בכל בוקר, כשאיילת יוצאת החוצה,
היא רואה ושומעת ציפורים מצפצפות ועפות,
כלבלב כאן, חתלתול שם.
ובגינות, בין השיחים הפורחים מזמזמות דבורים,
פרפרים מרפרפים, חרגולים מנתרים,
צרצרים מצרצרים, חיפושיות זוחלות וגם נמלים,
כולם מתנועעים ושרים.
אבל איילת אוהבת הכי־הכי, דווקא את
השבלולים, כי הם רק שותקים, לבנבנים, כדוריים,
חלקלקים, ולא קופצים, ויפים, יפים.
כשהייתה איילת קטנה, בת שנתיים־שלוש,
אספה שבלולים לכיסים ולקופסאות והביאה אותם
הביתה. שם היתה שופכת אותם על הרצפה,
מסדרת אותם בשורה, במעגל, או סתם בערימה
ואחר־כך החזירה אותם לקופסא.
ולפעמים קרה, שיום־יומיים וגם שלושה,
שכחה איילת את השבלולים בקופסא.
כשנזכרה איילת בשבלולים, כבר היו מתים.
עבר הקיץ ובא החורף וירד הגשם הראשון.
איילת קמה בבוקר ויצאה החוצה
והנה הריחה ריח טוב של גשם שהרטיב את האדמה.
היא הלכה לה בשביל ופתאום ראה דבר משונה!
שבלול דומה לכדור קטן, בלי צבע, שיש לו שתי
קרניים קטנטנות, זוחל, ודבוקה אליו קונכיה לבנבנה.
איילת התכופפה לנגוע בהם והנה הכדור הקטן
בעל הקרניים נכנס מהר לתוך הבית שלו – הקונכיה,
ונעלם בתוכה.
איילת הרגישה שהשבלול נבהל ממנה.
התרחקה ועמדה לה בצד, לראות מה יקרה.
והנה התחיל השבלול לצאת וסובב את הקרניים
ימינה, שמאלה ולאט־לאט, התחיל לצאת בחזרה.
איילת ראתה שבראש הקרניים הקטנטנות יש
נקודות והבינה, שאלו שתי העיניים שלו.
כך זחל לו השבלול והבית שלו קדימה, קדימה,
עד שעמד על־יד עשב ירוק חדש שצמח אחר הגשם.
איילת עמדה וראתה שהשבלול אוכל את העשב,
עד שגמר אותו!
איילת הסתכלה סביב, סביב וראתה שיש המון
שבלולים, וכולם יצאו מהקונכיות ואוכלים עשבים.
פתאום הבינה איילת, שגם השבלולים הם
בעלי חיים, שרוצים לאכול בשביל לחיות,
כמו ילדים, כמו כלבלבים וחתלתולים,
כמו ציפורים, דבורים, חרגולים וצרצרים,
חיפושיות ונמלים.
כן, גם שבלולים רוצים לחיות!
עכשיו גם הבינה איילת, שלא צריך לאסוף
שבלולים בקופסאות.
השבלולים, כמו כל בעלי־החיים, צריכים להשאר במקומם
עכשיו איילת בת ארבע,
ואוהבת הכי־הכי עדיין שבלולים
אבל גם חתלתולים.