הקדמה    🔗

גבולותיה של ארץ־ישראל משמשים יעד למחקר היסטורי מזה כמאה שנים ויותר. בין החוקרים יש כאלה המנסים לזהות את מיקומם של גבולות ארץ־ישראל בעבר, בתקופות המקראיות ובתקופת בית שני, כמו בכל תקופה משמעותית אחרת בתולדות ארץ־ישראל. יש המנסים לאתר את גבולותיה של הארץ על פי ההלכה היהודית או לשרטט את גבולותיה של ‘הארץ הקדושה’ לנוצרים ולמוסלמים. לקורא המתעניין מוצעים אטלסים היסטוריים מפורטים כמו גם ספרי מחקר ומאמרים.

מול השפע במחקרים על גבולות העבר בולט המחסור בדיון מדעי על התהוותם של גבולות ארץ ישראל בעת החדשה. תהליך זה, שהחל במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה ועדיין לא הסתיים, לא זכה לדיון מדעי נרחב, הן בשל הימנעותם של החוקרים לדון בבעיות ותהליכים שטרם נסתיימו והן בשל חוסר הנגישות למסמכים המפרטים את תהליך התגבשותם של גבולות הארץ בעידן המודרני. בין המחקרים הבודדים ראוי לציון מחקרו של פרישוואסר־רענן, שפרסם באנגלית ספר בנושא. ספרו החלוצי התבסס אז על מסמכים שפורסמו בידי הארכיונים הבריטיים אך לא ניתן היה אז לעיין בכול המסמכים הנוגעים בדבר. ספרו המעולה של משה ברור גבולות ארץ ישראל שיצא לאור בסוף שנות השמונים התבסס על מסמכים מפורטים יותר אך עיקר עניינו בדיון בתורת הגבולות ברקע ובהשלכות הגיאוגרפיות של קווי התיחום של ארץ־ישראל. ספר יסוד זה עוסק למעשה רק בעיצוב גבולות הארץ במאה העשרים, והוא מסתיים בדיון בסוגיות קו הגבול בין מדינת ישראל לבין מצרים. ספר נוסף העוסק בסוגיה אחת – תכנית החלוקה של הוועדה המלכותית הבריטית, נכתב לאחרונה בידי יוסי כץ. מעבר לכך פורסמו מספר מאמרים מדעיים על ידי חוקרים שונים והיבול עדיין דל.

גבולותיה של ארץ־ישראל וקביעת גבולותיה של מדינת ישראל עומדים היום במרכז דיון ציבורי־פוליטי. בעת כתיבת שורות אלו עומדת ישראל בפני דיונים על תיחום גבולותיה בצפון־מזרח המדינה – מול סוריה, כמו גם בעצם הדיון הבעייתי בקביעת גבולותיה עם הרשות הפלשתינאית. דיונים אלה, המונהגים בידי קברניטי המדינה, סופם שישפיעו על גורלם של מאות אלפי אנשים, משני צידי הקווים הסופיים. בשל כך גולש הדיון משולחנות המשא־ומתן ומגיע לכל בית בישראל ובשכנותיה. נראה, איפוא, הצורך להניח בפני הציבור בישראל מחקר שיעסוק בתהליך המדיני־פוליטי שעמד ביסוד התהוותם של גבולות הארץ בעת החדשה.

הספר המוגש כאן עוסק בשלב הראשון של תהליך זה, מראשיתו, במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, עת החל התהליך בו עוצבה ארץ ישראל כשטח בעל ייחוד גיאוגרפי־פוליטי ועד לשלב בו הוקמה מדינת ישראל, באביב 1948. מהלך זה סיים את השלב הראשון בו נקבעו גבולותיה של הארץ בידי גורמים חיצוניים, ששלטו בארץ ככוח זר, כובש, המכתיב גבולות ללא התחשבות ברצונם של תושבי האיזור. מעת הקמתה של מדינת ישראל ועד היום, שונו הגבולות כתוצאה מתהליכים בהם היו מעורבות המדינות העצמאיות – מדינת ישראל, מצרים, ממלכת ירדן, סוריה ולבנון ותהליך זה עדיין נמשך. פרק זה ראוי על כן לחכות עד לסיומו כדי שיוכל להיות מוצג בשלמותו לקוראים. הדיון בשלב הראשון איננו רק דיון היסטורי־פוליטי. קביעות שהושגו בתקופה זאת מלוות אותנו עד היום. קווי הגבול בין ישראל לבין מצרים, בין ישראל לבין ממלכת ירדן, ולמעשה גם קו הגבול בין מדינת ישראל ללבנון נקבעו ותוחמו בתקופה זאת. גם רעיון חלוקתה של הארץ לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה ערבית, הועלה כבר בתקופה ראשונה זאת. הדיון עם כך איננו עוסק בעבר בלבד אלה מציג גם את הסיבות לתיחומי הגבולות בהווה ואולי אף בעתיד.

הרעיון לכתיבת ספר זה הועלה לפני מספר שנים. עוד בלימודי בעבר הפנה פרופסור מאיר ורטה ז“ל את תשומת לבי לנושא גבולות ארץ־ישראל ושיעוריו הם שדחפו אותי לבחון תהליך זה ועל כך אני חייב לו תודה. רעי המלומדים, שלום רייכמן ז”ל מהאוניברסיטה העברית ומשה ברור מאוניברסיטת תל אביב עודדו ויעצו לי בשלבים שונים של העבודה. בעבר פרסמתי מספר מאמרים בנושא ותמיכתו וייעוצו של משה ברור היו חשובים לכל אורך הדרך. המרכז למורשת בן־גוריון בקריית שדה־בוקר תמך בנדיבות בעריכת המחקר ולמנהלו, טוביה פרילינג, חלק נכבד בהחלטה ובאפשרות לפרסם את המחקר. אברהם (אברשה) טנא הפליא בעריכה הלשונית של הכתוב ובשרטוט המפות התחלקו תמר סופר מהאוניברסיטה העברית ואורנה צפריר־ראובן מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל־אביב. כן ברצוני להודות לשאול שרגאי, מנהל ההוצאה לאור במרכז למורשת בן־גוריון, לספי סיני, הסדרית, לרותי בית־אור, מעצבת העטיפה, ולשלומית עמיר־זרמי שבדקה את כל קטעי האנגלית. לכולם התודה והברכה.

כול האמור בספר איננו משקף אלא את ראייתי ופרשנותי שלי לתהליך ואין בכך כדי לערב איש מהנזכרים לעיל בכל דעה ומידע המובא לעיל. להם הברכות והתודות וכל האחריות לנאמר היא עלי.

גדעון ביגר

תל־אביב וקריית שדה־בוקר

יוני 2000

 

מבוא: הגבול ותפקידו בהוויה המדינית־הסטורית    🔗

א. המדינה והגבול    🔗

נופים גיאוגרפים יישוביים הינם המייצגים הבולטים ביותר של מהות ההוויה האנושית. כל יישוב, בית, עיר או כביש הינם ביטוי מוחשי לכלל הידע, ההבנה והשאיפה האנושית, והינם המאפיין הברור ביותר לפעולה האנושית. כל נוף גיאוגרפי, הנגלה לעין המשקיף, נוצר בנקודה מסויימת בעבר, והוא תוצר של תהליך, שהתבצע ומתבצע לאורך זמן. בתהליך זה מעורבים אלמנטים גיאוגרפיים־פיזיים ובהם פני השטח, מבנה הקרקע, תכונות האקלים והפעילות האנושית המעצבת, המשתמשת ומתאימה את עצמה לחיים בנוף פיזי זה. הנוף היישובי הוא, איפוא, ביטוי מוחשי לתפיסות עולם, למאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים, לכישרון ולידע טכנולוגי, הבאים לידי ביטוי בדרך בה מעצב האדם את עולמו. הנוף הגיאוגרפי יישובי של ההווה הינו תוצר של כלל התהליכים, שהאדם היה מעורב בהם במשך כל תקופות קיומו. העבר חי, פועל ומשפיע על מהותו של ההווה, בעצם היותו חלק מהוויית הקיום האנושי. אלמנטים יישוביים רבים, שנוצרו בעבר, אינם מתקיימים עוד בשטח, ורק זכרונם נשאר קיים בתודעה האנושית הן דרך תיאורים שנכתבו בזמנם, והן על־ידי שרידים, ההולכים ומתגלים לנגד עיניו של החוקר.

העולם שאנו חיים בו כיום, בראשית האלף השלישי, מורכב מלמעלה ממאתיים מדינות ריבוניות, ועוד כמה עשרות מושבות ושטחי חסות, המופרדים זה מזה על־ידי גבולות בין־לאומיים. קו גבול בין מדינות הוא אחד הביטויים המוחשיים לתוצאותיה של ההוויה האנושית בכלל ולתהליכים פוליטיים־הסטוריים בפרט. כל קו גבול הינו אלמנט נוף הקיים בשטח ומשפיע על סביבתו הקרובה והרחוקה. השפעה זאת הינה יישובית־מרחבית אך גם מדינית־פסיכולוגית. קו גבול הינו תוצר של כוח ועוצמה פוליטית וצבאית, שנוצרת בתקופה מסויימת, והוא משקף את שיווי־המשקל הפוליטי בין שתי היחידות המדיניות הנמצאות משני צידי הקו. כל יחידה מדינית מתאפיינת בין השאר בקיום טריטוריה ריבונית. טריטוריה זאת מוגבלת בקו הגובל אותה מטריטוריה ריבונית אחרת, ופגיעה בקו כפגיעה בעצם קיומה של המדינה. מיקומו של קו ההפרדה הינו תוצר כוחה ועוצמתה של המדינה, כאשר קו זה נוצר, וקיומו לאורך זמן מתאפשר בזכות המשך קיומו של מערך כוחות פוליטיים ביחסי המדינה עם שאר העולם. קווי גבול יכולים להיראות כקווי שבר או כקווי חולשה, שלאורכם קיים סיכוי רב לפריצת סכסוכים בין מדינות הגובלות זו בזו. לעיתים משקף קו הגבול מצב אנכרוניסטי – כאשר הקשר בין מצבה הנוכחי של המדינה ובין מהותו של קו הגבול שלה הוא הסטורי ולא פונקציונלי. במקים כאלה נוטה קו הגבול להשתנות בעקבות לחצים של המדינה או בעקבות לחצים עליה. הלחצים גורמים לעיתים לשינויים בקו הגבול. שינויים אלה מתבצעים על־פני השטח, ונרשמים בקורות האנושות. כל קו גובל נוצר כתוצאה ממקבילית־כוחות בין מדינות שונות בנקודת זמן מסויימת. אופיו ומיקומו של קו הגבול נקבעים על־פי תפיסות העולם, על־פי העוצמה ועל־פי האידיאולוגיות של המשתתפים בתהליך. תפיסות עולם אלה באות לידי ביטוי במשא־ומתן מדיני וצבאי. איתורו של קו הגבול בשטח וסימונו משקפים את הידע הטכנולוגי־קרטוגרפי, והסדרי המנהל לאורכו הם תוצא של תפיסות העולם של המדינות השונות משני צדדיו. כאשר הגיאוגרף פרידריך ראצל השווה את המדינה לאורגניזם חי, הוא דימה¹ את הגבול לעור של הגוף המדיני החי. כמו כל עור בגוף חי הוא משמש הן להגנה והן למקום בו מתקיים קשר של חיבור עם העולם החיצוני. לדעתו של ראצל אי־אפשר להפריד בין הדיון בגבול לבין הדיון בכלל המדינה. הגבול הוא, למעשה, השתקפות כוחה של המדינה, ומשפיע בעצם קיומו על כוח זה. גיאוגרפים אחרים הוסיפו לדימוי זה, ואף טענו כי ‘כמו עורו של אדם, לגבול יכולות להיות מחלות משלו ומצבו יכול לשקף את מצב הגוף בכללותו’. אף כי תפיסת עולם זאת נדחתה כמיושנת, הרי הקביעה שקיים קשר הדוק בין אופיו של הגבול לבין אופיה של המדינה שרירה וקיימת.

ב. מהותם של גבולות פוליטיים    🔗

גבולות פוליטיים בין־לאומיים הם קווי גבול, שנקבעו במשא־ומתן מדיני בין מדינות ריבוניות. קווים אלה מבטאים את התחום המרחבי של הסמכויות הפוליטיות המתקיימות משני עברי הגבול. קו גבול מופיע על המפה כקו דק, חסר מימד מרחבי, והוא מפריד בין שטחי המדינות, השוכנות משני צדדיו. מהותו של קו ההפרדה איננה מוגבלת לפני השטח עצמם, וההפרדה מתבצעת הן לגובה השטח – קביעת קו תיחום אווירי – והן לעומקו, כך שיפריד בין משאבים תת־קרקעיים. ניתן, איפוא, לראות בקו הגבול כעין לוח, בעל מימדי גובה ועומק, המפריד לכל אורכו וגובהו בין יחידות טריטוריאליות פוליטיות שונות. תיחום טריטוריאלי של שטחי ריבונות הוא תופעה עתיקת יומין, שראשיתה עוד בחלוקת שטחי ציד ודיג של קבוצות הנוודים בתקופות פריהסטוריות. עם התגבשותן של בעלויות על קרקע מוסדו הנהלים שקבעו את תחומי הבעלות, ויצירתן של המדינות קבעה לראשונה את המושג של גבול בין־לאומי. הסכמים מפורטים הקובעים תיחום מדיני זה או אחר קיימים לאורך כל ההסטוריה, וסימנים רבים הותוו כדי לציין מיקום קו זה או אחר (החומה הסינית, חומת הדריאנוס באנגליה ועוד). עם זאת – סימון גבולות על־פני מפה, והעברת סימון זה לשטח הם תופעה חדשה יחסית. רק לאחר שעולם הידע הקרטוגרפי יכול היה ליצור מפות עדכניות המוסכמות על הכול אפשר היה להשתמש במפות אלה כדי לסמן גבולות מדיניים כחלק מהסכמים. המפות הראשונות, שהיו חלק מהותי מהסכם גבולות, הוכנו בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה – עת נקבעו גבולות השליטה של מדינות החסות של האימפריה הצרפתית, בתקופת נפוליון. הקרטוגרפיה הצרפתית הגיעה בעת ההיא למדרגה גבוהה של ידע והפקה, והדיונים המדיניים על מיקומם של קווי הגבול יכלו להיעזר בה. מתקופה זאת ואילך אפשר לדבר על קווי גבול פוליטיים בין־לאומיים. גבולות, בעצם מהותם, מהווים נושא לעיסוק ולמחקר של אנשי מעשה ושל אנשי האקדמיה, ולעיתים פעולותיהם משולבות זו בזו. אנשי המעשה – מדינאים, משפטנים, אנשי מנהל, מודדים ואנשי צבא – מעורבים כל אחד בתחומו, בצד מעשי זה או אחר של הגבול, ואילו אנשי האקדמיה חוקרים את עצם קיומו של הגבול, ולעיתים אף מעורבים בתהליך התווית הגבול².

המדינאים יודעים, כי גבולות הינם אובייקט רגיש במערכת היחסים הבין־לאומית, ואיום על גבולות אלה מניע לעיתים הליכים פוליטיים מרכזיים. למשפטנים מסמן הגבול את שטח המגע בין ריבונויות נפרדות ובין שיטות משפט שונות. המודדים מודעים לבעיות של סימון קווים בשטח, והם מעוניינים להקטין את הקשיים במציאת הקו המדוייק ובאחזקתו. סימון לא מדוייק עלול לגרום לסכסוכים מקומיים הקשורים בבעלויות על שטחי עיבוד, מחצבים וכדומה, ואלה עלולים להתפתח לעימותים בין־לאומיים. לאנשי צבא הגבול הינו השטח הראשון להגנה והמקום ממנו תתחיל כל התקפה, ולכן כל גבול הינו מטרה לפעילות צבאית בפני עצמה. אנשי מעשה אלה רואים בגבול נושא לתעסוקה יום־יומית. לעומתן ההסטוריונים, הגיאוגרפים ואנשי מדע המדינה רואים בגבול בעיה אקדמית יותר מאשר בעיה פרקטית. איש מדע המדינה רואה בגבול את התיחום המוגדר של המדינה, והוא מעוניין בקריטריונים להתהוותו. ההסטוריונים חוקרים את תופעת הגבול כתוצאה וכגורם לסכסוכים, לתהליכים ולמגעים בין מדינות. ההסטוריון יעסוק בהתפתחות הגבול, ואיש מדע המדינה – במהותו של הגבול.

הגיאוגרף מעוניין בגבולות בשל שתי סיבות, בין אם הוא עוסק בתהליך התפתחות הגבול כהסטוריון ובין אם הוא עוסק במהותו של הגבול כאיש מדע המדינה. מיקומו ואופיו של כל קו גבול הינו תוצאה של יחסי גומלין בין גורמים רבים אשר חלקם גיאוגרפיים. עם זאת – לאחר שקו הגבול הותווה, הוא משפיע על הנוף סביבו כמו על התפתחותן של המדינות הנפרדות. שני נושאים אלה נלמדים ונחקרים בידי גיאוגרפים³.

ג. סיווג גבולות    🔗

המחקר הגיאוגרפי בנושא הגבולות מתמקד בצורתם של קווי הגבול, בתפקודם של הגבולות ובתהליך התפתחותם. סיווגי גבולות על־פי צורתם ועל־פי אופיים נעשו על־פי מיקומם ביחס לתופעות פיזיות או תופעות תרבותיות על־פני השטח. הסיווג המוכר ביותר הוא החלוקה לגבולות טבעיים ולגבולות מלאכותיים. סיווג זה נעשה בידי הלורד הבריטי נתנאל קרזון בשנת 1907. עקרונות סיווגו⁴ אינם מקובלים בין אנשי המחקר כיום, אולם הם חשובים לענייננו בשל קרבתם בזמן לתהליך עיצוב גבולותיה של ארץ־ישראל בעת החדשה. בתקופה זאת היתה התייחסות רבה לדעותיו של קרזון בשל אישיותו של המסווג: הוא שימש כשר החוץ של ממשלת בריטניה בתקופה שבה עוצבו הגבולות של ארץ־ישראל – בראשית שנות העשרים. קרזון סיווג את הגבולות על־פי התייחסותם (או אי התייחסותם) לצורות נוף פיזיות. הוא הבחין בין גבולות טבעיים – גבולות המתבססים על נהרות, הרים, ביצות ומדבריות – ובין גבולות מלאכותיים – גבולות אסטרונומיים המבוססים על קווי אורך ורוחב, גבולות מתמטיים, המחברים שתי נקודות מוגדרות וגבולות התייחסות, הכוללים קווים ישרים וקשתות מעגל, המחברות נקודות התייחסות בשטח.

קווים פיזיים נבחרו לתפקודם כקווי גבול מדיניים בשל קיומם הבולט בשטח, בשל חוסר האפשרות ‘להזיזם’ ממקומם, ובשל הקלות היחסית בהגדרתם. כמו־כן נראה היה בדורות הקודמים, כאילו מעשה הבריאה שהביא לעיצוב הנוף הפיזי התווה ‘גבולות טבעיים’ בין עמים ובין שבטים, והמעשה המדיני־פוליטי הנכון צריך לשאוף לאתר קווים אלו ולקבוע אותם כקווי גבול מדיניים. הנוחות הצבאית בהגנה על קווים אלו תרמה גם היא לרצון להשתמש בהם כקווי גבול בעידן של מאבקים צבאיים בין מדינות העולם. הדיון בתקפותם של נהרות ורכסי הרים כמעצבי גבול מעלה בעיות רבות.⁵ נהרות הם צורות נוף, המפרידות בין מישורי הצפה ותרבויות נהר אבל גם מאחדות ביניהם. הנהר מהווה מכשול למעבר בין שתי גדותיו, אך הוא משמש גם כנתיב תחבורה לפעילות מסחרית ענפה. באגני הנהרות שוכנות אוכלוסיות הומוגניות לפחות מבחינה כלכלית. אוכלוסיות המתקיימות משני צידי הנהר נוטות לשתף פעולה ביניהן בשל הצורך בדיונים משותפים על גישור, סיכור ובעלות על השטחים המושפעים משינוי בזרימת הנהר.

במשפט הבין־לאומי מקובל, שבכל מקרה בו מועבר גבול מדיני בנהר, קו הגבול הוא הקו המחבר את הנקודות העמוקות ביותר בערוץ הזרימה. כך מתאפשר שיט חופשי למדינות השוכנות משני צידי הנהר, ולכן קו זה עדיף על קו העובר במרכז שטח הפנים העליון של הנהר, כי זה משתנה בכל גיאות ושפל. באירופה מצויים גבולות נהר רבים, ובייחוד בולט הדבר בעולם החדש – באפריקה ובאסיה – שם הועברו קווי הגבול לאורך קו פיזי מוגדר בשטחים שלא היו מוכרים לקובעי קו הגבול. קביעתם של הירדן והירמוך כחלק מגבולה של ארץ־ישראל מהווה דוגמא לתופעה זאת⁶

רכסי הרים הם מקומות בולטים בשטח, המהווים מכשול לתנועה נוחה, ועל־פי־רוב הם חסרי יישוב צפוף. רכסים מעין אלה מסמנים לעיתים קרובות את תחום השטח המיושב, ומאפשרים קיום קו הגנה נוח בין אוכלוסיות פוליטיות שכנות. עם זאת, השימוש הנפוץ בקווי פרשות מים, לצורך תיחום גבולות, יוצר לעיתים קרובות בעיות של הפרדה בין אוכלוסיות הומוגניות, החיות בשטח, ונודדות בין שני צידי קו פרשת המים. קביעת הגבול במקומות הללו עלולה לשנות את אורח החיים של תושבי האזור, כפי שאכן קרה בתהליך קביעת הגבול הצפוני של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי ולאחריה. נוסף על כך רוב רכסי ההרים כוללים כמה רכסים מקבילים ולא רכס גבוה ובולט אחד, ולכן קיים קושי בזיהוי המדוייק של קו פרשת המים, שהרי לא תמיד מדובר בקו המחבר את הנקודות הגבוהות בשטח. תופעה זאת גרמה, למשל, לסכסוך בין מאה שנה ויותר בין ארגנטינה לבין צ’ילה.

קווי הגבול המועברים באזור ביצה ומדבר מחלקים על־פי־רוב אזורים בלתי מיושבים אלה בין שתי מדינות, אך לעיתים מבקשת מדינה לקבוע את גבולה מעבר למדבר כדי ליצור מרחב הגנתי נוח. ראוי לציין כי קרזון הבין בשנת 1907 כמה חשוב היה למצרים לקבוע גבולה ממזרח למדבר סיני, בשל תחושת הביטחון שקו זה מקנה לה.

סיווגו של קרזון שימושיים היום בעיקר בקרב מדינאים ומעצבי דעת הקהל. המונח ‘גבול טבעי’ הפך זה מכבר לטיעון פוליטי בקביעה זו או אחרת של קו הגבול. קרזון עצמו דיבר על ההבדל בין גבולות טבעיים אמיתיים, כלומר אלה המועברים לאורך קו נוף בולט לבין אלה ‘אשר נתבעים על־ידי מדינות כטבעיים על בסיס שאפתנות להתפשטות, תועלתיות ובעיקר רגשיות. הניסיון ליישם גבולות מסוג זה הינו האחראי למלחמות רבות ולכמה מהתהפוכות הטרגיות ביותר בהסטוריה’⁷. אבחנתו זאת לא נקלטה כזכור על־ידי מדינאים ופוליטיקאים רבים, ואף בתהליך עיצוב גבולותיה של ארץ־ישראל שימש הנימוק ‘הטבעי’ כגורם בדרישה לקו זה או אחר.

