כָּל שָׁנָה בְּרֶגַע־הַפְתָּעָה

לִי הָאָבִיב נִבְרָא בְּאֵי־מָקוֹם.

וְהַשָּׁנָה קָרָה לִי הַדָּבָר

רָחוֹק, רָחוֹק – בְּגַן בֵּית־הָאָבוֹת.

הַמִּדְשָׁאוֹת מְטֻפָּחוֹת כַּחֹק,

הָעֲרוּגוֹת תְּחוּחוֹת לִנְשֹׁם.

הַחֲתוֹלִים שׁוֹלְטִים בַּחֲצֵרוֹת

עַל הַגְּזָעִים וְהַגַּגּוֹת.

וְהָעֵצִים כִּמְעַט רֵיקִים.

שְׂרִידֵי עַלְווֹת שָׁנָה אַחֶרֶת,

מְיֻבָּשָׁה, קְמוּטָה, מְעֻוָתָה

תְּלוּיָה בָּעֲנָפִים הַנִּשָֹּאִים;

וְכָאן, בְּעֶרֶב שַׁבַּת־קֹדֶשׁ,

נִתְעַרְבְּבוּ שְׁמֵי שְׁקִיעָה כְּחֻלָּה

בֵּין הַבַּדִּים וְהַגְּזָעִים הַתְּמִירִים –

בְּשׂוֹרַת רֵאשִׁית הָיְתָה בַּיּוֹם הַמִּתְאָרֵךְ.

כָּךְ הוּא נִבְרָא לִי הַשָּׁנָה.

וְהָאָבִיב הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא.

בִּי לֹא הָיָה מָקוֹם לַכֹּל –

פִּזַּרְתִּי עַל סְבִיבַי בָּאַהֲבָה.