לוגו
תער הסופר: בדבר הכתות שקמו בישראל מימי בית שני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

מחברת ראשונה    🔗


הַכִּתּוֹת וְהָעִתּוֹת    🔗


שָׁלֹש מִפְלַגּוֹת בַּיְּהוּדִים;

מַשְׂכִּלִים זֵדִים וַחֲסִידִים,

הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר

יַחְקֹר יְבקֵּר הֶעָבָר;

וְזֶה דְבַר הֶחָסִיד

יְבַקֵּשׁ יִדְרוֹשׁ הֶעָתִיד,

וְהזֵּד מַה יֹאבֶה?

רַק אֶת הַהוֶֹה!


הקדמה

כטבע קיים ומושרש בעומק לב איש הישראלי, מיום בא במסרת ברית תורתו, להשיב אחור ימינו מן הטענות והוכוחים בתורה ודת זולתנו, וכמטחוי קשת ברוח יברח מזה, אף כי להשתדל להעמיס על זולתו תורת קבלתו, וכבר אמר הנביא: “כי כל העמים ילכו וגו’” וכן יורנו על זה מעשה נעמי עם כלותיה, ומכ“ש לבזות או לדבר בגנות דת או תורה זולתנו, תהי מה, או למנות חסרוניה וכדומה, כי כבר החליטו קדמוני קדמונים החכמים שהיו באומתנו עוד לפני חכמי התלמוד זמן כביר: שהמבזה תורה או דת זולתה לפני מאמיניה, הרי זה עובר בלאו שבתורה” “אלהים לא תקלל" וכן העתיקו זה הכתוב השבעים זקנים. ואם נמצא איזה וכוח או דברי ריב שהיו לישראל בענינים כאלה, עם זולתנו בפה או בכתב, לא היתה מעולם ההתחלה מאתנו, אך כמוכרחים להגן על עצמנו (זיך צו פ̅ערטהעדיגען) נגד המתחילים זולתנו, אשר הכריחונו לזה, ובאו עלינו בחוזק יד. על זה האופן היה הוכוח של הכהן משוח מלחמה יוסיפון נגד אפיאָן וזולתו, ככה היו כל וכוחי התלמוד בזמנם (די נצרפי, די אבידן וכדומה) ככה היו כל וכוחי חכמינו המאוחרים באיירופא (קרא על הסדר ספרי הקורות ודה"י לבית ישראל, שחברו חכמי הנוצרים והיהודים) וככה היה עם החכם רמ"ד בויכוחיו הנודעים, וזולתו.

ועל זה האופן יצאה הפעם מידי, לדוגמא, מחברתי זו הקטנה נגד אחינו הקראים, אשר ישבנו עמהם עד כה בהשקט ובשלום, ורבים מאתנו החלו לקרבם בידידות ואהבה, אף כי בדעותינו וקבלתנו רחוקים אנו מהם, – והנה זה כחמש עשרה שנה, קמו מהם אנשים להפר ברית השלום, ומתעברים על ריב ישן נושן, ומעוררים שנאה אשר נרדמה באשמנים, זה כמה מאות שנים, ויפיחו רוח חיים באלה העצמות היבשות, והעמידום על רגליהם, וישימו עליהם תֶלְיָם וקשתם, חנית עם כידון וכל כלי משחית, לעשות אתנו מלחמה בשלום, ומלשני בסתר, להבאיש את ריחנו ביחד עם תורת דתנו, גם לדבר עלינו תועה בפה ובכתב, ואף אם היה אפילו בטענותיהם נגדנו הצדק עמהם, גם אז היו כל מעשיהם בזה אולת ורשע, ומכ"ש אם אין1 בפיהם נכונה כלל, וכל אמרותיהם, ספוריהם טענותיהם ואמתלאותיהם וכל יסודותיהם, הכל כאשר לכל הבל ורעות רוח, וכתינוק הבונה לו מקלפים ושחיפי עץ מגדל וארמון, וישמח עליו כעל בית חומה וארמון קרית מלך רב, ובטרם ישבע עינו בו, אהה, ואיננו! ככה בונים אלה חרבות למו, רוח צח יעבור עליהם ויטהרם, והיו כלא היו. ואם היו אלה מחשים, כי עתה לא קמנו לגלות מעליהם מעטה כסותם, כי אין אחריות זולתנו עלינו, ישמחו הם על אולתם, וישחקו כעוללים בחוץ.

ועתה חוב עלינו להתריס נגדם להגן בעדנו, פן יאמרו הבלתי בקיאים אשר ישמעו את דבריהם לבד, כי הצדק עמהם, כמאמר החכם: “צדיק הראשון בריבו", ונשימה נא הפעם דברינו אלה נגדה נא לכל יודעי דת ודין, הרחוקים מחנף, ולבם לב מבין, ועינם תיטיב לראות, המה יביטו יראו ויתבוננו, כי עדת חנף גלמוד, ועד ארגיעה לשון שקר! והאמת תכון לעד כימי השמים על הארץ.

קרעמניץ בחדש העשירי שנת ת’ו’ר’ה' צוה לנו משה. המחבר.


פרק א

הקראי ר' מרדכי בספרו דֹד מרדכי (הנדפס בוויען, פרק ה' דף ג' ע’ב) מביא דברי החכם בעל מאור עינים (חלק אמרי בינה פרק ג' דף ל“ב ע”ב) וז“ל: “עפיפ̅אנוס בספרו נגד המינים סדר י”ד, כתב כי יש כתה ביהודים שלא היתה ראשיתה צָדוּק ההוא חברו של ביתוס, רק עדה אחת אשר נועדו ותארו את עצמם ככה, ר“ל צדיקים, כרודפי צֶדֶק”. עד כאן לשון הדוד מרדכי בשם המאור עינים בשם עפיפ̅אנוס. ועל הדברים הללו, בונה לו המחבר דוד מרדכי עליות מרווחות שכת הקראים הן המה הצדיקים הללו, ורק הרבנים הסבו את שמם לגנאי, ויכנום על שם כת הצדוּקים, הנמשכים אחר צִדוּק חברו של ביתוס, עיי’ש בספרו על הסדר.

והנה טרם אראה לעין השמש שלריק יעזורו הקראים בענין הזה, וכי בונים למו חרבות על אגמי רפש וטיט, אברר ראשונה, מי הוא עפיפ̅אנוס זה ובאיזה זמן היה, ואומר:

זה Epiphanios היה מילדי העברים, וקבל דת הנוצרית, ונתכהן אח"כ לבישוף בעיר סאַלאַמין באי קיפראָס, ומת בהתחלת המאה החמישית למנין הנוצרים (היינו אחר שנתחבר התלמוד בבלי ע" רבינא ורב אשי), וכתב ספר בלשון יונית נגד המינים מהנוצרים שבימיו, ונעתק גם ללשון רומית, ונדפס בשני חלקים ביונית וברומית בעיר פאריז, בשנת 1622 גם בשנת 1682, ואנכי לא ראיתי את גוף הספר הזה, אולם ראיתי בשלמות כל הענין הזה בדבר כת זו (שמזכיר המאור עינים בקצרה וכלאחר יד) מעתק בכמה ספרי דברי הימים מחכמי הנוצרים, והנני להעתיק לך אות באות הדברים הללו, ואז תחזינה עיניך קורא נעים, כי הקראים הביאו למו עדות העומדת לשטנה למו, ואדרבא עדות זו היא לכבוד לנו הרבנים, ההולכים אחרי התלמוד.

וז“ל הסופר המפורסם החכם הנוצרי בספרו ד”ה לבית ישראל Holb. jüdische) Geschichte T. 1 S. 663) בייא דער צוריקקונפ̅ט דער יודען אויס דער באבילאָנישען געפ̅אַנגענשאַפ̅ט, וואַר איהרע געזעלשאַפ̅ט אין צווייא קלאַססען איינגעטהיילט. דיא ערשטען ליעססען עס דאַבייא בעווענדען, דאַסס זיא אללעס אין אכ̅ט נאַהמען וואס אין דעם געזעטץ מאָזעס געשריבען וואַר, אונד ערהילטען דען נאַמען צדיקים אָדער דיא גערעכ̅טען. דיא אַנדערן נאַהמען אויסער דעם געשריעבענען געזעטצע נאָך דיא טראַדיציאָנען [הקבלה, ר“ל תורה שבע”פ] אונד אַנאָרדנונגען דער אַלטען [הזקנים] אונד האַטטען זיך פ̅ערבונדען אויך דיעזע צו בעאָבאַכ̅טען. אונד ווייל מאן גלויבטע דאסס דיעזע לעצטערן [היינו בעלי הקבלה] נאך איינען העהערן גראד דער הייליגקייט אונד פאללקאמענהייט בעזעססען, אלס דיא ערשטערן, זא וואורדען זיא חסידים אָדער דיא אנדאֶכ̅טיגגען, גענאַננט. אויס דעי ערשטען ענטשטאַנדען דיא סעקטען דער סאַמאַריטאַנער [שומרונים] סאַדדוצאָר [צְדוּקִים] אונד קאַראַיטען [קַרָאִים], אונד פ̅אָן דען לעצטען קאָממען דיא פ̅אַריזאָער [פְרוּשִים] אונד עססאָער (אִיסִייִם) הער, דיזע סאָציעטאֶט האַט דעמנאַך צו אַללען סעקטען דען ערשטען גרונד געלעגט, עכ’ל.

ושמע נא קורא משכיל! דבר נפלא שאחר כתבי זאת זמן רב, הגיע לידי המאור עינים ועיינתי בדבריו אלה שמעתיק ממנו הדוד מרדכי שהעתקנו לעיל, ומצאתי שזה הדוד מרדכי שנה את דברי המאור עינים, והנני להעתיק לפניך פה דברי המאור עינים אלו אות באות, תראה ותשתומם על כזבי הקראים!

וז“ל: “שתי הכתות המכונות אצל חכמינו צדוקים וביתוסים וכו' נודע מן הנמצא להם ז”ל באבות דר“נ (פרק ה') וכו' שהיו תלמידי אנטיגנוס וכו', ולקדמון איפפאניאו בספרו נגד המינים (סדר י"ד) ראיתי כי לפי דבריו לא היה ראשיתם צדוק ההוא, “רק עדה רעה אשר נועדו ותארו את עצמן כך כרודפי צדק” עכ"ל.

ועתה קורא משכיל! ערוך נא הדברים הללו עם הדברים שמעתיק ממנו הדוד מרדכי שהעתקנו לעיל. ודע שהמאור עינים שהגיע הפעם לידי, הוא דפוס וויען.


פרק ב: בדבר הכתות שהיו בישראל.

ראיתי שערוריה גדולה בין כותבי הזכרונות וד"ה בענין הזה לכן אחוה אני בעזר ה' דעתי, מה שנראה לי על דרך השערה, לתת סדר בענין, כפי הנאות, ואז יבוא הכל על נכון.

כבר העתקנו לעיל מסופרי ד’ה הקדמונים שהכתות הראשיות והראשונות שעמדו בימי קדם בישראל, היו: א) כת צַדִיקִים (ומהם יצאו אח"כ כת שמרונים והצדוקים והקראים), ב) כת חסידים (ומהם יצאו אח"כ כת הפרושים וכת אִיסִיים (עססאֶער).

ועתה שמע נא דעתי והשערתי כפי שבדקתי וחקרתי היטב בדבר הפרושים, וצדוקים, ואיסיים. ואֹמר:

כאשר בני יהושע הכהן הגדול התחתנו עם סנבלט, ויתר חורי יהודה עם טוביה ויבנו ברשיון אלכסנדר הגדול מלך יון את המקדש בהר גרזים, ומנשה בן יוצדק היה שם כהן גדול, והלכו כמה מישראל אחריהם ויתחברו אל כת השמרונים, נשאר רוב האומה אחר שמעון הצדיק בתורת אמת תורת רבם שמעון, כפי קבלתו מעזרא הכהן, ומן הנביאים, והיתה נקראת לדעתי הכת הזאת שנשארה בדת האמת בשם צַדִיקִים על שֵם רבם שמעון הַצַדִיק.

ואחרי מות שמעון הצדיק קם במקומו אנטיגנוס איש סוכו, והוא הלך בדרך ובתורת רבו שמעון הצדיק, אולם תלמידיו של אנטיגנוס, מהם נשארו בתורת רבם אנטיגנוס, ומהם הלכו דרך אחרת והעמידו כת חדשה, והם שני תלמידיו צדוק וביתוס, וכפרו בתורה שבע“פ, וגם בעבור זה בתחית המתים והשארת הנפש, (כי זאת ג“כ מתורה שבע”פ המקובלת שאינה מפורשת בתורה) ועל שמם של צדוק וביתוס, קראו את הכת שהתחברה אליהם בשם “צדוקים וביתוסים”, אם שהיה ראשונה הפרש קצת בין הצדוקים וביתוסים או לא, עכ”פ זאת נראה גלוי שנתבטל אח“כ שם ביתוסים2 ונשתקע בין שם צדוקים, וזה השם צדוקים נשאר קיים לכת זו. – אמנם נראה שכת הצדוקים קראו א”ע בשם הראשון היינו צדיקים, ע“ש שמעון הצדיק, כי כן תמיד מנהג הכתות החדשות שטוענות שדתם היא קדומה, וכי גם רבותיהם הקדמונים הלכו דרך זו, כנודע. – ואולם יתר העם מתנגדיהם קראו אותם בשם צדוקים ע”ש רבם צדוק, וכן טוענים היום הקראים שדתם היא דת קדומה ותורתם היא תורת עזרא והנביאים ותורת שמעון הצדיק, וגם טוענים היום, שמה שאנחנו הרבנים וקדמונינו קראו אותם בשם צדוקים, הוא לגנאי, כי באמת שמם היה אז צדיקים34.

עוד היו לאנטיגנוס שני תלמידים מהגדולים ומהיותר חשובים בתורה ובחכמה ויראת שמים, האחד שמו יוסֵי בן יוֹעזר הכהן, והשני יוסֵי בן יוחנן; הראשון היה נקרא ג“כ בשם חָסִיד5, והוא הנודע במשנה (חגיגה פרק ב') בשם חסיד שבכהונה. והיה במקום רבו אנטיגנוס ראש האומה, והיה נָשִיא, והשני חברו יוסי בן יוחנן, היה משנהו, ונקרא אב”ד; – התלמידים השנים הללו הלכו בדתם ובתורתם בדרך רבם אנטיגנוס.

ונראה לי שעל שם הראש הזה והנשיא החסיד יוסי בן יועזר, היתה נקראת הכת הזאת שהלכה בתורתו ובדרכו, בשם כת חסידים, ר“ל תלמידי החסיד (היינו יוסי בן יועזר) בכדי להבדיל בינם ובין כת הצדוקים שקראו א”ע ג"כ צדיקים, והוא שם שנקרא ראשונה לכל עדת ישראל שהלכו אחרי תורת שמעון הצדיק, טרם שפשעה כת הצדוקים ויבדלו מן הכלל.

היוצא לנו מכל הנ“ל, שאחרי מות שמעון הצדיק נשאר הרוב מעם ישראל על דעתם הקדומה בדת משה והנביאים, והיא היא דת עזרא ושמעון הצדיק. ולמען תת הבדל בין כת השמרונים (שבדלו מישראל והלכו להם להר גרזים) ובין עדת ישראל שנשארה בדתם הקדומה, הסבו שם עדת ישראל זו בשם צדיקים, לא להיותם כלם צדיקים ותמימים אין נקי כי אם ע”ש שמעון הצדיק, ר“ל תלמידי שמעון הצדיק והנחשבים לכת שלו6; – ואח”ז כאשר קמה כת צדוק וביתוס מתנגדי התורה שבע“פ, והיו קוראים א”ע גם בשם צדיקים הסבו א“ע הכת שנשארה בדתה האמתית, בשם “חסידים”, והסבו את שם הכת המתנגדת זו בשם צדוקים, לאמר: אינכם תלמידי שמעון הצדיק כ”א תלמידי צדוק.

בין כת החסידים הללו קמו אח“כ קצת יחידי סגלה אנשים חכמים ומלומדים, אנשים ותיקין שהיו פונים מכל עסקי עוה”ז והקדישו א“ע לה' והיתה תורתם וחסידותם אומנותם, והיו אח”כ כחמשת אלפים איש, ולראשונה היו כפי הנראה מעט מן המעט, כי יחידי סגלה כאלה לא יוכלו להיות גדודים והמונים רבים, רק אחד בעיר ושנים במשפחה; האנשים הללו יחידי סגלה אלה שהזכרנו, התחברו אל כת מיוחדת, ולא שהיו נבדלים מן כת החסידים מכל וכל, אבל היו מעדתם ומחברתם, וממאמיני דתם, כמוהם ממש, אולם בחרו לעזוב עניני עוה"ז מכל וכל, ןלהקדיש נפשם כל ימיהם לתורה ולתעודה ולעבודת ה'.

הקבוץ הקטן הזה מיחידי סגלה היו נקראים ג“כ בשם חסידים, למען תת הבדל בין השמות, קראו את עצמן לדעתי בשם יוסֵייִם ע”ש יוסֵי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ר"ל תלמידים מובהקים של היוסייִם הללו, ומן השם הזה בעברי יוסִייִם בא שנוי ההברה קצת בלשון היונית שדברו אז היהודים השם אִיסִייִם7.

ןיען שכת זו איסיים היו נקראים ג“כ בשם חסידים, להיותם חסידים אמתים, הסבו אח”כ את השם חסידים שהונח על כל בית ישראל (זולת הצדוקים) אל שם פְרוּשִים, או מפני שהשם פרוש הוא שם נרדף אל חסיד או על שם שהאמינו בפירושי התורה ר“ל תורה שבע”פ. והיה שמם פירושים, ר"ל הולכי בדרך בעלי הפירושים. – האיסיים הללו הלכו ונתדלדלו מיום ליום ונשתקעו אחכ בין הפרושים.

וכת הצדוקים הלכו ודלו ג“כ מיום ליום, וכפי הנראה עזבו יחידים יום יום את כתם והתחברו אל הפרושים, וכת הפרושים להיותה בלא זה כת הגדולה והרַבָה במספר אנשיה, וכל גדולי העם היו מהם (כעדות פ̅לאַוויוס); ע”כ אין להפליא שכת הפרושים הלכה ונתרבה מיום ליום, והיו לכמה רבבי רבבות, וכת הצדוקים הלכה ודלה מיום ליום8. אח"ז נתחלקה כת הצדוקים המעטה הזאת עוד לכתות שונות, כתות קטנות, ונבדלו זו מזו בדת ובאמונה, וקבלה כל אחת שם לעצמה, אך בפי כת הפרושים שלא יכלו או לא רצו להבדיל ביניהם, קראו כלם בשם צדוקים, כי באמת מן שרש כת הצדוקים היו כל אלה הכתות הקטנות.

בספרי הקראים כגון בספר אגרת קריה נאמנה (הנעתק ברשימת הספרים וואלף) ובספר אשכול הסופר (בשם הקראי ר' דוד בן מרואן אלרקי מספרו המקמץ, או אַל מקמץ), וכן בעל דוד מרדכי בספרו זה (דף ב' ע"ב) מזכירים שהיו י“ד כתות בין היהודים, ומזכירים אותם בשמם. ומצאתי שם בין הי”ד כתות הללו כת אחת שהיתה נקראת קרעייה, ויוכל להיות שהכת הזאת היא כת הקראים היום, והם הסבו כן את שמם. ואולי יען שמצאו בתלמוד שקורא שלשה אמוראים רב ושמואל ורבי יוחנן לגודל בקיאותם במקרא בשם קראים, והיחיד קראי, הסבו הם ג“כ כת קראים תמורת קרעים, ואולי נקראו כן ראשונה קרעים, יען שנקרעו מן כת הצדוקים, כמו שנקרא בל”א איש אשר יפשע בדתו בשם אבטרינניגער, ר“ל שנקרע מן הדת. (אַבגעטריענט). וכן בלשון רוסיא “раскольники” ר”ל שנקרע מן הדת. ויען שכת הצדוקים הראשונים לא האמינו בשום תורה שבע“פ ולא בתחית המתים והשארת הנפש, וכת זו של הקראים התחילו באיזה זמן מאוחר להאמין במקצת תורה שבע”פ ובתחית המתים והשארת הנפש, היו נקראים מן יתר הכתות של הצדוקים בשם קרעים. – ובאמת אינם יכולים הקראים להראות למו משום ספר קדמון מר“ה עברים ונוצרים וגוים קדמונים שהיתה בעולם כת קראים, ורק מזמן ענן ושאול בנו נמצא בספרים כת קראים. אין זה כ”א כמו כתבנו. – וכן על כל טענותיהם ופירושיהם אין להם שום ראיה קדומה, להראות לנו איזה ספר קדמון שידבר מכת שלהם ומיסודי דתם ומבאור התורה שלהם, כמו שיש לנו ספרי המשנה והרבה מכילתות וספרא וספרי שהמה קדמונים מאד והמון עדיות מסופרים קדמוני קדמונים מפורסמים גוים, נוצרים, ערביים, וכדומה.

ותמיד אם נאמר להם, הראונו עכ“פ ספריכם הקודמים על מה אתם סומכים, או עכ”פ איזה ספר ד“ה קדמון שלכם, וטוענים שאין להם כלל, ואם יתאמצו לפעמים להראות לנו איזה ענינים כאלה מן אחרונים שבהם, המה מלקטים אותם מן המשנה והתלמוד וספרי ד”ה שכתבו אחינו בית ישראל. – מעתה האין זאת סכלות מהם, שעל כמה באורים ופירושים הנמצאים בספרינו קדמוני קדמונים שהיו בזמן בית שני, שכתוב בהם שהבאורים הלל קבלו הם מאבותיהם ורבותיהם בקבלה עד אנטיגנוס, שקבל מרבותיו עד9 משה, אומרים לנו הקראים ששקר הוא ולא קבלו אלה ראשי חכמי המשנה מן אנטיגנוס הדברים הללו בקבלה; והנה מן אנטיגנוס עד ראשי חכמי המשנה הקדמונים יהיה זמן ערך מאה שנים, וזמן קצר כזה תוכל להיות הקבלה אמתית עכ“פ. ובכל זאת טוענים הקראים ששקר אמרו חכמי המשנה, לא קבלו, ומאתנו מבקשים הקראים להאמין להם על ספוריהם שמספרים היום לנו בספריהם החדשים, שכתבו עפ”י קבלתם החדשה, שאמרו שכך קבלו אלה הסופרים החדשים שלהם מפי רבותיהם עֵד מפי עֵד (בעל פה ולא בכתב) הן בד"ת והן בספורי דברי הימים הנוגעים להקמת הכת שלהם, וכל עניניהם, זמן רב יותר מן שני אלפים שנה!!


הערה: החכם הצרפתי דעפפינג בספרו ד“ה ליהודים הנדפס בפאריז 1833 והנעתק גם ללשון רוסיא אח”כ, כתב שם (חלק א' עפאכע ב, פרק א' בסופו) וזה תוכן קצר מדבריו:

“בערך המאה השלש עשרה (למנין הנוצרים) וזמן רב אח”ז היו בשפניא “הרבה מן כת הצדוקים. – ואף שכת הקראים המה נצר מכת הצדוקים כבר היו בזמן הזה נפרדים אלו מאלו. – הצדוקים הללו אע”פ שהיו כנודע מהם מכחישי תחית המתים והשארת הנפש וכו', מכל מקום היו גדולים וחשובים שם בשפניא, ובפרט בעיר בורגאס (Burgos). ואח”ז ספו תמו משפניא הצדוקים [אחר אשר תמה ראשונה כת הקראים שם]. – בעיר בורגאס הנזכרת, היתה יד זאת הכת על העליונה ומשלו בכת הרבנים והיו מציקים להם מאד, והעבירו את כת הרבנים בכח על דתם, והיו מוכרחים כת הרבנים גם בליל שבת, לשבת בחשכה כמוהם, עד שלבסוף מרדו כת הרבנים בהם, והדליקו נרות בשבת, ותהי זאת למורת רוח הצדוקים וירגנו מאד, עד שבא הדבר לפני כס המלך א ל פ ו נ ס ו מלך קאסטיליאה והמלך נתערב מאד בדבר הזה, עד שנצחו כת הרבנים את כת הצדוקים, בעזר חכם אחד יהודי מכת הרבנים איש גראנאדא, רופא המלך הזה. ואז יצאה פקודה מאת המלך אל הצדוקים: או שיעזבו את ארצו או יקבלו דת הרבנים. ומן אז לא נזכרת דת הצדוקים בפי סופרי ד“ה משפניא כי היו הצדוקים שם מורדפים מן כת הרבנים ומן הנוצרים, ובמאה השבע עשרה (למנין הנוצרים) נראו מהצדוקים במדינת האלאנד בעיר אמסטרדם. לאחד מהצדוקים שם באמסטרדם נתנו הרבנים בבהכ”נ בקורת, ר“ל מלקות”. עד כאן דברי הסופר הזה.