סיווג אחר של קווי גבול מתייחס לקשר בין מיקום הגבול לבין התפתחות הנוף היישובי ⁸. גבול ‘קדמני’ הוא זה שקדם להתפתחות המלאה של הנוף התרבותי, ובתהליך עיצוב הנוף היה תפקיד גם לקו הגבול. כך, למשל, היה בתיחום קו הגבול בין ארץ־ישראל לבין עבר־הירדן, בערבה. גבול ‘חלוצי’ קיים בנוף בתולי, שאין בו כלל פעילות יישובית עד שמגיעה לאיזור התיישבות, המתאימה את עצמה למיקומו של קו הגבול. כך היה למעשה בגבול בין ארץ־ישראל למצרים. שם, לאחר קביעת קו הגבול, הוקמו רפיח, עוג’ה על־חפיר (ניצנה) ואף טאבה ואום־רשרש (אילת). גבולות ‘עוקבים’ נוצרים לאחר קיום יישוב באיזור, והם מתייחסים לנוף היישובי הקיים, כפי שהיה בעת התוויית הגבול הצפוני של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי. כאשר אין כל קשר בין התוויית הגבול לבין הנוף היישובי באיזור, הגבול הוא ‘גבול נכפה’, כפי שהיה בעת קביעתן של קווי שביתת־הנשק של ישראל לאחר מלחמת העצמאות. גבולות ‘קדמניים’ מאפיינים אזורים של התיישבות אירופית מעבר לים – בצפון אמריקה ובדרומה ואף באוסטרליה. גבולות ‘עוקבים’ מאפיינים את גבולות אירופה בהווה. מרביתם נוצרו כפועל־יוצא מתפרוסות יישוביות שונות. גבולות ‘נכפים’ מאפיינים אזורים קולוניאליים, שנוצרו לאחר דיונים בין מעצמות אימפריאליות, בהתעלמות מלאה מהנוף התרבותי־יישובי שבו הועברו.

סיווגים אחרים של גבולות נעשו על־פי אופיו התפקודי של קו הגבול. כך סווגו גבולות על־פי מידת חופש התנועה דרכם – מגבולות פתוחים לחלוטין ללא ביקורת ועד לגבולות חסומים⁹. סיווגים אחרים דנו באפשרות ההגנה של גבולות – מגבולות חסרי הגנה ועד גבולות מוגנים.

לסיווג סוגי הגבולות יש ערך בארגון מידע גולמי גיאוגרפי, הסטורי ופוליטי, אך אין בו כדי ליצור מטרה בפני עצמה. הסיווג צריך להיות מבוסס על מחקרים אמפיריים ואף להפרות מחקרים אלה, אך ‘באופן מסורתי נטו מחקרים לעסוק בסיווג גבולות בעיקר כמטרה בפני עצמה ולא ככלי עזר ליצירת היפותזות להבנה ולהשוואה בין גבולות ואפיים והבעיות הקיימות באזורי הגבול שבין יחידות סוברניות’¹⁰. בהמשך הדברים אפשר יהיה לראות כי כל קו גבול בארץ־ישראל שייך לסיווג זה או אחר. עם זאת כבר קבע חוקר הגבולות ג’ונס, כי ‘כל גבול הוא ייחודי ולכן רוב ההכללות, תקפותן אינה ברורה’.¹¹ לדעתו של ג’ונס, אפשר לסווג את קווי הגבול על־פי קווי אופי רבים ושונים, אך ‘כל סיווג הוא מלאכותי’.

גישה זאת הביאה את החוקרים לבחון את תהליך יצירת הגבולות ואת השינוי החל בהם לאורך זמן מתוך ניסיון להגיע להכללות – לא על פי המורפולוגיה (צורת הגבול, אופיו ומיקומו) כי אם על פי תהליך עיצובם, בגישה עיתית – לאורך זמן. השינויים בקווי הגבול של המדינות שימשו כנושא הדיון הראשי בגיאוגרפיה במשך שנים רבות. א' פרימן הצהיר עוד בראשית שנות השמונים של המאה התשע־עשרה בספרו גיאוגרפיה הסטורית של אירופה, כי כוונתו ‘לעקוב אחרי גודל השטח, אשר המדינות והאומות השונות של אירופה והשטחים הסמוכים אליה החזיקו בזמנים השונים בהסטוריה העולמית, לציין את הגבולות השונים אשר היו למדינות ואת המשמעות השווה של השימוש בשמות המדינות לאורך זמן’.¹² התפתחותם של קווי הגבול השונים באזורים השונים של העולם והניסיון ליצור הכללות בתהליכים אלה הביאו גם הם לשפע של מחקרים על היווצרות הגבולות.

ד. השלבים בעיצובו של קו גבול פוליטי    🔗

מחקר גיאוגרפי־הסטורי, הדן בגבולות מדיניים, עוסק מטבעו בשני נושאים עיקריים: האחד קשור בעצם התהוותו של הגבול ובמיקומו של זה בשטח. קו גבול פוליטי הינו תוצאה של סינתזה בין גורמים ותופעות רבות, וחשיפת השלבים שהביאו ליצירתו של קו הגבול הינה, איפוא, השלב הראשון של כל דיון במהותו של הגבול. הנושא האחר הוא השפעתו של קו הגבול, מרגע שנוצר, על תהליכי השינוי הגיאוגרפיים העוברים על המדינות הממוקמות משני צידי הגבול. שינויים אלה מתייחסים לכלל שטחן של המדינות, אולם השינויים באיזור הגבול הם המפליגים ביותר. שינויים אלה יכולים להתבטא הן במרחב הגיאוגרפי הממשי (בינוי, כבישים, מחסומים, עמדות צבאיות ועוד) והן בהשפעתם של קווי הגבול על התנהגותם היישובית־פוליטית של תושבי האיזור והמדינה. התושבים של אזור הגבול והמערכת המדינית־פוליטית הכלל ארצית מושפעים מעצם קיומו של קו הגבול ומאופי ההתפתחויות והאירועים המתרחשים סביבו, ועובדה זאת משפיעה על היווצרותם של קשרים או של סכסוכי גבול בין המדינות משני צידי הקו. מהלכים הסטוריים רבים נבעו ממיקומו של קו גבול מסויים, שלא היה נוח לאחד הצדדים, ובכך הביא לשאיפות לשנות קו זה כדי להשיג מטרות הסטוריות, פוליטיות, אסטרטגיות, כלכליות ואחרות. וכך גורם מיקומו של קו הגבול להתרחשויות הסטוריות, שנים ודורות לאחר שהותווה בשטח. שינוי במערך הכוחות הפנימי או החיצוני של מדינה, יחסיה עם שכנותיה והתפתחויות יישוביות לאורך קו הגבול עצמו הם, איפוא, נושא לדיון גיאוגרפי־הסטורי.

גבולות בין מדינות נתחמים, כאמור, כתוצאה מתהליך הסטורי־פוליטי. במקרים מסויימים מסמנים הגבולות את תחום ההתפשטות הפוליטית ואת כיבושיה של המדינה. כך עוצבו, למשל, גבולותיהן של ארצות־הברית, צרפת ורוסיה. יש הרואים בגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל תוצר של תהליך הסטורי דומה. במקרים אחרים קווי הגבול נכפו והותוו בידי כוחות חיצוניים בדרך של כיבושים או לאחר משא־ומתן בין המעצמות. גבולותיהן של מדינות שונות במרכז אירופה, שנקבעו לאחר מלחמת־העולם הראשונה, וגבולותיה של ארץ־ישראל המנדטורית, הינם מסוג זה. גבולות מדיניים נוצרו בעיקרם במאות השנים האחרונות, וכמעט בכל הגבולות היתה מעורבת בתהליך לפחות מדינה אירופית אחת. למעשה, נראה כי המפה המדינית של עולמנו עוצבה בידי מדינות אירופה, אפילו הרחק מגבולות יבשה זאת.

לעִיתים נקבע הגבול רק לאחר התערבותו של בורר חיצוני, כפי שנעשה בסכסוך הגבול בין ארגנטינה לבין צ’ילה, בו שימשה בריטניה כבורר. קביעת קווי הגבול באה לעִיתים כסופו של תהליך המחלק איזור ספר בלתי מוגדר, המשתרע בין שתי מדינות, וחלוקה זאת נעשית במשא־ומתן בין המדינות המעורבות. כך חולקו האזורים הנייטרליים בצפון ערב הסעודית, וכך תוחמו גבולות ביבשת הקוטב הדרומי. בעולם המתפתח מקובל היה שמדינות חדשות ירשו את גבולותיהן של המושבות האירופיות הקודמות, ואלה אופיינו בידי אחד החוקרים שטען כי: ‘הגבולות הפוליטיים של אפריקה דהיום הם התוצר של משחק שח דיפלומטי בין המעצמות הקולוניאליות, משחק ששוחק על שולחנות הדיונים באירופה במשך שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, בידי אנשים שמעולם לא ראו את אפריקה’¹³. תופעה זאת קיימת עד היום בגבול הצפוני של ארץ־ישראל, שהוא ירושה של תהליך עיצוב גבולות אימפריאליים, בולט גם תהליך היווצרותם של קווי גבול מדיניים בהתאם לחלוקות מנהליות פנימיות שהונהגו בידיי שליטי האזורים השונים. החלוקה המנהלית של שטחי האימפריה הצרפתית באפריקה המערבית והמרכזית, כמו החלוקות המנהליות של בריטניה במזרח־אפריקה, יצרו את גבולותיהן של מרבית המדינות העצמאיות באפריקה. כך קרה גם בתהליך עיצוב גבולה המזרחי של ארץ־ישראל, שהופרדה מנהלית מהשטח שממזרח לירדן ולערבה.

ניסיון להציג הכללה של תהליך יצירת גבולות על־ידי משא־ומתן פוליטי – שהוא עיקרו של חיבור זה – נעשה בידי לפדל¹⁴, ופותח מאוחר יותר בידי ג’ונס. חוקרים אלה זיהו ארבעה שלבים בכל תהליך יצירת קו גבול: הקצאה (Allocation), תיחום (Delimitation), סימון (Demarcatoin) ומנהל (Administration). ‘ההקצאה’ מתייחסת להחלטה מדינית־פוליטית ברמה של ראשי מדינות – החלטה עקרונית על חלוקתו של איזור, על־ידי קווי הפרדה כוללניים. החלטה מעין זאת נעשתה לעיתים בשטח שלא היה ידוע די צורכו, ואוכלוסייתו מצומצמת. ההקצאה הפוליטית הראשונה נעשית על־ידי קביעת גבול באחת משתי צורות: האחת מאפיינת את הגבול כקו ישר בין שתי נקודות מוכרות (גבול מתמטי על־פי קרזון); והאחרת מציינת את הגבול לאורך אלמנט נופי פיזי בולט – גבול לאורך תוואי טבעי, נהר, רכס הרים, שהוא על־פי־רוב אינו מוכר די צורכו. גבולות מעין אלה אפיינו על־פי־רוב אזורים קוליניאליים, כאשר הממשלות המעורבות בדבר היו רחוקות ממקום המעשה. המשא־ומתן בשלב זה יכול להזיז קווי גבול עשרות ואף מאות קילומטרים וההתייחסות למיקום המדוייק אינה חשובה. אחד המעורבים בתהליך עיצוב הגבולות בעולם במאה התשע־עשרה סיפר, כי ‘בימים ההם לקחנו עיפרון כחול וסרגל ומתחנו קו בין שתי נקודות. שנה לאחר מכן נשלחתי לגרמניה כדי להשיג מהשלטונות שם אישור לקו הכחול, וההוראות שקיבלתי היו להשיג כל שטח אפשרי. צוידתי רק במפה אחת, מפה ימית בה אזור חוף הים סומן במדוייק, אך כל השאר היה לבן להוציא את הנהר שהתחיל ליד הנהר הגדול ונמשך לאורך 300 מייל על המפה. נהר זה היה צריך להיות נהר מרכזי גדול, אך למעשה לא היה כל נהר כזה, והנהר היחידי בשטח אורכו היה 3.5 מייל’.¹⁵ שלב ההקצאה נעשה בדרך־כלל בידי מנהיגי המדינות המעורבות בחלוקת השטח, ואלה מעבירים את הוראותיהם לשלב הבא.

בשלב ‘התיחום’ נקבעות ההחלטות בעניין בחירת מיקומו המדוייק של קו הגבול וסימונו על־גבי מפה. הדיונים נעשים סביב השולחן, רחוק מאיזור הגבול, ומשתתפים בהם פקידים בכירים של המדינות הנוגעות בדבר. כאשר נקבע המיקום של הקו, מתרגמים המשתתפים את החלטות ‘ההקצאה’, והדיונים נעשים סביב תזוזה של כמה ק“מ – עד עשרות בודדות של ק”מ – לכאן ולכאן מקו ‘ההקצאה’. תהליך זה מסתיים בדרך־כלל בהסכם משפטי־מדיני, והוא אמור לסיים סכסוכים בנושא מיקום הגבול, ומאפשר למדינות המשך פעולה בכל הנוגע לאיזור הגבול.

