אני בא לקרוא לכל אזרח ואזרח להתנגד בכל תוקף לכך שהממשלה תוכל לדעת במדויק מה וכמה יש לכל אזרח (בנכסים, בהון, בהשכלה, בבריאות, בהתנהגות ובכל שאר נתונים אישיים שהם) – כדי שלא תיסחף רשות הפרט ושלא יישמט מתחתיו טעם היותו פרט, במדינה שחירותו של האזרח מוצהרת בה חזור והצהר. עבירה שתעבור הממשלה על רשות הפרט הזאת – גם אם יקראו לה חוק – לא תהיה אלא גזל בכוח הזרוע, ויהיה בה כדיי להפוך את האזרח לנתין כבוש.

בוודאי, הנימוקים לכיבוש הזה נשמעים גדולים וכבדים; מזכירים סכנות ממשיות למדינה, למשקה ולשלום אזרחיה; מזכירים קשיים בכוונה להוסיף ו“להיטיב עם העם הזה”. ומזכירים גם תחבולות שונות לתפוס הפעם את ההון השחור, ויש בוודאי עוד נימוקים גדולים כהנה. אבל הכיבוש שכובשים קודם כל את חירות האזרח, הצעד שעוברים בו את סף רשות הפרט, וההפקעה שמפקיעים את זכותו הבסיסית של כל אדם להיות פרט בן־חורין – אלה גדולים מכל הנימוקים הגדולים שהוזכרו. ואי אפשר להציל את מדינת האזרחים על־ידי ביטול רשות האזרחים, ועל־ידי הריסת מה שנותן ליחיד את טעם החירות.

אבל אם אמנם הגענו עד הכרח קיצוני כזה, לבטל את חירות האזרח – על כך צריך לקרוא לבחירות חדשות. להביא לפני הציבור את הנימוקים ולשכנעו כי הכרח חירום הוא ופיקוח נפש. אם ישוכנע הציבור, יקוים אז חוק כזה כביטוי לרצון הנשאלים, ואם לא – לא. הייצוג הפרלמנטרי הקיים אינו מספיק כאן. איש לא נשאל ביום הבחירות האחרון על הכיבוש הטוטלי של היחיד בידי פקידי הממשל. בלעדי אישור ישיר ומפורש כזה אין כאן חוק, אלא רק התעללות באזרח וכיבוש אלים של זכויותיו החוקיות.

* * *

האמנם יש קשר הכרחי בין המלחמה בהון השחור ובין הפקעת רשות היחיד של מאות־אלפים?

האמנם יש קשר בין חלוקה שווה של הנטל הכלכלי, ובין ביטול כל זכויותיו של הפרט? טענות כאלה אי־אפשר שלא לראות כתואנה דמגוגית ומגושמת למדי, והשיקולים שׁמאחורי צעד מרחיק־לכת כזה נראים כקוצר־דעת לשם תועלת קצרת־טווח, ואין בכוחם להיות שיקולים כנגד מחיקת חירות האזרח, הנכבש לשם העלאת מס־עובד.

שינוי מרחיק־לכת כזה נדון עתה אגב פרפורי התקציב בין הכנסה והוצאה, בין כל מיני ועדות שהן ובין הביורוקראטיה, שלקחה ממנו ושתעשה במלקוחה כבתוך שלה. לא לחינם נהפך האזרח למעין “אוביקט תשלומים”, המופגז בגזירות מהממות, וחוזר ומופתע בין השמשות של בין־שישי־לשבת כהפתע את האויב. פעם הוא כאובייקט לתכנונים שמתכננים בלעדיו, כאילו היה חסר דיעה, פעם הוא כאוביקט ל“ספיגה” כלכלית שחכמים ממנו גוזרים עליו להיספג, כאילו היה ביצה, ופעם הוא כאוביקט שמומחים מתיימרים לדעת לכוונו בכל צרכיו וסיפוקיו, כאילו היה טומטום – והופכים כך את יוצר־ההון ליצור התלוי כולו באדוניו החכם והמיטיב עמו, ו“המוריד” עליו “פתרונות”, תעסוקה או אבטלה, טפילות או יצרנות, הכל לפי החלטות חכמי האוצר הללו, היודעים הכל במקומו – בלעדיו.

