מעל סדר יומה של הביקורת, כשפירסם סיפורים בודדים בכתב⁻עת זה או אחר, ובעיקר כשכינס את סיפוריו בספר.

 

ג    🔗

בתקופה זו מתחילה גם כתיבתו הביקורתית של שופמן עצמו, אם כי עדיין אינה נעשית בצורה שיטתית, אלא באקראי. אין היא אפילו בגדר התחלה לכתיבתו המסאית⁻ביקורתית, שהיא אחד התחומים הנכבדים של יצירתו, שכן אופייה אחר, נימתה שונה וערכה לזמנה בלבד. רשימותיו הביקורתיות שנכתבו בתקופה זו הן חלק מהפּולמוּס של הביקורת שהתנהל מעל דפי העיתונות על דרכה של השירה והספרות, על “המהלך החדש” ועל טיבה, מטרותיה ואמצעיה של האמנות בכלל ושל הספרות בפרט. פּולמוּס זה עשה לו את ספריו של שופמן בעיקר לאחת הדוגמאות הטיפוסיות להוכחת אמיתוֹתיו של צד זה או אחר, ושופמן, שחש עצמו נפגע ומושמץ, לא שתק ותרם אף הוא את חלקו לוויכוח. מאמריו אלה אינם ידועים ברבים. שכן נחתמו בפּסבדוֹנימים, נדפסו בכתבי⁻עת שחלקם אינו מצוי ולא כונסו מעולם. כאן אתאר אותם כחלק מהמחלוקת סביב יצירתו של שופמן, ששיאה היה בשנים תרס“ח–תרס”ט.

למען השלמות והדיוק ההיסטוֹרי מן הראוי להעיר, שהדבר הראשון שפירסם שופמן בדפוס היה הקדמה ביידיש לספר שיריו של אברהם רייזין ‘צייט ליעדער’, שנכתבה, לפי הרשום בשוּליה,¹¹ בראשון באוקטובר [1901]. הקדמה זו, ששם כותבה לא נרשם בשוליה, יש לראותה גם כמאמר הביקורת הראשון של שופמן בכלל, אם כי ברור, שאין זה אלא קוריוז ואפּיזוֹדה שלא היה לה המשך:¹² בשפה שנמנע בעקביוּת מלכתוב בה (להוציא תרגום ספוריו שלו בשביל עתונות יידיש); בסוג שלא המשיך בו (הוא לא כתב הקדמות לספרי אחרים); ובתוכן, שהוא שיר⁻הלל לשירתו של משורר זה. (מאחר שהקדמה זו יוצאת דופן בכתיבתו של שופמן, וכן יקרת⁻המציאות ובלתי⁻ידועה ברבים, אביא אותה ואת תרגומה לעברית בנספח ד).

מאמר נוסף, שאף הוא בגדר אפּיזוֹדה ואף הוא נדיר, אולי עוד יותר מקודמו, פירסם שופמן באותו עתון נדיר, ‘היום’, ותוכנו והרקע לכתיבתו נסקרו בזיכרונותיו של משה קליינמן (ראה הערה 9). שם המאמר “ואנו היכן?”, ולפי דברי קליינמן “יש לו זכות חשובה, כיון שבו נזרקה לראשונה […] אותה הסיסמא, שנעשתה אחרי כן הרקע למלחמת⁻עם כבירה של הקבוץ היהודי בגליציה על מקומו בין עמי אוסטריה” (229). לדבריו, עשה המאמר רושם כביר, ו“הוא נתן את האות לתנועה שנתחוללה אחר⁻כך” (230). במאמר זה נתן שופמן, לפי עדותו של משה קליינמן, ביטוי בוטה להרגשת עלבון לאומי ליהדות, על רקע השאלה של זכות הבחירה הכללית וצורת הצבעתם של היהודים שהיוו את לשון המאזניים בין הפולנים לרוּתינים. במאמרו שאל שופמן:

ואנו היכן? איפה מקומנו שלנו? מה העמדה שנתפוס אנחנו? האם הוטל עלינו להיות לעולמי עד רק “עבדים לעבדים”, כדור משחק בידי אחרים, או אף מטה⁻זעם בידי תקיפים נגד חלשים, למען אשר יישפך הזעם הזה אחר⁻כך על ראשינו? […] אנו רוצים לעמוד מן הצד, ולא להזיק לאף אחד מהיריבים, שאין לנו שום חלק וטעם בריבותיהם. (231).

בתקופות הבאות של חייו המשיך שופמן להגיב ברשימותיו הקצרות על בעיות אקטואליות שונות. רובן לא כונסו בכתביו המקובצים, שבהם נתן מקום רק למסותיו הכלליות, שאינן קשורות לפולמוסים בעניני דיומא.

 

ד    🔗

עד תרס"ח, היא השנה שבה יצא לאור קובץ סיפורים נוסף של שופמן, היתה הביקורת מגיבה מדי פעם רק כשהופיע סיפור משלו בכתב⁻עת זה או אחר, בעיקר במסגרת דיון כולל באותו כתב⁻עת, אם כי פה ושם הוקדשה גם רשימה מיוחדת לסיפור מסיפוריו.

רשימתו של ד. הילנער [7] על סיפורו של שופמן “בין החומות”, שהתפרסם ב’השלח' (סיון תרס"ד) (ב’הדור', ז באב תרס"ד), היא בעיקרה מסירת תוכנו של הסיפור בלשונו של הכותב, תוך הדגשת החידוש שיש בנושא הסיפור, ה“לקוח מחיי אנשי הצבא”, נושא, שהוא “עוד קרקע בתולה בספרותנו”. מסקנתו של המבקר היא, “כי כל משא ומתן אין בציורו של ה' שופמאן, ורק תיאור פשוט של חיי הצבא. ואולם הרצאת הדברים יפה ונחמדה מאד. באופן כזה מספר רק איש שיש לו כשרון”. גם כאן נרמזה הדעה, ש“אכן יש לו לציור הזה ערך כללי יותר משיש לו ערך יהודי”, אולם הסיבה לכך שונה מזו שנתנה הביקורת בדרך⁻כלל: “אחרי שהטיפוסים היהודים לא יצאו מתחת עטו של המספר ברורים די צרכם ואין החותם היהודי טבוע בהם”. הסברו של הכותב לכך הוא: “בעבודת הצבא מסתגלים היהודים אל יתר חבריהם עד שאין הבדל ניכר בין אלה לאלה”. קשה לומר שמתגלה כאן הבחנה דקה בטיב המתואר. למרות הליקויים שמוצא הילנער בסיפור זה, ש“המספר לא נגע כלל במחשבותיהם המדכאות של הצעירים היהודים בצבא”, וכן שסגנונו “לפעמים הוא יבש יותר מן המידה”, הרי משפטו הוא חד⁻משמעי: “הציור כתוב ביד איש שיש לו כשרון: עין רואה ומסתכלת ולב הוגה”.

הדים לקבלת הפנים לכמה מן הסיפורים, שנכתבו באותו פרק זמן, נשמעים גם במכתבים הפרטיים של ידידיו אליו. כך, למשל, כותב לו אליעזר הופנשטיין במכתב ללא תאריך (גנזים 94393; כנראה משנת תרס"ה): “קראתי היום את ציורך: ‘ליד הדרך’. טוב. באמת טוב. נדף עלי ממנו ריח חזק ונעים של ‘כחום היום’. זו היא שירת הטבע, שירת הסתו והחורף, שירת ה’ליד הדרך' – הייתי מלא שכרון ממנו –”.

על הסיפור “קטנוּת” כותב אחיו משה הופנשטיין (ללא תאריך, כנראה גם כן משנת תרס"ה (גנזים 40838): “קראתי את שני סיפוריך¹³ ו’קטנוּת' עשה עלי רושם גדול מאד. בסיפור הזה רואה אני אותך בתור סופר בכל מעלותיך וחסרונותיך”.

בתחילת 1906 החל ברנר במגעים הראשונים עם שופמן. הוא הזמינו להשתתף ב’המעורר', ושופמן נענה לפנייתו ושלח לו את סיפורו “תלוי”. על סיפור זה כתב לו ברנר מלונדון ב⁻3.2.1906: “כל עומק לבי מלא תודה. ‘תלוי’ – זהו דבר שופמני באמת. צר רק, שאין נקודות בבית⁻הדפוס ולהרבה מלים יאבד קול⁻המחט אשר להן…” (‘כל כתבי י. ח. ברנר’, ג. הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז, 240, מס' 70).

סיפוריו של שופמן ב’המעורר' היה בהם כדי לסלק סופית את פקפוקיהם של אלה ממחנה “הצעירים”, שעדיין לא קבעו סופית את שייכותו של שופמן ל“משלנו”. במכתבו מלונדון מיום 9.6.1906 (שם, 255; מס' 113) מוסר ברנר לשופמן את דבריו של הלל צייטלין, שיש בהם עדות אופיינית למיפנה שחל בהערכת שופמן מצד ברנר עצמו ומצד החוגים המקורבים לו: “הלל צייטלין כותב לי: והנני מבקש סליחה מאת שופמן על שלא הבנתי לפנים את העומק שבו”. בתשובה למכתב זה שלח שופמן את “עייפים”, וברנר מגיב ביום 29.6.1906 (שם, 259; מס' 125): “כמה דק הוא מכחולך, כמה חדים צבעיך”, ורומז לו על התוכנית להוציא את סיפורו “טיול” בקונטרס מיוחד בהוצאת “נסיונות”.

“טיול” זכה גם לביקורתו הנלהבת של אליעזר הופנשטיין, שהסיפור הוקדש לו, והוא כותב לשופמן מסנובסק ביום 4 באוגוסט [ללא ציון השנה] (גנזים 94391): "ה’טיול' שלך עמוק, מלא שירה ומחשבה. המלה האמיתית נאמרה ב’טיול' ".

על שני סיפורים אלה כותב גם המבקר הצעיר יעקב פיכמן ב’היום' של וארשה ([8]; תרס"ז), ומוצא בהם דברים הקרובים לאופן ראייתו שלו את העולם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיריו:

האביב הרענן, הקיץ הפורה וכח הגידול המתפרץ – לא זהו עולמו. על עולמו של שופמן שפוכה רוח מילאנכולית עייפה ויגעה. גם צעקתו אינה משאירה אחריה את ההד החי […] זוהי צעקה יגעה הבאה רק להעיד על ממשלת המות, שכנפיה פרושות על הכל, על הכל. […] היתומיות שבטבע, אי⁻אוֹנה, כל מה שכח החיים שלו דלל וחרב – קולט שופמן באמנות פלאסטית בלתי שכיחה.

אין צורך לומר, עד כמה שונה ביקורת פיכמנית זו מהדברים שמצא מי"ב בסיפוריו של שופמן. איש איש מצא בהם את עצמו.

על סיפורו “לא!”, ששופמן החשיבו ביותר ורצה לשמוע את דעתו של ברנר עליו, כותב לו א. ביילין ביום 1.1.1907 (גנזים 3585): " ה’לא' שלך פרעסליעדויעט מעניא [אינו נותן לי מנוח]. לפעמים חושב אני: מה אפשר עוד לכתוב אחרי ה’לא'?". במכתב אחר מלונדון מיום 4.2.1907 (גנזים 2886) כותב ביילין לשופמן: “קבלנו [ברנר והכותב] מכתב מיעקב כהן; הוא כותב: ‘רשימותיו של שופמן – רסיסי יהלום’. ותהי לך זאת לנחמה פורתא בשעת מרה שחורה”.

דומה שרשימתו של פישל לחוֹבר ([12]; תרס"ח),¹⁴ שהוקדשה כולה לשופמן ודנה בסיפוריו הראשונים ובאלה שנתפרסמו לאחר מכן בכתבי⁻העת השונים, ובעיקר ב’השלח' וב’המעורר', בשעה שהקובץ החדש (‘רשימות’) היה עדיין בדפוס, חותמת פרשה שנייה קצרה זו של הביקורת שבין ספר לספר (תרס“ג–תחילת תרס”ח), אולם היא גם המבשׂרת את ראשיתו של הפּולמוּס החריף העתיד לפרוץ בשאלת דרכי הכתיבה, שעל הסופרים הצעירים ללכת בהן. לאחר שנקבעה השתייכותו של שופמן ל“כת הצעירים”, נהפכה הביקורת המאוזנת, שאִפיינה את קבלת הפנים לספר הראשון, לביקורת אינטרסאנטית טיפוסית. הלהט תפס את מקומה של הדעה השקולה והמנומקת ודברי שבח או השמצה קיצוניים הושמעו על ידי כל צד. הופעתו של ספר סיפורים חדש שימשה עילה מתאימה לפתיחתו של הפּוּלמוּס, אחד הנמרצים והתוקפניים שידעה הספרות העברית, שכן סיפוריו של שופמן שימשו כאחת הדוגמאות המובהקות להוכחת טענותיהם של המתווכחים משני הצדדים, והופעתו של ‘רשימות’ הועילה ללבּוֹת את אש המחלוקת. גם שופמן עצמו השתתף בפוּלמוּס זה, ובמרץ רב.

מאמרו של לחובר על שופמן הוא המשך למאמרו על ברנר, שבו העלה לראשונה¹⁵ את ההשוואה בין ברנר לדוֹסטוֹיבסקי. סידרת המאמרים של לחוֹבר, שנקראה בשם “כשרונותינו הצעירים” ודנה ביצירתם של ברנר ושל שופמן, יש בה חיזוק לשיוכו של שופמן למחנה “הצעירים”; ואמנם, התגובות עליה היו ברוח הביקורת והשוני שבינו לבין ברנר. לדעתו, הדמיון הוא בזה, “ששניהם הם לפה לאותה הודאות האכזריה, המבטת אל כל באספקלריה המאירה בלי כל מחיצה של אילוזיה איזו שהיא”. אם הדומה בין שני מספרים אלה הוא ב“מחשבה” בתפיסת החיים, הרי השוני הוא באופן הביטוי האמנותי של תפיסה זו: שופמן “הנהו בתור אמן כמעט ההיפך ממנו [מברנר]”. המאפיין את דרך כתיבתו של שופמן, לדעת לחובר, הוא הקיצור המציין את סיפוריו, “שהוד שירי שפוך עליהם”, ה“מומנטים הבודדים” שהוא בוחר כדי להבליט “בריאליות גמורה” את תפיסתו, ותיאורי הנוף שתפקידם “להראות לנו את מצב⁻הנפש של גיבוריו במומנטים שונים”. “שופמן הנהו ריאליסט קיצוני אבל […] רועדת בו נשמה סימבוליסטית⁻מיסטית”. בתיאוריו יש “חיפוש אחרי היחוס הנסתר שיש בין האדם והטבע”. זוהי אפוא “שירה ריאליסטית⁻סימבולית”, שיש בה עקבות אמנות חדשה, שביטויה נמצא אצל שופמן ובסיפורו של גנסין “בינתיים”, שכן אצל שניהם “הנשמה הרועדת אחת היא”.

 

ה    🔗

כאמור, עם הופעת קובץ הסיפורים ‘רשימות’, שיצא בראשית תרס"ח (דצמבר 1907) על ידי ברנר בלונדון בהוצאת “המעורר”, וניתן כתמורה לחותמים בעד הקונטרסים י–יב שברנר לא יכול היה להוציאם, קיבל הוויכוח בין שני “המחנות”, שלא נפסק אף לרגע, תנופה חזקה.

בקובץ השני של ‘ספרות’ (יולי 1908) לועג “בעל מחשבות” (הוא המבקר ישראל אלישיב) [13] לכינוס השני של ‘כל כתביו’, שזכה לו המספר הצעיר, “צעיר בשנים ובוסר בתור עצמיות ספרותית”, הודות לחברו י. ח. ברנר, דבר ש“כשרונות ספרותיים יותר גדולים ויותר חשובים זוכים אליו רק שנה אחרי מותם”. מיספר סיפוריו הקטן וקיצורם הגדול מעיד, לדעתו, על הכותב שהוא “סופר עצל”, “כי ימי הריונו ימשכו כימי הריונו של הפיל והוֹלד יוליד לבסוף בריות קטנות כעכברים”, ולמעשה לפנינו “נשמה עיפה, שהיא גם עצלה, גם עצובה, גם נואשה”. יש כאן גם תגובה שבעקיפין על מאמרו של יעקב רבינוביץ, שראה ב“חולשה” זו דווקא את ייחודם של הסיפורים ואת תרומתו המקורית של יוצרם לספרות העברית, ואילו שופמן עצמו אימץ לימים תואר זה, “עצל”, והשתמש בו מתוך בדיחוּת הדעת, בעיקר במכתביו לידידיו, כנימוק לחוסר רצונו לעשות דבר זה או אחר.

