פעם ישבתי רפויה ומנמנמת על ספסל ירוק כהה, מרופד,

ברכבת העושה דרכה ירושלימה.

נלחמתי נואשות בצמד מלים מטריד שנתעקש לטרטר באוזני עם שיקשוק הגלגלים:

משלא הצליחה מלחמתי – נכנעתי, והסכנתי אליהן,

עד שנדבקו עפעפי:

“צלצלי־שמע… צלצלי־שמע… צלצלי…”

משנבלמה הרכבת והחריקה, קמו כמה מן הנוסעים

וירדו לתוך הדלף הטורדני, שלא פסק כל אותו היום.

נוסעים אחרים נכנסו ותפסו מקומותיהם,

לאחר שהתנערו מן המים שזרמו מבגדיהם בסילונים עבים.

על־ידי התיישב גבר צנום ושחרחר, והתנומה, גם היא חלפה מעפעפי.

נכנסתי עם שכני לספסל בשיחה.

לאחר דברי שיגרה על הגשם, שאם כי טורד, הוא, חביב ורצוי,

שאלתי אותו למקום מגוריו ולפרנסתו.

מייד הקדים תשובותיו לשאלותי הבאות ואמר לי מה ששיערתי,

שהוא ערבי. תושב רמלה

ועובד באחד הקיבוצים בסביבה, כפועל חקלאי, בענף גידול בעלי־חיים.

אמר שחברי הקיבוץ ביקשוהו לבל ינקוב בשם ישובם, כשיהיה נשאל.

לא הפצרתי בו, אף כי חשקתי לעשות כן.

הוא לא שאל אותי מאומה. למה לא שאל?

אפשר משום שאשה אני. אפשר, בשל תיק הניירות שנח לצידי, וחשש,

שמא אני מן הרָשוּת…

פתחתי לו אני, וסיפרתי שמן העמק אני, וקראתי בשם ישובי.

ראיתי שהאפירו פניו.

• יודעת את זרעין? את מן־זמן בעמק?

• כן, כבר מזמן. עשרות שנים. והוספתי ואמרתי עוד:

• בזרעין הייתי הרבה פעמים לפני וגם אחרי.

• ועוד יש שם אבן־על־אבן מן הבתים?

ועוד צומחים שם עצים מן הבוסתנים שלנו?

לא השבתי לו. גם לא הבטתי בפניו.

• הייתי ילד קטן בזמן ההוא של המלחמה – אמר.

• אני ואבי היינו חברים טובים של היהודים.

לא רצינו להילחם איתם, ואמרנו לשבאב שהיו בכפר שלנו,

שאנחנו יוצאים להרים. ובאמת, הלכנו להסתתר בבית יהודים.

נשארנו במדינת ישראל.

הרמתי אליו עיני בשאלה.

כמנחש מראש, ואמר:

• לא. לא הלכתי מאז לראות את זרעין אף פעם. אני פוחד…

עזבתי את מחוז הזכרונות הכואבים ושאלתי אותו,

אם הוא נשוי ואם יש לו ילדים.

סיפר שיש לו אשה, שומרונית משכם, והם חיים ברמלה.

ארבעה ילדים יש לו, בתוכם בת אחת.

הם מוסלמים, כן.

הגדולים שבהם לומדים בבית־ספר יהודי, והם מדברים עברית ומתלבשים כיהודים.

אמר שהוא מרוצה מעבודתו, בקיבוץ, מרוצה מדירתו, אלא שפניו דיברו לשון אחרת.

• יש לכם חברים ברמלה, או משפחה?

• יש ערבים ברמלה, ויש גם שומרונים בחולון, אבל לנו אין חברים,

ערבים לא מתחתנים עם שומרונים.

אנחנו לבד. רק אנחנו. כמו אבנים – הוסיף – לא טוב לערבים במדינת־ישראל.

באמת, יש לנו פרנסה, יש לנו מים וחשמל, ורדיו, ויש בית־ספר והכול, אבל לא טוב…

• לילדיך כבר יהיה טוב יותר – ניחמתיו – אני חושבת כך –

מסתייגת מדברי עצמי.

הערבי השיב לי מבט בעיניים בלתי מאמינות,

כנועות, עיניים גלותיות.

והרכבת הוסיפה וטיפסה בהרי ירושלים.