א. יְמֵי הַחֹשֶךְ 🔗
עבר קציר, כלה קיץ ועקבות הסתו כבר נראו בארץ. השמים ילבשו קדרות, גשם ושלג ירדו חליפות ורוח צפונית תבא ותצנוף את רסיסי המטר צנפת כדור ותטלטלם טלטלה נכר לעמת פני ההולכים ברחובות עיר המלאים בארות בארות בץ ומי־מדמנה, והיו להם המים למסך ממעל ולמצע מתחת. וכחשך השורר בחוץ ישלוט שלטת גם בבית פנימה ועלה ובא בחדרי משכבנו גם בתאי משכיתנו ובכל פנות שאנו פונים, כי הימים – ימי תרומת אנשים לצבא. בימים האלה כל הגויות מצטמקות, כל הנפשות מתמוגנות ביגון ועצבת, כל הרוחות הוגות אך נכאים, כל הפנים מתכרכמות כשולי קדרה, כל העינים מפכות דמע, כל הידים רפות וכל הברכים תלכנה מים…
על מה העם נאנח? מפני מה הוא מתמרמר בבכי? –
הנכונה אולי בפי שונאי ישראל ומנדיו המוציאים את דבתו רעה כי אין את נפשו למלא באמונה את חובותיו לארץ מולדתו ולהממשלה אשר יחסה בצלה? האמנם אמת הדבר העולה בכל עת ובכל שעה על לשון סובאָדין וסיעתו כי עבודת הצבא כקוץ מוגד היא בעיני היהודי וכצנינים בצדו, ובשביל כך הוא מרעיש ארץ גם שמים, ובשביל כך הוא שופך את לבו כמים בפעם בפעם בהגיע תור הגורל?
* * *
ויהי באחד הימים האלה בלכתי בחוצות קריה, והנה להקת אנשים עברים עברה על פני; בהם גברים ונשים, זקנים עם עולי־ימים וכולם הלכו הלך ובכה, כולם התיפחו מרה וירימו קול יליל איום ונורא עולה עד לב השמים, ויש אשר גם ספקו כף על ירך וימרטו שער ראשם, ויהי החזיון הזה קורע לב ומחריד נפש כל רואהו.
– בני! בר בטני! בר נדרי! – צעקה אשה אחת בקול מוזר פרוע ותך כף אל כף.
– פסו אמונים מבני אדם! – קרא איש זקן הולך מט ושחוח במחותו במטפחתו את דמעו עיניו – בני יחידי, מטה לחמי ומשענתי בחיים, ישרש כחתף מביתי ואנה אני בא?!
– נפש נקיה נספה בלא משפט! – אמר השלישי אף הוא חלקו ויאנח בשברון מתנים.
לא פסחתי על שתי הסעיפים כי כל הסער הגדול הזה אך בשל הגורל הוא, ובכל זאת פניתי לאחד מאנשי הלהקה בשאלה:
– מה קול הצעקה אשר אנכי שומע? לבכיה מה זה עשה?
– כצאן אשר אין להם רועה הננו – ענני – יתומים אנחנו ואין אב, לערער בערבה דמינו, אין מי יעמוד בעדנו, ספינתנו מטורפת בים ומלחיה וחובליה לא יחזיקן כן תרנה, ואחד אחד המה משתמטים ממלא את משמרת עבודתם בידים אמונות וברוח נכון, ואיך לא תשתוחח עלינו נפשנו ולא נזעק מר?
– רב לך לדבר בחידות סתומות ובמליצות שדופות קדים! – קרא השני אל האיש הדובר בי – הן לא מטיף ולא מוכיח אתה גם לא מליץ ובעל שפה לנאמנים. השמיעה דברים כהייתן ומלים נכחות למבין למען אשר ידע השומע מה אתה שח ויחוש מה אָנוש שברנו, ואם לא תוכל עשהו לבדך, אהיה אנכי לך לפה להשיב לשואלך דבר בקיצור נמרץ; הלא גם בהמצאנו יחד לפני רגעים אחדים בבית הרב בחרתם כולכם אך בי להיות לראש המדברים ועורכי הדין, האף אין זאת, אַחי?!, הוסיף לקרא בהרימו את קולו ויבט על כל סביביו בעיניים מפיקות גבורה ונצחון.
– ומה הגדולות והנצורות אשר הראית לנו בבית הרב? – נתן עליו השלישי בקולו – אַין אפוא פעולותיך הנמרצות אשר פעלת בטענותיך? האם הכו דבריך שרש בלב הרב? הלעזר ולהועיל היו לנו כל שאגותיך אשר שאגת כלביא אף במעט? האם איננו שבים עתה כולנו מבית הרב אבלים וחפויי־ראש, במכשול־לב ובמפח־נפש מבלי כל זיק תקוה לראות את בנינו היחידים, נותני לחמנו ומימינו נקיים לביתם? ולמה אפוא תתפאר עלינו כי לראש המדברים בחרנוך? אל יתהלל חוגר כמפתח!
– אם זונה ישראל אל יאשם יהודה – השיב לו האיש המתימר בכבוד ראש הטוענים – ואם נכנסה רוח שטות בלב שנים שלשה מבטלני עירנו להרכיב לראשנו רב שאינו מכיר את חובתו לעדתו ואיננו חפץ להכירה, רב המקבל שכר על פרישתו מצרכי הציבור ועל דרישתו בפטפוטי מלים ובדברים שאין להם שחר, רב שלבו קר כקרח הנורא, נפשו יבשה וחושיו מתים, רב אשר רק גלמו תחזינה עינינו ורוח נשמה אין בו, לא פשעי ולא חטאתי כי דברי לא עשו פרי ולא הצליחו באשר שלחתים. הלא חכמת שלמה המלך לא נאצלה עלי ממרום, ואיככה אוכל ודברתי על העצים ועל האבנים, על הקוצים והברקנים כשפתם וכלשונם? איככה –
– ומה נפשכם שואלת מאת הרב? – שסעתי אותו בדברי – מה היה ביכלתו לעשות לתועלתכם ולטובתכם ולא עשה כנאמכם?
– בגדולות לא תהלך נפשנו ומעשים היוצאים מחוץ לתחום כחו ואפשרותו לא נבקש ממנו – השיב לי אחד מבני החבורה – אחת שאלנו מאת רבנו ואותה תבקש כיום הזה כל קהלת ישרון בארצנו מהאיש אשר הרימתהו על לשבת בה על כס הרבנות, הלא היא: מורנו ואלופנו! הרימה נא מכשול מדרך עמך ישראל ונא אל תביאנו לא לידי חטא, לא לידי בזיון, ולא לידי נסיון… הלא תור מקרא הצבא ממשמש ובא ואדם אין ללכת אל הגורל; כמה צעירים הרחיקו משכבר הימים נדוד אל הארץ החדשה ואלה היושבים על מקומם נחבאים המה אל הכלים ולא יראו פניהם לפני פקידי הרשות בלתי אם תשקול העדה על ידם בתחלה משען כסף והיה להם להקל את מצבם במשך שנות העבודה ולבעלי אשה יהיה להניח יתרו לנשיהם ולעולליהם הרכים; בין כה וכה וכעלי הזכיות ישאו ויסבלו את עון החסרים ובנים יחידים להוריהם ילקחו לצבא והאסון גדול עד מאד, לבד אשר תבאיש המכשלה הזאת את ריחנו בעיני שרי המלכות וסעיתם חמה תצא לגזור עלינו גזירות קשות וחוקים מעיקים שאין אנו יכולים לעמוד בהם. על כן, מורנו ורבנו! השקיפה נא ממרום קדשך, מכסא רבנותך, על האבות האומללים והאלמנות האובדות, שימה לבך לחמלה להנפשות הנקיות האל אשר בהלקח בניהן מעל ראשן צפויות הנה אל חרפת־רעב ועתידות לכידור ודמן אשר ישפך יֵז על מזבח האומה והיה לכתם נורא על כל בית ישראל; קרא אספה, קדש עצרה מכל שועי העיר וקציניה ומכל איש אשר לבו חרד לטובת אחיו בני עמו וכלכם יחד תהי נא ידכם לראשונה ליסד ועד אשר תהי המשרה על שכמו: לבחון ולבדוק היטב את רשימת הקרואים לצבא בשנה זו ולחקור ולדרוש איזו מהם במתים נחשבו, מי ומי המה היוצאים לאמריקה ובאיזו שנה עזבו את ארצם, והיה כל החמר והלבנים, כל המלט והמלבן אשר יאסוף בחפניו וערך אותם לפני פקידי הרשות המקומית בבקשה למחות את החסרים מספר הפקודים לצבא למען אשר ימעט מספר העומדים על הפרק ללכת אל הגורל לפי ההערכה הנהוגה ואומדנא דמלכותא; כן ישתדל הועד למצוא לכסף מוצא לתמוך בו את אלה אשר יעלה עליהם הגורל ללכת בצבא וביחוד לבעלי אשה ובנים והיה למחית נפשם בכל העת אשר פני אביהם אינם הולכים עמם. התחבולה הבדוקה והמנוסה הזאת הממתקת להצעירים את מררות העבודה מסוגלת היא, כאשר ראינו בעינינו במקומות לא מעט, להגיע את לבבם לבא אל הגורל ליום הכסה ולתת ממילא הרוחה לבעלי הזכיות וההנחות, לבד אשר שם ישראל לא יהיה מנאץ כל היום ולא יעופר בעפר. כזאת וכזאת דברנו באזני הרב אבל לשוא.
– ומה היתה תשובת הרב אליכם? – שאלתיו – ואולי באמת יש בה בנותן טעם?
– טעמה כריר חלמות! טעם כזה יהיה לכל שונאי ישראל וחפצי רעתו – ענני – אבל הסכת ושמע ואנכי אספר לך את כל הדברים כמו מהחל ועד כלה, הלא כותב אתה לפרקים בכתבי העתים לבני ישראל (“בצפירה” או “בהמליץ” – אחת היא לי ובלבד שיבאו דבריך בקהל), בשר נא ברחבי־תבל ומלאה לאמר: מי האיש החפץ לראות בעיניו אחד מפלאי חסין־יה ואביר כל היצורים, ילך לעירנו ויסור לבית הרב; שמה תחזינה עיניו את אחד מחנוטי מצרים, אשר אבדו מתוך הקהל ויכס עליהם העבר, עוד נשאר לפליטה כיום הזה והוא אוכל ושותה פרה ורב כבן אדם. הרבנית תוכיח…
– להג שנאתי – אמרתי אליו ולדברי פושק שפתיים לא אטה אוזן קשבת.
– אנחנו כולנו הנצבים לפניך בזה – החל לספר – הננו הורים לבנים יחידים אשר מהם לחמנו נמצא וכל עמלם לפינו והמה אלה עומדים על הפרק ללכת אל הגורל בשנה זו, והיה אם ילקחו חלילה לצבא ותמנו לגוע ואחריתנו עדי־אובד, כי רפי כח ודלי־מעש אנו ומאין נקח למלא את בטננו כי תחסר? המן הגורן או מן היקב? ובראותנו בעליל כי האסון הנורא הזה רובץ לפתחנו ודופק על דלתות ביתנו, ונאמר אל לבנו: הבה נלכה אל הרב ונתחנן לו כי ירא בענינו וישתדל לעשות דבר־מה לישועתנו ולרוחתנו אם בדבר שפתים או בפעל כפים, הלא עיני העדה הוא ומדריכה בדרך תלך וכל אשר יאמר אליה תעשה. ויהי כי באנו אל ביתו, והנה הרבנית יוצאת לקראתנו ותשאלנו:
– מה חפצכם?
– דבר לנו אל הרב שיחיה ־ היתה תשובתנו פה אחד.
– הרב איננו בבית – אמרה הרבנית – כי הלך להשתדל בדבר מצוה.
ויהי אנחנו חפצים להפנות את שכמנו ולעזוב את הבית, והנה נשמע קול כשעול יוצא מן החדר הנשען אל האולם אשר נמצאנו בו, ואחד מאתנו אשר הכיר כרגע כי הקול הזה קול הרב הוא, קרא בהעיפו בהרבנית מבט חד ושנון: הלא הרב פה הוא!
הרבנית נבכה מעט ואדם קל חלף עבר על לחייה, אך עד ארגיעה התאוששה ותשנה טעמה ותאמר:
– צדקתם, צדקתם, רבותי! הרב עודנו אמנם בבית (ואנכי אמרתי בחפזי כי איננו, ה' יסלח לחטאת שפתי!) אבל את פניו לא תוכלו לראות כעת כי ישן הוא שינת הצהריים וחלילה לי להעירו משנתו פן יבולע לשלומו והבאתי עליו קללה. אמש היה ער כל הלילה כי ישב ועסק בתורה מבלי לשים לב לרפיון גוו הרך כקנה ומבלי שעות לדברי אשר דברתי באזניו לאמר: ירחמיאל, ירחמיאל, הגע בעצמך, הכדאי הוא הצבור שאינו מחזיק לך אפילו טובה כל שהיא, כי בשבילו ולהנאתו תשלח יד בנפשך ותשקיע את כל כחותיך בים התלמוד? הלא לעצמך כבר למדת תורה די והותר, והגבירים מה כי תעמול ותטרח בשבילם? היתנו לך הקצינים אפילו חלק כזנב הלטאה מתענוגי העולם הזה אשר נפלו להם לחבל בנעימים, חלף דאגתך להכין למענם מבעוד יום מנעמי העולם הבא וחמודותיו? מה ממך יהלוך אם נכנו שבטים לגום בעלמא דקשוט, כי הנך משתדל להמתיק את הדינין בתורתך? מדוע לא ישימו המה אל לבם כי ציפע בתנו כבר נתבגרה והגיעה לפרקה וגם גאלדה כבר הביאה שתי שערות ואין בידנו לפורטה אפילו שוה פרוטה לתת להן את מהר הבתולות ולתתן לאיש? מדוע לא ישתדלו המה להבריאך ולהחלימך כעת אשר אין שלום בעצמותיך ובריאתך כשבלול תמס תלך מיום ליום? – ככה אני מדברת אליו תמיד (ונפשי תצא בדברי), והוא באחת כי טובת בני עדתו חביבה עליו יותר מטובת גופו ומתיש את כחו עד כי לא יארכו הימים וחייו יהיו כמסוס נוסס ויהפך לגל של עצמות. הלא שמעתם את קול שעולו היבש ולו גם ראיתם את נהרי נחלי הדם אשר יקיא מגרונו בכל יום ויום, כי אז לא באתם הפעם להדריכהו מנוחה ולענות את נפשו הנהלאה בעניניכם.