לאחר הקדמתו הלגלגנית⁻קטלנית בדבר “הבחור בעל⁻הכשרונות העיף והעצב”, ש“אין בכחו לתת יותר”, פונה “בעל מחשבות” לעסוק ברצינות באופן הכתיבה של שופמן. לאחר שהוא משלם את “מס⁻השבח” המינימאלי ההכרחי לכשרונו של שופמן, אשר “לפעמים יצליח ליצור איזו תמונה מלאה נשמה”, הוא דן בפגמים שהוא מוצא בכל פינה בכתיבתו: סגנונו “הוא כבד וחסר ריטם”; הדמויות – “גם צורה אחת מכל צורותיו לא הצליחה ביד שופמן”; “אנו נשארים לגבי כולם יחד בשויון⁻רוח לגמרי”; השקפת⁻העולם שלו קטנה וצרה, ובסיכום: “‘כל כתבי’ שופמן הם נסיונות ספרותיים, אבל בשום אופן לא ספרות”. בהזדמנות זו הוא עושה גם “חשבונות” נוספים, כשהוא משווה את שופמן לחבריו אנכי ונומברג, שלמרות כל מגרעותיו, כשרנו רב משלהם.

“שירת הכליון”¹⁶ קרא ה. ד. נוֹמברג לרשימתו ב’הד הזמן' [10]; שבט תרס“ח) על ספרו של שופמן. כוונתו לכליון⁻הנפש והגעגועים הממלאים את גיבוריו של שופמן ואת עולמם, והמלה “כל” היא מלת⁻מפתח ברשימה זו: “הכל ממולא כליון⁻נפש וגעגועים גדולים, הכל מעורר בכיה חשאית”.זוהי ביקורת שמקורה בחוגי “הצעירים”, ונומברג עצמו היה קרוב לשופמן בתפיסתו ונמנה עם ידידיו עוד מתקופת וארשה.¹⁷ המבקר מקדיש את עיקר מאמציו להוכיח “שאין פה לפנינו ‘ריאליסט’ מהמין הידוע, הכותב פרוטוקולים ע”ד הטבע וע”ד השולחן הסגלגל", אלא לפנינו שיטה אחרת, “המשווה את הקטן והגדול, את החשוב והבלתי⁻חשוב, 'צריך להקשיב לכל. צריך לחיות עם הכל!”.¹⁸ תיאוריו המפורטים של שופמן, ים הצבעים, הגוונים, הצורות ושמות⁻התואר שהוא טובע בו, “וכל אותם הדברים המתוארים בדייקנות כל כך מרובה […] כשהם מתלכדים להרמוניה אחת, יוצרים פיזאזש [ציור, תיאור נוף בראשיתי], המרעיש את החוש האסטטי ביופיו ובעמקות⁻התוכן שלו, בגוניו המלאים […]”.

נוֹמבּברג, כאחרים, מדגיש את העובדה, שגיבוריו של שופמן “כולם מחומר אחד נקרצו, כולם פחדנים, מלאים געגועים כמוסים, כליון⁻נפש, ולכולם סימנים מובלטים של דיגינרציה, של בריאות הרוסה וגוִיָה רזה”. נומברג ממשיך קו מחשבה, שהחל בו רבינוביץ, בהבליטו את “התאווה החולנית” המאפיינת את גיבוריו של שופמן, ומדגיש, ש“שופמן הוא סופר מלא הרגשות חולניות, אבל איננו סופר חולני”. לדעתו, לא הצליח שופמן בסיפורי הקסרקטין שלו: העיקר חסר בהם – מצב⁻הנפש המאפיין את גיבוריו בסיפוריו הראשונים, שבו סוד כוחו וייחודו. משום כך רואה נוֹמבּרג את הסיפורים שנכתבו לאחר שבעת הסיפורים שיצאו בהוצאת “תושיה” (תרס"ב) ונכללו ב’רשימות', “כנופלים הרבה בערכם מן הראשונים”. שופמן ניסה בהם “לתפוס שטח יותר גדול”, כמו הבלטת הניגוד בין “השֵמִי” ובין “האָרי”, אולם חסרה ברובם “השירה הקוסמת הצדה את הלב”, המהלכת בסיפורים הראשונים. שופמן שנעקר מסביבתו עדיין לא מצא לו דרך חדשה, ורק פה ושם נשמעים טוֹנים בודדים, המזכירים את רוח השירה המפעמת בסיפורים הראשונים.¹⁹

יש להעיר, שנוֹמבּרג אינו מזכיר את שלושת סיפוריו הראשונים של שופמן (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”), שלא נכללו בקובץ ‘רשימות’, ודן בארבעת הסיפורים האחרים שהועתקו ממהדורת וארשה. כמוהו נהגו גם המבקרים האחרים במשך שנים רבות, עד שחזרו שלושת הסיפורים הראשונים ונכללו בכרך הראשון של מהדורת עם עובד (תשי"ב).²⁰

הפּולמוּס נמשך בעוצמה רבה עם פרסום מאמרו השני של “בעל מחשבות” ([11]; ‘העולם’, 25.2.1908), שדן בחריפות גדולה בחומר הספרותי, שבו “מתעסקים הנומברגים, השופמנים והאנכי’ים וחבריהם”. הכותב משווה למאמרו אופי עקרוני כולל, כמי שדן בשאלות אמנותיות טהורות, והמרכזית בהן היא השקפתו, שלא כל חומר ראוי ליצירת האמנות, ומחומר גרוע לא יוכל גם האמן הגדול ביותר לברוא יצירה בעלת ערך. לדעתו, האישיוּת שבה מטפלים סופרים אלו “אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה”, ולכל היותר היא ראויה להיות דמות מישנית הטפלה למרכזית. חסרון נוסף הוא, שהסופרים הללו מזדהים הזדהות יתרה עם גיבוריהם “עד כדי התדמות הצורה ליוצרה מבלי להכיר אם זהו רק ציור אמנותי או אותוביוגרפיה של איש בלתי מענין”. “בעל מחשבות” מַשווה סופרים אלה למנדלי, לשלום עליכם, לפייארברג ולביאליק, שאצלם החומר היה תמיד הכלל היהודי או העבר היהודי וגיבוריהם היו “סמלי החיים הכוללים של היהודים”. לאלה שייך גם ברנר, ואילו גיבוריהם של

אותם הנומברגים, השופמנים והאנכי’ים […] אין להם שום התקשרות עם העבר העברי. […] "גיבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גרש אותם מחוץ למחנה. […] ומצורעים אינם לעולם חומר לאמנות.

מאמר זה בא כתגובה על מאמריהם של המבקרים הצעירים (רבינוביץ, פיכמן, מי"ב, לחוֹבר, נוֹמבּרג), שראו בגיבורים החולניים, העייפים, הרגישים והמתלבטים את החידוש שהביא שופמן לספרות העברית.

ברנר עצמו, ש“בעל מחשבות” הפריד בינו לבין “הצעירים” שכנגדם הוא יוצא, חש עצמו שייך אליהם, והגיב במרירות על דברי העלבון שהושמעו בביקורת זו. הוא עשה חשבון עם מדור הביקורת של ‘העולם’ ועם “מבקריו”:

כאן מתגלה ביותר, הטמטום, אפר⁻הלב. […] הם חוטפים באקראי איזה קטע מפסוק, איזו מלה בודדה ושופטים ומתרעמים וכועסים: מה זה נומברג? מה זה שופמן? למי ענין בדקותם, בקוויהם הנפלאים ובעמקות הרגשותיהם? מחוץ למחנה… מצורעים… […] מחוץ למחנה עומדים נומברג ושופמן! בתוך המחנה – א. גינצבורג⁻חרמוני הוא שליט. ([14]; ‘הד הזמן’, תרס"ח).

תגובה מאוחרת קצת יותר על מאמר זה כתב אשר ביילין מלונדון ([33]; ‘הבקר’, 16.7.1909) ברשימתו “מפנקסי”, שנכתבה לרגל פתיחת הקוֹנגרס “הקולטורי⁻לאומי⁻עברי” בברלין זמן קצר לאחר מכן, ומטרתה להפנות את תשומת⁻הלב למצבם החומרי הקשה של הסופרים העבריים. מצב כלכלי קשה זה מוחרף עוד בגלל קבלת⁻הפנים של הביקורת לסופרים אלה:

סופרינו סובלים רעב […] ובאים אנשים טובים ונותנים לסופרינו “תימות”. את נומברג שופמן ו“אנכי”, כבר שלחו אל “מחוץ למחנה” בעד ה“תימות” שלהם. […] כי לו היה הכשרון עיקר, כי אז לא נשלחו נומברג ושופמן למחנה אחת עם “אנכי”. שופמן ונומברג, שני הסופרים העמוקים האלה, עם אנכי הבכין בחדא מחתא!

הוויכוח על החולשה והכוח שבגיבורי שופמן, על הבריאות והחוֹלניוּת שבהם ועל “זכותם” של “גיבורים” בעלי מצב נפשי כזה לשמש חומר ליצירה ודמויות מרכזיות בה, נמשך מעל דפי ‘השלח’ במאמרו של בר⁻טוביה “עולם בפני עצמו” ([15]; תרס"ח). בר⁻טוביה ישב באותה תקופה בג’נבה והירבה להשתתף בכתבי⁻עת של התקופה, וביניהם גם ב’המעורר' של ברנר. הוא אמנם לא נמנה במפורש עם חוגי “הצעירים”, אבל היה קרוב אליהם ברוחו ונקט מלכתחילה עמדה אוהדת, אף על פי שהשאלות שהעסיקו אותו יותר משהיו ספרותיות⁻אמנותיות היו שאלות לאומיות⁻אידיאוֹלוֹגיוֹת, שבהן באה לידי ביטוי קודם כל החרדה לגורל האומה הישראלית בתוך סדר⁻העולם המוֹדרני.²¹

בעוד ש“בעל מחשבות” נמנע במכוּון מהשוואה בין גיבוריהם של שופמן, נוֹמבּרג ואנכי לבין גיבוריהם של סופרי העולם, כדי שלא להגדיל את ערכם של הסופרים העברים אפילו על ידי עצם העלאתה של אפשרות השוואה כגון זו, בא בר⁻טוביה והעמיד – ואף הוא עשה זאת במכוּון – את ההשוואה בין הגיבורים החזקים, ה“אריות בנשמתם ובגופם”, שיצרו סופרי העולם (ביירון), לבין הגיבורים, שגופם מדוכא ועצביהם חלשים וחולניים. בר⁻טוביה מוצא את המכנה המשותף לדמויותיו של שופמן בכך, שכולן נשמות זרות ותועות מלאות אסתטיקה ושירה: “מקצתן הן כל כך רכות ודקות, עד שמגודל הרכות והדקות אי אפשר להן להתגבש ולהתגשם”. אנשים אלה

הם כמעט תמיד חולנים, בעלי עצבים דקים ורכים, נוחים לבוא לידי גירוי, ונוחים להתפעל. התאוה המינית מפותחת בכולם במדה מרובה אבל אינה מתמלאת. […] אבל אף על פי שהתאוה המינית מפותחת בקרב האנשים הללו במידה מרובה, אין הטיפוס המיני מפותח ברבים מהם כל צרכו. זכר ונקבה משמשים בהם בערבוביה.

יש כאן המשך לקו, שהחל בו יעקב רבינוביץ במאמרו, לדון בהרגשות החולניות המפעמות בגיבוריו של שופמן ובכיוון שהן מקבלות, והסבר מקורי לכך. בר⁻טוביה מדגיש את נסיונותיו של שופמן להבחין גם בניגודים שהם תוצאה מן הגזע – השֵמִי והאָרי – ולראות את סיבת המחיצה בין הגיבורים הללו לבין העולם ב“פחד הישראלי העתיק” (“בליל תשעה באב”). “פחד העם התועה בין עמים זרים וצרים, פחד החלש מפני החזק, המועט מפני הרוב הגדול והנורא, לא היה מסוגל לעורר את כוחות היצירה”.

יש להעיר, שתכונות אלה, שבסיפורי שופמן הראשונים רק נסתמנו, הלכו ונתחזקו אחר⁻כך בסיפוריו בתקופות הבאות, ונעשו לסימנים המובהקים ביותר, המציינים את אופן ראייתו את העולם ואת האדם היהודי שבו.

כנגד ביקורת אוהדת זו נתפרסמה זמן קצר אחרי כן ביקורתו הקטלנית של המבקר י. א. לובצקי [16], אחד מראשי המבקרים של התקופה, שמישנתו הביקורתית ערוכה וסדורה לפניו באמות⁻מידה קבועות ולשונו חריפה ושנונה. עוד בתרס"ד יצא לובצקי במאמר פּרוֹגרמאטי ששמו: “אל הסופרים העבריים”,²² ובו פנה אליהם בקריאה נרגשת “לעמוד ברשות עצמם”. פירושה של קריאה זו היה, שלא להיגרר אחרי כל הנעשה בספרות אירופה הנתונה במבוכה. היתה זו ההזדמנות למבקר להבהיר ולהציג את תפיסתו האמנותית, כדי ללמד את הסופרים איך צריך לכתוב. בין התיקונים שהציע להם: “להרחיק את הסיפור מן השיחות”, “את פירוש הסימנים מן הצורה החיצונית”, שכן מטרתם “לצייר היטב את תכונת האיש ולהתעמק במסתרי נפשו”; על הסופרים להרחיק מסיפוריהם את "‘המעשיות’ ואת כל הדברים שאינם נוגעים לגילוי הנפש, שכן “הסיפורים הנם תעודות אנושיות בעד בעלי ההכרה והידיעה”. בסיכום הוא דורש: “הלאה השיחות, הלאה הסימנים החיצונים, הלאה ‘המעשיה’! הרצאה פשוטה וטבעית, בלי כל שיחה יפה; זה הוא הדבר שאני דורש מן המהלך החדש, שקראתיו בשם ‘מהלך המפרידים’”.

בחלק האחרון של מאמר זה מסביר לובצקי את ההבדל שבין שני סוגי מספרים: אלה הבאים בכוונה להביא ראָיה ליסודות מדעיים – “בעלי האקספּרימנטים”, שלהם הוא מתנגד, ואלה שאינם עושים זאת במכוּון, וכותבים רק לפי הרגשתם הפנימית, והעיקר אצלם הוא “החידה עצמה” ולא “הטעם” לה.

נאמן לשיטתו זו ומצוייד בהשקפות אלה יוצא לובצקי לבדוק את סיפוריו של שופמן. כבר פתיחת מאמרו אינה מבשרת טובות, שכן הוא מבליט את העובדה, שלמרות מספרן הקטן של יצירותיו, שנכתבו במשך שש שנים בלבד, כבר זכה האמן הצעיר הזה לשני כינוסים בספר. נשמע כאן בבירור המשך לדבריו של “בעל מחשבות”. לדעת לובצקי, מספרם הקטן של הסיפורים מעיד על “אי⁻יכולתו האמנותית” ועל “עקרות⁻רוח ורגש”. שופמן שייך לסוג הסופרים, שנטיית החיקוי שלהם אינה אמנותית אלא חיצונית בלבד, ואם כי עלה בידו לעיתים לתאר פרטים מן החיים, הרי “אין בכוחו למצוא את ההשתלשלות המחברת ומאחדת את הפרטים הרבים לחתיכה אחת שלמה ומוצקה. בקיצור, חסרה לו בתפיסתו האמנותית שלמות האחדות”. הפרט, שהוא רוצה לרכז בו את המציאות הטיפוסית, אינו מצליח לשאת עליו מעמסה זו, נשאר עומד בפני עצמו ואינו מתאחד עם הפרטים האחרים. ובסיכום, חסרונותיו העיקריים של שופמן הם “חסרון האחדות האמנותית, אי⁻היכולת לתפוס את תמצית העצם ופיזורה של סקירתו האמנותית”.

לדעת לובצקי התגלה שופמן לעיני הקרוא העברי בקובץ הראשון שלו כסופר מבטיח, ואילו בקובץ השני חזרה ההרגשה לראות בו שוב סופר מתחיל, ולא עוד אלא שחסרונותיו עוד התפתחו והתבססו. בקובץ השני בולטת הנטייה ל“הפשטה”, אולם “אין ביכולתו למצוא את היחס הטבעי שבין ההגשמה וההפשטה שבציור”. החסרונות העיקריים הבולטים ברשימותיו האחרונות של שופמן הם, לדעתו, “נטיה יתרה להרעיש ולהפתיע, אי⁻יכולת למצוא ולתפוס את התמצית ואי הכרה בשלמות האמנותית”. מסקנתו הפסקנית של המבקר היא כי:

שופמן נשאר בקובץ השני, אותו המתחיל שהיה בקובץ הראשון, אבל הבטחות לעתיד אינן מורגשות עוד. […] שופמן אינו מספר ואינו צייר, הוא רושם רשימות, וברשימותיו אינו יכול לתפוס את הרושם הכללי ולהטביע איזו צורה.

נראה, שבשלב זה שוב לא יכול היה שופמן להתאפק עוד ויצא בעצמו לזירת הקרב, להשתתף בויכוח הניטש בין שני המחנות כשספרו ‘רשימות’ משמש אמצעי לנגח בו אלו את אלו. במאמרו בעל השם הפּרוֹבוֹקטיבי “תולעים ספרותיים” (‘ספרות’, [תחילת אב] תרס"ח) הוא עורך חשבון עם כל מבקריו, הנזכרים לא בשמם המפורש אלא בתו בּיוֹגראפי כל⁻שהוא או בלשון רבים מזלזלת “הלובצקים, הפייטלזונים, והפרלמנים”, כדרך שעשו לו: "הנומברגים, השופמנים והאנכי’ים (“בעל מחשבות”).

