לוגו
פני הארץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רבותי חברי הכנסת. נטלתי רשות־הדיבור, להעיר הערות אחדות שאינן אולי מתחומי משרד ראש הממשלה לבדו, אבל הן בכלל תחומיו. שאין הוא לבדו מופקד על פתרון כל השאלות שאשאל; אבל הוא בין העוסקים בשאלות אלה, ומכל מקום כשאחרים אינם פנויים להן, מידיו יידרש ועליו לפתוח ולנצח על מלאכה זאת.

חוששני כי הנושא שאני מבקש להסב תשומת־לבכם אליו, ייראה תמוה, וכאילו שלא מן הענין, ואף־על־פי־כן אינו אלא: מראה פני הארץ מחר. רצונכם: הנושא הוא: השחתת נוף הארץ; רצונכם, הוא: פיתוחה של הארץ.

הרי זו ארץ כה קטנה שדי בשתיים־שלוש שגיאות גסות, וקלסתר־פניה מושחת – אלה השגיאות שהן מן המעוות אשר לא יוכל לתקון. וגם אם בתום־לב, או מחפזון להושיע, עשו מה שעשו – לא רק שחכמה לא היתה בהן, אלא סכנת ניוול פני הארץ נשקפת מהן, ואם לא נדע לעצור, סכנה של ממש היא שיגדל כאן דור אזרחים צעירים בלא חיבה יתרה לארץ, ובלא מגע הזדהות בלתי־אמצעית עם הווייתה.

אין אני מתכוון כאן לאותו עיסוק חשוב בטיפוח אתרים שונים בארץ או בשיפור פינות נאות שונות להנאת בני הארץ ולהנאת תייריה, כי אם לעיוות מראה פניה ולבזבוז אוצרות יופיה כפי שהיא, כפי כוחה להיות וכפי ייחוד טבעה. עד שאנו באים לשפר פינה זו או זה משתמט נוף הארץ מידינו, עד שאנו נותנים דעתנו, כבר לקח מישהו ונטה ידו ו“פיתח” אזור מסויים, פתח והשמד, הכה ופצוע: ללא מתום. עד שבאים להוסיף פינת נוי אחת, מקדים “מתכנן” זה או בעל־גוף אחר ומשחית את יסוד הארץ במחי־יד, חבלי ארץ, הר שלם, מעיין או יער, בלי לדבר על צמחים וחיות־בר; בהשחתה כה גורלית שלא רק שקשה לתקן, אלא שתיקון כזה רק ירבה קלקול. צריך איפוא להציל אוצרות טבע אלה קודם שיבוא בעל־מלון זריז ויקנה נוף בפרוטות, ונמצא הציבור מרומה.

כלום צריך להוסיף כי אי־אפשר לאדם בלי שיישאר לו מרחב בלתי מתוקן בידי אדם, שאי־אפשר להתקיים במקום שהכל כבר אורגן ותוכנן עד גמירתו, עד מחיקת כל צלם דמות הווייתו הראשונה, הטבעית, האורגנית של מסד הארץ? הכרח שיהיה לאדם מקום ללכת ולהתנער ולהתרענן מן העיר, מן הבנוי, מן הסגור והשגור, ולאגור לו מגע מרענן עם הראשוני, עם הפתוח, עם הטבעי, עם לפני היות האדם.

ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. ואילו חורף חורף הולכים ומושמדים פרחי הבר בארץ ביד גסה ורחבה – לא יארכו הימים וכלנית ורקפת ונרקיס, מן הרגילים והנפוצים והאופייניים ביותר לארץ – ייעלמו ויישארו רק כמוצגי מוזיאון. כמה מיני אירוס כבר נשמרו. צבעוני הגבעות מושמד והולך. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים. הרי זה בוז גמור לכל מה שאינו “סעיף הכנסה”.

יש המתרצים עקרות־ראייה זו וסירוס־לב זה בחסרון כיס. כל שיכון מבוהל וקבצני מוסבר תמיד בנימוקים קצרי נשימה, ואילו האמת שלא תמיד חסרון־כיס כאן. לעתים חסרון דמיון כאן או חסרון לב. לא קבצנות בממון אלא קבצנות האנושיות, או תלישות מעפר הארץ.

