פגשתי בה בפעם הראשונה בבית מכרה משותפת. נפגשנו כדי ללכת למסיבה, לפתע נכנסה. הנערות למדו כולן במכון לציור, ודדי עימן. חשבתי – כיצד אפשר להיות לבוש בצורה מרושלת כל־כך? תחתוניתה השתרבבה. שמלה שחורה, ישנה וקמוטה, תלתה על גופה הגוץ בחוסר תשומת־לב מודגשת. לרגליה נעליים שחורות בעקב רחב מאופנה שאבד עליה כלח לפני ארבע שנים. פניה לא עשויות ושערה פרוע להבהיל. הבנות כעסו והכניסוה לחדר־האמבט ושם הקיפוה כמחצית־שעה ותיקנו את צורתה. קולות צחוק נשמעו. דדי הניחה שיטפלו בה, אך עשתה זאת באותו חוסר רצון כמו מקודם, מרושלת כמנהגה תמיד. אחר־כך יצאה והקיפה את החדר בהילוכה המהיר. “מה זה משנה אצלי?” אמרה בקול מעובה, וללא שמץ של תרעומת. הפליאה אותי הקלות שבה זילזלה בעצמה. מושגי שלי על העולם היו בנויים על מתן קרדיטים. למי שמזלזל בעצמו, חשבתי, אין מלווים כסף, אהבה, חיוך וחיבה. חייבים אנו ללכת כלווים עניים בבגדי השבת כדי לעורר אמון; ודדי הרגיזה אותי בפשטותה ובלא־איכפתיות שלה.
הגענו לנשף. ודברים התגלגלו כך, שנשארתי עם דדי במקום לבלות עם ידידתי. היו שם אמנים רבים, חלקם מפורסמים ובעלי־קשרים, וידידתי חפצה להתקדם בכל מחיר. היא אמרה – סלח לי, והחלה מחזרת אחר מי שנתקלה בו. סלחתי לה בליבי משום שלא היה בינינו קשר של ממש. רקדה עם פלוני בעל משרד לגרפיקה, שתערוכתו מוצגת כעת בפינת־האמנים. וכך נשארתי עם דדי. הזמנתיה לרקוד. עברנו כמה פעמים את הרחבה ונשארנו בפינה כדי לשוחח. בהיזכרי באותו ריקוד ראשון וחסר־התלהבות, קשה לי לתאר כיצד יכולנו להיות במרחק של אלפי מילין, ולהימצא יחדיו, ואחר־כך לשוב ולהתרחק בפרק זמן כה קצר ובמקום אחד. אלו היו קורותינו באותו ערב. באחד הריקודים לחשה לי ידידתי כמה פרטים מתולדותיה של דדי. דווקא עכשיו היה לי רצון שלא לדעתם. שלא יגרמו להיכרות החדשה שתהא יפה רק בתחילתה. חפצתי למצוא אנשים ששכחו. שאינם נתונים בעבר, ושלא הוכו עדיין, ולמרות הכול יש להם זיק של הבנה לעולם. אכן, נתברר לי כי דדי היא אלמנה מבוגרת בעשר שנים מן הנערות, ואף־על־פי שהיא עוסקת בציור ומבלה בחברתן, היא מרוחקת מהן. בעלה היה סייר ונהרג באחד הטיולים מעבר לגבול. כמה פרטים ספוגי צער שאינם אומרים לך דבר, עד שאינך פוגש באדם וחפץ בקרבתו. ומרגיז אותך שאפשר להסביר את התנהגותו על פי העבר, ועם זאת אינך יכול להצטער עימו משום שלא היכרת את המת ולא אהבת אותו, ומשום שאתה חפץ במקומך שלך כילד אצל אימו ואינך מוכן לשמוע על אחרים. ובכל זאת הנך מסביר ומסביר, והדברים כל־כך מובנים ובנאליים, עד שיש רצון לפרוץ ולומר – די, אפשר להתקדם לא משום ששוכחים את מי שמת, אלא כדי שלא להיות ברורים ונדושים כל־כך, אפילו בעצב. כי צער, שהוא מובן מאליו, נעשה זול, כצבע שפתיים רעשני. ואנשים שומרי כבוד עצמי חייבים לפעול לא רק לפי המניעים שלהם. נשמור את המניעים לאחרים. אבל אנו, שיודעים להתבונן, יכולים להתנהג אחרת. לא כך? ואילו אותי הרגיז שיכולתי לציינה במדוייק – בעל מת, חיי־משפחה שהיו מאושרים, והיותה מבוגרת בין צעירות ממנה. ולכן לזלזל בעולם, זלזול שנעשה חסר־טעם, משום שהיה כל־כך מובן מאליו.
