לַיְלָה. מְפַחֵד הַיֶּלֶד.
רוּחַ־פֶּרֶא מִשְׁתּוֹלֶלֶת,
מְיַבֶּבֶת וְצוֹחֶקֶת,
מִתְגּוֹשֶׁשֶׁת, נֶאֱבֶקֶת,
וְנוֹשֶׁמֶת וְנוֹשֶׁפֶת,
מִסְתָּעֶרֶת וְרוֹדֶפֶת,
אֶל טַרְפָּהּ לוֹעָהּ פּוֹעֶרֶת,
וּמוֹחֶצֶת־מְשַׁבֶּרֶת,
וּבִילֵל־שְׁבָרִים צוֹוַחַת.
לֹא יִישַׁן הַיֶּלֶד –
פַּחַד.
וַאֲנִי אוֹמֵר: טִפְּשׁוֹן!
לָמָּה לֹא תּוּכַל לִישֹׁן?
כְּלוּם הָרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת?
כְּלוּם בּוֹכָה הִיא וּמְיַלֶּלֶת?
רַק לְפַחְדָנִים קְטַנִּים
יֵבְךְ הָרוּחַ כַּתַּנִּים.
אַמִּיצִים וּבְנֵי־הַחַיִל –
מַה לָּהֶם סוּפָה וָלָיִל!
זוֹ הָרוּחַ הַדּוֹהֶרֶת
מְלַבָּה אֶת אֵשׁ הַמֶּרֶד.
זוֹ הָרוּחַ הַמְיַלֶּלֶת
בֶּרֶךְ מְרִימָה כּוֹשֶׁלֶת.
שְׁמַע הֵיטֵב: לֹא עוֹד תָּהִימָה.
הִיא רַק שָׁרָה: "לֵךְ קָדִימָה.
הַעְפֵּל אֶל רֹאשׁ הָהָר,
לְךָ, הַיֶּלֶד, הַמָּחָר.
כָּכָה, כָּךְ. וּבֵינָתַיִם,
נָא עֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם.
הֵרָדֵם וִישַׁן, גִּבּוֹר.
בִּמְנוּחָה – עַד בֹּקֶר־אוֹר."
[ציור – עמ' 31]