“כאשר יגיע אליך מכתבי,” העתיקה על נייר־מכתבים כחלחל, קימטה את הדף בכפה וזרקה לסל הניירות, הוציאה דף חדש ונעצה את זנב־העט בפיה – מחכה ותוהה כיצד תתחיל.

“מוזר לכתוב אליך. צער השתיקה עומד דומם.” עצם ההתנצלות מחייבת התנצלות. ואולי לא. שמא אפשר לכפור, לדלג על שתיקות, להעמיד פנים – אבל גם בכך נמצאת התנצלות סמוייה, חדשה.

אנשים שותקים – הם אנשים חזקים. לא אכתוב, ויעיקו עליך שתיקותיי, התנכרותי וריחוקי – יותר מכל פטפוטי־הנייר, והרהורי־החולשה, ופורקני־חוסר־הברירה. כוח באדם הוא מאגנט שאליו נמשכים. ואני, אני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי־נשברת, וסגורה; למען תחפוץ לפענחני; ואולם עתה – ידי קפוצות אל פי ושיניי ננעצות בזנב־העט; ראה את ראשוני סימניה של השתיקה נולדים ממך.

ואתה – התבין? בשעה שחושבים היטב את המילים עד סופן, מוצאים מתוך אלפי אפשרויות של צירוף כמה חוטים סמויים, שאם רק יודעים לטוותם ולערכם כראוי – ניתן לשנות בכוחם גורלות. צריך לחבר מילים שתקשורנה אותך. למצוא הוכחה בלתי־ניתנת לערעור. וכך – המילים בתוספת התקווה – תמיד־תמיד תמצינה את כל האפשרויות הפרושות בפנינו, ואתה איתי בהן.

שטות. חזקה מכל – השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר־החי. שתיקה, ומאגנטים, חה – ואתה הרחוק עד שגם שתיקתי אינה מגעת אליך. אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחוצבן ולהקציען עד שיכו בסטירות־לחי על פניך השאננים, יהלמו בך כמדקרות־חרב וימחצו אותך, למען תישא לעולם בתוך־תוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה, כאשם – אלה חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי־בארות. הה, ואתה כאלוהים אתה לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תחל מביט לאחור. שם מחכים לך, כעכביש בקוריו, שתתפגר.

אם אהיה רעה אתך אתה תענוש אותי ותימלא אליי בוז בלבד. אף ברחוב לא תעצור לסובב אליי פניך ולומר שלום בחיוך מאיר. אבל מילים אינן רעל. מילים חייבות לדעת ללטף כמו ידיים רחוקות שאינן מגיעות; להתחנף אליך ולהרדימך בלחש־נחש קסם, כחליל היוגי בפני הנחש, לתופסך, לעוטפך – –

שוב שטות. מוטב שאשתוק. אתה ידעת שהלב הגאה עומד בדד; הבכי מבריח את רואהו, והחוזר על עצמו נותר בלי שומע. כוח באדם אינו צריך שיהא מאגנט. ומספיק שיהא אבן פשוטה. ולו רק תהא קיימת למולך תמיד.

“אוכל למסור לך מסקנות בלבד. קטעי־דברים. הן תדע כי שעות ארוכות עוברות בהרהורים, ופרק נמשך אחר קודמו. אלה חיי, אלה חייך. לא נוכל לרוקמם שנית. כל חזרה היא נימוק נוסף, חדש. אשר נשכח מיד; הכול חלומות ודחף־פתאומי, ותו לא; אוכל למסור לך סופי־דברים בלבד, ובמקוטע – –” ובלי ההוכחות. אסורה המילה הוכחה. תחושות החיים צומחות מאליהן. רק אנו משברים אותו במילים וחונטים מגעים שאינם קיימים במילים שמתבררות כממשיות עוד פחות – ונמוגות; ראה, המכתב ששלחתי לך מאשר את כל הכתוב בו. אם אקרעהו תהא זו ההתנצלות הקשה ביותר.