לוגו
לטייל עם עמית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשאנחנו יוצאים לטייל לוואדי הקרוב או הרחוק,

לכרם הזיתים, או אפילו לשטח התירס שעל־יד הבית,

אנחנו משוחחים זה עם זו.

“זו” היא אני, “זה” הוא עמית, נכדי הבכור.

כך זה נמשך מספר שנים, שנותיו הרכות.

ערב אחד, והוא כבן חמש, ראינו בפעם הראשונה ביחד תל־נמלים.

היה זה תל עפר אדמדם, תחוח, בנוי כולו כעיגול, ככוורת,

פתחים עגולים מכל עבר ונמלים עסקניות באות ויוצאות,

מהן ריקות מהן עומסות גרגרים.

עמית התבונן בתל שעה ארוכה ולבסוף שאל:

– סבתא, הנמלים יודעות על אנחנו?

– לא, ילד, הן אינן יודעות עלינו.

־ אז למה אנחנו יודעים עליהן והן לא יודעות עלינו?

– כי אנחנו יותר מדי גדולים בשביל העיניים שלהן,

הלא הן כל־כך קטנות!

  • סבתא, זה כמו שאנחנו לא יכולים לראות את כל העולם?

  • כן, עמית, בדיוק כך!

העולם גדול מדי בשביל עינינו הקטנות

ואנחנו גדולים מדי בשביל עיני הנמלים הקטנטנות.

  • ולכן אנחנו לא יכולים לראות גם את אלוהים, סבתא?

  • אולי, עמית, אינני יודעת…


טיול אחר טיילנו לשרידי בית השייח'.

היה זה בערב סתיו.

שמי סתיו מעוננים להבו לקראתנו,

בתוכם שקעה השמש במהירות.

– סבתא! הביטי, לעננים יש פנים של אש.

נזכרתי באביו של עמית, בבני רן, כשהיה קטן,

והיינו מהלכים באותה הדרך ועננים לוהבים כאלה

הקבילו פנינו והוא אמר כמעט אותן מלים.

סיפרתי לעמית בפעם המי־יודע־כמה, על הימים הראשונים,

שבהם גרנו בבית־השייח',

בצריף שהקמנו על גגו השטוח

כשבתוכו, מתחתנו, היה מקום הפרות הגועות.

מסביב לבית השייח', השתרע אז גן־הירק,

כרמי הגפן והזית הצעירים ושדות הפלחה.


  • אבל מי גר פה בבית־השייח' לפני אתם? – שאל עמית.

  • השייח' ואשתו ובניו גרו פה לפנינו…

  • השייח' הזה היה ערבי?

  • כן, עמית, ערבי.

  • אז איפה הוא גר היום, סבתא?

למה הוא נתן לכם פתאום את הבית שלו?

אנחנו רצינו מאוד אדמה, בכדי לבנות לנו את בית־השיטה

והוא היה זקוק לכסף וכך הוא מכר לקרן־הקיימת

את האדמה בשבילנו – כך השבתי לעמית.

  • והוא לקח איתו את כל הילדים שלו למקום אחר?

והם לא בכו?

  • לא ראיתי, עמית, לא ראיתי אותם, כשהם הלכו מכאן…

  • סבתא, בואי נחטט בבית!

אולי נשאר משהו, משהו קטן, מהערבים שגרו פה פעם!

  • טוב. חטט לך כמה שאתה רוצה, עמית.

חיפש לו עמית וחיפש בתוך בית השייח' האפלולי, ההרוס למחצה, שהיו בו שקים עם זבל כימי ומצבורי אשפה.

לבסוף הביא לי עמית פייה של כד־חרס, של ג’רה, וקרא:

– סבתא, מצאתי “עתיקה”!

(מאז הייתה שמורה “העתיקה” של עמית במשך שנים, במקום כבוד על האצטבה).

ועמית עדיין חופר ומחטט בכל מקום הרומז על עתיקות…


ובינתיים, כבר נמצאו עתיקות לרוב במקומותינו, עתיקות אמת.

שרידיה של כנסייה, של גת עתיקה ועוד חדר בנוי באדמה

שתפקידו עדיין לא נודע,

וגם כד חרס נמצא בתל בית־השייח', מימים שטרם הוגדרו

ובו אוצר מופלג ויפהפה:

מטבעות, שרשרות, חרוזים, טבעות ואצעדות.


בטיול הבר־מצווה שלו, בעמק דותן, מצא עמית חותמת

שזוהתה על־ידי מחלקת העתיקות הישראלית – כחותמת עברית,

וימיה מן האלף השני שלפני הספירה.

– עמית – אמרתי לו למראה החותמת:

אולי זו חותמת של דבורה הנביאה?

– ואולי היא של אבימלך בן־גדעון השכמי.

גם הוא “התעסק” שם בסביבה ההיא?

– ואתה עוד זוכר את “העתיקה” שמצאת בבית השייח'?

– אז, את סידרת אותי, סבתא, זה היה סתם שבר של ג’רה!


רק באותו יום, זרקתי את החרס, שאומנם היה כזה…

כשסיים עמית את לימודיו בי"ב, כתב את עבודת־הגמר שלו.

על מה כתב?

על “בתי־כנסת עתיקים בעמק שלנו ובעמק בית־שאן”.


הוא שנאמר,

– אם גרעין זרעת, בטח.