או מבריאים בקבוצה

הארוחה הרביעית, ארוחת ארבע – נגמרה. עד ארוחת־הערב נשארו שלוש שעות ואין איש יודע, איך לבלות את הזמן: לשחק בכדורעף? הרוב מתעצל. לערוך טיול? הזמן קצר מדי. לקרוא? “אין חשק”.

בלי־משים נזכר כל אחד, שעניין לו במשרד בית־ההבראה: נייר למכתבים, בול־דואר, סיגאריות; קולבים חסרים לתליית הבגדים המרובים שהובאו מן הבית; שמיכה נוספת; הכר נמוך יותר מדי וכו'. אך הרוב הולכים למשרד סתם כך. פשוט… להתאונן. והתלונות רבגוניות הן: מתאוננים על רוח קרה הנושבת בשעות הצהריים, על החמסין שנגמר לפני ימים אחדים, על הקור בחדר בשעת הלילה, על החום בחדר בשעת מנוחת־הצהריים על מנת־האוכל המרובה מדי ועל האוכל המועט מדי; על ארוחת־הבוקר המוקדמת מדי: “הרי אי אפשר לישון כהוגן”; ועל ארוחת־הבוקר המאוחרת מדי: “אני רגיל לקום בחמש ועלי להתהלך רעב עד שעה שמונה”.

חבר מ., מנהל בית־ההבראה, שקוע בעניין חשוב: הוא מונה את נקודות המזון, שמסרו לו המבריאים, בחוץ – קול צעדים מתקרבים, ובלי דפיקה נכנס איש לא צעיר, בעל חנות לצבעים בתל־אביב. באווירה של קבוצה שוכח הוא, כי חנוני הנהו ומוחזק בעיני עצמו שוב “פועל וותיק וחייל הגדוד העברי מן המלחמה הקודמת”. הוא מסדר לו “התיישבות” על כיסא ומתחיל את תלונתו מרחוק, כדיפלומאט: “הגד נא לי, בבקשה, חבר מ.: ממה מתפרנס המשק יותר: מן הרפת או מבית־ההבראה?”

מ. מפסיק לספור את הנקודות ונמשך אחרי השיחה.

“הפועל הוותיק” נכנס ל“תלם”: – סלח לי, חבר מ.! יש לי אופי כזה… כשאני רואה משהו “לא בסדר”, הרי מוכרח אני להעיר. עוד בימים ההם, באסיפת “הפועל־הצעיר”, סבלתי הרבה מפני נטייתי זו להגיד את האמת בקול רם."

– בבקשה, בבקשה! – מבקש מ.

– הגד לי, מדוע חלקתם את המבריאים למעמדות ולשכבות סוציאליות?

– למשל?

– למשל: מדוע אתם מושיבים את הנהגים של כל קואופראטיב ליד שולחן מיוחד. יש לשער, כי הם נמאסו איש על רעהו במשך כל השנה, והנה כאן צריכים הם לשבת זה מול זה חמש פעמים ביום. ומדוע יושב כל קואופראטיב לחוד, בשעה שההסתדרות שואפת, כידוע, לאיחוד הקואופראטיבים: להובלה? ומדוע אתם מרכזים את מבריאי “קופת־חולים” ומובטחי־“הסנה” לחוד? ומדוע “מקציבים” למבריאים הבודדים שולחנות לחוד? איך אפשר להכיר אנשים ולקשור עמהם שיחה?

פתאום נשמעו דפיקות עצבניות על דלת הכניסה. נכנסה אשה, בגיל־המעבר ובעודה בפתח שאלה:

– מ.! מתי יוצאת מכאן מכונית לעיר צ.?

– הרי לוח זמני־הנסיעות תלוי על הקיר – עונה מ.

– מהלוח אי־אפשר להבין כלום. חוץ מזה אני רוצה לראות גם את המושבה י.

– מצויין! בדרך לצ. תוכלי לרדת בי. ותמשיכי את דרכך לצ. במכונית הצהריים.

– אך עלי למסור קודם דרישת־שלום לגיסת בעלי בקבוצה א.

– בסדר גמור! תרדי תחילה בא., במכונית העוברת בצהריים תחזרי לי. ולמחרת הבוקר תמשיכי לצ.

– יוצא איפוא שהטיול יימשך שלושה ימים. תודה רבה! לא לשם כך באתי הנה. באתי

לנוח, ואתה שולח אותי לטיולים של שלושה ימים. – אני שולח אותך?

חבר “דרום־יהודה”, הדומה לצ’ארלס לוהטון, חיכה כנראה בחוץ, עד שהאשה, שנעלבה עד עומק־נפשה, תצא מן המשרד. הוא נשען על שולחן־הכתיבה בשתי ידיו השעירות ופותח:

– שמע, יא שייך! החברה כועסים עליך: מדוע מגישים לנו בצלחות שליש של מנה רגילה? איך זה שליש של מנה? הרי אתם מקבלים…

– כמובן, שליש. בכל ארוחה עלינו לבקש פעמיים הוספות. האינכם יכולים לתת לנו מנה “אנושית” בבת אחת? וחוץ מזה, לא יכולתם לסדר….

– סליחה, אינני מפריעה? – לתוך המשרד פרחה־נכנסה בחורונת דקה כגפרור, שחוצפה תל־אביבית טבועה לה בפניה.