לדעתו, מבקרים אלו משולים לתולעים שיש צורך להתעכב עליהם “דרך דריסה”, אפילו “שאנו צריכים בשביל כך ללכלך קצת את העט”. הוא מזלזל לגמרי ב“מבינוּתם” של המבקרים האלה ובהכשרתם לתפקידם זה, ומתוך כך בא לידי זלזול כללי במבקרים בכלל, שביקורתם, “אפילו של המשובחים שבהם”, “היתה תמיד תועה ומתעה”. המבקר שאינו יוצר אינו יכול לרדת לעולם לסוף דעתו של המספר, שכן המקומות המעולים ביצירה נשארים בלתי⁻מובנים לו, והוא נתפס דווקא לאותם המקומות השטחיים, המובנים לו. היצירות האמיתיות היו תמיד נחלתם של יחידי סגולה, והקהל הרחב הכיר רק את היצירות השטחיות והפּוֹפּוּלאריות. רק היוצר עצמו מוכשר להשמיע דברי ביקורת, ולא המבקר “המקצועי”. האחרון הוא “כמין תולעת ספרותית, האוהבת עם כל הזדמנות לזחול דוקא על גבי אותם הנטיעים, שהם פאר ספרותנו, ושאלמלא הם לא היתה אצלנו ספרות כלל, ולא היה אפוא מקום גם לתולעים”.

המתח שבין הסופרים לבין המבקרים “המקצועיים” עתיק הוא, ומדי פעם חוזרות טענות אלה ונשמעות מחדש, בנימה חריפה או מתונה. שופמן עצמו, אף על פי שלא המשיך בסגנון ובנימה שכאלה, הרי לא חזר בו מעצם פסילתו את “מבינוּתם” של המבקרים שאינם מספרים או משוררים, וניסח דעתו זו בכמה ממסותיו.²³ ייתכן שדעה זו נתגבשה על סמך המציאות בת הזמן, שלפיה המספרים והמשוררים שבין המבקרים שכתבו רשימות ביקורת על ספרו היו מאוהדיו (יעקב רבינוביץ, מי"ב, ברנר, נוֹמבּרג), ואילו אלה שהיו כנגדו נמנו, במקרה או שלא במקרה, עם המבקרים “המקצועיים” (אהרנפרייז, אלישיב, לובצקי), אף על פי שהיו גם דוגמאות חורגות (לחובר, בר⁻טוביה).

בשעה שנדפסה תגובתו זו של שופמן באה התקפה נוספת עליו, המאשימה אותו גם ברמה אמנותית נמוכה, אולם בעיקר בהשחתת המידות המוּסריות של קהל הקוראות בכותבו דברים בלתי⁻צנועים. ברשימתו, הנושאת את השם המבטיח “זוהמא ספרותית” ([17], ‘המצפה’, ג באב תרס"ח), כותב גרשום באדר: “הסיפורים ההם קלושים ויש בם אך מעט ציוריות ותיאור מראות החיים בצבעיהם הגלויים, כי לא יחדור המספר לתוך נפשיותם של נושאי ספוריו ופנימיות רוחם”. ועל סגנונו: “ומה שירקיע המחבר שחקים בגאותו אינו בשביל היפי שבספוריו, אלא בשביל שהוא משתחץ במלים זרות ומרעישות שהקורא מוכרח לחפש פתרונן בספר ‘ערוך השלם’”. בעיקר מעורר את חמתו הסיפור “קטנוּת”, שהוא מספר את תוכנו ומצטטו כדוגמה לכתיבה בלתי⁻מוסרית, שיש בה סכנה לצניעות הקוראות. הוא מתאר אותו מעמד, שהגיבור הולך בו לבית⁻הזונות ומתקרב לנערה שבחר לו,²⁴ וטוען בפני הקורא: “אפשר כי ישחק אחד מן הצעירים על צניעותי, אבל האמינו לי, כי אדמו לחיי מבשת […] כי שערו נא בדמיונכם, אם אפשר לו לאדם לקרא דברים כאלה באזני אחותו או באזני בתו הבוגרת!…”.

מהערת המערכת, כשבועיים לאחר מכן, נראה, שהיתה תמימת⁻דעים עם הכותב וראתה בתשובתו של שופמן, שכללה גידופים וזלזולים בלבד, בלי כל טענה ממשית, אות לצדקת טענתו של באדר.

מאמר התגובה של שופמן הועיל, מכל מקום, ליצוק שמן על המדורה, שכבר להטה בלאו הכי, ועורר כוחות חדשים להצטרף לשורות המתווכחים, נוסף על הקודמים שהמשיכו בו.

ידידו של שופמן, ש. ביחובסקי, מחזק את ידו בוויכוח זה במכתבו מוארשה מיום 15/28.7.1908 (גנזים 18253):

[…] את “ספרות” ראיתי. יישר כוחך שופמן! דבריך המעטים עושים רושם כביר. כך נאה עם האדונים הללו. ולו ידעת את חרמוני זה שאני מכירו פא“א – פֶה! ב”העולם" קראתי את של לובצקי אודותיך. את ה“מאמר” המשועמם עד לגועל נפש.

שלום שווארץ, לעומת זאת, נוקט בביקורתו על קבצי ‘ספרות’ ([18]; ‘הד הזמן’, כד באב תרס"ח) עמדה כנגד גישתו של שופמן, וטוען שהוא מחקה את דרכי המספרים הרוסיים הצעירים, “שזה לא כבר דנו גם כן ברותחין את המבקרים הרוסיים!”

שבוע ימים לאחר מכן נתפרסמה רשימה נוספת ב’הד הזמן' שהיה פעיל מאוד בויכוח זה. הרשימה [19] חתומה “ספוג”, הוא המבקר שמואל טשרנוביץ (כח באב תרס"ח), ושמה “‘החשבונות’ הספרותיים שלנו”, והוא סוקר בה בלעג את תולדות “המחלוקות הגדולות בעיתונים העברים”, שב“כולם היה ענין אחד ונושא אחד: ‘ביקורת’ אישית ופולמוס פרטי תחת מסוה של ספרות ושל מחלוקת לשם שמים”. לדעתו,

“החשבונות” הספרותיים הללו משמשים לסופרים אלו תחת מכתבים פרטיים, תחת שיחה בינם לבין עצמם או עם ידידיהם וקרוביהם. הבמה העיתונית היא להם כחדר⁻משכב, שאפשר להתפשט בו ערום לעיני השמש, או כשוק, שאפשר לבלי התחשב בו עם איש.

לדעת “ספוג” משמש מאמרו של שופמן דוגמה לכך, והוא סוקר את יחסיו של שופמן עם הביקורת. תוך כדי כך הוא מוצא, שלאחר הופעת הקובץ הראשון שלו, שזכה לתהילות המבקרים, שהכתירוהו בעטרת “גאון”, נשכח הסופר, ואילו לאחר שהוציא את סיפוריו בפעם השנייה “נתחלפה השיטה: כל המבקרים יצאו כנגדו כמעט פה אחד. הכל הודו, כי […] הוא נשאר על מקומו ולא התקדם אפילו במשהו”, ואז יצא שופמן לנקום את נקמתו מאת כל המבקרים כאחד. ואם כי הכותב מודה, שמצבה של הביקורת העברית אינו מזהיר, הרי “למרות כל זאת אי אפשר לפטור את כל המבקרים בחדא מחתא ולבטל אותם בשם ‘תולעים ספרותיים’”. “ספוג” מעיר גם כנגד העורך, דוד פרישמן, שסידר את מאמרו של שופמן לפני מאמרו של “בעל מחשבות” עליו, כאילו כדי “להחליש למפרע את דעתו של ‘התולעת הספרותית’ ‘בעל מחשבות’ או שהיתל מר פרישמן בשופמן ונתן לפאמפליטו פירוש של ‘בעל מחשבות’”. בסיכום דבריו טוען “ספוג”, בסידרה של שאלות רטוֹריוֹת נרגשות, שאין כל צורך בכל “החשבונות הספרותיים” הללו, ושאין להם לספרות ולא כלום.

נאמן לדעותיו בדבר היוצרים, שרק הם מתאימים להיות מבקרים, ממלא שופמן מייד הלכה למעשה אחרי השקפתו זו וכותב שתי רצנזיות קצרות. האחת, סוקרת את הקובץ השני של ‘ספרות’ והאחרת – “געגועים' ו’נשמה'” – מתריעה על אחד הגילויים של האטמוספרה הרוחנית שבתוכה נוצרות יצירות ונכתבים דברי ביקורת. שתי רשימות אלה (‘רביבים’, א [אוגוסט 1908] נחתמו בשתי צורות של פּסבדוֹנים (ג.ש. ו⁻B), וגם הן, כיתר רשימותיו הביקורתיות של שופמן מסוג זה, אינן ידועות ברבים (ראה נספח ב' לפרק הקודם מס' *29).

רשימתו הראשונה בסידרה זו, העוסקת בספרות יידיש ובמבקריה, יש לה קשר עם ההקדמה לספר שיריו של רייזין, אולם מבחינת סגנונה ותחום דימוייה היא מעין המשך ל“תולעים ספרותיים”: “נתהוותה מין שלולית ספרותית בשפה המדוברת עם צפרדעים מקרקרות – מבקריה שנולדו ומתגדלים בתוכה”. סיומה חריף לא פחות:

אותה הקולניות, הבכינות, אותו גבוב המלים והמליצות הנפוחות, השדופות, המלאכותיות, והעיקר הריקניות […] הצרעה עומדת על הגב ועוקצת לא הרחק, לגמרי לא הרחק, אלא שהזנב קצר יותר מדאי, זנב⁻בהמה דקה, והיא מכשכשת בו אילך ואילך, אילך ואילך, ואינה יכולה לקלוע אליה, אל הצרעה המטרידה, ולגרשה – בשום אופן.

והנמשל ברור: הסופרים ומבקריהם.

רשימתו זו נחתמה ג. ש., וקרוב לודאי שהקוראים הצליחו לזהות את כותבה. לא כן הדבר ביחס לרשימה האחרת על ‘ספרות’, שנכללה יחד עם שלוש רשימות נוספות תחת החתימה המשותפת:.B נראה, שרבים חשבו שהיא פרי עטו של ברנר עצמו.

קשה היה לשער ששופמן עצמו יצא להגן על עצמו כנגד מאמרו של “בעל מחשבות” וידבר בזכות דבריו שלו.²⁵ ברשימה זו הוא סוקר את תוכנו של קובץ זה, מחלק ציונים טובים ובינוניים למשתתפיו, וכופר ביכולתו של “בעל מחשבות” לכתוב על “הנומברגים והשופמנים”, שכן, לדעתו, לכל היותר, “יכול יוכל עוד לכתוב מאמרים טובים אודות מַפוּ וברודס”, ואת הכתיבה על הצעירים יניח לאחרים. ולעניין “התולעים הספרותיים” הוא מעיר, שאמנם יש מקום להתווכח עם דעתו של הכותב (כלומר אתו עצמו), ש“מבקר אמיתי אינו אלא מבקר⁻מספר, מבקר⁻משורר”, אולם פגיעתו של שופמן “כלפי הקהים והמטומטמים שבספרותנו, בודאי שהיא במקומה”.

אין ספק, שהעובדה ששופמן עצמו כותב בזכות מאמריו שלו כשהוא מסתתר מאחורי פּסבדוֹנים, אין בה כדי להוסיף כבוד לוויכוח זה. יתר על כן: רצנזיות אלה אינן שונות במהוּתן מאחרות שנכתבו על ידי המבקרים “המקצועיים”, ואין בהן דוגמה מאלפת שיש בה כדי להוכיח את התיזה של שופמן בדבר יתרונו של המבקר⁻המספר.

באותו קובץ של ‘רביבים’ נתפרסם מאמר נוסף של מי“ב על שופמן, “על אודות משורר” [20], שהוא המשך למאמרו הראשון ב’היום' הלבוֹבי, והכותב אמנם מרשה לעצמו לצטט את עצמו ומביא קטעים מאותו מאמר, שכבר אז היה בחינת נשכח. זוהי רשימה טיפוסית ביותר למי”ב, שכן סיפורי שופמן משמשים לו עילה להבעת רעיונותיו על אדם ועולם, המנוסחים בסידרה של משפטים שיריים ושאלות רטוריות: “החברה היא בית המרכולת של החטא, כל נפש חיה נושאת את חטאה. כל החי נושם קשה והטבע לא יצא ממאסרו”. “מי זה יתבונן ויפלס לו נתיבה בערפלי החיים?”. מי"ב רואה את עיקר סגולתו של שופמן בכך, שיש בכוחו לתאר תיאור ריאלי ומוחשי שטמון בו “איזה כוח נעלם, שיריי, צעריי”. “שירה נסתרית היא גם שירתו המוחשית, אבל אין קו מתוח מתחתה ואין דבריו עשויים לשם שירה גרידא. גניחת אדם היא זו בשם עצמו ובשם בני אדם אחרים”. ממשפט צדדי אצלו “נפתח לך תהום הנפש לרגע”.²⁶

הוויכוח נמשך בסקירתו של לובצקי על שני קובצי ‘ספרות’ ([21]; ‘השלח’, יט [תרס“ח–תרס”ט]). אין הכותב שוכח את “החשבונות הספרותיים”, ורואה במאספים אלה “נערוּת, שאינה רואה כלום ואינה רוצה לראות, נערות שהיא שמחה בחלקה כשעולה בידה לחקות את הגדולים והזקנים”. בשעה שהוא בוחן אחד לאחד את הסיפורים והמאמרים הכלולים בקובץ, הוא מזכיר גם את “מסקנותיו המוזרות של פ. לחובר ב’מסותיו' על ברנר ושופמן. ברנר דומה לדוסטויבסקי ושופמן דומה לברנר. ובכן, שופמן גם כן דומה לדוסטויבסקי”; והוא מסביר בהרחבה במה שונים ברנר ודוֹסטוֹיבסקי זה מזה.²⁷

בסיום סקירתו מזכיר לובצקי גם את המאמר “תולעים ספרותיים”, “שלא נעים לי לדבר עליו לא מפני שגם אני בין המבקרים ‘הנשחטים’ על ידי שופמאן במאמרו זה, אלא בשביל הרצאתו הגסה וההמונית”. הוא מתפלמס עם דעתו של שופמן על דבר המבקרים, וטוען שההיפך הוא הנכון; “כל תנועה ספרותית או אמנותית חדשה פגשה תמיד את ההתנגדות היותר גדולה – התנגדות הבאה מאי⁻הבנה – רק מצד אלו האמנים והמספרים”, ואילו המבקרים הם שקנו את הלבבות לחידושים. ומסקנתו היא, שמי שדן על פי “השכל המבאר” ולא על פי “שכל מחייב” רואה ש“כשרון⁻היצירה הוא ענין בפני עצמו וכשרון⁻הביקורת הוא גם כן ענין בפני⁻עצמו”. המבקרים עצמם נחלקים לשני סוגים: למבקרים סתם ולמבקרים אמנותיים; הרוב שייך לסוג הראשון, ואילו עם הסוג השני נמנים מבקרים מעטים בלבד, ואלה האחרונים “שמים את לבם לא לדעותיו של המספר והמשורר אלא ליכולתו האמנותית”. המאמר מסתיים בהטפת מוסר לשופמן על דרך כתיבתו: “על זלזוליו הגסים של שופמאן אין הדבר כדאי להשיב. ילדוּת היתה בו והתפרצה בדברים גסים וחריפים, ומובטחני, שכשיגדל יתבייש במאמרו זה”.

רשימת ביקורת עוינת על ‘רביבים’ קובץ א, הממשיכה את מסורת הביקורת המזלזלת בכל מה שמופיע בגאליציה, כתב א. חרמוני ([22]; ‘העולם’, 11.9.1908). בין שאר מותקפיו הוא מזכיר גם את שופמן, שהוא מכנה אותו “תלמידו של ב. [ברנר], היוצק מים על ידיו”; ואין זה כינוי לשבח, שכן “מר ברנר” זה מכונה על ידיו בלגלוג: “סופר הסופרים, מבקר המבקרים, המקונן הדומה לדוסטויבסקי”. חרמוני מסכים לדעתו של לובצקי, ששופמן “נשאר זה כעשר שנים סופר⁻מתחיל ושציוריו שכתב בשנים האחרונות גרועים מספוריו הראשונים”, ורואה ברשימת הביקורת של שופמן “תולעים ספרותיים” תוצאה מכעסו של הכותב על המבקר. הוא מכנה רשימת⁻ביקורת זו “פמפליט” ש“בו הוא מחרף כאחת מנשי⁻הרחוב את כל המבקרים שבספרותנו, שלא הכירו את ג. שופמן ואת כשרונו הגאוני”. חרמוני מבליט את תופעת הביקורת הכיתתית של בני החבורה, המשבחים ומפארים זה את זה ומוציאים זה את כתביו של זה, ואוי לו למי שאינו מאנ"ש ועוד מעז לפסוק כנגדם.