פרק ג

הַקַּראִי הנודע היום ר' אברהם פ̅ירקאָוויטש בספרו “חותם תכנית” שהדפיס ביחד עם “ספר המבחר” בשנת תקצ“ד (היא שנת 1834 למספר הנוצרים) אומר שם: “ישוע הנוצרי היה צדיק וחסיד והוכיח את ישראל במישור, והוא היה מכת הקראים (מתנגדי הפרושים) ובעבור זה הרגוהו”. ודבר זה שישוע הנוצרי היה מכת הקראים, מביא ה' בשם החכם הנוצרי המפורסם טשאַצקי, ואינו מציין באיזה ספר כתב זאת החכם טשאַצקי, גם אינו מעתיק כלל דבריו.

עוד כתב החכם (שם בקיצור תכלית ישעיה שהוסיף על המבחר בדף מ"ה) וז“ל: “אחינו בני עשו הנוצרים לא שפכו את דם בני מקרא ולא גלום ממקומם כי חמלו עליהם בידעם שהם נקיים מן הדם ששפכו סופרים ופרושים את דמי מי שהוכיחם על מעשיהם הרעים, ושלא הודה לתורתם שבע”פ כנראה ממשמע דברי האבן גליון " עכ”ל פ̅ירקאָוויטש.

כל הדברים הללו אין בהם מתום, כלם מיוסדים על אדני תהו ובהו.

א) עדות זו שמביא בשם החכם טשאַצקי, שכתב, שישוע הנוצרי היה מכת הקראים, שקר ענה, אדרבא טשאַצקי מכחיש זאת, ודברי טשאַצקי אלו הלא המה נמצאים בספר Pomniki Historyi Literatury Polskiej przez Michala Wieszniewskiego w Krakowie 1835. Tom 2. Rozprawa Tadeusza Czackiego בצד 134. שם מביא טשאַצקי בשם הנוצרי טריגלאנד10 שהחכם העברי הנודע אָראָביאָ (Orobio)11 כתב באחד מספריו שישוע הנוצרי היה מכת הקראים, אבל החכם טשאַצקי שם מכחיש זאת, ואמר שאָראָביאָ לגודל היסורים שעשו לו הנוצרים בשפניא, אמר מכאב לב על מחוקק הנוצרים להמעיט כבודו שהיה מכת הצדוקים (שמהם יצאו הקראים), עיי"ש בדבר טשאצקי כל הענין.

ובאמת הוא דבר שאין לו ספק שישוע הנוצרי ותלמידיו היו מכת הפרושים והוא בעצמו היה תלמיד מובהק לר' יהושע בן פרחיה ראש חכמי הסופרים והפרושים, וכן קיים בעצמו ישוע הנוצרי מצות מדברי סופרים (עיין Jerusalem v. M. Mendelssohn) וכן הלך לחוג חג החנוכה (ככתוב בספר ברית חדשה) וחנוכה הלא הוא מדברי סופרים, והקראים הלא אומרים בפירוש שחנוכה היא מצוה בדויה וכמו שכתב החכם פ̅ירקאָוויטש בעצמו שם בחותם תכנית (דף נ“ח ע”ב). גם מכחישים הקראים הפירוש המקובל לחכמי הסופרים והפרושים שטוטפות הוא תפלין, ומחכמי הנוצרים היום הלא מודים ואומרים שישוע הנוצרי לא היה מתנגד כלל על גוף מצות תפלין, רק על אלה האנשים שנשאו תפלין רחבים וגדולים היה מתנגד, וכמבואר בספר ברית חדשה (23.Math) ועיין בספר הנכבד לחכם מפורסם מהנוצרים Herb. Alterth. H.E. Warnekros S. 421

גם חכמי התלמוד אמרו שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, ואפילו ספק נפשות להקל, ודוחה כל המצות (חוץ מג“ע וש”ד וע"א) ומביאים ראיה לזה שהכהן אביתר נתן לדוד ואנשיו לחם הפנים כי לא היה לו לחם אחר, ומפני סכנת הרעב מותר לאכול כל דבר, והקראים מתנגדים על זה, ואומרים שהראיה שהביאו חכמי התלמוד מן לחם הפנים שנתן הכהן לדוד ואנשיו היא ראיה שקרית, כי לא נתן לו לחם הפנים כי הוא קדש קדשים וזה אסור, אבל נתן לו לחם קדש סתם, כמו לחם מקמח תרומה או לחם תודה, שישראל רשאי לאכול בטהרה, (עיין בספר המבחר להקראים על התורה פרשת אמור, ובפירושו בפסוק והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו). והנה כדעת חכמי התלמוד שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש וכו', הוא ג"כ דעת ישוע הנוצרי, גם הוא הביא לו זו הראיה מן דוד ואנשיו שאכלו לחם הפנים מפני סכנת הרעב (עיין Math. 12. MARC. 2.)

גם מצינו בפירוש בספר ברית חדשה (Matheus 23) שצוה ישוע הנוצרי בפה מלא אל תלמידיו ואל כל קהל ישראל לשמוע אל דברי חכמי הסופרים והפרושים, וכל אשר יצוו להם הסופרים הפרושים לשמור, ישמר יעשו; כי הסופרים והפרושים, יושבים על כסא משה רבינו, עיי“ש. וא”כ אין לך12 עדות גדולה וברורה, שלמודי חכמי הסופרים והפרושים היו יקרים בעיני ישוע הנוצרי, ואיך יוכל זה החכם פ̅ירקאָוויטש לאמר בהפך הדברים הללו שלא הודה ישוע הנוצרי לתורת הפרושים, ושכן נראה מדברי אבל גליון (הוא ספר ברית חדשה)? וכם פָאול (תלמיד הראשי של ישוע הנוצרי) אמר בפירוש וז“ל: הייתי פָּרוש כתלמידים הישרים באֱמוּנָתֵנו וכו' (Acta. Apost. 26) וכתב שם בב”ח שהוא היה תלמיד של רבן גמלאל ראש חכמי הפרושים.

ב) כת הצדוקים הלא היו מלעיגים מאד על ישוע הנוצרי, כמבואר די באר בספר הב“ח, ושאלו אותו בדרך התול על האשה עם שבעה בניה, כי לא האמינו אלה הצדוקים בעולם הבא ובתחית המתים, כמבואר שם בב”ח.

גם הכהן הגדול אשר צוה להמית את ישוע הנוצרי היה מכת הצדוקים, כמו13 שכתוב בספר ברית חדשה (Acta. Apost.5) וז“ל: “ויקם הכהן הגדול וכל אשר אתו, והמה מכת הצדוקים, וימלאו קנאה וישלחו ידיהם בשליחי (ישוע הנוצרי) וכו' וכו' עיי”ש.

וכן נהרג יעקב המשולח לנוצרים, ע" איש מכת הצדוקים כמו שכתב14 הכומר המלומד הצרפתי נאָנאָטע (Nonnotte) בספרו נגד וואָלטער, (חלק ב' צד 305) בהעתקה האשכנזית (דפוס 1781 Presburg) וז“ל: “איין סַאדוּצאֵער (ר"ל איש מכת הצדוקים) העטצעט דאַס פאָלק צו יערוזאַלעם אויף, אונד לאֶססט דען הייליגען יאַקוּב (יעקב) שטיינינגען” עכ“ל. – וכן כתב החכם וואָלטער (Voltaire) (כמוזכר שם) וז”ל: “דער הייליגע יַאקוּב (יעקב) ברודער דעס העררן יעזוס, ווארד אויף בעפעהל איינעס סַאדוצֶאעֶרס (ר"ל איש מכת הצדוקים) געשטייניגט" עכ"ל. – ויוכל להיות שיהודה איש קַרויִתִּי (תלמיד ישוע הנוצרי) שמסר את ישוע הנוצרי ביד הכהנים והסנהדרין היה מכת הקראים, וזה הנקרא בברית החדשה בשם "איש קַרויתִּי (עיין בגוף ברית חדשה בלשון יונית).


פרק ד

כבר הראיתי15 לדעת שזה דרכם של סופרי הקראים ליחס לעצמם אנשים מצוינים מקדמונים, בלי שום אות וראיה ובלי שום מקור קדמון, ושא נא עיניך וראה כי החכם פ̅ירקאָוויטש בבאורו לספר המבחר בהקדמתו (דף כ' ע"א) כתב שפ̅ילון היהודי (הוא ידידיה האלכסנדרוני שחי בזמן הלל ושמאי) היה מכת הקראים, וגם זה כתב בלי אות וראיה ובלי שום מקור. ונראה לי שיצא לו דבר זה ממה שנמצא (בפרק ה') במהדורות שניות למאור עינים לר' עזריה מן האדומים (דפוס וויען 1830) שפ̅ילון היהודי אומר שהכהן הגדול לא היה נושא כי אם בת כהן, ואמר שם החכם בעל מאור עינים שמצא ג“כ בספר המבחר (להקראים) שגם הוא כתב שתהיה בתולה זו בת כהן וכן מצא כתוב בספר כתר תורה (להקראים) שאמר אפשר שתהיה בת כהן. ומסיים שם החכם בעל מאור עינים שנראה שפ̅ילון היהודי ארח לחברה בזה (ר"ל בדבר הזה) עם אנשי רשע, עכ”ל בעל מאור עינים, וכוונתו שבדעה זו היה פ̅ילון נוטה לדעת הקראים. מעתה ישפוט נא כל קורא בצדק האם נוכל להוציא מזה שפ̅ילון היה קראי, יען שאחד מחכמי הקראים המאוחרים אומר ג"כ כמוהו שתהיה בתולה זו בת כהן והשני אומר אפשר שתהיה בת כהן!!

וגדולה מזו, הלא המאור עינים אח“כ בסוף הפרק הזה (היינו פרק ה') מוכיח בעצמו בראיות שפ̅ילון לא היה מכת הצדוקים אבל מן הפרושים עיי”ש. ומכל זה העלים החכם פ̅ירקאָוויטש את עיניו. – ומי סכל עור הקורא את ספרי פ̅ילון על הסדר אשר לא יפגע בכל שעל ושעל עניני הגדה ורמזים בסודות, ממש על דרך למודי הפרושים, ובספרו מחיי משה בתחלתו אמר בפה מלא, רוב הענינים שכתב בספר הזה בא לו מקבלת הזקנים מדברים שבע“פ עיי”ש. כי באמת הרבה למודים נשגבים ברמזי הסודות וחכמה נסתרה ע"ד למודי הסודות

של חכמינו הפרושים נמצאו שמה.

גם נראה מדברי החכם פ̅ירקאָוויטש שם שחשב שפ̅ילון היהודי כתב את ספריו בלשון עברית, ואינו כן כי פ̅ילון כתב ספריו בלשון ובכתב יונית. הסופרים מסופקים כלל אם ידע פ̅ילון לשון העברית, (עיין מאור עינים).

ומובטחני בזה ידידי החכם ונבון ר' אברהם פ̅ירקאָוויטש נ"י, כאשר ישים עינו ולבו אל כל מה שהשגתי עליו, יודה לדברי, ויוסף בי אהבה, כי שנינו רק האמת מגמתנו.


פרק ה

עוד כתב החכם פ̅ירקאָוויטש שמובטח, שיודו האומות לתורת הקראים.