כלום רק מקבצנות נטלו והשחיתו בקוביות של כיעור חלק מפניה של צפת? כלום אין את מי לתבוע לסדר להבטיח לבל יניפו תנופות “פיתוח” כאלה שאין אחריהן חרטה? כלום יש עוד צפת אחרת? או הר מירון שני? כלום יש שני הרי הכרמל בארץ: שאפשר לקחת אחד מהם ולתיתו הפקר לכל קונה קרקעות משלם במזומנים, או לכל מתכנן עשוק חכמה, ולעשות מטבע כליל ייחוד שכונות מכוערות או ארמונות פרטיים הגוזלים מן הציבור רשות בן חורין על הר הכרמל שלו? את מיטב הפסגות, את הנאות שבחורשות, את החבויים שבגיאיות – להפוך לסחורת קרקע נמכרת כאמה מרובעת, ולצאת ידי חובה בשיפור סביבת מעיין קטן אחד?

או חוף הים? למי הוא חוף הים בארץ זאת? לכורי הזיפזיף המשחיתים את קו החוף הקצר שלנו לבלי רחם ולבלי תקן? לפרטים או לחברות הסוגרים נתח אחר נתח ורואים רשות הים כרשות הפרט וגובים מס על חופש הכניסה לים? קו ים כה קצר אצלנו – ורובו כבר סגור או מושחת או בלתי־כשר לרחיצה מעיקרו? האין זה עיקור הרגשת חירות האזרח – רשותו לבוא ולצאת כרצונו ולטבול בים, לשחק ולבלות על שפתו בלי לשאול פי איש? מחובתו של מי לפתוח בפני האזרח כברות ים משופרות, מתוקנות, מבוטחות ולכל דכפין? האם אין זה מיסוד שמחת החיים הראשונה המכפרת על הרבה רגשות טרוניה?

תקצר השעה מלפרט כל המקומות שהושחתו בעבר ושעומדים להיות מופסדים מחר־מחרתיים, עם כל תכנית פיתוח נפסדת, עם כל העברת קרקעות. אם לא ייעשה בעוד מועד, יתברר שהרוצה ליהנות מיפי יער בהר – יסע לחוץ־לארץ. הרוצה לרחוץ בים מסביר פנים – יסע לחוץ־לארץ. הרוצה לנשום נשימת רווחה וירוקה בארץ רעננה – יסע לחוץ־לארץ.

אינני מדבר היום על שגיאות ומשוגות בשיכונים ובערים, בגלל דלות ראיית מתכנניהם. זו שאלה קשה בפני עצמה וראויה לדיון ממצה. אבל ימי המדינה הקצרים הספיקו כבר לשתי נפלאות, של פיתוח יפה שיש להתגאות בו ושל עיוות וקלקול מרובה במקומות אחרים. דומה כאילו אי־אפשר עוד בלי התערבות, בלי חוק מתאים שיגביל ויאסור על כל תקיף מקומי לעשות בטבע הארץ כבתוך שלו, שלא יהיה זה דן יחיד בענין הנוגע לרבים והפונה אל זמנים רחוקים. יש למנוע ריבוי נורא זה של רשויות מתרוצצות, כשזו סותרת מה שזו בונה – יש לעכב בנייה בהולה. אין להביא יד אדם במקום מה שעשה ריבון העולם מימות עולם, בידי אותם כוחות הבונים עולם כדרכם.

אבל חוק לבדו לא יספיק כאן. פעולת הסברה רחבה, ענפה ויסודית צריכה להיעשות בכל מקום ומקום, ובכל דרך חינוכית; בבתי־הספר, ברדיו, בעתון, בקולנוע ובכל פנייה שהיא. שלא יוכל איש לקטוף פרח בלי נקיפת הרהור. שלא יוכל כל מיישר חלקת אדמה להרוס, לעקור ולהשחית מה שקוצר־דמיונו אינו משיג, ולקלקל בתנופת דחפור אחת מה שנוצר קו לקו כל ימות עולם, זו ארץ קטנה, חלקה הגדול שומם ושרוף־שמש. עודה מתפתחת וגדלה – אם לא נדע לכלכל מעשינו בזהירות, באהבה ובראייה למרחוק – נשאיר אחרינו מעוות מרחיק כל לב־צעיר. מי יאהב ארץ לא־יפה? ארץ דוחה בקוצר נשימתה, בפזיזות תכנון ובמועקת ארגון כפוי מתוך קבצנות של דמיון?

