לוגו
אביגדור והנשים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הגעתי לתל אביב ביום קיץ רטוב ולח, להשתתף בערב עיון על יצירתו של נתן ביסטריצקי באוניברסיטה. נכנסתי לקפה קטן ברחוב שינקין, בטרם אלך לפגוש מו“ל שמתעניין בהדפסת מחקר שכתבתי על השפעת החמסין על הספרות העברית בארץ־ישראל לעומת השתקפות האקלים החורפי בספרות העברית בגולה. הנושא אינו מעניין במיוחד, אבל כדאי למו”ל. כשאדם מלמד ספרות באוניברסיטה, נמכרים מדי שנה כמה עשרות ספרים שלו. בנעוריי הלעיזו על המפקחים, שהם מחברים מדי שנה ספרי־לימוד חדשים, ומחייבים את בתי־הספר ללמד על פיהם. במחקריי על סופרים חיים ומתים אני מנסה לקבוע מי מהם קלאסי וליצירתו משמעות על־זמנית, ומי כל מה שיצירתו משמיעה לנו קשר בהווי ובאקטואליה, אינו פורץ גבולותיהם, ודבריו לא התעלו מעל לזמן. ואם ספרות אין התלמידים קוראים, לפחות את מחקריי הם מחוייבים לקרוא.

מה אתה צוחק? מתי קראת לאחרונה ספר עברי? הכרת סופר אחד, יפה! אתה מכיר את הבדיחה על… תודה, הוא אומר, יש לו כבר ספר! תגיד, אתה חושב שהשיחה שלי מבריקה? אם אני משעמם אתה יכול ללכת, לא אכעס. ואז, אתה שומע, שמעתי קול קורא בשמי וראיתי את עדל’ה עם ילדה יפהפייה. עדה היתה תלמידתי בשנה הראשונה שלימדתי באוניברסיטה הירושלמית. הידענות שלה העמידה אותי לא פעם במצב קשה. ערב אחד, אחרי השיעור, הצטרפה אלי לשיחה. השתדלתי לשכוח מה שסיפרתי לה, ואילו היא, מסתבר, זכרה את דבריי לאחר שנים רבות. לקראת סוף השנה היתה פחות עוקצנית, התחתנה, והמשיכה ללמוד בתל־אביב. פעמיים נפגשנו במקרה, ברחוב ובספרייה.

ישבתי והזעתי. אשתי אומרת שהנטייה שלי להזיע מתגברת ככל שאני משמין. היא חוששת לליבי. “איך אדם יכול לעסוק בספרות, ושומן רב מעיק על ליבו?” היא אומרת. “לא איכפת לי שתכתוב פחות, ולא אישאר אלמנה!”

אני קשור לאשתי יותר מאשר לאימי. לא עושה צעד בלי להתייעץ בה. כשהיא גוערת בי, זה רק מפני אהבתה. רציתי לפרסם קובץ שירים קטן. היא קראה והעירה הערות נבונות מאוד ואני חדלתי לכתוב שירים ופניתי להוראה ולמחקר. היא עודדה אותי להתמיד בכל השנים הקשות בהן לא העריכו את תרומתי לספרות העברית והצרו את צעדיי. מקנאים בי. ילדים אין לנו.

את השירים כתבתי לאישה שאהבתי בנעוריי. האישה השתגעה. אילו התחתנתי איתה, גם אני הייתי משתגע. היא גרה בתל־אביב. אולי לכן הרהרתי בה אותו יום, הזיעה ממלאה את מוחי, וקפלי בשרי מאוסים. עלי להודות לאשתי שנישאה לי. לא כל אישה היתה חושקת בי. לא, הכול כשורה בינינו. אבל, בתור אדם נשוי, לא תתפלא שאני אומר – לא צריך להתאונן, הנישואים הם לא מסיבת יום־הולדת. לפעמים צריך לסבול, אשתי מודדת את החום מדי בוקר יום־יום בדייקנות, לא די להיזהר, אלא היא עדיין מקווה… והטיפולים…

עדה שמחה כשראתה אותי, והצטרפה אל שולחני. שתתה קפה קר. נורית ביקשה גלידה. דרך אגב, כשרואים את עדה פעם אחת, אי־אפשר לשכוח אותה. יש לה שיער חום שופע, בצבע הדבש, עיניים חומות וגדולות ולובנן בולט במין מבט אפריקאי מתגלגל. עורה חום וחלק מאוד, ועל זרועותיה פלומה צהבהבה. נורית דומה לה כשתי טיפות דבש.