ואני תמה מאד על דבריו אלה, כמדומה לי שלא תוכל תורתם לעמוד בנסיון אם יעלוה חכמי האומות על מאזני הבחינה השכלית, ונסדר פה לדוגמא כמה מדיניהם:

א) עין תחת עין וגו' הוא כמשמעו ולא כופר ממון, (עיין ספרו חותם תכנית דף נ“ד ע”ב) (והוא באמת דעת הצדוקים והביתוסים הקדמוים).

ב) שאסור לאכול בשר בגולה, (עיין ס' המבחר פ' ראה, בשם רבותיו ובשם אשכול הכופר). (וכבר בררנו במקום אחר שפירוש רס"ג על דניאל מיוחס בטעות אליו, והקראים הוסיפו בו איזה דברים, וגם דעה זו הוסיפו בו, (עיין שם פרשה יו"ד פסוק ג') ועוד נמצאו שם בענין הזה דברים שאין להם שחר. – ובאמת לא כן דעת רבותינו בעלי התלמוד (עיין ספרי ראה פיסקא ע“ה, חולין דף י”ז ע“ב, רמב”ם הלכות שחיטה פרק ד' ועיין כ"מ שם).

ג) המשמש מטתו בשבת חייב סקילה בבית דין, וטעם איסור זה? מפני שהוא מזריע זרע, וכתיב אשה כי תזריע, וכתיב שכבתו לזרע, כי היא כמו הארץ, ועוד טעמים אחרים לאיסור זה מפני שהיא מלאכה, ועוד טעמים אחרים (פנת יקרת להקראים ענין שבת טור דרך המות).

ד) לכל בהמות וחיות ועופות הנשחטות יש שכר לעולם הבא, השוחט הבלתי מאמין בזה שחיטתו נבלה ואסורה, (הלכות שחיטה להקראי ר' ישראל המערבי פרק א' ופרק ט'), ועוד הרבה כמותם.


פרק ו

כתב הקראי ר' מרדכי בספרו דדֹ מרדכי16 (דף יו“ד ע”ב) שנמצא כתוב בספר מטות אלהים (והוא להקראי ר' משה בן אליהו בשייצי שנפטר בשנת של"ב לאלף הששי) שעבר דרך עיר אלכסנדריא של מצרים, ואמר לו איש אחד מכת הרבנים על בית תפלה אחד של הישמעאלים שם, שזה היה בית הכנסת של היהודים ושם היה מזבח שבנה שמעון בן שטח, ע"ש כל הענין איך הוא מתפאר שם בזה המעשה ובוכוחיו שהיה לו עם הרבנים על הדבר הזה.

כבר בררנו לעיל שזה דרך כסל למו לחכמי הקראים לרדוף אחר דברי הבל, ולאחוז בעלה נדף.

יתבונן נא כל קורא משכיל כמה מן השקרים בספור הזה. הן ידוע שהמקדש והמזבח באלכסנדריא של מצרים בנה הכהן חוניו (החמישי), והוא היה בן בנו של שמעון הכהן הגדול, ושמעון זה היה בנו של חוניו (השני), וחוניו השני היה בנו של שמעון הצדיק, כמבואר בספרי ד"ה הקדמונים לסופרי הגוים והנוצרים והיהודים, ועיין יוסיפון לרומיים (קדמוניות ספר י"ב פרק ט'), והוא המקום הנודע בתלמוד (המובא אחר זה) ובספרי הגוים והנוצרים בשם “בית חוניו” ונחלף, לו לבעל מטה האלהים חוניו בן חוניו בן שמעון, בשמעון בן שטח, כי שם זה שמעון בן שטח מרחף תמיד על שפתי הקראים כנודע לכל, ובדבר כזה נקל מאד לטעות17.

גם ראה נא קורא נבון; איך הקראים מבולבלים תמיד בכל עניניהם, המה יבזו את שמעון בן שטח על חטאתו הגדולה שבנה מזבח חוץ למקדש ה' (כפי הספור המוטעה הזה שהזכרנו), ונראה מדבריהם אלו עכ“פ שזה לדעתם איסור גמור לבנות מזבח חוץ למקדש ה', וכן כתב בפירוש הקראי בעל אורח צדיקים (דף י“ז ע”ב) שאסור להעלות עולה וזבח בבמות ובזולת מקום המובחר עיי”ש. והנה במקומות אחרים מספריהם נמצא ההפך מן הקצה אל הקצה, היינו: שבזמן הבית היה מותר לבנות מזבחות ובמות בכל מקום אצל בית הכנסת, וכן כתב בעצמו החכם פ̅ירקאָוויטש בפירושו לספר המבחר דף ט“ו ע”ב וביתר מקומות??

גם ראוי שתדע קורא משכיל! שהיה ג“כ אמורא ר' שמעון בן שטח (נזכר בתלמוד ירושלמי במסכת בבא מציעא) ואפשר נגד זה ר' שמעון בן שטח האחרון בזמן, היו להקראים אז איזו טענות ומענות, והחליפוהו בזה הקדמון, ואין זה דבר חדש אצל סופרי הקראים, להחליף אחרונים בקדמונים כי אינם בקיאים, וכמו שמיחס החכם פ̅ירקאָוויטש בסלע המחלקות (שהדפיס בראש ספר פנת יקרת) את המאמר הנמצא בתלמוד “אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה” להלל הנשיא חברו של שמאי, ובאמת המאמר הזה מיוחס שם בתלמוד אל האמורא ר' הלל, שהיה זמן רב אחר הלל הזקן.

ואחר כתבי כל הנ"ל דרשתי וחקרתי בספרי חכמי העמים הסופרים הקדמונים, וראה נא קורא משכיל! דבר נפלא שמצאתי בדבריהם, שכלם פה אחד אומרים שחוניו לא בנה המזבח זה ממש בעיר אלכסנדריא, רק בגליל של אלכסנדריא בעיר אחת הסמוכה להעיר הגדולה אלכסנדריא, והעיר הזאת שבנה שם את המזבח היתה נקראת בפי היונים בשם “Leontopolis” והקראי הזה הוא מספר שהראו לו ממש בעיר אלכסנדריא, (וזה שדקדק במלותיו התלמוד (שהזכרנו לעיל), לא אמר שבנה בעיר אלכסנדריא, אבל אמר סתם באלכסנדריא, ר"ל בגליל שלה). וגדולה מזו, שלפי עדות כל הסופרים העיר הזאת לעאָנטאָפאָליס כבר אין זכר לה כי נשבתה מעיר ולא נודע מקומה איה זה כמה מאות שנים, והקראי זה מספר ספורו בערך של”ב לאלף הששי, היום כמאתים18 ושבעים שנה!!

ובסדר הקבלה שכתבו הקראים,נראה די גלוי שהוא המצאה מאוחרת, וכדרכם לכתוב תמיד ענינים בלי שום מקור ויסוד, ועלובה היא העיסה שהנחתום מעיד עליה, הלא הם במו פיהם מודים ואומרים שאין להם שום ספר זכרונות ודברי הימים, ושלא ידעו בעצמם כלל מקור מוצאם, ומשתמשים בענינים השייכים לדברי הימים והזכרונות מקדמוניות רק מספרינו הרבניים, (עיין דוד מרדכי על הסדר) ולכן כל מה שיספרו זולת זה אין אמון במו, ד“מ: כתבי (עיין דוד מרדכי דף י“א ע”ב) בסדר קבלתם “רב חנינאי הנשיא מסרה לרב בסתנאי בנו” עכ”ד. והנה כל סופרי ד“ה כלם פה אחד מסיחים לפי תומם שאביו של ר' בסתנאי נהרג ע”י מלך פרס, והניח אשתו מעוברת והולידה אחר מותו19 את ר' בסתנאי, עכ“ד, וא”כ איך מסר לו אביו קבלתו, אחר שכבר מת קודם שנולד הוא!

הקראי בעל אורח צדיקים (שחבר את ספרו זה בשנת ה' אלפים תקי"ו ) ספר שם בספרו (דף י“ח ע”ב) בין המון שקרים ספורים בדוים מה ששמע מפי בנות הקראים נשים הזקנות המזרות בלבנה) שמכת הקראים (שהיו נקראים­ בזמן בית שני בשם צדיקים) היו רוב הכהנים הגדולים והסנהדרין מורי התורה, והיתה ביד הכת הזו אז השררה והנהגת המלוכה, ובחרבן הבית נהרגו רוב אנשי הכת שלהם והגדולים שבהם, ולא נשארו מהם כ“א מעט. אבל כת הפרושים היו שפלים ופחותים יושבי אהל, ונשארו בחייים. גם כאשר ראו כת הקראים אז שיהיו מוכרחים לבוא בגולה בחוץ לארץ בארץ טמאה ולא יוכלו לקיים מצות התורה ובחומרות יתרות כראוי, לכן בחרו למות על קדוש השם, ונהרגו כלם, וכת הפרושים שהיו מקילים תמיד במצות כמו היום, ולכן לא חששו על חרבן הבית ועל הגלות, ויצאו אחר טיטוס הרשע ונשארו בחיים. ובדף י”ז ע“ב כתב שגם בבית ראשון היו רק מהם20 הגדולים והחשובים, ונהרגו ג”כ רק הם מפני שהם היו החשובים עיי"ש.

ויאמר נא כל קורא משכיל, האין זאת סכלות ובורות לספר דברי כזב כאלה ברבים, לפני כל יודעים וחכמים שבעולם, הלא כל המון ספרי הקדמוניות ודברי הימים וספרי הזכרונות מהסופרים הגדולים הקדמונים, גוים, נוצרים, ערביים, ויהודים, כלם פה אחד יספרו בהפך, שכת הפרושים היתה הכת היותר גדולה, והיו תמיד הגדולים והחכמים והחשובים ומנהיגי המלחמות, ופ̅לאַוויוס יאזעפ̅וס (שהיה בעצמו מכת הפרושים כמו שמתפאר בזה בספרו) הלא היה הוא משוח מלחמה, והוא אחז בעובי הקורה במלחמה עם הרומיים אז והראה נפלאות, וכמו שהעיר עליו טיטוס בעצמו, והוא היה חכם ומלומד נפלא ולא זזה ידו מיד פ̅לאַוויוס זה, וזה הכסיל בעל אורח צדיקים אשר הלך חשכים ואין נגה לו, בא ומספר חלומו שהפרושים ישבו אז באהלם תחת התנור!!!

וכן מזכיר טשאַצקי ואמר: הקראים היום מתפארים בהבלים "שהיו בימי קדם עם רב כחול הים וככוכבי השמים לרוב, גם אומרים: שהיה למו ספר היחס מאדם הראשון עד קרוב לזמננו21 והיה כתוב ספר היחס זה על עור דגים, (וכן מצאתי גם אני קצת מאלה הדברים בספר דוד מרדכי עיי"ש).

מספר הקראים היום בעולם מעט, ועיין בסוף ספרו של החכם טשאַצקי הוא הספר הנכבד בלשון פולניא (Rozprawa o Zydach).


פרק ז

מבוא

טרם אבוא לגוף הענין בפרק זה אפתחה במשל פי ואספר מעשה שהיה:

תינוק אחד העיר משנתו ביום א' בבקר השכם ויצעק בקול גדול לאמר: “תנו לי לאכול כי רָעֵב אנכי מאד“, ותאמר לו אמו: הלא אכלת אמש לעת ערב שלש־סעודות22, כמו כלנו? ויצרח התינוק בקול מר ויאמר: “למה תכחשו בי ואנכי לא אכלתי שלש־סעודות”, ותאמר לו אמו האם לא ישבת יחד אתנו אל השלחן תמול בבוא אביך ואחיך מבית הכנסת סמוך לחשכה?” ויאמר הינוק “הן”, וכי לא נתנו לך לפני האכילה לשתות מעט יין מכוס של אביך? “הן“, וכי לא נתנו לך חלק דגים וחלק בשר? “הן”, וכי לא נתנו לך חלק דייסא ולפת? “הן“, האם לא אכלת עוד מאכלים אחרים אשר לא אכלנו אנחנו? כי אכלת עדשים ופול וחררות אשר הבאת בתרמילך מן השכנים? “הן”, וא“כ למה תאמר שלא אכלת שלש־סעודות. הלא אכלת עוד יותר ממנו! וכשמוע התינוק הדברים הללו, הרים את קולו ברעש חזק ויבך בכי גדול, ויאמר: לה תשקרו? למה תכחשו בי? זוללים! מסתמא אתם לבדכם אכלתם שלש־סעודות, ולי לא ניתן שלש־סעודות”, אז הרימו בני הבית את קולם בשחוק, כי הבינו את טעותו של זה התינוק, שחשב ששלש־סעודות הוא איזה מאכל מיוחד.