איני בא לגרוע ממעשי המחלקה לשיפור נוף הארץ ולא לחסוך דברי שבח על כמה וכמה מפעלי שיחזור אתרים היסטוריים והקמת גנים ציבוריים. אלא שלא זה נושא דברי. נושא דברי אינו “שיפור” כי אם “קיום”. עד שאנו באים לשפר, צריך לשמור שהקיים לא יאבד, לא יופסד ולא יוצא לבטלה. אין שיפור בידי אדם יכול להתחרות בקיום היפה שבא מידי בורא העולם, בבריאתו, בדרך חירותו, בהפקרו או בסדריו, ובאותו שיווי־משקל אורגני, מופלא ורב־הוד. לא על שיפור פינה בכרמל אני מדבר, אלא קודם כל על שמירת הכרמל ככרמל. קודם שייהפך כולו, על פינותיו המקסימות ביותר, לסגור מפני כלל הבריות, או לשפוך־שיכונים בהולים על מיטב חלקותיו. כלום צריך לומר שאינני כנגד בניית שיכונים? אבל אין זה הכרח שבניית שיכון תהא ממילא למחריבת עולם או למשחיתת צורתו הטבעית. פינות של ייחוד בארץ, שהתמידו דורי דורות, נהפכות על־פיהן להיות גרוטאות של תכנון פגום. באיזו קלות נוטלים אילן בן מאות ומדחיפים אותו למדחפות כדי לעשות שם משהו נוצץ שאפשר בלעדיו, או שיוכל לעמוד לו ימינה או שמאלה מזה.

כבל שהארץ מצטופפת – שאלת המרחבים הפתוחים, הפראיים, התמימים, נסוכי־השקט, שלא נוגעו בידי אדם – שאלה זו נעשית דוחקת יותר. צריך לזכור ששום מגרש־משחקים עירוני, משופר ככל שיהיה, לא יוכל לבוא במקום יציאה למרחב. צריך לפנות אל טובי נותני הטעם: ציירים, משוררים, אדריכלים, אנשי מדע, חובבי טבע, אגודות אזרחיות, שלבם פתוח לכך, כדי שיסייעו למצוא דרכים לעשות שיער־הבר בהר מירון יישאר שלם בהווייתו התמימה, שנאות־מדבר, או ציבור חולות או מעיין נידח, לא יישמדו באין חל ובאין מרגיש. לקיים כפי שהם – אזורים שלמים, שאפשר לעבור בהם מבלי לראות ומבלי להיתקל לא במיתקני אדם ולא בפליטת עסקנותו. מקומות שהטבע שבהם נאמן עד כדי כך שיהיה דולה את הנאמן שבאדם. שיהיה לו מגע טבעי ותמים עם החי והצומח במקום היותו הנכון.

השאלה שאני שואל, אפשר תיראה תמימה מדי או צדדית מאד. ואף־על־פי־בן היא נראית בעיני נכבדה ביותר: איך ייראה קו־האופק שבתחומיו חי האדם? מה יראה האדם כשיפתח בבוקר את חלונו? איך תהא נושבת רוח הים על פניו? מה משקל הירוק במערכת בית גידולו? מה תחושת חירותו לנוע ולקלוט כחפצו במגע ראשוני ובלתי־אמצעי? לאן יוכל להיפלט כשחיי העיר הסגורה יכלו בו כל חלקה טובה?

ובקצרה: מה מוטל על מדריכי העם לעשות כשאיכפת להם שיהיו בני הארץ אוהבים את ארצם?


יזהר סמילנסקי, דיון בכנסת על חוק התקציב, משרד ראש הממשלה, 12.6.62