כאשר לאיזור הגבול יש יתרונות כלכליים או כאשר האינטרסים של המדינות המעורבות מצריכים קביעה ברורה של הקו, בחירתו של קו הגבול מתייחסת לאלמנטים נופיים, פיזיים ותרבותיים. קו גיאומטרי שנקבע בשלב ‘ההקצאה’ יישאר כזה בשלב ‘התיחום’, כאשר איזור הגבול חסר כל ערך כלכלי או כאשר המדינות המעורבות אינן מצליחות להגיע להסכם או כאשר קו הגבול מפריד בין שטחי שליטה שונים של אותו שלטון.

תהליך ‘התיחום’ יכול להתבצע סמוך לתהליך ה’הקצאה', אך לעיתים הוא יכול להתבצע זמן רב אחריו. לעיתים יש צורך בפעולות תיחום אחדות עד אשר אפשר לעבור לשלב הבא. הגדרת קו הגבול בשלב זה יכולה להיעשות בצורות אחדות. התיאור המקובל הוא תיאור הדומה להגדרת קו מסע תוך שימוש בנקודות התמצאות ובמרחקים המוגדרים ביניהן. כך נקבע, למשל, קו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל בשלב ‘התיחום’: ‘הגבול יצא מצמח ויחצה את ים כינרת עד לשפך ואדי מסעודיה, משם יסב במעלה ואדי זה, ואחר כך במעלה ואדי ג’רבה עד מוצאו; מכאן יפנה הגבול לעבר הדרך המחברת את קונייטרה עם בניאס ויפגע בה בנקודה הנקראת סוקוק…’.¹⁶ שימוש בדרך זאת של הגדרה מחייב להימנע מהגדרות בלתי מדוייקות ומהערכות מרחק. כל טעות בהגדרה יכולה להצטבר לרֵעותיה ולהביא למיקום הגבול בנקודות שונות מן הנקודות שהתכוונו להן. כאשר קו הגבול עובר באיזור לא מוכר, התיאור מתייחס רק לנקודות הראשית, שהקו עובר ביניהן. נקודות ההתייחסות יהיו אלמנטים פיזיים בולטים, אלמנטים תרבותיים כמו בתים או הצטלבות דרכים, נקודות אסטרונומיה של קווי אורך ורוחב ואף אותיות במפה מסויימת: ‘משפך זהרני על ה־N שבמילה ZAHARANI במפת 1:1,000,000 צפונה עד לנקודה 1680 על הר הלבנון’. השימוש באלמנטים פיזיים בולטים מקובל בשלב זה, בעיקר בשל הופעתם הברורה על המפות. לעיתים, כאשר מתחמי הגבול אינם מכירים את השטח, וכאשר המפות אינן מדוייקות, יכולות להתעורר בעיות בשלב מאוחר יותר.

בשלב השלישי, שלב ‘הסימון’ מעבירות קבוצות סקר וסימון את החלטת התיחום אל השטח. פעולה זאת נעשית בידי בעלי מקצוע, מודדים, סיירים ובמקרים רבים אנשי צבא, האמונים על שרטוט מפות ופעילות טופוגרפית אחרת. הפעולות הנעשות באיזור הגבול בשלב זה כוללות זיהוי קו החלוקה על־פני השטח והקמת סימונים כדי לציין את מיקומו של הקו. הסכם ‘התיחום’ קובע על־פי־רוב את הצורך בהקמתה של ועדת גבולות, את פרק הזמן שיינתן לה לעבודה ואת סמכויותיה בכל אשר להזזת הקו המקורי כדי שיתאים לתנאי השטח. כך נקבע בחוזה השלום עם תורכיה, לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כי לוועדת הגבול יהיה כוח לא רק לקבוע את אותם החלקים שהוגדרו כקו שיש לקובעו בקרקע, אלא, אם הוועדה תראה זאת לנכון, תוכל אף לשנות פרטים שיקבעו על־ידי גבולות מנהלים או אחרים. הוועדה היתה אמורה לפעול בכל מקרה קרוב ככל האפשר לקו שיתואר בהסכם, ולהתחשב ככל שאפשר בגבולות מנהליים ובאינטרסים כלכליים המצויים בשטח.

שלב ‘הסימון’ אינו מתבצע בהכרח לאחר סיום שלב התיחום. במקרים רבים, כאשר קו הגבול המיועד עובר באיזור ללא כל חשיבות אסטרטגית, כלכלית או אחרת, נדחה סימון הגבול לזמן בלתי מוגבל. במקומות אחרים בהם סימון הגבול לא נראה נחוץ – במדבריות ובמקומות שוממים אחרים – ובמקומות, שבהם עצם הסימון היה פעולה קשה, שאינה עשויה להביא כל תועלת מיידית, נדחה שלב הסימון ולעיתים לא מתבצע כלל. כך לא סומנו גבולותיה של ארץ־ישראל באיזור הערבה בכל תקופת השלטון הבריטי, ורק סמוך לסופה סומן קטע קטן באיזור ראש מפרץ אילת.

פעולותיה של ועדת סימון הגבולות עלולות להיתקל בבעיות של פירוש והסבר של הנוסח שנכתב בהסכם ‘התיחום’. בעיות אלה עלולות לנבוע משימוש במונחים בעלי משמעויות שונות או כאלה שאינם מוגדרים כהלכה כמו גם מתיאור בלתי מדוייק, הכולל שימוש בשמות מקומות המופיעים במפות אך אינם קיימים בשטח, או אף שימוש בתופעות נוף שאינן קיימות במרחב. השימוש במונחים בלתי ברורים יצר בעיות רבות בסימון הגבול. קו הגבול בערבה בין ארץ־ישראל לבין עבר־הירדן נקבע כיוצא ‘מנקודה בים האדום, שלשה מייל מערבה לעקבה, דרך מרכז ואדי ערבה…’,¹⁷ מיקומה של נקודת המוצא תואר תשע שנים מאוחר יותר כאחת משלוש אפשרויות: א) דרך ביתו של פיק פאשה – כק“מ אחד מנמל עקבה. ב) לאורך ואדי ערבה כלומר אחת משלוש אפשרויות של זרימת ואדיות הנמצאים בין 3 ל־4 ק”מ מעקבה. ג) 3 ק"מ ממבצר עקבה'. כמו־כן זוהו בעיות באזורים אחרים של קו גבול זה. תהליך הסימון הוא, על־פי־רוב, תהליך קצר ומתבצע תוך שבועות אחדים, בהתאם לאורך קו הגבול המסומן. סיכום עבודתם של חברי ועדת הסימון עובר על־פי־רוב חזרה לגורם המדיני, המאשר אותם כהסכם משפטי מחייב בין שתי המדינות המעורבות בקביעת קו הגבול.

שלב ‘המנהל’ קשור בניהולו של איזור קו הגבול בהתייחס לתיחומו בשטח. גם כאשר נעשה סימון מדוייק וברור, הרי שיש צורך לקבוע סדרי מעבר ותנועה בשטח הקרוב לגבול, האפשרות לחצייתו, טיב המגע שבין השטחים שנחצו על־ידי קו הגבול ובעיות מנהליות אחרות. שלא כמו שלושת התהליכים האחרים – שלב ה’מנהל' איננו סופי, ומדי פעם מתחדש הדיון על רקע שינויים בתשתית המנהלית של הגבול – הקמת תחנות מעבר, סלילת כבישי גישה חדשים, עיבוד קרקעות ועוד. בעיות חדשות שלא נחזו מראש יכולות להיחשף רק על רקע הניסיון המצטבר של מנהל אזורי הגבול. גם שינוי פנימי או חיצוני במערכת יחסי הכוחות המדיניים יכול להביא לשינוי במנהל הגבול, בלי שישנו את תיחומו. הסדרים מעין אלה נעשו לאורך כל הגבולות של ארץ־ישראל, ושינויים אלה העידו על מערכת היחסים המדיניים בין ארץ־ישראל לבין שכנותיה.

תהליך קביעתם של גבולותיה של ארץ־ישראל בעת החדשה החל במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה ועדיין לא נסתיים. גורמים שונים פעלו בתקופות שונות כדי לעצב את קווי הגבול, ופעולותיהם אלה הן שהביאו לתהליך הבלתי פוסק של השינויים המתמידים בגבולותיה של הארץ. תהליך זה הוא שיצר את המושג ‘ארץ רבת גבולות’ – נושאו של ספר זה. ראשיתו של התהליך בקביעת קו גבול פנימי בתוך האימפריה העות’מאנית בראשית שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה. סיומו של השלב הראשון בעיצוב גבולותיה של ארץ־ישראל התרחש כמאה שנים מאוחר יותר, ב־29 בנובמבר 1947, עת הוחלט בעצרת הכללית של האומות־המאוחדות לחלק את ארץ־ישראל ולהקים בה שתי מדינות לאומיות, יהודית וערבית. שלב ראשון זה מתאפיין בקביעות מדיניות, בידי כוחות חיצוניים, שנעשו באמצעים דיפלומטיים. הקמתה של מדינת ישראל וקביעת גבולותיה של הארץ מאז ועד היום הן תוצר של תהליך אחר שעיקרו שינוי קווי גבול כתוצאה ממלחמות ומאוחר יותר כתוצאה מהסכמי גבולות בין תושבי האזור לבין עצמם. תהליך זה טרם נסתיים. על כן יעסוק חיבור זה רק בשלב הראשון לקביעת גבולותיה המדיניים של ארץ־ישראל, מראשיתו ועד להחלטה של האומות־המאוחדות בנובמבר 1947.

 

פרק ראשון: תיחומה של הארץ בשלהי התקופה העות’מאנית    🔗

א. היכן היא ארץ־ישראל?    🔗

ארץ־ישראל בשמותיה ובכינוייה הרבים – ‘ארץ הקודש’, ‘פלסטינה’, ‘פילסטין’ ועוד – היתה כמובן, ידועה ומוכרת לכל מי שעסק בנושא. השמות הללו הופיעו גם במפות שונות שהודפסו בראשית התקופה הנדונה בחיבור זה, אך ההתייחסות לתיחום השטח לא היתה מוגדרת בהן במדויק. השם ‘פילסטין’ הופיע במסמכים עות’מאניים רשמיים, שעסקו בנושאים שונים הקשורים בארץ, אך לא היה כל ביטוי מנהלי מוגדר ומתוחם לשטח בשם ‘פילסטין’ (או בכל שם אחר) שהשלטון השתמש בו. המערכת המנהלית־טריטוריאלית של השלטון העות’מאני עברה תהפוכות ושינויים רבים במשך כל המאה התשע־עשרה. בשנת 1873 נקבעו סופית ההסדרים המנהליים לתיחום יחידות השלטון העות’מאני באיזור ארץ־ישראל המערבית. ההסדרים הללו החזיקו מעמד בשינויים קלים עד למלחמת העולם הראשונה. השטח המשתרע ממערב לירדן היה מחולק בין שלוש יחידות מנהליות ראשיות: צפונה של ארץ ישראל, מקו המקשר את האיזור שמצפון ליפו ועד לצפון יריחו והירדן, השתייך לפלך (איאלית) ביירות. איזור זה חולק למחוזות (סנג’ק) ביירות (עם הנפות – ‘קזה’ – ביירות, צידון, צור ומרג’־עיון), עכו (עם הנפות עכו, חיפה, צפת, נצרת וטבריה) ושכם (עם הנפות שכם, ג’נין וטול־כרם). מדרום לפלך ביירות שכן המחוז המיוחד של ירושלים, שגבולותיו בדרום היו בלתי ברורים וחפפו את גבול האזור המיושב בדרום הארץ.¹⁸ לאחר הקמתה של באר־שבע (1900) והרחבת תחום ההשפעה השלטונית לנגב המרכזי, הורחב תחום מחוז ירושלים עד לקו שעבר מדרום ים המלח דרך מעלה העקרבים, צפון מכתש רמון ועד לקו שנקבע בהסכם עם הבריטים בשנת 1906 (ראה בהמשך). עיקר הנגב המרכזי והנגב הדרומי היו חלק מפלך חיג’ז, שהשתרע גם על־פני סיני, כמו גם על־פני השטח ממזרח לערבה, וכלל את החלק המערבי של חצי־האי ערב (ראו מפה 1).