אלו היתה ברגעים ההם דעתנו צלולה ושעתנו פנויה, כי אז בכדי להוציא מלבה של הרבנית כי מאמינים אנחנו בדבריה אמונת אמן וכמחשבותיה מחשבותינו, אולי היה אחד מאתנו מתעשת לבאר לה בשפת יתר, כי יותר ממה שבעלה הרב רוצה להטיב לבני קהלתו בשקידתו הגדולה והעצומה על דלתות התורה, רוצים המה כי ימשוך את ידו מהעבודה הזאת המסחת את דעתו מענייני העדה וצרכיה המרובים או כי לא יקדיש לה למצער את כל עתותיו, וכי לו היה הרב מטריח את עצמו לשאול בתחלה את פי הציבור אם דעתו נוחה כי יכלה את ימיו ולילותיו אך על לימוד התורה בלבד בכדי לזכות את בני ישראל החוסים בצל כנפיו לחיי העולם הבא, בוודאי היה כל אחד מהצבור עונה אותו בפה מלא לאמר: שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי! לא מדובשך ולא מעוקצך! אך אם באמת ובתמים ממאן אתה להנות מכסף הקהל בלי תשלום גמול מצדך והנך חפץ להשפיע עלינו שפע פעולות טובות, למה לך לפקח על הקברים ולדאוג לטובת המתים לאחר מאה שנה? צא על שדמת החיים, שם ישתרע לפניך כר נרחב לפעולה ועבודה בכל עבר ופנה; עליו זרע צדקותיך, עליו הצמיחה ישועותיך ונודך בקהל־עם ונהלל בשערים מעשיך!
* * *
אבל בעת ההיא עמדנו כולנו כעל גחלי רתמים ונהי נבוכים ונמוגים, ראשנו היה עלינו ככרמל וכגלגל לפני סופה, אימת יום הגורל הקרוב לבא החרידה את כל בדי עורנו וכל מורשי לבבנו סבבו על ציר חפץ אחד: לראות את פני הרב, ועל כן אי אפשר היה לנו ברגעים האלה להכנס עם הרבנית בשיחה כזו שהיתה יכולה להעלות עלינו את חמתה וממילא גם את חמת אישה הרב שאנו נזקקים הפעם לעזרתו. אך אחד מאתנו לא יכול להתאפק ויקרא בקול: בחיי ראשי נשבעתי כי הרב בריא אולם הוא כאַחד האדם; הלא ראיתי אותו אתמול בלכתו ברחוב בצעדי און ופניו מפיקים עז ועצמה וכל עצמותיו תאמרנה כי שלום שלום לו?
– התחפוץ נפשכם כי יהיה הרב אסור אל ערש דותו מבלי רדת עוד ממנה לעולם? – הרעימה הרבנית בקולה נפלאות – ומה עול מצאתם בו כי תבקשו את מותו? ומה יתן ומה יוסיף לכם אם אשאר יושבת אלמנה כל ימי חיי? התחשבו אולי למשפט כי הנקל לכם לבחור ברב אחר תחת בעלי? לא, כזאת היה לא תהיה! רב כמוהו לא תמצאו בכל הארץ גם אם תחפשוהו בנרות!
– הקץ לדברי רוח? – שאל איש שני מבני החבורה – ומה יסכנו לנו דברים אין מועיל בם? הלא היום קצר והמלאכה מרובה! רבנית, האיש אשר יעלה על לבו חפץ בליעל לראותך חלילה אלמנה אל אישך תקולל חלקתו בחיים ובכור־מות יקחהו. יתן ה' מאה ועשרים שנות־חיים להרב, אך תני לנו הפעם לראות את פניו כי חרב חדה מונחת על צוארנו.
– את פני הרב לא תראו היום – קראה הרבנית בקרת רוח – ואף לשוא תחכו לו. כיסנו ריק וצרורנו נקוב ואין לנו במה לשלם בכל רגע לרופאים ולרוקחים.
– לא יעלה ולא יבא! – קראו אחדים מהנאספים – הרב לא יחלה ולא יפול למשכב, הרב יאריך ימים כימי השמים על הארץ, הרב יבלה שנותיו בטוב ובנעימים, ואנחנו לא לענות חלילה את נפשו באנו הפעם אליו כי אם לזכותו בדבר מצוה, מצות פקוח נפש. הננו טובעים כלנו היום בים צרה וצוקה ואך הרב בעזרתו יוכל להמיש את הרעה מעל צוארנו.
– אך לשוא תרבו מלין – צעקה הרבנית בשצף קצף – ודבריכם ישא רוח. אחת דברתי כי לא אתן לכם לקחת את נפש הרב החלש וקצר הידים, ולא אשנה. הרב אישי הוא ובלעדו מה אני ומה חיי? הלא כאין וכאפס! והכי אין יראת ה' בלבבכם כי באתם היום לשכל שתי נפשות נקיות ביום אחד? הלא דמנו הנשפך יטש עליכם ועל בניכם עד שלשים ועד רבעים! אבל – הוסיפה הרבנית לקרא בקול – תמה אני ולא אדע: מדוע אפוא זה דרככם בכל עת צרה המתרגשת ובאה עליכם להתאסף ולהתקבץ רק בביתנו ועל בית רבי יקטן המורה הוראה תפסחו ולא תגעו בו לרעה? הלא גם הוא יקח משכרתו בכל שבוע מקופת העדה כבעלי? הלא גם לו תשלחו דמי־רגל לפני כל מועד וחג, ולמה אפוא לא תשביעו גם אותו מרֵרים כמים כאשר אתם עושים לבעלי? למה לא ישא אף הוא טרחכם ומשאכם? מדוע לא תשקו גם אותו את קבעת כוס התרעלה ורק על המרא דאתרא תעבור כוסכם כפעם בפעם? לכו אל רבי יקטן מורה ההוראה אשר כחו ככח הפיל אשר ביער והוא יושיעכם ממצוקתכם, ואת מנוחת בעלי החלש אל תפריעו כי בנפשו הדבר הזה!
– רבנית יקרה! – התיפחו מרה שתים נשים ותפרשנה כפיהן אליה לעזרה – חוסי נא, חמלי נא על קשות־רוח ומרות נפש כמנו היום ותני לנו להראות את פני הרב אשר בידו חיינו ומותנו, אשר בידו נפשות בנינו היחידים, שארית כל תקותינו ופליטת כל חמודותינו ותנחמותינו עלי־אדמות, ונפשותינו אנו…
– אם תוסיף הרבנית להקשות את ערפה ולעמוד בדעתה, נשבור את הדלת ונתפרץ לחדר הרב בחזקת היד! – נתנו אחדים בקולם וישלחו ידם אל כפות המנעול, ועיניהם הביטו לנכח פני הרבנית בנפש מיחלת כי ירך לבבה ותעתר לתחינתם ותלך ותעיר את הרב משנתו. לב הרבנית עוד טרם ימס והאנשים עוד לא הפיקו את זממם, והנה פתאום לפתע עמד לנו רוח והצלה ממקום אחר, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף כי אם על ידי האשה שפרינצע גנענדיל הסוחרת באווזים ותרנגולות אשר באה הביתה וסל סחורה בידה ותקרא:
– צפרא טבא לך, רבנית יקרה ולרבנו שיחיה לאורך ימים! הנה עשיתי כאשר צויתיני ואבא לך היום תרנגלת שלמה ומפוטמה, עשרים ליטרא משקל הכרע האחת, כה יברך אותנו שוכן שחקים בעשרים שנות אשר והצלחה! האמת אגיד לך ולא אכחד, כי כמעט שנפלה התרנגלת הזאת בגורל רחל הגבירה אשר בראותה אותה בידי כלתה נפשי אליה וכמו גחלים להטה לקנותה ממני במחיר אשר אשית עליה. אך עוד כחי במחי ואוני ברצוני, ואם פעם גזרה שפרינצע גנענדיל אמר כי כל תרנגלת טובה ובריאת־בשר אשר יקרה ה' לפניה קדש תהיה לבטן הרב והרבנית יאריכו ימים ושנים, לא תחליפנו ולא תמיר אותו כל זמן שהנשמה בקרבה, ועל כן שחקתי לעגתי לרחל הגבירה ולדבריה ואען אותה דבר לאמר: אם גם תעמדי כל היום אצלי ותכבירי עלי במלין כחול אשר על שפת הים ואף אם תמלאי מלא ביתי תועפות כסף וזהב לא אמכור לך את התרנגלת הזאת, כי שמורה וערוכה היא אתי בעד הרבנית אשר יקרה גם נכבדה בעיני עשרת מונים מאלפי גבירות ושרות כמוך אם כי יכירך מקומך בעזרת הנשים אשר בבית התפלה בצד המזרחי כמוה, ולא רק לך כי אם גם לאשת ר' יקטן המורה הוראה לא אמכור את התרנגלת הזאת בעד כל הון דעלמא אף כי בת גדולים וטובים היא ואביה רבי נחמיה, זכרונו לברכה, שמש בכהונת הרבנות בעירנו כארבעים שנה, כי אשת מורה הוראה לא תוכל בשום אופן לאשת מרא דאתרא. כדברים האלה עניתי לרחל הגבירה, והיא בשמעה את מענתי היטב חרה ותרק בפני ותלך לה, ואנכי חשתי ולא התמהמהתי להביא את התרגנגלת לביתך, רבנית יקרה, למען תברכני נפשך ונפש אישך הרב, אחרי רדתה כמים בקרבכם וכשמן בעצמותיכם. הנה התרנגלת לפניך, מושי נא את בשרה, שימי נא את ידך תחת ירכה וראית כי נהרי נחלי שומן שוטפים זורמים מחלציה, כה יפתחו מעינות הישועה לנו ולכל ישראל! –
ויהי בגשת הרבנית להסתכל בפני התרנגלת ולראות אם ראויה היא למצוא מנוחה נכונה בבטני קדושים וטהורים כמוה וכאישה שיחיה, והנה בין כה וכה שכל האחד מאתנו את ידיו ובלחיצה קלה אחת פתח את הדלת וכפרץ מים כבירים פרצנו כולנו אל החדר אשר הרב נמצא בו, ואשה אחת קראה בקול יליל:
– רבי, צפירת תפארתנו ועטרת ראשנו, הושיעה נא!
