בְּאַחַד הַיָּמִים הַלּוֹהֲטִים שֶׁל הַקַּיִץ, הָיוּ

כָּל יַלְדֵי גַּן ה' בַּבַּיִת פְּנִימָה. שָׁם עָבְדוּ וְשִׂחֲקוּ לָהֶם

בְּשֶׁקֶט, עַד שֶׁבָּאוּ שְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם וְהַמְטַפֶּלֶת, הִתְחִילָה

כְּבָר לִקְרֹא לָהֶם לְהִתְקַלֵּחַ.

לְפֶתַע, נֶעְלְמוּ יוֹנִי וְחָנָן. נֶעְלְמוּ וְדַי. כְּאִלּוּ נִבְלְעוּ בִּמְעָרָה. לְאָן רָצוּ בַּחֹם הַנּוֹרָא?

כַּעֲבֹר חֲצִי שָׁעָה, אוֹ קְצָת יוֹתֵר, שָׁבוּ מְשֻׁלְהָבִים.

מְשֶּׁנִכְנְסוּ לַבַּיִת, הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם כֻּלָּם בְּשׁוּרָה:

הַיְלָדִים וְשִׁפְרָה, וַאֲפִלּוּ צִלָּה, כְּשֶׁשְּׁתֵּי יְדֵיהֶן מֻקְצָפוֹת סַבּוֹן.

לָמָּה?

כִּי כֻּלָּם הִרְגִּישׁוּ שֶׁקָּרָה לָהֶם מַשֶּׁהוּ מְעַנְיֵן. מַה קָּרָה לְיוֹנִי וּלְחָנָן? מָה?

הַקְשִׁיבוּ וְתֵדְעוּ: הֵם רַק יָצְאוּ לִרְאוֹת, אִם

יֵשׁ מַיִם בַּבְּרֵכָה. לֹא, לֹא הָיוּ בָּהּ מַיִם. רַק

צְפַרְדְּעֵי’קָה

הִשְׁתַּכְשְׁכָה בַּבֹּצִית שֶׁבַּקַּרְקָעִית.

מַה יַּעֲשׂוּ?

אוּלַי יִסְחֲבוּ בֵּיצַת תַּרְנְגֹלֶת הֹדּו?

בֵּיצָה? זוֹ הַצָּעָה אַמִּיצָה!

אֲבָל לֹא כָּךְ חָשָׁב הַהֹדִּי, שֶׁשָּמַר עַל בֵּיצֵי

זוּגָתוֹ הַהֹדִּית. בְּקוֹל אֵימִים גָּעַר: אַדָּר-אַדָּר-אַדָּר –

וְיוֹנִי וְחָנָן נָשְׂאוּ רַגְלֵיהֶם מִכְּבָר.

וּמַה יַּעֲשׂוּ עַכְשָׁו?

אוּלַי יִמְרְטוּ כַּמָּה נוֹצוֹת טַוָּס? הֵן יְרֻקּוֹת

וַחֲמוּדוֹת וּכְאִלּוּ גַּם קְצָת זְהָבִיּוֹת. יֹפִי שֶׁל הַצָּעָה!

אֲבָל גַּם דַּעְתּוֹ שֶׁל הַטַּוָּס הָיְתָה שׁוֹנָה מִדַּעְתָּם: הוּא

קָרָא תִּגָּר בְּקוֹל מַר, פָּרַשׂ שְׁתֵּי כְּנָפָיו, זָקַף כָּל

נוֹצוֹתָיו, וְהִפְנָה אֶת גִּבּוֹרֵינוּ אֶל פְּנֵי הָאַוָּז.

הֵם אֲפִלּוּ לֹא הִסְפִּיקוּ עֲדַיִן לְהַצִּיעַ מַה

יִקְּחוּ מֵהָאַוָּז, וְזֶה פָּעַר לְעֻמָּתָם אֶת מַקּוֹרוֹ, כְּמִי

שֶׁרוֹצֶה לִבְלֹעַ אוֹתָם חַיִּים. נִבְהֲלוּ הַשְּׁנַיִם, בְּלֵב דּוֹפֵק

וּפִיק בִּרְכַּיִם, הֵרִימוּ הָרַגְלַיִם – לַעֲזָאזֵל, שׁוּם דָּבָר לֹא

מַצְלִיחַ לָהֶם הַיּוֹם…

אוּלַי, יִמְצְאוּ לְכָל הַפָּחוֹת, אֶת פִּינְצ’וֹ

הַחֲמוֹר בָּאֻרְוָה, וְיִרְכְּבוּ עָלָיו טִיפּ טִפָּה, רַק עַד חֲדַר

הַמְּלָאכָה שֶׁל בֵּית-הַסֵּפֶר?

