אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. אין קץ שאלות, תביעות וקשיים לפני התוהה על דרכי החינוך, אלא שאם יסכם כולו, לא ימצא לפניו אלא נושא אחד: המורה, הכל עליו, ממנו ובו.

הכל יודעים מהו בית־ספר. אך לאמיתו של דבר, אפשר גם שיהיה בית־ספר בלי בית ובלי ספר, אם אך מורה בו. אם מורה כאן, הכל כאן. כשגזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו בתורה, היו חכמים מקהילים קהילות, בין התחומים, בין ההרים, ועוסקים בתורה, אפילו מסמיכים הסמכות.

בלעדי המורה, אם אכן מורה הוא, גם הנאים שבבתים והמשובחים שבספרים – לחינם. ודוגמות לבתי־ספר גדולים מצויידים בשפע והמוני צעירים בהם – ועם זאת ריקות בהם ושממון־למכביר, והדברים ידועים. ולא רק במקומות רחוקים מאד מבדילים בין בתי־ספר שונים. ושמא כדאי גם לשים לב כי יש בית־ספר שטוב לו ויש בית־ספר שלא ניחא לו. איזהו שטוב לו? זה שאין לו. איזהו שלא ניחא לו – זה שיש לו. כל עוד אין לבית־ספר מעון נאה, לא ציוד נאה, לא ספרים די צרכו, לא כלי שימוש הכרחיים – טוב לו. לאלה – יש פתרון. ובמוקדם או במאוחר יתמלא מחסורו, חסרון כזה יש לו תיקון, והתקציב קובע קצבו. אבל בית־ספר שכבר מעון לו, ציוד לו, וספרים לו וכלי שימוש נאים – לזה לא ניחא. שכן הוא ניצב עתה פנים אל פנים אל השאלות האמיתיות והיסודיות של החינוך. וכאן לא רק קשה, אלא קשה ומסובך, והספק מרובה על הוודאי. אך גם שאלות סבוכות אלה, ובהן מן החמורות ביותר הקובעות פני הדור הממשמש ובא – גם כשמסכמים שאלות אלה עד תמציתן, מגיעים שוב עד הנושא האחד: המורה, האדם המחנך.

לא יעלו ולא ישנו גם היפים שבפתרונות. לא מהפכה בשיטות החינוך, ולא תיקונים להיטיב, לא תבניות חדשות ולא רעיונות נכוחים, לא סדרים ולא סידורים, לא אומנות ולא חזון – כשהאדם המחנך הזה נעדר. וכל הבא לעשות בחינוך ואין עמו תשובה כיצד לעשות את המורה שותף פעיל מתוך רצון יצירה – לא עשה ולא שינה כלום.

לפיכך מצב כזה אשר בו המורים, בין מקצתם בין רובם, חלוקים על שליחי הציבור – סותם כל דיון אחר, נכבד או דחוף ככל שיהיה – מצב חנק הוא. אין חינוך ואין מדיניות של חינוך – כשהמורה מנגד.

אפשר במקום הזה לעצור ולתאר מה מקומו ומה ייחודו של החינוך בכלל ובישראל בפרט – לולא הדברים כה ידועים וכה מפורסמים, עד כי נראים מיותרים, או כמליצות סרק. הכל יודעים מהי מדינת ישראל, מי היא אוכלוסייתה, מה טיב העם הזה, מה כוחו, מה חולשותיו, מה הסכנות ומה הסיכויים שלפניו, – ומה גודל התקוות שהכל תולים בחינוך – אשר יש מרחיבים: רק על פיו יקום או יפול הכל, ויש המגבילים וטוענים: הבטחון והחינוך כאחד הם הקובעים פני העם, אם כה ואם כה, אין חולק כי משבר בחינוך הוא מן החמורות שבתקלות. והרי זה משבר בלתי־פוסק. זה יוצא וזה בא, פעם משככים משבר בכך ופעם דוחים אותו בכך, ותמיד הוא חוזר ומתגלה, ומדי פעם ביתר חריפות ובחומרה נוספת.

