מַה זֶּה יוֹם הָפוּךְ, אַתֶּם שׁוֹאֲלִים?

פָּשׁוּט מְאֹד: הַכֹּל הַכֹּל הָפוּךִ! הַיְלָדִים – מְטַפְּלוֹת וְגַנָּנוֹת, וְהֵן – יְלָדִים וִילָדוֹת.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, בְּאֶחָד מִימֵי הַקַּיִץ,

הֶחְלִיטוּ כֻּלָּם שֶׁהַיּוֹם יִהְיֶה יוֹם הָפוּךְ. הֶחְלִיטוּ

וְקִיְּמוּ כָּךְ: הַמְטַפְּלוֹת בָּאוּ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְשָׁכְבוּ

לִישֹׁן בַּמִּטּוֹת שֶׁל יְלָדִים שֶׁנָּסְעוּ לַדּוֹדִים שֶׁלָּהֶם.

וְאָז – הֵעִירוּ הַיְלָדִים אֶת הַמְטַפְּלוֹת וְעָזְרוּ לָהֶן

לְהִתְלַבֵּשׁ; הֵבִיאוּ אֶת הָאֹכֶל, עָרְכוּ אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת,

הֶאֱכִילוּ אֶת שִׁפְרָה וְאֶת וַנְדָה וְאֶת צִלָּה אֹכֶל טוֹב

וְהִשְׁגִיחוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא תַּשְׁאֵרְנָה שׁוּם דָּבָר בַּצַּלַּחַת –

כִּי “מַה שֶׁלּוֹקְחִים צָרִיך לִגְמֹר”. הַיְלָדִים גַּם הִשְׁגִּיחוּ

עֲלֵיהֶן שֶׁתִּרְחַצְנָה יָפֶה אֶת הַפֶּה וְאֶת הַיָּדַיִם; יְלָדִים

אֲחָדִים רָחֲצוּ כֵּלִים, אֲחֵרִים סִדְּרוּ אֶת הַמִּטּוֹת, שָׁטְפוּ אֶת

הָרְצָפוֹת, הֵבִיאוּ אֲרוּחַת עֶשֶׂר

וְחִלְּקוּ לְכֻלָּם מִיץ קַר וְטָעִים.

וּמָה עוֹד עָשׂוּ צִלָּה, שִׁפְרָה וְגַם וַנְדָה?

מַזְתוֹ’מֶרֶת? הִתְנַדְנְדוּ בַּנַּדְנֵדָה, יָרוּ

בַּתּוֹתָח, טָסוּ בִּשְׁנֵי הָאֲוִירוֹנִים, וְגַם עָבְדוּ מְעַט

בַּגִּנָּה. לֹא הַרְבֵּה, כִּי הִתְעַצְּלוּ. שִׁפְרָה אֲפִלּוּ

נֶעְלְמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּעְלְמוּ פַּעַם עוֹדִיק וּשְׁמוּאלִ’יק,

בַּסִּפּוּר וּבַשִּׁיר עַל פַ’לַּאפִיק.

כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם

הַיְלָדוֹת-הַמְטַפְּלוֹת קָרְאוּ לַמְטַפְּלוֹת-הַיְלָדוֹת

לְהִתְקַלֵּחַ.

נַחֲשׁוּ מַה קָּרָה עַכְשָׁו? נִרְאֶה אִם תַּצְלִיחוּ!

נִחַשְׁתֶּם נָכוֹן! הַמְטַפְּלוֹת-הַיְלָדוֹת

הִתְפַּנְּקוּ לָהֶן, וְאָמְרוּ, שֶׁהֵן רוֹצוֹת לְהִתְקַלֵּחַ – רַק

הַיּוֹם וְדַי – בָּעֶרֶב, אֵצֶל הַהוֹרִים, בַּחֶדֶר. מַה לַּעֲשׂוֹת?

צָרִיךְ לְוַתֵּר. וְהַיְלָדוֹת-הַמְטַפְּלוֹת וִתְּרוּ בֶּאֱמֶת…

אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם שָׂרָה’לֶה אָסְפָה אֶת

הַמְטַפְּלוֹת-הַיְלָדוֹת וְסִפְּרָה לָהֶן יֹפִי שֶׁל סִפּוּר, נָתְנָה

לְכָל אַחַת מֵהֶן שְׁתֵּי סֻכָּרִיּוֹת וְהִשְׁכִּיבָה אוֹתָן לִישֹׁן אֶת

שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם. הֵן יָשְׁנוּ נֶהְדָּר. בְּשֶׁקֶט גָּמוּר, בִּכְלָל

לֹא פִּטְפְּטוּ וְלֹא בִּקְּשׁוּ בְּכָל רֶגַע מַשֶּׁהוּ אַחֵר. מַמָּשׁ

יְלָדוֹת חֲמוּדוּת!

אַחֲרֵי הַשֵּׁנָה הַמְטַפְּלוֹת-הַיְלָדוֹת אָמְרוּ

שֶׁדַּי: כְּבָר נִמְאַס לָהֶן לִהְיוֹת מְבֻגָּרוֹת, וְהֵן כְּבָר רוֹצוֹת

לַחֲזֹר וּלִהְיוֹת קְטַנּוֹת. לְתָמִיד, לֹא רַק לְיוֹם אֶחָד.

כָּכָה זֶה הָיָה בַּיּוֹם הֶהָפוּךְ.