תאוות באות ושוב הולכות. אך משכבשו את לב־האדם, הופכות הן זרם אדיר, המהרס וסוחף את כל הבא בדרכו, כדי להשיג את המטרה.
עם חלוף המאה שעברה, כשהנשים התאוו לנוצות־יענה, הרי גם ציפרי־הענק, הדוהרים במדבריות ברגליהם הארוכות, הוכרחו להסתגל לכך. וכשתאווה זו בטלה ועברה ובמקומה עלה וצף כליון־הנפש לנוצות־האנפה, גם גורלם של ציפרי־חמד אלה לא היה טוב משל ארוכי־הרגליים.
תאוות באות ושוב הולכות גם בחיי הילדים כמו בחיי הגדולים.
באחד הימים הופיע בקבוצתנו ילד ולו גוּלות, בלשון הילדים: ג’וּלים. אלה הם כדורי־זכוכית צבעוניים קטנים, הידוּעים בכל רחבי־תבל תוצרת עיר גאבלונץ אם אינני טועה, והמשמשים ענין רב לילדי סקאנדינאביה וילדי הכושים כאחד. אך מכיון שאנו הגדולים פה הננו חסידי השויון, הרי כל נער בדגניה רוצה ביותר משיש לחברו, ומיד הולכים ותופרים להם שקיקי־בד – והסחר בג’וּלים נפתח לרווחה. ואת האף מבין העינים היו מוכרים, לוּ היה בו צורך למשחקו. ואם הכול ללא יועיל והשקיק אינו רוצה להתמלא כדוריות נוצצות באותו ההקדם הנכסף, הרי יש עצה: מייסדים חברת־מניות. – אחדים מבין הקטנים־יותר מתאגדים בצוותא, תופרים להם שקיק גדול־יותר והרי הם “שותפות”.
אחרי־כן הולכת ההתלהבות לחפצי־תאווה צבעוניים אלה הלוך ורפה – והשקיקים מונחים שכוּחים בארון, ולפי חוקי־טבע איתנים שאין להם חקר, שוּב מופיע נער במשעולי־הבטון שלנו – והנער הולך על קביים.
זהו האות לתאווה חדשה.
ומאותו רגע ואילך שום נער או נערה אינם נותנים את דעתם לשחק עוד אף רגע בג’וּלים, ושוב נפתחת תעשיה חדשה: תוצרת הקביים.
אך תעשיה זו מסובכת יותר מאוסף הג’וּלים. אף על פי שדגניה אינה יודעת חנות בתחומיה, אין הגדולים שוכחים להביא מנסיעתם לילדים ג’וּלים במקום איזו מתנה אחרת. אך הענין בקביים כבר קשה יותר. אמנם בני העשר או השתים־עשרה מתקינים להם בעצמם קביים, אך הקטנים מהם הלא תלויים בחסדו או בשבטו של כשרון ידי הגדולים שבהם, ולכן מתבקש לפעמים אבא להתקין לבנו או לבתו רגלי־עץ, אך על פי רוב פורחת התוצרת בינם לבין עצמם.
ובשטח זה מתמצים כל החשבונות שביניהם. מובן, שהקרשים המצויים בהיתר אינם מספיקים, ולכן הולכים עם גמר שעות בית־הספר לדרך החיפושים. בלשון חול: לגנוב כפיסים ושביבי־עץ. שוברים אותם מן הגדר, ולא פעם אפשר למצוא בבוקר גדרות שבוּרות או דלתות מרועעות, ויודעים: יד הנוער שלנו, תקוות תקוותינו, היתה בדבר.
