כָּל שָׁנָה בְּרֶגַע־הַפְתָּעָה
לִי הָאָבִיב נִבְרָא בְּאֵי־מָקוֹם.
וְהַשָּׁנָה קָרָה לִי הַדָּבָר
רָחוֹק, רָחוֹק – בְּגַן בֵּית־הָאָבוֹת.
הַמִּדְשָׁאוֹת מְטֻפָּחוֹת כַּחֹק,
הָעֲרוּגוֹת תְּחוּחוֹת לִנְשֹׁם.
הַחֲתוֹלִים שׁוֹלְטִים בַּחֲצֵרוֹת
עַל הַגְּזָעִים וְהַגַּגּוֹת.
וְהָעֵצִים כִּמְעַט רֵיקִים.
שְׂרִידֵי עַלְווֹת שָׁנָה אַחֶרֶת,
מְיֻבָּשָׁה, קְמוּטָה, מְעֻוָתָה
תְּלוּיָה בָּעֲנָפִים הַנִּשָֹּאִים;
וְכָאן, בְּעֶרֶב שַׁבַּת־קֹדֶשׁ,
נִתְעַרְבְּבוּ שְׁמֵי שְׁקִיעָה כְּחֻלָּה
בֵּין הַבַּדִּים וְהַגְּזָעִים הַתְּמִירִים –
בְּשׂוֹרַת רֵאשִׁית הָיְתָה בַּיּוֹם הַמִּתְאָרֵךְ.
כָּךְ הוּא נִבְרָא לִי הַשָּׁנָה.
וְהָאָבִיב הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא.
בִּי לֹא הָיָה מָקוֹם לַכֹּל –
פִּזַּרְתִּי עַל סְבִיבַי בָּאַהֲבָה.