– מ.! באתי הנה לעשרה ימים, וחסרים לי למשקל הנורמאלי 12 קילו. ופתאום מגישים לי לארוחת־הצהרים גזר חי במיץ לימון. מי אני בעיניך – גאנדי? ואתמול נתנו לארוחת־ערב דייסה של תרד. מי אני – תרנגולת?

– מדוע תרנגולת? – מתפלא מ.

– מפני שאצלכם, בקבוצות, מפטמים את התרנגולות בתרד, כדי שירבו בהטלת ביצים.

– סליחה. הרי היו גם דייסות.

– תאכל אתה דייסות. אני אינני סובלת אותן. וחוץ מזה, קצת משעמם אצלכם…

– מה את דורשת, בעצם?

– מעט מאוד… וויטאמינים ו… חברה מעניינת.

בשעת השיחה הספיק “צ’ארלס לוהטון” לשדר לבחורה כמה טלגראמות במבטו הבוטח, והם יצאו יחד.

נכנס בחור ממושקף בעל פני נזיר, הסובל, כנראה, ממחלת קיבה בעלת־וותק.

– סלח לי מאוד, מ.! הייתי לפני המלחמה, בבית הבראה בחוץ לארץ, וחושב אני, שיכולתם ללמוד הרבה מן השיטות הנהוגות שם.

– למשל?

– למשל, מאסאז

– כל בוקר עושים למבריאים ‘מאסאז’. ומלבד זה, התעמלות…

– הו, בבקשה, התעמלות – כמה שאתה רוצה. אם תתארגן קבוצה, ניתן לה מעמל. הרפתן שלנו מעמל מצויין. הוא גמר בית־ספר לתרבות־גוף בחוץ־לארץ.

– סלח לי. לא נתת לי לגמור. אני מתכוון להתעמלות פאסיבית.

– התעמלות פאסיבית? עוד לא שמעתי מונח כזה. איך זה, בעצם?

– פשוט מאוד: המתעמל שוכב על גבו, והמעמל מרים לו לסירוגין, את ידיו ורגליו. מלבד מה שיש לשיטה זו השפעה טובה על מחזור־הדם, הרי זה גם נעים מאוד. אני, למשל, הייתי נרדם בשעת ההתעמלות.

– טוב! מסכים מ. – אתקשר עם מרכז “הפועל”.

– שמע, מ.! – צעקה אשה בעודה מעבר לדלת משם – אינני רוצה להיפך לחבית. באתי הנה לרזות, ולא להשמין. כל יום דייסות. אפשר להשתגע!

– אבל… יכולה את גם לא לאכול דייסות.

– כך אתה חושב? – מכווצת האשה את שפתיה באירוניה – איני יכולה להתאפק, כששמים את הדייסות לפני עיני. סוף סוף אשה אני ולא בול־עץ.

– ובכן מה את רוצה ממני? לא נוכל להרעיב את המבריאים בגללך.

– הייתי רוצה לקבל… איך להגיד לך? נו, אבקת “קיסינגן” אחרי כל ארוחה.

– בבקשה, בבקשה.

חבר “איחוד רגב” עמד בפתח וחיכה באורך־רוח לגמר השיחה. בחיוך אינטימי־ידידותי ניגש אל השולחן.

– היודע אתה, שבבוקר קר מאוד בחדר?

– בבקשה, בבקשה. אתה יכול לקבל עוד שמיכה.

– אין לי צורך בשמיכה שלך – מתכעס פתאום הבחור – בלילה לא קר לי. אצלנו בפתח־תקווה, נוהגים לשכב על הבטן ולהתכסות בגב. בבוקר קר לי!

– ובכן, מה אתה רוצה ממני?

– הרואה אתה, אצלנו, בקואופראטיב, הנני באופוזיציה. לכן לא אמרו לי חברי ההנהלה, שכאן קר בבוקר, ולא לקחתי עמי בקבוק קוניאק.

– ובכן?

– ובכן, תן פקודה למטבח, שיתנו לי כל בוקר כוסית קוניאק.

חבר “המעביר” פנה בקוצר רוח לחבר “איחוד רגב”: “גמרת בעניין הקוניאק שלך?”

– שמע, מ.! אנו לא נסבול יחס כזה. אני אכתוב לההנהלה. אני אספר לכל החברים. מוטב לכם ללמוד קצת מהחברה א. מקרית־ענבים, מה זה יחס.

– מה קרה?

– מגישים תה לשולחן. אינני סובל תה. אשתי משקה אותי תה שלוש פעמים ביום, משום שחמותי אוהבת תה. כמובן, ביקשתי כוס חלב. היודע אתה, מה ענתה לי הבחורה?

– מה?

– “תיכף הולכת אני לחלוב את הפרות בשבילך!”

למשרד נכנס רופא־הקבוצה, יליד גאליציה.

– דוקטור! – פונה אליו מ. – אולי אתה תוכל לתת לי שלוש־ארבע גלולות “פאלגין”?

– נה, – מפליט הרופא – שאן ווידער קאפּפשמערצן? (שוב מיחושי ראש).

ה“פועל וותיק” בעל החנות לצבעים קם ממקומו.

– אכנס אליך מחר, מ.

– בבקשה, בבקשה.