לוגו
אבדן "נאֶפטון"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ליל אביב, השמים מכוכבים ביד פזרנית של שיכור הולל. גלים קלילים משתכשכים לפני חרטומו הגבוה של “כריש”, כמקנטרים בסודם הבלתי מפוענח. אני מכוון את התורן הקדמי אל אחד הכוכבים הקטנים, הנראים באופק הצפוני ופעם בפעם מעיין במצפן. המכמורתן חותר כמעט בקוו ישר, בלי הטיות וקפיצות. שני כבלים כבדים, היורדים המימה מן הדפנות מאחורי תא ההגה, וגורפים את הרשת בעומק של שלושים “פאדום”1 – מכוונים את הספינה ואין מניחים לה לפנות לצדדין. חורקים, בלי סוף, כזקנים הסובלים מנדודי שינה, חורקים בלי הפסק, שני התורנים2 וחץ המנוף, והמנוע מתקתק בקצב מרדים. השעה – שתיים: עוד שעה וחצי עד העלאת הרשת. כולם ישנים חוץ מן ה“ראיס”3, רודולף באנצה, המתהלך בירכתיים ופעם בפעם נשמע מלמטה קול ציפצופו הזייפני של המכונן החדש יענקעלה. (בין ציפצוף למשנהו הוא חוטף, כמובן נימנום, כדרכו).

נכנס באנצה לתא ההגה, מעיין במצפן, מאיר בפנס-יד את הבארומטר, ולבסוף מעיף מבט אל השעון:

– אנו עוברים על פני נתניה, – מודיע לי ה“ראיס”.

באור הקלוש של המצפן, רואה אני את פניו המרוככים, את עיניו, המעורפלות בדוק של עצבות והבעתן רחוקה-נעדרת. עד כה לא נזדמן לי לראותו אלא לאורו של היום, כשכל חבר עובדי הספינה נמצא על הסיפון, ופניו סגורים ומבטו קפדני.

– היפה הים בעיניך? – בקולו נשמעה נימה בלתי-רגילה, דקיקה מאד.

– נהדר! אין כמוהו! – עניתי בהתלהבות של אהבה ראשונה.

– כך הרגשתי גם אני… עד מקרה “נאפטון”.

בנצה שתק שעה קלה והוסיף:

– מחר חצי שנה למותם של הבחורים…

את קורות הפלגתה האחרונה של “נאפטון” שמעתי מדוד “קאפיטאנו” ומשלמה איטין. מסיפורם המקוטע והמלא סתירות לא נצטרף בלבי שום מושג על המקרה, שזיעזע בשעתו את כל עובדי הים. כמה פעמים ניסיתי להניע את בנצה לספר לי על אבדן הספינה לא בעת העבודה, כמובן, כי אם על יד כוס בירה, בבית-הקפה שעל יד שער הנמל, – ולא הצלחתי.

– איפה נבנתה הספינה? – שאלתי שאלה מקצועית מרוחקת.

– “נאפטון” נבנתה בחוף האירופי של הים התיכון, ביוון, או באיטליה. על כל פנים, אלינו היא באה ממצרים.

– גדולה היתה?

– בינונית. 15 מטר היה אורכה. רוחבה המאכסימאלי 3.5. דו-תורנית4. מנוע בן 45 כוח-סוס, והמהירות, בלי רשת, 8 “קשרים”.

בנצה לקח סיגריה מקופסתי, הצית אותה ויצא אל הסיפון האחורי. דרך האשנב המרובע הקטן שבקיר האחורי, ראיתי את בנצה מתהלך בירכתיים, אנה ואנה, וכל מציצת סיגריה מאירה את פניו. פתאום נעצר ליד דופן השמאלי, העיף בסטירת אמה על אצבע את הסיגריה, בקשת רחבה, לעבר הדופן, ופנה לתא ההגה. העמדתי פנים שאיני רואה אותו, ובלא שום צורך, לקחתי את הקומקום וגרגרתי כמה לגימות, בלי לנגוע בזרבובית. שוב לקח בנצה סיגריה מן הקופסה, ואחרי כמה מציצות עמוקות, פנה אלי:

– הכרת את הבחורים?

– לא נזדמן לי לראותם. רק את תמונתם ראיתי בעתון.

– בחורים נפלאים היו.

מצאתי שעה כשרה לשאול:

– איך, בעצם, קרה הדבר?

– לא סיפרו לך?

– אמנם, כן… סיפרו, אבל כך, בקווים כלליים מאד, – שקרתי במצפון טהור.

