הנין הבכור
כשהיה ליאור למטה מגיל שנתיים, כבר ידע מזמן רב “איך עושות” החיות והציפורים:
ציף־ציף, מה, מו, אי־אה, נהימת הדוב ושאגת האריה.
יום אחד שמע שלדוד שלו קוראים אריה, ניגש אליו ושאג לו כאריה, כדי לשמוע את שאגת האריה…
שם דודנו של ליאור הוא “בן” (בן איל ויהודית)
כששואלים את ליאור האם הוא בן או בת הוא משיב – אני בן, אבל לא בן שריג, אני ליאור שריג!
*
ערב אחד טייל ליאור עם עמית בשעה שנצץ בשמים כוכב ראשון. ליאור אמר: – הינה כוכב ראשון! שאל עמית את ליאור: – מי אמר לך “כוכב ראשון”? השיב ליאור בבית משירו של ע. הילל:
”אחרי שהשמש נירדמת,
יוצא כוכב ראשון.
אני לאמא אומרת:
" לילה, צריך לישון".
*
בגל שנתיים וחצי, אהב ליאור מאוד את חרוזי “הדוד שמחה” של ע. הילל, וביחוד את הזיקית שיכולה להתחפש לשבלולית. כשמגיעים לסוף השיר, שואלים, אם הדוד שמחה הוא הדוד של ע. הילל. אז ליאור מתערב ואומר:
– של ע. הילל, שמגדל מלפפונים בבריכת־האפס!
(הילל מנור הוא האיש במשק־הילדים הנמצאת על־יד “בריכת־האפס”. ליאור מטייל למקום ההוא וזיהה את הילל הזה עם ע. הילל).
*
למראה ממטרה מטפטפת אמר ליאור:
– הינה ממטרה עושה פיס…
ולשאלתו מה עושים מחוגי השעון, שמע את התשובה
– הולכים – והגיב – והם אומרים “בַּיי”?
*
בכל ליל־שבת מחכה ליאור בשקט, בסבלנות, לסבא רן, שיסיים את ארוחתו ויצא איתו לנדנדות.
בחורף, בסגריר, השיב לו רן: – גשם! ובשבת אחרת: – רוח!
בערבי שבת בהירים אמר ליאור: סבא רן, היום אין גשם, אין רוח, אז בוא איתי לַ“נַדנֵד”…
*
ב“אחוזה” שבחיפה, מכיר ליאור את “מרכז חורב” (צעצועים):
בבית־השיטה הוא מכיר את המרח"ב (מרכז־חברתי).
בלבל לו ליאור את חורב ומרחב ומרכז וקורא לשניהם “מרחב־חורב”.
*
יום אחד שאל ליאור את גלית: – איפה מיכל?
אמרה לו גלית – בתּל־אביב.
שאל: ואיפה טל? אמרה לו שוב: – בתּל־אביב!
– ואיפה גל? גם הוא בתּל־אביב!
תמה ליאור: – מה יש שם בתּל־אביב?…