ליוויתי אותה לחדרה. שוחחנו באיטיות. נרתענו לעמדות הגנה ולחילופי דברים קטועים וסתומים. יש מוקשים בדרך, היזהר – לחשנו איש לעצמו במחשבותיו. ונדמה ששנים רבות עברו מאז הפסקנו לרקוד. אלה התוויות – אמרתי לעצמי – אלה התוויות שעל הבקבוק, שהראינו זה לזה ועכשיו צריך לספר על התכולה, והיא עכורה. ואם מגלים אותה בטרם עת, לפני שהתווית תמצא חן, יש סכנה של זרות.
“תיכנס אליי?”
אמרה בפשטות, ולא: תיכנס לשתות כוס־קפה או לראות את ציוריי. משום שכבר היינו ידידים? איני יודע. אבל ההזמנה באה מאליה. עליתי. כאשר משתמשים בתירוצים מתכוונים להסתיר משהו. וקורה שדווקא הפנייה הישירה, חסרת האמתלות, משפיעה ואינה מעוררת צל של חשש.
נכנסנו. הקירות גדושים בציורים. הסתכלתי, וכך עברו הרגעים הראשונים בחדר הזר. הציורים לא מצאו חן בעיניי. היתה בהם פראות. אך לא ממין הפראות שעשוייה היתה למשוך. רק אי־סדר וחוסר־אומץ. אותה ערבוביה שבבגדים נמצאה גם ברישום – בוז לעולם. כעסתי וחשבתי: זה אותו אגואיזם. במקום לשאת חן בעיני העולם ולקרבו אליך על אף הצער הפנימי – מטילים עליו הכול, מתוך נקמה או מרי, ולבסוף נמצאים בבדידות איומה ומרחיקים גם את החפצים לעזור. קשה לעזור באמת למי שאינו נאה בהופעתו. וטעם טוב אינו רק עניין של נשמה, אלא מתגלה גם בהופעה החיצונית, ובמה שיש לך לומר לאחרים. ואולי רק אנשים חולניים עוזרים לאנשים מלוכלכים, ואילו כדי לזכות, צריך לדעת גם להסתיר ולהיות נעים.
“הסיפור שלך מלא מחיקות,” אמרתי.
“מה?”
“אוה, סליחה, התכוונתי לומר – הרישומים.”
“אינני מבינה,” אמרה. אלה הם רק תרגילים."
“כלומר, אינך נוהגת לזרוק?”
“מה?”
“ניירות, רישומים שלא הצליחו. את מתעקשת לעבוד וללטש רישום אחד?”
“לא. אנחנו לומדים, ופשוט, צריכים להגיש את הרישום במועד, לא יותר.”
“אבל מדוע את מתקנת כל קו, וחוזרת ומתקנת, מוחקת ומעבירה קווים עבים וכבדים, ולא במשיכה אחת?”
“אינני יכולה להרשות לעצמי שום טעות.”
“מדוע?”
“אנחנו רושמים בשיעורים. ולא מקובל לזרוק בכל פעם את הדף ולהתחיל מחדש.”
“למה לא? לכלכי הרבה. לבסוף השאירי רק אחדים. סלחי לי שאני מותח ביקורת.”
“לא נורא. ממילא אני לא מציירת למען מישהו.”
“מה פירוש?”
דדי שתקה. ראיתי שאינה רוצה להמשיך. שתקתי גם אני. אך צר היה לי כי שוב גרמתי להתרחקות.
“תשתה כוס קפה?”
“מצויין,” אמרתי בעליזות, כדי להפיג במקצת את המתיחות.
דדי ניגשה לפינת המיטבח ואני ישבתי על ספתה והתבוננתי. הרבה אבק על כוננית הספרים, על עציץ הפרחים הדהויים בפינה. שוב נתמלאתי כעס. מיד יכולתי לתאר כיצד יובא הקפה בספלים מפלסטיקה זולה, והוא חסר־טעם, והתחתית תעיד ברורות שזה כמה ימים לא שטפוה. מדוע יש בני־אדם כאלה, שאינם מקפידים על עצמם? ואסור להעיר, פן ייעלבו. ובכל זאת, העלבון גדול יותר כששותקים.