ובהזדמנות זו אין אני רוצה להסיח מן הדעת, שבשטח זה שולטת כעין חיבת־המקום, לוקאל־פטריוטיות בלע"ז. זאת אומרת: כשנוער דגניה ב‘, זוהי שכנתנו, הרחוקה מאתנו מהלך עשרה רגעים, זקוק לבדי־עץ או כפיסים, הריהו מוצא את סיפוקו זה בדגניה א’, כלומר: אצלנו. ולהיפך, נערי קבוצתנו פותרים את בעיית החומר לקבים בשטח דגניה ב‘. זה, ראשית, משום שבביתם ניכר הדבר מיד, ושנית: אין יד־העונש מגיעה מקבוצה אחת לחברתה. יודעים הם נערינו מה שהם עושים. ובאותה השיטה עצמה פושטים הם גם בשדות־האבטיחים. נערי דגניה ב’ עורכים סעוּדות־מלכים מאבטיחנו־אנו, בעוד שזעטוטינו־אנו טובחים טבח־אבטיחים בשדות שכנתנו.
והנה, ביום בהיר אחד עומדים אנו בפני העובדה, שאין ילד בדגניה, ההולך על רגליו הטבעיות בלבד. כולם כאחד מקבבים על קביים ומגבהי מרום מסתכלים בעולם ומלואו. – יש דברים בגו: להרגיש את עצמנו פתאום מורמים בחצי מטר ומעלה. טועמים טעם גן־עדן של הגדולים, היכולים לעמוד ולהביט אפילו דרך חלונו הגבוה של הרוקח.
וההליכה על קביים עולה למדרגות־אמנות שונות. קודם הולכים פנים ואחור, אחרי־כן קופצים על קב אחד, מסתובבים על ציר־עצמם, עורכים תחרות־מירוץ של מהירות ושל מרחק – וכך חיים תשעה קבים של חיי־קביים, ומובן מאליו, שכל אחד רוצה בקב אחד של חברו מתשעה קביים שלו.
עד שביום בהיר שני מופיע יונתן הזריז על רגליו הטבעיות ומצלצל ומקשקש בידו תוך כיסו ובינתיים ממצמץ בעינו לנפתלי. – נפתלי מבין לרעו ברמיזה, קופץ מעל קביו ארצה ושואל:
– מה יש לך בכיסך? מה אתה מתרברב כל כך?
ועל זה מוציא יונתן מכיסו קומץ מלא כפתורים צבעוניים. נפתלי משאיר את קביו על הדשא ושוּב אינו נותן את דעתו, אלא על הכפתורים.
* * *
ועל זה יורדים כולם אחד אחרי השני מן הקביים, פורשים לקרן־זווית או אל הקיר זוגות־זוגות, והענין בכפתורים עולה במרכזו של ישוּב ותוקף את כל הציבוּר.
וכך נדחקים הקביים לפינה נידחת, עד שלבסוף עוברים לחדר־האמבטי ונתחבים להסקה. וחסל סדר קביים.
ונפתחת תקופת הכפתורים.
ויקרה לך מקרה, שאתה קם בבוקר, רוצה ללבוש את מעילך וקובע את העוּבדה, שאין עליו אף כפתור אחד לסגולה. ועוד עליך ליתן הודייה, שהכפתורים לא נעקרו בחפזון עם העור והבשר ביחד, כלומר: שלא גייצו לך חתיכה מן הבד עצמו.
אלא שבזה אי־אפשר לפשוט בדגניה השכנה. פה מוכרחים להסתפק ב“תוצרת הארץ”: לספק את הצורך ממעילי המקום.
כל זה על התקופות השונות, בלשונם הם, או על מאוויי־הנפש כדברי הגדולים – כהקדמה לעצם הענין.
זה היה בתקופת הבולים, כשכוּלם, למקטנם ועד גדולם היו אוספים אצלנו בולי־דואר. הגדולים שבהם עשו מעשה־אלבום אמיתי, סידרו את הבולים כמו כל חובבי הבולים בעולם, חילקום על פי מדינות וחלקי־תבל, לפי ערכם, מחירם וצבעם. בעוד שהקטנים אגרו ואספו ומילאו קופסאות ושקיקים, מבלי להתענין לא בצבע ולא במדינה. כל הקטנים, החל מטירוני גן־הילדים וגומר ביונקי־השדיים שאינם יודעים להגיד אבא־אמא, בכו לבולים, עד שתחבו להם בול אל בין אצבעותיהם הפעוטות ומיד הפסיקו את יללתם המרה. ומובן מאליו, שאלה היו מגלים תיאבון מיוחד, לתחוב את הבולים לתוך פיהם – – בכל זה רוצה אני רק לציין, איך טירוף האוספנות היה הולך וכובש, הולך ומתפשט אצלנו לברכה. זה היה תלוי אי־שם באויר ומשם התחיל מפעפע לפתע לכל בית ופינה שבקבוצה.
