(ווידויו של נהג)
כל אדם יש לו חולשה שלו: פלוני משחק קלפים, אלמוני אוסף בולים ופלמוני מכה את אשתו. לי יש חולשה מיוחדת: אני אוהב לדבר בשפות זרות. ככל שאני ממעט לדעת את השפה – כן גדולה משיכתה שהיא מושכת אותי. והגורל עצמו רצה, כנראה, שאדע שפות הרבה וסידר לי ביאוגרפיה מתאימה: נולדתי בגבול רוסיה הלבנה ופולין. מילדותי שמעתי את שתי השפות. כשהייתי בן עשר, עברנו לגור ברוסיה המרכזית, על גדות הוולגה, ומובן ש“התאקלמתי” בשפה הרוסית ה“אמיתית”. וברחוב שגרנו בו – גרו הרבה טאטארים. התידדתי עם ילדיהם, שלמדוני להחליק על מגלשים, והתחלתי לפטפט בשפתם. אחרי המהפכה נסעתי לקרים לעבוד בחקלאות. חברי בעבודה, הפועלים האוקראינים שדברתי עמהם רוסית, הביטו עלי בחשד כעל אימפריאליסט מרוסיה הגדולה, שבא לכבוש את אוקראינה. וכיוון שבלרוסית דומה לאוקראינית – סיגלתי לי חיש מהר את שפת המקום. בקרים גרים גם טאטארים, וכשהייתי פותח עמהם בשיחה, היו מתמלאים רחשי הערצה אלי, מפני שדיברתי טאטארית בניב קאַזאַני, הנחשב לניב הספרותי. האוקראינים הביטו עלי כעל איש מלומד.
חדשים אחדים עבדתי בכרם ענבים, בעיירה באַלאַקלאַווה, שעל יד סיבאַסטופול. תושבי העיירה – כולם יוונים, שכמעט אינם שומעים רוסית. כשעזבנו את קרים, כבר ידעתי קצת יוונית.
באנו לקושטא. הייתי היחידי בקבוצה, שיכולתי לדבר עם הטורקים, כיוון שטורקית וטאטארית, מוצאם משורש אוסמאַנלי אסיאתי אחד. בלעדי לא יכלה הקבוצה לעשות אפילו צעד אחד, וכמובן… כבוד ויקר וכוס לימונאדה.
הגענו לארץ. במהירות רבה למדתי לדבר עברית של הרחוב, בלי להבדיל בין “ילד” ו“ילדה”, התחלתי לפטפט גם ערבית, והעמקתי את ידיעותי ברוסית ספרותית בספריות המרובות של תל־אביב.
אחרי כמה שנים יצאתי את הארץ (בלי כסף, כמובן), לראות את העולם הגדול. באתי לאלכסנדריה. במשך כמה ימים עברתי לדבר ערבית בניב מצרי ועשיתי את הצעדים הראשונים בשפה הצרפתית. אמנם, לא הספקתי הרבה, כי נתקבלתי כמלח באניה גרמנית. כל אנשי האניה, בכללם גם הקצינים דברו “פלאַט־דויטש” אני דברתי אידיש מגורמנת, ופעם אחת נזדמן לי לשמוע מלח אחד האומר לחברו: הוא בחור מלומד – מדבר “הוך דויטש”. עברתי לאניה אמריקנית. אחרי חודשיים דברתי אנגלית בדיבור חוטמי. במקום “סטופּ” אמרתי “סטאַפּ” ובמקום “יס” (יוד סגולה, הייתי אומר: “יאא” (האלפין סגולות) עזבתי את האניה ושהיתי זמן מה באנטוורפן. שפת המקום פלאמית, הניב ההמוני של השפה ההולאנדית הספרותית, דומה קצת לאידיש, ואין פלא בדבר, שאחרי זמן קצר דברתי באופן חופשי פלאמית “פיפטי1־פיפיטי”, כלומר: מתובלת באידיש. זמן־מה עשיתי בעיר לייז' ו“תפסתי” כמה משפטים בצרפתית. יכולתי, בעצם, ללמוד הרבה, אך בן־זוגי בעבודה היה ספרדי, ולכן השתמשתי בהזדמנות זו ולמדתי קצת ספרדית, שפה ה“מצלצלת” באזני יותר מצרפתית.
גמרתי את “השכלתי” הבלשנית וחזרתי ב“רכוש” גדול ארצה.