תשאל, על מה שוחחנו, שני אנשים נשואים לעייפה? לא החלפנו מבטים לא שקטים. לא ריחרחנו מיד איש את אי־שביעות רצונו מזולתו שבבית. לא נתפסנו לחיפוש ילדותי אחר חוויה מסעירה. דיברנו על כך שבגיל מבוגר נעשים פחות בררניים. הבררנות של גיל־הנעורים אינה אלא החמצת המון הזדמנויות. “הצרפתים אומרים: ‘אילו הצעירים היו יודעים, אילו הזקנים היו יכולים.’ והנה אתה נמצא בגיל בו אתה כבר יודע ועדיין יכול, וכמעט כבר אין עם מי”!

בהחלט, בהחלט לא דיברנו על עצמנו בחוסר אחריות. תאוות התערטלות לא תפסה אותנו. שום חולשה. לא עלה על דעתנו ללפף זה את זו בקורים של סודות משותפים. רק פעם אחת רמזתי לה על אותם יומיים־שלושה באמצע החודש, כמצוות הרופא לאשתי, שדווקא אז… אתה מבין. והיא סיפרה שרק לאחרונה גילתה את יופייה הנדיר של החמישייה במי במול מג’ור לפסנתר וכלי־קשת מאת שומאן. היא מעריצה את הביצוע של ליאונרד ברנשטיין, כפסנתרן, עם רביעיית ג’וליארד. אני במוסיקה לא מבין גדול ושתקתי. אבל אני אוהב לצייר. אולי אתמסר יום אחד רק לציור? אוכל לבטא את החמסין, הכובד והעייפות טוב יותר מכל הסופרים העבריים. אינני רוצה להסתמך תמיד על מה שכתבו אחרים. טוב שאינני מקנא בהם שעה שאני קורא אותם וכותב עליהם. מצד שני, לחיות חיי ציירים? יצחקו עליי. צייר מצליח צריך להיות גאון הבז למוסכמות, חי חיים פרועים וגם סוחר ממולח.

“מה תעשה עד הפגישה?” שאלה עדה.

“חשבתי לרדת לטיילת. להסתכל בים.”

“בוא אליי לשתות קפה. מהמרפסת שלי רואים את הים.”

הסכמתי. ואגב, את בעלה של עדה לא פגשתי ואפילו את שמו אינני יודע. תגיד, אתה ממהר? חם היום. לא תיארת לעצמך שגם בירושלים אפשר להזיע? ככה זה אצלנו. כשעמדנו לקום הופיע אביגדור. הוא תולעת. לא יכול להימצא רגע עם עצמו. עזבת אותו אתמול בירושלים והנה צץ כנגדך היום בצל־אביב, זאת אומרת תל־אביב. חם היום. והוא שש לכרסם אותך בחברותא חדשה. מאז התגרש הוא מטה את הפועל הזה עם כל מי שנפגש על דרכו, מתגרש, יתגרש. “אני,” יכולת לשמוע אותו אומר, “חי בפחד תמיד שעומדים לפלוש אלי, להפריע לפרטיות שלי. וכדי להתגונן אני מקדים ופולש אל האחרים, כמו מדינת ישראל, חה, חה!” למה הצעתי לו להצטרף אלינו? רק כדי להרגיז את עצמי. “לפני שבועיים היכרתי בחורה,” ישב ומיד פתח פיו, “מטעמים דיסקרטיים לא אזכיר את שמה. בגילי, לא בשבילי, אבל שנונה, ממש ידידה טובה. היא מוכרחה לשדך אותי, אמרה. תודה לאל, לא חסרות בחורות. אבל מה איכפת לי להכיר מישהי חדשה? בבקשה, אמרתי.”