מן הראוי להעיף עתה מבט של חטף על פני אותו ציבור של מורים. כעשרים אלף מנין המורים והמורות. בבית־הספר היסודי כ15000 ובתיכון כ2400, בבתי־הספר המקצועיים כאלף, בחקלאיים כ־500, והגננות הן כאלפּיים. 65% ממורי בית־הספר היסודי הם מורות, ואילו בתיכון להיפך: 60% הם המורים. במחזור המסיים השנה את בתי־המדרש למורים (כ 1500) – רבע הם בוגרים, ושלושה רבעים – בוגרות. 26% ממורי בתי־הספר הממלכתיים אינם מוסמכים, ובממלכתײם־דתיים 36%. מחצית מורי התיכון הם אקדמאיים (1,160 איש), ועוד 705 בעלי תואר אקדמאי בבתי־הספר היסודיים.

עיון בתיאור סטטיסטי זה מכאן – ובתקציב המדינה מכאן – מגלה את שדה המחלוקת: בין האפשר ובין המבוקש. בתיאור סטטיסטי זה רמוזות גם שאלות אחדות מן הכואבות והנכבדות ביותר, הנוגעות להכשרת המורים, להתמחותם, למצב ההיצע והביקוש למורה הטוב, ליחס שבין מספר המורים והמורות בכל אחד משלבי בית־הספר, ועל המשתמע מכאן בחינוך. וכן גם רמוז כאן משהו על – ײתכנות שינוײם קרובים. אולם נכבדה מכל כאן העובדה כי ציבור המורים, ציבור בן שתי רבבות, משתכר מידי משלם המסים.

והנה, מעולם לא היה שציבור בן רבבות המשתכר מידי משלם המסים יוכל לצפות לשכר דומה לשכר הרווח בשוק העבודה הפרטי, לא כאן ולא בארצות אחרות ואף־לא בעשירות שבהן. לעולם שכרו של עובד הציבור נחות משכר זולתו, גם כשהכשרתו דומה – וזה בלי להזכיר יתרונות וזכויות שכנגדם, שיש כידי עובד ציבור על פני עובדים אחרים.

אם נבקש איפוא למשוך לחינוך כוחות חדשים, הרי רק מכוח התגמול הכלכלי – לא נוכל לעמוד בכך, ולעולם לא נוכל להתחרות, גם אילו אוצרות גדולים בידינו. אלא אם כן תוצע שיטה שלפיה רק קבוצות מסויימות מצומצמות, המצטײנות במה שהציבור מודה ביקרו, רק הן לבדן תזכינה, או יוצעו כללים לגמול ליחידים על־פי טיב שירותם.

אבל אולי זו השעה לעצור ולתהות רגע על טיבו של המורה. מיהו זה המורה, ובמה כוחו גדול: במה ניכר המורה הטוב, מה הם סימניו? יש מונים כאן, איש לפי טעמו, איש לפי השקפתו, שבחי הכשרון והכושר, או מהללים את המקצועיות ואת ההתמחות, או שתובעים קודם כל חריצות ומסירות – כולן כמובן מידות נאות ודרושות תמיד לכל אדם בכל מקום; ואילו, לאמיתו, התכונות הראשונות שמורה צריך להצטיין בהן הן כמדומני שלוש: אהבת אדם, אהבת אדם, אהבת אדם. אהבת האדם הצעיר שלפניהם. ורק עתה אפשר להוסיף את סגולות אומנותו, את כושרו, את יושרו בעבודה, את תרבותו, את מרצו, את יזמתו, את נלהבותו ודבקותו, ושאר מעלות טובות.

אין מורים לשם המקצועות. מורים לשם האדם. לשם הילדים. הם הסיבה, הם התנאי, הם התכלית. והנושא שם הכשרותיו בראש – כאילו לא אמר כלום. קשר האדם אל אדם, זיקת המבוגר לצעיר ממנו, העין הטובה, הלב הטוב, החברות הטובה, חכמת האדם – הם בראש, ובלעדי אלה אין המורה כי אם אימום ריק, כלי שאינו מחזיק, פיגום בלא בנין.