בפינת הכוננית נמצאו כמה שבועונים ישנים. דיפדפתי, השעה קרוב לאחת. עיני להטו במקצת. חשתי כיצד החדר מצטמק והולך. דדי היתה במיטבח. אבל התחושות התעוררו גם בלי נוכחותה, היה שקט כל־כך.
דדי חזרה. ישבה מולי. כעת עטתה חלוק־בית, להפתעתי נקי. כך היה הרבה יותר נעים.
“כבי את האור הגדול,” ביקשתי, “העיניים שלי עייפות.”
“אתה רוצה ללכת?”
“לא. אשתה מעט קפה ואתעורר. אני לא יודע מה קרה לי. פתאום אני מרגיש את עצמי עייף כל־כך. וזקן. שמעת פעם על ילד זקן?”
שיקרתי כשאמרתי זאת. כשהיינו ילדים שיחקנו בירק. כל אחד נשא בדל־עלה בכיסו. וכששניים נפגשים ואחד מהם קורא: ירק! צריך לשלוף מיד את העלה, ומי ששולף ראשון – זוכה. עכשיו ירק זה צער. כל אחד מאתנו טומן בכיסים את צערו. ומי שמכריז ראשון… אך זוהי התעללות. בייחוד אחר מה שעבר על דדי. אלא שלא רציתי להודות בכך. רציתי להשאיר את קורותיה חתומים כדי שלא אצטרך לשאת את צערה. ויחד עם זה בחנתי אותה – האם את יודעת לפנק?
“סיגריה? בבקשה.”
הצתי לה. שעה שמציתים סיגריה אפשר לאותת וגם לקבל תשובה, בצורה נאה, מבלי לפגוע.
“אתה אוהב את החיים?”
מדוע את שואלת, השבתי, אין לי כוח לדבר. הייתי רוצה להירדם אצלך, ולנוח. אבל לשם כך עלי לכבוש אותך תחילה, ולשם כך עלי להתעורר ולעורר אותך.
“מדוע את שואלת?”
“דיברת בהתלהבות. כנראה אתה מאמין מאוד במה שאתה אומר.”
“אה, אל תיקחי אותי ברצינות רבה מדי. סיגלתי לי סגנון. ותו לא. למדתי כיצד לומר אמת, כלומר, כיצד להשמיעה כראוי. יש דברים המתרחשים בנו, וקשה לספר עליהם בפומבי. לכן נפגשים ומשוחחים על ענייני עבודה, דיור, ידידים ומשפחה, מסתירים את הפנימי ביותר – ומשתעממים. שנים רבות הסתרתי גם אני. כי בושתי. עד שהתחלתי לשוחח, לא במדוייק עלי, אלא על האדם כמקור של צער, ועניין משותף – ויש שהקשיבו, והנה כך נהפכתי לשחקן. את יודעת, איש אינו יכול להציץ לתוכך ממש. וצריך לדעת להציג מה שיש בך כדי לעורר אמון. הם אומרים: הדיבורים שלך מרגיעים אותנו. ואילו אני חושב: הצלחתי לשאת חן בעיניכם. אבל כשאני עצמי זקוק להרגעה, אין איש.”
“קשה לי להבין כל מה שאתה אומר, פעם רציתי ללמוד ספרות, אתם יודעים לדבר יפה כל־כך.”
שתקתי. גם להערה זו התרגלתי, ודאי לומדים, כל יום לומדים מחדש. אבל ממי? – זאת מי יודע. ודאי שלא מן המורים לספרות או לכל דבר אחר. התקשיתי להסביר לדדי ממי אני לומד והעדפתי לדלג על פרט זה. אולי כדי שלא לצערה.
“יש לך צמיד יפה…” לקחתי את ידה להתבונן בו, “וכל־כך משונה שנפגשנו,” הוספתי כאשר הרגשתי כי ידה נשארת בתוך ידי.