אחרי גלגולים רבים הייתי לנהג של אוטובוס. ופה “מצא האדם את מקומו!” כשאני מדבר עם אדם פשוט “יהודי של יום רביעי וחמישי”, הנני מכניס לשיחה מילים צרפתיות כגון “אַ פּרופּו” או “פַּאר אַקזאַמפּל”. הרושם הוא ענקי! והיה אפילו מקרה, שביקשו ממני לכתוב בקשה באנגלית למנהל הכללי של הדואר. עם ערבים מדבר אני בניב מצרי והם מכתירים אותי בשם “האפנדי ממצריים”. עם אנגלים (ובפרט שוטרים!) מדבר אני אמריקנית. ואפילו לפני ה“החכר והשאל” היה הדבר נוטע בלבם רגש של כבוד אלי ומצילני מראפורטים. כל מלה שלא הבינו בשיחתי, היו זוקפים על חשבון ה“סלנג” האמריקני.
התחילה המלחמה ועירנו נהפכה לנמל בינלאומי. והנני עכשיו האיש הנחוץ והמפורסם ביותר באגודתנו. “חבר מס. 1”! אינני מספיק להגיע לתחנה הסופית, מזעיקים אותי לכמה מכוניות בבת אחת: “מה הוא רוצה”?" “לאן הוא צריך?” ואני בא לכל מקום מתרגם, מסביר, מדריך. עם אנגלים ואוסטראלים מדבר אני אמריקנית, עם דרום־אפריקנים – פלאמית, הדומה קצת ל“אפריקאַנס” שפת הבורים, ועם אנשי דה־גול – צרפתית במבטא אנגלי, כדי שלא יחשבוני לצרפתי ולא ירבו עמי שיחה במעמד חברי….
כמובן ש“אין מיסחר בלי הפסד”, ולפעמים הנני סובל מרוב ידיעת שפות. פעם אחת, בשעות הצהריים, כשבתחנה עמד תור ארוך של נוסעים, נכנסה למכונית עולה צעירה מגרמניה ומושיטה לי לירה. ולי לא היה עודף. התעקשה הצעירה ואומרת אמירה של חוצפה, בשפתו של היינריך היינה: “אבל, הרי יש לך עודף!” שלוש פעמים חזרתי על שלי, והיא בשלה…: “אבל, הרי יש לך עודף!” הנוסעים בתור התחילו לרגוז ולצעוק: “מה אתה מעכב את הקהל?” ומי שהוא הוסיף באירוניה: “מצא לו מקום לשוחח עם בחורות!” החלטתי “לגמור עם הגרמניה” בבת־אחת ואמרתי לה ב“הוך־דויטש”: “ובכן, תערכי אצלי חיפוש”… אך במקום “אונטערזוכן” (חיפוש) אמרתי “בעזוכן” (תבקרי אצלי). הבחורה הסמיקה, בעיניה נתקשרו דמעות, והיא קפצה מהמכונית.
אחת המידות הרעות ביותר היא צרוּת עין. כשיהודי אחד מצליח בחיים, מוכן השני לבלעו יחד עם הנעליים והגרביים. נכנסו למכונית שלי שני חיילים אנגליים מנומסים מאוד. בשעת הנסיעה החלפנו בינינו כמה פסוקים. והנה שומע אני את השאלה הרגילה: “הגד, ג’ורג', אתה אמריקני?” לא הרגשתי שמאחורי יושב נוסע בעל כרטיס חודשי, יהודי ליטאי, שהתעשר באמריקה, ולפני שהספקתי לענות כרגיל: “יאא” (שתי האלפ’ין סגולות) – ענה במקומי: “הברנש המטומטם שלמדו אנגלית, לא היה כנראה, מעודו באמריקה” והעיקר הוא – שבמקום “טיצ’ר” הוא אמר “טיצר”.
גם עודף האדיבות והנימוס, שהבאתי עמי מאירופה, לא תמיד נשאו פרי. משהופיעו החיילים הפולנים בארצנו – נכנס למכונית סרז’אנט פולני. פניתי אליו במיטב הפולנית שלי, שזכרתי מילדותי וששכללתי כאן, בארץ…: “בבקשה, לשבת, אדון סרז’אנט ראשי”. והנה, במקום תודה, הוא אמר לי ב“מאַמע־לאָשן”: “געי אין דרערד מיט דיין שפראַך!”… גם בענין שאר לשונות זכיתי לפעמים ל“אי נעימות”. בערב, בשעת ההאפלה, נכנס אלי קצין יווני ושואל בצרפתית רצוצה: “כמה עולה הנסיעה?” בגאווה פנימית עניתי: “אַקסי מיל” (ששה מיל). מיד הרגיש הקצין שעניין לו עם יווני מבטן מלידה והתחיל לדבר במהירות רבה. “אבדתי!” – חשבתי בלבי. אך הפסוק האחרון נגמר בשם רחוב ואני עניתי “פאַווריסטה, קירי” (בבקשה, אדוני). לאָשרי ישב הלה בקצה האחורי של המכונית, ולא נכנס עמי בשיחה. והנה נוסעת סקרנית אחת פונה אלי: “כמה שפות “מוכרח” לדבר נהג של אוטובוס עברי?” “לא פחות מתריסר, גברתי. שאם לא כן אין מקבלים אותו לאגודה”, עניתי לה בענווה.