אין חפץ במורים אשר תורתם קודמת, והאדם בעיניהם היינו הך. הללו הם בבחינת מכשירים מפיקי ידיעות. כמין אוטומט העונה תמורת פרוטה. בריות שאינן אלא מחברת ישנה על שתיים, אצה נחפזת ממקום למקום, לפזר אין־חפץ חכמה מיובשה – אחת מיהו המקבל, ובלבד שישלם. אילו היה אפשר לסמן בטורי מספרי המורים סימן “צמוקי נפש” – היינו נחרדים עד מאד.

לשווא כל כוונות של תיקון, כל משאת־נפש חברתית, כל שכלול בשיטות וכל האדרת הכלים – אם אין כאן אדם הרוצה בחינוך, אדם הרואה לפניו בני־אדם צעירים, הזקוקים לחכמת אדם מבוגר ומנוסה מהם, ולקרבתו.

נכון הוא, כי מורה טוב – חסד הוא; ואילו רוב ציבור – המורים, כרוב האדם – אנשים רגילים הם, ממוצעי מעלות. זכה אדם והיה לו מורה מחונן – עולם שונה ממתין לו בדרכו. אך, מכל מקום, אי־אפשר להעלות על הדעת, מורה ראוי לשמו שאהבת האדם אינה ראשונה וטבעית לו, קודמת לכל שאר חכמותיו, ידיעותיו, הכשרותיו ומחברותיו הטובות להועיל.

משמע הדבר הוא, כי יש דרכים שלפני כל אדם הן פתוחות, ולפני המורה הן חסומות; ועל־פי מיטב הרגשתי, הרופא כמורה – מנועים מן השביתה. מחוץ לכוחם המוסרי, מחוץ למהות מעשיהם. יש מקצועות שלפניהם השביתה היא אי־אפשר, ששביתה היא סתירת מהותם, ולפיכך מחוץ ליכולתם. כל שכן, כשטעם השביתה אינו בבית־הספר. אדרבא, כנגד מי שובתים השובתים אם לא כנגד משלמי שכרם, או כנגד חבריהם בהסתדרות המורים? ועל זה ילקו הילדים וייחנק החינוך.

אני בטוח שאין שום צורך לתאר לפני המורים חובת אחריותם, טיב מעשיהם והשפעת פעולתם בעם, לטוב או לרע. הרי הם יודעים כל צרכם מה זו ישראל הצעירה, במה כוחה והיכן תורפתה; הם רואים יותר מזולתם סכנת העזובה, הלבנטיניות, גסות־הרוח, עם־הארצות, הריקנות והחטפנות. ידוע להם מה זה רחוב ומה עולה לילדים נטושים לרחוב – ולפיכך מותר לתבוע מידיהם יותר מידי זולתם. זו אחריות שאינה נרפאת על נקלה. ואסור להניח למורים להיסתר גם מאחורי הצודקות שבטענות או הנכוחות שבתביעות. קודם כל: בית־ספר פתוח. ואחר־כך: לחפש מוצא. יהא שכל תביעותיהם מוכחות ונכוחות והכרחיות, ורק בעלי דברם רשעים – גם אז בית־הספר חייב להיות פתוח. וכשבית־הספר פתוח – להוסיף ולחפש מוצא. מתוך אורך־רוח ובהודאה בקשיים, בראיית הכלל כולו ולא רק הצד הנוגע להם, וצריך שיהיה ברור כי לא יהיה מנוס מפשרה.

תהא הממשלה איזו שתהיה, בפעם הזו או לעתיד לבוא – לא יהיה מוצא אלא בפשרה, כזו או אחרת. ואוי לה למדינה אם ינצחוה. אוי למורים אם יכריעו את המדינה ברך, אם יכניעוה. ואם יש סבורים כי בכוח השביתה מייקרים המורים את מעמדם המקצועי – צריך שיהיה ברור כי מוזילים הם עד תחתית את ערכם החינוכי.

אין מנוס מפשרה. אין מנוס ממשא־ומתן, ארוך ומײגע ככל שיהיה, ובלבד שלא יוצג מופת לפריעת אחריות, לאמור:

שכר עיקשות – יתרון של רווח. חובה היא כי כל הצדדים החלוקים יודו ביתרון האינטרס של המדינה על האינטרס של קבוצה קטנה או גדולה של מורים. וביתרון השלם על החלק צריך שתודה הסתדרות המורים לא רק בריבה עם ארגון המורים, אלא בעיקר בדינה ובתבעה מאת שליחי המדינה. הודאה זו תקל ממילא מציאת שפת־הבנה.