דעה שונה על “תולעים ספרותיים” נשמעת מבין השיטין של רשימת⁻הביקורת של ביאליק החתומה “נון” ([23]; ‘השלח’, יט [תשרי תרס"ט]) על אותו קובץ. בעקיפין עונה ביאליק לדברי הבלע של חרמוני, ורואה ב’רביבים' “קובץ ספרותי נחמד ונעים” אף על פי שמגאליציה בא. מדבריו ניכר שהתיאוֹריה של שופמן בדבר המבקר⁻האמן קרובה לליבו, וכן דבריו על הביקורת שנעשתה רשות⁻הרבים והכל שולחים ידם בה.

שופמן הגיב בה הפעם על מאמרו של לובצקי, והכתיר את מאמר⁻התשובה שלו בכותרת מדבריו של לובצקי עצמו: “על אדות ה’שכל המבאר'” (‘ספרות’, ג [תחילת תרס"ט]). מאמר זה נחלק לשני חלקים: המשך הדיון העקרוני בעניין המבקרים המקצועיים והמבקרים היוצרים, והדגשת חוסר יכולתו של “מבקר מקצועי” כלובצקי באמצעות ניתוח ביקורתו של ברנר. דברים שאומר שופמן על ברנר כנגד ראייתו של לובצקי, כוחם יפה גם ביחס לסיוריו שלו, בייחוד במה שנוגע ל“קווים הטפלים והמקריים”, שבאמצעותם “קום תקום לפנינו תמונה חיה”. בסיום דבריו עונה שופמן להטפת המוסר של לובצקי, ומתשובתו נשמע שמץ של התנצלות על הנימה והטוֹן, אולם לא על תוכן הדברים עצמם:

לבסוף רוצה אני להצטדק קצת על “הרצאתי הגסה וההמונית”. על “זלזולי הגסים” ועל “הילדות שהתפרצה בדברים גסים וחריפים”. אמת הדבר, שילדות היתה בי אז, אבל, סהדי במרומים, זו היתה הילדות של אותם הילדים, הרודפים את הפרות בשעה שהם רואים אותן לוחכות בנחת את עשבי השדה יחד עם הציצים והפרחים היפים ויחד עם מרגליות הטל שעליהם… ואז אין לדרוש מילדים אלו נמוסיות יתרה.

את הביקורת על ‘רשימות’ חותמת, כמדומה, רשימתו של ברנר ([28]; ‘רביבים’, ב [כסלו תרס"ט]), שנכתבה, כרשום בשוליה, בסוף אלול תרס"ח, ומגיבה גם על רשימותיו האחרונות של שופמן שכבר לא נכללו בספר זה (“באמצע”, “הניה” ואחרות). ברנר רומז בעקיפין לדבריהם של המבקרים שהצביעו על מיעוט כתיבתו של שופמן, ואף הוא מצביע על חולשותיה: “הכתבים מעטים, כי לשופמן חסור יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי, המרובה המחזיק את המרובה; חסור תחסר לו תפיסת הניגודים הקשים שבין מה שהווה ומה שצריך להיות”. אולם כנגד חוסר זה הוא רואה בו את מעלותיו הגדולות המיוחדות אך ורק לו: “הערצת הרגע, חריפות הקו וחלום בעל⁻ילדות”, ומבחין בין “יסוד⁻הילדות” אצלו לבין יסוד זה אצל סופרים אחרים.²⁸ לברנר חשובה מאוד הנימה שבה יש לקרוא את סיפורי שופמן: “עצבות רעננה… העקה חמימה… לאט⁻לאט! יִקָרֵא⁻נא לאט… יִקָרֵא בלחישה…”

 

ו    🔗

חמש רשימותיו של שופמן, שנתפרסמו לאחר הופעת הספר ‘רשימות’ בכתבי⁻עת שונים (‘ספרות’, ‘רשפים’ ו’רביבים'), כונסו באמצע שנת תרס"ט והופיעו בלבוֹב בקובץ מיוחד, הנושא את שמו של הסיפור הראשון בו, ‘מאידך גיסא’, שלא נתפרסם קודם בכתב⁻עת כלשהו והופיע כאן לראשונה.²⁹

ספר צנום זה לא זכה לתשומת לב מיוחדת של הביקורת (דומני שהוקדשה לו רק רצנזיה אחת), אולם הסיפורים שנכללו בו זכו לתהודה לא מעטה ברשימות⁻הביקורת שהוקדשו לכתבי⁻העת שבהם נדפסו סיפורים אלה לראשונה, ולאחר⁻מכן, כשחזרו וכונסו, הוצגו על ידי המבקרים כחשובים שבסיפוריו. בינתיים נמשך הוויכוח על יצירתו של שופמן, כשסיפוריו החדשים נותנים נשק נוסף בידי המחייבים והשוללים כאחד לחזק את הערכתם לכאן או לכאן, וגם שופמן עצמו תרם את חלקו לכך.

באותו זמן היה יעקב פיכמן – מבקר צעיר ומתחיל – עסוק בגיבוש התרשמויותיו מכתיבתו של שופמן, לאחר שכבר פירסם כשנה קודם לכן ביקורת אוהדת על סיפוריו שנתפרסמו ב’המעורר' (ראה פרק ג לעיל). נראה ששופמן, שידע על כך, הציע ליוסף קלוזנר, עורך ‘השלח’ לפרסם את ביקורתו של פיכמן על סיפוריו בכתב⁻העת שלו, ובכך לפצות במקצת על העוול שנגרם לו, לפי הרגשתו, על ידי ביקורתו של אהרנפרייז ולאזן את היחס לסיפוריו. על כך ענה לו י. קלוזנר במכתבו מיום יח באדר תרס"ח (גנזים 1975/50):³⁰

גם אני איני חושב את הביקורת של הד“ר עהרנפרייז לתכלית השלמות ומרגיש אני שעמקות חסרה בה לפרקים. אבל לבכר על פניה את זו של יעקב פיכמן איני יכול. יעקב פיכמן בתור “מבקר אמיתי” – באמת, אתם “הצעירים” שב”צעירים" מתכוונים לומר את ההיפך ממה שנראה לעינים.

קורא אתה את מאמרי⁻הביקורת של פייטלזון ושל בר⁻טוביה?³¹ אפשר שתפול לא בידי עהרנפרייז, אלא בידי אחד מהם.

בשלב זה, כנראה, לא נכתב מאמרו המקיף של פיכמן על סיפורי שופמן, והערכתו עליהם באה לידי ביטוי מקוטע בלבד.

בשלוש רשימות ביקורת ([25] – [27]), שכל אחת מהן מוקדשת לקובץ ספרותי אחר – ‘רביבים’, ‘ספרות’, ‘רשפים’ – נגע פיכמן גם בסיפוריו של שופמן שראו אור בהם, וניכר שהוא מתאמץ לא פעם לכבוש את רתיעתו הראשונה והמסתייגת ולהקשיב רב קשב למסופר, כדי להילכד בסופו של דבר בקסמיו ולגלות את סודותיו: “אחר הקריאה הראשונה אתה כועס כמעט על המשורר ועל שירתו, שאינה נתפסת, ועל הסגנון המשונה וההרצאה המוזרה, שיותר משהם מגלים לך הם מסתירים בחובם”. אולם לאחר קריאה שנייה ושלישית “היא מתגלה לפניך בכל עמקותה השירית” [על “באמצע”] ועל “הניה”: “לספר אינו אוהב. אין הדבר כדאי […] רק הרמיזה הקודמת, הרמיזה הדקה השופמנית”. פיכמן נוגע גם בנושאים שמהם שואב שופמן את החומר לסיפוריו: “אנו רואים את הפייטן כשרגלו האחת בתוך החיים העיפים והמסואבים של הכרך, סמל החטא הבוער והתאוה השחורה, ורגלו השניה בנאות הדשא הרעננים”. מסקנתו של פיכמן היא, ש“שופמן הוא יותר מדי אמן, כדי לצייר את המצוי ביותר. אותו מענין רק הדבר שהוא רואה אותו, שהוא סמוי מעין אחרים. לפיכך, אין לו במה למלא את הריקנות שבין שרטוט לשרטוט. שופמן גדול בתיאור הפרטים”.

תכונה זו בשופמן שמבליט פיכמן, ספק כמעלה ספק כמגרעת, ריבוי הפערים בכתיבתו והשארת חללים ריקים רבים בין סיטואציה לחברתה, הובלטה הרבה על ידי הביקורת, וייתכן שאחד מסודות קיסמה של יצירתו על הקורא בן⁻ימינו מקורו דווקא בה.

ארבע רשימותיו הקצרות של שופמן ב’רשפים' אינן מלהיבות את פיכמן ביותר, שכן אין הוא רואה בהן ייחוד שופמני אופייני. לדעתו, אין כוחו ב“מומינט הפסיחולוגי המצוי הכללי” או “ברשימה האניקדוטית⁻מרפרפת”, שכן “הוא יודע לצייר את המומינט הפסיחולוגי בשעת התהוותו של המשבר הנפשי הגדול […] בשעה שהוא רואה ברור את האסון ואינו תופס עדיין ברור את מהותו”.

בביקורתו על קובץ ‘רביבים’ נוגע פיכמן גם בביקורת על יצירתו של שופמן, שאף על פי שטיפלה בימים האחרונים הרבה בסופר זה, הרי “על עצם אופיה של צורתו האמנותית עדיין לא עמדה”. לדעתו, הסיבה לכך היא “איזה רגש לא⁻מובן של אי⁻חיבה, כמעט של שנאה, מצד איזו מבקרים להמבוקר”. ומעניינת ביותר היא תגובתו על מאמרו של לובצקי על שופמן ([16]; ‘העולם’, ב בתמוז תרס"ח), שיש בו “איזו שרטוטים נכונים מצורתו הספרותית של שופמאן, אך מה שהוא חשוב לגנות, אפשר לחשוב לשבח”.

בכך נקט פיכמן עמדה חד⁻משמעית וקבע את שייכותו למחנה אוהדי שופמן, למרות הסתייגויותיו מדרך כתיבתו ורצונו שלא להיגרר לנימת הפּולמוּס התוקפנית שהתלוותה לוויכוח זה. פיכמן היה מן המבקרים שהמשיכו לעקוב אחרי כל מה שיצא מעטו של שופמן, והירבה לכתוב עליו בהזדמנויות שונות³² בהערכה ובהערצה ללא סייגים ובלא אותה נימת הפסיחה על שתי הסעיפים שנתלוותה ל“שרטוטיו” הראשונים.

כהמשך לוויכוח העקרוני, שהחל בו שופמן ב“תולעים הספרותיים” שלו בהצהרה, שרק הסופר עצמו יכול להיות מבקר, כתב שופמן דבר נוסף, והפעם לא מאמר אלא מעין מחזה, שיחה בין שלושה מבקרים בבית⁻קפה בחדר מיוחד לסופרים בשעת ערב, וקרא לו בשם “טרגדיה קטנה”. מחזה⁻שיחה זה נתפרסם אמנם רק בקובץ ב של ‘רביבים’ (כסלו תרס"ט), אולם נכתב כמה חודשים קודם לכן, ונזכר לראשונה במכתבו של ברנר לשופמן מיום 18.8.1908 מלבוב (‘כל כתבי’, ג, 332, מס' 392. וראה גם הערה 3 שם). על מאמר דראמאטי זה חתם שופמן בפּסבדוֹנים “הלל סנפיר”, כשם גיבור סיפורו “קטנוּת”, חתימה, שבה השתמש, עד כמה שידוע לי, רק עוד פעם אחת בלבד (ראה להלן). ב“טרגדיה קטנה” משתתפים שלושה מבקרים “מקצועיים”, ודמותו של כל אחד מהם מייצגת לא רק גישה מסויימת בביקורת העברית, אלא יש בה סימני⁻היכר מובהקים לדמותו של מבקר מסויים מאלה שלקחו חלק בפוּלמוס⁻שופמן, והקוראים זיהו על נקלה את בני⁻דמותם שבמציאות. בדבריהם של אותם מבקרים שובצו קטעים ממאמרי הביקורת שלהם, כדי להקל עוד יותר את זיהוים. שניים מהמבקרים מחליטים לאחר דיבוריהם השדופים על האמנות וחוקיה לאזור עוז ולהראות לסופרים כיצד צריך לכתוב, כל אחד לפי השקפותיו, והם סומכים מעשה למחשבה ומתחילים בו⁻במקום לחבר את יצירת⁻המופת הזאת. תיאור כתיבתם הוא פּארוֹדי⁻סאטירי קיצוני, ובייחוד בשעה שהם באים להתייעץ עם המבקר השלישי הצעיר בדבר פרט זה או אחר שאותו הם רוצים לתאר: הראשון מתלבט בשאלה, האם ליל⁻ירח יתאים יותר להבליט את ייסוריו של האמן שהקהל אינו שׂם לב אליו, או ליל חושך ואפלה, ואילו השני “רוצה לגלם את סערת הריבולוציה וסערת המחשבות הרמות של האינטליגנט היהודי בעל האישיות הענקית”, אולם אינו יודע מה טיבה של רבוֹלוּציה מכיוון שאשתו אינה מרשה לו לצאת לרחוב, ונוסף לכך הוא גם פחדן מטבעו. סופו של הדבר, שמבקר א ומבקר ג קוטלים את יצירת המופת של מבקר ב באותן מלים עצמן, השגורות בפיהם בדברי⁻הביקורת שהם כותבים על דברי אחרים, ואילו המבוקר פורץ ביללה נוראה על חוסר ההבנה ליצירתו ומתעלף.

ייתכן ששופמן בחר בכתיבת “טרגדיה קטנה” בצורה זו, משום שהרגיש, שכוחו גדול יותר בתיאור מצבים ממשיים ובהמחשתם מאשר בוויכוח עקרוני ובהוכחות מופשטות. ואמנם עלה בידו להחיות את הנחתו העקרונית בדבר אפסוּת כוחם של המבקרים להפוך בעצמם ליוצרים, ובכך “להוכיח” את דעתו המבטלת את “הביקורת המקצועית”.

מכאן ואילך לא הירבה עוד שופמן בצורת כתיבה כזו, והצניע את כוח הלגלוג והסאטירה שבו לבל תקלקל המגמה הגלויה והמפורשת מדי את סגולתה העיקרית של כתיבתו, שכוחה במרומז. את התגובות הפולמוסיות שכתב, לא הכליל בכתביו.

באותו חודש (יג בכסלו תרס"ט) התפרסם מאמר נוסף בשאלה, “הבקרת והמבקרים שלנו” ([29]; ‘הד הזמן’), שגם הוא נחתם בפּסבדוֹנים – “ניצוץ” (הוא המבקר י. ל. ברוך) – וגם הוא חוזר לאותו נושא: תכונותיו של המספר ותכונותיו של המבקר בכלל, והדגמת האמור על דרך ההכללה בדוגמאות קוֹנקרטיות: השקפותיו של לובצקי בתחום תורת הספרות ודעותיו על סיפוריו של ברשדסקי ועל רשימותיו של ג. שופמן שנתפרסמו ב’רשפים'. “ניצוץ” מצטט בשלמותן את שתי הרשימות “גיבור” ו“כאב”, בתקווה שידברו בעד עצמן ויאמרו לקורא מה שהן אומרות לו: שאין הכותב יודע את סוד היצירה של “שירים בפרוזה” ושאין הוא יודע לאיזה צורך נכתבו: וכיצד יכולים עורכים ומבקרים לומר על “סמרטוטים ספרותיים” אלה שיפים הם?

דברים על סיפוריו של שופמן נכללו גם בסיכומים שנתיים שונים שנעשו בתחילת שנת 1909. כך, למשל, מגדיר יעקב פיכמן בסקירתו על “הספרות העברית בשנת 1908” ([30]; ‘העולם’, 19.1.1909) את הטוֹן הכללי השולט בספרות זאת: “רך ועצב ומלא געגועים, צורות החיים הישנות, החביבות הולכות ונמחקות במהירות נוראה […] בשעה שהליריקה העברית מביעה בכללה את געגועינו לחיים חדשים”, ומתאר את הביטוי שנותנים לגעגועים אלה שניאור, ביאליק, ברנר ושופמן ביצירתם. לפי דבריו, שופמן

אינו מביע געגועים אלו בפירוש. הוא רק הולך ומצייר את החיים החדשים, החיים הזרים והקרים […] מבלי שיהיו מוארים בשום אור פנימי […] וממילא עולה על הלב זכרם של […] הימים הרחוקים, שרק הם מחממים עוד לפעמים את הלב בקפאונם של החיים.

בן⁻אביגדור, בהרצאתו על “הספרות העברית הצעירה” ([31]; ‘הד הזמן’, 21.1.1909), כורך יחד את שופמן ואת נוֹמבּרג, הדומים זה לזה בנושאי יצירתם: “חיי הבודדים, המוזרים, הביישנים, והחולנים קצת” והשונים זה מזה בדרך סיפורם: שופמן מתאר “בקוים חזקים ומעטים, מסתירים קצת ומבליטים קצת”, ונוֹמבּרג – “בקוים בהירים ומאירים, מקיפים ומבליטים”. ההשוואה בין שני אלה היתה מן המקובלות באותה תקופה.³³ ורק לימים, לאחר שנוֹמבּרג פרש מן הספרות העברית ושופמן המשיך בדרכו המיוחדת, נתבלט המפריד בין שני סופרים אלה, שרק בתחילתם היו הם קווי דמיון מסויימים שנראו בעליל לבני⁻דורם.

