אפריים חיימסון, רווק גבוה, לא צעיר, כתפיו מוטות מעט קדימה והראש מקריח, טייל בשדרות לפנות ערב. סתיו יפה היה באוויר. הנפש מבקשת להתאוורר מעט, אילו רק הייתי מצליח למצוא לי אישה כלבבי, אמר לעצמו. בעיותיו נחלקו לכמה סוגים, ומתוייקות היו במוחו, אוגדנים־אוגדנים, כניירת במשרדו. כנגד כל בעייה שתעלה בדעתו, ידע, ישנה אחרת, מציקה ממנה. למשל האוכל. הוא אהב אוכל ביתי, חם, מוגש נאה לשולחן, וסלד ממסעדות. גם חס על כספו. בדירת הרווקים שלו היה חולט תה ומטגן חביתה, תה וחביתה, תה וחביתה, ולפעמים מימרח משובח או סאלאט יקר, שניקנו בחנות־מעדנים וסופם מעלים עובש במקרר, ונזרקים לפח.

אך מהי בעיית האוכל לעומת אימו הזקנה, שמצלצלת יום־יום למשרדו ולדירתו, מתנה את מחלותיה, המתבטאות בעיקר בכאבים עזים בראש ובאצבעות־הרגליים, והיא משתתפת כפייתית בלוויות של אנשים זרים, ונתונה בבולמוס של אכילה, שהביא אותה להשמנה נפרזת. באותן שעות נדירות בהן העז אפריים להרהר באימו ברשעות, היה אומר לעצמו כי שקידתה להילוות ללוויות לא־לה קשורה איכשהו ברצון להוריד משקלה, וגם בחיסכון. אוטובוס האבלים, שהנסיעה בו חינם, היה לוקחה לבית־הקברות, שם פקדה, כסדר, את קברות המשפחה.

אך מהי בעיית אימו לעומת הבדידות אשר חש מדי יום, אחרי הצהריים, כאשר חזר לדירתו הריקה, הסגורה, לנשום אוויר עבש, ריח מצעים שלא אווררו, אבק ומועקה, מושב זקנים. אם יחליט לישון עתה, לא יוכל להירדם בלילה, ואם לא יישן – תכריע אותו עד מהרה אותה ליאות מזרחית, משפחתית, הזורמת בעורקיו המזרח־אירופאיים, רק משום שאביו הקדים לעלות לארץ־ישראל בגיל צעיר, והתייבש לצד אימו, בשמש המזרח, עד שמת. פתאום הדם כמו אוזל מראש, נדמה לו שהוא עומד להתעלף. אולי חוסר סוכר. אולי עודף. אולי הלב. אולי המוח. אולי המחסור בפעילות גופנית. עבודה מתישה מדי? – שינה עמוקה של שעות אחדות מחזירה אותו תמיד אל הרעננות הבריאה של נעוריו. אך אם יישן עתה – מה יעשה עם עצמו בלילה?

ומהי הבדידות לעומת בעיית הגרביים? – מדי שבוע עליו לכבס את גרביו לעצמו, וכל יישותו מתקוממת על כך. הוא מוכן ללכת בגרביים חדשות בלבד, ולזורקן אחר השימוש, אבל חוש החסכנות, הנטוע עמוק בטבע משפחתו, מנע אותו מכך. חוץ מזה, היו בגדים ישנים, גם גרביים, שנתחבבו עליו במיוחד, ואותם היה לובש באופן קבוע. ואילו אחרים, אפילו חדשים, מונחים בארון ואין נוגע בהם.

ומהן גרביים, וכל הנהלת משק ביתו הרווקי, לעומת התשוקה להתקרב לאישה, אפילו רק לגעת בבטן או בירך, תשוקה שהיתה פוקדת אותו מדי ערב. וככל שהיה מרבה לקבוע פגישות ומנסה להזמין או להזדמן אצל בחורות – כן היה חש עצמו כמין עכביש לא־יצלח, אשר שום טרף אינו נלכד בקוריו. והמעטות שמתקרבות – נמלטות עד מהרה, בטרם הצליח למוץ את לשדן, את עסיס חייהן החם והתוסס. הו, דמיונות, דמיונות. הללו היו תוקפים אותו לא פעם בעומדו לבד במיטבחו הריק, משתעשע בסכין־הבשר, אשר מאין שימוש אחר, היה מורח בחודה חמאה על פרוסות לחמו היבש. אפריים חיימסון הגבוה, אשר מוטות כתפיו שחוחות וראשו בולט קדימה, והוא כמעט קירח כנשר, ובודד בקינו, היה מחפש אז פירורים נעלמים על פני הריצפה, וחמת־רצח מערפלת את מבטו, זה המבט אשר עמיתיו לעבודה במשרד המסחר והתעשיה, או להתדיינות עם משרדים אחרים או חברות לתעשיית המזון – היו יראים מפניו. גידים משתרגים על פני מצחו, והמחשבה המרוכזת מחפשת לה טרף בחולשות הזולת, מעידותיו וטעויותיו. אך כוח מאגי זה היה נפוג, כבמעשה־כשפים, משעה שפתח את דלת דירתו ונמצא שרוי בדל"ת אמותיו.

