כָּל יֶלֶד מִכֶּם יוֹדֵעַ, שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ בַּגַּן
מִלְחָמוֹת. פַּעַם עוֹשִׂים מִלְחָמָה נֶגֶד יַלְדֵי גַּן אַחֵר; פַּעַם
נֶגֶד חָבֵר, וְלִפְעָמִים עוֹשִׂים הַיְלָדִים מִלְחָמוֹת בֵּינֵיהֶם,
בְּתוֹךְ הַגַּן. נָכוֹן?
בֹּקֶר אֶחָד, בֹּקֶר קַיִץ בָּהִיר וָחַם, הִרְגִּישׁ
פִּתְאֹם אַמְנוֹן, שֶׁאֵין אַף מְטַפֶּלֶת בַּבַּיִת וְגַם יְלָדִים, יֵשׁ
רַק אֲחָדִים.
– זֶה הַזְּמַן הֶחְלִיט אַמְנוֹן – לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן רַב הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת: שִׁטָּפוֹן!
– כָּל הַבַּיִת יִתְמַלֵּא מַיִם – חָשַׁב אַמְנוֹן – וְאַף אֶחָד לֹא יֵדַע מִי עָשָׂה אֶת זֶה!
אֵיזֶה כֵּיף!
מִין שֵׁדוֹן דָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוֹן.
חָשַׁב, חָשַׁב וְעָשָׂה: נִגַּשׁ וּפָתַח שְׁלֹשָׁה
בְּרָזִים, עַד הַסּוֹף: הָרִאשׁוֹן – בַּמִּקְלַחַת, הַשֵּׁנִי
בַּכִּיּוֹר שֶׁבְּפִנַּת-הַבִּשּׁוּל וְהַשְׁלִישִׁי – בְּבֵית
הַשִּׁמּוּשׁ…
כְּשֶׁגָּמַר, וְהַמַּיִם כְּבָר זָרְמוּ וְנִתְּזוּ עַל
כָּל הָרִצְפָּה, יָצָא הַחוּצָה, כְּאִלּוּ כְּלוּם, וְנִסָּה עִם
הַיְלָדִים לְשַׂחֵק, אֲבָל בִּמְהֵרָה הִסְתַּלֵּק, מִבְּלִי
שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵהֶם הִרְגִּישׁ בּו. הֵם הִשְׁתַּכְשְׁכוּ לָהֶם
בִּבְרֵכַת הַשִׁכְשׁוּךְ, טָסוּ עַל הָאֲוִירוֹן וְהִתְנַדְנְדוּ
בְּנַדְנֵדַת הַסִּירָה הַחֲדָשָׁה.
פִּתְאֹם, נִשְמְעוּ צַעֲקוֹת אֵימִים מֵהַבַּיִת:
– יְלָדִים מִי זֶה פָּתַח פֹּה אֶת כָּל הַבְּרָזִים? יֵשׁ כָּאן שִׁטָּפוֹן!
כָּךְ קָרְאוּ הַמְטַפְּלוֹת לַיְלָדִים.
כֻּלָּם רָצוּ וְנִכְנְסוּ הַבַּיְתָה וְרָאוּ אֶת
הַמַּבּוּל בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְאֶת הַמְטַפְּלוֹת הַמּוֹשְׁכוֹת בְּכָל
כֹּחָן אֶת הַמַּיִם בַּמַּגָּבִים, לְכִוּוּן הַדֶּלֶת,
לַמִּשְׁטָח.
הַיְלָדִים רָצוּ מְאֹד לַעֲזֹר, אַךְ מִכֵּוָן שֶׁהָיָה
יוֹם קַיִץ חַם, הִתְחַשֵּׁק לָהֶם מְאֹד לְהִתְחַלֵּק וּקְצָת בְּכַוָּנָה
הִשְׁתַּטְּחוּ וְשָׂחוּ בְּכַוָּנָתַיִם, עַל הָרִצְפָּה שֶׁהָיְתָה
כַּאֲגַם מַיִם, וְכֻלָּם שָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה:
– מִי פָּתַח אֶת הַבְּרָזִים? מִי?!
לְבַסּוֹף, הִצְלִיחוּ לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַמַּיִם הַחוּצָה, נִגְּבוּ
אֶת הָרִצְפָּה, וְהַיְלָדִים שִׂחֲקוּ לָהֶם בְּנַחַת בַּבַּיִת הָרָחוּץ
וְהַנָּעִים, יוֹתֵר מִבְּכָל הַיָּמִים.
רַק יֶלֶד אֶחָד מִכָּל הַגַּן לֹא רָאָה אֶת הַשִּׁטָפוֹן – זֶה
אַמְנוֹן… סָמוּךְ לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, חָזַר הַבַּיְתָה. כֻּלָּם
סָבְבוּ אוֹתוֹ וְשָׁאֲלוּ: – אַמְנוֹן, אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַזְּמַן?
אַתָּה יוֹדֵעַ בִּכְלָל, שֶׁהָיָה לָנוּ שִׁטָּפוֹן בַּבַּיִת? הִפְסַדְתָּ!
וְעִדּוֹ הַשּׁוֹבָב אֲפִלּוּ אָמַר:
– הָיָה יֹפִי! כֵּיף!
וְאַמְנוֹן, כֻּלּוֹ נָפוּחַ כְּתַפּוּחַ מִמַּצָּבְרוּחַ,
מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו, הִסְתַּכֵּל בְּעַקְשָׁנוּת רַק עַל הָרִצְפָּה וְלֹא
דִּבֵּר אַף מִלָּה.
אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ, מִי אָמַר הָרִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי אַמְנוֹן עָשָׂה אֶת הַשִּׁטָּפוֹן. מֵאָה אָחוּז!
וּפִתְאֹם הִתְחִילוּ כָּל הַיְלָדִים לַעֲשׂוֹת עָלָיו
מִלְחָמָה. הֵם הִצְטוֹפְפוּ, כֻּלָּם בְּיַחַד, מִסְּבִיבוֹ, וְצָעֲקוּ
עָלָיו בְּמַקְהֵלָה, פַּעַם אַחַר פַּעַם:
– אַמְנוֹן הַשָּׁמֵן,
בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן,
אֵיךְ קוֹרְאִים לַבֵּן?
– אַמְנוֹן הַשָּׁמֵן!
וּכְשֶׁנִמְאַס לָהֶם הַדִּקְלוּם הַזֶּה הִתְחִילוּ בְּאַחֵר:
לְאַמְנוֹן יֵשׁ קָרַחַת
קָרַחַת מְשֻׁבַּחַת
אֵיפֹה הַקָּרַחַת?
לְאַמְנוֹן שָׁם בַּתַּחַת
וּכְשֶׁנִּגְמְרוּ לָהֶם כָּל הַחֲרוּזִים הָאֵלֶּה,
צָעֲקוּ לְאַמְנוֹן דְּבָרִים כָּל כָּךְ לֹא יָפִים, שֶׁאֲנַחְנוּ
מִתְבַּיְּשִׁים לְסַפֵּר לָכֶם.
וְאַמְנוֹן? לֹא בָּרַח.
הוּא עָמַד לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ, שׁוֹתֵק. עֵינָיו
תְּקוּעוֹת בָּרִצְפָּה כְּמַסְמְרִים וּלְחָיָיו נְפוּחוֹת כְּבַלּוֹן.
וּמַעְגַּל הַיְלָדִים הָלַךְ וְסָגַר עַל אַמְנוֹן יוֹתֵר וְיוֹתֵר
וּצְרִיחוֹתֵיהֶם הֶחֱרִישוּ אָזְנַיִם. הַמְטַפְּלוֹת לֹא הִצְלִיחוּ
בְּשׁוּם אֹפֶן לְקָרֵר אֶת הַמִּלְחָמָה. אֲבָל כְּׁשֶׁהַיְלָדִים
כִּמְעַט כִּמְעַט כְּבָר נָגְעוּ בְּאַמְנוֹן, נָתְנָה זִיוָה שְׁאָגָה
אַחַת, אֲיֻמָּה:
– דַּי!
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים קָרוּ מַמָּשׁ בּאוֹתוֹ רֶגַע:
– אַמְנוֹן פָּרַץ בִּבְכִי, בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, הִפִּיל אֶת עַצְמוֹ עַל הָרִצְפָּה וְרָקַע בָּרַגְלַיִם.
– בַּחוּץ נִשְׁמְעָה קְרִיאָה מְבֹהֶלֶת שֶׁל יֶלֶד – יְלָדִים! אִישׁ לָבָן בָּא!
– כֻּלָּם, מִלְּבַד אַמְנוֹן, רָצוּ הַחוּצָה.
בֶּחָצֵר עָמַד סוּס לָבָן. עַל גַּבּוֹ הָיָה רָכוּב
אִישׁ זָר, לָבוּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים, נָעוּל נַעֲלַיִם לְבָנוֹת. עַל
רֹאשׁוֹ הָיָה כּוֹבַע רָחָב וְלָבָן. פָּנָיו לְבָנִים וְעֵינָיו כְּמוֹ
חֹרִים רֵיקִים. לָאִישׁ הָיְתָה מַצְלֵמָה שְׁחוֹרָה בְּיָדָיו.
כְּשֶׁכָּל הַיְלָדִים הִתְפָּרְצוּ מֵהַדֶּלֶת לַמִּשְׁטָח, וְהִבִּיטוּ
בָּאִישׁ הַזָּר נִדְהָמִים, הִשְמִיעַ הָאִישׁ “קְלִיק” בַּמַּצְלֵמָה,
פָּרַץ בִּצְחוֹק חוֹרֵק, סוֹבֵב בִּמְהִירוּת אֶת סוּסוֹ
וְהִסְתַּלֵק.
הַמִּלְחָמוֹת בַּגַּן נִפְסְקוּ לִזְמַן רָב. בְּכָל
פַּעַם, שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט פָּרְצָה מִלְחָמָה, הָיָה מִישֶׁהוּ
מַזְכִּיר וְאוֹמֵר:
– יְלָדִים, אִם נַעֲשֶׂה מִלְחָמָה, יָבוֹא הָאִישׁ
הַלָּבָן! וְאָז הָיָה כָּל הַחֵשֶׁק לְמִלְחָמָה מִתְנַדֵּף
וְחוֹלֵף.
וְהַשֵּׁדוֹן, זֶה שֶׁדָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוֹן, מַה קָּרָה לוֹ?
אוּלַי הָלַךְ לְחַפֵּשׂ לוֹ יֶלֶד אַחֵר?
וּמִי הָיָה הָאִישׁ הַלָּבָן אוּלַי הָיָה הוּא הַשֵּׁדוֹן שֶׁדָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוןֹ?