לנשמותיהם של

סבי, אבי, ובני

שכולם יוסף

באר מים חיים. לא פשוטו כמשמעו, ובכל זאת.

ביום קיץ לוהט, בנורא שבקייצים שהיו לנו מעודנו,

עלינו, אישי, בתי ואני, לצפת, לחפש את באר-מים-חיים.

אין זו שגיאת תחביר. גם לא סתם באר, שאיש מן הישוב קם יום אחד ויוצא לחפשה.

אנחנו חיפשנו את “באר מיים חיים”.

ספר זה, שחיבר אבי-סבו של סבי, ומאז היה שם הספר לשמו —

היה אחד מחפצי הקדושה שהיו בבית סבא,

כגון הפמוטים של שבת, החנוכייה, הטלית ותפילין בנרתיקיהם העשויים קטיפה סגולה, רקומה בוורדים אדומים, גביעו של אליהו הנביא וקערת הפסח,

וה“כוס” — ציפור עשויית כסף, שראשה מתברג והיא בית-בְּשָמִים להבדלה.

כל אלה, כרכי הש"ס וטורי ספרי הקודש הגדולים והכבדים, שריחם מתוק ועתיק,

היו לי נוף ילדות. לא נוף-טבע, לא נוף-אנוש. נוף חפצי-קדושה.

אליהם נתלוותה נעימת לימוד הגמרא, נעימת תהילים, נעימת הברכה להדלקת נרות

וזמירות של שבת ושל הבדלה. וזקנו הלבן של סבא.

סבי זה, שמעולם לא שכח להוסיף מתחת לחתימתו המסולסלת:

"נין ונכד לרה"ג 'באר מים חיים' ", למה לא סיפר לי מעולם, כי סבו עלה בסוף ימיו לארץ והוא קבור בצפת?

חידה היא לי.

לא אוכל להעיד על עצמי, שקראתי שלושת ספריו:

“באר מים חיים”, “סידורו של שבת”, ו“שערי תפילה”.

שניים מהם מצויים בביתי ואני מעיינת בהם.

שלישי נעלם מעיני. הוא אבד כשפורק בית סבי, לאחר שנפטרו סבתי וסבי.

אוהבת אני לחזור ולקרוא פתיחתו הצנועה של “באר מים חיים”:

“יהיה רצון שתשרה שכינה במעשה ידי. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”.

זאת בשתי שורות. ובשורה השלישית מתחיל ביאור פסוקי תורה כסידרם,

משולב במדרשים ואמרות חז“ל, בשני טורים צפופים, בכתב רש”י —

פותח בפרשת “בראשית” ומסיים ב“האזינו”.

הספר מלא הערות כתובות בעיפרון, קווי הדגשה וסימני קריאה.

מי כתבם? סבי? אביו? סבו?

ומדוע זה מסתיים פירוש ספר “ויקרא” בשני טורים

ומתחיל ספר “במדבר” בטור רחב אחד?

מי שהיה יכול להאיר עיני — עצם עיניו לפני למעלה משלוש עשרות שנים.

השעון, שקיבל לבר-המצווה שלו, לפני מאה שנה, עדיין מתקתק למראשותי, אבל הוא…

בקיץ אשתקד סיפרה לי בת-דודי, ה“חמישית-בחמישית” שלי, שלומית,

שסבנו הקדמון הזה קבור בצפת, וכי היא ובעלה עלו לקברו,

והציעה גם לנו לעשות זאת. — חוויה — אמרה. נדלקתי מייד לעלות לקבר-אבות.

לא עברה שעה מבואנו לצפת, וכבר נכנסנו בשערי בית-הקברות העתיק שלה,

המוקף חומה. הזה הוא בית-קברות יהודי: עירום ועריה. רק ערימות אבנים לבנות.

כל אבן, אם אינה מציבה שנתפוררה, היא אבן-סימן-ביקור,

שהניחוה כל מי שעלו לקברות קדושים וצדיקים שבצפת, השוכבים כאן איש בערוגתו.

אין כאן נוי ואין כאן רוך שיסיחו דעתך מן המקום שאתה שרוי בו.

רק ישימון מסנוור. אין גוונים ואין ריחות. אין פרחים ואין פרפרים.

רק רוח נושבת וצרצרים מצרצרים.

הדממה עמוקה והולמת אזניים. שמיים אביכים. הרים סביב.