יושב חיימסון שעות ארוכות באמבטיה החמה ולעיתים הטלפון מלצל והוא אינו עונה. ניסיונו הורה לו כי מרבית השיחות הן בענייני עבודה, או טרדות של קרובי משפחה, וכמעט אף פעם לא מישהו שיענה לצרכיו האמיתיים. וכמעט מדי ערב הוא מתלבט בשאלה אם לרדת לרחוב ולחפש זונה. אך גופו נקי כל כך אחרי האמבטיה, ולרוב גם רפוי ומפויס; וכה רב פחדו מפני מחלות מידבקות, והסתבכות העלולה להרוס את מעמדו המקצועי – עד כי הזונות נותרו לעולם דמויות רפאים, מושכות ומפחידות בהזיותיו. ובשעת ייאוש היה, במקום לומר ‘אני אאבד את עצמי לדעת!’ אומר לעצמו – ‘אקום ואלך אל זונה וגמרנו עם הכול!’

בטרם חלפה שעת המשבר היה פותח את מכשיר הטלוויזיה ומתבונן בתוכניות משעממות אשר הרגיזו אותו, והרוגז ארח לו לחברה, כאילו בגלל השטויות הללו נמשך הדין־ודברים שלו עם העולם, והוא איננו בודד. ולאחר שנרגע היה סוגר את המכשיר ושב לאיזה תיק שהביא עימו מן המשרד. ומעיין בספריו ומחדד ומלבן מכל צדדיה איזו סוגייה תקציבית או מקצועית. ולעיתים, כשהיה עולה בו איזה רעיון טוב במיוחד. היה יושב וכותב מאמר או מכתב למערכת העיתון, וקורת־רוח רבה היתה לו אם דבריו היו נדפסים מדי פעם, כאילו היה משורר, ואלה מכתבי אהבה ושירי חשק אשר אהובות נעלמות קוראות בהם במיסתרים וחולמות עליו, על אפריים חיימסון, היושב באמבטיה, גבוה ושחוח ועירום, ומחכה להן, ומחכה ומחכה…

לעיתים היה חוזר בחדרו, בקול רם, על דברים שאמר או שנתכוון לומר באחת הישיבות, וזה לא היה כה נורא כמו הפחד שהיה תוקף אותו פן דווקא בפני אחת הוועדות או בישיבה עם הממונים עליו, יתקוף אותו טירוף חדר־האמבטיה, והוא יתפשט עירום בפרהסיה, כקוף תאוותני, חיוור וקירח.

בוקר אחד התעורר מעט מוקדם מן הרגיל, ובהרגשה רעה, ראשו היה כבד, אפו סתום וכפות רגליו קרות. זאת מחלה, אמר לעצמו, שמח ומרחם על עצמו כאחד; ונשאר שוכב במיטתו שעה קלה, שהרי המשרד טרם נפתח, והיעדרו עדיין אינו מורגש.

לבסוף קם. שתה תה חם. אבל משהו. פתח תריס והשמש זרחה אל תוך דירתו השרויה בצל. והוא הוציא עצמו יחד עם כיסא אל המרפסת, הזיז את דלתות־תריסיה, וישב להתחמם, קורא בעיתון הבוקר וממשיך ללגום תה חם עם לימון. הוויטאמינים בלימון יחד עם הוויטאמין של אור השמש ייפגשו בגופו הדווה, ויחד ישמידו את נגיפי המחלה בטרם יתפתחו הללו ויתרבו במיליוניהם.

אפריים חיימסון היה חסיד הרפואה המונעת. הוא האמין כי כמעט לכל מחלה מצוייה תרופה־שבטרם־מחלה, בעוד המחלה באיבּה. אחרי הלמות לב פתאומית או מידקרה בחזה חייבת לבוא מנוחה מוחלטת במשך שעות אחדות, וליתר ביטחון רצוי לנוח בכל מקרה, שמא… אחרי כל ארוחה במסעדה ראוי להגיח כף סטרפטוראל כדי להרוג את החיידקים בטרם הספיקו להרעיל את הקיבה כולה. יש לשמור על מאזן נוזלים קבוע בגוף, ובייחוד בקיץ, כפי שממליץ הד"ר עזרה זוהר. ראוי למעט בנסיעות מחשש לתאונות. ובכלל, לא כדאי להחזיק מכונית פרטית. לא צריך להתבונן יותר מדי ממרפסות גבוהות למטה. לא לעלות על גגות ללא מעקה. כדאי לעשן מקטרת ולא סיגריות. טוב להמעיט בקפה (וזה היה עוד בטרם עלה מחירו כל־כך). רצוי לשתות רק יינות קלים, שנשים רגילות בהם. לא קוניאק ולא ויסקי. ובעיקר מומלץ לנוח, לנוח, ולהשתדל לישון הרבה, כדי שלא יתפוצץ וריד במוח ולא ייאטם שריר בלב ולא יהיו כאבים פה ושם ולא סרטן. המכונה האנושית היא פלא מתחדש כל רגע ואסור לאמץ אותה יתר על המידה. טפו, בל נפתח פה לשטן.

במרפסת ממול הסתובבה אישה, ופתאום הבחין שהיא מנופפת לו לשלום ביד מהססת. הוא לא היה בטוח אם אליו היא מתכוונת. אך זו שבה והרימה כלפיו את כף־ידה בחיוך מתחטא, כאילו פנתה לתינוק.

“הַי!”

הפנייה הממה ובילבלה את אפריים חיימסון, שאפו סתום ואוזניו חתומות במין פקק ההצטננות פנימי, מאז הבוקר. האישה במרפסת ניראתה כהה, אולי בגלל הצל. לבושה שמלה קלה, אפרורית, ודדיה שופעים. אולי היא משוגעת, או זונה? בליל אמש הקשיב עד שעה מאוחרת לשישייה של בראהמס, וכל הווייתו נתעדנה בה. בחזהו נכמרו רגשות חמים אשר לא מצאו להם פורקן. המתיקות המכאיבה של הריחום על עמו נתחלפה בתשוקה להעניק מעצמו לזולת. להיפתח. אופוס 36. אך כל זה עבר, והבוקר ראשו כבד עליו כעופרת. אירופה והשישייה הבראהמסית, אותה אווירה חלומית של ספרים וסרטים, נעלמה כלא היתה. ונותרו רק הנזלת, והרחוב והבתים המתעוררים לחיים עם דופקות השטיחים, נביחות הכלבים, זמזום המטוסים וצפירות האזהרה של מכוניות עזרה־ראשונה וכיבוי־אש. רק בלילה יש קצת אירופה, בחדר סגור, וביום הלבאנט מתגבר וכובש.

האישה נעלמה. ובא רגע של תחושת הקלה, והחמצה. השמש היטיבה עימו. תוהה אם לא עשה שטות שלא הלך למשרד. חיימסון היה פקיד, לא בכיר, ובגילו היה בכך משום הודאה בכישלון. ובכל זאת, בתחום מסויים, עוזר למפקח מחוזי על סימון מוצרי צריכה ומזון, חש עצמו כמי שכל מחליף לא ישווה לו. כיצד היה יודע להפיל חיתתו על נציגי היצרנים הממולחים. יזם תביעות משפטיות, הכריחם לשנות את סימון הקוד על קופסאות השימורים. עודד הקמתן של מועצות צרכנים. קשר קשרים מועילים עם עיתונאים תאבי־חדשות. הופיע פעם ב“כלבוטק”. הזים, הפריך, אישר, הכחיש, הדליף, ורק בהיכנסו לביתו היה כוחו סר ממנו. וגופו מציק, מקור לפיתויים, ומעמסה. והוא מודד עצמו ארוכות בפני הראי, כשחקן, ושואל עצמו על דמותו, האם הוא מצודד, למרות קרחתו, או שמא רק שכלו קושר אותו לבני־אדם?