כדבר הזה הוא ממש עם הקראים, כאשר נשאלו מהאומות אם יש להם תלמוד אומרים לא, ובאמת יש להם ממש כל דיני התלמוד, עפ“י רוב בלשון הזה ממש אות באות, ואדרבא עוד יותר ויותר מאתנו דינים וחומרות יתרות, רק שספריהם שכלולים במו אלה הדינים, נקראו בשמות אחרים: “סבל הירושה” “ספרי המצות" וכדומה, ואצלנו יחד כל הדינים הללו נקראו משנה ותלמוד, והיינו הך.

ויותר נפלא שרבים מהקראים בעצמם בספריהם מודים לפעמים בפה מלא על התלמוד:

וז“ל הקראי בעל טירת כסף (בפירושו לספר המבחר על התורה בפרשת שופטים): “מה שקצרו חכמינו (בעלי המקרא בהלכות ודינים) נמצא באור בדברי חכמי המשנה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים”.

וכן כתב החכם פ̅ירקאָוויטש בבאורו לספר המבחר (דף ט“ז ע”א) וז“ל: “בדברים שאין שום מחלוקת שהם פה אחד בפי כל המקבלים (ר"ל להרבנים והקראים יחד) לא יאריכו (חכמי הקראים בספריהם) מפני שכבר חכמי הרבנים האריכו (בספרי התלמוד) בפרטי דקדוקי דיני המצוה כדין וכהלכה, אך ורק יזכירו חכמינו (הקראים) ז”ל שרש המצוה בקצור” עכ"ל. גם מזכיר שם החכם פ̅ירקאָוויטש (בדף ועמוד הנ"ל) את דברי רבן שמעון בן יוחאי בכבוד גדול, וגם את ספרו הספרי23 (המכונה לר' שמעון בן יוחאי, וחברו רב תלמידו של רבינו הקדוש), וסומך עליו כעל עמוד ברזל, וכן מזכיר שם לשבח החכם פ̅ירקאָוויטש עוד תנאים מהמשנה.

גם סומכים בדינים על ספרי יד החזקה להרמב“ם ועל ספר קרית ספר להרב ר' משה מטראני והוא ספר המצות, עיין בבאור על המבחר דף ט”ו ע“ב. וידוע שספרי יד החזקה כוללים כל הדינים שבמשנה ותלמוד ירושלמי ובבלי וספרא וספרי ומכילתות וברייתות, וכן ספר קרית ספר שהזכרנו הוא ספר המברר ומורה כל הדינים מתורה שבכתב ותורה שבע”פ, או מי“ג מדות התורה או הלכה למשה מסיני ומסודר להלכות כספרי יד החזקה הנ”ל.

ובספר אגרת התשובה להקראי ר' ישעיה המלמד (הנדפס בסוף ספר משאת בנימין) כתב כדברים האלה, וז“ל: “והם הנקראים מחכמי ישראל י”ג מדות, כמאמר ר' ישמעאל בתורת כהנים (הוא ספר הספרא) י“ג מדות התורה נדרשת מקל וחומר מגזרה שוה וכו', וגם מצינו לחכמיהם (של האומות) שיש גם להם בדיניהם ובחקותיהם י”ב מדות וכו', עכ“ל, ובסוף הספר הזה אגרת התשובה נמצאת מהחכם פ̅ירקאָוויטש איזו תשובה וכתוב שם בזה”ל: “פנת יקרת דתנו (של הקראים) עומדת על שלשה דברים: א) על הכתוב. ב) על ההיקש (היינו י“ג מדות הנ”ל). ג) על סבל הירושה, (ר“ל הקבלה איש מפי איש או תורה שבע”פ") עכ"ל.

ובעל דוד מרדכי בספרו זה (דף ט' ע"ב) מביא בשם הקראי בעל מטה האלהים שכתב: שיש מן הפירוש המקובל האמתי בספרי הקראים גם במשנה ותלמוד ואגדות וברייתות פסקתא ספרא וספרי מכילתא ילקוט ורבות (ר"ל מדרש רבה) ודומיהם. וכתב עוד שרבותיהם הגדולים (של הקראים) בספרי פסקיהם ודיניהם לקחו כמה ענינים מן המשנה, וְרַבָם ר' נסי בן נח אמר, שהקראים מחויבים ללמוד המשנה והתלמוד, כי רוב המשנה והתלמוד הם לקוחים מדברי הקראים הקדמונים, עיי"ש בדוד מרדכי (עוד הרבה מענין הזה).


 

חוברת ב'    🔗

הקראים מביאים הרבה עדויות על מעלת הכת שלהם וטיבה, מספרי הנוצרים שמעידים עליהם כמסיחים לפי תומם. ומי לא ישחק על עדותן זו כי אלה הנוצרים הסופרים המה כלם חדשים כגון טריגלאנד וכיוצא בו, וכל מה שכתבו אלה הנוצרים בחבוריהם מענין הקראים, הוציאו מספרי הקראים. – וכבר ראיתי ענין כזה בעיני; איש אחד טען בב“ד נגד חברו בעסק ממון, וצוה לו הב”ד שיעמיד עדים על טענותיו, והביא עדים והעמידן לפני הב“ד, ואמרו כדבריו ממש, וכאשר שאלם הב”ד מאין ידעתם? ויאמרו הלא כה ספר לנו זה האיש!

הקראים אומרים בספריהם, כמו שמעתיק דבריהם החכם טשאצקי בספרו זה מהקראים, שהקראים בעצמם מודים, שהמה הולכים בדיניהם בדעת הצדוקים, אולם המה מאמינים בתחיה ובהשארת הנפש, ואינם מכחישים כמו הצדוקים. – ודע שטשאצקי שם, סומך לרוב בספרו זה על יעקב טריגלאַנד הנוצרי, שחבר ספרו מפי וכתבים של הקראים. ובספר דוד מרדכי אומר בהפך, שהקראים אינם מכת הצדוקים. כמו שהזכרתי דבריו בתער הסופר פרק א'.

כתב דוד מרדכי (פרק ג' דףב' ע"ב) בשם ספר האשכול (בדבור לא יהיה בא“ב צ”ז וצ"ח) שמביא (בשם דוד בן מרואן אל מקמץ במקצת ספריו) שהצדוקים אסרו הגירוש עכ"ל.

והוא דברה חדש, אין למו על זה שום מקור לאמת הדבר הזה, לא נשמע מזה במשנה ותלמוד וספרי, וזולתן. גם הוא נגד הידוע שהצדוקים אחזו תמיד בכתב המפורש, והתורה אמרה בפירוש ענין הגרושין. ושאלתי ע“ז אחד מחכמי הקראים ואמר לי, שזה מובן מן המשנה (ידים פרק ד' משנה ח') שאמר צדוקי גלילי: קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בנט עכ”ל. – ובאמת צל דברים ראה שם, איך יבואר מפה שהצדוקים אסרו הגרושין, גם לא הבין מלת גט הנזכרת פה, כי גט הוא שם לכל שטר.

מה שהביא הדוד מרדכי (דף יו“ד ע”א וע"ב) המעשה של ר' אליעזר בתנור של עכנאי עיי“ש, כבר אמרו חכמינו ז”ל הקדמונים שהיה הכל בחלום (עיין ספרנו בית יהודה צד 138 בהערה) וא"כ אם היה בחלום, על מה סומכים הקראים לפסוק כר' אליעזר כי הדוד מרדכי אומר שם, שעל בת קול זה סומכים הקראים לפסוק תמיד כר' אליעזר.

בכמה מקומות הקראים מתלוצצים על חכמת הקבלה, ובספר דוד מרדכי (דף י“ד ע”ב) מהלל את ר' אהרן בן יוסף הקדוש להם, ומשבחו בזה שהיה חכם בחכמת הקבלה הנסתרת?

עוד כתב עליו, שאין אדם בינוני מבין (בחבוריו) כי אם מי שבקי וכו' ובגמרא ותלמוד.

ראו נא איך דיניהם שהוציאו מן הכתובים דברי הבל המה. שמע נא דבריהם בספר משאת בנימין וז“ל: וכל הנשים המשולחות בגט מבעליהן חייבות להמתיו ולישב ג' חדשים שמא מעוברות הן, כי בג' חדשים ניכרת המעוברת שנאמר ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה וגו', ואם לקחה כמה גטים מבעלה אינה מגורשת מפני שיש שרש בבטנה ואומר וכתב לה ספר כריתות ועד שזרעה בבטנה אין שם כריתה עכ”ל. – היש הבל ושטות בעולם יותר מזה​? – עוד שם: אשה שנתגרשה מבעלה, האב יגדל את הבנים, שנאמר אב לבנים יודיע אל אמתך, והאם תגדל את הבנות שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי וגו'.

רב סעדיה גאון היה מתנגד גדול על הקראים והתוכח עמהם, עיין בן עזרא שמות כ“א כ”ד טענות ר' סעדיה עם בן זוטא, ושם ל"ה ג' כתב הבן עזרא, והגאון רב סעדיה חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו בנר שבת.

עיין תולדות ר' סעדיה בכורי עתים לשנת תקפ“ט להחכם ר' שלמה ליב ראפאפורט נ”י ובהערה לתולדתו זו סימן 31 מביא בשם הראב“ד בדורות עולם, שרבי סעדיה גאון השיג תשובות על הצדוקים (המה הקראים), וכן קורא ראפאפורט שם את הקראים בשם צדוקים ואמר. מה שכתב הראב”ד שהיהודים למדו מספרי חמואל כלבי, לא היה זה קראי אלא כופר, כמו שמוכיח בראיה ברורה, ועוד כתב שם וז“ל: גם לא יתכן (שבזמן רבי סעדיה גאון) שמלמדים רבנים למדו תינוקות מספרי הקראים שכבר נבדלו הם וספריהם לכת בפני עצמם,ודבר אין להם עמנו. ופה המקום ג”כ להוכיח בשקר דברי הקראים אשר יחשבו אחד מחכמיהם ושמו שלמון בן ירוחם לרבו של רבינו סעדיה, וזה כזב מבורר, שלא עלה אז על דעת שום אחד מהמון ישראל הרבנים להניח את בנו ללמוד תורה ממורה קראי, וחוץ מזה לא התפשטו עוד הקראים בימים ההם עד מצרים ארצו של הגאון בימי נעוריו, אלא שדברים הרבה כאלה בדו למו, וכעין זה עשו מלבם יפת לרבו של ראב“ע בעבור שמביאו הרבה, וכמו שלקחו להם כל חכם רבני אשר נמצא בתלמוד עליו איזה מחלוקת קטנה או גם אחרי כן משכוהו אליהם ומנוהו בין נשיאיהם, כאשר יחשבו רב ענן האמורא בעבור שנמצא בינו ובין רב הונא איזה אונאת דברים, ונתן דצוציתא, ור' בוסתנאי ריש גלותא בעבור הערעור על בניו מבת מלך פרס האחרון וכו' אע”פ שלא היתה עוד כלל בימי ר' בוסתנאי, ומכ“ש בימי האמוראים כת הקראים בעולם עכ”ל.

ומזה נראה לי שכאשר מצאו הקראים בתלמוד איזה תנא שהתלמוד אומר עליו שאין הלכה כמותו אז יכבדוהו מאד וקדוש בעיניהם, ובעבור זה אמרו על שמאי שהוא חסיד ועל הלל מדיח, כי אין הלכה כבית שמאי.

ובעבור זה מכבדים כל תלמידי שמאי ומבזים כל תלמידי הלל, וכן מכבדים את ר' שמעון בן יוחאי וספרו הספרי בעבור שאין הלכה כר' שמעון בן יוחאי.