ערב מלחמת־העולם הראשונה הועלתה כוונה לצרף את השטח המצוי ממזרח וממערב לערבה, מדרום לנחל ארנון ועד למפרץ עקבה, לפלך דמשק, אך רעיון זה לא בוצע, כנראה, בפועל.¹⁹ השלטון העות’מאני לא כונן כל מחוז מיוחד ל’פלסטינה' (או ארזי אי מוקדסה – ארץ הקודש בתורכית) ושטחה של ארץ־ישראל חולק בין מחוזות נרחבים יותר, שמרכזם היה מחוץ לה. לגבי השלטון העות’מאני היתה ‘פלסטינה’ מושג ערטילאי המתייחס למרחב אך אינו מגדיר יחידה טריטוריאלית ברורה. חוסר הבהירות ליווה את השלטונות העות’מאניים עד לסוף שלטונם בארץ. גם לאחר שיצרו יחידה מנהלית מיוחדת – מֻתַצַרִפלִך אל־קודס (המחוז העצמאי של ירושלים), שהיתה כפופה ישירות לבירת האימפריה, וגם לאחר שנחתמו בראשית המאה המאה העשרים גבולות ברורים לסנג’ק זה,²⁰ עדיין לא היה ברור אם יחידה זאת היא ‘פיליסטין’ – ולכך מתכוונים השלטונות, כאשר הם דנים בארץ־ישראל – או שהמחוז המיוחד הוא רק חלק ממנה. חוסר בהירות זה התבטא גם ביחס להתיישבות המתחדשת של היהודים בארץ־ישראל. עם תחילת העלייה היהודית החדשה לארץ־ישראל בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, החל השלטון העות’מאני להוציא פקודות ותקנות, שנועדו להגביל את העלייה, את רכישת הקרקע ואת ההתיישבות. צווי השלטון הופנו למדינות שהעולים באו מהן ולנציגויות הדיפלומטיות בארץ־ישראל ולא ישירות לעולים, אך העולם היהודי, שגזרות העלייה היו מכוונות כלפיו, דן בבעיה זאת. פרסומים שונים בעיתונות, כתבים ומכתבים, מצביעים בבירור על כך שגם ליהודים וגם לשלטונות העות’מאניים לא היה ברור מה תכולתה המרחבית של גזירת העלייה. השלטונות, שרצו למנוע התיישבות יהודית בארץ־ישראל, היו מוכנים לקלוט יהודים בכל שטח אחר של האימפריה, אך לא היה ברור היכן מותר להתיישב והיכן אסור. המערכת המנהלית העות’מאנית נתנה לעיתים מקום להשערה, כי גזירות העלייה מתייחסות רק לסנג’ק (מחוז) ירושלים ולעיתים לכל השטח ממערב לירדן.²¹ בראשית שנות התשעים, כאשר הוגבלה העלייה, נכתב בעיתון האור כי הוראת השלטונות היא: ‘צריך לא לסייע ליהודים להשתקע בירושלים אחרי כלות הסיארה (העלייה לרגל) ויען נאסרה אחיזתם בפנים הפלך הזה, מי מהם שירצה להשתקע בארצות המלכות מלבד פלך ירושלים, עליו לבקש מהשער העליון להראות לו ארץ להתיישב בה’.²² גישה מצמצמת זאת, המכוונת את הביטוי ‘פלסטינה’ למחוז ירושלים בלבד, עולה גם במכתבו של לורנס אוליפנט, שנכתב עשר שנים קודם לכן, במוצאי שבועות תרמ“ב.²³ לטענתו ‘בשם פלסטינה הפארטא [הפּוֹרט או ‘השער העליון’ – כינויו של השלטון העות’מאני] מכוון רק לירושלים ולסביבותיה, אך חוף הים התיכון, השומרון, הגליל, העמק הצפוני, עמק הירדן ועבר־הירדן נקראים בשם סוריה ואם כך, הודעת הקונסול המפורסמת אינה נוגעת אלא רק בירושלים וסביבותיה’. גישה מצמצמת זאת הורחבה בעצת העיתון המליץ, שקרא לעולים בשנת 1891, 'וטוב טוב להתנחל מעבר לירדן אשר שם האדמה פנויה ובתולה ומחירה בזול… כי נתעכבה הכניסה לארץ הקודש… נקווה כי לא יוסיפו לבקש נחלה ביהודה ובגליל ויפנו אל עבר הירדן ובלי קול ובלי רעש ישורשו ויפרחו.²⁴ גם זאב ויסוצקי, שליח ‘חובבי ציון’ לארץ־ישראל, ענה במכתב משנת תרמ”ח (1888) כי ‘כן הדבר, גם הגליל נכלל בכלל האיסור’.²⁵ במכתב חוזר מאת מרכז ‘חובבי ציון’ בוורשה, שהופץ בשנת תרמ“ב (1882), נאמר כי ‘אזהרת ממשלת תורגמה לא נאמרה רק על יהודה ולא על הגליל’.²⁶ השלטון העות’מאני לא היה יכול, איפוא, להגדיר את תחומי איסור העלייה, ולצורכי איסור זה היתה בעבורו ‘פלסטין’ כל נקודה שיהודים עולים ניסו להקים בה יישוב חקלאי. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עת נדונו נושאי תיחום הגבול הצפוני של ארץ־ישראל, טען חיים מרגלית־קלווריסקי, מראשי חברת יק”א בגליל, כי ‘הממשלה העות’מאנית ראתה באיזור צידון עם ראשיה, מרג’־עיון, חצביה, הגולן והחוראן חלק מארץ־ישראל, ולא ניתן היה ליהודי לרכוש שם קרקעות ולהתיישב, דבר שניתן באזורי דמשק, חומס וחמה הצפוניים יותר’.²⁷

חוסר הבהירות באשר לתיחומה של ארץ־ישראל היה נושא לעיון ולדיון גם בקרב האוכלוסייה היהודית של הארץ. תיחומה של ארץ־ישראל, כפי שהציגו אותה חוקרים יהודיים, היה בעיה מורכבת. המחקר היהודי המסורתי, הנמשך גם בתקופתנו, עוסק בעיקר בזהויות טריטוריאליות הלכתיות־היסטוריות.²⁸ מחקר יהודי זה מנסה לעמוד על המשמעויות הטריטוריאליות של מושגים הלכתיים כגון ‘גבול ההבטחה לאבות’, ‘גבול עולי מצרים’, ‘גבול שבי בבל’. ההלכה היהודית קבעה מערכת שלמה של התייחסויות לארץ־ישראל, והתייחסויות אלה נתחמות בגבול הארץ. מערכת ההתייחסויות קובעת מצוות התלויות בארץ וכן איסורים, היתרים ומנהגים, שיש לנהוג בהם בארץ־ישראל באופן אחד ומחוצה לה בדרך אחרת. ההלכה היהודית מכירה בכמה תיחומים של ארץ־ישראל, ולכל תיחום ההלכות והמצוות התלויות בו. הצורך להעביר שמות ומונחים מתיחומים שנוסחו בעבר למפות חדישות יצר גבולות שונים ל’ארץ־ישראל ההלכתית‘, בהתאם למושגים השונים ובהתאם לפירושים השונים שנתנו להם. אומנם על־פי המסורת ייעודי ה’ אינם בטלים ותחומי הארץ המיועדת אינם מתחלפים בעקבות גלויות ותמורות מדיניות אך בדיעבד ברוב המקרים אימצו היהודים את התיחום הפוליטי של הארץ לצורכי קיום המצוות.

היישוב החדש בארץ־ישראל מצא אתת עצמו בבעיות יום־יומיות, כאשר דן בתיחומי הארץ. מעבר לשאיפה הכוללת ‘לכבוש את ארץ ישראל’ כדברי הביל"ויי זאב דובנוב, העלתה ההתיישבות החדשה, שמרביתה הורכבה מיהודים שומרי מסורת, בעיות הלכתיות שונות. החקלאים היהודים ביקשו לדעת האם יש לקיים את שנת השמיטה, היכן יש לקיימה, ואיזה יישוב חייב בה; האם עליהם להביא ביכורים, להרים תרומות ומעשרות, לחגוג יום־טוב שני של גלויות ועוד. העלייה לארץ־ישראל העלתה גם בעיה הכרוכה בדיני אישות. ההלכה מאפשרת לאדם ואף מעודדת לעזוב את ביתו שבגלות ולעלות לארץ־ישראל. באם בן/בת הזוג אינו מוכן לעלות לארץ יש בכך סיבה מספקת לקבל (או לתת) גט. גם בעניין זה היה צורך לתחם את ארץ־ישראל, שההלכה מתייחסת אליה. רוב ההלכות המעשיות תוחמו בגבול המסורתי של ‘תחום עולי בבל’. תחום זה הוא בעייתי מבחינה טריטוריאלית. התיחום הזה מוציא מתחומי הארץ אזורים ומקומות המשתייכים כרגיל לארץ־ישראל כמו אשקלון, עזה, בית־שאן, בית־גוברין, צמח, השטח מצפון לעכו, קיסרי, סוסיתא ועוד. בעיה מעין זאת התעוררה, למשל, עם יסוד המושבה בני־יהודה בגולן, ממזרח לכינרת, ותושבי המקום אף פנו לרבנים שבירושלים בשאלה כיצד לנהוג בעניין יום־טוב שני של גלויות.²⁹

‘חובבי ציון’ ואנשי התנועה הציונית לא יכלו להגדיר במדוייק את תיחומי הארץ. משה סמילנסקי, הפובליציסט, מנהיג איכרי ארץ־ישראל, כתב כי ‘תחיית ישראל, על אדמת ארץ־ישראל, היא רכישת כל אותו שטח אדמה שמשתרע לחוף הים התיכון המזרחי ושנקרא בדברי הימים בשם ארץ־ישראל’.³⁰ הגדרתו של המחנך זאב יעבץ, חוקר תולדות ישראל, היתה ברורה יותר: ‘עיקרה של ארץ־ישראל הוא עבר־הירדן ימה… אך יתר שאת לאדמת עבר־הירדן מזרחה, חבל הארץ שבין הירמוך ליבוק… מעבר־הירדן קדמה יתר שאת לגולן בבשן צפונה לים כינרת… למותר אחשבה לספר בשבח ארץ הגלעד’.³¹ הסופר והמדינאי נחום סוקולוב קבע בספרו ארץ חמדה כי ‘ארץ כנען העצמאית מהים התיכון ועד הירדן ומצידון ועד עזה בדרומית מערבית וים המלח בדרומית מזרחית’.³² במקום אחר באותו הספר כתב ‘פלשתינא העצמית… מדרום לקו מפאת דרומית לעיר צור או טירה הלוך משם קדמה, במורד הר חרמון, מדן ועד באר שבע ואת ארץ צפון הירדן’.

לדעתו של סוקולוב, ארץ־ישראל היא השטח ממערב לירדן בלבד ועד לקו עזה־ים המלח. ל’חובבי ציון', שחיו בארץ־ישראל, היתה תמונה שונה. בדיון פנימי נאמר כי ‘צריך להושיב רבים מבעלי המלאכה בשאר הערים בארץ הקדושה כמו שכם, עין־גנים [ג’נין], סאלט [ממזרח לירדן], רמלה, עזה ולוד’.³³ התבטאויות אלה, שלא בעת דיון מדיני־פוליטי על עתיד השטחים, משקפות את חוסר הבהירות ואת המבוכה ששלטו בקרב העוסקים במלאכת יישוב הארץ.

פרסומים מדעיים יהודיים בני התקופה לא היו יכולים לתת תמונה בהירה ואחידה יותר. אף שמריבת העוסקים בארץ־ישראל נמנעו מלתחם במדויק את גבולות הארץ, האנציקלופדיה היהודית, שהופיעה בשפה הרוסית בפטרבורג בשנת 1910, תיארה את ארץ־ישראל כשטח הנמצא בין מעלות רוחב צפוני 31⁰ ו־’20 33⁰ ובין הים לירדן ומעלות האורך – '35 35⁰ ו – '15 34⁰. לפי גישתו של חיבור זה, השטח ממזרח לירדן בין נחל הארנון לבין הבשן (הכולל שטח של 4,000 מייל מרובע לערך), היה גם הוא חלק מארץ־ישראל. באנציקלופדיה יהודית אחרת, שהודפסה באנגלית בלונדון ובניו־יורק, תוחמה ארץ־ישראל ‘בשני קווים הנמתחים מהים התיכון מזרחה. הקו התחתון מהפינה הדרום־מזרחית של הים התיכון דרך הנקודה הדרומית של ים המלח והקו העליון – מצור למורדות הדרומיים של החרמון’.³⁴

ניסיון מסוג אחר להגדיר את תחומי ארץ־ישראל המודרנית נעשה בספר גיאוגרפיה, שנכתב בראשית המאה העשרים בעברית. בספר זה,³⁵ המתאר את ‘הגיאוגרפיה של ממלכת תורכיה’, מוגדרת ארץ־ישראל כשטח הנמצא ‘מדרום לקו הדמיוני שיעבור לאורך הנהר קסמיה על־פני עמק עיון ומרג’־עיון, השייך למושבה מטולה, ועל־פני ג’בל אדהר, המתנשא בין עמק החולה (מרום) לבין בקעת הלבנון. משם יפנה הקו אל המדרון הדרומי של החרמון ויגיע עד ג’בל אל־מאני, המבדיל בין עמק דמשק לבין החוראן’. הגבול המזרחי מוגדר בספר זה כגבול המדבר, והגבול בדרום – ‘עד הקו העובר את ואדי עריש, ואדי אביק, ואדי מארא וואדי אל־פוקראא’. בסיכום נאמר, כי לפי גבולות אלה, נמצאה ארץ־ישראל בין 30⁰ לבין '30 33⁰ מעלות רוחב צפון ובין 34⁰ לבין 37⁰ מעלות אורך מזרח.