הוא סיים לקרוא את עיתון הבוקר, ממודעות האבל ועד למסג’יסטיות, ואז שבה האישה והופיעה במרפסת, והוציאה מרבד והחלה מכבדת אותו בחבטות. ועם כל חבטה קיפצו דדיה הכבדים, וכתמי־זיעה עלו בבתי־שחייה. ומדי פעם היתה מרימה עיניה ומחייכת אליו באותו חיוך מתחטא, כאילו בו הי מתכוונת לחבוט, אך לא ברשעות, אלא כדי לנערו מאבק הרווקות שהצטבר עליו, ומאותו חוסר שימוש מביש ומטריד שנצטבר בגופו,

ואולי, פשוט, זיהתה אותו מ“כלבוטק”?

“את מכירה אותי?” – שמע חיימסון את עצמו אומר לה לפתע, נדהם מהעזתו.

“לא. אבל אפשר.”

“אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” המשיך כמתאבד, ועיגולים שחורים ריצדו בעיניו, שהחלו דומעות, כנגד השמש.

היא ניראתה חוששת מעט, ולכן ענתה:

“בבקשה, אבל תבוא אתה אליי.”

“מתי?”

“עוד שעה, כשאגמור לנקות את הבית.”

היא הרקידה את קדמת גופה בשעה שניערה את המרבד, וחיימסון נתמלא סקרנות כאשר התכופפה מעבר למעקה כדי להבריש. אך השמש סינוורה את עיניו.

‘זה בכל זאת, בעקבות “כלבוטק”,’ אמר לעצמו.

האישה פנתה לחדרים אחרים בדירה ושוב לא נראתה. חיימסון היה יבש וחם. רעד. דירתו נראתה לו לפתע קטנה. הקירות כמו מפוֹצצים אותו במועקה קשה. כאילו מישהו הרים ונער אותו היטב מאלפי שנות אבק ובטלה. חייו קיבלו עתה בעיניו תוכן מיסתורי וכמוס. איזו שעה נפלאה! יש למי לחכות. הוא נטל בתשומת־לב את ציפורני אצבעות ידיו ורגליו. שטף פעם נוספת את שיניו. הסיר פה ושם מפניו זיפים דוקרים שנשתיירו לאחר גילוח־בוקר מרושל. אלמלא בוש מפני עצמו היה מתקלח. מצץ שתי סוכריות־נגד־צרבת, שהחלה חותכת במעיו, ועתידה להתגבר לאחר שישתה את הקפה. הוא הירהר ארוכות באברו, תוהה אם לא יבגוד בו זה בשעה המכרעת. שמא מרוב התרגשות יכמוש מוקדם מדי, או לא ימריא כלל. אילו למשל הקדים לרוקנו־מעט היה נמנע חשש ראשון, אך, מצד שני, אם יתאפק, למנוע חשש שני, ויבוא נרגש מדי, הלא יקלקל הכול רק בהתקרבו אליה, כנער מתבגר.

כעבור שעה בדיוק ניצב בדלת דירתה. היא פתחה בחיוך ביישני. ריח קל של זיעה. פנים שחומות, נאות ועגלגלות, ואיזו פזילה קלה. “אני עובדת כאן,” אמרה, וחששו התאמת. רק ממרחק המרפסות נראתה דומה, משום־מה, לגברת הבית. איזה חרבון. האומנם? שעה שלחץ את כף־ידה המושטת לקראתו חילחלה בו תחושה של עונג מוזר כמוס, כצולל בפגישה אפלה ומבישה ומושכת מאוד; אילו ראוהו עובדי המשרד בכך. לעיתים הוא יושב שעה ארוכה במיטבחו הקטן ולש פירורי לחם וצר מהם צורות מגושמות. חיות, נחשים וגלמי־אדם. זוכר את אצבעותיו השחומות והעדינות של אביו, שהיה מתקין לו צעצועי־חינם אלה בילדותו. אחר־כך קם, מוריד הכול מן השולחן ושוטף את הכלים, את השיש, את ריצפת המטבח, ומשליך את יצירותיו הילדותיות לפח־הזבל, משום שאינן הולמות אדם בגילו, אפילו הוא רווק ואין איש רואה אותו והוא העוזרת של עצמו.

וזו, שמה מלי, מלי בִּיזְיַאדַה, לא היססה לגלות לו. והוא יושב מולה על כוס קפה ליד שולחן פורמאיקה נאה במיטבח זר לשניהם, וההתרגשות מעבירה בו גלים של חום, כאילו הוא עלול להרקיד את השולחן בברכיו.

כשני קושרים בצהרי־יום.

“מיטבח נחמד.” אמר.