למותר להגיד, שהסחר־מכר והחליפין פורחים בימים האלה. לעתים קרובות יקרה, שעל שולחן־הדואר, זהו אותו השולחן שתחת דקל־התמרים שעליו מונח משלוח הדואר שהורק מתוך השק, ושכל אחד מאתנו בורר לו משם את המכתבים שלכתובת שלו, הגיע הדבר לידי מחזות לא נעימים ביותר. בארבע וחצי אחרי הצהרים, כשעזריאל הביא את הדואר, כבר עמדו שם כל אוספני־הבולים שלנו סביב השולחן וכמעט שלא נתנו לגדולים לגשת.
יש שיונתן שלח את ידו הרזה אחרי מכתב, כדי לפשוט מעליו את הבול עוד לפני שהמכתב בא לידי בעליו. היד נתפסה בשעת מעשה ובעליה נתבע לדין וחשבון.
מקבל מישהו מכתב ועליו בול יקר המציאות, למשל מהונולולו או מקונגו, מה שיקרה לעתים לא כל־כך קרובות, מיד רואה את עצמו מוקף ששה־שבעה קונדסים קטנים, שאינם נותנים לו לאדם לקרוא במנוחה את המכתב עד תומו, בתחנוני־רחמים במקהלה:
– תן לי את הבול! את הבול! תן!
ואתה שב והחלט, למי בין כל העינים המתחננות הללו לתת את הבול. וזה בשעה שאתה קשור כבר בחוזה עם איעזר, שהבטחת לו כל בול מעניין במידה מסויימת.
אין זה מצב נעים כלל, וביחוד כשאתה רוצה לעשות על פי יושר.
אם כן, זה היה בתקופת בולמוס־הבולים, כשמישהו דופק אצלי בדלת. השעה שעת המנוחה אחרי הצהרים ואני הייתי בביתי. –
שמחה רבה באה במעוננו, כשנכנס מכר ותיק, ידידנו הנושן יצחק נ. פרופיסור לשפות שמיות באחת האוניברסיטאות המפורסמות, שכבר ביקר אצלנו פעמים אחדות מטעמים אחדים: מתוך ידידות אלינו, מתוך אהדתו המיוחדת להר־החרמון, מתוך הנאה מרחיצה בים־כנרת, ואחרון אחרון: תוך כדי מסעו בארצות השכנות, שהוא שוקד על תרבותן.
ברכנו זה את זה בשלום לבבי, הוא הניח את מזוודתו על יד הדלת ואת תיקו על אחד הכסאות הערביים שבחדר. ועל שאלתי, לאן פניו מועדות הפעם, התחיל מספר, שעומד הוא לממש את אחד מחלומותיו הנושנים ביותר. שאחרי עמל ויגיעה רבה השיג סוף־סוף רשיון כניסה וּויזה לחג’ז, ארצו של המלך הגדול איבן־סעוד, והוא שמח מראש לעבודתו המדעית שם.
עיניו אורו משמחה. התבוננתי בו, אדם זה בילה את רוב חייו בספרים. אמנם לא פעם גם נסע בארצות השייכות למקצועו, אך תמיד חזר אל ספריו וככה מובן מאליו, שמכיר הוא את החיים המעשיים, את הויות העולם הזה באותה מידה בערך שאני מכירה את השפות השמיות. ובינתיים זרקה השיבה בזקנו האדמוני.
אחרי שהתקלח כהלכה ושתה כוס תה, הכנסתיו לחדר, שבו ישן הלילה.