התדמית המצטיירת, איפוא, מהפרסומים היהודיים של סוף המאה התשע־עשרה היא כי ארץ־ישראל השתרעה מהים התיכון (מרפיח בדרום ועד צידון שבצפון) ועד המדבר שממזרח לרמות עבר־הירדן. יש המרחיבים את הקו דרומה במקצת, עד לגבול סנג’ק ירושלים, ואחרים מצמצמים בשטח הצפוני, ותוחמים את הארץ בקו הליטאני התחתון. ככלל דגלו, איפוא, היהודים בקו המסורת התנ"כית – ‘מדן ועד באר שבע’.

חוסר הבהירות בקשר לתיחומי הארץ היה גם נחלתם של בני אירופה ואמריקה. החל במאה התשע־עשרה ועד ימינו מעורבים נציגי מדינות אירופיות ומדינות אחרות בכל תהליך קביעת הגבולות הפוליטיים של ארץ־ישראל. בני אירופה, ובמיוחד הבריטים והצרפתים, הם שקבעו בשלבים שונים את גבולות הארץ, ומכאן חשיבותה של תדמיתם לגבי תיחומי ארץ־ישראל. קשה, כמובן, לקבוע תדמית לאומית, בעיקר כאשר מאות ואלפי פרסומים והתבטאויות עסקו בארץ־ישראל, אך אפשר לראות קו מנחה בבחינתם של אטלסים, מפות ואנציקלופדיות,³⁶ שהודפסו בתקופה שהקדימה את הקביעות הראשונות של גבולות ארץ־ישראל. ההתבטאויות והמחקרים באשר לארץ־ישראל עסקו בעברה של הארץ יותר מאשר בהווה שלה. גם התיאורים שעסקו בתנאי ההווה לא עסקו בתיחום הארץ ובהגדרת שטחה כבסיס לתיאור התהליכים והעובדות הגיאוגרפיות. במחקרים רבים אין כלל התיחסות לתיחום הארץ; במחקרים אחרים התיחום הוא כללי מדי (מהים למדבר ומהרי הלבנון למדבר הדרומי). אחרים התייחסו אל החלוקה המנהלית העות’מאנית כאל גבולות ארץ־ישראל. תיחום הארץ על־פי הגבולות המנהליים העות’מאנים בולט בעיקר בפרסומים גרמניים – החל מאמצע המאה התשע־עשרה ועד מלחמת־העולם הראשונה.

התיאור המפורט המופיע באנציקלופדיה בריטניקה מאיר יפה את הערפל, שבו היה הנושא שרוי. לפי תיאור זה ‘פלשתינה – שם גיאוגרפי למושג מעורפל’. כדי לצאת ידי חובה מגדירה אנציקלופדיה זאת את ארץ־ישראל בלשון זו: 'אפשר לראות את פלשתינה כשוכנת משפך הליטאני '20 33⁰ צפון, ועד שפך נחל עזה ‘28 31⁰ צפון, ובהמשכו לכיוון באר־שבע. הבעיה מורכבת יותר במזרח. הירדן איננו גבול, והוא רק מחלק בין מזרח פלשתינה לבין מערבה. נראה שדרך עולי הרגל, מדמשק למכה, תהיה הגבול הסביר. השטח שממזרח לירדן מוגבל בין החרמון לבין הארנון’.³⁷ פרסומים צרפתיים העלו תדמית אחרת במקצת, שהרחיבה את הגבול הדרומי עד לשפך נחל אל־עריש, והכותבים בספרדית הדרימו את הקו עוד יותר, וקבעו אותו בקו ואדי אל־עריש־מעלה העקרבים־ים המלח או בקו רוחב '30 31⁰ צפון. תיחומים שונים ודומים נמצאים בפרסומים רוסיים, פולניים, איטלקיים, אמריקאים ואחרים (ראו מפות 2 ו־2א).

בכל פרסום תיחומה של ארץ־ישראל הוא שונה. עם זאת, למרות כל ההבדלים, מתקבלת תדמית של איזור, שכמעט כל הפרסומים – יהודיים כלועזיים, כמו גם שלטוניים־עות’מאניים – נטו לזהותו עם ארץ־ישראל. איזור זה הוגבל בצפון בנהר הקסמיה (הליטאני התחתון) ובהמשך הקו עד למרגלות החרמון. במזרח שימשה דרך עולי הרגל כקו תיחום נוח, קו שלימים נסללה לאורכו מסילת הברזל החיג’זית. הקו הדרומי המאפיין הוא קו נחל הארנון־ים המלח־באר־שבע ונחל עזה עד לשפכו בים התיכון, המשמש כגבול מערבי לארץ־ישראל. השטח מוגבל, איפוא, בצפון בקו הרוחב N '20 33⁰. במזרח מוגבלת ארץ־ישראל בקו האורך E 36⁰. על־פי תיחום זה מגיע שטחה של ארץ־ישראל לעשרת אלפים מיילים מרובעים (26,000 קמ"ר). יש שהרחיבו את קו התיחום צפונה עד לצידון, וכללו בארץ־ישראל את הבשן ואת הר הדרוזים, ויש שהרחיבו בדרום לכיוון מעלה העקרבים ושפך נחל אל־עריש. על־פי תדמיות רחבות אלה, שטחה של ארץ ישראל הוא כשלושים אלף קמ"ר. הנגב הדרומי עד למפרץ עקבה וכן חצי־האי סיני לא נכללו, איפוא, בארץ־ישראל על־פי תדמיות התיחום של המאה הקודמת, כמוהם גם השטח שמדרום לנחל הארנון.

התיחומים שתוארו לעיל לא נעשו לצורך דיונים פוליטיים, והם אינם מתייחסים למצב רגעי זה או אחר, על־כן חשיבותם רבה, משם שהם מציגים את התיחום שנראה היה כי הוא הכולל את השטח של אותה יחידה עתיקה־חדשה – ‘ארץ־ישראל’. בהמשך הדברים נראה, כי תיחומיה הפוליטיים של הארץ, תיחומים שנעשו לאור מגעים דיפלומטיים ופעולות צבאיות, פוליטיות ואחרות, התוו קווים שונים לחלוטין, מהקווים שתוארו לעיל. חוסר הבהירות והעדר ההסכמה לגבי תיחום המושג ‘ארץ־ישראל’, היו בין הגורמים שהביאו לקביעת גבולות חדשים, בלי להתחשב כלל בעבר או בתדמית. עם זאת, ההכרה בצורך ליצור ישות טריטוריאלית נפרדת, הנתחמת בגבולות ברורים, היא שקבעה את יצירתה של ארץ־ישראל כיחידה פוליטית נפרדת משכנותיה.

תהליך זה, הנעוץ בתדמיות שגובשו במשך מאות ואלפי שנים, החל להתבצע בשטח במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, עם התחלת הגדרתן הטריטוריאלית־פוליטית של היחידות השכנות לארץ־ישראל.

ב. מוחמד עלי ותיחומה הראשון של ארץ־ישראל    🔗

שטחה של האימפריה העות’מאנית, שהגיעה לשיא התפשטותה המרחבית בסוף המאה השבע־עשרה, הלך והצטמצם במשך המאות הבאות. בתהליך זה, שכונה בשם ‘הבעיה המזרחית’,³⁸ הלכו ושונו גבולותיה של האימפריה, ובתהליך נסיגתה הטריטוריאלית נוצרו יחידות מדיניות חדשות כמו רומניה, בולגריה, יוון, סרביה ועוד. זה היה תהליך מתמשך, שסיומו בא רק לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובמהלכו נוצר גם הבסיס להקמתה של מצרים המודרנית. כפועל יוצא של המהלך הזה הותווה לראשונה גבול מדיני־פוליטי בסמוך לשטחה של ארץ־ישראל ובתוכו. בתהליך יצירתו של קו גבול זה הותוו לראשונה קווי תיחום על־גבי מפה, שצורפה להסכם כתוב וחתום. כך נוצר קו הגבול המדיני הראשון של ארץ־ישראל בעת החדשה, והחל תהליך עיצוב גבולות הארץ. תהליך זה נמשך עד היום.

הקו המנחה את תהליך קביעת גבולותיה הפוליטיים של ארץ־ישראל בעת החדשה הוא קביעת גבולותיהן של יחידות שטח הסמוכות לארץ־ישראל. כתוצאה מתיחומים אלה מותווים גבולותיה החיצוניים של ארץ־ישראל, והשטח שהושאר מחוץ לתחומים אלה הוא היחידה הפוליטית־טריטוריאלית ‘ארץ־ישראל’. רק החלטת האומות־המאוחדות מנובמבר 1947 וקווי שביתת־נשק של ישראל, שנקבעו בשנת 1949, קבעו לראשונה במפורש את עצם תיחומה של יחידה מדינית נפרדת בארץ־ישראל, וזאת על־פי הסכם פוליטי כתוב, חתום ומשורטט במפות. בשל כך הדיון בתיחומי השטחים, הסמוכים לארץ־ישראל הינו הבסיס להכרת תהליך תיחומה של הארץ. כך נעשה גם בתיחום הראשוני של הארץ במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה.

ארץ־ישראל, שחוותה את פלישתו של נפוליאון בשנה האחרונה למאה השמונה־עשרה, חוותה פלישה נוספת בשנת 1831. באוקטובר 1831 פלש צבא מצרי בפיקודו של איברהים פאשא, בנו החורג של מוחמד עלי, לארץ־ישראל ולסוריה. פלישה זאת באה על רקע התעצמותו הצבאית והכלכלית של מוחמד עלי.³⁹ מוחמד עלי, שניהל באותה העת את מצרים כחלק מהאימפריה העות’מנית, שלח את צבאו וציו למוֹרֵיאה שביוון כדי לעזור לסולטאן העות’מאני במלחמתו ביוונים. תמורת עזרה זאת ותמורת פעולות אחרות שביצע בעבור האימפריה דרש מוחמד עלי לקיים הבטחה, שקיבל קודם ליציאתו ליוון: שליטה שלו ושל צאצאיו במצרים וניהול ענייני סוריה. אלא שהסולטאן העות’מאני לא עמד בהבטחתו, לאחר שנכשל במאמצים לעצור את תנועת השחרור ביוון, ולא רצה ליצור אוטונומיות נוספות. מוחמד עלי, ששאף להשליט מרותו על מרחבים שמחוץ למצרים, שלט כבר, למעשה, בסודאן, אליה פלש בשנת 1820, וכן באיזור ים סוף ובחופי חצי האי ערב. עד כה נעשו פעולותיו בחסות הסולטאן העות’מאני ובשמו, אך עתה פנה לפעולות עצמאיות. בשנת 1829 פנה לצרפתים והציע להם לכבוש בעבורם את אלג’יריה, ולחסל את מכת שודדי הים באיזור. הצרפתים שחמדו בעצמם את אלג’יריה, הציעו לו להשתלט על טריפולי שבלוב ועל טוניסיה והיו מוכנים לממן את מסעו הצבאי. כל השטחים הללו היו שייכים להלכה לאימפריה העות’מאנית, אך נוהלו בידי שליטים מקומיים שהיתה להם זכות להורשת המשרה. לא כך היה המצב במצרים ובשטחים האסיאתיים והאירופאים של האימפריה. שם מונו פקידים על־ידי הממשל העות’מאני ורק לעיתים הצליחו פקידים מקומיים או פקידים עות’מאניים להשתלט על איזור ולהבטיח את הורשתו לצאצאיהם. הזכות הזאת, לא עוגנה בשום הסכם רשמי. כך שלט בית אחמד פאשא, ‘אל־ג’אזר’, בפלך צידון ממקום מושבו בעכו, וכך מושלים אחרים באיזור הלבנון.