–… וודאי יודע אתה – פתח בנצה בהרימו לפתע את ראשו – שזה יותר משתים-עשרה שנה עובד אני בספינות. רבות עברו עלי, ורבות שבעתיים ראו עיני. אך כל זה לא השפיע עלי הרבה, לפי שבכל המקרים נתון הייתי לפיקודו של מישהו אחר. ואנו, בחוץ-לארץ, לא הורגלנו במתיחת ביקורת על פקודותיהם של הממונים עלינו. מקרה “נאפטון” היה אחר. “נאפטון” היתה נתונה לפיקודי. ואף על פי שעשיתי כל מה שיכולנו לעשות… כן, אני בטוח בזה… ובכל זאת איזו תולעת מכרסמת בלי הרף, בפעם האלף: “אולי… אולי, אף על פי כן, אפשר היה לעשות אחרת. או עוד משהו – ולא עשיתי?” לכל פרטיו זוכר אני את היום ההוא, חי הוא עומד לפני כיום אתמול. כן… זה היה כך: בחמש בבוקר התאספנו על הסיפון, ואחרי כמה הכנות רגילות, קרוב לשעה חמש וחצי, פקדתי על יוסף להניע את המנוע. מנוענו, כפול המחזורים, היה נדלק על ידי ראש מלובן, ורק יום לפני כן השלימו אצלנו את קביעת הצינור והמבעיר לחימום ראש המניע על ידי גאז-בעירה, במקום חימום על ידי פרימוס-יד בעל המבעיר הצדדי. לפנות-ערב הובא גליל מלא גאז, קבענוהו במקומו וקשרנוהו לצלעותיו של הדופן השמאלי.

ומשהחל, המשיך כמדבר אל עצמו, או אל מישהו סמוי מן העין, יותר מאלי.

…בשעה שש פחות רבע הפלגנו מנמל תל-אביב ופנינו דרומה. בשני הימים האחרונים חזרו המכמורתנים, שדגו במימי הדרום והביאו יְדוּג רב; ואילו אותם שדגו בצפון הביאו כמה ארגזים בשיעור פחות מבינוני. על כן החלטנו לדוג בדרום. חמישה היינו בספינה: אני, דוד “קאפיטאנו”, שלמה, יוסף ואולה. כשעה אחת “הלכנו” מערבית-דרומית-מערבית, וכשהגענו לעומק של שלושים וחמישה “פאדום” – הטלנו את הרשת והתחלנו לגרוף דרומה, בקורס מקביל לחוף. בשעה תשע ורבע היינו מול השפך של נהר רובין. היה יום סתיו יפה. השמש חיממה היטב, אך בלי אותו “טיגון” אכזרי של יום-קיץ. הים שקט היה, כמעט דמום. בכל הכיוונים נראו מכמורתנים, הגורפים רשתותיהם דרומה. שלמה עמד בחזקת הגאי, ואני עסקתי בפירוק המצפן שחשדתי בכיוונו הבלתי מדוייק. בקצב המנוע, שתקתק עד כה בדייקנות של שעון, חלו הפסקות קצרות, שלא הדאיגוני ביותר, אך לא עברה שעה מועטת וההפסקות התכיפו. ירדתי למדור המנוע ושאלתי את יוסף, אם נוכל לגרוף במצב זה. יוסף הודיעני שהחור במזלף נסתם בחלקו ואינו מעביר דלק במידה מספקת. לדעתו הכרח הוא להפסיק את עבודת המנוע, לפרק את המזלף ולנקות את החור. הפסקנו את מהלך הספינה, הפעלנו את המנוף, ובקושי רב, בהפסקות תכופות, העלינו את הרשת. בשעת מיון הדגים ניקה יוסף את המזלף והרכיבו במקומו. וזמן מה לאחר השעה עשר, הופיע על הסיפון האחורי וביקש שאתן לו מסייעים לסובב את גלגל התנופה, ולהניע את המנוע. שלחתי לעזרתו את שלמה ואת אולה. אני ודוד בדקנו את הרשת והתכוננו להטילה מחדש, כשתחודש פעולת המנוע.

… נפץ עמום, הדומה להולם של תוף גדול, עלה ממדור המנוע. ייתכן, שלא היינו שמים לב להם זה, אך מיד אחריו נשמעו צעקות מחרידות, שכמה אנשים צעקו בקול אחד מעצמת כאב. כמטורפים רצנו, אני ו“קאפיטנו”, אל תא-ההגה, לרדת דרכו אל מדור המנוע. לפני שהגענו אל דלת התא, ראינו עשן עב ולהבות אש, בצורת לשונות ארוכות, עולים בעד החלון האופקי, הקרוע בתוך הסיפון האמצעי, מעל למדור המנוע. ובטרם אשיג במוחי את האסון המתרגש עלינו, הופיעו מתוך להבות האש, כמעט בבת-אחת, שני זוגות ידיים ונאחזו בשפת החלון. אחרי הידיים הופיעו ראשיהם של יוסף ואולה, כשעיניהם יוצאות מחורין מכאב שהיה בוודאי למעלה מכח אנוש. תפשתי את יוסף בזרועותיו, “קאפיטאנו” בזרועות אולה. להבות של אש ליחכו את פני. אך אני לא חשתי אלא זאת: קשה לי להתגבר על כובד גופו של יוסף, שמעצמת כאבו, כולו אפוף אש, וגופו כמעט ערום, נלאה לאזר כוחותיו ולהרים את גופו הנתלה אל עבר הסיפון. קשה להגיד, כמה זמן עבר עד שהצלחתי להעלות את יוסף אל הסיפון, ייתכן, שרק שניות מעטות. אך בעיני נראו השניות הללו כשעות ארוכות. אותו רגע הצליח “קאפיטאנו” להעלות את אולה ולהשכיבו בתוך המעבר הצר שבין החלון ובין הדופן השמאלית. קרענו מעליהם את שארית מכנסי הרחצה, אשר למזלם הרע היו לבושם היחידי. כמעט בלי הכרה שכבו והניעו ידיהם ורגליהם בתנועות אינסטינקטיביות, בלתי-מכוונות כל צרכם. ביקשתי מדוד שיעזרני להעביר את שניהם על הסיפון הקדמי, אך באותה שעה, כמחט בגוף חי, דקרתני המחשבה: “איפה שלמה?”