אוּלַי? זֶה בֶּאֱמֶת כְּדַאי!

– לֹא, לֹא! – נָעַר הַחֲמוֹר בְּקוֹל זְוָעוֹת.

אָמַר יוֹנִי לְחָנָן: – אַתָּה יוֹדֵעַ מָה? בּוֹא נֵלֵךְ הַבַּיְתָה וְדַי.

אָמַר חָנָן לְיוֹנִי: – טוֹב, נֵלֵךְ.

הַפַּעַם סָחֲבוּ אֶת רַגְלֵיהֶם לְאַט-לְאַט, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, אֶל הַגַּן.

הַיְלָדִים שָׁמְעוּ אֶת הַסִּפּוּר שֶׁל יוֹנִי וְחָנָן. גַּם שִׁפְרָה שָׁמְעָה. חָשְׁבָה, חָשְׁבָה וְאָמְרָה:

– אוּלַי נִרְשֹׁם אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּ“סֵפֶר הַגַּן”?

הַיְלָדִים קָפְצוּ וְאָמְרוּ:

– כֵּן, כֵּן, שִׁפְרָה זוֹ יֹפִי שֶׁל הַצָּעָה! נִכְתֹּב אֶת הַסִּפּוּר!

רָשְׁמָה שִׁפְרָה, בְּעֶזְרָתוֹ הַנֶּאֱמָנָה שֶׁל

בַּעֲלָהּ יוּסוּף הַמַּפְלִיא לַחֲרֹז חֲרוּזִים, אֶת הַשִּׁיר עַל יוֹנִי

וְחָנָן, וְשָׁרָה אוֹתוֹ לַיְלָדִים בַּמַּנְגִּינָה שֶׁל "כּוּשִׁי,

כֶּלֶב קָט", וְכָל הַיְלָדִים לָמְדוּ אוֹתוֹ עַל-פֶּה,

בִּן-רֶגַע:

בּוֹאוּ וְנָשִׁיר אוֹתוֹ גַּם אֲנַחְנוּ טוֹב?!

יוֹנִי וְחָנָן

יָצְאוּ קְצָת מִן הַגַּן

הַיּוֹם בַּצָּהֳרַיִם

לִרְאוֹת אִם יֵשׁ כְּבָר מַיִם.

אַךְ הַבְּרֵכָה רֵיקָה

מָצְאוּ רַק צְפַרְדְּעִי’קָה.

הָלְכוּ חִישׁ בְּרִיצָה

לִסְחֹב אַחַת בֵּיצָה,

אַךְ תַּרְנְגוֹל הַהֹדּוּ

קָרָא לָהֶם: – עֲמֹדוּ!

צָעַק בְּקוֹל – דּוּר-דּוּר:

– 'סְתַלְקוּ כְּבָר, בְּקִצּוּר!

אוּלַי נֵלֵךְ כָּעֵת,

נוֹצוֹת קְצָת לְלַקֵּט?

הָלְכוּ מִיָד הַשְּׁנַיִם,

הֵרִימוּ הָרַגְלַיִם,

לִמְצֹא נוֹצוֹת טַוָּס,

אֲבוֹי! פָּגְשׁוּ אַוָּז!

בּוֹא יוֹנִי נֵלֵךְ,

כִּי הָאַוָּז נוֹשֵׁךְ!

וְהַלֵּב לַשְּׁנַיִם

נָפַל לַמִּכְנָסַיִם…

בָּרְחוּ אֶל הַחֲמוֹר,

אַךְ הוּא הִתְחִיל לִנְעֹר…

בּוֹא נַחֲזֹר לַגַּן,

מַסְפִּיק כְּבָר בַּלַּגַּן!

מַהֵר חָזְרוּ הַשְּׁנַיִם,

רֵיקוֹת הֵן הַיָּדַיִם,

חָזְרוּ בְּרֹאשׁ מוּרָד,

וְכָךְ סִפּוּר נוֹלַד.