שולחן עגול הוא לפיכך מוצא. ויתעסקו ויריבו, ויתפשרו, וימצאו דרך – במוקדם או במאוחר – אך לא במחיר שילוח הילדים מבית־הספר. כשסוגרים בית־ספר, חדלים המורים מהיות מורים, וכל טעם טענותיהם נכרת. אי־אפשר שיהיו המורים משוחררים מן ההכרה, מן הידיעה, מן החוויה, כי במדינה מסויימת, בשעה מסויימת, בתוך כדי קשיים ומאבקים מסויימים – הם חיים. כי מדינה זו היא מדינת פיתוח, כי במדינה זו כרבע מיליון מתוך 2 מיליון נפש מתקײמים ב־150 ל׳׳י לחודש, כי כ־80 אלף נפש נתמכים בקיצבת הסעד; כי כל הידוע על בטחון, על קליטה וכו׳ – אינן מליצות של סרק או תעמולה לפתאים, על מנת להיפטר מתביעותיהם. ובעיקר כי אין הם מורי ארגון המורים, או מורי הסתדרות המורים, אלא מורי העם. מורי העם – קודם כל.

אני נזכר פסוק מתוך “הלכה ואגדה” לביאליק. כך הוא אומר קרוב לסיום מאמרו: “הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל־פה ורוח־שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית, – אבל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית,” – שואל ביאליק. “חיבה” – הוא קורא – “אבל החובה היכן? ומאין תבוא?”

חובה, רבותי המורים, מישהו צריך להתחיל בה, ובעולה ובכבדה כמופת לאחריות. חובה שאפשר יהיה לעשותה כנקודה ארכימדית במדינה בכל הנוגע להטבות של כת אחת, של חוג אחד, או גוף אחד חזק־יותר או חזק־פחות. שכן היום כל כת בפני עצמה, חרדה בעיקר שלא ייצמדו אליה שותפים, לבל יתחלק השלל בין רבים. כל כת וכת בפני עצמה לתבוע לה זכויות, לא עד כמה שאפשר לה לבקש, אלא עד כמה שכוחה חזק לתבוע. צדקה – הוא כוחה, וכוחה – הוא עצמת פגיעת שביתתה. אלה ישביתו 20 אלף, ואלה ישביתו כמחצית המיליון, ועליך לבחור נשקו של מי מוחץ יותר, כבד יותר – וכלל לא: עקרונו של מי אמיתי יותר, ערכי יותר. נזקו של מי כבד יותר – זו השאלה. ועלובה המדינה שנדחפה לברירה זו.

יוצא שהחיבור אינו ערך לעצמו, אלא מכשיר לשיפור השכר, נשק לאיים בו – כלי להטבת תגמולים. יוצא שמדיניות השכר נוטלת עקרונות המוסר לעשות מהם מקל חובלים מקצועי, למי שהשעה משחקת לו – והמדינה זקוקה לו. זה שייך כמובן לכל אותה התפתחות, החוגגת עתה שלטונה בחברה שלנו, כי הטוב אינו כי אם המועיל, כי היפה אינו כי אם המהנה, או המכור, כי אין רצון אלא יש צורך, כי החירות במידה שהיא הגבלה עצמית צריכה לפנות מקום לחירות בחינת הכל מותר, כי העומדים בראש מחנות עובדים, סמכותם נודעת מכוח תיתם, מכוחם לרוץ לפני אנשיהם, ולא מאומץ לבם לעמוד לפעמים בפניהם, להגביל, לרסן, לאסור, לומר: עד כאן, שמא יירמסו, ותבען גדול מהם יבוא תחתיהם, לספק רצון הצרכנות – זו שכל עקרונותיה ותרבותה אינם אלא אך פרכוס וכסות דקה על פני “הבו לי, מגיע לי”. או: “למה ‘הם’ השיגו יותר”. ותמיד יש "הם׳׳ להצביע על יתרונם ולקנא בהם.