אולי לא? הביטו בי עיניה בתחינה חרישית. שיערתי לעצמי מה מסתתר מאחורי המבט. נדר. עניין רציני. אתה מלטף גוף – והוא נושא בתוכו זכר קדוש של מישהו שמת. ואת רוצה שאאמין לך? הבשר אינו יכול לשאת נדרים. הוא חפץ שילטפו אותו. את זוכרת שעלייך לזכור, חביבתי, אבל בעצם אינך זוכרת מאומה. המבט שאת מביטה בי חסר כל משמעות אמיתית. בשעה אחת ושלושים, לבדנו, וצריכים זה לזה, אין שום זכר קדוש ואמיתי בליבך. הוא יחזור בבוקר, מחר ובעוד חודש, רק לא עכשיו. לחינם את מתאמצת להתבונן במצבך בפיכחון של יום, את כבר שייכת לי.
והידקתי את ידי. עד שנתחיל לנשום יחדיו – הרהרתי. אחר־כך יתרחש הכול מאליו. חמוקייך הבהירים, עינוגך כשמלטפים אותך, אנחותייך, אולי מוגזמות, אולי מקדימות את ההנאה במקום להזדמר ממנה; אבל נעים, ומחניף, שטוב לך, ואת נהנית.
“כל־כך משונה, הדיבורים האלה,” אמרה כשהיתה כבר בזרועותיי. “כל־כך מיותרים, נכון? הרי הכול פשוט ביותר.”
לא עניתי. רק חיבקתי אותה. כלל לא משונה, עניתי לה בליבי. אלמלא הדיבורים היינו משתעממים. ואם כך קורה לפני שנוגעים, מה יהיה אחר־כך? לכן השיחות אינן מיותרות, ומי שיכול לדבר בכל גופו, יודע גם ללטף בכל ליבו. ומה שמרגיז במיוחד הוא שלדעתך הכול פשוט. והרי רק לפני כמה רגעים הבטת בי כקדושה מעונה וזרועת נדרים. מבט שסתם מלכתחילה את הגולל על הערב שלנו ודן אותו, מוצלח ככל שיהיה, להיות ערב אחד מקרי, ללא המשך. ועכשיו לדעתך הכול פשוט ביותר. ודאי, כשאת בזרועותיי הרי למרות שהכרנו רק הערב את חושבת מיד על משפחה וילדים, ומשום שזה טבעי, את טועה ואומרת: פשוט. לגמרי לא פשוט, יקירתי, ואפילו תמורת ההנאה שאנו נהנים, עלינו לשלם אחר־כך בצער, בריקנות ובאכזבה.
“נדמה לי שאנחנו מכירים זה את זה זמן כה רב,” אמרה.
משום שאנו גבר ואשה, – רציתי לענות, אך שתקתי.
“החברות שלי סיפרו לך עליי?” שאלה אחר־כך.
“כן,” אמרתי, “אך לא הרבה.”
“אתה יודע שהייתי נשואה?”
“שמעתי.”
צורת ההדגשה של המילה “נשואה”, עוררה בי צער. כלום אין היא מבינה שרק לערב אחד נפגשנו, במקרה. כלום אין היא יודעת, שהיפה ביותר נמצא כבר הרחק־הרחק מאחורינו? מדוע את מנסה לרקום חלומות חסרי סיכוי?
“אני חושב שעליי ללכת,” אמרתי, “מחר יש לי בחינה.”
“אתה לא רוצה לשמוע על חיי?”
לעזאזל, הרהרתי, ובכן יש לה סיפור. וכל מ ששוכב איתה צריך לשמוע אותו. אני לא מכריח בני־אדם לשמוע את פרשת עברי. לפעמים מנסה, אך אם אני מרגיש שלא מקשיבים, מיד מפסיק. ואילו היא, לאחר שנהנתה, תשתדל עכשיו לקלקל לעצמה את ההנאה למען ייקל עליה מצפונה.
“שטויות,” הפטרתי. “כל הזיכרונות האלה – רק סיבה כדי לברוח מן החיים, או כדי למצוא אליבי.”
“מה פירוש?”
“שאם אתה נמצא כל הזמן במקום אחר, אינך חייב דבר למקום בו אתה נמצא כעת.”
“כך זה אצלך?”
“אלו הם חייך.”
“אתה מאוד נאיבי.”
גם זו תשובה, הרהרתי. עכשיו תשתדל להדגיש שהיא מבוגרת ממני ונתנסתה יותר. נאיבי – משום שאומרים לך את האמת. רק השקרנים אינם נאיביים, ואיתם קל יותר להסתדר. והרי את זועקת שירמו אותך, וככל שהשקר יימשך זמן רב יותר, תהיי מאושרת יותר.
