בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה אֱלִיפֶלֶט

וּכְבָר שַׂעֲרַת רֹאשׁוֹ כִּמְעַט הִלְבִּינָה,

וַיְהִי עוֹד חוֹמָה לֹא יָדַע אֵשֶׁת;

אַךְ לֵב מִי זֶה מֵרֶשֶׁת

הָאַהֲבָה יוּכַל הִמָּלֶט?

וּבְהַגּיעַ לוֹ תֹּר הַבִּינָה

אָבְדָה בִּינָתוֹ וַיִּנְחַל אִוֶּלֶת

וַיְבַקֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה יָפָה מַשְׂכֶּלֶת.

אַַךְ אִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת מִי יִמְצָאֶנֶּה?

בַּאֲלָפִים לֹא הִיא, בִּרְבָבוֹת אֵינֶנָּה!

וֶאֱלִיפֶלֶט אָץ אִשָּׁה לוֹ לָקַחַת,

כּי יוֹם חַיָיו רַד אֶל בֵּין הָעַרְבָּיִם,

וּמאֲשֶׁר לֹא מָצָא כִּלְבָבוֹ אַחַת

הָלַךְ וַיֶאֱהַב נָשִׁים שְׁתַּיִם.

הָאַחַת עַלְמָה יָפָה עוֹדָהּ בַּנֹּעַר,

הַשְּׁנִיָּה בָּאָה בַיָּמִים וּמְלֵאַת רָגֶשׁ,

אַךְ תַּמְרוקֶיהָ יִמְנוּ חֶסְרוֹן הַתֹּאַר;

לֹא אֵרְשָׂן לוֹ כְּאִשָּׁה בֶּאֱמוּנָה וָמֹהַר,

כִּי כָּרָן בַּכֶּסֶף כַּשֵּׁגָל וּפִילָגֶשׁ.

וַיְהִי כִּי חָפְצָה כָּל אַחַת מֵהֵנָּה

כִּי יִדְמֶה דּוֹדָהּ אֵלֶיהָ,

אָז אֶת שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ שְׁתֵּיהֶן קָטָפוּ;

שַׂעֲרוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת קָרְחָה הַזְּקֵנָה,

הַחִוְרוֹת מָרְטָה הַנַּעֲרָה בְּיָדֶיהָ.

כָּכָה מָרְטוּ שַׂעֲרוֹתָיו אַחַת אַחַת

עַד כִּי מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ גָּזוּ חָלָפוּ,

וַתָּבֹא תַּחְתֵּיהֶן קָרָחַת.

"עַתָּה ­­– אָמַר הוּא – יָדַעְתִּי מָצָאתִי

כִּי חֵפֶץ הַנָּשִׁים רַק לִמְשׁוֹל בָּנוּ

וּכְמוֹ פֶלֶג מַיִם הַטּוֹת אוֹתָנוּ;

לֹא אֶקַּח אִשָּׁה עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי.