צלצול טלפון העיר אותו בבוקר. לא ענה. הצלצול נמשך בעקשנות. מי זה? אבל לא הרים את השפופרת. קרן־שמש נסתננה מבעד לתריס. מה השעה? חדרו חשוך. לפנות בוקר? הביט בשעונו: תשע וחצי. אנשים עובדים במשרדים, בבתי־חרושת, בשדות. פיהק. סוף־סוף נפסק הצלצול. הפעיל את הרדיו ליד מיטתו. שמע קונצ’רטו לכינור ותזמורת של בטהובן, התנמנם. האם מוטל עליי דבר־מה לעשות היום? לא. וזו סיבה להמשיך לשכב במיטה בבוקר יום חול? לא. מצד שני, כך התענוג גדול מאשר בשבת ובחג. נגינת כינורו של הנריק שרינג ליטפה את חושיו. כמה יופי נוצר בידי אנשים ברוכי כישרון, ואילו הוא מבזבז את ימיו.
“לעבודה!” – אמר לעצמו בקול רם, וקם.
ראשו נסתחרר והוא חזר לשקוע בשמיכה הרכה ובכר תפוח, ממולא נוצות. פיהק, התמתח במיטה. ליטף מותניו. גופו רפוי ויצרו מציק, עקשן ומנומנם. ידע כי המאמץ להתעורר עתיד להימשך כל היום ולהתיש אותו, עד כי בערב, מה ערב? – אחרי הצהריים, שוב תיפול עליו תנומה.
עצלן, תלמידים לומדים עכשיו, אנשי־מדע ממציאים דברים חדשים, חיילים מתאמנים, ואתה מתגרד במיטה כמו אובלומוב! חוסר בגרות. ממתי התחיל להסתכל אל אנשים צעירים כאילו היו מבוגרים ממנו?
הנה כיצד יעביר את השעה הקרובה: ישפות מים לקפה. ירד למטה להביא את עיתון־הבוקר. הוא קורא בו שעה שברחוב כבר מופיעים עיתוני צהריים. מתוך עקרון אינו קורא את עיתוני הצהריים. בצאתו לקחת את העיתון ימשש היטב את צרור המפתחות. הוא יודע: בוקר אחד ייצא לקחת את העיתון וישכח את המפתחות בבית. המים על הגז יתאדו, הסיר הקטן ימס, שריפה תפרוץ בדירה, ועליו יהיה לרוץ, בנעלי־בית, לא־מגולח, לא־מסורק, בחולצת־בית קרועה ודקה, לדירת קרובי משפחה, במרחק כמה רחובות, כדי לקחת את המפתחות הרזרביים. ואם לא יהיו בבית? יצטרך ללכת למכבי־האש שיפרצו את הדלת. כל בוקר הוא חושש. לכן אינו סוגר אחריו את הדלת ברדתו. לפעמים סוגרת הרוח את הדלת, ובקירבו מחלחלת הרגשה מתוקה־מכאיבה של הישארות בחוץ, אבל, תודה לאל, צרור המפתחות בידו. הוא נהנה, הצליח להפחיד את עצמו בלי להסתכן.
הטלפון צלצל. לענות? לא. אינו עונה לטלפונים בטרם רחץ את שיניו ושטף פניו. בכל שיחה עשויים להיחתך עניינים חשובים. מצד שני, מי זה? אילו אפשר היה להמציא מכשיר טלפון אשר לפי צלצולו אשר לדעת אם השיחה טובה או רעה, לסנן את המגע עם העולם, לענות רק לשיחות הטובות ולנתק לגמרי את הקשר עם הרעות.
לעזאזל הטלפון! שלח ידו למכשיר כדי לענות. הצלצול פסק.
אני לא אשם. מי אמר לו להפסיק?
ניתק את הטלפון. איך אתה לא מתבייש להסריח במיטה ולחיות חיים לא רוחניים? נזף בעצמו, אתה מיטמטם והולך! כל יום חדש הוא עורך מסע ארוך אל תוך עצמו, והדרך עוברת ג’ונגלים של אטימות ושל עייפות הנפש.
ראשו כאב. כשאינו ישן דיו, הראש כואב. ישן יותר מדי, גם כן כואב, יש רגע אחד בבוקר שאם תתעורר בו ראשך לא יכאב. לך דע לכוון את הרגע!
כשיחזור יעלה במדרגות, מדלג על כותרות העיתון, מהרהר: מדוע לא מצאתי בתיבה מכתב אהבה? אמנם, אף פעם לא מצא, אבל, אילו מישהי עברה שם לבדה, בלילה, היה הבוקר נראה אחר לגמרי, מלא תקווה, עליז.
