חֲמוּטַל הָיְתָה קְטַנְטֹנֶת, מַמַּשׁ אֶצְבְּעוֹנִית, וְאוּלַי לָכֵן
גַם קְצָת פַּחְדָּנִית. לֹא בַּיּוֹם, רַק בַּלַּיְלָה. הִיא לֹא
נָתְנָה לְהוֹרֶיהָ לָלֶכֶת אַחַר הַהַשְׁכָּבָה, כִּמְעַט עַד חֲצוֹת.
וּכְּשֶׁכְּבָר נִרְדְּמָה סוֹף־סוֹף, חָלְמָה חֲלוֹמוֹת מַבְהִילִים
וְנִתְעוֹרְרָה בִּבְכִי. כָּל שׁוֹמְרוֹת הַלַּיְלָה כְּבָר יָדְעוּ עַל
חֲמוּטַל הַפַּחְדָּנִית מִגַּן רִבְקָה.
פַּעַם אַחַת, אָמְרָה רִבְקָה לַחֲמוּטַל:
– טַלטַלֹּנֶת, לָמָּה לָךְ לִהְיוֹת טִפְּשֹׁנֶת? הֲלֹא לַאסִי
שׁוֹמֶרֶת בַּלַּיְלָה עַל הַגַּן כָּל כָּךְ טוֹב?! אִם תִּפְחֲדִי
בַּלַּיְלָה, קוּמִי לָךְ, גְּשִׁי אֵלֶיהָ, וְתִרְאִי בְּעַצְמֵךְ כַּמָּה טוֹב
הִיא שׁוֹמֶרֶת עָלַיִךְ וְעַל כָּל הַיְלָדִים.
וַחֲמוּטַל מֶה עָשְׂתָה? בְּדִיוּק מַה שֶּׁאָמְרָה רִבְקָה:
כְּשֶׁהָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת נִפְחֶדֶת, הָיְתָה מִיָּד אֶל לַאסִי
הַנֶּאֱמָנָה יוֹרֶדֶת, אוֹתָה קְצָת מְלַטֶּפֶת, וְלַאסִי אָז אֶת
הַיּלְדָּה מְלַקֶּקֶת, בִּלְשׁוֹנָה הַחַמָּה וְהָרַכָּה.
וַחֲמוּטַל בְּשֶׁקֶט לְמִטָּתָה חוֹזֶרֶת, וְכָכָה הִתְרַגְּלָה שֶׁלֹּא
לְפַחֵד יוֹתֵר אַף פַּעַם:
הִיא רָאֲתָה שֶׁלַּאסִי בֶּאֱמֶת לֹא תָּנוּם וְלֹא תִּישַׁן וְרַק
תִּשְׁמֹר עַל יַלְדֵי הַגַּן.