ב. הַצוֹעֲקִין וְאֵינָם נֶעֱנִין: 🔗
הרב ישב על כסאו הרם והנשא ובקרת־רוח חתך את צפרניו באיזמל חד אשר בידו ופניו אל החלון הנשקף אל הרחוב, וכשמעו את קול יללת האשה הסב את פניו אלינו ויעיף בנו מבט נוקב ויורד עד עמקם של לב וקרב ויוסף לעשות את מלאכתו מבלי דבר דבר.
– רבי, הושיעה נא! – קראנו כולנו בפה אחד ונפשנו מרה לנו עד מאד.
– הבאתם להדאיב גם את לבבי כאשר עשיתם זה מעט להרבנית החולה (ה' ירפאנה!)? – שאלנו הרבה מבלי פנות אלינו.
– חלילה לנו לעשות כזאת – ענו לו אחדים מהמון הנאספים – לבקש עזרתך באנו הפעם אליך, כי אסון נורא ואיום חופף על ראשנו וכפשע בינינו לבין המות, ובידך אלופנו, מורנו ורבנו להחיש לנו ישע ופדות.
– מה לכם? – שאל אותנו הרב בחפזה – ומה שאלתכם?
במלים מעטים ספרנו לו את כל אשר שמעת, אדוני, מפי לפני רגעים אחדים.
– לא אוכל להושיעכם ברב או במעט – ענה הרב – ידי קצרה מפדות ואין בי כח להצילכם מרעתכם; גבר אין איל וחסר־אונים אשר כמוני איננו יכול אפילו לנקוף באצבע קטנה לטובתכם ומה גם לייסד ועד ולקבץ כסף; המכשלה הזאת תחת ידי הגבירים היא.
– הלא זה הוא אדיר חפצנו – אמרנו אליו – כי תכרה אזן להגבירים לקחת את הדבר בידם. אם נבא אנחנו לדבר אל הגבירים, יהיה קולנו כקול הקורא במדבר ורוח ישא את כל דברינו, ומי יודע אם גם לא יכסו פנינו חרפה ולא יגלגלונו מעל המדרגות כנצר נתעב. אבל לא כן הוא עמדך, מורנו ורבנו! את פניך ישאו ואמרי פיך ימצאו מסלות בלבבם וככל אשר תאמר אליהם יעשו, ומה גם דבר כזה שיש בו פקוח נפשות רבות מישראל.
– ימים טובים כאלה שיהיו אילו הכסף נשמעים להרבנים – אמר הרב ועל שפתיו נראה צחוק קל אשר עד ארגיעה נעלם ואיננו – הלואי שיבאו באיזה מן הזמנים; לעת עתה עוד לא באו, וכאשר אחזה עוד ירחקו חוק. בימינו אלה רואים אנחנו בעליל כי כל איש מישראל שמונחים לו בקופסתו שתים שלש מאות שקל כסף הרי הוא בועט מיד ברבו, ולא עוד אלא שגם יקח לו קרנים לפסוע עליו ברגל גאוה. יעקב הסנדלר שהוא איש פשוט בתכלית הפשיטות, עם הארץ גמור ועברין גדול שלא העיז מעודו להסתכל בפני, הנה רצען זה כיון שחזר ממדינת הים והביא אתו איזה סך כסף, מתגאה הוא כקרח בשעתו, מתנפח כברבור וצועק עלי ככרוכיא על אשר פגעתי בכבודו הרם ובשעה שעבר על פני ביום השבת בבית התפלה לא אמרתי לו: “שבת טבא!” אכן זאת אך חטאת מרי לא אוכל כפרה! הגביר זאב שהכל יודעין כי היה בימי עלומיו מנקה בתי מחראות ואחרי כן נתנה על שכמו משרת סרסור לדברי עבירה בבתי מלון שונים ויעש עשר ולא במשפט, הנה שפל שבשפלים זה כי יהיה לו אלי דבר הנוגע לטובתו, יבוש ופניו יחורו לבא ולבקרני בביתי באשר כי הוא גביר ומרומים ישכון ואנכי רב עני היושב בשפל, וכאשר אמחול סוף סוף על כבודי ואתעשת לכתות את רגלי וללכת אליו, לא ימהר לקדם את פני כמעט שאופיע במשכנו כי אם רק אחרי עמדי כשלש שעות על רגלי בפרוזדור הבית יחד עם משרתיו ועבדיו, הראיתם מימיכם עזות וחוצפה כזאת? הנה זאת היא תורת העשירות בימים האלה ובזמן הזה כי הגביר הנקלה ירהב בהרב הנכבד, ואתם אומרים: לכה והיה לנו לפה אל הגבירים כי ישגבו לנו ישע וסמוך לבכם בטוח כי ישאו את פני ולא ישיבוני ריקם, לא, לא אעשה כחפצכם ולא אלך לדפוק על דלתות הגבירים ואך לשוא תפצרו בי כי לא תצלח.
– רבי! – צעקו אחדים – אבל הלא בצרה גדולה אנחנו כעת, ואם אתה מחשה ומצאך עון אשר לא יכופר לך עד העולם.
– רבי! – ילל איש זקן בדמעות שליש – עשה למען תנוקות של בית רבן שלא חטאו, עשה למען נכדי הקטנים אשר בהלקח אביהם מעל ראשם ישארו בעירום וחסר כל ואמללים כל ימי חייהם!
– רבי! – קראתי אנכי – אין אף אחד מצעירי בני ישראל אשר ילך אל הגורל אם לא תתן לו העדה בתחלה משען כסף, וחלול השם גדול עד מאד.
– רבי! – קרא איש שני אחרי – הלא לב בשר לך ואיך לא ימס כדונג מפני אש למראה אידנו וענות נפשנו? הלא על “הרחמנים בני רחמנים” תמנה ואיך תקפוץ באף רחמיך ממנו ולא תצא חוצץ לעזרתנו?