וסילונות חלב מוּתָךְ הולכים מן המציבות, כבוד, רוממות ויראה מסביב.

—תראו שם את הקבר של ר' יוסף קארו וממנו יורד כמו נחל חֵלֶב.

ככה שמאלה וישר אל מערה! זוהי מערת ה“באר מים חיים” —

נאום אדם שידע וגם הסכים להנחותנו בדבריו למטרתנו.

—היכנסו, תביטו שמאלה. שם כבר כתוב. זהו.

מציבות שחרבו הן סיפורים גנוזים. מציבה וסיפורה שתוק בתוכה.

גנזי צרות ופורענויות. מציבות עומדות ומחודשות,

אילו היה פנאי לעיין בהן — והרי הן דברי ימים של יהודים שעלו ובאו הנה,

מי לחיות ומי למות ולהיקבר.

תאריכים. “ת.נ.צ.ב.ה.” חקוק על כל אחת.

האמנם צרורות כל הנשמות האלו בצרור החיים?

אחת מהן הייתה והייתה באותו יום.

עד מהרה ניצבנו על-יד קברו של ר' יוסף קארו ולא נתעכבנו,

וכבר החלקנו כמעט על נחל החֵלֶב המוּתָךְ בלהט היום.

זוהר היה החלב בניצנוצי צבעי הקשת.

כמה דורות של נרות דלקו כאן לכבודו של ר' יוסף קארו.

ריח של טחב, שחור-סמיך של פיח, מלוא המערה,

כשהורגלו עינינו לאפילה ראינו בה שני קברים:

האחד ניצב מול הפתח, לוח מצבתו נסתר תחת תל אבנים המתנשא עליו,

השני, מימין, סמוך לכותל המערה, גם הוא — תל אבנים על גבו,

אלא שנמצא מי שטרח ונתן כתובת על הקיר, בָּרוֹם, שלוש מלים בלבד:

“באר מים חיים”. אותיות חצובות בקיר ומשוחות בצבע אדמדם.

כאן הוא קבור, איפוא, אחד מאבותי הקדומים.

חשתי בי פתאום חוש שביעי, חוש-שורש. חושורש.

בין האבנים תחובים פתקים, מכתבים, אגרות.

מהם מתפוררים מריקבון, מהם שלמים, אבל מחוקים, מהם שלמים וקריאים.

הוצאתי אחדים מהם ועיינתי בהם. מצאתי כאלה, הכתובים באותיות רש"י,

אחרים — עברית ויידיש, ספניולית, אנגלית;

בקשות אישיות ובקשות של “נוסח”,

לבריאות הגוף והנפש, לחיים ארוכים, להצלחה, לעילוי נשמה —

יהודים מכל קצוות עולם עולים הנה בדחילו ורחימו ותוחבים פתקים.

לא היה בידי נר להדליקו.

ואפילו היה, אפשר שלא הייתי מדליקה אותו ל“באר מים חיים”, סבא-רבא שלי.

כמה דורות של ירֵאים ושלמים, סבים וסבתות, אבות ואמהות

חיו ומתו בשלשלת שלמה ותמימה של ירֵאים, עד שבאתי אנו וקיצצתי בשלשלת.

נטשתי את ביתי ואת עירי ירושלים.

נטעתי שריגַי באדמה אחרת.

איננו ירֵאים, איננו שלמים,

מכל מקום, לא בעיניהם, אילו היו עיניהם פקוחות.

אולי חטאתי, פשעתי? אולי כיביתי הנר?

אילו יכולתי להעמיד שאלה זו באזני אבי הקדמון “באר מים חיים”,

מה היה משיב לי? מה דין ומשפט היה קוצב לי?

יצאנו לאור הצהריים, לסינווּרם וללהט היום.

התנהלנו בקושי במעלה הגבעה, בין ערימות האבנים והקוצים.

פתאום חשתי רווחה קלה. חשבתי על כך, שהינה נכדי העשירי למניין,

זה שטרם נולד, עלה יחד איתי ועם אישי לקברו של אב מאבותיו הקדמונים,

בעודו בבטן אמו, היא בתי.

ה“חושורש” נתן בי משמעות לדבר הזה.

אולי לא כיביתי נר מדור-דור,

אלא רק שיניתי בת-אחיזתו ומקומו?

נכדי יונתן, נרו יאיר.

נגעה אש באש. נפש בנפש.

תמוז, תשל"ד