בערב קיץ אחד, עם התקרב תום השבת,

מצאנו את עצמנו שנינו לבדנו,

יושבים זה ליד זו על הדשא, נחום ואני.

כרגיל המו הבית והדשא שלנו תמיד, ילדים ונכדים ראשונים.

שהרי בשנות השישים הראשונות, כבר היו לנו עמית, מיכל וסמדר.

פטפטנו לנו בנחת, נהנים משעה גנובה ונדירה של יחד בשניים.

פתאום, אני רואה בעיני נחום השתוממות,

ההופכת במהירות לחיוך רחב של אושר,

חיוך שרק הוא יודע כמותו, חיוך שאני אוהבת מאוד,

– אמא – קרא – יש לך שתי שערות שיבה!

מאז ילדותו של רן, המרנו את שמות החיבה שלנו מימי נעורינו, ב“אבא” ו“אמא”, כשקראנו זה לזו.