מי יהיה הראשון להתעלות על פני מציאות זו? מי יתן אות? אני חש כי המדינה הזו מקשיבה לכך בכל כוחה. האמת היא כי תיקון התגמול של עובדי החינוך – הוא הצעד הקל ביותר, הפשוט ביותר, אשר במוקדם או במאוחר, יבוא על סידורו, אף כי לעולם לא ישביע רצון, ולעולם תישארנה התביעות רעבות, ותביעות יבואו אחר תביעות, וטבעי הדבר כי לא יהיה לכך קץ, ואין שום תמיהה, אלא אם כן לא יאפיל מהלך זה על העיקר שחסר: על מעשה החינוך עצמו, אם לא ישלול זה את עצמו, אם לא יכרות את הגזע של אותו אילן שעל פירותיו נחלקו.

רע הדבר שיש מדמים כאילו ענין שכר המורים הוא הדבר, וכל השאר ממילא, או אחר כך. אילו גם יכולנו להוסיף כמלוא הבקשה – כלום היה אז החינוך נושע? כלום תרבה אז שקידת המורה, יגברו מאמציו, ותחדלנה מן הארץ אותן ריצות לעוד חצי משרה אי־כאן, ויימצא פתאום פנאי ולב למועצה פדגוגית בטלנית, ולשיחות של מחנך עם חניך, עלה ורדת, ולטיפול מתוך זיקת אדם לאדם?

יותר מדי מונח היום על כתפי המורה העברי, כובד תפקיד נורא וגדול עליו ועל ראשו, – מהיותו רשאי לפטור עצמו ולראות את סיפוק תביעותיו החמריות הצודקות כתנאי ראשון, וכעילה לסגירת בתי־הספר. אין לו למורה מנוס מאחריותו. גם כשהשלטון יהיה בעיניו רע ורשע.

ועל השאלה כיצד מושכים מורים צעירים להוראה, צריך שנדע כי לעולם לא נוכל להבטיח להם תגמול כלכלי גבוה. וצריך שנדע כי צעירים שאינם נוהרים להוראה – מכת עולם היא. לפני צעיר הפונה לחינוך גבוה יש תמיד מגנטים אחרים. אם מחקר והוראה – המחקר קודם. מדע והוראה – המדע ראשון. עשייה והוראה – העשייה עדיפה. כשהברירה בידי הצעיר, יבחר בכל ובלבד שלא במלמדות. אלא אם כן יראה בה שליחות, אלא אם כן למרות שכרה הלא־גבוה, טיבה יקסום לו, מגע האדם ימשוך אותו, אהבת האדם ודרדקי־בית־רבן – ידברו אל לבו, ומעשהו ביניהם יעשירהו, יעוררהו וירחיבו לבו.

אלמלא נוכחות השביתה שאין לה פתרון אלא שולחן דיונים וסבלנות, היינו פנויים לדון במה שנראה בעיני כשאלות הראשונות־במעלה, החמורות ביותר בשעה זו. שאלות האדם, החברה והחינוך אצלנו. אנו עומדים בתוך כדי שינויים מכריעים בעולם ובנופו. העולם עומד בתוך כדי מהפכות סוערות. שינויים בחומר, ולא פחות מהם תמורות במושגים. לא רק במה שנוגע למשטרים ולמבנה חברות האדם; לא רק בנוגע למהפכה המדעית העולה עתה על פני מה שהניחה המהפכה התעשייתית; לא רק ביחסי עמים וסיכויי שלומם, קיומם ותקוותיהם – אלא גם במבחן האדם בתמורות הזמן, והשתקפות כל אלה בבית־הספר ובמה שאנו רוצים לראות בפני הדור הצעיר.

כך בעולם כולו, ואצלנו ביתר תוקף – כפועל יוצא ממצבנו ומגורלנו המיוחד. וצריך להתריע על סכנות. צריך להצביע על מקומות תורפה בהווייתנו. יש לראות נכוחה ולחפש תשובות, אך כל זה אפשר ככל שירבו לעם בישראל שליחי מיטב רצונו בבית־הספר, דרוכים לעשות שליחותם.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דיון בכנסת על תקציב משרד החינוך, 1961