בנצה נשתתק, לקח סיגריה, הציתה. ממדור המנוע עלה ציפצופו הזייפני של יענקעלה, שבדק את גובה השמן בלובריקאטור. עיינתי במצפן. הספינה סרה מן הקורס. בתנועה זהירה גילגלתי את גלגל ההגה והחזרתיה למקומה הנכון. בנצה עישן בעצבנות ועיניו לעבר החרטום.

מיד… מיד קפצתי לתא-ההגה – ניכר היה בבנצה, שברגע זה רואה הוא בפועל ממש את התא – אך לשונות האש, שפרצו מתוך מדור המנוע, כבר הגיעו עד הידיות התחתונות של גלגל ההגה. סולם העץ, המוביל למטה, אל מדור המנוע, שנסתפג בשמן ובנפט שהיו מנטפים מידי המכוננים המרובים, עובדי הספינה בער למלוא אורכו. עיני לא יכלו לפלוש לתוך מדור המנוע, שנהפך לאש משתוללת. עברתי ליד “קאפיטאנו” שטיפל ביוסף, אחרי שהעביר את אולה אל הסיפון הקדמי, וגלשתי לתוך תא-השינה, חלק הקדמי של הספינה, שהאש עדיין לא הגיעה אליו. וכאן על רצפת התא, ראיתי את שלמה יושב שפוף ומכבה את האש שאחזה בבגדיו. לתא-השינה הגיע בזחילה, בהיצמדו אל הרצפה ופניו כבושות בה. לאושרו לבש מכנסיים ארוכים וחולצת עבודה קצרת-שרוולים, שהגנו על גופו, אך ידיו, עד המרפקים, ופניו, חזהו וצווארו החשופים – האדימו והלכו מרגע לרגע. תמכתי בו ועזרתי לו לטפס בסולם המאונך. הוא נאנח אנחה עמוקה עם כל פסיעה ופסיעה.

“והסיפון… מראהו היה מראה זוועה: בהיעדרי למטה, הצליח “קאפיטאנו” לסגור במאוזן את המסגרות הכבדות של חלון מדור-המנוע. האש פשטה ועלתה לתוך תא-ההגה, שדרך חלונותיו הקדמיים אפשר היה לראותה משתוללת ומלחכת את הקירות הפנימיים. היא חדרה גם למחסן הרשתות שבחלק האחורי של הספינה. כל הסיפון האחורני, מתא-ההגה עד הירכתיים, העלה עשן דרך הסדקים שבין לוחות הציפוי, ומרגע לרגע אפשר היה לחכות להתפרצות האש. במצב זה לא היתה כל אפשרות לחשוב על נסיון לכבות את הדליקה, לאחר ששנינו בלבד, אני ו”קאפיטאנו", מוכשרים היינו לעבודה, – קודם-כול חייבים היינו לדאוג לפצועים. ועוד חשש היה בלבי: הדלק שבבית-הקיבול, וכן המלאי השבועי שבתוך החביות, עלולים להתפוצץ בכל רגע. עלינו לעזוב את הספינה!

…הסתכלתי בפצועים: שלמה ישב בקצה החרטום, גבו נשען אל העוגן המרותק, יד אחת תומכת בשנייה והוא ניענען באנחות כבדות, כשכל גופו רועד כחבל מתוח. יוסף ואולה –…אך מה? מיד הבחנתי שמצבם רע ביותר. צריך היה להכיר את הבחורים הללו, כאשר הכרתים אני כדי להבין, מה הרגשתי אותה שעה. יוסף היה מכונאי לא רק לפי מקצועו, אלא גם לפי יעודו: בעל שמיעה מכנית דקה ומושלמת, אשר לפי קול נחירה דקה, קול חירחור או “שיעול”, או עילעול קל בנהימת המנוע – היה קובע על נקלה את מקומה הנכון של התורפה. מרוכז ובלתי נחפז בעבודתו, היה עושה רושם של אחד מפרחי החוקרים, הלומד לדעת ולרדת לשורשם של העקרונות הטכניים. לא היה בו אפילו שמץ מיהירותם של “מכונאים” בני יומם. בילדותו קיבל אולה חינוך מדוקדק של מה שקוראים “קינדר-שטובה”. בהיותו בחור שופע חיים, עליזות ויזמה, לא השלים כנראה עם המסגרת החונקת של “החינוך הטוב” נוסח אשכנז. על כן מתוך מחאה והתנגדות פנימית, “התבולל” בקלות יתירה בין הנוער הימי, עד מהרה הפך לאחד מהם ממש: בשפה בביטויים ובהליכות. הורגלתי לכך, במשך כל שנות עבודתי בארץ מוצאי, שהעבודה על הסיפון נעשית בשתיקה קודרת, כעבודת הקודש, כביכול, שאינה נפסקת אלא בפקודה קצרה או בשריקה חדה. הקשו והכבידו עלי מאוד הרעש, ההלצות וקינטורי הגומלין, הרגילים בשעות העבודה על סיפוני המכמורתנים, כאן בארץ. בהמשך הזמן הבינותי, שלא ייתכן שאצל דייגים תשרור רוח אחרת מזו ששוררת בכל מקום, ששם עובדים פועלים בצוות: בעבודת כביש, בניין, או חקלאות. אולה היה הרוח החייה ב“נאפטון”. שובב וקונדס ועם זה ימאי מוכשר עד מאוד. עבודת המכמורתנים, שידעה על בוריה, היתה לו למעשה שיגרה ולא נתנה לו את הסיפוק שבחידוש. ידעתי שהוא משתלם בשעות הפנאי וחולם על גשר פיקוד בהפלגות רחוקות. לשניהם היתה הימאות עבודת כיבוש, והמכמורתנים – עמדת חלוץ קידמית.