לאביגדור נדמה שרק הוא חי באמת, וכל היתר מתבזבזים, ראויים להתקיים כדי לשמוע על הרפתקאותיו. הוא מספר על עצמו בלי בושה. ולספר לו משהו, סכנה, למחרת תדע על כך כל העיר. אילו היה כותב כמו שהוא מדבר, היו יוצאות מתחת ידו כמה קומדיות טובות. אלא שהוא אינו מצליח לתפוס את גיחוכו.

“למחרת בערב, השנונה,” ממשיך אביגדור, "נקרא לה גאולה, מצלצלת. ‘שמע אביגדור,’ היא אומרת, ‘מצאתי בחורה מתאימה לך,’ – ‘תודה רבה’, אני אומר, ‘איך היא נראית?’ – ‘פניה יפות ושערה שחור וארוך.’ – ‘טוב,’ אני אומר, ‘פנים יפות ושיער גולש אני אוהב.’ – אבל קצת שמנמנה.' – ‘שמנמנה?’ אני עונה, ‘לא רע, אני אוהב אותן שמנמנות, או נעריות, רק לא סתם מגושמות. ושלא תהיה מכשפה.’ – ‘מה איתך?’ היא אומרת, ‘יעל בת שלושים ואחת, אבל תדע שהיא נראית כך.’ אז מה? הבחורות בנות השלושים שאני מכיר נראות כמו בנות עשרים. ‘גאולה,’ אני אומר, ‘אני סקרן להכיר את המאדונה.’ והיא נותנת לי את מספר הטלפון של יעל ואומרת: ‘צלצל מיד. היא מחכה.’

“למחרת בערב הבטחתי, אבל איך אמר, אתה יודע… – לא הבטחתי שאקיים – להיפגש עם בחורה אל”ף או בי“ת, אל”ף זקנה, בגילי. בי"ת סקסית. שדיה כמגדלות. הכול מתפרץ החוצה. אבל, מייקרת עצמה. רוצה ללכת לתיאטרון, להופיע בחברתי, רק לא להישאר איתי שנינו לבד בחדר עם מיטה. שתרצה, ושתחכה, צילצלתי ואמרתי: ‘יעל…’ – כמובן, זה לא שמה, אני קורא לה כך לצורך הסיפור – ‘יעל, גאולה סיפרה לי שיש לה חברה נחמדה. אולי ניפגש? אני פנוי מחר…’ ‘מצויין.’ היא עונה, ‘אני באה אליך מחר בערב.’ – ‘להתראות’ – ‘להתראות.’

“היה לי, מה אומר לכם, יום חג! בשמונה וחצי אפתח את הדלת, כהתרומם המסך בתיאטרון, ותיכנס מאדונה דשנה ופניה יפות, יעל. ראיתיה בעיני דמיוני והתאהבתי בה. לפנות ערב מצלצל הטלפון. ‘מה שלומך, אביגדור?’ והקול, כך נדמה לי, של בחורה אל”ף, שאינני רוצה לראותה. ‘בסדר. מה שלומך?’ אני אומר, כדי להרוויח זמן, – ‘אתה פנוי הערב?’ – לא. באה אליי אורחת.' אני מדגיש – ‘מי?’ ופתאום אני מבין: זו גאולה בטלפון! – ‘גאולה, מה את שואלת מי? יעל!’

"‘אוי, איזה טמבלית אני. קילקלתי לעצמי. אני מוזמנת למסיבה ורציתי לקחת אותך.’

"‘חבל. אני עסוק.’

" עזוב את המכשפה הזאת, פסיכית.'

"‘מה אתך? הלא אתמול שאלתי אותך אם היא מכשפה?’

“'אמרתי שלא? מצטערת שבכלל היכרתי לך אותה. תיזהר ממנה, היא מכוערת, היא שמנה; היא – לפני שראתה אותך, אצלה הפעמונים כבר מצלצלים, והיא רואה את ה”יעל פלפל את אביגדור קולודני" מודפסים על ההזמנות לחתונה שלכם בצירוף ה“הננו שמחים ומתכבדים.” תקדיש לה שעה. לא שווה יותר. ואחר־כך תבוא איתי."

"‘גאולה, אם הזמנתי אותה אני לא יכול להגיד לה ללכת, אפילו תהיה מכוערת כמו קוף.’

