תכופות חוטאים אנחנו על ילדינו. אנו ההורים ואנו המחנכים. יש שאנו דנים את מעשיהם לכף חובה ומבלי להבין את יסודות הדברים. לעתים עוברים אנו על יד חוויות נפשם ומבלי ליתן את דעתנו עליהן ואחרי־כן אנו משתוממים על התמורה החיצונית שבעצמותם. תכופות מאוד אנו חוטאים עליהם.

אך כעת, בריחוק של שש שנים בערך, נדמה לי, שמעולם לא העוויתי במידה כזו לבני דן, כמו בשעה שעקרתי אותו ממי־מנוחות חייו ההולכים לאיטם והסעתיו אתי יחד לאירופה.

הילד, שהיה רגיל להלך על אדמתה המוצקת של מולדתו, הרגיש פתאום, שהקרקע תחת רגליו מתפורר ומתחיל להתמוטט.

לדן התחיל תחוּם הנכר כבר עם נסיגתן של צמרות־שדרתנו הירוקות לאחור בנסיעתו כלפי תחנת־הרכבת על גבי העגלה הקטנה שלנו. – אך זה היה נכר, שאמנם הפליא אותו, עורר בו ענין, אך לא עמד כנגדו עמידת אויב. – ברכבת, הקטר, המון הערביות הלבושות שחורים עם קליפות־תפוזים בנחיריהן סגולה מפני הנזלת, כל זה הביא אותו לידי תמיהה, אך לא הבהילו ולא גרם לו צער.

ואוּלם בעברו בתל־אביב על יד חנות־פירות, פגש ראשונה בחייו סדר־עולם חדש, אחר מזה שנולד וגדל בו.

היתה שעת־צהרים חמה ודן התאווה מאוד לפרי מרענן. פירות הללו היו תמיד חביבים עליו, אוּלי משוּם שבילדותו היוּ יקרי מציאוּת בעמק־הירדן, לא כמו היום, או אוּלי מטעם הפשוּט, שפירות וממתקים דברים טובים הם.

והנה, פה באמצע הרחוב יש מחסן, כמו שם בבית – אמר דן בלבו – ואת הפירות הללו אגרו פה לפני המחסן הזה ודאי לארוז אותם בהקדם בארגזים ולשלוח אותם לחוץ־לארץ, כפי שסיפרו לו לא פעם. – רעיון זה חולף במוחו של דן במהירות הבזק, ומאחר שאצלו, כמו אצל כל בני גילו, רק כפסע בין המחשבה ובין המעשה, הרי דן עושה את הצעד הזה: עוזב לרגע את יד־אמו, ניגש אל ערימת־התפוזים ולוקח משם בשתי ידיו שני תפוזים וחוזר אל אמו ואומר:

– לקחתי אחד בשבילי ואחד בשבילך.

ומוסר לי את הפרי.

וכאן באה האכזבה הראשונה. אותה האומרת: “זה לא יפה, אסוּר ככה!”, פסוק שפוסקים לו אחרי־כן כל כל שעל ושעל. במקום חיוך טוב, שהיה בא לו שם בבית על מעשהו זה, ראה פה, איך אמו מביטה קודם נפחדת מסביב, אחר־כך לוקחת מידו את התפוז ומחזירה אותו בזהירות אל הערימה. –

עיניו הגדולות השחורות גדלו עוד יותר מהשתוממות. על פני גולת־זהרן חלף־עבר כעין צל, אחר־כך הבליח בהן זיק של איוּם. דם חם לו לדן וידעתי שעלול הוּא לפרוץ פה באמצע הרחוב בזעקת־שבר מייללת.

– אני אקנה לך תפוז – אמרתי לו מיד, כדי להבהיר לו את עיניו מעיכורן – פה צריך לקנות את כל מה שנחוץ לנו.

תשובתו של דן על זה היתה הגיונית בהחלט, באותו הגיון המיוחד לילד־קבוצה בן ארבע וחצי:

– הלא יש לו כל כך הרבה ולמה לא יתן גם לנו?