אחת הביקורות המעטות, ואולי היחידה, על הקובץ ‘מאידך גיסא’, היא זו של “איזמל” [32] ב’הבקר' (29.3.1909) בעריכתו של דוד פרישמן. הכותב, שהיה בעל מדור הבּיבּליוֹגרפיה בעיתון זה, לא נמנה עם אוהדי שופמן, וגם הוא הולך בדרכם של קודמיו ורואה בהוצאת קובץ מיוחד של חמישה סיפורים, שארבעה מהם כבר נדפסו קודם בכתבי⁻עת אחרים, “בהילוּת של שכיב מרע”. באופן התיאור בסיפור “מאידך גיסא”, המתפרסם בקובץ זה לראשונה, הוא רואה הליכה בעקבות ברנר וצירוף מאורעות מקרי ופתאומי. לדעתו, בסיפור זה “שופמן לועג מתוך גועל⁻נפש”, והצורה שבה הוא מוסר את תוכנו של הסיפור אינה עשויה להרבות לו קוראים ואוהדים.

דעה מסתייגת ביותר מסיפור זה השמיע גם ידידו של שופמן, משה הופנשטיין, במכתבו אליו [ללא תאריך, כנראה מתחילת אפריל 1909.³⁴ גנזים 40837. כתה"י במכתב קשה מאוד לקריאה]:

[…] בכל זאת צריך להודות, גרשון, שהמאידך גיסא “לא עלה בידך”. יודע אתה שבה’מאסר' עלית לראש הפיסגה (סלח על ‘המליצה’ – הלשון העברית קשה לי מעט – ואינני מוצא מלים) ג"כ במוטיב זה. ושם גרשון, כנראה, כתבת דברים מעומקא דעומקא – ופה לא הכאב מורגש אצלך כך! […] אבל בקיצור, צריך אתה לברוא דבר עוד יותר גדול מה’במאסר' – ו’מאידך גיסא' צריך לעזוב, להניח בצד…

בניגוד להסתייגויות אלה מוצא הסיפור מאוד חן בעיניו של צבי דיזנדרוק, הכותב לשופמן מוינה ביום 31 באוגוסט [ללא ציון השנה. כנראה 1912³⁵] (גנזים 2001/17):

קראתי בזמן נסיעתי את “מאידך גיסא” שלך והרי זה דבר יפה עד מאד. מצטיין במקומות אחדים באותו הטשטוש השניצלרי – ומדוע זה אתה ממעט להעיר עליו? לפי דעתי, זה הדבר היותר יפה, העוסק בתקופה שלאחר הריבולוציה אצלנו; לפחות בספרותנו.

ובמכתב אחר, מיום 14.9.1912 (גנזים 1986/5), שייתכן שהוא תשובה למכתב של שופמן בעניין זה, הוא מעיר: “כשדברתי על ‘הטשטוש השניצלרי’ התכוונתי לאותו הטשטוש בכוונה כמו ב’גרינער קאקאדו' [הקוקאי הירוק. תרגם י. שנהר. תש”ד]. זוהי לפי דעתי אמנות רבה". במכתבו של שופמן לאשר ביילין [ללא תאריך, כנראה מ⁻1909] (גנזים 43114) הוא מספר לו על הערכה חיובית נוספת שזכה בה: “בעד סיפור זה “[נפת⁻קרח”, הוא הסיפור “גלידה”] קבלתי קומפלימנטים מיצחק קצנלסון ושניאור (שפא"פ איני יודע את שניהם). האחרון שלח לי נשיקה. (שניהם עכשיו בשוויץ)”.

מאמר ביקורת פּוּלמוּסי נוסף מפרי עטו של שופמן התפרסם חודש לאחר מאמרו של “איזמל”, גם הוא ב’הבּקר' (29.4.1909) וגם הוא בפּסבדוֹנים “ה. סנפיר”. אלא שהפעם מכוון שופמן את חיציו לא כנגד הפוגעים בו, אלא כנגד מי שפגע בסופרים הצעירים, ביניהם ברנר וברדיצ’בסקי, אם כי בעקיפין נשמעים גם במאמר זה הדי חשבונות אישיים. כוונתו לסידרת מאמריו של מ. רבינזון ב’הד הזמן', הנושאת את השם “מה אנו יוצרים?” ומוקדשת לכמה יוצרים בספרות העברית. בתחילת דבריו ובסיומם עושה שופמן חוכא ואיטלולא מתואר הד"ר של המבקר, ואחרי כן סוקר בדרך פּארוֹדית את מהלכה של הביקורת מלובצקי דרך “ניצוץ” ועד לרבינזון:

המבקרים אצלנו הם בבחינת ‘חד גדיא’. ואתא שונרא ואכל לגדיא. […] רצתה הביקורת לישב בשלוה, מיד קפץ עליה רוגזו של לובצקי […] כסבורים היינו כולנו […] שמעתה לא יעיז שום מבקר אחר לפצות פה, מאחר שכבר נאמרה המילה הביקורתית האחרונה! מה עשה הקב"ה? "ו’ניצוץ' אחד יצא ממפוח של ‘הד הזמן’ ושרף את לובצקי […] ואם אחרי כל אלה עוד אפשר לאיש להופיע בתור מבקר חדש ולהתחיל את הכל מבראשית – לא מעט אומץ⁻לב דרוש לכך.

שופמן מתריע על תוכן דבריו של רבינזון ונגד צורתם, שבמקום לתת מוּשׂג לקורא על הסופר ויצירתו הוא מביא ציטאטות קטועות “בצירוף אותה הערה היוצאת כבר מאפנו, על דבר חולשת הגיבורים”. לעומת זה, אין שופמן מסכים לדברי ההלל הגדולים שמשמיע המבקר לסיפוריו של פרץ, וטוען, שלמרות מעלותיו “י”ל פרץ זה, אחרי ככלות הכל, אינו לא פחות ולא יותר מ…פיליטוניסט לא רע!" ונדמה שגם כאן עשה שופמן את חשבונו האישי עם סופר זה, שעלבון קבלת⁻הפנים הראשונה שהלה ערך לו לא נמחה מליבו במשך שנים רבות.³⁶

 

ז    🔗

בשנת תרע“א הוציא שופמן לאור את הקובץ הספרותי ‘שלכת’ בעריכתו, והצליח לזַמן בו את יצירותיהם של שלושה⁻עשר סופרים ומשוררים מתחילים ומפורסמים. בעריכת קובץ זה טרח שופמן הרבה, וכן היה שותף פעיל גם בעריכת כתב⁻העת ‘סנונית’, שיצא לאור בלבוֹב. זוהי אולי אחת הסיבות לכך, שמיספר הסיפורים שכתב באותן שנים היה מועט. הביקורת גם היא לא הירבתה לטפל בו, והוויכוח הלוהט של שנות תרס”ח – תרס"ט נשתקע. פה ושם נזכר אחד מסיפוריו ברצנזיה, שנכתבה על כתב⁻העת שבו נתפרסם, וכן במכתבים הפרטיים ששיגרו אליו ידידיו.

אחת הביקורות הידועות ברבים על הקובץ ‘שלכת’ היא מאמרו של יוסף קלוֹזנר “יער⁻בציר” [35] נתפרסם ב’השלח' (תרע"א). קלוֹזנר, המשתדל לשמור בדבריו על אוֹבּייקטיביות ואיזון, אינו מאוהדיו של מאסף זה, וחשבונו אתו מתגלה בדבריו על שמו של הקובץ (ששופמן הירבה להתלבט בו, כפי שמתברר ממכתביו לברנר וביילין): “‘שלכת’ – שם זה נאה הוא מאד לקובץ⁻סיפורים שיתוארו בו רק אותם הצעירים המזדקנים קודם זמנם או בכלל אותן הנפשות החולניות, שהם כעלים נובלים בימי⁻הסתו”. ובמאסף זה, אם כי יש גם שירים וסיפורים מסוגים אחרים, הרי “על רוב הציורים והשירים מתוחה באמת רוח כהה ועגומה”. רובם “תיאור רגזני סובייקטיבי, מלא חימה ומלא יאוש כאחד, שבו מתאר חולה את החולה, רצוץ את הרצוץ, כמוּש את הכמוּש… ומפני זה ראויים רוב הציורים והשירים שב’שלכת' לשם מקורי זה”. ברוח זו נכתבו גם דברי הסיכום על הקובץ: “חוששני, שכל מה שבא במאסף זה באמת אינו אלא ‘שלכת’: עלים מאדימים באדמומית על שחפת – ונושרים…”.

לעומת פתיחה עגומה זו מהלל קלוזנר את סיפורו של שופמן “אהבה”³⁷ שנדפס ב’שלכת‘, שהוא, לדעתו, המובחר בכל סיפורי הקובץ, שכן המחבר מתעלה בו (בניגוד לברנר) למעלת⁻אמנות, היינו, "הוא מתרומם באמת על גיבוריו ומתאר אותם תיאור אובייקטיבי, שביחד עם זה אינו יבש ו’ריאלי’ כלל".

בביקורתו על ‘שלכת’ ([34]; ‘הפועל הצעיר’, תרע"א) מפליג גם ברנר, המאופק, בדרך כלל, בדברי שבח לסיפור “אהבה”:

רשימה מצומצמת חדה, חודרת בכל מילה ומפליאה בכל שרטוטיה, שרטוטים הדומים לחגורת⁻חצים שנונים לקלוע בהם. […] ריח של רוסיה הלבנה ב“אהבה” של שופמן, אף שהרשימה עוסקת בענין שלמעלה מן המקום הקבוע.

ועוד כותב ברנר זמן מה לאחר מכן ([37]; ‘האחדות’, תרע"ב) על “מאידך גיסא” ועל “אהבה”:

שופמן גם הוא [כמו גנסין שעליו דיבר קודם] מן המחטטים בנפשות שטופות⁻ההתרשמות, אלא שהוא יודע לשים מעצור לבת⁻שירתו, לשאת את רשמיו בתוכו הרבה הרבה, עד שהכאוס מקבל צורה, עד שנהרי נחלי הרשמים נעשים כפור מוצק. מי קרא את “מאידך גיסא”? מי שינן ושילש את הציור “אהבה” במאסף ‘שלכת’? אין כאן ההבל העולה מנשמת החיים, והרבה⁻הרבה חסר בפרטיות, אבל יש ויש העומק של מהות⁻החיים, ואין יתיר. אין תג שלא לצורך. לא רק מילה בסלע – כל קוצו של יו"ד.

במאמרו של דוד שמעוני, שנחתם בפּסבדוֹנים “בן⁻מלכה” והופיע בשלושה המשכים ב’הפועל הצעיר' ([38]; תרע"ג), יש משום סיכום של תקופה זו ביצירתו של שופמן לקראת הופעת ספר כתביו המקובצים כשנה לאחר מכן, ומתן סימני⁻היכר כוללים “לתכונתו האמנותית” של המספר, כפי שנאמר בכותרת⁻המישנה שלו. למרות הנימה הכללית האוהדת נראה, שהכותב מתקשה להחליט את התכונות האופייניות, שהוא מוצא בסיפוריו של שופמן, חסרון הן או יתרון, והססנות זו מטביעה את חותמה על דבריו. גם הכותרת הראשית של מאמרו: “על העיקר שאיננו”, שהיא מוּבאה מסיפורו של שופמן “לא”, לא ברור אם היא מכוּונת כלפי הסופר ומתריסה כנגדו, או שהיא מופנית אל גיבורי הסיפורים ומבליטה את אופיים ואת בעייתם המיוחדת.

נקודת⁻המוצא של שמעוני היא, ששופמן שר “על העיקר שאיננו”, ופירושו של “עיקר” זה הוא “איזה יתד לתלות בה את סבל החיים ותהפוכותיהם”. דעתו, ש“המשורר מחפש ואינו מוצא”, גם היא אינה חד⁻משמעית, שכן לא ברור אם הוא תולה זאת באזלת ידו של המשורר או אם הוא מניח, שכך טבעם של החיים. מנקודת⁻מוצא זו ממשיך שמעוני ובוחן את הנימה המפעמת בסיפוריו של שופמן, ורואה בה “שויון נפש גמור”, לכאורה “שלוה מדומה”, ולאמיתו של דבר “הד של יללה צורבת”, “ילל אנושי על העיקר שאיננו”. אחת מקביעותיו היסודיות של שמעוני במאמר זה היא, שמכיוון שהעיקר איננו הרי “גם הטפל נעשה עיקר, הכל הוא עיקר”, או, בניסוח אחר: “העיקר איננו ולכן אין גם טפל”, ושוב אין הקורא יכול להבחין אם שבח כאן או גנאי. “המשורר שאין לו שום עיקר הולך ועושה את הטפל עיקר”, ולכן הוא “נמצא תמיד במצב של ציפיה בלתי⁻פוסקת”, כדי למצוא פתרון לחידתו. הוא מפריד כל דבר ליסודותיו, ומתאר את הפרטים ואת החלקים הבודדים באופן שלעיתים הוא מספר בפשטות על דברים בלתי רגילים, ולהיפך: “ילאט לנו סודות על דברים כה מצויים”. סימן⁻היכר נוסף הנובע מחוסר ההבדלה בין עיקר לטפל הוא חוסר ההבדל בין אידיליה לטראגדיה. כלאחר⁻יד ומבלי משים מתאר שופמן “מצבי נפש דקים מן הדקים ובלתי נתפשים”, ובכך סוד כוחו וחידושו.

תכונה נוספת שמוצא שמעוני בכתיבתו של שופמן היא “הכרחיות אמנותית⁻פסיחולוגית”, אם כי “לפעמים חסרה בהן [ביצירותיו] ההכרחיות ההגיונית”, ובצידה של זו קו נוסף, שלימים המשיכה הביקורת (דב סדן) להבליטו ולהציגו כמרכזי שבראיית העולם של שופמן: “הקורבה הנוראה שבין היופי הבלתי⁻מוגבל והכעור האי⁻סופי”.

כמבקרים אחרים לפניו מתעכב שמעוני גם על תכונותיהם של גיבורי שופמן, ומוצא את המכנה המשותף להם בתכונתם היסודית, שהיא הבדידות. מסקנתו בעניין זה זכתה גם היא אחר כך להמשך ולפיתוח בביקורת שופמן, ונעשתה אחד מסימני ההיכר המקובלים ליצירתו:

בקו יסודי זה של בודדי שופמן מתבארת העובדא, מפני מה אין הללו תלויים לכאורה בזמן ובמקום, ואין להם שייכות הכרחית לסביבה זו או לאחרת. לתקופה פלונית או אלמונית וגם לאומה אחת או שנית. […] חוסר הקרקע מתחת לרגליהם אינו תלוי כלל בשייכותם להעם המחוסר קרקע.

וגם כאן אין שמעוני יכול להחליט במפורש אם “חוסר יסוד מתחת לרגליהם של גיבורי שופמן הוא חסרון או אולי יתרון אורגאני”.

את הפרק האחרון של מאמרו מקדיש שמעוני לסגנונו של שופמן, ולאחר סקירה קצרה על בעיית הסגנונות והתפתחותם בספרות העברית החדשה הוא רואה “בסגנונו של שופמן, דיוק נפלא יחד עם איזה כובד מיוחד, יחד עם איזו קדרות מַלאָה”. פעמים פוגשים אצל שופמן “גיבוב משפטים רבים קשורים ואחוזים זה בזה”, אולם הקורא מרגיש בו “הכרחיות אכזרית”,

טבעות רתוקות זו לזו בשעת סכנה, בשעה שמשהו מן “העיקר” כמעט שנתפש ונחוץ היה רק לעשות איזו קפיצה למעלה או למטה כדי לתפשו… […] מתוך קישור זה של המשפטים הבודדים לכאורה, יתחוור אותו הלך⁻הנפש, שלהביעו השתוקק המשורר, להביעו לעצמו ולאחרים…

ברשימתו של שמעוני נטבעו במרוכז כמה וכמה מסימני⁻ההיכר שנזכרו קודם בנפרד במאמר זה או זה, נצטיירה דמות דיוקנם של סיפורי שופמן באותה תקופה והונח היסוד לראייה כוללת ומקיפה של יצירתו, שלמרות מספרם הגדול של סיפוריו ורשימותיו שהמשיכו להיכתב בשנים הבאות לא נשתנתה מעיקרה.