הוא יישב במיטבח, ישמע את שארית קונצרט הבוקר, ישתה קפה וילעס במתינות פרוסת לחם מרוחה בחמאה ובגבינה לבנה, קורא בעתון הפרוש לצידו, על השולחן. שוכח את אשר קרא לפני רגע, מצטער על שלא נשאר דבר לקרוא עוד. במתינות ישטוף את הכלים. במתינות יתגלח. יסד את מיטתו ויניח כל דבר על מקומו בדירה. עתה עליו לשבת לעבוד.
אבל אין לו חשק לעבוד.
הוא מוצא תירוץ ללכת לחנות, לבנק, לדואר. רגע של פחד כשהוא פותח את תא־הדואר שלו. אולי מכתב רע? אילו אפשר היה לסדר עם המכתבים משהו כמו טלפונים טובים ורעים. הוא חוזר, עונה עתה לצלצולי הטלפון, ומעתיק סיפור שכתב לפני אחת־עשרה שנים:
בהפסקה 🔗
לקראת סוף השיעור קיבל פתק קטן, מקופל היטב, ובו משפט קטוע:
“אחכה לך בהפסקה, ליד הברוש השני, בגבעה… טלי.”
אד חם עלה מבעד לצווארון הפתוח לעבר פניו וליהטם. הוא מעך את הפתק ודחפו לכיס. שיעור ההיסטוריה נמשך לאיטו: אתונה, ומילים שהלמו בראשו – אריאופגוס, גבעה, וטלי. המחוג הגדול הרגיז במהלכו העצלני. את כל מבטו ריכז בו, כדי שלא יצטרך להפנות ראשו ולפגוש במבטה.
צלצול. איפה את, טלי? עד שהספיק להביט לעברה – קמה ונעלמה החוצה. דומה, אפילו מבלי להפנות אליו לרגע את עיניה. טלי. טלי.
הברוש השני. לאן את הולכת, טלי? הברוש השלישי. מעלה הגבעה. שיכוני העיר הלבנים מרחוק. ופיסת הים, כחלחלה, "טלי – "
“אנחנו לא יכולים, זהו.”
“אבל, למה קראת לי?”
“אני לא יודעת. הרגשתי שעליי להסביר.”
“קיבלת את המכתב?”
“כן.”
שתיקה.
טלי, את שונה מהן, מכולן. טלי, אינני יכול להביט בך מבלי שיזדמזם בקרבי פזמון מטופש – הנה היא, הנה היא, האם שמה לב אליי? כן – סימן שכן; לא – ודאי בכוונה, בכוונה, טלי, טלי, אל תכעסי…
“אתה מבין?”
“נשכח הכול, טלי.”
“לא. אני רוצה להיות נאמנה.”
“למי?”
“אינני יודעת. לעצמי.”
הנה החורבה והיקב הישן, וכאן עמדו הצריפים של הנפחים, היכן שפירזלו פרסות. ושם, לא רחוק, היתה תחנת העגלות, ובית המרחץ. עוד מעט יצלצלו ותיגמר ההפסקה.
“טלי!”
את מביטה בי בעיניים אחרות, פקוחות לרווחה, את רוצה לחייך אך אינך מחייכת. טלי, מדוע את מביטה בי כך?" דברי. רק דברי. טלי, והכל יחזור כמו שהיה.
החורשה, האורנים, לא רחוק מכאן מצוי מגרש ובו גזעי עצים שרופים של פרדס עקור. רק על גבולו נותרו לפליטה שיחי אקציה אחדים. ואנחנו בדרך חזרה, בשביל המקוצר לבית־הספר. צילצלו? לא. נותרה עוד דקה.
“טלי.”
“לא.”
טלי, לא התכוונתי. טלי, הביטי בי, אל תפני מבטך.
“למה קראת לי?”
“אני לא יכולה.”
“ואת הבטחת.”
“מצלצלים. בוא כבר, מהר, נחזור –”
“אבל –”
“בפעם אחרת.”
“מה היתה הכוונה שלך?”
“עזוב. לא עכשיו. אני מבולבלת.”
למה התכוונת, טלי, כשאמרת – בפעם אחרת?
הנה עכשיו את רצה, בורחת, נושמת בכבדות, נדחקת אל הקבוצה המתלקטת לפני דלת הכיתה. ועדיין אני רואה אותך עומדת שם, מחייכת אל הסובבים אותך, מפטפטת, כמו לא קרה דבר. דבר לא קרה, ואת מחייכת. רק דיברנו. צחוק, העיקר שדיברנו קצת, לבד, מתי ניפגש שוב, טלי? ניכנס לכיתה, והשיעור יהיה בהיסטוריה: אריאופגוס, אתונה, גבעה, ואת, ואני, טלי, אני זוכר, זוכר. מחכה לך בהפסקה, נכון שלא הפסקנו? הלא כתבת כאן, שתחכי, טלי –
והנה כבר צהרים. מכין לעצמו ארוחה קלה, שומע תוכנית חדשות ברדיו, מתעלם מצלצול הטלפון שעה שהקציצות מיטגנות במחבת. חלפה שעה. ועתה עליו לשבת לעבוד.