* * *

הצרה היא, שכולנו יודעים ומכירים את החכמים האלה, מי הם ומה חכמתם ועד כמה הוכחה. כולנו יודעים ועדים לחכמתם של שרים, מנכ"לים, ושל עוזריהם ויועציהם – ולכן גם חוששים מפני חכמתם הזאת. עולם מבהיל הוא העולם שבו נוטל חכם אחד לעצמו את הפטרונות על החכמה, וכופה את חכמתו על כל התלויים בו, לאחר שכפת אותם ועשה אותם תלויים בו.

עולם שבו מחייבים בני־אדם להצהיר בהן־צדקם על ענײנים שאינם נוגעים למישהו אחר, רק מפני שכך נראה לממונים עליהם שכך ייטב להם, ואוי להם אם לא יצהירו – זו בדיוק תמונת הכיבוש. ומשום כך בדיוק אסור להניח “להם” שיעשו בנו כחפצם; אַסור שיתקיים חוק שיתיר למישהו להיות פטרון על רשות היחיד, ואסור לתת שום כניסה לרשות־של־היחיד בלא הסכמתו.

את ההון השחור יצטרכו לתפוס בתחבולות אחרות. אולי בשעה שהוא נוצר, ולא לאחר שכבר נוצר ונהפך לכוח אדירים שיכול להתמודד בלי קושי עם תחבולות הרודפים אותו. מה שנשאר בדרך כלל מכל התחבולות הגדולות שהולכים להכות בהן את ההון הגדול הוא, שמנחיתים את כל עצמתן על ראשי הקטנים: ההון הגדול חומק אי־כך והקטנים משלמים עד זוב דם.

כך היה מעולם: בכל מקום שהפעילו את מלכודות הלווייתנים צדו את דגי הרקק. וגם כאן, התחבולות למציצה הסופית של ההון הגדול רק ימצצו את הנמצצים תמיד. עסקות בשווי רבבה־ומחצה ייעשו על כל דקדוקי ניירותיהן, העתקיהן וממרוריהן – ועסקות של מיליונים יחליקו בשופי בין כל הניירות: פרקליטו של בעל המיליונים ערמומי, כידוע, ומוכשר מכל פקידי הרשות. גם משכורתו גבוהה פי־כמה.

* * *

לפיכך נקראים עתה אלה המכונים תמיד “האנשים הקטנים” להפסיק להיות קטנים ולהתחיל להיות גדולים, ולא להסכים ולא לקבל ולא להיפתות ולא להיבהל, ולא לתת לחוק פרוע זה להיחקק.

אסור שיכניעו אותם לשום צו המחייבם לוותר על זכותם הבסיסית, ואל להם לחתום על כלום כנגד עצמם, אפילו כל רכושם אינו אלא בצל יבש אחד. רשותו של אדם שלא לפתוח הכל גדולה מכל רשות המצווים עליו לפתוח. רשותו היא שלא לתת שהכל יירשם, ושלא יהיה הכל חשוף, רשום ומתויק, וערוך להיות מובא כעדות כנגדו. שום נימוק כגון “שוויון החובות”, “חלוקת הנטל”, “יעילות הגביה” או “עומק הגביה” ושאר ססמאות הגובים – אינו עומד בפני ההשמדה שמשמידים את כבודו, את ערכו ואת טעם היותו אזרח במדינה.

המסים, חשובים ככל שיהיו, אינם כה חשובים ואינם תכלית הכל, עד כדי שיהיה מותר להפקיר לשמם את כבוד ביתו הסגור של האזרח, ואת רשותו הקודמת לכל.

מסים אינם אלא מכשיר המופעל לרצונו של אדם ולא כנגדו. גובי המסים נדמה להם כאילו הם שלוחי הצדק והם מתירים לעצמם עזות דיבור, בתובענות חד־צדדית, חצופה למדי, ומורידים את כל כובד כוח הממשל והפחדותיו על ראש האזרח הקטן, כאילו להם ניתנה ארץ וכאילו הם אכן בעליה החוקיים של עבודת האדם העובד.