למאמר זה, שנכתב, כפי הרשום בשוליו, בשבט תרע“ב, קדם מכתב היתולי של שמעוני מברלין אל שופמן בלבוב מיום ח בכסלו תרע”א (גנזים 3695),³⁸ שבו הוא מגיב על דרך הפּרוֹדיה וההיתול על הביקורת העוינת לשופמן, ובייחוד על ביקורתו של לובצקי ב’העולם'. במרכזו של מכתב זה נמצא שיר פּארוֹדיה על הבית האחרון של שירו של טשרניחובסקי “חרבות”, שחיבר שמעוני בצירוף הוראות דקלום סאטיריות:

“את השיר יש לדקלם באופן כזה: [כאן באות הוראות הדקלום המפורטות] ונחוץ להתחשב בדבר עם לובצקי וחרמוני, אם זה מתאים לחוקי האסטתיקה, כי כידוע לך ישנם ‘עבדים, שכירים, אדונים’³⁹ dir=”rtl“>או איפכא מסתברא ונחוץ להיות זהיר וזהיר…”

בשנים תרע“ב–תרע”ג פרסם שופמן סיפורים מעטים בלבד, בייחוד ב’השלח' וב’סנונית'. סיפוריו אלה זכו לחוות⁻דעת אוהדת של ידידיו, שבאה לידי ביטוי בעיקר במכתבים פרטים. כך, למשל, כותב לו קלוזנר במכתבו מיום ערב סוכות תרע"ב (גנזים 1976/51): “בודאי כבר קבלת את החוברת שבה נדפסו ‘רשימותיך’ וראית שהגהתין כבקשתך. ביאליק הללן עד מאד, ודבר זה ישמחך בודאי”.⁴⁰ ובמכתבו של דיזנדרוק מיום 28.9.1912 מוינה (גנזים 1989/8):

סקיצותיך יפות [“בשרב” ו“בשביל מי?” ב’השלח' תרע“ב] שתיהן. אעפ”י שלדעתי צריך היית אולי להמשיך בראשונה יותר את הדיאלוג שבין לאף ודורה [גיבורי “בשרב”] בכדי להבליט יותר את מצב רוחה אחרי הפגישה. פגישה זו היא המצאה מוצלחת.

וכך כותב לו גנסין ביום 2.12.1912 (גנזים 2102/1/1):

בתחילת החורף קראתי במקרה ב’השלוח' דברים אחדים משלך, שלא עשו עלי את הרושם הרגיל, שאתה עושה עלי תמיד, ורק בחור אחד בשם ארוסוב [גיבור “בשרב”] כמדומה, שמו, זה כצל רודף אחרי כל הימים: משום⁻מה חושב אני, כי יכול זה לשמש לי פרישת שלום משופמן. זוהי ההרגשה שעשה עלי.

על סיפורו “המשורר והנערה המתוקה”, שנדפס בכתב⁻העת הבלתי⁻ידוע ‘סנונית’, כותב אשר ברש לשופמן במכתבו מיום 17.11.1911 (גנזים 1365/14):

קבלתי את ה“סקציה” [צ"ל “סקיצה”] מן רשימתך הקצרה ונהניתי הנאה מרובה. נפלא הדבר. כותב אתה תמיד מה שחבריך היו רוצים לכתוב ובדיעבד יש הנאה שהדבר נכתב בידי “בעל יכולת” שכמותך.

באחת ההזכרות הבודדות בדפוס של סיפורי שופמן מתקופה זו מציין ברנר ([36]; ‘האחדות’, תרע"ב) בדברי⁻ביקורתו על חוברת היובל של ‘השלח’ (כה, תרע"ב), שבה נתפרסמה רשימתו של שופמן “נקמה של תיבת זמרה”, תכונה, שהוזכרה גם במאמרו המקיף של שמעוני – העדר “השרטוטים היהודים הספציפיים” בסיפוריו. טענה זו החלה מכאן ואילך להיות רוֹוחת ביותר, כאחד משבחיו של שופמן: “הנה לרשימה של שופמן ‘נקמה של תיבת⁻זימרה’ לא אבוא בתביעות: היכן השרטוטים היהודים הספציפיים של גיבוריך וגיבורתך”, ובהערה הוא מוסיף: “לזו, בדרך אגב, יש לי טענה אחרת, בצלמן ובדמותן של ‘אם’, ‘אהבה’ ועוד נעשתה. קומבינציות אחדות ופנים אחדים לנשי שופמן ולרשימותיו, וכדאי להתעכב על זה במקום אחר”. לדעתו של ברנר, “המשורר הוא מעבר להגדרה הזאת: בכוחו המיוחד לו בא הוא לגלות לנו נפתולי⁻ההוויה של נפש המנגן העיוור וצירופי הדברים השונים שבסביבתו, סביבה אירופית עירונית רגילה”.

 

ח    🔗

בשנת תרע"ד, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופיע באוֹדסה על ידי ביאליק בהוצאת “מוריה” עוד ספר סיפורים של שופמן (הכנתו החלה עוד בשנת 1913), ‘סיפורים וציורים’. הספר כלל את כל סיפוריו של שופמן עד אותה תקופה, לרבות הסיפורים שכבר נכללו בהוצאות קודמות של קבצי סיפוריו ולהוציא את שלושת סיפוריו הראשונים ומספר קטן של סיפורים אחרים, שלא נראו בעיני המחבר ראויים לכינוס או שלא הצליח להשיגם (“בגולה”). (מכתבו של שופמן לביאליק מיום 9.6.1931 בתוך ‘ביאליק וסופרי דורו’ עמ' 300).

בגלל המלחמה לא זכה הספר לתהודה, ומהדורת תרע“ד נעשתה נדירה ביותר. לרבים מן הקוראים היא הגיעה באיחור של שנים מספר, ורווחה אף הדעה, שבגלל המלחמה לא הופיעה כלל.⁴¹ בכל אופן, מייד לאחר המלחמה (בשנת תרע"ט) נדפסה מהדורה חדשה של ספר זה. בכל אחת משלוש רשימות הביקורת שנתפרסמו בשנים תרע”ד–תרע"ח על ספר זה, צוין תאריך אחר להופעתו (תרע“ד; תרע”ז; תרע"ו).

רשימות אלה חותמות את התקופה הראשונה ביצירתו של שופמן (תרס“ב–תרע”ג), אם כי מן הבחינה הכרוֹנוֹלוֹגית הן נכתבו שנים אחדות לאחר מכן. הדבר האופייני לתגובות על ספר סיפורים זה הוא, שהפּוּלמוּס על טיבה של יצירתו נעדר בהן כליל. נראה שנדם לחלוטין קולם של השוללים והמקרטרגים, המעמידים בספק את חשיבותו כסופר ואת יכולתו כאמן. הקולות היחידים שנשמעו הם של אוהדיו המושבעים. אלה ממשיכים ומפתחים איש את דברי חברו שקדם לו, בונים את דבריהם זה על יסודותיו של זה, ולעיתים מתנבאים בסגנון אחד ממש. מרשימה לרשימה מתחזק והולך מעמדו הבלתי⁻מעורער של שופמן כאמן גדול ומקורי בעל ייחוד וסימני⁻היכר מובהקים, השונה מאוד לא רק מאלה שקדמו לו, אלא גם מחבריו הסופרים בני⁻דורו.

מאמרו של שלמה צמח ([39]; נאנסי, אייר תרע"ד; ‘העולם’), הראשון, כנראה, לתגובה על ספר זה, נשען על מאמריהם של קודמיו, ובייחוד על מאמרו של שמעוני. כמוהם הוא מבליט את שוויון⁻הנפש⁻לכאורה, שבו כתובים סיפוריו של שופמן, ובתכונה זו הוא רואה את אחת הסגולות המרכזיות המייחדות את כתיבתו. שופמן הוא סופר אישי מאוד, המאפיל בכוונה על “האני שלו כדי להסתירו מעין רואה, וזאת כתוצאה מ”פחד⁻החיים" שהוא יסוד אישיותו, והמורכב “מבישנות בלתי⁻ברורה ומיראה מטושטשת מפני בני⁻האדם ומפני החברה”.⁴² חרדה זו היא מקורה של ה“הסתכלות החדה והניתוח העצמי” ביצירתו, והיא היסוד להתנגשות בין גיבוריו לציבור. שופמן הוא סופר אישי ומקורי, הרואה את כל התופעות והדברים בפניהם החדשות, אולם מקוריות זו מגיעה עד כדי זרוּת, מכיוון שגם למקוריות יש קצב ומידה, וזו של שופמן מתרחקת מן המציאות ואין ביכולתו של הקורא לצאת בעקבותיה.

לדעת צמח, אמנותו של שופמן היא אמנות⁻המיניאטורה, “וכדי להבחין את החן, הטעם והעמל המרובה שהשקיע בהן האמן, מחוייבים אנו להזדיין בהסתכלות חדה”. כשמעוני, גם צמח אינו בטוח אם זוהי מעלה או מגרעת; בכל אופן, לדעתו אין שופמן מתעניין בקורא, אלא “הוא סופר הכותב לעצמו, ודי לו שרשימותיו מספקות לנפשו שלו את צרכיה האסתיטיים”.

כדרך רוב המבקרים לפניו, דן גם צמח בהרחבה בטיפוסים שמתאר שופמן בסיפוריו, ורואה את “פחד⁻החיים” כתכונה המשותפת להם. גיבורים אלה, הנאלצים להתבודד מאונס ולהתכנס לתוך נפשם, מגיעם לרוגז, לחיטוט פנימי ולצימאון עז לחיים, ובמצב נפשי שכזה נפשם חצויה בין הגעגועים לקירבת בני⁻האדם לבין החרדה וההתבדלות. צמח מדגיש, ששום דבר לא קורה בסיפורים, שום מאורע חשוב, אלא במרכז עומד “מצב⁻הנפש”, הנפתולים הפנימיים וההכרה שאין תקנה ואין מוצא. כניגוד לטיפוס מרכזי זה של “החרד” מתאר שופמן את היפוכו – “את העליז, את הבריא ואת המסוגל לחיים”, והתעניינותו בו “לא מחמת חיבה, אלא מחמת קנאה וצרות⁻עין. מתוך הירוק⁻שיניים […] ואינו מסתיר גם את איבתו השמורה לו בלבו”.

רשימותיו של שופמן, אף על פי שאינן לאומיות במוצהר ובגלוי, הרי “הן עוצרות בקרבן איזה הגה מוסרי⁻לאומי, החבוי עמוק⁻עמוק בין השורות”.

לא כמבקריו העוינים של שופמן, רואה צמח בקיצורם של סיפוריו מעלה, בחינת “מועט המחזיק את המרובה”, וכאחרים לפניו הוא רואה בריאליות שלהם ריאליוּת חיצונית ומדומה, שכן העיקר אצלו הוא ההרגשה הפנימית שבנפש האדם, כתוצאתו של הרושם החיצוני; עולם⁻החוץ מסתנן אך ורק דרך ההרגשה הפנימית. הֵדי ביקורתו של שמעוני נשמעים בדברי צמח על תיאורי⁻הטבע בסיפוריו של שופמן, שבהם אין “ראשון ושני, אין עיקר”, אלא ערבוביה שיש בה סדר עליון, הוויה שהיא חלום, “ועל⁻פי רוב חלום⁻בלהות”. בתיאוריו, הנראים לכאורה מלאים אי⁻סדרים, יש ריתמוּס פנימי, העושה את כל הפרטים לשלמות אחת. כשמעוני לפניו מקדיש גם צמח את החלק האחרון של מאמרו לסגנונו של שופמן, וטוען, שסגנון זה “אינו רק חדש מצד גזרת⁻המאמר או מצד צירופי⁻המלים שהוא ממציא”, אלא שזהו “הסופר העברי היותר עשיר במלות ובמושגים”. צמח מכיר את הטענה של המסתייגים משופמן ביחס ל“כבדוּת” המורגשת בסגנונו, אולם לדעתו זוהי מעלתו, שכן כּבדות זו נובעת מתוך הקושי לבחור את המעולה מבין המון הרשמים. חידושיו של שופמן בלשונו הציורית, אך כפסע בינם לבין הזרוּת; ואמנם, ציורי הלשון שלו נוטים לעבר הזרות.

צמח מפנה את תשומת⁻הלב לחזרות על תמונות שלמות בסיפוריו של שופמן,⁴³ שאין בהן כדי לגרוע, אלא אדרבה, הן מלמדות על מצב⁻נפשו והלך⁻רוחו של הסופר, שנפשו גרויה וחרדה למרות נסיונו להסווֹת את הרגשותיה אלה. ומסקנתו היא, שמכיוון שיצירתו של שופמן היא תמצית, הרי לא תהיה לעולם נחלתו של הכלל אלא נחלתם של בודדים בלבד, שכן “כתביו של שופמן אינם בעלי⁻נפח, [..] הם– בעלי⁻משקל”.

מאמרו של יוסף קלוֹזנר ([40]; חמשה⁻עשר באב, תרע"ו; ‘השלח’) הוא המשך למאמריהם של שמעוני ושל צמח, והוא מרחיב ומפתח את סימני⁻ההיכר והתכונות האופייניות שמצאו הם בשופמן ואף מוסיף עליהם. בדרך זו הוא נעשה לאחד ממאמרי⁻היסוד בביקורת שופמן, שהבחנותיו נתקבלו על דעת הביקורת בכללה ועקבותיו ניכרים במישרין, מכלי ראשון, או בעקיפין, מכלי שני ושלישי, כמעט בכל מאמרי⁻הביקורת שנכתבו על שופמן עד ימינו.

קלוֹזנר מכתיר את שופמן בתואר האמן “היותר שלם במספרים העברים”, אבל לא היותר גדול, כי חסרים לו הרחבוּת והמעוף. הוא היחיד בספרות העברית "שלא עסק בפובליציסטיקה, ולא חיבר שירים ולא כתב מאמרי ביקורת ואף ספרי לימוד לא יצר ‘מפקידה לפקידה’ ".⁴⁴

למרות “השאיפה אל הרומאן” בספרות העברית, והידיעה, ששופמן אינו מוכשר מטבעו לכתיבת סיפור ארוך ורחב⁻יריעה, אין הדבר נזקף לחובתו, שכן ייחודו ומעלותיו מרובים בתחומו שלו. בתחום זה הוא “אמן שלם בתכלית” שאין למעלה הימנוּ. ייחודו של שופמן בספרות העברית ביחס לקודמיו ולבני⁻דורו הוא ב“סוד⁻הצמצום” שלו, ובהתגברותו של הפּוּבּליציסטיקה, ההתפּלספוּת ותוכחת⁻המוּסר, המצויות ביצירותיהם של הסופרים העבריים, ואפילו הטובים שבהם. בסיפוריו, או, בלשונו של קלו­ֹזנר, שהיא לשון התקופה, ב“ציוריו”, אין מגמות אבל יש רעיונות, ומתבצעת בהם אותה ההרכבה הנפלאה של ציוּריוּת ומחשבה.

כצמח, אף קלוֹזנר רואה זרוּת בהשוואותיו של שופמן, וכמותו אף הוא דן זרוּת זו לכף זכות, שכן העזה יש כאן, המעידה על מקוריות ועל חידוש⁻המצוי. וכאחרים לפניו מטעים גם הוא את סגולת ההסתכלות וההתבוננות שניחן בהן שופמן, ואת עמקות⁻ראייתו ודקותה, שבהן הוא יחיד ואין שני לו בספרות העברית.

אולי לראשונה מועלית כאן ההשוואה למספרים כקנוּט האמסון וכפטר אלטנבּרג. השוואה זו – בייחוד האחרונה – הירבו להזכירה בביקורת, אבל טרם נערך מחקר שיוכיח אותה ויגלה את טיבה, או יפריכנה, כדרך שניסה שופמן עצמו לעשות כמה פעמים.

חידוש נוסף שקלוֹזנר רואה אצל שופמן כבר נזכר אצל שמעוני, ברנר, צמח וקודמיהם, ונעשה מכאן ואילך סימן⁻היכר מובהק שלו בביקורת: הקביעה, שאף על פי ששופמן הוא עברי מובהק, הרי גיבוריו הם בני⁻אדם

בעלי שאיפות והשגות והרגשות אנושיות⁻כלליות, שהן צבועות בצביעה עברית לא פחות […] ואף על פי כן נתנדף בתיאוריו אותו הרוח הגלותי המיוחד [..] היהודי נעשה כאן אדם […] ואף על פי כן נשאר יהודי בעצם.

קלוֹזנר מצביע גם על העובדה, ששופמן הוא המספר העברי הראשון, והיחיד לעת⁻עתה, שתיאר גוֹיים בסיפוריו לא כמין “תבלין” לרחוב היהודי, אלא כתכלית ציורית כשלעצמה, ועם שסילק את המחיצה בין יהדות לאנוֹשיוּת, הרי כל ציור מציוריו הוא יהודי ועברי “לא רק בלשונו, אלא גם באופן ההתרשמות שבו ובאופן הביטוי והגילוי שלו”.

קלוֹזנר מדגיש, ש“לשופמן אין תימות אסורות” ושהוא מתאר טיפוסים ובעיות שעד כה אף הנועזים שבסופרים העברים נרתעו אחור מפניהם – בתי⁻הזונות והאוכלוסיה שבתוכן – אולם הוא מצליח לגלות את “היופי שבתוך הכיעור”.

כשמעוני וכצמח רואה גם קלוֹזנר את המיוחד לגיבורי שופמן ביחסם אל החיים ו“בעיקר” שחסר כאן, ומנסה להתחקות על סוד תלישוּתם, וכמותם הוא חוזר על כך, ש“סיפורי⁻המעשה” אינו עיקר, אלא הפעולות הרמוזות, התיאורים וההרגשות שמובלטים בהם הצדדים הפּסיכוֹלוֹגיים. קלוֹזנר סוקר אחד לאחד את מרבית סיפורי הקובץ, ומדגים באמצעותם את ההבחנות וההכללות שניסח בחלקו הראשון של מאמרו.