וכמעט אותו מחזה חזר ונשנה גם על יד בית־מסחר לצעצועים, שסוס־העץ קסם לו שם, עד שלא יכול לזוז ממנו. בלבו התחיל תוסס כעס צודק על בני־העיר, שיש להם כל־כך הרבה דברים, ורוצים את הכל לעצמם, לא כמו אצלנו בגן־הילדים.

אכן, תושבי־העיר הללו!

כשנסענו באניה וסביבנו שפע כזה של תכלת, תכלת מלמעלה, תכלת מלמטה, היתה רוחו של דן טובה עליו מאוד. לא הרבה ילדים היו על הסיפון, אך כמעט כולם דיברו עברית, היו משחקים עם דן, וגם אנשים מבוגרים התרועעו אתו כל הזמן, וכולם דיברו אתו בשפתו שלו. ובערב היו רוקדים, בשעה שהכוכבים ניבטו מן השמים ולפעמים ניתן גם לו להיות שם.

ורק דבר אחד קשה היה לו להבין ולתפוס:

נסענו באניה צרפתית והשירות לסעודה היה בידי כושים אחדים. אך מנהל המטבח היה איש לבן, בן־אדם סגלגל מאוד, חביב יתר על המדה, בעל פימה הגונה ועיני־קיפוד קטנות. לכולנו היה מחייך במדה שווה, בחיוך מעושה יותר, והיה הולך תדירות משולחן לשולחן לבקר אצל הסועדים ולתבל את סעודתם בבת־צחוקו ולשאול את כל אחד מהם, אם הכול בסדר. – ותמיד היה נעמד על יד דן ומלטפו על ראשו. דן קיבל את החיבה הזאת בקמיטת מצח וגם במשיכת כתפים שבקוצר־רוח. הדבר היה תמוה בעיני. מה הוא כועס על אדם זה?

אך לאחר־מכן, יום לפני שעזבנו את האניה, נודעה לי סיבת הטינה הגלוּיה הזאת למנהל המטבח:

ישבנו על אחד הספסלים שעל הסיפון התבוננו באיי יוון המרובים, על יערותיה הירוקים, גבנוני־הריה המיוחדים במינם וגבעותיה המבוקעות של שרשרת האיים האלה, שאודיסיוס היה תועה־נודד ביניהם לפני עידן ועידנים.

דן התענין ושאל על העם החי האיים, ומיד אחרי תשובתי שאל:

– וכושים אינם גרים שם?

ומבלי לחכות לתשובה, המשיך בדרך־המחשבות שלו:

– למה צריכים הכושים שם למטה באניה להיות תמיד תורנים ומדוּע השמן הזה לבוש תמיד בגדים יפים? למה לא מתחלפים אף פעם כמו אצלנו במטבח?

לא מצאתי לו תשוּבה לשאלתו לאלתר, הרגשתי פתאום, שכל אותו קורטוב־צדק, שיצרנו לנו שם בבית בעמק־הירדן המשרב, אינו אלא טיפה זעירה בים העוול הגדול בעולם.

כן, למה אינם מחליפים תור? –

ומאותו רגע ואילך רעשו לי ביתר שאון המכונות שם למטה והעלו בי על דעתי את גופיהם הנוטפים זיעה של אנשי־ההסקה, אחר־כך תעו עיני אל סיפון־העדנים שבמחלקה הראשונה, אל מטיילי התענוגות הלבוּשים בגדי־צחר.

ודן נשאר בלי תשוּבה.

אך כנראה גם לא חיכה לתשוֹבה, משוּם שמחשבותיו המשיכו את דרכן בקול:

– וכושי שכזה, אמא… האם גם כושי שכזה יוכל להפוך לבן־אדם?

בעצם לא היתה צריכה שאלתו של דן להתמיה אותי כל כך. הלא אלפי אנשים מבני ארצות־התרבות המפותחות ביותר מפקפקים בכך, אם הכוּשים בני־אדם הם, והם גם בונים בשבילם מדרכות מיוחדות ברחובותיהם.

האניה החליקה בדרכה הלאה ודן המשיך לטוות את מחשבותיו בחשאי.

כשהגענו סוף־סוף אל בית סבתא שבעיר הגדולה, היה דן פרוע לשמצה. כל הזמן רצה להיות רק אתי יחד ובשום אופן לא לראות ולהכיר פנים חדשות. אך תמיד באו מכרים, תמיד הופיעו בפתח פנים חדשות, עד שדן אמר פעם ברוגזה:

– אינני יודע, למה ישנם תמיד חברים חדשים בקבוצת סבתא?!

אך פעם ביקרה אצלנו ידידה ומאוד רצתה לראות את בן־ארץ־ישראל הקטן. בינתים התרגל גם לאט־לאט לסביבה וכשגם אני הייתי בחברתו, הראה גם אותות ידידות.

דומתני, שלהשתתף בסבלו של דן באותם הימים יוכל רק אדם, שאיקלע פתאום לבין אנשים שאינם מבינים אותו ושאינו שומע את שפתם. דן היה מקנא לי עם כל אדם שנכנסתי אתו בשיחה בשפה הזרה לו, ומובן מאליו, שברגע שמישהו בא, מיד פתח דן אתי בשיחה כדי להטות את דעתי אליו. ובאמת לא אשמתו היא, שקרוביו האשימוהו בחוסר־חינוך.

והנה, כשבאה מכרתי והתחילה לדבר אתי עברית, מיד יצא דן מחדרו לקראת צלצולה של שפת־אמו וניגש אלינו. וכשהאורחת אמרה לו “שלום”, ניגש אליה, הושיט לה את ידו – אך מיד התחרט, החביא את ידו בעקשנות לאחור, ואמר: לא!

זה הרגיזני ועורר בי השתוממות. נטלתי אותו הצדה ואמרתי לו:

– כעת תיגש – – – הלא היא מדברת עברית, היא היתה אצלנו בדגניה, מכירה היא את אבא.

אך דן לא השיב את ידו מאחורו, כי אם משך אותי למטה אליו, נטל את ראשי בין כפיו ולחש לי דבר־מה באזני. לא הבינותי מיד. הוא חזר על דבריו ביתר בהירות:

– אני לא אתן לה יד, עד שלא תסיר אה גרבים מעל ידיה!

לא התפלאתי על שלא רצה ללחוץ את ידה שהושיטה לו בכפפה.

היה זה אחרי הצהרים ביום בהיר. הלכנו שנינו ברחובות־העיר, שהיו הומים מאנשים זרים ושנינו שמחים שמחת־גומלין, לספר זה לזה על דגניה. דן אינו מוצא ענין בכל הנעשה סביבו בנכר. רק כשעוברת החשמלית או מערכת מכבי־האש, או איזו מכונית מיוחדת באופיה, דן מגלה מתיחות רבה להישגי הטכניקה. וגם חלונות־הראוה השונים מעניינים אותו וביחוד צעצועי־המשחק היפים. עכשיו יודע הוא כבר, שכל זה מוכן למכירה ושיכול הוא לרצות, אך לא לקחת אותם. הרקלמות הנעות שבחלונות מושכות אותו תמיד מחדש, ויש שעלי לעמוד אתו שעה ארוכה על יד גולם־נייר הנענע בראשו הנה והנה ומראה את לובן שיניו – ודן אינו יודע שׂבעה. אך כשעובר כלב, הרי זה מחלחל כזרם חשמלי בעצמותיו של דן, ובתוך התנועה הממוכנת שברחובות אם מופיע לעיניו סוס – דן רואה חלום בהקיץ.

ובכן אותה שעה אחרי הצהרים נפגשנו בסוס, שהיה רתום לעגלת־רהיטים – אם כן איפוא לא עליז שבעליזים. מכוחש, יבש, אפשר למנות באצבעות את צלעותיו, ונדמה לי, שגם באותה שעת פגישתנו לא היה שבע ביותר. – דן עצר בלכתו, התבונן בו מכל צדדיו, הסתכל ברתמתו הנוצצת ורצון עז תקפהו לעלות על העגלה. אלא שהנה יצא איש ממסדרון הבית, עלה על דוכן־הרכב, מתח את הרסן, והסוּס זע והתלבט לאט־לאט הלאה.

המשכנו את דרכנו ואני חשבתי, שסוּס ורכּבו נשכחו מלבו של דן. אך הנה בתוך רעש החשמלית והמכוניות נשמע קול צהלה רמה. דן נעמד, הרים את אצבעו ואמר:

– אמא, פה ישנה סוסה באיזה מקום!

לא חיפשתי אחרי הסוּסה, לי היה ברוּר שדן צודק. לחצתי את ידו הקטנה של ילד־הטבע שלי. מי מבין בני־העיר הנחפזים פה יבחין בצהלת־הברכה שהסוּס והסוּסה שולחים זה לזה בשאון־העיר?

כן, נערי, אנו שבים הביתה, אל חיק הטבע.

למרות כל אלה עברו עלינו הימים שם במהירות רבה. אמנם דן התגעגע מאוד על מולדתו המשורבת, ובכדי שיבלה את הזמן בנעימים יותר, החלטתי לבקר אתו במגרש־המשחקים לילדים.

קודם סיפרתי לו על הגן המיצל, שבו נפגשים ילדי העיר הגדולה, לבלות יחד בנעימים, ועל הפרחים הצבעוניים הרבים, הגדלים בשיפולי הגבעה. אחר־כך קניתי לו דלי של פח וכף. ומאוספקים ככה הלכנו אל מגרש־המשחקים.

כדי לבוא אל המגרש נחוץ לעבור דרך גן גדול שבשיפולי הר, ורק אחרי שמטפסים ועוברים את ההר הירוק, מגיעים אל המגרש.

בפעם הראשונה ראה עצמו דן מוקף עצים. פתאום עמד לפני ערוגת־יקינטונים ושתק. ושם רחוק, אחורי ערוגת־היקינטונים, היתה ערוגה שניה, מארכת, ובה נרקיסים פורחים. כשראה אותה דן, קרא בקול רם שמח:

– נרקיסים, אמא! בדיוק כמו אצלנו בבית־עניא!

ועוד טרם הספקתי להרגיש בדבר, ועוד טרם נזכר, איפה הוא בעצם, הוציא את ידו מידי ורץ כחץ אל הערוגה, שפרחי מולדתו רומזים לו משם – אך עוד טרם הרגשתי בדבר, ועוד טרם הרגיש הוא בדבר, צץ כמו מתוך האדמה אותו השומר הידוּע בעל הדשים הירוקים, בן־אדם קטן ועגול וזעום־הפנים. אותם הפנים, המסייטים בזכרונות ילדותם של ילדי־הכרך, וברגלי־הסַמך שלו התגלגל אל הנער תוך נפנופי איוּם במקלו המסוקס הנה והנה. –

מה תועלת, אם אבאר לו לשומר־הסדר ואפייסו בבקשות סליחה, נפשות ממשלתיות כאלה אינן יודעות רחמים בדין. סך הכול יכולתי ללחוץ אלי את הנער הנפחד, שצרור־הנרקיסים נפל לו מחופנו ולתת לו להזיל את דמעותיו.

* * *

אכן דן. הנרקיסים שבבית־עניא קסמו לך, ולא כל המותר לך שם בבית, ניתן לך לעשות גם פה.

דן נרגע לאט לאט – אך לאותו יום חסל מצב־רוח טוב. כל הזמן לא פסק לשאול שאלות ולהקשות קושיות על אותו שומר־הגן, איפה הוא מסתתר, שמוּכן הוא להופיע תיכף ומיד כשמישהו עושה דבק־מה? ולמה אסור לקטוף אפילו פרח אחד בגן זה?

הגענו למגרש־המשחקים.

ככר רחבת־ידים מוקפת עצי־דולב עתיקים, פה ושם תלוליות־חול, ילדים מגלגלים חישוקים ואחרים משחקים בכדורים. תנועה ורחש קל.

דן נעמד על יד הכניסה וסקר את המצב.