אצלנו מצוּּיה מצוקת־דירות. כרגיל מעטים אצלנו החדרים מכפי הצורך, כיאות לעובדים עבודה קשה, שעניני הרוּח אינם זרים להם. הרווקים ישנים ארבעה בחדר אחד. מקרה של שלושה נערים, או שלוש נערות בחדר אחד – זה כבר בגדר “כי ירחיב”.
ידעתי, שבאחד מחדרי הגברים, שבו שלוש מיטות, ישנה במקרה מיטה פנויה, מאחר שאחד החברים נסע. וכך סידרנו את הפרופיסור יצחק במיטה הפנוּיה.
זה היה ביום ששי אחרי הצהרים. פרופיסור יצחק הסתדר בחדר, ואנו שמחנו מראש להרצאתו, שיכבדנו בה הערב, ליל־שבת, לפי המסורת שלו, ומחר בשבת יצא לטיול בסביבה הקרובה.
אמנם היו ימי־קיץ, אך בבוקר ולפנות ערב אפשר לו אפילו לאדם איסתניס כמוהו, היושב בשבת תחכמוני, להתהלך בחוץ. אנחנו “הילידים” כמעט שאיננו מרגישים כבר בחום השמש הצורב ביותר, ורק הזיעה המטפטפת מעלינו בלי־הרף מזכירה לנו לפעמים, שבעמק־הירדן אנו בעצם, בקלחת־השטן של כביכול־ברוך־הוא.
עד יום שבת אחרי הצהרים היה הכל על מכונו על פי התכנית כשוּרה. ואחר כך באה ההפתעה.
אלא, עד שאנו באים אל הגזירה המפתיעה, עלינו להפסיק ולהשחיל חוט אחר לרגע.
פרופיסור יצחק דר בחדר אחד עם גדעון. ולגדעון אחות קטנטונת. כעת היא בת חמש. הזמן הוא שבת בבוקר. הילדים כבר גמרו את ארוחת־הבוקר ועכשיו נהנים הם ממנוחת־השבת כהלכתה. מבקרים אצל הוריהם, שמקצתם חפשים היום. משום שמקצתם תורנים בשבת, פירושו של דבר, שיש להם שרות של־שבת. שכן יש לנו דברים ותפקידים שאין לדחותם בשום אופן, כמו למשל עין פקוחה על הרפת והלול, על בית התינוקות והילדים, וגם המטבח. הלא אי־אפשר לשבת בלי סעודה. כך יש לה לכל משפחה תורן אחד, או אבא או אמא. אך צאצאי־המשפחה מבלים בבית הוריהם, משחקים, משתעשעים, וכמובן מחליפים את בוליהם, בודקים את החדשים שבאו מקרוב ומתבוננים באלבומים בהנאת גומלין ובקנאת גומלין.
מיכל ויוכבד הן שתי ידידות־נפש שאין להפריד ביניהן. ליוכבד עינים שחורות, הנוצצות כענבי־השזיפית, פנים מארכים, מחודדים, ודומה היא יותר לעכברון או לארנבית קטנטנה, או בכלל לאחד מבני משפחת הכרסמנים. זריזה היא כחולדה ובכל פינה תמצאנה.
ומיכל היא ההפך לה: עגולה היא וחסונה, בעלת אברים, קצת מגושמת, עיניה כחוּלות־אפוּרות, שברק גור־חיות להן. היא בלונדית, מקלעת נוקשה שזורה היטב מוזקפת לה בעורפה כקרשת קטנה. לחייה תמיד אדוּמות ובכללה עושה רושם של חתוּלת־בר פעוטה.
ככה נפגשו שתי הידידות קודם בחדר אמה של מיכל. אך הואיל והאם עסוקה ברפת וכעת מתאמצת היא למלא בבוקר את מה שהחסירה משנתה בלילה, הרי שתי הידידות התחמקו על בהונות רגליהן ויצאו החוצה.
– בואי, נלך אל חדר גדעון – מציעה מיכל.
חיבה יתר נודעת לה למיכל מאת גדעון. לפעמים מביא הוא לה תמונות ובימים האחרונים גם בולים. אמנם היא אינה יודעת עדיין קרוא וכתוב, אך מחוננת היא בפירוש בחוש־לצבעים, כפי שציוריה מעידים עליה. ואת הבולים אוספת היא על פי הצבעים שלהם.
