גם הר חומה זה טרור, או איך תקרא לאירוע שבו מושכים את הקרקע מתחת הרגליים?
ניירות הבעלות על הקרקע הזאת אינם שווים יותר מניירות הבעלות של הערבים על טלבייה וקטמון. כל זכויות הבעלות נעשו כשחרטום הנגמ"ש היה מציץ מרכס הגבעה. וערכאות האישורים היו מאוישים רק על ידי הצד הכובש בלבד.
טרור אינו רק פיגוע בדם, טרור הוא גם מיחטף בכוח של שדה, של בית, של דרך, של עתיד.
ומשהוחלט בהסכמים החתומים כי לא קובעים עוד דבר בלי משא ומתן – גם הוחלט שהסכמים מחליפים לקיחה חד צדדית, ושמעתה לא תהיה עוד שום לקיחה בכוח, יהא צידוקה מה שיהא, אלא יושבים ודנים עד שמסכימים.
ואילו כשתובעים שהצד השני יואיל להנמיך את ציפיותיו, ואם לא, לא יקבל כלום, קובעים שרק צד אחד צריך להנמיך את ציפיותיו, ואילו הצד השני יכול גם להגביה. למה? כי יש לו יותר כוח. ואם כוח אין עוד הסכמים, וכל צד הולך ועושה בכוח שלו, זה בכוח הטרור שלו וזה בכוח הלוחמה הסדירה שלו, ושוב במעגל ריצה אחרי זורקי האבנים, ושוב מעשי טרור מתועבים.
אבל, ראו איך רצים כעת אחרי ערפאת שיבוא להשקיט את הטרור, בלעדיו לא יכולים, וכל צה"ל האדיר מחכה לערפאת שיעשה חוק וסדר, שיבוא מהר להפסיק את הטרור בצד שלו, בנגוד שבצד שלנו לא מפסיקים את הטרור שלנו בהר חומה. כי הר חומה הוא טרור שהתחפש לחוק, ונחשב לקו האדום שלנו.
האם רק לצד אחד יש קוים אדומים? האם רק לצד אחד יש זכות לקבוע קוים אדומים ולצד השני אין שום זכות, גם לא זכות להתווכח ולטעון כנגד? כי אם כך, אין כל הקוים האדומים שלנו אלא הם רק תביעה לכניעה ללא תנאי.
זכות־יתר של צד אחד היא סוף המשא ומתן. סוף ההסכמים וחזרה אל הכוח. זו תביעה בלתי אפשרית של צד אחד אל הצד השני שיפסיק לא רק ללחום אלא גם לחלום. ואין איש בעולם שיכול לגזור על איש אחר שיפסיק לחלום. העם היהודי חלם אלפיים שנה ולא נואש. אפשר רק לנסות ולהחליף חלומות משיחיים בהסכמים ראציונאליים של קח ותן.
המוצא הוא רק הסכמים הדדיים, רק פשרות, מכאיבות לפעמים, רק הכרה שצד אחד לא יכול לקום ולעשות בלי הסכמת הצד השני. ושכל הר חומה צריך מעתה להסכמת שני צדדים. עברו הימים שאפשר היה לעקוף ולהתחכם ולחטוף וליצור עובדות גמורות. עם ובלי ניירות בעלות. המשחק הזה נגמר.
מפני שבמקום שרק צד אחד רשאי לקחת והצד שני רשאי רק לוותר – שם נעשית ההזמנה למוות. והוא כבר עומד כאן, בפינה. הטנקים שלנו מול שכם, הפיגועים הזוועתיים שלהם, וסוריה המטווחת טילים.
יזהר סמילנסקי, 1997