על יד הכניסה עבדו ילדים אחדים פשתני־שער ובפנים רציניים עשו באת ומעדר.

– בוא דן, אני אשב פה על הספסל הזה ואתה תוכל לשחק.

דן התחיל לחפור בכף בקטנה שלו, אך כדרך הילדים נמאס לו מיד ובחמדה רבה התחיל לפזול כלפי עגלית קטנה, שילד העמיס עליה חול. ועיניו התאוו יותר ויותר. – וכשהנער הזר התרחק לרגע, תפס דן את המתג והסיע את עגלית הקטנה הטעונה חול. – אך מיד הופיע בעל הרכוש, הוציא מידו בלי אומר את הרסן כשהוא מביט ישר בעיניו. –

נסיתי לבאר לו לדן, שהילדים פה אינם רגילים לשתף אחרים במשחק. – אך הסוף היה, שנאלצתי לכת הביתה, משום שהעגלה הקטנה לכדתו בכשפיה.

* * *

יום־יולי חם מאוד. מרצפת הרחוב צורבת וקירות הבתים נוגהים באורה החודר של השמש. בני־האדם מהלכים לאטם ובעצלתיים. הגברים בכותנות פתוחות והנשים נושאות את כובעיהן בידיהן.

אנו מתלבטים דרך הרחובות, רוצים אנו ללכת להתרחץ. דן מתעדן בזכרונות מולדתו:

– עכשיו מתרחצים הילדים בכנרת. מי יודע, אם נירה יודעת כבר לשחות. ואם גם הקטנים נלקחים אל הים. וכד כמה התייבש הים השנה.

ושוב נזכר:

– כן, והקטנים מתהלכים יחפים שם בדגניה.

אחרי־כן מפנה את פניו אלי, כעין איזו עיקשות מבליחה בעיניו, כרוצה לומר: נמאס עלי פה! ולבסוף אומר:

– אמא, גם אני רוצה ללכת יחף!

כאילו נשכני נחש. הלא אנו עומדים באמצע הרחוב! ובאחד הרחובות ההומים ביותר. מרצפת הרחוב המלוכלכת – – פסי־החשמלית הצורבים –

* * *

– דן, זה אי אפשר פה!

אך הוא אינו רוצה לשמוע הפעם כלוּם. עומד הוא על החלטתו.

– אמא, אני רוצה ללכת יחף!

ומשאינני מרשה לו, הרי הוא יושב לו האדם הקט באמצע המדרכה ומתחיל בכעסו לתופף ברגליו וצועק בלי הרף:

– אני רוצה ללכת יחף! כמו בבית!

המצב נעשה רציני, עוברים ושבים שומעים ילד צועק בשפה זרה־מוזרה להם לגמרי, אחדים נעצרים בלכתם ואחדים ניגשים אלי ונותנים לי עצות טובות.

אני מנגבת לי את זיעתי מעל מצחי, ודן יושב לו על המדרכה וצועק:

– אני רוצה ללכת יחף! אני רוצה יחף!

ועל זה מופיע מלאך מושיע בדמות נושא־המכתבים שלנו. האדם הטוב, בעל עינים של תלמיד בית־ספר, ניגש אל דן ומוסר לו מכתב ועליו בול ארצישראלי.

דן מביט במכרו היחידי פה בתוהו ובוהו זר זה המקיף אותו, נוטל את המכתב מאת אבא, בודק אותו, מביט ונזכר במולדתו הרחוקה, שוכח את כל העולם שמסביבו ובתוך הסאון הסואן סביב אומר בשקט הוזה למרחקים:

– זה מאת אבא. מן הבית.

אני משתמשת ברגע־רצון זה ואומרת:

– הנה, שם, בבית אפשר ללכת יחף, אך לא פה.

– כן – אומר דן בגאווה ובוז גם יחד – שם אדמה טובה, אפשר ללכת יחף. – –

ועוד מעשה קצר בעגלה וסוס, דברים המעוררים בדן את כל געגועיו לשדה ולאדמת־המולדת.