…נועצתי עם דוד על אופן הצלת הפצועים, כשלא היתה לנו סירה ולא רפסודת הצלה, כדרך שמרכיבים עכשיו, מחביות ריקות, וכל רכושנו היה עיגול-הצלה אחד, התלוי על סולם היתרים, וחגורת הצלה, התלוייה מעל לדרגשי השינה במדור הקדמי. חזרתי וירדתי לתא-השינה. העשן העב, שחדר ממדור המנוע דרך הפירצה שבמחיצה ומילא את התא – סינוור את עיני וחינק את נשימתי. בעיניים עצומות, בנשימה עצורה, גיששתי מעל לדרגשים והסירותי את החגורה מעל המסמר, הקבוע בצלע הספינה. ובמצב קרוב להתעלפות חזרתי לסיפון. בינתיים זרק דוד “קאפיטאנו” מעבר לדופן את כל ארגזי הדגים הריקים שהיו סדורים שורות-שורות על הסיפון הקדמי, והוריד את עיגול-ההצלה. מצבו של יוסף נראה לנו רע יותר ממצבו של אולה, לכן החלטנו להשכיבו על עיגול ההצלה, ואת החגורה לחגור לאולה.

בנצה נשתתק. כאילו נאבק עם משהו, והמשיך:

איך הורדנו אותם המימה? דבר זה משום-מה קשה לי לספר ביותר. נטולי הכרה שכבו, נשמו בכבדות וגנחו גניחות קורעות לב. החלטנו לקשור את החגורה להיפך, דהיינו שהקישורים יהיו על החזה, ולא, כרגיל, על הגב, שעל ידי כך נוכל להחזיקו על פני המים, כשפניו למעלה. התחלנו להכניס את החגורה אל מתחת לגבו של אולה. מנגיעה קלה ביותר היה עורו מתקלף מעל גופו. נתבלבלנו לחלוטין, ידינו השמיטו את החגורה. פתאום – אש! אש פרצה דרך חלונות תא-ההגה, וכל הסוכה הפכה ללפיד דולק אחד. חישקנו שיניים, כיווצנו לב והמשכנו במלאכה. “קאפיטאנו” קפץ המימה וקיבץ את הארגזים הריקים, שהספיקו להתפזר אנה ואנה. בזהירות יתירה מסרתי לו, לעבר הדופן את יוסף. צריחה מחרידה נתמלטה מפיו, כשגופו הדווי נטבל במים המלוחים, אך הכרתו לא שבה אליו. עד שהורדתי את אולה הספיק דוד להכניס כמה ארגזים תחת גופו של יוסף, באופן ששכב, כביכול, על גבי דרגש של עץ.


…ביקשתי את דוד, שירחיק את הבחורים מהספינה, ופניתי לשלמה. הוא ישב במצבו הקודם: עיניו מושפלות, כולו מרוכז בכאב הלוהט, ואינו רואה דבר מן הנעשה על סביבותיו. ביקשתיו שיקפוץ המימה והצבעתי לו על דוד, שדחף לסירוגין את הפצועים מן הספינה והלאה. שלמה הסתכל אל מעבר לדופן בלי להביט אלי, נאנח: “אוי… עזוב אותי”. הבינותי, שהוא מפחד מפני המים המלוחים יותר משהוא מפחד מפני האש. הפכתי פני לאחור והעיפותי מבט על הסיפון. תא-ההגה נעלם בתוך הלהבות, הזכוכית בחלון של מדור-המנוע נתפוצצה, ולשונות אש עלו מתוכו. כל הסיפון האחורי נתכסה שכבת-אש נמוכה, כאילו מישהו שפך עליו שפעת דלק נוזל. האש ליחכה את הדפנות ואת הירכתיים וריחשה והרתיעה כנחש-ענקים. מזמן לזמן נשמע קול נפץ של עץ מתכווץ. שוב נזכרתי בחביות המלאות שמן-סולאר.