באריענט משנת 1844 מדבר הרבה מענין הקראים, וכפי הנראה ברור מדברי המחבר הוא מכת המומרים, ע"ש היטב, ולזה בכוונה מיוחדת מעלה לשמים מעלת דת הקראים נגד דת התלמודית.

הקראים הרוצים לבוא להתוכח אתנו אל יבלבלו הקוראים בספורים מאוחרים מספריהם האחרונים, אולם ראוי להם להביא זכרונות מקדמוני קדמוניות וממחברים גוים ונוצרים קדמונים.

פירקאוויץ אומר (בבאורו לספר המבחר דף א' ע"ב) שהרבנים קבלו הפילוסופיא ממחברי הקראים ע"ש, והנה ספר אדרת אליהו שהוא לאחד מגדולי חכמיהם, והוא ספר נכבד ויקר אצלם, ובכל זאת המה בעצמם מודים שהפילוסופיא שלו בעיקרים שהיא נגד התורה והשכל ונוטה למינות (עיין פנת יקרת), מכאן נראה שכל הפילוסופיא24 של קדמוניהם דברי הבל המה, עד שקרא האחרונים מהם ספרי חכמינו, והוציאו מהם קצת דברים טובים.

הקראים מלעיגים על הרמזים הנמצאים בספרינו המדרשים והאגדות, ובאמת גם להם יש רמזים הרבה, ואזכיר קצת מהם לדוגמא:

המצוה הזאת (מצות שמטה ויובל) היתה הערה גדולה וכו' כי כחות המבטים עולים למספר מ“ט והעלה הראשונה נרמז בחמשים, וכן ימי הספירה ג”כ רמז לזה (ספר פנת יקרת עיקר עשירי).

בספר שיר השירים תמצא שלשים שירים והם כנגד שלשים מזמורים בספר תהלות (ר"ל ספר תהלים). לסוסתי ברכבי פרעה. לסוסתי כי הראה ה' למרכבות פרעה דמות סוסות נקבות בים וכאשר ראום סוסי פרעה בקשום והכניסום לרוכביהן בים. – שני שדיך הם בני כהן גדול או ילדי25 משיח. – אפך כמגדל הלבנון הוא כהן גדול אשר יריח תמיד לקטרת (ספר העשר על שיר השירים), ובספר המבחר על התורה תמצא רמזים המונים המונים ומהם המלוקטים מן ספרי הקבלה שלנו האחרונים.

בספר המבחר על שמול דף ה' בפרשה י“ג אמר בעל המבחר, שיש אומרים ששאול מָלַך ארבעים שנה ע”ש.

הקראים טוענים על המשנה שלנו והתלמוד שהוא שקר יען יש בהם מחלוקת. והנה עיינתי בספריהם ספרי המצות (העומדים למו תמורת המשנה והתלמוד) והמה חולקים ביניהם מאד, ולדוגמא עיין המבחר על שמואל דף וא“ו ע”א בהערה הראשונה, וביחוד מצאתי בספריהם שאחרונים שלהם חולקים מאד בבאור המצות עם קדמוניהם.

מי יודע כמה וכמה דברי הבל ודברי און היו כתובים בספריהם של הקראים, וכאשר הביאו בימים ההם לדפוס, תקנו ומחקו והחליפו הרבה, מפני שיכלמו מהרבנים, ומחכמי העמים, גם יפחדו מהממלכות בכמה דברים, – ועד הנה היו רוב ספריהם רק בכתיבת יד ולא נמצא מכל ספר העתק כי אם שנים או שלש, כי רובם המה בורים ועמי הארץ, והנה זה ספר העשר מגדולי נכבדי ספריהם לא היה ממנו רק העתק אחד בעדות פ̅ירקאוויץ שהביאו היום לדפוס, וכן מודה פ̅ירקאָוויץ בהקדמתו לספר המבחר ואמר: היו לפני שלשה נוסחאות כתיבת יד זה הפך זה.

כתב פ̅ירקאוויץ בבאורו לספר המבחר בהקדמתו (דף ב' ע"ב) שלהרבנים היה אסור ללמוד הפילוסופיא עד שקם ר' סעדיה גאון ולמד הפילוסופיא אצל הקראי סלמון בן ירוחם. – וכן הבן עזרא אצל יפת הקראי וכן הרמב"ם למד רק מספרי הקראים וכן הלאה עד שבאה הפילוסופיא לחכמי ישראל מברלין, כוונתו לר' משה דעסוי וזולתו.

לא ידע זה שלהצדוקים היה אסור ללמוד שום חכמה, גם סלמון בן ירוחם זה לא היה כלל רבו של ר' סעדיה וכמדומה לי שהיה סלמון זה אחר רבי סעדיה זמן רב, וכן משמע קצת מדבריו של פ̅ירקאוויץ בעצמו בעמוד א' מזה הדף כי הוא מחשבו אחרי יפת, והנה יפת היה בזמן הראב“ע, והרב”ע היה אחר רב סעדיה כמה מאות שנה, וצריך עוד עיון בתולדות ר' סעדיה גאון לר' שלמה ליב ראפאפורט.

אפילו אם נאמין שהמחברת “אגרת אחוז” הנצאת ביד הקראים כתיבת יד הוא באמת לחכם מהרבנים הגאון יש“ר מקנדיאה, וגם אם נאמין שלא זייפוהו הקראים בהוספה ובגרעון, בכל זאת לא נראה ממנו שהיה הראב”ע תלמיד יפת הקראי בפלוסופיא, אולם אומר, שהראב“ע דלה הרבה מפירושו על התנ”ך מספר הקראים כגון ר' יפת וכדומה ע“ש. ואף על זה אומר שם קנדיאה שהראב”ע נושך אותם, ר“ל משיג עליהם מאד, וכנראה באמת בבאור התנ”ך להראב"ע.

ןבאמת אין לך מקום באבן עזרא שלא יבזה את פירושיהם ומכנה לפעמים את מחבריהם ריקי המוח וכדומה מהלשונות.

פ̅ירקאוויץ כותב בחותם תכנית דף נ“ה ע”א שהרבנים מתירים אבדת גוי – ספר אדרת אליהו מהקראים הנדפס בקונסטאנטינא זה כבר והוא ספר המצות שלהם שעליו סומכים כי הוא האחרון אצלם. – וזה כחמישים שנה שחבר אחד מגדוליהם ספר פנת יקרת שהדפיס פ̅ירקאוויץ היום, וראיתי שם בהקמתו של בעל פנת יקרת זה שכתב שיסוד העיקרים שבספר אדרת אליהו המה נגד התורה ונגד השכל בעיקר חידוש העולם ובעיקר ההשגחה ובעיקר התחיה ובעיקר הגאולה, עיין שם.

בספר פנת יקרת זה בעיקר הרביעי (אופן ב') כתב וז“ל): בתחלה צריך להרגילו (את התלמיד) בפירושיה של התורה) כפשוטה ואח”כ (ירגילהו) בדרך רחוקה מפשוטה עכ"ל.

עוד כתב שם שבזמנים הללו כל בני הדור (של הקראים) להוטים אחר קבוץ הממון ומעטים המה החושקים לחכמה והשכלה עכ"ל.

עוד כתב בעיקר התשיעי וז“ל: בדורנו זה נולדו מסיתים ומדיחים ורבו עבדים המתפרצים מאשרים ומקיימים כי כל הצלחת האדם ומדותיו תלויות ע”פ ממשלת הכוכבים, ואם זה אמת עכ“פ אין שום בחירה ביד האדם ויהיה חפשי מכל שכר ועונש כי אינו יכול לעשות כלום בבחירתו, ובכן מסבה זו רוב המוננו החלישו דתם וכמעט אבדה האמונה ונכרתה מפיהם עכ”ל.

המחבר ספר פנת יקרת חברו בשנת מבשר טוב, והמחבר הזה הוא גדול מאד בעיני חכמי קראי זמננו, ראה כי כתבו על השער בזה“ל: ספר פנת יקרת חבורו של אדוננו מורנו ורבינו החכם השלם והרב הכולל המאור הגדול כמוהר”ר יצחק החזן עכ"ל.

כתב בעל המבחר בהקדמתו לספר המבחר על התורה וז“ל: ואין לטעון בעדנו (עדת הקראים) שגם אנחנו נשענים על הכתוב ועל ההקש ועל ההעתקה (ר"ל הקבלה הנקרא אצלנו סבל ירושה, כגון קבורת מתים ואבלות ונשואין ושחיטה, וכיוצא בם) זו ההעתקה אינה הורסת הרשום בכתב אמת (ר"ל שלא מצינו בכתוב התנגדות לקבלה זו) ואינה בחלוקה נעתקה (ר"ל שהיא הלכה פסוקה ואין בזה שום מחלוקת בין החכמים) אך הוא בפה אחד מכל ישראל. סוף דבר, אני לא אמנע ברובי המצות שלא אזכיר בתוך הבאור מדברי המשנה, וחפצי בהם להיותם בדרך סמך (ר"ל בדברים הללו שיש להם סמך מן התורה), או חדוד לב הקורא (ר“ל דברים שהוציאו חכמי המשנה מן הכתוב בחריפות ובחידוד שהבינו דבר מתוך דבר, אע”פ שאין כתוב בפירוש), וכו' וכו' ואין כל דבריהם (של חכמי המשנה) בלי תועלת, והתעוררות לזה הענין (ר"ל להביא דבריהם) בראותי את הרב המובהק רבינו ישועה נ”ע שהזכיר בספר עריות ט”ו נשים והשניות וכיוצא בהן. – ורוב משכילי גלותנו (ר"ל של חכמי הקראים) עשו ­ככה (שהביאו דבריהם), עד שהרב נסי בן נח חייב לבני עמנו (הקראים) ללמוד המשנה והתלמוד, – ואין זה תפארת לבעלי הקבלה (ר"ל לעדת הרבנים) כי רוב המאמרים (אשר במשנה ותלמוד) אמרי אבותינו הם, ולא הנחנו כללם (ר"ל אנחנו הקראים אינם מרחיקים כל דברי המשנה והתלמוד חלילה) רק מה שאין הכתוב סובל, והחלוקה עמו (או מצינו בדבר הזה פלוגתא בין חכמיהם) ושעומד כנגד הכתוב וכו' אשר אני עתיד במקצת המאמרים שאתרחק רחוק גדול מאמרי חכמי הקראים (ואודה לדעת חכמי המשנה והתלמוד עיין המפרש שם) וכו' וכו‘, ואזכיר עוד ממה שראוי שאתנצל גם מזה בהזכירי קצת מדרשות בתוך הפשט וכו’ ומפני שאין כל הדעות שוות בקצת הדברים אשים הדרש כמפורש, כי המפרש אשר אתו פשט יספר פשט, ואשר אתו דרש יספר דרש וכ’ו עכ"ל.

ומכלל דבריו אלה: שבהקדמה זו ומכלל ספרו בכלל במקומות מפוזרים יוצאים אלה הכללים:

א) שכל דברי סופרים קדש להם, אם אינם סותרים את הכתובים.

ב)) כל דבר מדברי סופרים או בבאור המצות שנמצא בהם במשנה ותלמוד בפסק הלכה ואין בו שום מחלוקת, קדש להם.

ג) שרוב המשנה והתלמוד שהוציאו דינים ממשמעות הכתוב ועפ“י כללי ההיקש ר”ל גזרה שוה וכדומה ולמדו הסתום מן המפורש, קדש הוא להם.

ד) שרוב דברי המשנה והתלמוד הן בבאור המצות והלכות והמון דרשות

ואגדות כלם קדושים להם, ומאמינים שאנחנו קבלנו זאת מאת אבותינו הקדמונים.

ה) שחכמיהם הגדולים האחרונים שהיו אחרי ענן זמן רב העמידו לחיוב להקראים ללמוד המשנה והתלמוד.

ו) שאף בקצת הדברים שהיו חכמי הקראים הקדמונים מתנגדים בדיניהם מן הקצה אל הקצה עם דיני המשנה והתלמוד, אבל האחרונים שחקרו ודרשו היטב בכמה דינים ביתר דקדוקים בטלו דיני רבותיהם, וקבלו תחתם דיני המשנה והתלמוד.

