לוגו
התצפיתנים הנועזים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

גיבורי הסיפור הזה הם נחום ואריה כהן

בקיץ תרפ"ט, יצא “הליגיון” למחנה־הקיץ שלו בקריית־ענבים.

הילדים ומדריכיהם נטו את אוהלי השמיכות בתוך מטע עצי־זית על מדרון ההר.

מענפים של עצי סרק, שאספו בסביבה הקימו “מטבח” כהלכתו, היכל־ירק, שעל זיזי כתליו הענפים תלו את המחבתות שהביאו ממטבחי אמותיהם.

“בארון־אוויר” קלוע כולו ענפים רעננים, ריחניים, ניצבו מיני1 הירקות, הפירות, הגריסים, האורז והאטריות.

מים שאבו בפחים, ממעיין קטן שנבע בסביבה,

על כירה בחוץ בקרבת מקום, שבעה בה אש תמיד,

בישל אריה, אשף הבישולים, מרק טעים, דייסת אורז עם צימוקים,

קפה ואפילו פודינג!

לפני כל ארוחה הדהדו קולות ה“כיפק” למרחוק,

ואחרי כל ארוחה ליקקו הכול את אצבעותיהם ואמרו לאשף:

־ אריה, אין טבח כמוך בעולם! ־ והוא חייך חיוך רחב ואמר:

־ עוד תראו, חכו!

מאה ועשרים ילדים היו במחנה, מגיל תשע ועד ארבע־עשרה,

ואוהליהם צופים אל מול הכפר אבו־גוש, שלא הצטיין באהבת־ישראל יתירה…

עוד במאורעות תרפ"א, נודעו תושביו בתהלוכות שלהם מכפרם,

עולים לירושלים ומשתוללים בה ברחובות בנפנוף סכינים ואלות…

מפקדי המחנה ידעו על המתיחות בארץ, אך עדיין חיכו.

המחנה התנהל לפי שעה כסדרו.

על ההחמרה במצב ועל מאורעות דמים שעלולים לפרוץ מדי רגע, נודע להם כשהופיעו בחורי “ההגנה” מן העין, לדון עם המדריכים הבכירים על דרך חילוץ הבטוחה ביותר הבאה בחשבון – של כל המחנה,

והובלת כל הילדים לבתיהם…

לאחר ידיעות אלו אספו המדריכים את כל הילדים, מקטן ועד גדול, סיפרו להם על המצב ועל ההחלטה, בנוכחות אותם “בחורים”.

בשעת השיחה, קמו מספר נערים, בני ארבע־עשרה ואמרו:

– אנחנו לא רוצים לחזור העירה! אנחנו נישאר כאן להגן על קריית־ענבים!

המדריכים לא הופתעו מדברי הנערים, אבל הבחורים מן “ההגנה” נדהמו למראה השקט שבו קיבלו כל הילדים את תמונת־המצב.

אף לא ילד אחד החוויר, בוודאי שלא בכה, או נתפש לבהלה.

“הבחורים” סיכמו פה אחד: – אנחנו באמת נכניס את “הגדולים”, בני הי"ד, למערכת ההגנה על קריית־ענבים! אלה חבר’ה נפלאים!

הם יהיו מצויינים בתצפית, אבל כיוון שמספר המתנדבים היה גדול מן הנחוץ – ערכו הגרלה ונבחרו חמישה־עשר נערים.

הזוכים המאושרים נשארו ואמנם היו שטוחים יומם ולילה,

צמודים בגחונם על סלעים – היערות העוטפים עכשיו את ההרים, טרם היו.

בכל פעם שצפו בתנועה על הכביש, רץ האחד למפקדה בקבוצה והשני נותר לבדו.

כך נהגו בכל נקודת תצפית, מסביב סביב לקריית־ענבים;

כך עשו במשך יממה שלימה, רק אז ישנו מספר שעות באחד מחדרי הקבוצה, לקראת התצפית הבאה.

(רק כעבור שנים רבות, סיפרו לילדיהם, עד כמה שקשקו אז מפחד ועד כמה דבקו בסלע… )

את אלה שלא זכו בהגרלה ואת כל ילדי המחנה הקטנים,

העבירו לירושלים במשאיות של המשטרה הבריטית.

הילדים נדחקו בעשרותיהם אל מתחת לברזנט שפרשו מעליהם,

כשילד שוכב על ילד, “בקומות”.

את הנסיעה הזאת ערכו בשעת דמדומים, תחת שמים אדומים של חודש אב.

אותו יום עצמו היו השחיטות בחברון.

המאורעות קיבלו תאוצה חמורה, משעה לשעה.

ואז החליטו להשיב לביתם גם את התצפיתנים הצעירים,

לא משום שלא היו כשרים למשימתם, אלא מכובד האחריות כלפי הוריהם.

גם הם הוחזרו במשלוח המשטרה הבריטית, יומיים מאוחר יותר.

כל הדרך הקשיבו מתחת לברזנט ליריות וליריות שכנגד.

זו הייתה חוויה “הגנתית” אמיתית, מרטיטה, מבַגרת.

למרחת, כשהתאספו, למרות המצב, בצריף הליגיון,

נשלחו לסייע בידי מאות הפליטים שהיגיעו לבית־שטראוס

ולבתי־ספר שונים – בהבאת מים ומיני מזונות ושמיכות.

לאחר הרגיעה באו לצריף משה שוואבה וחברים מ“מפקדת ההגנה” שהיו כזכור מוּכָּרים היטב לכמה חבר’ה, והשביעו אותם (מחדש( ל“הגנה”.

נושא “צחצוח הנעליים” לא הוזכר אף בהגה, נשכח כליל,

עד לשעה שנכתב עליו בסיפור “הליגיונרים בתפקיד” שבספרנו זה…




  1. “מימי”במקור, צריך להיות “מיני” – הערת פב"י.  ↩