וּמָה הַשִּׁיר הַבָּא עַד פֹּה
מִגֶּשֶׁר עַל הַשָּׁעַר?
הַשָּׁר אוֹתוֹ בִדְבִיר יָבֹא,
שִׁירוֹ בְּאָזְנֵינוּ יָעַר!
הַמֶּלֶךְ סָח, הַנַַּעַר רָץ,
הַנַּעַר שָׁב, הַמֶּלֶךְ אָץ:
הוֹי, הַזָּקֵן, בֹּא הֵנָּה!
"בְּרוּכִים הֱיוּ לִי, נְדִיבֵי-עָם,
בְּרוּכוֹת – נְשֵׁי הַהֶדֶר!
שְׁמֵי-נוֹי בְּרִבְבוֹת כּוֹכְבֵי-נָגְהָם –
אַךְ דַּעַת שְׁמָם תֵּעָדֵר.
מִדְּבִיר נֶהְדָּר מָלֵא כָּל-חֵן
הָסֵבְנָה, עֵינָי, כִּי לֹא כֵן
לִתְמֹהַּ – לִשְׁתַּעְשֵׁעַ.
הַשָּׁר עָצַם עֵינָיו, וּבְשִׁיר
צִלְצְלֵי-פְלָאִים רָעָמוּ;
בְּעָזְמָה הִבִּיט נִכְחוֹ אַבִּיר,
הָעֲדִינוֹת נִפְעָמוּ.
יָקַר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ מְאֹד,
וַיְצַו לָתֵת לוֹ לְאוֹת-כָּבוֹד
שַׁרְשֶׁרֶת, רֶבֶד-כֶּתֶם.
"לֹא לִי תִּתֵּן רְבִיד-הַזָּהָב,
כִּי לָאַבִּיר תִּתְּנֶנּוּ,
כִּידוֹן אוֹיֵב אָחוֹר כִּי שָׁב
בַּקְרָב כִּי יִפְגְּשֶׁנּוּ,
תִּתְּנֶנוּ לַמַּזְכִּיר שֶׁלָּךְ,
בְּסִכְלוֹתָיו גֵּווֹ בָּם שָׁח
יִשָּׂא גַם אֶת פַּזֶּךָ.
"אֲנִי פִי שִׁיר, כְּעוֹף יִתֶּן קוֹל
שְׁכַן-עֲנָפִים וְלֹא יֵלֶא;
וְשִׁיר נוֹבֵעַ גְמוּל יִגְמֹל,
פְּרָס לַמְשׁוֹרֵר פְּרָס-פֶּלֶא.
וּבִרְשׁוּתִי אִם לְבַקֵּשׁ,
אַחַת אֲבַקֵּשׁ: לִי הַגֵּשׁ
מִבְחַר יֵינְךָ בְּסַף-כָּתֶם".
תָּפַס הַסַּף וֶהֱרִיקוֹ;
“הֶאָח שִׁקּוּי-הַפֶּלֶא!”
אַשְׁרֵי הַזְּבוּל יֵאָמֵר בּוֹ –
מִנְחָה דַלָּה לִכְאֵלֶּה.
תִּחְיוּ בַטּוֹב, וְנִזְכַּרְתֶּם בִּי,
וְלִבְּכֶם יוֹדֶה לָאֵל, כְּלִבִּי
יוֹדְכֶם בְּעַד כּוֹס הַיָּיִן."
ירושלים, 20.2.32