– רבי! – שועה אחת הנשים ועיניה נוזלות דמעות מבלי הפוגה – אם אין אתה לנו, מי לנו?!
– רבי! – נתנו אחדים בקולם – לא נמוש ממקומנו עד אשר תבטיחנו על דברתך ועל ישרת לבבך כי תקרא היום בלילה אספה ותמתיק סוד עם גבירי העיר ותטכסו יחד עצה ותושיה איך ובמה לחלץ את נפשנו מן המצר.
– דמו לה' והתחוללו לו! – ענה לנו הרב בנחת בלטשו את עיניו למרום ויוסף לחתוך את צפרניו – כי הוא יך ויחבוש, ימחץ אף ירפא ואל תבטחו בנדיבים שאין להם תשועה.
– תוחלת בלי מעשה היא כגוף בלי נשמה! – צעק אחד מאתנו בקול – והיה אם אנחנו יושבים כעת בחבוק ידים בעצלתים ולא נעשה דבר כי אם בחיק התקוה נשכב ואבדנו בענינו מבלי קום עוד לנצח. רבי! אנחנו כולנו הננו כחבושים שאינם יכולים להתיר את עצמם מבית האסורים, אנחנו כולנו הננו עניים מרודים חשובים כפגרים מתים ואין לנו מציל ומושיע אלא אתה, ועל כן אל נא תובישנו משברנו בשעה שהגיעו מים עד נפש ושבלת שטפתנו, ומה גם כי חובה קדושה רובצת עליך לדאוג לטובת בני עדתך בכל פנה ומקצע שיהיה, ואין אתה בן חורין להפטר ממנה.
– אנכי מחויב לדאוג לטובתכם? – קרא הרב ויבט בפנינו בעינים מפיצות עברה וכעס – העבד נרצע אני לכם אם מקנת כסף? המעט ממני המון הדאגות בעד הכלל העמוסות על שכמי כמשא לעיפה ותאכלנו את מבחר עתותי וכחותי, כי עוד אשית עליהן נוספות בדאגות מיוחדות בעד כל פרט ופרט ובעד כל ביתו? המעט ממני השתדלותי הנמרצה שאינה פוסקת לא ביום ולא בלילה לכלות פשע ולהתם חטאת ולבער את הרע מקרב קהלתנו, כי עוד תדרשו ממני לפנות את לבי לצרכים אחרים אשר כמים שאין להם סוף המה? התחת אלוהים אנכי? הלא תבושו, הלא תכלמו!
– רבי – קרא אחד מהנאספים – משתדלים ומשגיחים טובים ממך ביתר שאת יש לנו לטהרנו מחטאתינו ולכבסנו מעונותינו, ומלאכתך ועמלך בפנה זאת אך למותר המה.
– האתם תורוני דעה את אשר לי לעשות? – צעק הרב ועיניו בערו כלפידים – אבל מי ומי הוא המשתדל היותר חרוץ וטוב ממני? האם לא יקטן המורה הוראה הוא אשר יראה עון ולא יתבונן, אשר לו גם לנגד עיניו יצאו בחורים ובתולות יחדו במחול שלובי זרוע ואחוזי־יד לא ישים לבו אליהם ולא יוכיחם על פניהם?
– העסקנים היותר גדולים בהעברת זוהמת הפשעים מבית ישראל – אמרתי אנכי – אינם לא רבנים, לא מורי הוראה, לא יראי חטא וגם לא יהודים פשוטים אלא: סובאָרין, אָקרייץ, פיכנאָ ואָזמידאוו ואחריהם גם להקות היחפים… את אשר יעשה לבעור הרעות ולהשרשת החטאים אחד מהראשונים בטפת דיו אחת ואחד מן האחרונים באבן קטנה, לא יעשו אפילו אלף אלפי רבנים באלף אלפי שנים!
– גוזמא קתני! – אמר הרב – תפסת מרובה לא תפסת. לא מרשעי אומות העולם תצא יראת שמים לישראל ואוי לאזנים שכך שומעות מפי זרע אברהם יצחק ויעקב. אבל איך שיהיה, הנה דאגותי רבו משערות ראשי ועצמו מספר, כחי ידל מיום ליום וגם אור עיני אין אתי, ועל כן לא אוכל לצאת ולבוא לפניכם ולעשות לטובתכם גדולה או קטנה. לכו לכם לביתכם בשלום ואל תעצבו; בטחו בה' כי לא יתן את חסידיו לראות שחת.
הדברים האלה אשר השמיע הרב באזניו בקרת־רוח בעת אשר ראינו בעינינו את גורלנו המר מוטל לפנינו בשלל צבעיו השחורים ורוחנו רחף על גלי עשתנות תוגה ועצב אין קץ, הצית בלבות כולנו אש קצף לא נפח ודמי עורקינו רתחו בקרבנו כסיר נפוח ואחד מאתנו לא יכול להבליג על כעסו ויך באגרופו בחזקה על השולחן אשר לפני הרב ויקרא בקול גדול ולא יסף:
– רבי! אם כלה ונחרצה היא מאתך לבלתי עשות כמוטל עליך לפי היושר והצדק והנימוס ולבלי לצאת לעזרת בני קהלתך הטובעים בים צרה וצוקה, איך אפוא ימלאך לבך לקבל מאתנו שלשים שקל כסף לשבוע במשכורתך? הלא מועל את בכסף הקדשים!
– רבי! – מלא איש שני אחרי דבריו – הזה הוא הגמול אשר תגמלנו בעד מח עצמותינו אשר תאכל כנפשך שבעך ודמי לבבנו אשר תשתה לרויה?
– רבי! – קראה אחת הנשים הזקנות ותגעה בבכי – זה כשנה תמימה אשר בשבילך ולהנאתך שבתו שבתותי ומועדי וחגי נהפכו לימי אבל ומספד, לימי חשך ואפלה מנודה, כי כחתף וכשוד משדי באו משרתי בית הקהל ויקחו ממני בחזקה את מנורות הנחושת אשר מורשת אבות הנה לי מדור דור להיות אצלם לערבון עד אשר אשלם להם את המס המוטל עלי לפי הערכת ראשי העדה לתת בחלקי למשכרת כלי הקדש אשר בעיר. ועתה כפעם בפעם בהגיע עת הדלקת הנרות ומנורותי אינן אתי אקלל את יומי ואבקש את נפשי למות…
– רבי! – קרא האחד – מכספנו אתה אוכל בכל יום תרנגלת מפוטמה ומגז צמרנו תתחמם!…
– חצופים! עזי פנים! שימו יד לפה! – קרא הרב בחמתו ויתר ממקומו בעינים מפיצות עברה וזעם כמו פגע בו ערוד או נשכו נחש וירקע ברגליו על רצפת הבית – הלבקש חשבונות רבים באתם אלי? מי לכם פה? ומה לכם פה? לא רבכם אני ואתם אינכם בני קהלתי! לא מידכם קבלתי את כתב הרבנות ולא לכם המשפט לחות אותי דעה. צאו מפה אנשי בוגדות, בעלי מצח נחושה, ואלהים היושבי בשמים ינקום מכם את נקמת דמי אשר שפכתם!