“אומרים שבעלך נהרג בסיור, לכך את מתכוונת?”
רציתי להרגיז, שתגרשני מהחדר, ולא תצטער שבילינו ונפרדנו.
“כן,” ענתה בעצבות והתקרבה אליי.
לכל־הרוחות, הרהרתי. שוב פיספסתי. ודאי, הכול התייחסו ביראת־כבוד לזכרו של בעלה. דבר קל מאוד מצידם כי לא חייבם לפרוש חסותם עליה. הם עודדו בה את האגדה האווילית על בעלה שמת, כדי שיוכלו לבלות ולהסתלק. ואילו בי נאחזה כבמושיע. הנה אדם שניסה לשבור את אליליה. הוא מקנא בזיכרונות המתים שלה. מרגיז אותו שהיה לה מישהו אחר לפניו. לכן, כאן הסיכוי שלה להשתחרר. רק עם אדם שלא איכפת לו ללגלג על כל היקר לך – ייתכנו חיים חדשים של ממש. ללא העמדת פנים. ללא התחמקות. אכן, הפעם החזקנו זו בזה זמן רב יותר, ושוב חשבתי: האושר מתרחק כשהוא קורה. ושכבתי לצידה, נושם בכל אבריי. לבסוף נרדמתי עד הבוקר.
בבוקר קשה היה לי להסתכל בעיניה של דדי. שנינו ידענו ששוב לא נתראה. הכינה לי ארוחת־בוקר קלה. בצלחת מפלסטיק עם חריצים שחורים. ספל מכורסם. בחוסר סדר, ומה שמרגיז יותר – בהרבה דאגה ותשומת־לב. ולפני שנפרדנו ניגשה לכוננית, והוציאה משם ספרון, עליו היה רשום: לזכר ע. ונתנה לי.
“הא לך,” אמרה, “ההורים הוציאו ליום השנה. אולי תבין.”
פתחתי בעמוד הראשון: “לדניאלה, באהבה, מאבא ואמא של ע. ז”ל".
“הרי הטופס הזה שייך לך? אשתדל להחזירו בקרוב.”
“לא,” ענתה, “תשאיר אותו בינתיים אצלך, דווקא אותו. מפני שלא הספקתי לספר לך…”
“אך אינו מגיע לי,” אמרתי.
“אינך מבין. אולי פעם אחרת, כעבור זמן, אסביר לך.”
“מה?”
“שכח. לא אמרתי דבר.”
אולי היא צודקת, הרהרתי. גם אילו שיקרה.
“אינך כועסת?”
“טיפשון. היה נפלא. אל תשים לב שבבוקר אני פרועה כל־כך. תשתדל לזכור רק את הדברים היפים שהיו בינינו.”
כך אומרים תמיד. לזכור את הדברים היפים. כאילו על־ידי כך הרווחנו משהו. והרי דווקא הם הראשונים לשיכחה. כי החוש הטבעי שלנו אומר, שהיפה צריך להיות תמיד, ולכן זוכרים רק את ההפסקות, את הגורמים שהפריעו לנו לחיות כהלכה. אלא המשפט היה נאה מאד לסיום, לפרידה, ולא רציתי לקלקל.
לא נשקתי לה. אמרתי שלום ויצאתי. העיר נימנמה עדיין בשעת בוקר מוקדמת. הלכתי יחידי בחולצתי הלבנה והמקומטת, מדי פעם עבר פועל בבגדי־עבודה כהים, ממהר למקום־עבודתו בלי להסתכל בי. החזקתי בידי את הקובץ והרהרתי, כי במשחק הצערים “מי שסובל יותר”, הצלחתי שלא בכוונה להרוס את מקום הנגע בליבו של אחר, ואילו שלי נשאר כמות שהוא בלי שמישהו יצליח לסלקו ולו גם שלא בכוונה. דדי תוכל לומר בלב קל: הכול פשוט. ואילו אני אלך ואשקע ביסוריי הסמויים. אינני יכול לחזור אלייך, דדי, אמרתי לעצמי. היית נחמדה מאד, דדי, אלא שלא הצלחת להמית בי את המוות שלי. אנשים כמונו נושאים בתוכם את המוות וכשמישהו זר מנסה לגעת בנשמותיהם, הוא מלטף בר־מינן. וקשה לסלק בר־מינן, משום שצריך לתפוס את מקומו.