לוגו
סלסלי הזהב בסלסילת הכסף
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“המספרת” – סמדר

לבת-המצווה שלה

על הקיר בביתה של סבתא שלי, בחדר הגדול, הייתה תלויה לה אצטבה יפה, עשויה עץ אדום. על האצטבה הייתה פרושה מפית צבעונית, עתיקה. כל החפצים על אותה אצטבה היו יפים ועתיקים, עשויים כולם כסף טהור. מעוטרים כולם עלים, פרחים ופירות ומנצנצים כולם באור חיוור ורך, כאור ירח וכוכבים.

נשען אל הקיר, מקצה האצטבה ועד קציה, עמד לו מגש-כסף גדול, חרות כולו ציצים ופרחים. שתי ידיות היו לו כשני ענפי-גפן, מצמיחים ענפי-כסף. על המגש הזה היגישו כיבוד לאורחים, בהתאספו ב“ברית” של סבא-רבא-רבא-שלי, לפני כמאה ושלושים שנה….


ושעון-כיס מעורר היה שם, בעל שרשרת כסף. רק סבא וסבתא שלי ידעו לסובב ברגים ומחוגים, כדי שישמיע השעון את צלצולו, צלצול פעמון-כסף, צלול ורך. את השעון הזה קיבל סבא-רבא-רבא שלי לבר-מצווה שלו, לפני למעלה ממאה שנה….


וגם קופסת-טבק הייתה שם עגלגלה וחלקלקה, שפרצופי הקטן נשקף ממנה כתמונת ילדה עתיקה. הקופסה הזו נפתחת ונסגרה במין קפיצון קטנטון כעדשה. סבא שלי הראה לי, איך היו נוטלים מתוכה פעם-פעם, קמצוץ של טבק ריחני, עוטפים אותו בפיסת נייר קטנה ודקיקה, וכך היו עושים סיגרה קטנה ועלובה. בימים ההם, עוד לא היו בעיירה, בחו"ל, סיגרות למכירה. את קופסת הטבק הזו קיבל סבא-רבא-רבא שלי לחתונתו, לפני מאה וחמש-עשרה שנים.


לפני מגש-הכסף, על האצטבה, התרוממו להם בגאווה שני פמוטות כסף גבוהים, יפהפיים, להדלקת נרות-שבת. סבתא שלי הראתה לי פעם, איך הייתה סבתא שלה מדליקה נרות בפמוטים האלה, סמוך לשקיעת השמש בערב-שבת. ועומדת אחר-כך על מקומה דוממת, שתי כפות ידיה על שתי עיניה, ומברכת בשקט, את כל בני ביתה במנגינה עצובה ומתוקה. את הפמוטות האלה קיבלה סבתא1-רבתא-רבתא שלי לחתונתה עם סבא-רבא-רבא שלי, לפני כמאה ועשר שנים…


וגם קופסת-אתרוג הייתה שם בצורת מלבן, עשויה כסף טהור, ולה ארבע רגליים, בצורת ענפים שאתרוגים משובצים בהם. וידית הייתה לקופסא, כפתור קטן שהוא אתרוג מושלם, באמת! בתוך הקופסא היה תמיד פשתן-זהב רך וריחני עוטף באהבה אתרוג-זהב. בכל חג סוכות היה האתרוג החדש רענן, גדול וריחו נפלא. עד פסח קטן ורזה, הצטמק כלימון, התקשה כעץ, ולבסוף נזרק לתנור ונשרף באש. את קופסת-הפלאים הזאת קיבלה סבתא-רבתא-רבתא מאביה, כשילדה את סבתא-רבתא שלי, לפני כתשעים וחמש שנים…


והיה שם גם גביע-אליהו הנביא, עומד על רגל גבוהה. על כף רגלו העדינה ראיתי ברכה חקוקה בכסף, שברכו חבריו מבית-הכנסת את סבא רבא-רבא, כשנולדה לו בתו, היא היא אותה סבתא-רבתא שלי, לפני כתשעים וחמש שנים…


ואחרונה אחרונה חביבה, עמדה לה בפינת האצטבה סלסילת-כסף קטנה. אותה אהבתי מכל הדברים שהיו על האצטבה. לרצפת הסלסילה הזו היו סלסילת חוטי-כסף דקיקים, ושפתה, סביב סביב, זר של עיגולים קטנטנים, נוצצים כפנינים. הסלסילה הזאת הייתה תמיד מלאה פשתן. פשתן רב שריחו ערב, כריח אתרוג ישן.


כשהייתי קטנה, אהבתי להזיז כיסא אל מתחת לאצטבה, טיפסתי עליו והתבוננתי בכל הכלים הנפלאים ההם. גם ליטפתי אותה ברכות. לא הזזתי אף לא כלי אחד מכלי-הכסף: אם ארים את השעון – אולי ייפול חלילה מיידי; את קופסת האתרוג לא ידעתי לפתוח בידית האתרוג; הגביע והפמוטות יתלכלכו, אם אגע בהם באצבעותיי; קופסת הטבק החלקלקה אולי תתחלק מיידי, תיפול ותישבר: אבל בסלסילה, בסלסילת-הכסף – לא הייתה כל סכנה! כל כך קלה הייתה! היא בוודאי לא תיפול מיידי! וגם לא היה בה מה שיתלכלך! רק פשתן רך שריחו מתוק כל כך, עד שבאו לי דמעות לזוויות עיני. היה לפשתן הזה ריח מתוק כריח תלתליו של אחי התינוק.