לקול הרב חרדה הרבנית לבוא החדרה והתרנגלת בידה ואחריה שפרינצע גנענדל וסלה על שכמה, וכשמעה את דברי אישה האחרונים קראה בקול:
– גזלנים! רוצחים! הלהרגנו אתם אומרים?! הלהוריד אותנו בדמי ימינו שאולה באתם הלום? אוי ואבוי לי! שודדי ליל פשטו על ביתנו! יהודים! יהודים! הוסיפה לקרא בהשקיפה בעד החלון אל הרחוב – בואו חיש מהר והצילו את רבכם המפרפר בין חיים ומות!…
גם שפאינצע גנענדל אשר לא חפצה במות הרב והרבנית כשם שלא חפצה במות יתר קוני תרנגולותיה, לא יכלה להתאפק ותפתח את פיה ובקולה אשר צלצל כקול הכלב הנלחץ בחזקה בין הדלת והמזוזה הרעימה נפלאות ותמטר על הנאספים מטרות חרפות וגדופים ותקללם קללה נמרצת, ויהי כי חם לבה בקרבה ותדעך נפשה ממקומה ותשכח את מצבה ומעמדה ואת כל העולם ומלאו ותמהר ותורד את סלה מעל שכמה ותשליכהו בעזוז אפה לעמת פנינו ויתפתחו התרנגלים והתרנגלות מחרצובותיהם ויחרגו ממסגרותם ויצאו חוצץ כלם ובראשם הברבור הגדול אשר בחושו בו כי חפשי הוא לנפשו קפץ ויתר ממקומו בהמון עליצותיו ויך בכנפיו ויזעק זעקה גדולה ומרה ולהד קולו ענו כל בני לויתו למיניהם ויגעשו וירעשו ויהמו וישקו ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה מאין כמוה ויהי הבית לחרדת אלוהים!…
ויהי כי הבטנו מתוך הסערה על פני הבית ראינו כי הרב והרבנית חלפו הלכו להם ואינם, כי מצאו להם שעת הכשר להתחמק ולצאת מן החדר ויעלמו מעינינו ועקבותם לא נודעו…
ג. מְאַשְׁרִים מַתְעִים 🔗
למראה החזיון הזה קפאו דמי עורקינו ולבנו נהפך לאבן; מפי כולנו נעתקו מלין והדבר לא היה בנו, ודוממים ושוממים עזבנו איש איש את בית הרבי ונשם פעמינו אל רבי יקטן המורה הוראה בתקוה אולי יתעשת הוא לעשות את הדבר אשר אנו מבקשים. אבל גם תוחלתנו זאת נכזבה, כי בשמוע ר' יקטן את בקשתנו עלה עשון באפו ומפיו יז קצף ויקרא אלינו לאמֹר:
– ואיה אפוא הרב, המרא דאתרא אשר בו תתימרו? יקום אפוא הפעם ויושיעכם! הן לא השתפקתם בי לבדי באָמרכם כל היום כי קטנתי מכל הכבוד הגדול הזה לשבת על כס הרבנות בעירכם ותמהרו ותלכו ותתנו את הגדולה הזאת להצקלגי באשר כי עב הכרש הוא ופרקו מגודל אף כי בתורה קטני עבה ממתניו יראכם אפוא הפעם את גדלו ואת ידו החזקה, ולמה אפוא נקהלתם עלי הצעיר והדל באלפי?
מבלי דבר דבר יצאנו מאת פני בפחי־נפש החוצה.
– אלה רבניך, אלה מאשריך, ישראל! – אמרתי לנפשי וכרגע עלו על לבבי דברי המשורר:
הָרֹעִים הַתּוֹעִים לֹא כִבּוּ רוּחֵנוּ –
אַךְ הַלְנֵצַח נְצָחִים יַעֲמֹד כֹּחֵנוּ?
(גורדון).
– עתה עוד ננסה ללכת אל הגבירים ראשי העדה – חתם המספר את דבריו – אף כי נפשנו יודעת מאד כי לא תהיה תפארתנו גם על הדרך הזה ומאום לא נפעול בעמלנו וכחנו יתם לריק. אבל לעולם אל ימנע אדם את עצמו מן הרחמים.
– אם נשאנו את פני הרבנים ולא השבנו את עמלם בראשם – קרא אחד הצעירים – אין בכך כלום, כי הלא רבנים המה ואנחנו – יהודים; אולם אם ילכו אתנו גם הגבירים בקרי ונצא מהם וידינו על ראשנו, אז נעשה בהם נקמות וחמסם על קדקדם נוריד; בכשיל וכילפות, במקלות וקרדומות נתנפל עליהם ונכם מכות נמרצות יורדות חדרי־בטן, ואחר כך נלכה אל הגורל וכאשר אבדנו – אבדנו.
– באצבע קטנה אחת – קרא צעיר שני אחריו – אַפֵל לארץ מאה גבירים ולא יוסיפו קום, ובשתי ידי אַכה חרס את כל גבירי העיר בפעם אחת ולא אשנה, כתות לא אחמול!
נשאתי את עיני ואבט בפני שני שרי צבאות ישראל אלה ולא יכלתי להתאפק משחוק מכאיב לב, בראותי כי שניהם רעי־מראה ודלי־בשר המה ותאר להם כשחיפי עץ, עיניהם שקועות בחוריהן וכל יצורי גום הומכו וכמו קש יבש יתמוללו.
– לא! – קרא אליהם איש זקן –אל דרכי להקות היחפים אל תלמדו וכמעשיהם המקולקלים לא תעשו; יהודים אנחנו ועל כן עלינו לאחוז את מנהג אבותינו בידינו, כי מנהג ישראל תורה היא. אתם איפה זאת עשו, בני! ביום השבת הממשמש ובא תתפרצו כולכם כנחל שוטף אחרי חזרת הש"ץ בתפלת השחרית לבית המדרש הגדול ותעכבו את הקריאה עד אשר יתרצו אליכם הגבירים למלא את משאלות לבכם לטובה. זאת ועוד אחרת. ידעתי גם ידעתי כי אך לשוא תתפארו בגבורתכם ובעצם ידכם ובאמת מוגי־לב כשפנים אתם ואונכם בשרירי בטנכם ולקול עלה נדף תסמרנה שערות בשרכם, והיה בבואכם אל בית התפלה וראיתם את פני הגבירים הבריאים והשמנים והמפיקים גאה וגאון, עד ארגיעה יבא מרך בלבכם, חיל ורעדה יאחזוכם כיולדה, ידכים תרפינה מעשות תושיה ונחמתם באחריתכם. על כן עצתי לכם אמונה כי בטרם קרבכם אל פני המלחמה תגיחו אל קרבכם את האדום האדום, או אז תדרוך נפשכם עוז ועורקיכם כגידי ברזל ישורגו.
– טובה עצת הזקן! – קראו כולם פה אחד – כן יהי!
כל אנשי הלהקה פנו וילכו לדרכם, ואפן גם אנכי ואלך למקומי.
ד. בְּהֵיכַל אֱלֹהִים 🔗
ביום השבת בבקר התפרצו כמאתים צעירים לימים ואחריהם גם הוריהם אנשים ונשים ועוללי טפוחיהן על זרועותיהן אל בית המדרש הגדול בשעה שהיו העם אומרים “קדושה” ראשונה, וירימו קול סערה והמולה עזה וקאם שאון סואן ברעש ותהי המהומה גדולה עד מאד ובית אלהים נהפך לבית מרזח ולשוק הנוקדים. ויחלקו גבורי ישראל אלה לשתי מחנות. בני המחנה האחת הלכו ויתיצבו על המעלות העולות אל ארון הקדש ולא נתנו להוציא ממנו את ספר התורה לקריאה, ובני המחנה השני סבבו מכל עבר ופנה – אלה את מלתחת הבגדים ואלה את מבואי הבית למען אשר לא יוכל כל איש להחיש מפלט לו מתוך המהפכה ולצאת החוצה בטרם אשר יקבלו עליהם מנהלי הקהלה להמציא לידם את המשען המבוקש והנחוץ לכל צעיר ההולך בצבא לפי מדת הצטרכותו, ויהי בית המדרש כעיר נצורה סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים בשקט לב ובמנוחת נפש, ולא התפלאו, ולא השתוממו על מה הצעירים עושים ככה, גם לא הפגיעו בהם על מעשיהם זר מעשיהם, כי חוק לישראל הוא ומשפט לבני יעקב יושבי חבל ליטא לראות מחזות כאלה בבתי המדרש בכל שנה ושנה למועד החודש השמיני בהגיע תור מקרא הצבא.