“כל הדירה יפה.” ענתה. “אבל זה לא המקצוע שלי, לעבוד במשק־הבית, אני פקידה. רק שזה לא משתלם, אתה יודע. ואתה?”

“כמו המקצוע שלך. פקיד.” ירד לרמתה וחש כעצמו כהרון־אל־ראשיד מסתיר־פנים במיטבח.

“לא ראיתי אצלך אישה בדירה.” אמרה.

“רווק.”

“כמה שאתה מבוגר,” הוסיפה לתומה.

חיימסון חש צביטה בליבו. מה יש? עשיתי עליה רושם מרושל, דוחה? מצד שני, מי היא בכלל, שתשפטני? “ואת?”

“נשואה,” צחקה כמזלזלת.

אישה נשואה. עתה היה כולו פקעת נרגשת. היתה אמנם איה, אשתו של רמי, אשר בעומדה קרוב היתה דוחפת אליו תמיד, משום־מה, את הציצים שלה. היו להם שני ילדים. וכשעמדה סמוך אליו יום אחד, מחככת את ערוותה בירכו, כה נדהם לנוכח העזתה, עד שהיה בטוח שהוא טועה והיא אינה מרגישה בדבר כלל, ובוש פני עצמו פן תכיר בו את עקבות התרגשותו. מנהג היה לה לנשק אותו כל פעם שבא לבקרם. ותמיד היתה נשיקתה שוהה רגע קט נוסף על לחיו, כאילו מגע הידידות בלבד אינו מספק אותה. לא אירע להם אף פעם להתנשק כך כשנמצאו ביחידות. אף הוא היה מושך נשיקותיו מעט, בעליזות מופגנת, מבקש למצות רגע של חשק ממגע מותר, של ידידות. הוא לא היה מסוגל לראות עצמו שוכב עם אשת ידידו הקרוב. אך מאוחר בערב, כשהיה חוזר מהם לבד אל ביתו, פקדו אותו דמיונות פרועים. היה רואה את איה הבשרנית, הצחקנית, באה במפתיע לבדה אל דירתו, באמתלה כלשהי. הם חוזרים על נשיקת הידידות בפתח, אך אינם נפרדים, ואת מקום הצחוק תופסת איזו דממה מתלהטת, שמשנה הכול. הוא מגלגל את איה על מיטתו, פורע בגדיה ומנשק כל שטח ושטח בממלכה שלה, הכול קימורים והפתעות, מקומות שרמי לא ביקר בהם זה עידן ועידנים. ואיה נאנחת, מטורפת עונג ופניה סמוקות: "אפריים, אפריים, אתה גבר לא־נורמאלי. גלגל אותי עוד, עוד, רק אתה יודע לעשות כך – "

לשונה של איה חופשית כל־כך, ולא פעם, בשבתו אצלם, היא חוקרת אותו, באוזני רמי:

“תגיד, אפריים, אני מגרה אותך, בא לך עליי?”

ומנערת רגע בידה את הציצים הצחים שלה, ששטים בחולצה רפוייה, וצוחקת. ואפריים מסמיק ומגמגם, נבוך:

“מה שלא אגיד… זה יעליב… אם כן… ואם לא…”

“אז תגיד, אל תתבייש!”

ורמי אף הוא צוחק בהרגשת בעלות עליה, ממלא את הכורסה הגדולה בהכרת ערך עצמו, ואפריים אינו יודע אם הוא נהנה או חרד למשמע דבריה.

וכשקם עתה עמדה מולו אותה מלי חייכנית, שבעלה “אינו מבין אותה,” והיא “אוהבת לפגוש אנשים,” והם פסעו במיטבח והשקיפו החוצה לעבר דירתו של חיימסון. כה קרובים. מכוניות צפרו. כלבים נבחו. ואי שם המשיכו לחבוט שטיחים. אך חימסון לא שמע דבר ולא ידע במה להתחיל. ואם בכלל. מבטה של מלי היה רך, ועיניה בגובה כתפיו. הוא סיפר לה כי לפני לילות אחדים העירו אותו משנתו אנחות חזקות של אישה בהתקף־לב, ממש גוססת. מיהר לקום, שמא תידרש עזרה, וניגש לתריס חדרו, המוגף־למחצה, ומה ראה? – אור מועט, אדמדם, בחדר־השינה של הדירה בה הם עומדים עתה, הגניחות נרגעו עד מהרה, גבר ואישה עירומים לגמרי קמים והולכים לחדר האמבטיה. מים קולחים. וכל השאר.