כשני קודמיו מתעכב גם הוא לקראת סיום מאמרו על אופיים של תיאורי⁻הטבע בסיפוריו ומהללם מאוד, ורואה גם בהם את “האמן שבשופמאן – האמן היהודי⁻האנושי בהעלם אחד, בלא הפרש”. בסיום דבריו הוא חוזר ל“נקודה היהודית” בסיפורי שופמן, ומראה, שלמרות הדעה, “שהפרובלימה הישראלית אינה קובעת לה מדור בפני עצמה בכתפיו של שופמן, וכמעט את כל הציורים זולת שנים שלשה יכול היה לכתוב אף אמן נכרי מסתכל ביהודים הסתכלות של הבחנה”, ניכר ייחוד⁻הראייה היהודי החוזר כמה וכמה פעמים, בהדגשה על “הגזע האחר”, “האָרי”, ובסיוט הפּוֹגרוֹמים שאינו נותן לו מנוח, המאלץ גם אמן גמור כשופמן להזדעזע ולהתערב ולקבוע עמדה ברורה וחד⁻משמעית אל המתואר.

ביקורתו של נתן גרינבלט [גורן] ([41]; ‘התקופה’,ניסן–תמוז תרע"ח) על ספרו זה של שופמן חותמת את התקופה הראשונה בביקורת יצירתו. במאמר זה כבר אין הרבה מן החידוש, והוא חוזר על דברי קודמיו בלי להוסיף כמעט דבר משלו. זוהי עדות לכך, שביקורת שופמן “נתייצבה” ונתגבשה בתקופה זו והבחנותיה נעשו נחלת הכלל.

גורן מבליט את הקדרוּת שבסיפורי שופמן, את גיבוריו החלשים והחולניים המקנאים בבריאים ובעליזים, ואת דרך תיאורו של שופמן, שסוד כוחו הוא במציאת “הביטוי המוחשי לעצב שבנשמה”, ב“גשר בין העולם שאינו נראה ובין מראות החיים הגלויים”. כשמעוני לפניו מבליט גם הוא את “העיקר שאיננו בחיים” ומתאר את הצורה שמתקבלת האהבה בסיפורי שופמן. אך בעיקר הוא מתעכב, ואולי בכך חשיבותו של מאמר זה, על מקומו של המוות בסיפורי שופמן. לדעתו, “מחזות החיים של שופמן הם בעיקרם מחזות המוות”; כמעט על כל גיבוריו מרחף צילו של המוות, ורובם מתים קודם זמנם. אין זה המוות בהוֹדוֹ הטראגי, אלא, בדומה לחיים, גם הוא מין מצוקת⁻אימים, חלום זוועה שנתממש.

כקודמיו מדבר גם גורן על יסוד הפחד הלובש בסיפורים צורות מוחשיות, ורואה את ייחודו של שופמן ביכולתו “למזג את היסוד המוחשי והריאלי עם היסוד המיסטי שבחיים”. לסיכום הוא אומר על ספר הסיפורים של שופמן, ש“אפשר שהוא הספר הקודר ביותר של הבלטריסטיקה העברית החדשה”, אולם האמנות שבו “אפשר שהיא מוצקה ביותר בבלטריסטיקה החדשה שלנו”.

כאפּילוג לתקופה הראשונה בביקורת שופמן, וכפותח את ראשיתה של התקופה שלאחריה, אפשר לראות את הביטוי השירי, שנתן שלמה צמח להערצתו את שופמן בבטאונם המרדני של הצעירים החדשנים, שהופיע מייד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה באוֹדסה, המאסף ‘ארץ’ [42]. שורותיו של צמח כתובות בלשון גבוהה, מליצית, פּיוּטית, באותיות גדולות ומנוקדות, והן שיר הלל ליוצר זה ולכתיבתו, שנשמעים בו הדיה של הביקורת שהתייצבה לצידו ונתנה סימנים ביצירתו: ההשוואה לפַסל, סוד⁻הצמצום, השלווה והאדישוּת לכאורה שמאחוריהן אישיוּת רגישה וערה, ייחודו במסורת הספרות העברית ובתוך בני⁻דורו, נימת העצב והעדינות המפכּה בסיפריו. תכונות אלה נאמרות בפסוקים⁻פסוקים על דרך השיר, כגון: “כלוטש אבני⁻חן תוציא מגושי חומר רשפי אש ושלל צבעים”; “אמרנו: שכבות⁻קרח – ומתחתן יפכו מים חיים”; “לבדד תשכון כניצת חבצלת, כהדס במישור”; והסיום: “נוגה וטהורה בת⁻שירתך. טהרה וענוגה”.

בסוף התקופה הראשונה לביקורת שופמן (1919), שהיא מאוחרת בכמה שנים מסוף התקופה הראשונה ליצירתו (1913), ניצב שופמן בתחומה של הספרות העברית כאחד הסופרים החשובים, שיש לו סימני⁻היכר וייחוד מובהקים, שכבר החלו לקנות שביתה בהכרת רבים ולהיעשות לשיגרה. על חשיבותו ומרכזיותו שוב לא היו עוררין. לאחר שנקבע מקומו בכותל המזרח של הספרות העברית, לאחר שנקלע לכמה וכמה פּולמוּסים – מן הסוערים שידעה הביקורת העברית – ויצא מחוזק ובוטח יותר משנכנס, הוסיפה הביקורת לעקוב אחרי סיפוריו ורשימותיו, והשוותה אותם לאלה שנכתבו בתקופה הראשונה, כדי לעמוד על מידת השינוי וההתפתחות שחלו בו מבחינת הנושאים, דרכי הכתיבה וראיית העולם. מכאן ואילך היתה נוכחותו מורגשת ככוח מַפרה ומשפיע בספרות העברית במפורש ובמובלע, בגלוי ובסתר.

 

נספחות    🔗

א. ספריו של ג. שופמן⁴⁵

1. ‘ספורים וציורים’. הוצאת תושיה, ווארשה, תרס"ב. 63 עמ' [וארשה]

1א. מהדורה נוספת של [1]: דפוס האחים לוין אפשטיין, וארשה, תר"פ. היא זהה בכל לקודמתה.

2. רשימות‘. הוצאת י. ח. ב., לונדון [דצמבר] תרס"ח (לחותמי ‘המעורר’]’ 117 עמ'. [לונדון]

3. ‘מאידך גיסא’. הוצאת ש. ז. סיראטע. לבוב, תרס"ט [ינואר 1909]. 23 עמ'. [לבוב].

4. ‘כתבי ג. שופמן: ספורים וציורים’. הוצאת מוריה, אודיסה, תרע"ד, 228 עמ'. [אודסה]

4א. כנ“ל, אודיסה, תרע”ט. [ללא שינוי מן המהדורה הראושנה, פרט להשמטת תמונתות של המחבר ולשינוי מקומו של ‘תוכן הענינים’.]

5. ‘כתבי ג. שופמן’. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל⁻אביב. ספר ראשון, תרפ“ז, רטז עמ'; ספר שני, תרפ”ט, 216 עמ‘; ספר שלישי, תרפ"ט, 216 עמ’; ספר רביעי, תרצ"ה, 208 עמ'. [שטיבל].

6. ‘בטרם ארגעה: רשימות’. הוצאת עם עובד, ספריה לדור, תש"ב. 230 עמ'. [בטרם ארגעה]

7. ‘מתוך כתבי ג. שופמן: רשימות’. הוצאת “עדי”, תל⁻אביב, תש"ב. 147 עמ'. [עדי] [במלקחיים]

8. ‘במלקחיים: דברים חדשים’. הוצאת ספרית השעות, תל⁻אביב, [תש"ד]. 45 עמ'.

9. ‘ספורים’, הוצאת עם עובד (גאולים, ספריה מנוקדת לעם), [תש"ד]. 63 עמ'.

10. ‘כל כתבי ג. שופמן’. הוצאת עם עובד, תל⁻אביב. כרך ראשון, תש“ו, 325 עמ'; כרך שני, תשי”ב, 346 עמ‘; כרך שלישי, תשי"ב 348 עמ’; כרך רביעי, תשי"ב. 290 עמ'. [עם עובד].

11. ‘כל כתבי ג. שופמן’. הוצאת דביר ועם עובד, תל⁻אביב, תש"ך. ארבעת הכרכים ללא שינוי. כרך חמישי: 223 עמ'. [עם עובד ודביר].

12. ‘ילקוט סיפורים’, ליקט והוסיף מבוא והסברים שלום קרמר. הוצאת יחדיו ואגודת הסופרים, כסלו, תשכ"ז. 168 עמ'. [יחדיו].

ב. מאמרי הביקורת על שופמן בשנים תרס“ב–תרע”ט

(לפי סדר כרוֹנוֹלוֹגי)⁴⁶

1. [ללא חתימה] [י. ח. רבינצקי]. במדור “ידיעות ספרותיות”. ‘השלח’, י. חוב' נז (ברלין, אלו תרס"ב), 285.

2. ברנר, י.ח. מתוך מכתב פרטי לז. י. אנכי מאוריול חורף תרס"ג (סוף 1902–תחילת 1903). ‘כתבי י. ח. ברנר’, ג, 226, מס' 29. [כנראה תחילת ההתעניינות בשופמן. שם עוד הרבה על שופמן. ראה מפתח.]

3. קאצענעלסאהן, ח“י. “הספרות העברית בשנת תרס”ב”. 'ספר השנה: מאסף ספרותי, ד, עורך נ. סוקולוב, (וארשה, תרס"ג), 258–260.

4. רבינוביץ, יעקב. “מעולם הספרות. ג. חללים וחלשים”. ‘הצפה’ (עתון יומי, א. א) גיל' 126 (כ בסיון תרס"ג–2/15.6.1903), 545; ב) גיל' 127 (כא בסיון תרס"ג–3/16.6.1903, 549; ג) גיל' 128 (כב בסיון תרס"ג–4/17.6.1903), 553.

5. עהרנפרייז, מ. “השקפה ספרתית. VII. (מספרים: ג) י. ברשדסקי, ג. שופמן, ליפמן לוין)”. ‘השלח’, יב, חוב' עא (קראקא, חשון תרס"ד), 448–455.

6. ברדיצ’בסקי, מ. י. שירה חדה, 11“. ‘היום’, עורכים משה קלינמן, ויונה קרפל. לבוב, חורף תרס”ה. [קטע עתון נדיר זה, ובו חלקו השני(?) של המאמר, נשמר בארכיונו של ג. שופמן. את העתון עצמו לא עלה בידי להשיג.].

7. הילנער, ד. “בקרת. ‘בין החומות’, ציור, מאת ג. שופמאן. ‘השלח’, סיון, תרס”ד". ‘הדור’, ב, חוב' כג (קראקוי, ז. באב תרס"ד–19.7.1904), 14–17.

8. פיכמאן, יעקב. “שרטוטים ספרותיים, ג. המעורר, חוב' א–ט, לונדון”. ‘היום’, א, גיל' 96 (וארשה, ח בכסלו תרס"ז–25.11.1906). [על “תלוי” ו“עייפים”.]

9 –. “שרטוטים. המעורר, חוב' א' וב', לונדון”. ‘הזמן’, ה, גיל' 60 (וילנה, יד בניסן תרס"ז–27.3.1907), 1–2. [על “בליל תשעה באב”.]

10. נומברג, ה. ד. “בחיים ובספרות. שירת⁻הכליון”. ‘הד הזמן’, ב, גיל' 8 (וילנה, יט בשבט תרס"ה–9/22.1.1908), 1–2. [על ‘רשימות’.]

11. בעל מחשבות [ישראל אלישיב]. “מחוץ למחנה”. ‘העולם’, ב, גיל' ח (כג באדר א תרס"ח–25.2.1908), 112–113.

12. לחובר, פ. “כשרונותינו הצעירים. (מסות ספרותיות), ב.ג. שופמן”. ‘ספרות: מאסף לספרות היפה וביקורת’, א. קובץ א. (וארשה, תרס"ח [אפריל 1908], 56–60. [על סיפוריו הראשונים ועל אלה שנדפסו ב’המעורר‘.] תגובה עוינת על מאמר זה ועל סיפוריו של שופמן ב’ספרות’: בן⁻מרים. “קבץ חדש. (רצנזיה)”. ‘העולם’, ב, גיל' יט' (יב' אייר תרס"ח – 13.5.1908), 261–262.

13. בעל⁻מחשבות [ישראל אלישיב]. " ‘רשימות’ ג. שופמן. הוצאת המעורר." ‘ספרות’, א. קובץ ב (וארשה, תרס"ח [יולי 1908], 131–136.

14. ברנר, י. ח. “דפים מפנקס ספרותי”. ‘הד הזמן’, תרס"ח. חזר ונדפס ב’כתבי י. ח. ברנר', ב, 278, 280. [על ‘רשימות’ ועל מאמרו של בעל מחשבות “מחוץ למחנה” (11).].

15. בר⁻טוביה [ש. פ. פרנקל]. “עולם בפני עצמו (בקורת)”. ‘השלח’, יח (אוֹדסה, שבט–תמוז תרס"ח), 564–570. [על ‘רשימות’.] חזר ונדפס ב’כתבים נבחרים', ב. אגודת הסופרים ומחברות לספרות תשכ"ד, 564–573.

16. לובצקי, י. א. “מעולם האמנות והספרות היפה, א. ג. שופמן”. ‘העולם’, ב. א) גיל' כו (ב בתמוז תרס"ח–1.7.1908), 352–353; ב) גיל' כז (ט בתמוז תרס"ח–8.7.1908), 362–363. [על ‘סיפורים וציורים’ ועל ‘רשימות’.]

17. באדר, גרשום. “זוהמא ספרותית”. ‘המצפה’. ה. גיל' 30 (קראקא, ג באב תרס“ח–31.7.1908. ב. [וראה גם הערת המערכת: “ע”ד ‘זוהמא ספרותית’”. ‘המצפה’, ה, גיל' 32 (יז באב תרס"ח–31.8.1908), 6.]

18. שווארץ, שלום. “רשימה ביבליוגרפית. ‘ספרות’. קובץ שני”. ‘הד הזמן’, ב, גיל' 174 (כד באב תרס"ח–21.8.1908),3. [על מאמרו של בעל⁻מחשבות על שופמן ועל “תולעים ספרותיים”.]

19. ספוג [שמואל טשרנוביץ]. “‘החשבונות’ הספרותיים שלנו”. שם, גיל' 117 (כח באב תרס"ח–26.8.1908), 1–2 [על ‘רשימות’ ועל מאמרו “תולעים ספרותיים”.]

20. מי“ב [מיכה יוסף ברדיצ’בסקי]. על אדות משורר”. ‘רביבים: קובץ ספרותי’, א (לבוב, תרס“ח [אוגוסט 1908], 85–86. חזר ונדפס ב’כתבי מיכה יוסף בן⁻גריון (ברדיצ’בסקי): מאמרים'. דביר,תשי”ב, רסז–רס"ח [בשינויים]. [על ‘רשימות’.]

21. לובצקי, י. א. “משוק הספרים”. ‘השלח’, יט (אב תרס“ח–טבת תרס”ט), 269–279. [על ‘ספרות’ קובץ א ו⁻ב בעריכת דוד פרישמן, על מאמרו של לחובר על שופמן (12) ועל מאמרו של שופמן “תולעים ספרותיים”.]

22. חרמוני, א. "כל הכל. ‘העולם’, ב, גיל' לו (11.9.1908), 472–474. [במדור “ציוני עפרון”.]

23. נון [ח. נ. ביאליק]. “טעות נעימה.: (לצאת ה’רביבים')”. ‘השלח’, יט, חוב' קיא (תשרי תרס"ט), 380–384.

24. פאהן, ראובן. “משדה הספרות והמדעים. ‘ספרות’ קובץ א' וב'”. ‘המצפה’ ה (קראקא). א) גיל' לז (כב באלול תרס"ח–18.9.1908), 6; ב) גיל' לח (כט באלול תרס"ח–28.9.1908), 6. [על מאמרו של לחובר על שופמן (12) ועל “תולעים ספרותיים”.]

25. י. פ. [יעקב פיכמן]. “רביבים. קובץ ספרותי. נערך ע”י י. ח. ברנר". ‘הד הזמן’, ב, גיל' 217 (כה בתשרי תרס"ט–20.10.1908), 1–2, [על “באמצע”.]

26. –. “שרטוטים. ספרות קובץ שלישי”. שם, גיל' 239 (כב בחשון תרס"ט–16.11.1908), 1–2. [על “הניה” ו“באמצע”.]

27. – “שרטוטים”. שם, גיל' 245 (כט בחשון תרס"ט–23.11.1908), 1. [על “כח”, “גבור”, "אם, “כאב”.]

28. ברנר, י. ח. בתוך “מהרהורי סופר”. ‘רביבים’, ב (לבוב, כסלו תרס"ט [דצמבר 1908]), 78. בשולי הרשימה: גליניאני, שלהי אלול [תרס“ח]. [על ‘רשימות’ ועל “הניה” ו”באמצע".] חזר ונדפס ב’כתבי י. ח. ברנר, ב, 246.