וככה הולכות שתיהן לחדרו של גדעון, המשותף ברגע זה גם לאורחנו הפרופיסור.
החדר הוא ריק. גדעון וחברו הלכו לשחות בגלי הירדן ופרופיסור יצחק הוא בטיול עמנו. עומד הוא הפרופיסור לתומו על יד שיח־בננות ותוקע את דעתו בפלאיו הנצחיים של הטבע – ואותה שעה נתקיימה הגזירה בחדרו.
מיכל ראתה את תיקו של האורח על המיטה, ובלי כל פקפוּקים ושהיות פתחה אותו. מיכל יודעת, שגדעון יש לו תיק שכזה, ובתיקו של גדעון הלא מותר לה לעשות כבתוך שלה. גדעון באמת אין לו שם אוצרות־קורח, לכל היותר ספרי־לימוד וגם לקריאה עם ציורים מוזרים ולפעמים גם תמונוניות אחדות בשבילה.
יוכבד תוחבת את אפה החדיד אל תוך תהומו האפל של התיק ומיד מעלה בו דבר מעניין מאוד: שפופרת ירוקה. יודעת היא, שאבא יש לו דבר שכזה בשביל השינים. פותחת היא את פי השפופרת בבריגה והתוכן הירוק מבצבץ ויוצא החוצה. ומיד מגלה היא, שעל הרצפה הלבנה אפשר לצייר יפה מאוד בזה הירוק, המבצבץ מתוך השפופרת, והיא מתחילה למשוך ביד אמונה על הרצפה קווים ירוקים, סליליות ועיגולים ומרובעים בעירבוביה חיננית, והיא שמחה מאוד במעשי ידיה להתפאר.
אל ידה של מיכל איקלע דבר אחר: ספר חוּם קטן עם תמונה וגם – הוי, איזו הפתעה! – המון בולים קטנים, צבעוניים מוזרים מודבקים שם, שכמוהם לא ראתה עדיין בחייה הקצרים. מתיישבת היא ברגלים מקופלות תחתה, כדרך שהערביים רגילים, על הרצפה, ובעוד יוכבד שקועה כולה במעשה אמנות־הציור שלה, מסירה מיכל את הבולים היפים הצבעוניים מתוך הספר הקט, אחד אחרי אחד ולפעמים מתעקש הבול והיא קורעת אתו יחד גם פיסת נייר. –
כל הפעולה הזאת אינה מאריכה יותר מרבע שעה. מפני שכשהגיע לאזניהן קולה של חברתן השלישית מלכה מבחוץ, מיד הניחו את כל הכבודה ומיהרו אליה החוצה.
שעות־השבת חלפו־עברו בצעדי־חשאין. כל העובד משך כל השבוע תחת שמינו פה, יודע להעריך את הברכה הספונה במסורת זו ששמה שבת.
מן הטיול נכנסנו ישר אל חדר־האוכל. היתה שעת־צהרים. גדעון וחברו־לחדר נפגשו אתנו בחדר־האוכל הכללי ופה היתנו עם פרופיסור יצחק ללכת מיד אחרי האוכל להתרחץ בירדן.
יפה עשה הקב"ה, שבירושלים, עיר־ההרים, שאין לה לא נהר ולא אגם, ניתן לה אוויר צונן נעים, ולנו, היושבים בקלחת הבריאה, לנו נתן את הירדן ואת ים־כנרת הערב והתכול תמיד, שנוכל לא רק להשקות בהם את שדותינו הצמאים, אלא גם לרחוץ את בשרנו השרוּב ולרעננו במי־הירדן המשיבים נפש.
אחרי שאני פרשתי לחדרי, הלך פרופיסור יצחק עם גדעון ואריה, שני חבריו־לחדר, לרחוץ בגלי הירדן.