הגענו לתחנה המבוקשת ושוב אמרתי לקצין בקול רם: “זהו הרחוב!” הקצין יצא דרך הדלת הקדמית, הפך אלי את פניו והצדיע באדיבות: “אַף כאַריסטו” (רב תודות). מרוב חפזון התחלפו לי המלים. במקום להגיד “טיפוטיס” (על לא דבר) אמרתי “טיטאליס” (מה אתה רוצה?). התקצף הקצין והתחיל להוכיחני ברתחנות יוונית. לאשרי, כבר ירדו כל הנוסעים ואני צללתי לתוך האפלה.
אדם שעוסק בפילולוגיה כמוני, נתקל לפעמים, שלא מרצונו, בפירושים השונים, שמתפרשת מלה אחת במקומות שונים. נכנסו אלי פעם אחת, חמשה פועלים סאלוניקאים, מלובשים בגדי חג ובמצב רוח מרומם. נראים כחוזרים מאיזו חגיגה משפחתית. הראשון הושיט לי מטבע של 50 מיל. “קוואַנטו פארסונאַס?” (כלומר: בעד כמה אנשים אתה משלם?) – שאלתי. “סינקו” (חמשה), - ענה הבחור. מסרתי לו את הכרטיסים ואת העודף ואמרתי “אַסיאנטה קומפאַנרוס!” (שבו חברים). ב“לאַדינו” – שפת היהודים הספרדים, אין משתמשים במלה “קומפאנירו”, אלא במלים: “אַמיגו” (ידיד) ו“סאניור” (אדון), לכן לחש אחד הסאלוניקאים לחברו: “אסטו אספאניול דה מדריד!” (זהו ספרדי ממדריד). בשכר כבוד כזה החלטתי לשלם להם ביד רחבה והוצאתי מזכרוני את הברכה המפוארת ביותר, שלמדתי מפי הספרדי בלייז'. כשירדו מן המכונית, לא עניתי על ברכתם ב“שלום” סטאנדארטי, אלא אמרתי בהדגשה מיוחדת: “פאַראַמונצ’יוס אַניוס” (חיים ארוכים). הבחורים פרצו בצחוק, וכל אחד מהם חזר על המלים: “מונצ’ו לוקו” (הרבה משוגע). וכי מניין יכולתי לדעת, שבשפת “לאדינו” משמעה של ברכה זו הוא: “שנה טובה”?!
נזדמן לי פעם אחת לראות איך מרוב כעס והתרגזות, נתחלפו לו, לאיש אחד שתי שפות בלי שירגיש בכך. עצרתי את המכונית ליד תחנה. נכנס “יעקה” גבוה, בעל פנים מפוטמים, מרוגז כהוגן. הוא הושיט כנגד עיני שעון־זהב כבד, שמכסהו העליון פתוח, והתחיל לצרוח: “4 ושלושת רבעי דקות מחכה אני למכונית במקום 2 וחצי. איזה סדר? איפה2 ה”שטאט־פערוואלטונג?" היה זה בשעת הצהריים. כל הנוסעים שישבו במכונית היו, כנראה, רעבים. ולכן לא נתחלקו, כרגיל במקרים כאלו, לשני מחנות. האחד טוען: “אתמול חכיתי חצי שעה ולבסוף עבר מלא ולא לקח אותי”, או “הם עושים מה שהם רוצים”; והמחנה השני צועק “ארבעה רגעים חיכה! היכן הם היו כשנסענו לפתח־תקווה בסוסים ומחצית הדרך דחפנו את העגלה. אל ה”מוכן" הם באים ועוד להם החוצפה להתמרמר!" השתמשתי בפקודת ההנהלה לא לדבר גרמנית, אלא במקרה יוצא מן הכלל, והרי תלונתו של נוסע אינו “מקרה יוצא מן הכלל”. ה“יעקה” נעלב מאוד משתיקתי וכל הדרך ישב קודר כעורב ביום גשם. אך כשירד מן המכונית – קרנו עיניו מזעם והוא איים עלי באצבע: “עך אל אַך וואַזן! עך וואַיס וויאין צי גאַין..”
כל הנוסעים געו בצחוק.
ורק אני לא צחקתי. הרגשתי אהדה לנוסע, הסובל כנראה מעודף שפות…