כאשר תלכי אלווך לביתך. איפרד ממך בלחישת “לילה טוב” שאין עימה אפילו לחיצת־יד. פנייך אדמדמות באור מנורת־השולחן. כסאות, שולחן וארון, שצבעם חום־אדמדם, וקירות כבדים, בבית ירושלמי עתיק, בו שכרתי חדר. אל נא נביט איש בעיני רעותו. איננו להוטים. אם תישארי, דבר לא יקרה. רק אדבר. משתיקתך אֶדלה הדים של קירבה, ובמרוצת המילים, ובשינוי גווניהן, יידמה לי שנגעתי בנימים כמוסות שלך, נגעתי. ויהיה לי דבר להרהר בו מחר, מחרתיים. ובמשך שבועות, עד לפגישה הבאה.
“תישארי עוד קצת?”
“אינני יודעת.”
“שאלווה אותך?”
“לא. נחכה.”
כאשר התבוננו זה בזו חשתי כמו לפתע לחצת מצחך לשלי, והעורפים נמתחו, עד להרפייה פתאומית. ופליטת צחוקך, עד לפעם הבאה. כמה זמן נוכל לשבת ולחפור כך אחד בנבכי השני? ארקע ברגליי. לשתוק. צריך לשתוק. אסור לפרוט למילים את התחושות החבויות, פירפור השמחה לראותך, לאהוב אותך. איפה אנחנו? אמרי, אותי את רואה? אני משתדל להיות קר, אובייקטיבי, להתבונן בך מבעד לעיני אחרים – ומרגיש שאחרים מתבוננים בי מבעד לעינייך. ובחוץ מכוניות נוסעות. בני־אדם עוברים ושבים במדרכות רחוב בן־יהודה, ומכיכר ציון עולם ריחות בשר צלוי. הבה ונשתוק, טוב? הבא ולא נשתוק, אלא… ולא ננסה לנחש מה צפוי לנו בעתיד, ולא נטעה, אני במחשבות, אשר את, אולי, אינך מהרהרת בהן כלל. מפני שאולי לא שתקת איתי יחד כל אותה העת.
בלתי אפשרי שתישארי, אך אם תלכי – כלום יהיה לדבר סוף? לא. רק ציפיות חדשות, מישאלה וגימגום. ואם את נשארת – גם כך לא ישתנה דבר. אני רוצה למצוא מילים אחדות, ערוכות היטב וחזקות, כדי שלא תוכלי לחמוק ממני. הבנת? ואז אנחנו ניגאל, בהרבה מלים, אלפים־אלפים מהן. נהר גואה על שפתיי. בואי למעקה, שומעת את הרחשים העולים מן הרחוב? שם נוכל ללטף בעינינו את ההמולה. לכולם יש חיים, במילים, ובעוד… יש. יש. מדוע לדבר? מדוע לא לדבר? לכולם יש חיים. זה הלא צריך להיות ברור, ומובן מאליו, ובלתי מעליב. זה צריך לבוא במילים סתמיות, בלי מילים. כאילו נתארע לפני שנים רבות. ואז – את תצחקי, וסורגי המילים ייהפכו קלים כפיסות־נייר גזורות לאורכן, המשמשות פרגודים צבעוניים בימי חג. את תעברי דרכם כלאחר יד, כלה נצחית בחלומי, ואני רץ אחרייך, משתדל להבין אותך וללחוש באוזנייך את התחנה הבאה. אין סוף למסע. ראי, אין סוף לסוהר הנפלא, רחב כעולם, גז כשלפוחית סבון תקופה אחר תקופה. אנא, היי סובלנית, אני מתכונן להתחיל לדבר:
“תישארי עוד קצת?”
“אינני יודעת.”
“שאלווה אותך?”
“לא. נחכה.”
ביקשתי להשהותך מעט, לעצור בך. לעצור במילים, שכן אחרת לא נהוג בינינו. ועכשיו, בחשכה, גם חיוך לא רואים, וכמו פקע הקסם. למטה ברחוב אורות מתחלפים, ופקקי־תנועה, אנשים עוצרים כדי לראות ולהיראות. ברוח לילה קרירה, ירושלמית, ולאחר רגע בו נדמה היה שכבר הגענו – שתים־שלוש מילים רק תחללנה את המובן־מאליו, ותקלקלנה את מה שעתיד לבוא. וגם אם נתחרט על ששתקנו, עכשיו אסור לומר דבר, וגם טיפשי לחשוב שפליטת־פה אחת תשנה לפתע, את הכול, באמת… ולא משנה אם תקומי ללכת, או תישארי ואני אעטוף אותך בזיכרונות ואסביר שאסור לבקש, כדי שלא להראות שאי־פעם חסרת דבר. ומי שצריך לדבר, שותק מתוך גאווה. וכשמסבירים רגע־רגע על פי סיבותיו, מכינים בדרך זו מילים חדשות כדי ללכוד את העתיד־לבוא בפרגודי נייר לבנים, ולהיווכח שמזוייף ופריך הוא. ורוצים לשכוח, ולו רק לרגע – שאין הבדל בין עכשיו למחר. וזוכרים רגעים לא־שלמים כאילו היו נפלאים, ומערימים זיוף על גבי זיוף כדי לנסות ללוכדך פעם נוספת במשאלות הלב. חדל! אתה מרמה את עצמך. אתה חושב שהבנת, ומלט־מחשבותיך אינו אלא שקר, וחוזר חלילה. ואדם מבקש להתגמד אל תוכו ולחיות בלא מילים, ללא שקרים, ואינו יכול, כי הבשר רפה; וחוזר להשתמש בהן, למרות שכבר אינו מאמין שאפשר לשנות במשפטים אחדים מה שלא התרחש במשך שנים רבות.
“תישארי עוד קצת, טוב?”
וכך זה נשאר בינינו, כפי שהיה, ועוד קצת, כביכול שעה של קירבה – מעבר לכל מה שטרם נאמר, לפני, ואחרי, ככלות הכול.