ועתה נתבונן נא הטעם מדוע הלכו רבותיהם בקצת דינים נגד דיני המשנה והתלמוד, מסתמא ראו שדיני המשנה והתלמוד הללו המה נגד משמעות הכתוב, כפי הכלל המונח להם שהזכרנו לעיל, והטעם לזה שאחרוניהם הסכימו באלה הדברים עם המשנה והתלמוד מסתמא מצאו הם שהדינים הללו אינם מתנגדים להכתובים, כי קדמוניהם לא דקדקו כראוי. מעתה יש לקוות שעוד ימים יבואו ויעמדו בהם עוד חכמים וידקדקו עוד יותר גם ביתר הדינים המעטים שבמשנה ותלמוד שנראים להם היום שהמה מתנגדים להכתובים, וימצאו אז שהמה מסכימים עם הכתובים.

הקראי בעל טירת כסף המפרש ספר המבחר על התורה (והוא מחכמי קראי זמננו) כתב בראש ספרו זה (דף ו' ע"א) וזה לשונו: ואמנם הם (הרבנים) מתוכחים ומריבים אותנו (הקראים) על חנם, כי המחלוקת בינינו בקריאת השם לבד, ר“ל שהם קוראים את המשנה בשם תורה שבע”פ ואומרים שהוא פירוש מקובל מסיני מפי הגבורה, ואנחנו מחזיקים אותה בתורת דברי חכמים אשר בכל דור ודור מחכמי הגולה, כי דברי אבותינו הם אשר השתדלו וחתרו בשכלם כל אחד כפי סברתו לבאר מצות התורה והלכותיה, ובמקום שדבריהם סותרים את הכתוב לא קבלנום עכ"ל.

אם היתה הסתירה זאת אינה מקובלת לכל חכמי הקראים החרשתי, אולם יש מהם שאומר שהיא סתירה. והשני אומר אינו סתירה, א"כ הוא דבר שאין לו סוף.

וראה דבר נפלא הלא הם מאמינים במסורה, כמו שהעתקנו דבריו של המחבר הזה ובעל המבחר, שמאמינים במסורה על י“ח פסוקים, שאע”פ שכתובים כן לפנינו, אולם הקבלה בהם בהיפך, עיי"ש26.

כמה פעמים מביאים מחברי הקראים מאמרים מן אגדות שבתלמוד שלנו, ומבארים דבריהם ע“פ סוד. עיין לדוגמא בטירת כסף בפירושו להקדמת המבחר לתורה (דף ז' ע"ב) ואמר וז”ל: וזהו סוד מאמר החכמים זכרונם לברכה, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה עכ“ל. עוד שם וז”ל: וזהו סוד אמרם ז“ל החילוף כתנות אור בכתנות עור עכ”ל.

בספר דוד מרדכי וזולתו מהמחברים הקראים ראיתי שמתלוצצים על ספר יצירה, ובעל המבחר על התורה משתמש בסודותיו בסוף ספרו המבחר, וע"ש המפרש טירת כסף שמפרש דבריו, ומעמיק בסודותיו ובונה עליהם עליות.

במבחר בסדר ברכה במיתת משה הולך בדרך הדרוש של המדרש שמשה מת בנשיקה, ומביא שם הטירת כסף בפירושו כל דברי המדרש רבה באריכות דברים ממיתת משה ומטענותיו עם ה', ע"ש.

המבחר בפרשת בראשית בפסוק “וייצר” מרחיק דברי הפילוסופים בענין הנשמה, והלך לו דרך אחר, וכתב המפרש שם על המבחר שהוא נמשך בזה אחר דעת המקובלים, עיי"ש.

כלל דבר בספרו זה תמצא שהולך הרבה אחרי המשנה והתלמוד, ולא זו אף אחר המון אגדות בתלמוד ובמדרשים אין קץ. ובפרט אחר הרמזים והסודות של מחברי עמנו המאוחרים, ואוחז בהם בשתי ידים.

פ̅ירקאָוויץ מוכיח שאנחנו מבטלים כמה מצות, גם מוסיפים כמה מצות, ובעבור זה נתעכבה הגאולה (וכן הוא דעת כל חכמי הקראים, עיין ענין הקראים באָריענט שנת 1844), אך אם נקיים כל תרי“ג מצות שבתורה עם כל דקדוקיה ופרטותיה ממש כמו שמקיימים הקראים, אז תיכף יבא משיח ויצאו היהודים מן הגלות, יתקימו בהם כל הנבואות27 שנבאו הנביאים על זמן המשיח. ובזה סותר את דבריו מה שאמר שהיה ישוע הנוצרי מכת הקראים. ובעבור זה הרגוהו, וידוע שישוע הנוצרי שהוא משיח ובן אלהים גם אלהים ממש, והלא אמר פ̅ירקאָוויץ אח”ז שמשיח יבוא, והלא כבר בא? גם בזה סתירה רבה בדבריו של פ̅ירקאוויץ, כי אמר (שלפי דעת הקראים) יבוא משיח כשיקיימו ישראל כל אשר כתבו הקראים, וגם אחרי ביאת משיח תהי תורת הקראים נצחית, ומחוקקי דת הנוצרים הלא בטלו הרבה מצות כגון מילה ושבת וחגים ויו"כ וציצית ושחיטה וכדומה? ופ̅ירקאוויץ אמר שהמבטל מתורת משה כל שהוא וכו'.

פ̅ירקאוויץ בספר חותם תכנית מעלה לשמים שיאו של ענן רבם בתורה, – הוא פליאה בעיני מאד, כי גדול אחד מרבותיהם הקדמונים והקדושים להם כתב כתב ההפך מזה, הלא הוא רבי יעקב בן ראובן בעל ספר העשר על תנ“ך (הנדפס היום בספר חותם תכנית) אומר בפירוש בפירושו על שיר השירים (פרשה ג') וז”ל: על משכבי בלילות, הוא אורך הגלות במלכיות הד' (ר"ל שאנחנו בו היום), אקומה נא ואסובבה בעיר הם ערי העכומ"ז. על משכבי, כי דתם עצלות אמר קבלנו ואנחנו במנוחה28 בקשתיו ולא מצאתיו. אחר כן נעתק אל דת ענן29 ובקשו מצות ולא יכולו, כי היה ראש לפותרים (ר"ל ראשון בבאור התורה) וטעה מדברי הרבנים (ר"ל המחזיקים בתלמוד), אחר כך נגלה הדת השלישית והם הקראים האחרונים אשר דקדקו והעמיקו וגלו המצות ואין דת אחריהם שנאמר אחזתיו ולא ארפנו, עד כאן לשונו בספר העשר.

א“כ בפירוש הוא מודה שענן לא היה חכם מופלג ומודה שהיה בטעות, וכי רבותיהם שהיו אחרי ענן היו יותר חכמים ממנו ובלתי מוטעים, גם מודים שבאור התורה שלהם בעניני המצות הוא יצא ראשונה מלב רבם ומיסדם ענן שהיה מוטעה, ואח”כ יצאה דתם השלישית ע“י רבותיהם האחרונים אחר ענן שהמציאו בשכלם כפי פירושם את התורה והמצות – וא”כ היא תורה חדשה!

גם מה שאמר שאחר דתי הקראים האחרונים אין דת יתר וע“ז נאמר אחזתיו ולא ארפנו. – והלא גם היום יש בהם חלוקי דעות? גם איך בטוחים שלא יעמדו עוד חדשים אחריהם ויבטלו דבריהם, כמו שבטלו אחרונים שבהם דברי ענן, ואז ג”כ יאמרו: אחזתיו ולא ארפנו.

ועוד הלא הם מודים היום שרוב המשנה והתלמוד שלנו הם אמת, וא“כ נראה מזה שענן שהיה חולק על הרבנים היה בעול, וא”כ יפה עשו הרבנים או שעשאוהו זקן ממרא.

הקראים מאמינים ג“כ במסורה, כמו הי”ח מלין שהם תקון סופרים, שבתנ“ך לא היה נכתב כך, עיין מבחר על התורה ופירושו בפרשת בהעלותך, ומסדרים שם כל הי”ח פסוקים הללו ע“ש, – ואיך יאמרו שאינם מאמינים בתורה שבע”פ? וכמדומה לי שהחכם בעל מאור עינים מברר בראיות הרבה שהי“ח תקוני סופרים לא לבד שמקבלים המון דינים ובאורים מן המשנה והתלמוד, ומעתיקים דבריהם, וקדושים המה בעיניהם, אלא שאפילו לפעמים דרשות ורמזים מן המדרשים מביאים ומעתיקים לספריהם וסומכין עליהם, ולדוגמא עיין שם בפרשת בהעלותך אצל השבעים זקנים ע”ש. – וכן בפרשת לך לך שנוסף לאברם ה' להיות תמים כמנין רמ“ח אבריו ע”ש.

באורח צדיקים הנדפס היום ביחד עם דוד מרדכי (דף י“ט ע”ב) כתב שהרבנים אומרים שמלאכים היו מגידים לחכמים בהקיץ פירוש התורה והמצות ע“ש, מדוע אינו מראה את המקום הזה במשנה או בתלמוד, ואדרבא חכמי ישראל מאז לא קבלו אפילו בת קול מן השמים לענין פירוש התורה כנודע. – ואדרבא הקראים מתפארים שסומכים על בת קול בפירוש התורה, כמו שאמר בעל דוד מרדכי בספרו (דף יו“ד ע”ב) וז”ל: אחר שיצאה בת קול לסעד דברי (התנא) ר' אליעזר (והוא בבבא מציעא בתנור של עכנאי) שבכל מקום הלכה כמותו, צריך לנו (הקראים) שנפסוק אנחנו כסברתו, כי ברוב דברים הביא רבינו ישועה (הקראי) ע“ה ופסק כמותו, וא”כ פוסקים הקראים אחר בת קול, ומהפכים עלינו.

וכן מה שמלעיג שם באורח צדיקים (דף י“ט הנ”ל) על האותות ומופתים שמתפארים הרבנים, אדרבא בספר דוד מרדכי שם (דף יו“ד ע”ב הנזכר) מחשב זאת להרבנים לעון שלא קבלו האותות והמופתים שעשה ר' אליעזר, על אמתת דבריו, והם (ר"ל הקראים) מאמינים באותות ומופתים הללו שעשה ר' אליעזר ע"ש.

באורח צדיקים (דף י“ט ע”ב) וז“ל: ויחסו הבאורים לקדושים ולשם יתברך ואומרים שהמשנה היא תורה שבע”פ שקבל משה רבינו מפי הגבורה ע“ש. ובשני דפים לפני זה, (היינו דף י“ג ע”א) אומר שמסר ה' למשה פירוש התורה על פה ע”ש.

הקראים אומרים (עיין דוד מרדכי ואורח צדיקים), שיהודה בן טבאי היה ראש הקראים וכן אחריו שמאי וכן ר' אליעזר, ואם כדבריהם מדוע לא הכניסו חכמי המשנה הקדמונים ואחריהם וחכמי התלמוד את יהודה בן טבאי ושמאי בין הצדוקים, ואדרבא הלא הם חשובים ויקרים מאד אצלנו כמו שאר גדולי חכמי המשנה הקדמונים?

כתב הדוד מרדכי (דף נ' ע"א) שהקראים קודם זמן רבי יוסף הרואה היה אסור להם להתחתן עם שום שאר בשר בעולם, משום שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו', – עד שנתמעטו בפריה ורביה. עד שקם רבי יוסף זה וסיעתו והעמידו סדר העריות על חמשה ועל ששה עיקרים.

עוד שם (דף ט“ו ע”א) כתב שבעל האדרת שעליו סומכים ביותר וכו' ורק מפני שהתיר להדליק נר בשבת קודם קבלת שבת כדי שימצא דולק בשבת, על כן רבים מהקהלות לא קבלו את הספר הזה בסבר פנים, ועד היום קהלות הקראים בפולן וליטא מדליקין נרות בשבת, והקראים אשר במצרים ודמשק ואלקהרא וארץ הקדושה אינם מדליקין.

המבחר בפרשת בשלח בפסוק וירם משה את ידו, מסכים לדעת האומרים שהעשר אצבעות המה כנגד הספירות.

