יִרְאֵי-שָׁמַיִם אֲנַחְנוּ הָאוֹהֲבִים, נַעֲרִיץ דֶּמוֹנִים,
אַדִּיר חֶפְצֵנוּ מְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כָל-אֵלָה, כָּל-אֵל.
בְּזֹאת גַּם דָּמִינוּ לָכֶם, הָרוֹמִים-הַמְנַצְּחִים, שֶׁנְּתַתֶּם
מָעוֹן בְּתוֹכְכֶם וּזְבוּל לְאֵלֵי כָל-אֻמָּה וָגוֹי,
גַּם אִם פְּסָלָם הַמִּצְרִי, שְׁחוֹרִים וְקָשִׁים בְּבַזֶּלֶת,
גַּם אִם יְוָנִי בְּשֵׁשׁ צָר אוֹתָם לְבָנִים בְּנֵי-חֵן.
אֶפֶס הַדָּבָר לֹא רַע גַּם בְּעֵינֵי הַנִּצְּחִים אִם נָשִׂים
מֵיטַב קְטָרְתֵּנוּ בְּאַף אַחַת מִבְּנוֹת אֱלֹהִים.
אָכֵן, בְּרָצוֹן גַּם נוֹדֶה לָכֶם, כִּי כָּל שִׂיחַ שְׂפָתֵינוּ
וּתְפִלּוֹתֵינוּ יוֹם-יוֹם קְדוֹשִׁים לְאַחַת מִכֶּן.
חַגֵּי-סְתָרִים לָהּ נָחֹג בְּעַרְמוּמִיּוּת-עַלִּיזָה וּרְצִינוּת,
וְיָאֲתָה שְׁתִיקָה לְכָל אֵלֶּה שֶׁקֻֻּדְּשׁוּ בַּבְּרִית.
נִבְחַר לְעוֹרֵר חֲמַת הָאֶרִינְיוֹת1 בְּעָוֹן וָפֶשַׁע,
נִבְחַר לִבֵּנוּ עֲרֹב לְמַצּוֹת גְּזַר-דִּינוֹ הַקָּשֶׁה,
דִּינוֹ שֶׁל זֶבְס עַל גַּב אוֹפַן מִתְגַּלְגֵּל, אוֹ עַל גַּב סֶלַע
מִשֶּׁנִּמָּנַע מֵעִם אוֹתָה עֲבוֹדַת-הַחֵן.
אֵלָה זוּ שְׁמָה "שְׁעַת-הַכּשֶׁר'. צְאוּ-נָא וְלִמְדוּ לְדַעְתָּהּ!
תְּכוּפוֹת תִּגָּלֶה לָכֶם, כָּל פַּעַם וְצוּרָתָהּ שֶׁלָּהּ.
אוּלַי הִיא בִתּוֹ שֶׁל פְּרוֹטֶס, אוֹתָהּ לוֹ תֶּטִיס יָלָדָה,
שֶׁבִּמְזִמּוֹתָן לָרֹב נָפְלוּ גִבּוֹרִים בָּעָם.
עַכְשָׁו כֵּן תַּעֲקֹב הַבַּת כָּל נֶעְדַּר-נִסָּיוֹן וְטִפֵּשׁ.
לְעוֹלָם סוֹנֶטֶת בַּנָּם, חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי אָדָם עֵר.
רַק לְגֶבֶר רַב-פְּעָלִים, לַזָּרִיז תִּתְמַכֵּר מֵרְצוֹנָהּ,
רַכָּה, נִשְׁמַעַת הִיא לוֹ, מִשְׁתַּעֲשַׁעַת, בַּת-חֵן,
פַּעַם הוֹפִיעָה גַּם לִי, דְּמוּת נַעֲרָה שְׁחַמְחֶמֶת, וּשְׂעָרָהּ
שָׁחוֹר יוֹרֵד עַל פְּנֵי מִצְחָהּ, שׁוֹפֵעַ וָרָב,
קְוֻצּוֹת קְצָרוֹת הִתְפַּתְּלוּ מִסָּבִיב לַצַּוָּאר הַנֶּחְמָד,
פֶּרֶא הִסְתַּלְסֵל שְׂעַר קָדְקֹד הַיַּלְדָה אֶל עָל.
גַּם הִכַּרְתִּיהָ מִיָּד, אֶת הַנֶּחְפֶּזֶת תָּפַסְתִּי,
לַחֲזִיר לָמְדָה מִיָּד חִבּוּק וּנְשִׁיקָה בְרָב-חֵן.
הָהּ, מָה אֻשַּׁרְתִּי מְאֹד! – אַךְ הָס, כִּי כְּבָר עָבְרוּ הַיָּמִים,
אָפוּף אָנֹכִי בָּכֵן, מִקְלְעוֹת בַּת רוֹמָא כַּיּוֹם.
ירושלים, 3.11.32
-
אלות–הנקמה. ↩