"‘היא? תלך ממך? אחת כמוה! תיזהר, אם תספר לך שיש לה במקרה כרטיסים לשבוע הבא לתיאטרון – לא להסכים. תגיד – אני אצלצל אלייך. אל תיכנע! ואם תצא מאצלך מוקדם, מה שבטח לא יקרה, תצלצל אליי הלילה. אם לא, סימן שנשארה לישון אצלך. אז מחר בבוקר תטלפן לספר לי איך היה.’

"‘טוב.’


“בשמונה וחצי בערב מצלצל הפעמון, ובדלת, אישה שמנה, נמוכה, אנרגית מאוד, עם פימה, שיער שחור, דומה לדודה בתיה בטרם הלבין שערה, ובעיניה מבט ירוק ולא שקט. בת שלושים ואחת? נראית כמו בת ארבעים ואחת שנראית כמו בת שלושים ואחת! טוב, גם לי יש פימה, ומפני כך אני צריך להשתדך לבחורה עם פימה? מספיקה פימה אחת במשפחה.”

פקעה סבלנותי ואמרתי לאביגדור: “סלח לי, אנחנו לא משעממים אותך?” ואתה יודע מה ענה?

“להיפך. מעניין לשבת איתכם.”

ומה על כוס הקפה שהבטיחה לי עדה בביתה? נורית התרוצצה בין השולחנות וביקשה ללכת. ואצלי, הזיעה גורמת גירוי מציק, המון עקיצות קטנות, כמו זבובונים זוחלים. ואני מקשיב ונוטף מים, ועדה שותקת.

“נכנסת חוול’ה,” ממשיך אביגדור, "ואני משתדל להיות נחמד. אלא מה, מרגע שנכנסה לא סתמה את הפה. היא משתתפת בריפוי קבוצתי. שמונה איש, ארבעה בחורים וארבע נקבות. הבעיות שלהם: חצי מהם, זאת אומרת, במחצית נפשו איש מהם אינו מסוגל ליצור קשר קבוע עם הזולת ולהיפתח לקראתו, ובמחצית האחרת, מפחד הבדידות – הוא יוצר יחס של תלות מוגזמת, שלילית, עם כל היכרות חדשה. עודף ציפיות קוראים לזה. אתה מטיל עצמך על הזולת ומעיק עליו, והסוף רע.

“הם נפגשים ארבעה ערבים בשבוע, כל ערב בזוג אחר, לפי סידור מוסכם. מותר להם לעשות כל מה שמתחשק, ארוחה, לצאת לבלות, לשבת, לדבר, לישון. ובערב החמישי בשבוע הם נפגשים לשיחה קבוצתית. מה התועלת?” פנה לעדה וענה מבלי שנשאל, "פשוט מאוד, לצאת מהסגירות, מהאטימות הנפשית, אבל לא לתלות עצמך ולהכביד על צווארי אף אחד.

"שאלתי את יעל: ‘ואיך היה לך ערב פנוי בשבילי?’

"‘היה לך מזל,’ היא אומרת, ‘זה הערב הפנוי היחיד שלי בשבוע, חוץ מליל שישי.’

"‘ואת,’ אני מגמגם, ‘עם כל אחד?’

"‘השתגעת?’ נעלבה, ‘רק במסגרת הטיפול, ואם הבחור רוצה מאוד, וחבל לי לאכזב אותו. אבל אני לא נהנית. תאמין לי, אני מרגישה כאילו תחבו לי אצבע. זה הכול. ויש כאלה עם נטיות,’ – היא צוחקת באופן שמגרה אותי, ‘אתה יודע כמה זה כואב? אבל מחוץ למסגרת, כמו למשל איתך, עכשיו, אני מפחדת להישאר לבד. שמא תחשוב שאני בחורה זולה, זונזונת. מצחיק, אם טוב לך וטוב לי ושנינו נהנים, למה שלא נשכב? אבל אני מפחדת לאכזב. גם אני יכולה להיאנח ולהציג ולהתפתל במיטה. ותחשוב שאני חתולה חושנית. אבל נשבר לי לעשות הצגות. אין לי כוח. לא נהנית. מה אתה צוחק? אתה חושב שאני לא מרגישה שאתה בועל אותי בעיניך כל הערב? עוד מעט תיגש ותנסה להשכיב אותי ואני אסרב, ואצטרך לצאת מביתך ברגש אשמה, שאיכזבתי אותך, אחרי שהיית נחמד אלי והזמנת אותי ועשית לי תה אנגלי אמיתי וקנית עוגיות יקרות.’