ערב אחד, יום-יומיים לפני חג הסוכות, טיפסתי לי ועליתי על הכיסא שהזזתי אל מתחת לאצטבה. ידעתי שלסבתא שלי כבר יש אתרוג חדש ואולי תכניס אותו עכשיו לקופת הכסף! והינה נגשה באמת לאצטבה ואתרוג חדש בידיה! הוא הפיץ ריח נפלא בכל החדר. היא הניחה אותו בזהירות רבה לתוך הקופסא, עטוף כולו פשתן-זהב, יפה יפה, שלא יישבר לו הפיטם היקר, העיקר. היא הגישה את הקופסא לפני אפי ואמרה: - התבשמתי, חמדתי, בריחו הטוב של האתרוג. מחר ניקח אותו לסוכה! – כך בדיוק אמרה. סלסילת-הכסף עדיין הייתה בידי. הרחתי את האתרוג החדש עוד ועוד ופתאום אמרתי: – סבתא, למה לא קנית אתרוג גם לסלסילה הזאת? זה לא יפה מצידך, סבתא, גם לה מגיע, ולא רק לקופסא המגונדרת הזאת! – ומי אמר לך, טפשונת, שזו סלסילת אתרוג? – שאלה אותי סבתא. – לא אמרו לי, אבל הלא יש בה פשתן-של-אתרוגים! – עניתי לסבתא. – לא, חמדתי, הסלסילה הזו היא כלל וכלל לא סלסילת אתרוג ו“הפשתן” כלל וכלל אינו פשתן, אלא שיער של תינוקות! כך אמרה לי סבתא. – מה? כמעט צעקתי – שיער של תינוקות? מה פתאום? של איזה תינוקות? הלא הוא, הוא בדיוק כמו פשתן! אותו הצבע, אותו הרוך, וגם אותו ריח מתוק כזה, של אתרוג?! –נכון, את צודקת, ילדתי, – צחקה סבתא – אותו צבע, אותו רוך, אותו ניחוח של אתרוג, ובכל זאת הוא לא פחות ולא יותר משיער של תינוקות… – סבתא’לה, ספרי לי, מי ומדוע שמו בסלסילה הזאת שיער של תינוקות?! – טוב, נכדונת, באמת הייתי צריכה לספר לך כבר מזמן, על סלסילת-הכסף היפה הזאת. ראיתי שאת אוהבת אותה מאוד, את חושבת שלא ראיתי? סבתא רואה הכול… היא לקחה מיידי את הסלסילה בידה האחת ובידה השנייה לקחה אותי מעל הכיסא, קטנטונת ורזונת מאוד הייתי אז… היא ישבה לה בכורסא והושיבה אותי על ברכיה. התבוננתי בעיניה. היה בהן מבט מנצנץ. מבט שטוף דמעות, גם רחוק וגם קרוב-קרוב.

– הסלסילה הזאת, ילדתי, הייתה בבית אמי. כשהייתי קטנה, כמוך, לפני כשבעים שנה. תמיד תמיד היה בתוכה תלתל קטן, סלסל-זהב כזה, רך וריחני. אמא שלי, סבתא-רבתא שלך, אמרה לי פעם, שכאשר מלאה לי שנה אחת, וראשי היה כולו סלסילי-זהב, רכים וריחניים, נטלה מספרים קטנות וגזזה משערי סלסל אחד קטן. את הסלסל הזה שמה בסלסילה הזאת שקיבלה מאמא שלה, כשילדה אותי. היא פשוט רצתה מזכרת משער-התינוקות שלי. רוב התינוקות הם בהירי-ראש כשהם תינוקות, אבל כשהם גדלים, הם משחימים, משחירים… והינה – המשיכה סבתא לספר לי, היושבת על ברכיה, כשילדתי את בני הבכור, הוא אבא שלך, וראש התינוק שלו היה כולו סלסילי-זהב, כראשי שלי בילדותי, נתנה לי אמי, את סלסילת-הכסף והציעה לי לגזוז תלתל מראשו ולשים גם אותו בסלסילה הזאת, יחד עם הסלסל שלי. זה היה לפני יותר מחמישים שנה… עשיתי כדבריה אז, וגם בכל פעם שמלאה שנה ראשונה לכל אחד מילדי, ואחר-כך לכל אחד מנכדי… לאט לאט התערבו הסלסלים זה בזה ושוב אין לדעת סלסל זה של מי הוא זה, או זה, מתוך פקעת-הזהב…


סבתא עדיין ישבה על הכורסא והסלסילה בידיה. גם אני עדיין ישבתי על ברכיה. עיניה היביטו בסלסלי-הזהב שבסלסילת-הכסף. הן היו מלאות דמעות. הדמעות טפטפו לתוך הסלסילה. אני הרגשתי שהיא רואה בעיני דמיונה את כל בניה ונכדיה כשהיו תינוקות, גם את אלה שאינם עוד.



  1. “סבאת”במקור – הערת פב"י.  ↩