– צר לי מאד כי באתי היום להתפלל – אמר גביר אחד לרעהו העומד לימינו בצד המזרח – המחזות האלה כבר יצאו מאפי ויהיו לי לזרא ולגעל נפש.
– הסכלתי עשה כי בטרם לכתי לבית התפלה לא סעדתי את לבי בפת שחרית – קרא השני – מי יודע מתי יתעוררו הכלבים האלה לקרא לנו דרור?
– יהמו, ישוקו, ירעשו, יחמרו וישתקו מזעפם – ענה השלישי אף הוא חלקו – כי כך הוא דרכם של בני הנעורים בעלי דם חם ורותח.
– אם לא תשקוט המהומה בעוד עשרים רגעים – אמר אחד הגבירים – אז נשלח לקרוא לשוטרי בית המשפט לבא הלום והמה יתנו את “השקצים” המתפרצים אל הצנוק והמהפכת ולא יוסיפו לזיד עוד.
– אך זאת היא עצה מחוכמה לא חקרוה גם חכמי מצרים! – קרא החמישי – את מי נשלח ומי ילך לנו, והצעירים יצורו על מבואי הבית ולא יתנו לכל איש לצאת ולבא?
נבטיח להם על דברתנו – אמר השישי – כי היום אחר “ההבדלה” נתאסף כולנו בבית ר' גימפל ראש העדה ונגמור אמר על אודות מדת התמיכה אשר נמציא להם, ויחדלו הקולות. והיה לעת ערב ונשלח הזמורה אל אפם כאשר עושים אנחנו בכל שנה ושנה; הלא אותנו לא יקחו לעבוד בצבא ועזי פנים כאלה יכירם מקומם רק בגדוד החיל ואינם ראוים וכדאים כי נושיט להם יד עזרה.
– ואולי הביא נסיון השנים האחרונות חכמה בלב הצעירים להתבונן אל חקר הבטחותינו – שאלהו השביעי – ולא יאמינו בנו ולא ישמעו בקולנו הפעם?
ואמנם לא שגה האיש הזה במשפטו ולא לשוא פחד, כי כרגע עלה הבמתה אחד הצעירים ופניו כפני להבים מרוב עברה וזעם ויקרא אל העם בקול אדיר וחזק:
– רבותי! אנחנו כלנו נקראנו לצבא בשנה הזאת והננו מוכנים ומזומנים ללכת אל הגורל בלב תמים ובנפש חפצה, וכלום הדבר חסר אלא כי יתעודדו אילי הכסף לקום על נדיבות איש איש כאשר ידבנו לבו, והיה הכסף למשען לנו בכל העת אשר נעבוד בצבא וגם למחית הנשים האמללות וילדיהם הרכים בהפרד עתה בעליהן ואביהם מעליהם, ולא – –
– באונס ובחוזק יד לא נתן לכם אף אגרת נחשת אחת – שסע אחד הגבירים את המעיר בדבריו – לא כן לו קדמתם לבא לביתנו ותדברו אלינו רכות כפי חוקי הנימוב ודרך הארץ.
– אוי לאזנים ששומעות דברי שקר כאלה בהיכל ה'! – קרא הצעיר מעל הבמה ועיניו המפיצות כדורי אש פלדות מלאו דם – האם לא יום יום דרשנו לשכנכם ונדפוק על דלתות ביתכם בתפלה ובתחנונים? האם לא יום יום התנפלנו לרגליכם אפים ארץ ונשפוך את מרי שיחנו באזנכם ונחל את פניכם כי תפליאו עצות ותבקשו תחבולות למצוא מוצא לכסף תמיכה בעד אלה שיעלה עליהם הגורל לעזוב את אביהם ואת אמם וללכת בצבא? האם לא יום יום המסנו בדמעות עינינו את רצפת אולמיכם והיכליכם הבנויים כמו רמים? האם לא העידונו בכם אולי יום יום השכם והערב כי אם אתם אומרים להקשיח את לבכם ולהכביד אזנכם משמוע לקול תפלתנו, וערכנו לפניכם את החזיון אשר תחזינה עיניכם ברגעים האלה? ואתם, האם לא שלחתם אותנו יום יום מעל פניכם בידים רקות, אבלים וחפויי־ראש לעומת שבאנו? קומו ענו בנו נגדה נא כל הקהל הקדוש הזה!
– אבל אַל לנו לבלות את העת היקרה בפטפוטי־מלין – הוסיף הצעיר לדבר בקול – את הנעשה אין להשיב ואין צועקין לשעבר. עתה הנני שונה וחוזר על דברי הראשונים בשם כל עדת הצעירים בעירנו העומדים על הפרק בשנה זו, כי כל זמן שלא נדע נאמנה בנפשנו כי יש לנו תקוה מכם להעזר במשען כסף לא נתן לכם לכלות את תפלת המוסף ולזוז ממקומכם, ולא עוד אלא שגם ידינו נטויות להקהל על בתיכם ולהראותכם נחת זרו – אבל לא אוציא את הדברים הקשים והמרים האלה מפי; לא אפונה כי סוף סוף ירך לבבכם, לב ישראל, ולא תביאנו לידי נסיון זה… זאת ועוד אחרת. מעז יצא מתוק, ומהתלאות והמצוקות הרבות והעצומות אשר השתרגו עלו על צואר אחינו אשר הלכו לעבוד בצבא בשנה העברה, לפני שנתיים ובכל השנים, אחרי כל אלפי ההבטחות אשר הבטיחו אותם אלופינו המסורבלים בכסף ובזהב לצאת לעזרתם – כי לא עמדו אחינו הגבירים בדבורם ולא מלאו אחרי הבטחותיהם – מהתלאות האל תצא לנו הפעם תורה חדשה לבלתי תת אמון בדברי שועי ישראל ולפון בישרת לבבם. על כן נפשנו בשאלתנו: אם תתעשתו לענות לקולנו המדבר אליכם בצדקה ורוחכם ישאכם לעשות לטובתנו את הדבר אשר אנחנו מבקשים מכם, אז תשימו נא את החלטתכם זאת בפי הרב והוא ישמע את דבריכם מעל הבמה באזני קהל ועדה. הרב והמקום הקדוש אשר אנו עומדים עליו, שני אלו נותנים לנו ערובתכם כי הבטחתכם סופה להתקיים… הושיעו נא, אחים, ויהי אלהים עמכם! –
ויהי אך ירד ירד הצעיר מעל הבמה, ותבכנה הנשים הצובאות בהיכל ה' ותשוענה מר ותתופפנה על לבביהן ויתנו גם עולליהן ויונקי שדיהן בבכי קולם ותפתחנה גם ארובות עיני הגברים ותזלנה מבול דמעות בוערות כנחל גפרית ויילילו משבר רוח אבות ובנים, אמות ובנות יחדו וינועו אמות הספים מקול הצעקות והיללות, ויהי בית אלהים לשדה בוכים ולעמק הבכא.
– מה תאמר, פדהצור, לזמרת המשוררת הזאת? – שאל גביר אברך אחד בשחוק את רעהו הנצב אצלו בצד המזרח מעבר השני ויור לו באצבעו על אשה צעירה לימים בעלת שערות צהובות, רמת הקומה ודלת־בשר אשר עמדה למולם ועיניה האדומות היו לשני יבלי־מים אשר שטפו עברו על לחיי העולל אשר כרע רבץ על לבה ויינק לתיאבון את חלב שדיה, ושפתיה נעות: אישי! אישי!