מוחמד עלי שאף להרחיב את תחום שליטתו הן כדי להרחיב את אפשרויות הגיוס לצבאו והן כדי להרחיב את אפשרויותיו הכלכליות⁴⁰. כיבושן של טריפולי וטוניסיה, כפי שהציעו הצרפתים, לא נראו לו כדאיים ולכן הוא הפנה את מבטו לכיוון סוריה וארץ־ישראל. מעורבותו באיזור החלה עוד בשנת 1822, עת פעל כמתווך בין הסולטאן העות’מאני לבין עבדאללה פאשא, מושל צידון, והאמיר בשיר ששלט בלבנון. עתה, בשנת 1831, ביקש מוחמד עלי לקבל את שהובטח לו ערב המסע ליוון, ומשלא נענה, שלח את צבאו כנגד הצבא העות’מאני בארץ־ישראל ובסוריה.

ארץ ישראל וסוריה נפלו ללא קרב לידיו של איברהים פאשא. הצבא העות’מאני החלש לא עמד מול עוצמתה של מצרים, שהתבטאה במודרניזציה של המערכת הצבאית. רק עכו עמדה בפני הצבא המצרי, אך לעזרתה לא בא כוח הצלה בריטי, כזה שפעל לעזרתו של אל־ג’אזר, כאשר צר נפוליאון על עכו, שלושים ושתיים שנה קודם לכן. לאחר מצור של חודשים אחדים נפלה עכו,⁴¹ ועוד קודם לכן הובס צבא עות’מאני באיזור חומס. ביוני 1832 נכבשה דמשק, ובאוגוסט הגיע איברהים לאדנה. הצבא המצרי חצה את הרי הטאורוס, ובינואר 1833 ניצח את הכוח הצבאי העות’מאני העיקרי ליד קוניה שבאסיה הקטנה, ולקח בשבי את הווזיר הגדול, שפיקד על הצבא. איברהים המשיך להתקדם, ונעצר בכותאהיה, 150 ק"מ מהבירה העות’מאנית. מוחמד עלי, שלא רצה להפיל את השלטון העות’מאני, הסכים לסגת מאנטוליה תמורת הכרה בשלטונו המלא בסוריה ובאדנה. הסדר זה הושג בלחץ המעצמות, שלא רצו לראות את האימפריה העות’מאנית מתמוטטת מול כוח פנימי חזק, שלא יהיה ניתן לשליטה. החשש הזה הביא את המעצמות – בריטניה, רוסיה וצרפת – לפעול במשותף על־מנת להגן על השלטון העות’מאני.

במשך שש שנים שלטו המצרים בכל השטח שמדרום להרי הטאורוס, ואיברהים פאשא שימש כמפקד עליון של כל השטח מצפון־מזרח למצרים.⁴²

מוחמד עלי לא הסתפק בשליטה הפיזית, ודרש מהסולטן להכיר בו כבראש שושלת, שתשלוט במצרים, אולם הסולטאן, שראה בצעד זה ניסיון לניתוק מצרים מהאימפריה העות’מאנית, התנגד לכך נמרצות. מוחמד עלי הגיב באי־תשלום המס השנתי המקובל לסולטאן. באפריל 1839, מאוכזב מחוסר הצלחתן של המעצמות לסלק את המצרים מסוריה ובניגוד לעצותיהם של השגרירים באיסטנבול גייס הסולטאן צבא חדש ופלש לסוריה, כדי להדוף את מוחמד עלי חזרה למצרים. הצבאות נפגשו ביולי 1839 ליד נציבין (ניזיפ – כיום ממזרח לגַזיאנטֶפ בדרום תורכיה) והצבא העות’מאני נחל תבוסה נוספת. התבוסה הזאת פתחה, למעשה, את כל אנטוליה בפני הצבא המצרי. הסולטאן מוחמד השני מת שבוע לאחר מכן, ויורשו הצעיר, חסר הניסיון, עלה לכס הסולטנות. הצי העות’מאני, שנשלח להילחם בצי המצרי, הפליג ישירות לאלכסנדריה, ומסר את עצמו לידי מוחמד עלי. הסולטאן החדש, עבדול מג’יד, שחשש מפני אפשרות של כיבוש מצרי, הציע למוחמד עלי את השלטון במצרים, לו ולצאצאיו אחריו. אך עתה דרש מוחמד עלי גם הכרה בשלטונו בסוריה. הסולטאן היה מוכן להיכנע, אך גם הפעם התערבו מעצמות אירופה, ובראשן בריטניה, כדי לשנות את המצב. שר החוץ הבריטי פלמרסטון, שהעדיף אימפריה עות’מאנית חלשה על מצרים חזקה, הסכים ליוזמה רוסית צארית לפתרון ‘הבעיה המזרחית’. הרוסים הסכימו לבטל העדפות שקיבלו בשנת 1833, כאשר עזרו ללחוץ על מוחמד עלי לעצור את מסעו של איברהים לאיסטנבול, והבריטים הסכימו לתביעה הרוסית לשיתוף־פעולה של כל מעצמות אירופה בחיסול המשבר. הדיונים הדיפלומטיים נמשכו זמן רב, עד שנציגי רוסיה, אוסטריה, פרוסיה ואנגליה נועדו בלונדון וחתמו ב־15 ביולי 1840 על ‘אמנת לונדון’, לשיתוף פעולה עם הסולטאן העות’מאני בענייני המשבר במזרח. רק צרפת תמכה דיפלומטית במוחמד עלי. שאר המעצמות שלחו אולטימטום למצרים בתביעה לסגת מסוריה. פלמרסטון⁴³ ביקש ‘לקיים את המדבר (סיני) כחיץ בין הכוחות והאוטוריטה של הסולטאן’. המעצמות המעורבות לחצו על הסולטאן לתת למוחמד עלי את זכות השליטה (שלו ושל צאצאיו אחריו) במצרים וכן את זכות השליטה האישית שלו (ללא זכות הורשה) ב’דרום סוריה‘. כאן נחתם לראשונה קו שלעתיד לבוא יהיה קו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל. המעצמות הסכימו ל’קו המתחיל בראש־הנקרה בחוף הים התיכון ומשם ממשיך ישר עד לפתח נהר סאוסבאן [הירדן הצפוני] בנקודה הצפונית ביותר של אגם טבריה [הכינרת]. מכאן יעבור לאורך החוף המערבי של ים המוות [ים המלח] ומשם בקו ישר לים האדום [ים סוף] עד לנקודה הצפונית של מפרץ סואץ עד לסואץ’ ⁴⁴. תמורת זאת היה על מוחמד עלי לסגת משאר סוריה, להחזיר את הצי העות’מאני שערק אליו, לקבל את המרות העליונה של הסולטאן בכל הנוגע למינויים בצבא ולהיות כפוף לחוק העות’מאני.

באוגוסט 1840 דחה מוחמד עלי את האולטימטום, והמעצמות יצאו לפעולה צבאית כנגדו. כוח ימי המורכב מספינות רוסיות, אוסטריות, תורכיות ובריטיות נחת בג’וניה שמצפון לביירות ב־3 בספטמבר 1840. נחיתה נוספת נערכה בצידון, וכוחותיו של איברהים פאשא, שלחמו במרונים הנוצרים, נחלו מפלה בהרים. עתה פנה הכוח המשולב הימי לעכו. העיר, שעמדה בפני מצור נפוליאון, ונכנעה לצבאו של איברהים פאשא רק לאחר שישה חודשי מצור, נכבשה תוך ימים ספורים, לאחר הפגזה שהרסה את מרבית ביצוריה.

הכוח הימי הבריטי בפיקודו של קומנדר נַפִּיאֵר שט למצרים, ועגן מול חופי אלכסנדריה. מול עדיפות צבאית זאת נכנע מוחמד עלי, הסכים לכל התנאים שכפו עליו המעצמות, ואף ויתר על שליטה אישית בדרום סוריה. ב־4 בפברואר 1841 הסכים מוחמד עלי לקבל את מרות הסולטאן העות’מאני, שנשאר סוזרן (ריבון עליון) על מצרים. מוחמד עלי קיבל רשמית את השליטה במצרים לכל ימי חייו ואת זכות ההורשה של מצרים לצאצאיו. בכך הפך סוחר הטבק האלבני לאבי מצרים המודרנית ולראשון בשושלת, שלימים תהיה שושלת מלכותית במצרים. ב־13 בפברואר 1841 שלח הסולטאן העות’מאני פירמאן (צו סולטני), שנקרא הטי־שריף, ובו אישר את זכות ההורשה של מוחמד עלי על מצרים ‘בגבולותיה הטבעיים’, וכמו כן את שליטתו במחוזות דארפור, נוביה, קוּרדוּפַאן וסֵנַר. רשימת מחוזות אלו היתה אישור לשליטה מצרית בסודאן.

המשא־ומתן הדיפלומטי לא הסתיים בפירמאן זה. במשך שלושה חודשים נוספים התנהל משא־ומתן בין המעצמות. הפעם השתתפה בו גם צרפת, שעמדה עד עתה מהצד. המשא־ומתן הסתיים בהצלחה, ובפירמאן נוסף, שהוצא ב־1 ביוני 1841, עוצבו התנאים ליחסים בין הסולטאן לבין מוחמד עלי. בפירמאן זה ניתנה לראשונה הגדרה מדוייקת של התחום בו סומנה מצרים ב’גבולותיה הטבעיים'. תיחומים אלו הכירו במצרים בגבולות אשר היו מסומנים במפה אשר הועברה אל מוחמד עלי בידי הווזיר הגדול ונשאה עליה את החותמת של הסולטאן. זאת היתה המפה הראשונה של המזרח־התיכון שעליה הותוו גבולות פוליטיים כחלק מהסכם שתחם שליטה ומערכת שלטון שונה.

המפה המצורפת לפירמאן נשלחה, כאמור, למצרים, אולם אבדה שם בדרך שלא הובהרה עדיין. אף שמעצמות אירופה היו הגורם המרכזי בסכסוך, הרי בעצם תיחום הגבול לא מצאו כל עניין, ולכן לא השאירו עותק של המפה ברשותן. נראה כי השלטונות המצריים – כמו גם השלטון העות’מאני, ומאוחר יותר הפקידות הבריטית, ששלטה במצרים בפועל משנת 1882 – ‘ידעו’ היכן עובר קו הגבול, והתייחסו אליו בהתאם לכך. ‘ידיעתם’ זאת עברה בירושה לכל שהתייחס לקו שהוגדר כקו החוצה את חצי־האי סיני בין אל־עריש לבין סואץ. התיחום הזה שימש בסיס לדיונים מאוחרים יותר – בשנת 1892 ואחר־כך בשנת 1906 – אך המפה המקורית לא הוצגה מעולם כבסיס לדיונים.

חשיבותה של מפה זאת היא בתיחום הפוליטי של החלק הדרומי של ארץ־ישראל. אומנם ארץ־ישראל לא נזכרה כלל בהסכם. אך כפי שנראה להלן, הופיעה במפה התייחסות הן לשטחי הארץ והן לשמה – ‘פילסטין’.

בשנת 1925, שנים רבות לאחר שהמפה המקורית נשלחה למצרים ואבדה שם, הוצג לראשונה עותק מהמפה המקורית⁴⁵. מאוחר יותר הסתבר כי עותק זה לא נעשה מהמפה המקורית אלא מנוסח מאוחר יותר שלה. רק עשור שנים מאוחר יותר, בשנת 1934, נתגלתה המפה המקורית בארכיונים העות’מאניים בתורכיה (ר' מפה 3), אולם צילומה, שהועבר ללונדון, ‘נקבר’ בארכיונים שם, כיון שהתיחומים במפה לא התאימו לדרישות הבריטיות לגבי גבולה הדרום־מערבי של מצרים⁴⁶

בדיקה מדוקדקת של עותק המפה המקורית⁴⁷ מראה כי הקו המפריד בין מצרים לבין שאר חלקי האימפריה העות’מאנית במזרח, עובר לאורך נתיב השונה במקצת מזה שמופיע בפרסומים שונים. הקו מתחיל בנקודה שבין העיירה סואץ (שנשארה בתחום מצרים) לבין נקודה אחרת לחוף מפרץ סואץ. הוא חוצה את חצי־האי סיני, בכיוון צפון־מזרח לעבר הים התיכון, אך מסתיים בנקודה המרוחקת מעט מהחוף. במפה המקורית מסומנים במדויק קווי אורך ורוחב, וכך אפשר לזהות את מיקום קצה הקו בנקודה הנמצאת באורך גיאוגרפי E ‘11 32⁰ וברוחב גיאוגרפי N ‘15 31⁰. המפה הזאת התבססה, כפי הנראה על מדידות צרפתיות, ובתקופה הנדונה נמדד קו האורך במפות הצרפתיות לא מגרינוויץ’ שבאנגליה – כמקובל היום – כי אם מפריס, הנמצאת 2 מעלות מזרחית לגרינוויץ’. לכן על־פי מדידות ההווה, הנקודה נמצאת בקו אורך E '11 34⁰.