…נגשתי לשלמה מאחורי גבו, תפסתיו מתחת לבתי-שחיו והקימותיו. כפי הנראה גרמתי לו כאב גדול, שכן נרעד כולו, הוציא קול יבבה מפיו והתנודד על רגליו. השתמשתי בחולשתו ודחפתיו אל עבר הדופן. לאשרי, היה הדופן שבסיפון הקדמי נמוך מאוד, ובדחיפה נוספת, כמעט בלי התנגדות מצדו, העיפותיו אל מעבר הדופן. לצערי, התנגש בפני הים במלוא חזהו, ובכך וודאי הוכאב לו ביותר. הוא עלה מתוך המים, כשעיניו בולטות מחוריהן מעצמת הכאב הצורב שהכאיבוהו המים המלוחים, ופיו נפתח לצעוק. אך אותה שעה פרצו מי הים ומלאו את פיו. הוא נתעלע ונשתעל, וכשהצליח לנקות את גרונו – התחיל לשקוע שוב. חזר וצף על פני הים ובאורח אינסטינקטיבי הניע תנועות של שחיין, ולאושרו בכיוון הנכון, כשדוד “קאפיטאנו” קורא לו בלי הרף.

בפעם האחרונה, נשאתי עיני אל הספינה: כחיית-טרף זחלה האש אל עבר הסיפון הקדמי; לוחות-הגריפה, התלויים על פסי-ברזל מעל לדפנות, דלקו כשתי אבוקות בתוך מסגרתם העשוייה ברזל עבה. תא-ההגה עמד להתפורר בכל רגע, והסיפון האחורי נעלם בתוך נחשול של אש. בפחות מכהרף עין ניצנצה במוחי המחשבה: “אולי להישאר עוד; אולי אפשר להציל עוד משהו?” אך ביטלתי את המחשבה כמחוסרת שחר ועיני נטלו פרידה מן הספינה הגוססת.

…לפני עזבי את הספינה הקיפו עיני את האופק. ארבעה מכמורתנים נראו בתחום ראייתי, במרחקים שונים. היה לי הרושם, שהקרוב ביותר כבר הרגיש באסוננו וחש לעזרתנו. לפי קוויה המגושמים של הספינה ששונתה בשעתה מסירת-משא רגילה, ולפי לזבזת-המגן שצבעה אדום-בהיר, – הכרתי את המכמורתן הערבי, הרשום בנמל יפו. זה שמרבה לגרוף “תחת מפרשים” מתוך קימוץ בדלק. משום-מה נדמה היה לי, כי התקדמותו של המכמורתן איטית מאוד.

"קפצתי המימה. עד מהרה השגתי את חברי, שלא הספיקו להרחיק הרבה מן הספינה הבוערת. דוד המשיך לדחוף את הפצועים קדימה לסירוגין. יוסף שכב בלי נוע, מצבו נראה לי כלאחר ייאוש. אולה נאנח, נשם בכבדות והניע תנועות משונות בידיו ורגליו – אך הכרתו לא שבה אליו. שלמה שחה לאטו, שחה והקפץ5 גופו קדימה בדחיפות-רגליים תכופות, וכמעט לא נסתייע כלל בידיו הכאובות. זמן-מה עזרתי לדחוף את יוסף, אחרי שחו דוד עם אולה ובמאסף – שלמה המפגר אחרינו. עינינו היו צמודות אל חרטומו של המכמורתן הערבי, שהתקרב ובא אלינו. ואמנם התקדמותו היתה איטית, יותר מן הרגיל. עזב דוד את אולה, שחה כ-25–30 מטרים הצדה, ופתאום הרעים בחללו של הים קללה תורכית, ארוכה ומסולסלת שחודשים רבים לא נזמן לי לשמוע כמוה בעבודתנו המשותפת. “מה קרה לך “קאפיטאנו”?” – צעקתי לו. אך הוא ביקש לרווח ללבו בקללה נוספת, הפעם בספניולית, ורק אחרי כן הודיע לי, שהמכמורתן חש לעזרתנו בלי להוציא את הרשת מן המים, – וזוהי סיבת התקדמותו האיטית.

…ביקשתי את דוד שיישאר עם הפצועים וישגיח עליהם, אך אל ישחה קדימה. כי בבטחוננו שהמכמורתן חש לעזרתנו לא היה טעם לבזבז כוחותנו בשחייה קשה ומייגעת. שחיתי לקראת המכמורתן, בכוונה לזרזו, או, לכל הפחות, להכין מקום מתאים להשכבת הפצועים. המרחק ביני לבין הספינה המתקרבת היה פוחת והולך. כבר יכולתי להבחין בכל חבר הספינה חוץ מן ההגאי, שנצטופפו בקצה הסיפון הקדמי בדממה גמורה, שלא כרגיל והביטו אל עברי. שחיתי בכל מאמצי כוחי. מקוצר רוח, נראה לי, שהמכמורתן עודו רחוק ממני. לבסוף התחלתי להכיר את קווי פניהם של הדייגים הערבים. ה“ראיס” של הספינה טיפס ועלה על השלוחה (מוט החרטום) הקצרה, ועודדני בקריאות של ידידות. המכמורתן הפסיק את הילוכו, כשקרב אלי, אך מכוח ההתמד, המשיך להתקדם ועבר על פני. שחיתי הצדה כדי שלא אחבל בכבל היורד מן הדופן, ושוב שחיתי, הפעם בכיוון הפוך מן הקודם, להשיג את המכמורתן המתרחק. הערבים נתקבצו בירכתיים והתווכחו ביניהם בלהט רב. ולבסוף העיפו אלי עיגול הצלה, קשור לחבל דק וארוך. ארבעה דייגים התכופפו מעבר לדופן הימנית הנמוכה, ושני זוגות ידיים נאחזו בידי. עד היום מתפלא אני על חוזק ידי, שלא נעקרו אז מגופי.

…חבר-הספינה כולו, לרבות ההגאי והמכונן, הקיפוני והתקיפוני בשאלות רבות בבת-אחת. ביקשתי את ה“ראיס” שימהר לעזרת חברי שנשארו על פני הים. ה“ראיס” גער בדייגים וגירש את ההגאי ואת המכונן איש למקומו. ורק כשנעה הספינה קדימה, – חזר והמטיר עלי את שאלותיו. הקדמתיו ושאלתיו: מדוע, בעצם, לא העלה את הרשת? נתברר, שאמנם החלו במשיכת הרשת, אך כשמחצית אורכו של הכבל נתלפף על תוף המנוף – נקרעה, פתאום, חגורת העור, המחברת את המנוף למנוע. ועכשיו, יה-חביבי, שקוד המכונן על הטלאתו, ועוד מעט, יה-אחי, תהא זו מוכנה לשימוש.

…ניסיתי להכין מצע להשכבת הפצועים. במדור השינה שבחרטום, לא נמצאו מיזרונים, ומאליו יובן, שלא היו בנמצא סדינים. אחד הדייגים הביא מחצלת, שנקיונה היה מפוקפק ביותר ובאין ברירה, פרשנוה על הסיפון האחורי. בינתיים קרבה הספינה אל הפצועים ועצרה את הילוכה. ביקשתי את ה“ראיס” שיסביר לאנשיו את מצבם של הפצועים ואת הזהירות הרבה שיש לנהוג בהם בשעת העלאתם על הסיפון. קפצתי המימה כדי לעזור לדוד, ובעזרת שני לוחות, שנמסרו לנו מן הספינה, סידרנו כעין אלונקה במקום הארגזים הריקים, שהפצועים שכבו עליהם. קשרנו ארבעה חבלים לקצות הלוחות, ובדממה מוחלטת העלינו את יוסף לסיפון, כשהדייגים לוחשים לנפשם: “יה-אללה! יה-אללה!” למראה גופו קלוף-העור. ממש כך העלינו גם את אולה. ואילו את שלמה – בישיבה על גבי ארגז ריק, אחרי שביקשתי את הדייגים שייזהרו ולא יגעו בידיו הכאובות.

…כשגמרתי להשכיב את הפצועים וקמתי מלא קומתי – שמתי לב לכך, שכל הדייגים מביטים לאחוריהם, לעבר הירכתיים. המכמורתן הגוץ “גדעון”, שכננו בעגינה בנמל, – רדף אחרינו במלוא כוח המנוע. קרוב לשני מילין ימיים הפסיקו בין הספינות, והמרחק נתקטן והלך מרגע לרגע בזכות ההבדל הגדול במהירות התקדמותן של שתי הספינות, לא עברו עשרים דקות ו“גדעון” הדביקנו, וה“ראיס” שלו וצלר הציע לנו שנעביר את הפצועים לסיפונו. הסכמתי להצעתו, אך דרשתי שההעברה תיעשה בשעת מהלך הספינות, בלי שתופסק תנועתם קדימה, לעבר נמל יפו. כי היה לי ברור, שכל רגע קובע את נפש הפצועים. שני הקברניטים הסכימו לדרישתי והתמרון הצליח הצלחה גמורה. “גדעון” “שכב” בקורס מקביל למכמורתן הערבי, “מתחת לרוח”, ולפני שהגיע חרטומו לקוו-הירכתיים של ספינתנו – הופסק המנוע. בכוח ההתמד השיג את הספינה שהמשיכה להתקדם, כשהמרחק בין הדפנות הוא כשיעור שני מטרים. חבל דק, שלקצהו קשור עבות, נזרק אל חרטומו של “גדעון”, רפידות-מגן נתלו על הדופן הימיני שלנו, וכן על דופנו השמאלי של “גדעון”. הערבים מתחו את העבות, והספינות קרבו זו לזו. עבות שני נמסר לסיפון האחורי של “גדעון”, ובשעה שנתדפקו הספינות בנגישה קלה, רותקו העבותים, והמנוע של “גדעון” הופעל שוב.

…על סיפונו האחורי הצר של “גדעון” היה הכל מוכן לקבלת הפצועים: ערימת הדגים, שהורקה מהרשת, הוטלה בשיכבה ישרה, ועליה הוצעו שני מזרונים, ללא סדינים. אנשי “גדעון” העבירו על ידיהם את הפצועים, ולא הניחו לי ולדוד לנגוע בהם. משעבר שלמה את הלזבזת של “גדעון”, בעזרתם של שנים מעובדיו, נותקו העבותים, והמכמורתנים נדחפו זה מזה. “גדעון” פרץ קדימה, מלווה ברכותיהם של הדייגים הערבים.