"והעיניים הירוקות שלה מאירות בחושך כמו פרסומת למישגל טורקי. אני, כשבאה בחורה, מעמעם אורות. ראשי כאב אבל הייתי סקרן. אמרתי לעצמי, אביגדור, אם אתה לא משכיב אותה עכשיו – היא לא תפסיק לדבר עד הבוקר. וקמתי. איך שקמתי, היא אומרת: 'לא. לא. שב. אני מוכרחה לספר לך משהו. יש לי חברה טובה, פסיכיאטרית. אישה מבוגרת. יום אחד באה אליה אישה אחת ואומרת לה: “חוול’ה, אני רוצה שתקבלי לטיפול את הבעל שלי.” – אומרת לה חוו’לה: “למה לא ילך בעלך לפסיכיאטר שלך?” – אומרת האישה: “איך אני יכולה לשלוח אליו את בעלי? את לא יודעת שכבר שנתיים אני שוכבת עם הפסיכיאטר שלי?” – אומרת חוול’ה: “מה?” – אומרת האישה: “לא. אל תחשבי… זה בסדר. אני משלמת לו. כל פעם.”

"‘מה מוסר ההשכל?’ אני שואל.

"אומרת יעל: ‘שבטיפול מותר לעשות הכול. אבל אתה, כולכם הגברים, מלאים דיעות קדומות. ברור שאתה מדחיק את הנטיות ההומוסקסואליות שלך. למה לא תלך לקבוצת מגע של גברים? חבל לך על הכסף? במאה לירות לחודש אתם מתפשטים ונוגעים אחד לשני ומשתחררים מההדחקות שלכם.’

"אמרתי לעצמי, אם לא תשכיב אותה עכשיו, מיד, על המרבד, שמך לא אביגדור אלא ביש־גדא. קמתי. איך שקמתי היא אומרת: ‘לא. לא. שב. אל תהיה מצחיק. אתה חושש לתדמית שלך? אני מאמינה לך שאתה גבר גם בלי שתשכיב אותי בערב הראשון. אל תדאג, אני לא פריג’ידית. ולא איכפת לי מה תחשוב עלי. סקס זה לא סחורה שצריך לעשות לה פרסומת. אני בחורה מנוסה, ואפילו תהיה לך פליטה מוקדמת, לא אלך לספר לכולם שאתה אימפוטנט. ואם תתרגש, ולא תצליח, אז מה, אתה צריך להוכיח כל פעם מחדש שאתה הגבר־שאין־כמוהו־בעולם? מה אני יודעת, אולי לא התאפקת ועשית לבד שעה לפני שבאתי אליך?’

"הרגשתי שאם בעוד רגע לא אתפוס בה ואמעך, יקרה משהו נורא. אמרתי לעצמי, אביגדור, רק עוד מבט אחד, ופעל! הבחורה משתוקקת עליך כצמאה במדבר.

"קמתי. כמו שקמתי אומרת חוול’ה, – אל תחשוב שאם אני קורא לה חוול’ה במקום יעל, אז זה שמה האמיתי. השם האמיתי שלה הוא אחר ולא אוכל לגלות כי אני שומר סוד. אומרת חוול’ה: 'לא. לא. שב. אל תתרגש. אני מוכרחה לספר לך משהו…

"‘שנתיים היה לי חבר. הייתי תלויה בו כך שאם ערב אחד לא בא, או בא ולא הצליח, הייתי נעשית היסטרית. כמה שהייתי יותר להוטה אחריו, ככה התחשק לו פחות לחיות איתי, עד שנהרס בינינו הכול, והוא עזב. כשחייתי איתו הייתי אדם אחר. לאחר שנפרדנו התחילו אצלי מחלות מוזרות ומצבי־רוח. לפעמים, אולי פעם בחודש, אנחנו נפגשים, ואני אומרת לעצמי שאסור לי להמשיך להיות משועבדת לו. אני צריכה לשים סוף לקשר עם אפס כמוהו, בחור חסר אופי, שחי עם אישה נשואה, ובוגד בה עם דיילת יפה שמביאה לו בגדים, ויסקי, טבק ותקליטים, ואני אפילו לא יודעת אם הוא משלם לה. אני שונאת אותו בבואו, ומחכה לו. רק איתו אני מגיעה. אתה יכול להבין שאחרי כל פעם אני מאוננת שבוע ימים את מה שהיה לי איתו? לא. אתה גבר. אין לך נשמה של אישה.’