29. ניצוץ [י. ל. ברוך], “הבקורת והמבקרים שלנו”. ‘הד הזמן’, גיל' 257 (יג בכסלו תרס"ט–7.12.1908), 1–2. [על “גבור” ו“כאב”.]

30. פיכמן, יעקב. “הספרות העברית בשנת 1908”. ‘העולם’, ג, גיל' 1 (וילנה, כו בטבת תרס"ט–19.1.1909), 11.

31. בן⁻אביגדור. “הספרות העברית הצעירה. הרצאה ספרותית”. ‘הד הזמן’, ג,גיל' 7 (כח בטבת תרס"ט–21.1.1909), 2. [השוואה בין שופמן ונומברג.]

32. איזמל [ ]. “ביבליוגרפה”. ‘הבקר’ (עתון יומי), א, גיל' 73 (וארשה, כ בניסן תרס"ט–29.3.1909), 4–5. [על הקובץ ‘מאידך גיסא’.]

33. ביילין, א. “מפנקסי”. שם, גיל' 163 (יא באב תרס"ט–16.7.1909), 1–2, [על מאמרו של בעל מחשבות “מחוץ למחנה” (11).]

34. חבר, יוסף [י. ח. ברנר]. “בעתונות ובספרות. (הערות וציונים”. ‘הפועל הצעיר’, ד‘, גיל’ 4 (ח בכסלו תרע"א–9.12.1910), 13, [על ‘שלכת’ ועל “אהבה”.] חזר ונדפס ב’כתבי י. ח. ברנר', ב, 296.

35. קלוזנר, יוסף. “יער⁻בציר (בקורת)”. ‘השלח’, כד (שבט–תמוז תרע"א), 367–374. [על ‘שלכת’ ועל “אהבה”.]

36. בר⁻יוחאי [י.ח. ברנר]. “חוברת היובל של,השלח'”. ‘האחדות’, ג, חוב' טז (ז בשבט תרע"ב), 18. חזר ונדפס ב’כתבי י. ח. ברנר', ב, 303. [על “נקמה של תיבת⁻זמרה”.]

37. י. ח. ב. [י. ח. ברנר]. “רשמי ספרות”. ‘האחדות’, ג, חוב' יז (יד בשבט תרע"ב), 19. [על “אהבה” ואידך גיסא".] חזר ונדפס ב’כתבי י. ח. ברנר', ב, 306.

38. בן⁻מלכה [דוד שמעוני]. “על העיקר שאיננו: (לתכונתו האמנותית של ג. שופמן)”. ‘הפועל הצעיר’, ו. א.) גיל' 14 (כא בטבת תרע"ג–31.12.1912), 7–8; ב) גיל' 19 (ל בשבט תרע"ג–7.2.1913), 12–13; ג) גיל' 21 (כא באדר א תרע"ג – 28.2.1913), 10 – 11. בשולי הרשימה: שבט תרע"ב.

39. צמח, ש. “ג. שופמאן: (מסה)”. ‘השלח’, לא (אודסה, 1914), 71–81. בשולי המאמר: נאנסי, אייר א' תרע“ד⁴⁷ [מאי 1914]. חזר ונדפס בשינויים ב’מסה וביקורת'. אגודת הסופרים ליד דביר, תשי”ד, 53–71. [על ‘ציורים ורשימות’, תרע"ד.]

40. קלוזנר, י. ‘ספרותנו. קבוצה שניה. ה. ג. שופמאן“. ‘השלח’, לג (אוֹדסה, אלול תרע"ז), 75–86. בשולי הרשימה: אודיסה, חמשה⁻עשר באב, תרע”ו. [על ‘סיפורים וציורים’, תרע"ד.] חזר ונדפס בשינויים ב’יוצרים ובונים: מאמרי⁻בקורת’, ב. דביר, ירושלים, תרפ"ט, 208–221.

41. גרינבלט, ג. [ג. גורן]. “ג. שופמן”. ‘התקופה’, ב (ניסן–סיון תרע"ח), 589–597. [על ‘סיפורים וציורים’ הנ"ל.]

42. צמח, שלמה. “לג. שופמן”. ‘מאסף לספרות יפה ולביקורת: ארץ’, אוֹדסה, תרע"ט, 178. [פרוזה מנוקדת.]

ג. רשימת תרגומיו של שופמן

1. רייזען, אברהם. “מעלה עשן כל שהוא: (ציור מחיי הישיבה)”. ‘הצפירה’, כח, גיל' 243 (ג בכסלו תרס"ב–14.11.1901), 974. [לא נזכר שם המתרגם] [מיידיש].

2. גורקי מקסים. ‘קין וארתם: ספור’. לבוב, תרס“ה בהוצאות ה' דוד ראטה, מו”ס בלבוב. 59 עמ‘. [מרוסית]. [ראה מס’ 17 בנספח ב' לפרק הקודם.]

3. חמלניצקי, מלך. “בעיר לפנות בקר” [שיר]. ‘הפועל הצעיר’, יד, גיל' 35 (טז' תמוז תרפ"א–22.7.1921), 11. [בשוליים: תרגם ג. ש.] [מיידיש] כה"י נתפרסם בפאקסימיליה ב’מאזנים‘, לז’, חוב' 2 (תמוז תשל"ג), 136.[בשינויים.]

4. צ’חוב אנטון. ‘גן הדבדבנים. קומדיה בארבע מערכות’, אברהם יוסף שטיבל, וארשה, תרפ"א. 101 עמ'. [מרוסית].

5. אלטנברג, פטר. ‘כתבים נבחרים’. אברהם יוסף שטיבל, ניו⁻יורק, תרפ"א. 270 עמ'. [מגרמנית].

6. צ’חוב אנטון. ‘בת⁻שחף: קומדיה בארבע מערכות’. אברהם יוסף שטיבל, וארשה, תרפ"ב. 102 עמ'. [מרוסית].

7. צ’כוב, אנטון, “אוכלי לחמו”. ‘הד ירושלים’, ו, גיל' 22 (יז באדר תשכ"ה–2.3.1945), 2. [בשוליים: מרוסית ג. ש.].

8. מופסאן, גי דה, “השלימו”. ‘הד ירושלים’, ו, גיל' 24 (ב בניסן תש"ה–16.3.1945), 2. [בשוליים: תרגם: ג. ש.]

9. טולסטוי, סרגיי, “אנטון צ’כוב ול. נ. טולסטוי”. ‘הד ירושלים’, ו, גיל' 27 (ל בניסן תש"ה–13.4.1945), 2. [בשוליים: מרוסית ג. ש.]

הערה: שופמן תרגם מסיפוריו שלו ליידיש בשביל העיתונות בשפה זו.

ד. הקדמתו של שופמן לספר שיריו של אברהם רייזין

ההקדמה שכתב ביידיש וללא חתימה ג. שופמן לספר שיריו (ביידיש)

של אברהם רייזין ‘צייט ליעדער’ ותרגומה.

פארווארט

פיעל נייע ניגוּנים האֶרען בּיי יוּדען אין דער לעצטער צייט, פיעל נייע מייסטערישע ליעדער בּעגעגענען מיר דאָ אוּן דאָרט, ווי אין העבּרעאיש, אזוי אין זשאַרגאָן. ווען מיר זאללען זיך אָבּער גוּט צוּהאֶרען צוּ אוּנזערע טאֶגליכע אֶמת’ע ליידען, ווענן מיר זאָללען טיעף אַריינקוּקען אין דער נאַקעטער ווירקליכקייט, וועלען מיר דאנן שפירען, אַז די אללע פערשיעדענע געזאַנגען זענען עפיס נישט “דאָס”, וואָס דאָס האַרץ בּעט… גאַנץ אָפט קוּמט אויס צוּהאֶרן פאַלשע סענטימענטאַלע טאֶנער, אין דער צייט ווענן עס בּעט זיך האֶרען עפיס גאר איין אַנדער מין נאטע… כמעט דאָס רוב פוּן אוּנזערע אַללע נייע זינגער פארמאַכען פשוט די אויגען, כדי צוּ שפּילען זיך מיט די אַללערליי־פאַרבּיג שפּרינגענדע רעדעלעך אוּן פינטעלעך, וואס ווערען גלייך פערשווינדען, ווי מען אֶפענט נוּר אויגן צוריק⁴⁸

גיבּען מיר ארויס מיט גרויס חשק דאָס ביכעלע “ליעדער” פוּן א. רייזען, וואוּ דער הויפט טאָן קלינגט נאֶמליך, “דאָס וואָס מען דאַרף”…

לעזענדיג די קליינע ליעדער פון דיעזען יוּנגען דיכטער, איבּערצייגסט דוּ זיך בּאַלד, אַז דוּ האָסט דאָ צוּ טהוּן מיט אַ

ריהרענדע, טיעף ליידענדע נשמה, וואס פיהלט יעדענס לייד, וואס רוּפט זיך אָבּ אויף איטליכענס זיפץ.

די גרינגע, דאָך מעכטיגע, שוּרות, וועלכע בּעגעגענען זיך דאָ אין בּיכעלע אַזוי אַפט, רודפען אַרויס אַ ווידער־קלאַנג בּיי יעדערן, וועמענס האַרץ דאָס לעבּען האָט ניט אין גאָנצען פערשטיינערט… אזעלכע ליעדער ווי: “אין קישען בּעהאָלט איך מיין פנים”, “אָרימע מענשען”, אַגעזונד זאַלבע אַכט“, דער נאַכט וואָכטער”, “אין וואַלד”, “אין אַשטילען טאָג”, “אַ ווינטער ליעד” זענען ממש איין עכאָ פוּן די צרות אַלליין, פוּן די פינסרערע צרות… אֶמת, די קריטיק קאָנען נאָך, אפשר, פאָרוואַרפען אוּנזער דיכטער אייניגע פעהלער, ווי למשל: איינזייטקייט א. ד. ג. מיר פערגעסען אָבּער ניט – אוּן קיינער דאַרף עס ניט פערגעסען – אַז:

נישט אַלץ האָבּ איך אייך אויסגעזאָגט

אין ליעד, אויף דעס פאפיער –

אוי וואוּנדען פיעל פערבּאָרגענע

זיי ליעגען נאָך אין מיר

(זייטע 48)

אוּן נאָך פיעל האָפפען מיר אוּן ערווארטען פון אונזער יוּנגען דיכטער אין דער צוּקוּנפט; מיר זאָגען אין דער צוּקוּנפט אוּן מוּזען דעריבּער בּעמערקען, אַז דיזעס געגענוואַרטיגעס קליין־בּיכעלע ענטהאַלט זעהר א קליינע טייל פוּן א. רייזענ’ס אַללע ליעדער. אויסער וואָס אַהער זענען נישט אַריין פיעלע ליעדער, וואָס זענען שוין געדרוּקט געווען אין די יודישע אויסגאַבּען, ווי “ליטעראַטוּר אוּן לעבּען” “הויז פריינדען” “דאָס צוואַנציגסטע יאַהרהוּנדערט” “דער יוּד” אוּן אַנדערע, זענען נאָך

בּיי’ן דיכטער פערבּליעבּען אַ גרויסע צאָהל נישט געדרוּקטע, וועלכע וואַרטען נאָך זייער צייט, ווייל אוּנזער פּובּליקוּם איז נאָך ניט אויף אַזוי פיעל “אויסגעוואַקסען”, צוּ פיהלען אַ נויטיגקייט אין “ליעדער” אז עס זאָל קאָנען אויסהאַלטען מעהר, ווי אַ קליין בּיכעלע. די מאַססע לעזט נאָך אַלץ, טראָץ די אַללע אַלטע געשרעהען, “מעשה־בּיכליך”, די אינטעלליגענץ, וויעדער, וואָס רעדט שיין פריינדליכער וועגען זשאַרגאָן לעזט דאָך אלץ ליעבּער פרעמדע ליטעראַטוּר אוּן אַז עס קוממט צוּ אייגענער בּלייבּט זי נוּר בּיי’ן רעדען אַלליין… בּיי אַזעלכע אוּמשטאֶנדען איז שווער ארויס צוּגעבּען גרעסערע זאַממלוּנגען פוּן ליעדער, עס זענען אַזעלכע קליינע אויך שווער…

דאָך, ווי אויבּען געזאָגט, גיעבּן מיר דאָס בּיכעלע

אַרויס מיט גרויס פערגעניגען. אונז דאַכט, אַז די אֶמתע יודישע אינטעלליגענץ וועט פערשטעהן אוּן מודה זיין, אַז אזעלכע בּיכעלעך זענן די ערשטע שוואַלבּען, וואָס מעלדען דער ליטעראַטוּר, אז איהר פריהליג העבט זיך אָן, אז זי העבט אָן צו בליהען אוּן ווער עס ווינשט בּאֶמת צוּ אוּנזער ליטעראַטוּר אין אַ לייטיש־אויסזעהן, אַז אויך אללגעמיין־מענשליכע געפיהלען זאָללען געפינען אין איהר אַ וויעדער קול, – ווער עס ווינשט עס בּאֶמת, וועט זיך געוויס פרעהען מיט דיעזען קליין בּיכעלע ליעדער.

פערלאג “פראגרעסס”

וואַרשוי דען 1־סטען אָקטאבער.

הקדמה

ניגונים חדשים הרבה נשמעים בקרב יהודים בזמן האחרון, שירים רבים, מלאכת⁻מחשבת, מזמנים עצמם לפנינו פה ושם, בעברית וביידיש. אם נקשיב יפה לסבלותינו היומיומיים האמיתיים, אם נעמיק להביט לתוך המציאות העירומה, נרגיש, שכל השירות אינן “מה” שהלב נכסף אליו… לעיתים קרובות אנו שומעים צלילים סנטימנטאליים לא⁻אמיתיים, בשעה שאנו כמהים לשמוע נעימה אחרת לגמרי. כמעט רובם של משוררינו החדשים עוצמים בפשטות את עיניהם, כדי לשחק בעיגולים ובנקודות מגוונים שונים, הקופצים כנגדם והנעלמים מייד עם פקיחת העינים.

אנו מוציאים לאור בחשק רב את הספר ‘ליעדער’ [שירים] של א. רייזין, שמהם יוצא אפוא הצליל: “זה הדבר שאנו צריכים לו”.

בקוראך את השירים הקטנים של המשורר הצעיר הזה, אתה בא לכלל הכרה, שעניין לנו עם נפש רגישה וסובלת עמוקות, המרגישה צער כל חי ונענית לכל אנחה.

השורות הקלות, אך הכבירות, המצויות בספר בשפע, מעוררות הד בקרב כל מי שהחיים לא איבנו את ליבו. שירים כמו: “בכרי אכבוש פני”, “אנשים עניים”, “משפחה בת שמונה”, “שומר הלילה”, “ביער”, “ביום שקט”, “שיר חורף”, הם ממש בת⁻קול לצרות עצמן. אכן, אפשר שהביקורת תגלה למשורר כמה חסרונות, כגון חד⁻צדדיות וכדומה, אך אל לנו להסיח את דעתנו מכך, כי

לא הכל ספרתי לכם

בשיר שעל הנייר –

אהה, פצעים, פצעי סתר,

עוֹד טמוּנים בּלבּי. (עמ' 48)

רבות אנו מצפים ממשוררנו הצעיר בימים יבואו: אנו אומרים “בימים יבואו”, ומן הדין להעיר, שספר קטן זה שלפנינו מכיל רק חלק קטן מכל שירי רייזין. מלבד מה שלא נכללו בו שירים רבים, שכבר נתפרסמו בכתבי⁻העת היידיים, כגון ‘ליטעראטור און לעבען’, ‘הויז פריינדען’, ‘דאס צוואנציגסטע יאהרהונדערט’, ‘דער יוד’ ועוד, עדיין נשאר בידי המשורר מספר רב של שירים שלא ראו אור, המחכים לשעת⁻כושר; שכן הקהל שלנו עוד לא “הבשיל” עד כדי הרגשת צורך בשירים, התופסים יותר מספר קטן. ההמון עדיין קורא, על אף הצעקות הרגילות, ספרי⁻מעשיות, ואילו האינטליגנציה, המדברת באהדה על הז’ארגוֹן, עדיין מעדיפה לקרוא ספרות לועזית, ובכל הנוגע לספרות שלנו אין אנו שומעים אלא דיבורים בעלמא… בתנאים כאלה קשה להוציא לאור אסופות⁻שירים גדולות, ואפילו אסופות קטנות עולות בקושי רב.

אולם, כאמור לעיל, אנו מפרסמים ספרון זה בעונג רב. לנו נדמה, שהאינטליגנציה היהודית האמיתית תבין ותודה, שספרים כאלה הם הסנוניות הראשונות, המבשרות לספרות את ראשית אביבה, שהיא מתחילה לפרוח. וכל המאחל לה באמת ובתמים מראה⁻פנים הגון ונאה, שגם הרגשות כלל⁻אנושיות ימצאו הד בקרבה – שׂמוֹח ישמח בספר⁻שירים קטן זה.

הוצאת “פרוגרס”

ווארשה, אחד באוקטובר [1901].