לוגו
גבורת היום-יום: מ"ז וולפובסקי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הנה הם יוצאים ובאים שיריו מתוך כרכי 'התקופה ' הכבדים בספריית שטראשון בווילנה. זכורות בנות לוריא, כל אחת במידותיה וסגולותיה וקפריסותיה, אך הבית עצמו, 'בית לוריא ', רבו בו בקיעיו ואוזן תבחין בו נפצי מפולת. וזכורים 'שירי הקסקרטין ' בריאליותם הכבדה, דברים בפשטותם, הרגשת עולם -נכר, עולם כלא. מפעם לפעם עולה בי זכרונם של אותם שירים מימי החייליות הוולפובסקאית, שהוא גם זוכר אותה ומזכירה. בראותי אותו ליד עמוד -הכתיבה, הרי הוא כניצב על המשמר: מטיל משמעת על עצמו, קובע סייגים וחומרות; רב -חייל של ספרותנו העברית.

'סופי שבילים ' — ספר שיריו הראשון — הגיע אלינו בשנות העשרים, בהיר ובר -לבב ונקי -פשטות, בהוצאת 'דבר ', בחברת ספרי צבי שץ, מנחם פוזננסקי, רחל, שלונסקי. שבילים אלו שמעו שירת הכנרת והלילה וצעדי ההלך בין דגניה לכנרת. כמה מן השירים נתחבבו עלינו, צעירי החלוצים, השתוררו מתוכנו ונקראו בפומבי וביחידות, וביותר — השיר 'במסילה חדשה ':

מְסִלָּה לְמִרְיִי, מְסִלָּה לִכְאֵבִי

לָאֵשׁ הַמְהַבְהֶבֶת בִּי, לְרוּחִי הַקָּשָׁה —

מְסִלָּה חֲדָשָׁה


בימי המאורעות — והם תכפו — הגיעונו לגולה השירים מימי עליית בבל, שירי הבארות אשר סיתמו פלשתים — האקטואלי והשוטף נאחז בזיזי תמונות -קדומים, החיות בתוכנו חיי -עולם. וביותר התעוררנו ל 'בנות שלוּם בן הלוחש '. מי זכר אותו שבר -פסוק בנחמיה: 'הוא ובנותיו ' — בא מ "ז וולפובסקי והקים אותו לתחיה. הוא שהביא לנו את יפי נפשן של בנות אלו ה 'לוחשות ':

קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר

מִי בְּלֵב הַלַּיְלָה עֵר

בְּנוֹת שַׁלּוּם הֵן, בֶּחָצֵר

מַיִם שׁוֹאֲבוֹת מִבְּאֵר

קוֹל רֵחַיִם, קוֹל טְחוֹן

בימות השואה היו מהלכים אחרי 'מדליקי הפנסים ', ועדיין מהדהדות באזני השורות:

לָמָה נִתְמַהְמֵהַּ, אָח

נַצִּיב הַסֻּלָמוֹת וְנַדְלִיק הַפָּנַסִּים


שורה זו אף היא שהיא מתפרנסת וניזונה מן הקרוב ביותר, מציבה 'סולם ' גם אל משהו חזוני, מדליקה פנס אל אותה אפלה מתוכה אנו באים ואליה אנו שבים. אכן, שירו של וולפובסקי לא ביקש סתרים וקפלי -הרים, ולא בשגב קולו, אך הוא לא פַּן אחד לו ועתים מגלה נטיה אל הפַּן האחר ('אני ודאי, גם חלום ').

מן הקרוב, מן הממש ומן המומש ביד, מן הריאלי ניזון גם סיפורו של וולפובסקי. אף הוא אינו ניתק לעולם מן המציאות, מציאות ארץ של יגיעה, של יומיום, ארץ של נערים חוצבים, של צבא עבודה, של בעל -בית שנסתחף עסקו ומעמדו, ותנועות ידיו כשל טובע לא לוּמד -שחייה. גיבורי סיפורו אינם מגלים גבורות ואינם הולכים בגדולות, עצם קיומם גבורה היא, וזהרורים של פיוס -הומור וליבובי ליריוּת נוגה מושחלים בקצות היומיום.

דומה עלי: היומיום, החובה -שאינה פוסקת הם הם גיבוריו האמיתיים של וולפובסקי והם גבורתו.