"אז חזרתי לשבת בכורסה, וראיתי שהיא נרגעה, ומחייכת.

"‘מצחיק,’ היא אומרת, 'יחזקאל – אני קוראת לו כך, אבל זה לא שמו האמיתי – השתגע ורצה להתחתן עם מישהי עד שקנה מערכת סטריאופונית. ממש חולני. עכשיו הוא מסוגל לוותר על חברת אישה, כדי לשבת ערב שלם לבדו בבית ולשמוע מוסיקה. מעריץ את מאהלר. אומר שבסימפוניה הראשונה יש תערובת של עממיות יהודית וצבאיות גרמנית, ושתיהן משכרות אותו, כי מאהלר מתאים במיוחד לנו, הישראלים, שהצלחנו למזג את שני היסודות שאף פעם לא התמזגו באמת בתרבות הגרמנית, ואילו בהיסטוריה הביא המיזוג המדומה הזה לשואה.

“‘אני אמרתי לו שמאהלר שואף להגיע לשמיים ונשאר כבד תמיד, וארצי.’”

ואצלי, זבוב זיעה זוחל משיפולי הצוואר, חומק בין השדיים, ומטפטף על הבטן, טליפ, טליפ! – וככל שאביגדור מפליג בסיפורו, כך נעשה לי חם יותר, כאילו זבובים סמויים יוצאים עם המילים מפיו וזוחלים מתחת לגופייה שלי.

"האישה הנשואה שלו, זאת אומרת לא לו אלא למישהו אחר, אמרה ליחזקאל שהדבר היחיד שמערכת הסטריאו לא יכולה לעשות למענו הוא לשכב איתו ולהביא לו בבוקר קפה למיטה. ואיך פגש אותה? פשוט, בבריכת גורדון, עם הילדה שלה, ישבו, שתו קפה, התחילו לדבר. מן הון להון הזמינה אותו אליה לשתות עוד כוס קפה, ואמרה לילדה ללכת לשחק אצל חברה. הם עומדים במרפסת שלה, מול הים, ויחזקאל אומר: ‘איזו דירה יפה. תמיד חלמתי שאחרי שאתחתן יהיה לי בנפרד סטודיו קטן על גג גבוה, צופה לים.’ אומרת חוול’ה – זה לא שמה אבל נקרא לה כך: ‘לי יש סטודיו ואף אחד לא יודע על קיומו, אפילו לא בעלי. את הים לא רואים, אבל שקט שם. לפעמים אני בורחת לסטודיו ומסתגרת בו לכמה ימים ואיש אינו יודע היכן אני.’

"‘למה לך לברוח?’ שואל יחזקאל.

"‘אני אוהבת לחשוב. לצייר. לקרוא. להיות עם עצמי, ולשמוע מוסיקה טובה.’ בסטודיו היא מחזיקה את שירי קרן הפלא של הנער בביצוע כריסטה לודוויג וואלטר בארי, בניצוח ליאונרד ברנשטיין. ומאחר ששניהם משוגעים למאהלר ולברנשטיין, לקחה את יחזקאל במכונית לסטודיו, ושם ישבו והאזינו לשירי קרן הפלא של הנער, ובינתיים סיפרה לו שהיא ובעלה חיים בנפרד אך אינם מתגרשים בגלל הילדה, ומפני שהיא בטוחה שאחרי עשר שנים תרגיש כלפי כל גבר מה שהיא מרגישה עכשיו כלפי בעלה, זאת אומרת, לא כלום. קשה להמשיך לאהוב אדם כשאתה רואה אותו כל ערב בפיג’מה, רוחץ שיניים בבוקר, מגהק, מפליץ, וכל השאר. יחזקאל ניסה לנשק אותה על שפתיה, והוא יודע לנשק, בעדינות ובלי היסוס. ושניהם עוד מלוחים ממי הבריכה, וחמים ושזופים.