שוב אנו צועדים על מדרכת־הקיץ של העיר הגדולה, הזרה כל כך לדן. כזרם כביר זר, שדן חש אליו פחד, הולכים גלי ההמון ומגלגלים בשעה זו, חמש אחרי הצהרים, דרך הרחובות המשׂורדים אחד רודף ועובר את השני, דוחף את הקרוב אליו בחפזון לוהט. –

דן מפחד לטבוע אל תוך הזרם הזה. כבר פעמיים קרה לו שנסחף עם צהנחפזים ופתאום מצא את עצמו יחידי, בלי אמא, נפש החיה היחידה בין המון הזרים המבינה לשפתו, ורץ הנה והנה מבלי לדעת לאן. – וגם אז היה זה נושא־המכתבים תכול־העינים הטובות, שהוציא אותו מתוך ים־ההמון הגועש סביבו והוליכו על פי הכתובת הביתה.

מאז שני המקרים ההם מתאחז הוא ביד אמו בכל הכח בלכתו אתה ברחובות עיר.

אותו יום היה דן לבוש בגדים לבנים, צחורים כשלג על פסגת החרמון.

ובאחד מרחובות פראג פגשה אמא במכּר שלה. דן לא אהב את ברכות־השלום התכופות, וביחוד כשאמא היתה מדברת בשפה זרה לו, והפעם נתקעה אמא בשיחה במידה כזו, שאפילו לא הרגישה, שעומדת היא על יד סוס פינצגואי גדול ומגוייד, סמוך לו. הסוּס היה רתום לעגלת־פמים, שכנראה היתה מרוקנת כבר למחצה.

אינני יודעת איך קרה, אך פתאום הרגשתי, שידו הקטנה של דן אינה לוחצת עוד את ידי – ובבת־ראש בהולה פניתית לאחור לחפשו. ולפני הופיע מחזה, שברגע הראשון הטיל בי חלחלה, אך מיד עצרתי ברוחי שלא לפרוץ בצחוק: למעלה, על עגלת־הפחמים, על גבי ערימה של שקים שחורים וריקים ישב דן בפנים אורים מאושר והביט אלי למטה. – לבושו הלבן הסתגל כרגע אל השקים השחורים, שעליהם ישב, וגם פניו הספיקו כבר להתפחם ולהיות דומה לבעלי־העגלה, שוודאי יצאו בעוד רגע משער־הבית, ולא עוד, אלא אפילו תלתליו הבלונדים, סגולתם המיוחדת של ילדי ארץ־ישראל, היו מפוחמים במידה הגונה.

ונדמה לי, שהוא אפילו לא ראה את הבהלה שבפני, הוא קרא אלי בעינים זוהרות:

– אמא, עכשיו אסע הביתה! עכשיו באמת אסע הביתה!

ועושה תנועת־רכב בידו כאוחז בשוט ומנפנף אותה באיבחה רחבה באויר. –

ואולם כרגיל בחיים, אין אדם רוצה להקיץ מחלומו היפה, ומיותר לי להגיד, שדן לא רצה לרדת מעל פסגת אשרו זה, וככה שוב היה למרכז כל ענין ברחוב ההומה.

וגם בדרך הביתה בבגדיו המושחרים לא היה לא לדן ולא לאמו תענוג מיוחד להיות כל הזמן לראווה ולחיוך לעוברים ושבים, ואחרי מרחץ מטהר ובבגדים הנקיים שנינו היינו שמחים, שנתפטרנו מהרפתקה זו.

ופעם אחת –הפעם היחידה להיותנו בחוץ־לארץ – נאלצתי להשאיר את דן לבדו לשעות אחדות. –איפה ועם מי בעצם? הלא איש לא ידע לדבר אתו, ואפילו לא סבתא.

חיפשתי ומצאתי תחבולה כנדו: קניתי חפצי־משחק אחדים, שלבו של דן כָמֵהַ להם, ומסרתים לאמי. ביקשתיה לתת אותם לדן לא בבת־אחת, אלא אחד־אחד, אחרי שימאסו עליו בזה אחר זה, ותמיד יבקש משחק חדש בשיעמומו בלעדי. וכך יבלה האיש הקט את זמנו עד שאחזור אליו. על פני אמי עברה בת־צחוק רכה – ועלי להודות, שלא הבינותי, בת־צחוק זו מה טיבה. – אוּלי מצחיקה אותה תכניתי, להשלות את הילד?

ומודאגת במידה מרוּבה עזבתי את הבית.

כעבור שלוש שעות, אחרי שמיהרתי הביתה, פתחתי בקוצר־רוח את הדלת וחיכיתי, שדן יפרוץ לקראתי, יחבקני וישאלני באונאה, למה אחרתי כל כך?

נכנסתי אל הפרוזדור – ולא כלום. שוּם דלת לא נסגרת בסערה ושום דן אינו מתפרץ אלי. עמדתי תמוהה ולא ידעתי מה. – פתחתי את דלת המטבח, ידעתי שאמי עסוקה שם בשעה זו – ולפנַי מחזה, שכפה את ראשי להרכינו לפני כשרונה הפדגוגי של אמי:

היא עומדת על השולחן בסינר־כותן כחול, על השולחן לוח־הלישה, שרוולי אמי מופשלים, על הלוח מונחים בשורות ארוכות, במרחקים סדורים פתיתי־העיסה המרובעים ועל כל פתית ופתית – שזיף. בקיצור: אמי מכינה כופתות־שזיפים. – ועל ידה עומד דן על גבי שרפרף, כדי להשיג את גובהו של השולחן, לבוש גם הוא סינר לבן, שרוולי כותנתו מופשלים ולחייו אדומות לגמרי.

* * *

כשנכנסתי את הדלת, הוא לא הפנה את ראשו אלי מן העבודה אלא למחצה ואמר:

– אין לי פנאי אמא, אני עובד! אני עושה יחד עם סבתא כופתות־שזיפים!

ואמי מפזלת אלי בחיוך ערמומי ואומרת:

– הצעצועים מונחים ארוזים בארון, את יכולה להחזירם אל החנות אם תרצי בכך.

ודן שוב צועק אלי כולו נוהר משמחה:

– אמא, אני עובד!

כן, דן, בזה אתה מוכיח בעצם, שבן הוריך אתה, שמוצאך מעמק־הירדן, שהעבודה ממלאת את חיי בניו עד תומם ונותנת למרוץ־הזמן לחלוף עליהם מבלי שירגישו את מַשק־כנפיו – – –

דן הוא בחור גדול היום. לפני זמן מה נזכרתי בשיחה בימים שבילינו פעם שם בעיר שמעבר לים, שדן רואה אותם כימים השוממים ביותר בימי חייו. ועל זה שאלתיו, מה היא בכל זאת חווייתו היפה ביותר שבאותם הימים בחוץ־לארץ?

יכול להיראות כמוזר, אך כל מהלך מחשבותיו ורגשותיו של הילד מוזר הוא לפעמים וסתום בפני האדם המבוּגר, – ואפילו לאלה, המאמינים עצמם למביני נפש הילדים.

תשובתו של דן על שאלתי זאת לא היתה: הביקור בגן־החיות, ולא “הפראטר” (גן העיר, שהוא גן־השעשועים), ולא המכוניות המרובות שראה שם. תשובתו של דן היתה סתומה גם לי. הנער המגודל, בן השתים־עשרה ענה אחרי הרהור קצר בקול רציני:

– דומני, שהשעה היפה לי ביותר באירופה היתה, כשעזרתי לסבתא לעשות כופתות־שזיפים.

כשהררי עמק־הירדן מתחילים בסוף אפריל להידהות, כשרוח־החמסין השורב עובר על פני שדות־הקש המבכירים וציצי היֶקוּראנדה הסגוליים האחרונה נשרו מן העצים, מתעוררת בי כמעט כל שנה ושנה התשוקה הבוערת ליער. – לא לתענוגות הכרך, לא לאמנות ומוסיקה, כי אם לירקם הרווה של יערות בוהימיה ולרחשן האפל של צמרות העצים, לעומקן המסתורי של החורשות ולירוק הבהיר, הזוהר של הדשא, של האשנת הרכה ולצלעי־ההרים הרוויים לשד־אדמה – וחוששתני, שעם כל אהבתי למולדתי זאת ועם כל להטי לעבודה, שהיא היא חיי פה, תמיד אהיה חולת הגעגועים האלה חדשים לשנים, ריחו של הטבע ההוא, שבו גדל הילד, יחסר לו לאדם המזדקן, תמיד מחדש, בין הרי־הגליל החביבים והזהובים.