עומס חובה זו יום ממושך, חמישים שנה של ימים, רואה אותו הספרות העברית מתוך ריחוק (הקרוב עתים כדי התנכרות ), מַתמיד על העריכה ועל התרגום בכשרון ובמצפון שאינו נרדם, בנקיון -העט ובתבונת -העט, אדוק בעקרונות פשוטים להלכה אך גדולים למעשה. ארון -הספרים שלנו חלקו של וולפובסקי רב בו ביותר, אם בגלוי ואם במעולם, אם בציון שמו במפורש ואם בהבעת תודה בשורה צנועה, ואם כאחד נסתר. בכל שהוא יעשה, בין בתרגום ספר קלאסי, בין בעיבוד סיפור מעולה לילד ולנער, ובין בעריכת רשימות של חבר שקוּלמוֹסו אינו עצמאי, לעולם אמַת -בנין בידו, ולא ינהג קלות -יד או כלאחר -ידיות במעשים הנעשים. לא בלבד מיכולתו הוא נותן לנערך ולמתורגם על ידיו, כי את כל יכולתו באותה שעה, ובלהט צעיר, ראשון. מחמיר עם עצמו. שמא דרך זו של עשייה קיפחה לא מעט את עולמו השירי -סיפורי -חזוני שלו? שמא? — ודאי. אין אנו מיכרה אין -סוף, אם -כי ודאי אין המחצבים שלנו בשיעור מסויים וקבוע. ואף -על -פי -כן יש איזו זיקה או מעין פרופורציה בין שיעור המיכרה ושיעורי הכרייה.

אכן, בנפשו יביא לחמו. כל הימים. קשה קיומו של סופר על עבודתו הספרותית, ללא תביעות מן העם ומן החברה — אך יש בכך איזו פרוליטאריות אצילה, ללא 'אחיעזר ' וללא 'אחיסמך '. אפשר ראוי גם דבר זה להישמע בימינו, ימי מדיניות הסעד, כשכל בדל -כשרון וספק -רעיון אינו נאבק על הגשמתו העצמית בכוחותיו שלו אלא ארבעים חודש קודם צאתו לאויר העולם הוא כבר יודע לצווֹח: סמכוני, רדפוני.

ארון-הספרים שלנו חב חוב גדול לוולפובסקי על כל נתינותיו, אך דומני כי מתן חשוב ביותר נתן להוצאת הקיבוץ המאוחד למראשיתה: סטאנדארט, סטאנדארט של סגנון ולשון. רמה שחייבה. והן היו ימים שעמודו היה יחידי במערכת, והוא כבר אז רב נסיון ספרותי וכבד -מיטען.

אכן - גם הוצאות ספרים אחרות זכו וסופרים ומשוררים חלקו להם מכוחם ומרמתם. אין לתאר את 'עם עובד ' בראשיתו בלי עריכות, גלויות וסמויות, של דב סדן, את 'ספרית פועלים ' בלי אברהם שלונסקי ואין לתאר את הוצאת 'שוקן ' בשעתה בלי יצחק שנברג -שנהר ז "ל. אין 'הנפשות המתות ' משתכחות מן הלב העברי וה 'דון השקט ' ו 'קולא ברוניון ' כוח נחשולים כוחם. אלא שזה וזה מובהקים כל כך בייחודם. ודאי, זה וזה חייב, תבע, אך כלום עשויים היו להיות ננחלים ומוּקנים? סגנונו של מז "ו בבהירותו, סגנון הנשען על הוודאי והמוצק, — הדברים אמורים בוודאוּת ומוצקוּת של עבריתנו — בהתנזרותו -מדעת מחינחונים ומניסויים למעלה משיעור הוגן, בהסתגפות מחדשנות -לתיאבון, בתחושתו לפסוק העברי הריאלי והריתמי, — סגנון זה חדל פעמים מלהיות וולפובסקאי ונעשה אנונימי, אנונימיות יפה, מבורכת ברכת -עם.

כדרכו, הוא מוסיף והולך, מוסיף ונותן. בזכותו שמענו שירתו האחרונה של יצחק קצנלסון, שיר העם היהודי שנהרג, בקול עברי השַׂם סייגים לעצמו, וכך יפה לה ל 'איכה ' של ימינו. בהרגשה של זכות וחובה עושה הוא עכשיו במהדורה החדשה של כתבי י "ח ברנר; והרי הוא ממשיך בזה ריעות -חיים עם מנחם פוזננסקי, הדמות המלווה את מורשתו הספרותית של בעל 'מכאן ומכאן '. 'מזומן ' מבורך. ולאחרונה נתגיסה יכלתו כמתרגם רב -נסיון מן הקלאסיקה הרוסית לתת לנו מתן עברי חדש את מיבחר כתבי דוסטויבסקי. וכבר לפנינו: רשימות מבית המוות, החטא וענשו, האחים קרמזוב. אכן, מתן שני, פריים של צרכים חדשים ומתחדשים ופריה של יכולת מתעצמת.


[תשרי תשכ "ד]