"והיא: ‘עוד לא,’ דוחה אותו, ‘קודם אני צריכה לספר לך על המקום שאתה נמצא בו. לפני שלוש שנים היכרתי רופא. יש לו בן בצבא ובת באוניברסיטה. לא אספר לך איפה היכרתי אותו, מפני שאז תדע מיהו. בפגישה הראשונה הרגשנו, זהו זה. אבל ניסינו להימלט. יום אחד הזמין אותי למשרד שלו. עמדתי ליד החלון והוא מאחורי. ראית אדם נלחם עם עצמו? האגרופים שלו נקפצו כאילו הוא הולך להכות בקיר. החזקנו מעמד כמה פגישות ולבסוף… ידעתי שהוא לא יעזוב את המשפחה בגללי. הוא נלחם עם עצמו, ואני נלחמתי. יכולת לשבור קירות בכוח שהשקענו במאבקים שלנו. לא נפגשנו לעתים קרובות. אולי פעם בחודשיים. בחצי השנה האחרונה ראיתי אותו רק פעם אחת. אבל כדאי לי לחיות מפגישה לפגישה. לחכות לו. רק הוא יודע על המקום הזה.’

“'ובעלך?”

"‘לא.’

"‘אולי הוא מעמיד פנים שאינו יודע?’

"‘אולי. תשע שנים לא חיינו יחד. ישנים בחדרים נפרדים. אחרי שאורית נולדה התחיל לראות בי אימא שלו, ועם אימא, אתה יודע…’

"יחזקאל ריחם על בעלה. ‘תשע שנים?’

" כן.'

"'בואי נדבר גלויות, יש לו מישהי אחרת, או – '

" מה?'

"‘את יודעת, לבד, אבל זה משפיל. אדם יכול להשתגע.’

"‘אני לא יודעת ולא רוצה לדעת.’

"‘למה לא יילך לטיפול?’

"‘כבר ניסה. לא עזר לו.’

"‘וככה תמשיכו לענות אחד את השני? כל רופא טוב היה אומר לו שהוא מוכרח להשתולל קצת, לחיות, לזרוק אותך, תסלחי לי, לכל הרוחות! כדי שאחר־כך אולי, ביניכם…’

"היא צחקה, עצובה, הניחה תקליט של חמישייה לפסנתר וכל־קשת של שוברט או שומאן, ואמרה: ‘יחזקאל, חם לי…’ אמרתי לעצמי, אביגדור תשכיב את החוול’ה הזאת, בטוב או ברע, ואם לא תסכים, תפד’ל אז שיהיה לה לא נעים ותלך. אין דרך אחרת להשתיק אותה. וקמתי בהחלטה נחושה, והיא אומרת: ‘לא, לא, שב, אל תתרגש…’ – אז לעזאזל, ישבתי, אבל עליה. דחקתי אותה היטב לתוך הכורסה, כמעט שכבתי עליה. היא נאבקה איתי ואמרה בקול חנוק:

"‘תראה, אני יודעת שאתה חושב שאני קצת מטורפת.’ ובינתיים שורטת את הזרוע שלי, לא בתאווה, אלא חתולה נרגזת, בכעס, שארפה ממנה. ‘אבל אני לא כזאת. הבעייה שלי היא שמצד אחד אני סגורה וקשה לי ליצור קשר עם גבר, ומצד שני קשה לי להיות לבד עם עצמי, וכשאני מוצאת מישהו אני נאחזת בו ונעשית תלוייה בו עד שאני נמאסת עליו. אתה כועס, אבל דווקא בפניך יש לי מעצורים. אני רוצה להכיר אותך קודם. שתיקח אותי כשאתה הולך לבקר אצל החברים שלך. אתה בכלל רוצה אותי? אני מרגישה שאתה מוכן להעניק לי, לכל אחת, רק קומץ קטן ממך. ואני לא מוכנה להסתפק בקומץ, ואני מפחדת מיותר, מפני שכבר נשרפתי פעם…’ ובינתיים היא ממשיכה לשרוט אותי בזרוע ומסה לקום…

“תסלחו לי שניכם, אבל אני מוכרחה לחזור הביתה,” קמה עדל’ה, “בעלי מחכה לי.” לא הניחה לי לשלם, וביד חזקה לקחה את נורית. ואילו אני הזעתי והתרגשתי ונראיתי בוודאי מטופש.