זהו כנראה האדם, ואין עצה ותבונה נגד זה. –

ולכן איש לא יתפלא, שכל כך הרביתי לספר לדן הקטן על יער ועצים, דשא ושדות־אחו ירוקים, ואולי גם יובן, למה השתדלתי לעורר בו תמיד אהבה ולהט ליער ואחו.

אך כמה היה זה מוטעה, כמה לא טבעי, את זאת הוכיח לי הוא עמו, ובדבריו התמימים אילפני על כך.

והרגע המאלף ביותר בחיי היה בנידון זה ביער האשוחים המופלא שם:

צעדנו במעלה־ההר אל היער, שלבי היה מרחף לקראתו, בלי אומר אחזתי בידו של דן הקטן והשתדלתי לקרוא מעל פניו את הרושם, שהסביבה החדשה לו עושה עליו. הוא קיטפף בדרך פרחים אחדים והישווה אותם אל פרחי המולדת.

כשנכנסנו אל תחת הארנים והאשוחים הראשונים, לא ראה הנער אלא את גזעי־העצים, לא הרים את ראשו, אלא הלך ישר לפניו ואחר כך שאלני פתאום קדורנית ומרוגז במקצת:

– איזה מקלות הם פה אחד על יד השני?!

הרימותי את סנטרו והראיתי לו כלפי הצמרות הירוקות וביארתי לו, שזהו היער שכולו עצים ואלה הם גזעיהם של העצים המרובים שכולם יחד הם יער.

אחרי כן מצאנו כיכרת רכה וירוקה ואני שכבתי והשתטחתי בהתרגשו עצורה על הדשא, נשמתי עמוקות, לטעום היטב את טעם נשית האשוחים והאזנתי לאיוושת היער. –

דן עשה גם הוא כמוני, השתטח בדשא, צלב את זרועותיו תחת לראשו והביט כלפי מעלה. רגעים קצרים שכב כך והטעני לחשוב, שגם הוא מתמסר כולו בנפשו הרכה לקסמו של היער. – ופתאום קפץ ממקומו וקם על רגליו.

הקץ למנוחתו.

הוא קימט מצחו ובגבות־עינים מתוחות למלעלה בעקשנות אמר:

– אמא, נלך מפה, אינני רוצה להישאר פה, פה אין רואים את השמים!

אותו רגע נפל הווילון מעל עיני: צדקת דן, צדקת נערי. אתה הנך בדווי, שכל ימיו אינו רואה לראשו, אלא את השמים הכחוּלים. מה איכפת לך חוּמם של רגבי־המולדת הצורבים את רגליך היחפות בתקופת תמוז! שום בן־אדם לא יעשה כמוך, כמעשכם ילדי דגניה, אפילו לא צעדים אחדים, ללכת על פני אדמה מלובנת. אך אתם, ילדי הארץ, אינכם מרגישים בשרב ויקוד, המלבן את האדמה, בה נולדתם והכיתם בה שורש, אתם רק אחת ידעתם: האדמה הזאת טובה היא. –

– כן, דן – אמרתי ולחצתיו בתודה אל לבי – כן, אנו נוסעים הביתה אל תחת שמינו, הנראים לנו בכל מקום ומקום לעינים ושנוֹפם העמוק הוא חלק מיופיה של הארץ. –

דן שוב יהיה מאושר שם מעבר לים, הטבע שוב לא יענהו, השמש, השרב, החמסין והררי־הגליל הקרחים יהיו לו מה שהיער הוא לי, והאחו והדשא הירוק המכוסה טל. –

קסם ילדות ואור עלומים.