…ישבנו על הסיפון הקדמי. אחד הבחורים הביא מלמטה קנקן קפה שחור מהביל ומזג לתוך ספלי אמאיל גדולים, את שלמה השקינו בכפית, כי ידיו הכאובות לא יכלו לנגוע בשום עצם. מרחוק ראיתי את “נפטון” אחוז להבות, ושני מכמורתנים (“ביכורה” ו“שלדג”) המתקרבים אליו, כנראה, מתוך כוונה לגררו ולהטביעו במיים6 רדודים בקרבת החוף.

…עברתי לסיפון האחורי לראות את שלום הפצועים. אנשי “גדעון” קשרו חבל לגליל המסתובב בקצה הירכתיים, העבירו את החבל דרך הוו, היורד מקצה המנוף להעלאת הרשת והידקוהו על התורן הראשי, מתחת לחישוקו של זרוע המנוף. על החבל המתוח נפרש מיפרש ונקשר לדפנות מזה ומזה. נתהווה כעין אוהל, שהגן על הפצועים מקרני השמש. יוסף שכב כקודם – בלי ניע, ורק חזהו היה עולה ויורד בכבדות. אולה, עצום-עיניים, הניע תנועות שונות, ירד מהמזרון, ימינה ושמאלה, זחל ודחף את יוסף. מנחם, העובד עכשיו פה, ב“כריש”, ועוד אחד, שלא הכרתיו עמדו על ברכיהם על ידו, שיניהם חשוקות, ושמרו את תנועותיו. כשקרבתי, נשאו הבחורים אלי את מבטם המדמיע. קשה ומכאיב היה תפקידם: המקום החי היחידי בכל גופו של אולה – היו שערותיו, ורק על ידי הדיקתם אפשר היה למנעו לזחול, מלרדת מן המזרון, ומלפגוע ביוסף. בלב מתפלץ כרעתי ברך ורציתי לעזור להם, אך הם הפצירו בי, שאעבור לסיפון הקדמי.

…בין הדלת הפתוחה של תא-הההגה ובין הדופן הימיני עמד וצלר והביט לעבר “נפטון” בהאהילו על עיניו במצחיית הכובע הימי, שהחזיק בידו. “הבט”! – קרא לי ה“ראיס” – “הם יצילו את “נפטון”. “ביכורה” הצליחה, כנראה, לקשור עבות למוט-החרטום של “נפטון”, התרחקה ומתחה את העבות. “שלדג” עבר לפני “ביכורה” וקשר עבות גרר לחרטומה, ועכשיו התקדמו שלושת המכמורתנים בקו עורפי, כששני הראשונים גוררים את “נפטון” בכוחות משותפים. לא עברו דקות מועטות, והחלק העליון של חרטום “נפטון” יחד עם מוט-החרטום נעקרו ממקומם והועפו בכיוון ל”ביכורה”. המרחק בין “נפטון” והמכמורתנים הגוררים גדל בבת-אחת. אנשי “ביכורה” לא ויתרו, כנראה, על תוכניתם להטביע את “נפטון” בבקרבת החוף, ולהציל כל מה שאפשר להציל. הם התירו את עבות הגרר של “שלדג”, עברו בחצי סיבוב והתקרבו, במהלך אחורי, ל“נפטון” ירכתיים מול ירכתיים. זרקו על הסיפון האחורי הדולק של “נפטון” עוגן קטן בעל ארבע רגליים. המשמש, כרגיל, לחיפוש רשת על קרקע הים. העוגן נאחז בירכתיים, ו“ביכורה” נתרחקה ומתחה את העבות. “שלדג” נתקרב ומסר עבות לחרטומה של “ביכורה” ושלושת המכמורתנים נתישרו שוב בקוו עורפי, ובחצי סיבוב יפה פנו אל עבר החוף. שוב עלתה בלבי התקווה שהספינה תנצל.

…“גדעון” חתר בכל כוחותיו, והמרחק בינו לבין השיירה הגוררת גדל מרגע לרגע. המכמורתן הערבי נשאר במקומו, אולי לשם העלאת רשת, אך ייתכן שגם מתוך סקרנות לראות, איך “הילדים” מתל-אביב יצליחו להציל ספינה בוערת.