“דרישת שלום לאשתך,” היא אומרת. “אני מקווה שהמאמצים שלכם יצליחו.”

ויצאה מבלי לומר להתראות.

“איזה מאמצים?” שאל אביגדור, סקרן.

הסמקתי והזעתי. וזבוב הזיעה נעשה צרעה מלוחה. “שום דבר מיוחד. מתאמצים לחיות יחד. כמו כל זוג נשוי.” שמע, חכה עוד רגע ואספר לך איך התפטרתי מאביגדור. “העיקר,” הוא אומר בצירה תחת הקו"ף, ומחזיק בזרועי, כחושש פן אקום ואברח, "קמנו. נאבקנו קצת. ניסיתי לדחוף אותה למיטה והיא התפתלה תחתי.

"‘אתה יודע שבימינו כבר לא אונסים?’ היא אומרת.

"‘אני אונס אותך?’ הרפיתי ממנה.

"‘אל תדאג לי. אני לא פריג’ידית.’

"לקחה את הארנק והלכה למסדרון. עיניים ירוקות, שיער פרוע, גוף קשוח, ועויין.

"‘לפחות תסתרקי לפני שאת יוצאת.’

"לא שמעה לי וברחה.

“למחרת צילצלה גאולה. ‘איך היה?’ היא שואלת. – ‘גאולה,’ אני עונה, ‘והבטחת לי שהיא לא מכשפה.’ – ‘אני? הלא אמרתי לך שהיא מכשפה ופסיכית.’ – ‘לא. בפעם הראשונה.’ – ‘בפעם הראשונה,’ היא אומרת, ‘לא אמרתי כלום.’ – ‘את כל המשוגעות בעיר את חושבת לשלוח אליי?’ – ‘אם אתה פנוי הערב יש לי מסיבה,’ היא משיבה. העיקר, עליתי לדירה של גאולה עוד באותו לילה וירדתי אחרי יומיים, תשוש, עייף, לא מגולח ורגלי רועדות. יש לה בדיחות מלוכלכות ונקודת חן שחורה על הישבן. אחת אני מוכרח לספר לך: לאיש אחד היה אשך אחד גדול…”

“תסלח לי, אביגדור,” אני אומר לו, “באמת אני ממהר מאוד.”

“רק רגע אחד,” הוא אומר, “גם אני צריך לזוז. גאולה מחכה. אתה בטח מכיר את הסוף? הוא אומר לרופא: ‘אני לא אראה לך מפני שאתה בטח תצחק.’ – הרופא אמר: ‘מה איתך? אני רגיל לדברים כאלה. תראה.’ – אז הוא מוציא, והרופא צוחק נורא, אז האיש אומר: ‘מה אמרתי לך, דוקטור? בעד זה לא אראה לך את הגדול!’ – חכה. רק אל תגיד שאתה מצטער שעדה ברחה. היא הציעה לך לבוא אליה לשתות כוס קפה? תיזהר. זו טורפת גברים. לפני שבועיים פגשתי אותה בבריכה…”

“אני הולך,” אמרתי לאביגדור. “כבר איחרתי בחצי שעה את הפגישה עם המו”ל שלי."

“כתבת ספר חדש? אז רק תגיד, בשתי מילים, מה התוכן?”

“באמת, לא עכשיו.”

“אז שלום. את הסיפור על עדל’ה שלך אספר לך בפעם אחרת.”

שלי!

וכך הפסדתי את הפגישה עם המו"ל. אין דבר. בשבוע הבא אני נוסע לתל־אביב. וחוץ מזה, הערב על נתן ביסטריצקי היה הצלחה גדולה. כולם שיבחו אותי. לא שמעת? מה אתה ממהר כל־כך לתל־אביב? שם עוד יותר חם.