– מנגינת המזמרת בליל אשר שמענו אמש בבית המשתה “תחת אגן הסהר” – ענה לו רעהו – נעמה לאזני ביתר שאת וביתר עז. אבל מי זאת הנשקפת שם כמו שחר? – הוסיף לדבר בנשאו את עיניו אל האשנב הפתוח הנשקף מעזרת הנשים מלמעלה – ראה נא, הנה רעיתך קורצת לך בעיניה כי תצא אליה החוצה; אות היא, כי עכוב הקריאה לא יעצרנה מלכת הביתה…
ויהי האברך לוטש את עיניו אל עזרת הנשים וחן ונעימות מרחפים על דל שפתיו, והנה ברגע זה עזבה רעיתו את מקומה על יד החלון ותכונן צעדיה אל הפתח, וירא הגביר את אחורי הגבירה ופניה לא נראו אליו, ואולי בכדי להפיג את צערו, נתן בשיר קולו:
Гјaзки, глазки гдъ ВЫ крыlсь?"
Сhρыιись, скрылись, не вид…"
עוד לא כלה האברך את דברי שירתו בנגון המיוחד לה, והנה יד חזקה כמטיל ברזל נחתה פתע לפתאום על לחייו שושנים אחת ושתים ותחשכנה עיניו בארובותיהן ויאנק דום…
– העת גילת ורנן לך הפעם בזמן שדם לבבנו שותת ויורד בראש כל חוצות? – נשמע קול אחד הצעירים מדבר מאחוריו ברגז וכעס – אנחנו כולנו טובעים בים צרה וצוקה, ואתה אומר שירה?!
הגביר המוכה ורעהו העומד לימינו אשר הבינו כי ברגעים האלה יד הצעיר תקיפה מידם ואם יקשו אליו לא ישלמו, נשאו את בשרם בשנם ויבליגו על קצפם ולא ענו דבר לאיש חרמם אשר לא זז ממקומו ויעמוד תחתיו בידים קמוצות כאיש ערוך למלחמה.
* * *
בין כה וכה והגבירים בשמעם את דברי הצעיר ואת כל אשר נגזר עליהם מאתו, קרן עור פניהם; ותחי רוחם בקרבם.
– אם יבטיח אותם הרב אפילו אלף אלפי פעמים כי חפצם ימולא, לא נתן להם אף פרוטה אחת – אמר אחד הגבירים – והוא יהיה השעיר לעזאזל לשאת עליו את כח עונותינו.
וימהרו ויגשו אל הרב אשר ישב על כסאו אצל ארון הקדש ויקרא בקורת־רוח את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום מבלי שית לב אל הסער אשר מסביביו ההולך וגדל מרגע לרגע.
־– רבי! – קראו אליו שנים שלשה גבירים – השמעת את חפץ הצעירים?
– שמעתי! – השיב להם הרב במנוחת נפש– ומה בכך? אטו בי תליה מלתא?
– ומדוע תפגר מעלות הבמתה ולעשות כבקשתם?
– האדבר בשמכם אל הצעירים את הדברים אשר לא שמתם בפי? – שאלם הרב כמשתומם.
– רבי! – קראו אחדים בפה אחד – הננו נותנים לך כח והרשאה להבטיח את הצעירים כי היום בלילה נקרא אספה רבה ונשתדל ונחתור בכל עוזנו להפליא עצות בדבר התמיכה ולעשות בה סדר ומשטר; לאיש איש מהם נתן לפי מדת צרכיו ובלבד שיופיעו כולם אל הגורל, אחד מהם לא נעדר, ולא יעלו על כלל ישראל את חמת פקידי הרשות עד להשחית.
עפעפי הרב בחנו את המדברים ומבטיו נחתו בהם עמק עמק כמו חפץ לקרא מעל רשמי פניהם את הכתוב וחרות על לוח לבבם…
– הידעתם, רבותי – שאלם הרב – כי חטאת נוראה רובצת על המדבר ואינו מקיים, על האומר ואינו עושה ומה גם על האיש אשר יחל את נדרו אשר נדר במקום קדוש כהיכל אלהים? הידעתם כי העון הזה אין לו כפרה?
– ידענו! ידענו! – השיבו לו הגבירים בפנים עקומות כי לא צפן לבם משכל ויבינו אל מה ירמזון דברי הרב האחרונים – אבל הלא אנחנו לא יחד כבודנו בין מפירי נדר ומחללי שבועה, וככל אשר נבטיח פעם אם בפינו או על ידי אחרים, כן יקום.
מראש ידעתי כי כן הוא – אמר הרב בשפה רפה – ומעולם לא עלה על דעתי לחשדכם במה שאין בכם, אבל ראיתי חובה לעצמי – – –
– רבי! – הפריע אחד הנגידים את דבריו – מהרה וכלה מעשיך; מורה השעות כבר השמיע את השעה השתים עשרה, עוד מעט וזמן תפלת מנחה יגיע ואנחנו עוד לא התפללנו תפלת המוסף וכל העם רעבים ללחם…
ויעל הרב הבמתה ויעש בכמצוה עליו מפי הגבירים…
חמת הצעירים שכחה והמון גבורי ישראל נמוג וילך שבע־נצחון ומלא תקות כרמון…
בנשימה אחת כאשר יקרא הקורא במגלת אסתר את עשרת בני המן כלו – הקורא את קריאת התורה והחזן את תפלת המוסף, וכל העם שבו איש איש לביתו.
ה. כִּדְאִשְתַּקַד 🔗
היום רד ויאת לילה – ליל מוצאי שבת קדש!…
גם בפעם הזאת כבכל שנה ושנה הקימו הגבירים את דבריהם אשר דברו בינם לבין עצמם וידחו את האספה מיום ליום ומלילה ללילה משום טרדה וחוסר עת…
– טרדת הגבירים הזקנים במאי היא?
– בסוד הספירות! כל הימים והלילות הנם יושבים וסופרים ומונים את שבתות השנה על פי ספרי הלוחות של דפוס ווארשה ויוזעאפוו…
– למאי נפקא מינה?
– לעניין לקיחת נשך ומרבית.
– ובניהם הצעירים במאי עסקם?
– הם עושים ימיהם כחגים ומבלים ימיהם ולילותיהם בבית המשתה “תחת אגן הסהר”, נהנים מזיו מטרוניתות יפות ומסתכלים בקנקן ובמה שיש בו…
– והמרא דאַתרא במאי טרוד?
– הרב טרוד הוא באמת, כי נגלה לו פתאם לפתע כר גדול ונרחב לפעולה ולעבודה: בשבוע אחד מתו חמש נשים יולדות בעיר, ויאזור הרב כגבר חלציו ויקח מקלו בידו וילך ויחפש עונות ופשעים בכל החצרות והבתים. כי ימצא את אשר יבקש – הדבר הזה כשחר נכון מוצאו, אבל אם תעצר המגפה – יודע אינני…
– ור' יקטן המורה הוראה מאי עבידתיה?
– ר' יקטן חורק את שיניו על המרא דאתרא!…
___________
יום הגורל בא, בא! –
ומבני ישראל לא הופיע אף אחד לבד מבעלי הזכיות וההנחות, אשר נלקחו כולם לצבא, אין נקי…
ויקרא העם לבכי ולמספד, כל לב נמס וכל עין בוכיה, ויהי בעיר תאניה ואניה מאין כמוה ותעל שועת בת יהודה השמימה וידע אלהים!…
אל מה העם נאנח? מפני מה הוא מתמרמר בבכי? –
העם נאנח על כי:
אִיש יִרְעֶה יָדוֹ כָל עֲמָלו לְפִיהוּ,
אֵין דוֹאֵג אֵין חלֹה בַעֲמַל אִָחיהוּ,
עַל כֵּן אֵין יֶשַׁע, אֵין מִשְטָר וָסֵדֶר;
(גארדאן).
העם מתמרמר בבכי על – חטאת הקהל.