בטירת כסף שם במבחר פרשת ויחי אמר וז“ל: ע”ד אמרם ז"ל איקונין של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד כמו שאמר הרב (בעל המבחר) כי האבות כדמות המרכבה וכו'.

שם פרשת דברים אומר: מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וסודות פליאות.

ובאורח צדיקים שם דף י“ט ע”ז בתחלתו מספר שענן הנשיא שלהם היה דורש ברבים נגד תורה שבע“פ שהוא המשנה ולהכחיש אותה ולבטלה מכל וכל ע”ש, היש סתירה רבה מזה​? ובספר העשר להקראי ר' יעקב בן ראובן בפירושו על שיר השירים כתב על ענן שטעה מדברי הרבנים? ע"ש וכבר הזכרנו להלן מאמרו בלשונו.

הקראי בעל טירת כסף בפירושו לספר המבחר על התורה פרשת בא כתב וז“ל: חכמת הקבלה הוא ידיעת חכמת האלהית הנשארת בקבלה מזמן הנביאים שעמדו בסוד ה'. עכ”ל. – הרי הוא מאמין שיש איזו קבלה שנשארה מאת הנביאים.

ןבפרשת בא כתב וז"ל: כל בן נכר (לא יאכל בו) ואפילו הוא נמול לא יאכל בו.

בספר דוד מרדכי (פרק וא"ו) מביא היחס של הנשיא שלהם שהיה במצרים בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ליצירה, ומסדר עד ענן, ואח"ז הולך ומסדר מענן עד דוד המלך, ומזכיר שם שנתן ציצותא היה בן ענן, וענן בן שפטי, והוא בן ר' יוחנן בן זכאי, ור' יוחנן היה בן חזקיה, וחזקיה בן שמעיה, ושמעיה בן שבניה, והוא בן עובדיה והוא בן ישעיה, וישעיה בן חסדיה, והוא בן ברכיה, והוא בן חנינא, והוא בן משולם, והוא בן זרובבל והוא בן פדיה, והוא בן שאלתיאל והוא בן יהויכין המלך וכו' – (עיין היטב ביוחסין חלק שני דף נ“ז את כל הנשיאים על הסדר ועיין שם ביוחסין דף קצ”ה ע"ב ושם נפלו טעיות).

וכפי דבריו נראה שהיה ר' יוחנן בן זכאי או עכ“פ אביו של ר' יוחנן בן זכאי בזמן עזרא הסופר, כי היחס הזה של חזקיה בן שמעיה וכו' נמצאו על הסדר בספר דברי הימים (א' ג') שכתב עזרא הסופר??? וידוע שר' יוחנן בן זכאי היה ממש בזמן חרבן בית שני, והוא דבר עם וועספאסיאנוס הקיסר וכמסופר בפ̅לאוויוס ובתלמוד, וספר ד”ה הלא חבר עזרא הסופר והוא היה בהתחלת בית שני!! –

ועל דבר הסדר הזה שמסדר פה היחוס של הנשיאים עיין היטב ביוחסין דף נ“ז ע”א וע"ב.

בספר אורח צדיקים (הנדפס עם דוד מרדכי בווין) דף ק“ב מיחס ספר אלים לר' זרח הטרוקי הקראי, ומסמא עיני הקורא עיין שם, כי הקורא יחשוב שר' זרח חברו, ובאמת חברו הרב יש”ר מקנדיאה, על השאלות ששאל אותו ר' זרח כתלמיד השואל לרב. ואגב הוסיף בו הרב יש"ר עוד המונים דרושים בחכמות אף מה שלא שאל אותו.

באורח צדיקים שם (דף י“ז ע”א) אמר שמשה רבינו מסר להכהנים וליהושע בן נון ולסנהדריא בקבלה פירוש התורה והמצות וסודותיהן וטעמיהן כפי מה שקבל מפי הגבורה – והקבלה זו או הפירוש היה אסור למסור לכל מי שירצה כי אם לאנשים הקדושים, ולצנועים, כמו שקבלו מפי משה רבינו וכו' – מזה נראה שהקראים מודים בעצמם בתורה שבע“פ שנמסרה למשה. – ובדף ד' ע”א מביא דברים בהפך זה, ע“ש בד”ה הסבה הראשונה.

בזמן הרב דון גדליה בן דון דוד יחייא5 (והוא בערך שנת תנ"ה לאלף הששי) – שגר בסוף ימיו בעיר קונסטאנטינא (הוא סטאמבול) והרביץ שם תורה, בקשו הקראים לקבל עליהם דת הרבנות, ובקשו מאת הרב הנזכר שהוא ישתדל אצל חכמי ישראל לקבלם, ולא עלתה ביד הרב הנ“ל כי חכמי ישראל לא הסכימו על זה (לא אדע סבת הדבר), כן כתב החכם בעל שלשלת הקבלה (כי הוא היה ממשפחת זה הרב), ועיין שלשלת הקבלה ח”א בערך ר' יצחק קנפנטון ורבי ישראלין).

והקראים הלא סומכים על ספר שלשלת הקבלה, כמו שתראה בספר דוד מרדכי, שאמר על השלשלת הקבלה שלא החניף לרבותיו, כי בחר באמת (במה שכתב בח"א בערך ר' עקיבא מענין רב ענן האמורא וזולתו שהתגאו האמוראים).

ןכן בזמן ד' ארצות בקשו הקראים להתחבר אל דת הרבנות, והשתדלו אצל הרבנים דד“א, וכתב ר' שמואל אב”ד דקרעמניץ בדרך צחות: “אין מאחין את הקרעים".



  1. “אן”במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “כיתוסים” במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. והיוחסין שכתב שכת הצדוקים התחברה בראשית עמדה על הר גרזים אל השמרונים משתבש בזה, כי הם נשארו בין היהודים כנראה ביוסיפון לרומיים ובתלמוד וזולתן, אולם נהגו הסופרים המאוחרים לקרוא כל מי שאינו מכת הפרושים בשם כותי (ר"ל שמרוני).  ↩

  4. כל הערות השוליים הן חלק מהטקסט המקורי ומופיעות במקור בכתב רש"י.  ↩

  5. ואין זה ר' יוסי הכהן חסיד, תלמיד רבי יוחנן בן זכאי, כי זה היה בזמן חרבן בית שני.  ↩

  6. כמו שנקראה בימינו היום הכת החדשה ההולכות בקצת מנהגיה אחר הרב החסיד ר‘ בער מעזרימשער ז“ל בשם חסידים, כי זה הרב היה איש גדול וחסיד מופלג, ויבחר לו מנין בביתו של עשרה אנשים יראים וחסידים שהלכו כלם דרך אחד בפרישות גדולה (כי שמע שמנין כזה קם בבראדי שהיה נקרא מנין החסידים, ומן זה המנין בבראדי היה ר‘ משה אסטרעל ור’ חיים סנזר ז”ל וכו' כנודע), ואחר פטירת הרב החסיד הזה והמנין שלו, קמו בכל עיר כמה אנשים ורצו לחקות את המנין הזה, ואח”כ נתוספו להם אנשים האוהבים חדשות, יהיו מי שיהיו, ויקראו ג“כ בשם חסידים, ע”ש, המנין הראשון של ר’ בער שהיו נקראים חסידים, וכמו שהיה הרב רבי בער ראש המנין וחסיד מופלג ונקרא מהמנין בשם “רבי” כן היום יבחרו למו רִבֵייִים. – וזמן רב אחר זה כאשר ראו כת החסידים שמתנגדם הגאון ר' אליהו מווילנא יכונה בעולם בשם החסיד, הסבו שם כל רבי שלהם בשם “צדיק”, ככה יתחלפו השמות תמיד.  ↩

  7. וידוע שמי שהיה שמו יוסף היה נקרא אז יוסֵי או אִיסי, כגון ר‘ יוסף הבבלי (חבר לרבינו הקדוש) היה נקרא איסי הבבלי, כדאמרי בתלמוד הוא יוסף הבבלי הוא איסי הבבלי, וכדומה הרבה, (וכן מצינו במקרא לפעמים אִישַי במקום יִשַי, עיין שרשים לרד"ק שרש אלל). – ואולי הקריאה “אֵיסי” בצירי הא’ ויהי הרבוי אֵיסיים (עססעער). ואין לדקדק כחוט השערה עם השמות ושנוי הברתם משפה לשפה, ומאומה לאומה, וכדומה.  ↩

  8. הערה לזה הענין העמדתי בסוף הפרק הזה. ועיין שם.  ↩

  9. “ער” במקור – הערת פב"י.  ↩

  10. p. Trigland 215

    ודע קורא נעים! שטריגלאנד זה הוא שלמענו חבר הקראי ר' מרדכי את ספר “דוד מרדכי” ע"ש.  ↩

  11. אראביא זה היה פילוסוף גדול, וחבר חבורים הרבה בלשון רומית ושפניא, וכמה שנים היה מעונה ביסורים קשים מן האינקוויזיציא בשפניא, והועמד בנסיון, (עיין ספר אפס דמים צד 96 ותמצא כל ענינו בקצור)  ↩

  12. “ולך” במקור – הערת פב"י.  ↩

  13. “כמי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  14. “בשכת” במקור – הערת פב"י.  ↩

  15. “הראית” במקור – הערת פב"י.  ↩

  16. הוא הספר שחבר המחבר הזה להנוצרי הפראפעססאר Jac. Trigland שהזכרנו, ומן הספר הזה וזולתו הוציא טריגלאנד זה וחבר ספר מיוחד בדבר הקראים, והלך כסומא בארובה אחר דברי המחבר הזה דוד מרדכי. ואחרי טריגלאנד זה ימשכו המון סופרים מהנוצרים, המדברים מהקראים. וכבר ראה הקורא את כזבי זה המחבר דוד מרדכי, ועוד יראה אי“ה אח”ז להלן.  ↩

  17. וכן נפל טעות קטן בתלמוד שלנו (מנחות ק"ט) שאמרו שחוניו בן שמעון הצדיק בנה את המקדש והמזבח באלכסנדריא, אבל באמת היה חוניו זה שבנה המקדש והמזבח נכד שמעון בן חוניו בן שמעון הצדיק. ואמרו שם שהוא בנה זה המקדש והמזבח ע"ס הכתוב בישעיה ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים וגו' עיר ההרס יאמר לאחת (עיין ספרי שרשי לבנון מחברה א').

    ובהקדמת סלע המחלקות להחכם פירקאָוויטש ראיתי שבא זה החכם בדבר חדש, והרכיב את שמעון בן חוניו עם שמעון בן שטח ושהאחד עזר את השני, והשנים הללו היו רחוקים בזמן זה מזה?  ↩

  18. “כמתים”במקור – הערת פב"י.  ↩

  19. מותה“ במקור – הערת פב”י.  ↩

  20. “טהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  21. “זמנינו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  22. הסעודה השלישית בשבת, הכונה פה במדינה אצלנו בשבוש ונקראת בפי ההמון “שַלֵש־סעודות”.  ↩

  23. שהוא אחד מהמקורים הגדולים למשנה ותלמוד.  ↩

  24. במקור נדפס בטעות “הפלסופיא”  ↩

  25. במקור נדפס בטעות “ולדי”  ↩

  26. 1הערוך ערך כבד מביא הי“ח תיקוני סופרים והוא במדרש תנחומא פ' בשלח, ודבריו לקוחים מן המכילתא, ובאמת שם במכילתא לא נמצא הלשון הזה ”שהוא סופרים אנשי כנסת הגדולה“ וכבר הראה החכם בעל מ”ע בראיות שתלמיד טועה הוסיף מדעתו, וכי בכמה מהדורות והעתקות לא נמצא הלשון הזה, ועיין גם הפי' על המדרש תנחומא שם.  ↩

  27. “נביאות” במקור – הערת פב"י.  ↩

  28. 1 לא אדע כוונת המאמר הזה האחרון, אם לא שכוונתו אל דתנו מחכמי התלמוד.  ↩

  29. 2 מכאן נראה גלוי שנעתקה דתם הקודמת אל דת חדשה של ענן, וא"כ דת חדשה להם.  ↩