אבל כבר אין לו חשק לעבוד.
ללכת לישון קצת, להתקלח, או לשתות קפה חריף? מתקלח לאיטו ושותה קפה שחור, וכשגומר לשטוף את ספל הקפה, נופלת עליו עייפות ואינו מסוגל להעלות במוחו מחשבה בעלת ערך. אפילו לקרוא אינו יכול. והוא הולך לישון ומכוון את השעון המעורר שעה קדימה.
השעון מצלצל, ולפעמים מעיר אותו. הוא קם לפנות ערב. לשינה מתלווים חלומות משונים, ישטוף פניו, ישתה כוס תה אנגלי חריף, בחלב, ילבש בגדים נקיים, כאילו עמד לצאת. ועתה עליו לשבת לעבוד.
אבל אין לו חשק לעבוד, ושום מחשבה בעלת ערך אינה צצה במוחו, לבד מאחת – היום חלף מבלי שעשית כמעט דבר. ישתה כוסית משקה חריף כדי לעודד את עצמו, ויפטם מקטרתו. לעתים מנגנים קונצרט נחמד ברדיו. יישב בכורסה, אור עמום של שקיעה בחדר, ומאוחר יותר, של מנורת־שולחן קטנה, יעשן ויקשיב למוסיקה.
ואז יש ותנוח עליו הרוח ויקח עט ודפי נייר מהודקים לכריכת קרטון, ויכתוב:
יאבד עצמו לדעת
בבוא לילך איתי.
ועוד רבות אכאיב לך
עד תיילל חיית־ליבך בצר לה
וחסד הבשר בתדהמה יכנה.
בהגיע ערב הוא זקוק לאישה. המחשבה על אישה מעסיקה אותו מאז הבוקר. עכשיו הוא מצלצל בטלפון. לזו, לזו, ולזו. לעיתים באה בחורה, לרוב הוא נשאר לבד. אם לא עבד במשך היום, יעניש עצמו ולא יזמין בחורה. לבסוף ישב לבד כל הערב, מיואש, ולא יכתוב כלום. בבוא האורחת יטרח ויערוך לכבודה שולחן כהלכתו, עם מפה ומפיות ויין וקנקן גדול של תה אנגלי חריף בחלב. כשהוא נשאר לבד יאכל בצנעה, בלי מפה, ובתיאבון רב, כדי להשכיח את בדידותו. ישטוף את הכלים, והנה כבר לילה, ועתה עליו לשבת לעבוד.
אבל אין לו חשק לעבוד. הוא עייף. ערפל מלא ראשו. בטנו שבעה. יישב בכורסה ויאזין לקונצרט ברדיו. יקרא בספר. בבוא ידידה ישעשענה בשיחה, מספר כיצד לא עשה כלום במשך היום, שואל את עצמו אם הגיעה השעה לשכב איתה. במיטה יתעורר לפתע כפרא מיער, ראשו צלול ואבריו קלים, ינשקה כמשוגע ושעה ארוכה ידוש בבשרה, מפיק מקרבה אנחות תענוג וערגה, עד שיתרוקן כקטר מקיטורו.
ועתה עליו לשבת לעבוד.
במיטה עולים במוחו רעיונות נפלאים. שיחות העירום־בשניים – אילו הברקות, כמה שנינות! אבל לעזוב בחורה לבד במיטה? תיעלב. והוא ייראה בעיני עצמו כשחקן. הוא מוותר על פרק נפלא מסיפור, שזה עתה סיים אמירתו במיטה, שוקע בריב עם הבחורה, שזו בעיניה שעה מתאימה לבוא בטענות ולהרהר בקול רם על עתידם המשותף, וכדי לסתום טענותיה ידוש בה בשנית, ועד מהרה הם נרדמים.
וכשהוא נשאר ערב לבד, יתעייף מקריאה, מהקשבה למוסיקה, מן הישיבה בכורסה וחוסר הרצון לקום אל שולחן־הכתיבה לעבוד. עיניו נעצמות, והכוסית השנייה שמזג לעצמו משפיעה אף היא, והוא הולך לישון בהרגשה שביזבז יום.
ולפתע יתעורר והנה כבר בוקר. והוא אינו זוכר אם עכשיו יום שהוא מחר או עדיין אתמול, אם נרדם למחצית השעה וחלם את היום הצפוי לו, או חלפה יממה והתעורר למחרת בבוקר.
צלצול הטלפון. לא יענה. איזה יום היום בשבוע? נדמה כאילו כבר חלף, והנה מתברר, רק עכשיו התחיל. וצריך להיאבק בג’ונגלים של אטימות הנפש. לקרוע את קורי העייפות ולא להתעייף, ולחשוב.