מלי הקשיבה, רועדת מעט, וצחקה: “אני מקווה שלא ישמעו אותי עוד מעט…”

באותו רגע החליט, וכשהיתה חבוקה בזרועותיו, בריח זיעה וקרם־ידיים ושמנוניות רבה, שחומה, של אברים מתפקעים, הגיעו עד פתח חדר־השינה; ושם ניצבה מיטה זוגית נמוכה, בכיסוי של פרחי־זהב, ומנורת הלילה שאהילה אדום, וטאפטים בהירים שדוגמאותיהם זהובות אף הן; וחיימסון ראה לעצמו מיבחן עליון להגיע, לפחות עד למיטה, מבלי שההתרגשות תסגיר אותו –

ולפתע היה מאוחר, מאוחר מדי.

הוא צנח על הריצפה, יושב־למחצה, מחזיק ידיו על ביטנו ומקפל רגליו הארוכות וכולו מושפל וקרוב לבכי.

אך היא לא הבינה מה אירע לו. אולי חשבה שהוא סולד ממיטתם של בעלי־הבית, ומבקש לשכב עימה על הריצפה. מיד כרעה לצידו, מרקידה חולצתה, וברכיה נטועות במרבד העבה, ועד מהרה היתה מפורקדת לצידו, עירומה, שחומה, וערוותה גלוחה, ואמרה:

“יא, זה אף פעם לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך!”

אך דבר לא קרה. חיימסון התפשט בביישנות. הם התגפפו זמן־מה על המרבד, לרגלי המיטה. חיימסון התרומם ונחת, התרומם ונחת, וככל שניסה לאמץ כוחותיו כן היה גופו מיותר ומדולדל, ומנורת־הלילה בעלת האהיל האדום כמו מלגלגת עליו. עת קצרה היטיב לה למלי באצבעותיו וסחט מפיה קריאות חמדה בודדות, וסומק עז, שהעניק גוון ייני לפניה הכהות. אך עד מהרה התייאשה. לא צלחו מעשיו בידו. והוא התפלא שאינה מתרעמת עליו, אלא חוזרת ואומרת:

“אני צרה שמה, מה לעשות, זה אצלי לא בסדר. גם הבעל שלי לא תמיד מצליח. אפילו שבא עליי בכוח. אני ככה בנוייה, צר.”

שעה ארוכה שיחק בשדיה הכבדים, הכהים, אשר היניקו ילד, לדבריה. “לא מפריע לך שהם גדולים מדי?” חששה.

“לא, לא, להיפך, אני אוהב גדולים. הם נפלאים.” טמן מפוייס את פניו בתוך החמיצות והרוך, מנסה להחיות את הפיטמות הסגולות, שרבצו על הררי אימהות מתפרצים, שגונם שוקולד־חלב. וכל אותה עת נבח הכלב בחוץ, כאילו ריחַם עלה באפו.

הם התלבשו. הפגישה המוזרה, הכישלון הכפול, רק חישמלו אותו והעניקו לו מישנה כוח. בטרם נפרדו חיבר ונשק לה כאילו כל ימיו רק לה חיכה. הוא שיער שגם היא הרגישה כך. עיניה הבריקו כאשר נפרדו. חיימסון נולד מחדש. לבדו בדירה, רקד. הנואף הגדול. ההרפתקן. המשכיב הלאומי.

למחרת בערב ביקר אצל איה ורמי. מצב־רוחו היה מרומם. הוא הירבה לדבר, התפאר ברמזים בחיי רווקותו. הרגיש מתחים חשמליים שקורנים ממנו על סביבותיו. איה התבוננה בו בהערצה. היא נראתה מרוטה, חיוורת ולבושה ברישול. נשיקתה היתה נכנעת, צוננת וחשדנית. אולי גילתה שיש לה מתחרה בליבו. הדברנות שלה הציגה את מיניותה באור מגוחך. כאילו הוא נשוי לה מזה שנים רבות וכבר מאס בה.

“שמע,” אמר רמי, "אם אתה טְרֶנֶר כזה, אז יש לי בשבילך בחורה עַלַא־כֵּיפַכְּ – "

“תפסיק,” אמרה איה, “מירה תחרבן לו את כל החיים.”

אפריים טבל קולרבי, טבל גזר, טבל כרובית חיה ברוטב לבניה וחרדל, וחייך, ושתק. בתוך שבועיים כבש בסערה ולאחר שלושה חודשים התחתן – עם מירה.