היתה שעה ארבע אחרי הצהרים, כשנפתחה דלת חדרי בסערה, בלי כל דפיקה, והפרופיסור יצחק פרץ אלי החדרה בלי נשימה. הוא היה חיוור־לבן כקירות מעוני הדל, מנפנף בידו פנקס חום, ובלי להוציא הגה מפיו התמוטט וצנח על הספה. – שקלתי רגע בדעתי, אם לקרוא לרופא, ואחר כך שאלתיו, מה קרה? – הוא הרים והראה לי את הדרכיה שלו קרועה.
– הנה… מה עשו לי… הביטי… מה עשו לי…
בינתיים נכנס בעלי יעקב, וכעת עמדנו שנינוּ אילמים ומדוּכאים עד היסוד.
ברגע הראשון כאילו הלמו לנו על ראשנו בקרדום. ופרופיסור יצחק חזר ואמר כל הזמן:
מישהו עשה לי זאת בכוונה… בכוונה… מישהו רוצה להכשילני… בכוונה… בעבודתי… בכוונה…
ועוד יעקב הנדהם והחיוור כמוהו מנסה להרגיעו בדברי נועם והסברה, רצתי אני אל מקום־המעשה. רציתי לעשות כדרך הבלשים: להתחקות אחרי המעשה במקום הפשע עצמו. –
וכשפתחתי את דלת החדר וראיתי את הציורים הפוטוריסטיים הצויירים במשחת־שיניים על הרצפה, מיד תפסתי את כל הענין הנורא. ברור כשמש – זוהי עבודתו של אחד החניכים שלי.
אם כן, קודם כל צריך לבאר לו לפרופיסור יצחק, שאין זה מעשה־פשע להכעיס, אלא של ילדים פעוטים.
אמנם ידעתי, שזה לא ימתיק את האסון למעשה, אך אני הייתי מעוניינת להוכיח לו, שאין אצלנו פושעים.
הבינותי וכאבתי את מצבו, ידעתי שתכנית־הנסיעה שלו לארצות ערב עלתה בעשן לזמן רב. אך לעת־עתה אין מה לשנות. יש שהכרעה במאורעות חשובים מאוד בחיינו תלויה בדברים של מה בכך, ולפעמים מתפורר רצוננו ואיזה אידיאל נשגב בידי רוח מצוּיה. יש שכלב קטן משתעשע או רובץ בדרך־המלך, באה מכונית, ומתוך זהירות וחשש לחייו של היצור הקטן, עוקף אותו הנהג – והדבר עולה בחייהן של נפשות אחדות. –
מיכל רצתה להגדיל את אוצר הבוּלים שלה והדבר עלה בתעודת־רשיון, שהושגה בעמל רב למסע מדעי, שאיש־מדע קיווה לו וחלם עליו מיום עמדו על דעתו ושעד היום הזה אינני יודעת, אם זכה להגשימו פעם.
משום שעל אף כל דברי ההרגעה שלנו ובאורינו ועם כל הראיות המוכיחות בפירוש, לא רצה איש־המדע התמים והמדוכא להאמין, שאין פה ענין של מעשה־זדון, להפריע לו בעבודתו המדעית.
הוא נסע מאתנו – ואני חוששת, שידידנו זה הותיק והטוב פנה לנו עורף. שכן מאז המקרה הגורלי ההוא לא ביקר אצלנו עוד, לא לראות בפלאי הכנרת והחרמון ולא להתרחץ במי־הירדן וגם לא לחנות אצלנו קצת במסעו לארצות השכנות, שאולי בכל זאת לא התייאש מהם אחרי כן.
למחרת אותו יום, כשאחרי המרחץ בכנרת עם הילדים, בנינו בחול שעל שפת הים, נטלתי את ידה של מיכל והושבתיה אצלי, וגם את יוכבד שיתפתי אלינו. – ופה, תחת כיפת־השמים הכבירה שלנו, כשפנינו אל הכנרת, סיפרה לי מיכל בלשונה התמימה על הבולים הקטנים היפים, שמצאה שם בספריר החום הקטן בחדרו של אחיה גדעון.
ובזה הוסר הלוט מעל פושע דגניה.