במקום שיהיו הם עבדי האדם העובד – מתיימרים הגובים להיות אדוניו. אסור להניח לשררה טפילה להפוך את סדר הדברים.

אין טוענים כאן כנגד קשיים מעשיים, והשאלה אינה אם באמת יתחילו לשלם או לא כל הלא־משלמים הגדולים, או אם לא יותר ויותר עצמאיים יחליטו כי טוב היות האדם שכיר מהיותו עצמאי, ואם לא יגדל מנשוא צבא הגובים ויטפלו בכל ניירות העושק הזה, וכיוצא באלה; השאלה היא אחת עקרונית, וקודמת לכל זיקותיה המעשיות, והעוול הוא בדיוק זה: הריסת עקרון יסוד. שלילת חירות האזרח ממנו. שלילת זכותו להישאל אם הוא מסכים; שלא יהיה רק כבשה נגזזת, או ממוין כ“עודף נספג”. זו השאלה של הפיכת כל אדם ל“מקרה מתויק” בכל ועד העצם – החל מתחלואיו ועד לעבירותיו, החל מחינוכו וכלה בבילוי זמנו. זו מחיקת כוחו של אדם להיות בעל פרטיות משלו – חוקית, לגיטימית ובלתי מצטדקת ובלתי מתייראה, זו שלילת זכותו של האזרח להייות שותף בן־חורין ולא נתין כבוש. מי שאינו מבחין בהבדל או שמנצל את אי־ההבחנה לתועלתו קצרת־הטווח – צריך שהציבור ילמדו לקח.

* * *

הארץ הזו היא ארץ למודת שלטונות כיבוש מוצצים. מצצו אין־קץ את כל הקטנים למיניהם, את האריסים, את האיכרים, את בעלי המלאכה הקטנים, ואת המוני העובדים האלמוניים; תמיד חזרו ומצצו את קצת היש שנותר בידי אלה, ומעולם לא לקחו או לא העזו לקחת מפרות הבשן. אלא שהפעם הולכת הממשלה לעבור קו מסוכן יותר: קו גבול מהותי, עקרוני, מוסרי – וזה טעם הקול הקורא הזה, הקורא לך האזרח:

* שים לב האזרח, שלא יבואו עליך ויידעו עליך הכל מבלי רצונך.

* שים לב האזרח, שלא ייקחו ממך כמה שירצו כדי לעשות מזה לטובתך, בלעדיך:

זה קול הקורא לך שלא להניח להם להפוך עליך את היוצרות ושלא יעשו את המסים לאליל שמעל האנשים, ואת גביית המסים לפולחן דורסני וחסר מעצורים. אתה תהיה “נגבה אוטומטי” אתה יוצר ההון והם הלוקחים מעבר לרשותם אל תיתן להם להשפיל אותך עד למעמד כזה של “אוביקט גביה” החשוד תמיד והנתבע תמיד להפוך כל כיסיו כדי להוכיח תומתו.

נדמה להם לאנשי האוצר שהם מצילים את המשק, אבל לפני שהצילו כלום כבר הכריזו בהצעותיהם אלה כי אין הם מבינים כלום, לא מה זו מדינה ולא לשם מה היא קיימת, ולא מה זה אזרח ולא לשם מה הוא קיים. פחד כישלון המימשל מעביר אותם על המידה ובהלת התקציב המסכן שלהם הופכת אותו למין פאטיש הקיים לשם עצמו.

צריך לעצור אותם כאן. צריך להזכיר להם כי יש דברים אחדים בעולם שאינם נהפכים לשווה־כסף ושאם מאלצים אותם – הופכים אז את הכל־בכל לזבל.

ורק עוד זה: אדם יחיד לא יוכל לעמוד בפני הידרדרות מסוכנת זו – הוא יימעך תחתיה. אבל אם יקומו רבים, ועוד היום, ויקומו מלוא קומתם ויתאספו, וירימו קולם, וינהמו ויהימו וירעישו עולמות ולא ייתנו – אפשר עוד להינצל מן הכיבוש.

יזהר סמילנסקי, הארץ 7.3.80