…פתאום, כמתוך לועו של הר-געש, פרצה מתוך “נפטון” שלהבת-ענקים וענן של עשן שחור, שבא בעקבות האש, עטף את גוף הספינה, כיסה אותה והסתירה מעינינו. ועוד אנו מביטים נדהמים, והנה נתפזר העשן מעט ולפנינו נתגלה מחזה, שמוחנו לא השיגו ברגע הראשון: החלק האחורי של “נפטון” ממשיך להגרר אחרי “ביכורה”, והחצי השני, בעל התורן הקדמי, הבוער לכל אורכו, נפרד ממנו, נשאר במקומו ו…שוקע בים במהירות גדולה. וכשנעלם בתוך המים סיפון חציו הקדמי של “נאפטון” – נתלכסן התורן הראשי לאחוריו, ולמרות כוחם הגורר של “ביכורה” ו“שלדג” שסחבו את שארית הספינה קדימה – החל החצי האחורני לשקוע. ירכתיה של “ביכורה” נלחצו בכוח העבות, הקשור לספינה השוקעת, והגיעו עד פני המים; חרטומה נזדקף ונתרומם. ראינו מרחוק צללית של אדם עומד בירכתיים, ובתנועות מהירות וחזקות – מתכופף ומתיישר חליפות. נראה כמכה בגרזן, בעבות הגורר את “נאפטון”. ירכתיה של “ביכורה” קפצו למעלה, כפקק מתוך בקבוק, ונתישרו מעל לקוו המים הרגיל. שארית הספינה הבוערת, המשוחררה מעבות הגרר, צללה בים, כהרף עין. נראה הדבר, שחיזוקי האורך7 נחרכו באש ונתרופפו ביותר. על החלק האחורני של “נפטון” פעל כוחם הגורר המשותף של שני המכמורתנים, ואילו החלק הקדמי של הספינה התנגד לכוח הגורר בכל כובד המשקל של המנוע. ומתוך לחצם של שני כוחות מנוגדים – נתבקעה הספינה ברוחבה, בין שני8 צלעות ונתחלקה לשני גופים נפרדים…

…זה היה סופו של “נפטון”!

בנצה שקע בשתיקה ממושכת, ונדמה היה לי, שאת סופו של הסיפור לא אשמע לעולמים. סקרנותי גברה על הטאקט האלמנטארי, ואני הוצאתי אותו מהרהוריו על ידי שאלה דוחקת:

– ומה קרה לפצועים? איך הגעתם ליפו?

בנצה נרעד, הסתכל בי ו…חזר למציאות.

כן… קרבנו ליפו – המשיך בקול אפאטי ובאי רצון ניכר – לפי בקשתי, הסכים ה“ראיס” של “גדעון” “לקפוץ” לתוך נמל יפו דרך המעבר המערבי המסוכן, בין הסלעים במקום להכנס דרך הכניסה הצפונית, המרוחקת יותר. שום מכשירי איתות לא נמצאו ב“גדעון”, ורק כשקרבנו לבנין בית המכס קראנו במקהלה: “הזמינו שני אמבולנסים! שלושה פצועים על סיפוננו!” ואמנם לא ארכה השעה, לאחר שרתקנו את “גדעון” לרציף, שמענו את צפירותיהן של מכוניות “מגן-דוד אדום”.

…לא טפלתי בהעברת הפצועים, רק אחר-כך ביקרתי אותם ב“הדסה”. סרג’נט בריטי ממשטרת הנמל הזמינני למשרדו, הציע לי סיגריה והביע את השתתפותו בצערי. שמש ערבי הביא ספל קפה חריף. בקיצור מסרתי את קורות “נפטון”, משעת הפלגתו מנמל תל-אביב עד הרגעים האחרונים של הספינה. רשם את דברי ויצא לחדר סמוך להעתיק את הרפורט במכונת כתיבה. שקעתי במחשבות ולא הרגשתי את שטף הזמן, ואף לא את ישיבתי בבגדים הרטובים, שבהם שחיתי בים. נפתחה הדלת, הסרג’נט נכנס, מסר לי העתקה של הרפורט וביקשני לחתום על הגליון המודפס שבידו. חתמתי בלי לקרוא, כי האותיות רעדו בעיני.

That is all” “ – אמר לי השוטר בחיוך בישני ומצטדק.

כאן הרגשתי, פתאום, שתפקידי נגמר: עצבי נתפרקו ממתיחותם וחולשה איומה תקפתני. בבת אחת, הוברר לי כל היקף האסון. פרצתי בבכי, כתינוק אומלל.

That is all” “ – מלמל בנצה לעצמו, בהביטו בלי-אנה.

“כריש” ירד בינתיים מהקורס. הכוכב הקטן טיפס בשמים ועלה גבוה גבוה מעל התורן הקדמי. החזרתי את הספינה לדרכה ועיינתי בשעון: שלוש וארבעים. גם בנצה ננער והביט אל השעון, תפש מידי את גלגל-ההגה ופנה אלי בקול צורד:

– העלה אור על הסיפון האחורני ורד בבקשה, להעיר את החבורה. הגיעה שעת העלאת הרשת…





  1. פאדום – מידה ימית – 180 ס"מ  ↩

  2. “תורנים” – כך במקור. צ“ל ”תרנים“. הערת פב”י.  ↩

  3. ראיס – קברניט (ערבית)  ↩

  4. “דו–תרנית” – כך במקור. צ“ל ”דו–תרנית“. הערת פב”י.  ↩

  5. “הקפץ” גופו – כך במקור. אולי “הקפיץ”? הערת פב"י.  ↩

  6. במקור “מיים” – צ“ל ”מים“. הערת פב”י  ↩

  7. חיזוקי האורך המעטים, בניגוד לחיזוקי רוחב–הצלעות המרובים, הם בעייה טכנית בבנין אניות, שלא נפתרה עד היום.  ↩

  8. במקור “שני צלעות”. צ“ל ”שתי צלעות“. הערת פב”י.  ↩