נקודה זאת נמצאת בשטח המשתרע כיום ביו העיירות חאן־יונס ורפיח. הנקודות הללו אינן מסומנות על המפה, כיוון שלא היו אז נקודות יישוב קיימות. מן הנקודה הזאת מתפצל הקו לשני כיוונים: קו אחד נמשך לכיוון צפון־מערב, והקו האחר נמשך למזרח. הקו הצפוני־מערבי מגיע עד לים, ואילו הקו האחר ממשיך מזרחה, עד לנקודה שמדרום לים המלח, ומשם מזרחה, ושם הוא מסתיים לאחר כמה ק"מ, בלי כל סיבה נראית לעין.

השמות המופיעים במפה מחלקים את השטח האמור לעיל בין הפרובינציה של מצרים, ששטחה ושמה מסומנים בפירוט על־גבי המפה, בין הפרובינציה של חיג’ז, שגם היא נזכרת בשמה במפה, ובין שטח המשתרע מצפון לקו הצפוני, ומכונה במפה בשם ‘פיליסטין’ – בלי כל קו מתחם. האיזור שנמסר לשליטתו של מוחמד עלי השתרע, איפוא, מהשטח המיושב של עמק הנילוס והדלתה מזרחה, לחלקו הצפוני של חצי־האי סיני, ועד למישור החוף הדרומי של ארץ־ישראל. בשטח שמדרום לקו זה נכללו גם שאר חצי־האי סיני, הנגב והשטח שממזרח לערבה, והוא השתייך לפרובינציה העות’מאנית של חיג’ז. מצפון לקו זה השתרעה ‘פילסטין’, ששיוכה המנהלי לא ברור. מול שפע מקומות היישוב, המופיעים במפה בשטח מצרים, בולט העדרם של שמות בארץ־ישראל ובסביבתה, והעיר היחידה המופיעה בשמה במפה בשטח זה היא אל־קודס (ירושלים). גם העיירה עקבה מופיעה בשמה וכן העיירה סואץ, שממנה מתחיל קו הגבול. לאורך קו התיחום הצפוני, העובר בתחומי ארץ־ישראל, אין כל אזכור לשמותיהם של יישובים, אם כי כמה נקודות יישוב אכן מסומנות במפה, וביניהן אפשר לזהות את מיקומה של עזה (שאינה נזכרת בשמה). תיחום הקו יוצר מגע משותף בין שטחי מצרים שבשליטת מוחמד עלי ויורשיו בצפון חצי־האי סיני לבין ארץ־ישראל – פילסטין. וכך – בקטע הקטן שבין צומת הגבולות (חיג’ז’־מצרים־פילסטין) לבין הים נוצר לראשונה מגע טריטוריאלי־פוליטי בין ארץ־ישראל לבין מצרים. משרטטי המפה לא הקדישו, כנראה, חשיבה מיוחדת לקו זה ולא סימנו במפורט את הקטע המחבר את מפגש הגבולות לים. עיון מעמיק במפות התקופה – בעיקר במפה המופיעה באטלס ז’קוֹטן, ⁴⁸ שפורסמה כמה שנים קודם לכן, ונחשבה למפה המודרנית הראשונה של מצרים וארץ־ישראל, מראה בבירור את קו הגבול, כפי שהיה ידוע בשטח בסוף המאה השמונה־עשרה. במפת ז’קוטן, ששורטטה בקנה־מידה גדול יותר ממפת הפירמאן העות’מאני, מופיע קו היוצא ממפרץ סואץ, מנקודה מזרחית לעיירה סואץ, וממשיך עד לנקודה הנמצאת ממזרח לרפיח (המופיעה בשמה במפה). מנקודה זאת מתפצל הקו לשני קווים. קו אחד ממשיך לכיוון הים, עובר בין רפיח, שנשארה במצרים, לבין חאן־יונס המצויה בארץ ישראל. הקו האחר נמשך מזרחה, עובר מדרום לנקודה בשם Arad, וממשיך עד לנקודה מדרום לים המלח ומשם מזרחה. קו זה, היוצר הפרדה בין הפרובינציות חיג’ז ו־א־שמס (סוריה), מופיע גם בבסיס מפת הפירמאן. יוצרי ההסכם דאגו להדגישו בקו דיו עבה, שמתחתיו אפשר לראות את הסימון המקורי.

מפה זאת נותנת, איפוא, תיחום אחר מזה שהיה מקובל לגבי ארץ־ישראל. בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה ארץ־ישראל לא השתרעה מעבר לחאן־יונס, והעיירות רפיח ואל־עריש היו בשטח מצרים, הן במעמדה כפרובינציה עות’מאנית, והן כיחידה עצמאית למחצה, מזמנו של מוחמד עלי ואילך.

קו הגבול הזה לא סומן מעולם בשטח, ונשאר מותווה על־גבי מפות בלבד. גם מפות אלו ‘נעלמו’ זמן קצר לאחר שהותוו. עם זאת היו לקו הזה התייחסויות פוליטיות וטריטוריאליות רבות: השטח שבין אל־עריש ורפיח וכל האזורים הסמוכים לו הוכר כשטח בשליטה מצרית, ואילו השטח שבשליטה ישירה של האימפריה העות’מאנית נמשך מערבה, עד לראש מפרץ סואץ. שתי נקודות אלו היו משמעותיות הן בעת חפירתה של תעלת־סואץ והן מאוחר יותר, כאשר התנועה הציונית ניסתה להשיג אישור להתיישבות באיזור אל־עריש, מחוץ לתחום של ארץ־ישראל העות’מאנית. מיקומו של קו הגבול, והבעיות שנוצרו על־ידי השליטה לאורכו, היו הגורם סכסוך הטריטוריאלי הבא, סכסוך שתוצאותיו התוו פעם נוספת את גבולותיה של ארץ־ישראל.

ג. משבר מפרץ אילת וקביעת הגבול הדרומי של ארץ־ישראל    🔗

השלב הבא בתהליך התיחום הפוליטי של גבולותיה של ארץ־ישראל התרחש בראשית המאה העשרים, בשנת 1906 – ושוב כתוצאה מהתפתחויות מדיניות ביחסי הממשל העות’מאני עם מצרים. הקביעה של קו 1841 הייתה, כאמור, קביעה מדינית, ולא היה לה כל ביטוי פורמלי בשטח. קביעה בלתי ברורה זאת נתנה מקם לפירושים שונים, בעיקר כאשר אירעו שינויים מדיניים משמעותיים באיזור.

בשנת 1882 השתלטה בריטניה על מצרים. שליטתה במצרים היתה זמנית באופיה ולא היה לה כל בסיס חוקי. להלכה נשארה מצרים חלק מהאימפריה העות’מאנית (כפי שהיתה בימיהם של מוחמד עלי ויורשיו). עם זאת – מעתה נוהלה מצרים על־ידי הקונסול הכללי הבריטי, שישב בקהיר. לקונסול הזה לא היה כל מעמד מיוחד, והוא היה כפוף לשגריר הבריטי, שישב באיסטנבול. עם זאת מעתה היתה בריטניה מעורבת באופן פעיל בכל הנעשה בתיחום גבולותיה של מצרים, ובהם גם הגבול עם האימפריה העות’מאנית בארץ־ישראל.

לאחר ההשתלטות הבריטית על מצרים ביקש הסולטאן העות’מאני, בעצת השגריר הגרמני באיסטנבול, מרשל פון־בידרשטוק, להחזיר לעצמו את השליטה בפועל על חצי־האי סיני.⁴⁹ אף כי שטח זה היה להלכה חלק מהמחוז העות’מאני של חיג’ז, למעשה היתה מצרים אחראית על הנעשה בסיני. אחריותה זאת התבטאה בעיקר בתפקידה הרשמי, כמארגנת את השיירה השנתית של עולי־הרגל ממצרים ומצפון־אפריקה לכיוון הערים הקדושות, מכה ומדינה, שבחצי־האי ערב. כדי להבטיח את המעבר הבטוח של השיירה, החזיקה מצרים כוחות משמר קטנים מעבר לגבולותיה, ובעיקר במבצר נח’ל שבמרכז סיני, על הדרך היבשתית בין מצרים לבין חיג’ז, 'דרב אל־חאג'' (דרך החוגגים), וכן בעיירה א־טור ששימשה כנמל בדרך הימית בין סואץ לבין ג’דה שבחצי־האי ערב, וכל זאת מחוץ לגבולותיה. פעילות זאת עמדה בבסיס התביעה ליצירת קו הפרדה חדש באיזור ארץ־ישראל.

עשר שנים לאחר ההתבססות הבריטית במצרים, בראשית שנת 1892, מת הכדיב (המושל) של מצרים. על־פי הנוהג הקיים, היה הסולטאן העות’מאני מאשר מחדש את זכות יורשיו של מוחמד עלי לשלוט במצרים, בגבולות שנקבעו בהסכם 1841. הפעם, לפני שניתן האישור הפורמלי, התנהלו מגעים ביו הפקידות הבריטית שניהלה את מצרים לבין השלטונות העות’מאניים, כדי לקבוע מה הם הגבולות של מצרים בכלל ומהו התיחום של שטח השליטה המצרית באיזור סיני בפרט. חשיבותו של איזור סיני השומם הלכה וגברה בסוף המאה התשע־עשרה, בשל עליית חשיבותה של תעלת־סואץ (שנחפרה בין השנים 1869־1859) לנתיב מים בין־לאומי חשוב ומרכזי, בעיקר בעבור האימפריה הבריטית. לבריטים, שמשלו במצרים, לא היה נוח לקבל שליטה עות’מאנית בסמוך לתעלת־סואץ, מה גם שגרמניה האימפריאלית, שעמדה בתחרות עם האימפריה הבריטית, הרחיבה את מעמדה בחצר הסולטאן. הפעלתן של ספינות קיטור גדולות בשירותם של עולי הרגל בין סואץ לבין ג’דה, ביטלה את הצורך המעשי בהחזקה מצרית בנקודות המשמר בסיני ובחוף סיני. בשנת 1892 נעשה ניסיון התיישבות יהודי באיזור מדין – נסיונו של היהודי המומר פאול פרידמן⁵⁰. ניסיון זה, שנתמך בידי מצרים (הבריטית), הוביל, לטענת הבריטים, להגברת הלחץ העות’מאני לפינוי הבסיסים המצריים משטח חיג’ז, אך מותו של הכדיב המצרי קטע את הפעילות הזאת.

הדיונים סביב האישור לשליטתה של שושלת מוחמד עלי במצרים, חידשו את העיסוק בהחזקה המצרית בחיג’ז ובסיני. ההחזקה במבצרי חיג’ז לא נראתה לפקידות הבריטית חשובה, ואכן במהלך שנת 1892 הוחזרו המבצרים הללו לשליטה עות’מאנית. יחד עימם הוחזרה גם העיירה עקבה, שמעתה נוהלה מחיג’ז. לא כך היה הדבר ביחס לסיני ולמבצר נח’ל. בדיקה של מפת הפירמאן משנת 1841 הראתה לבריטים, כי גבול השטח שבשליטה העות’מאנית הישירה מגיע עד לתעלת־סואץ ואולי אף חוצה אותה (זוהי אולי הסיבה לכך שהמפה המקורית משנת 1841 ‘נעלמה’ במצרים). לכן פתח הקונסול הבריטי במצרים, אוולין ברינג – לימים הלורד קרוֹמֶר – בסדרה של פעולות דיפלומטיות וצבאיות, שמטרתן השגת אישור רשמי להרחקת העות’מאנים מתעלת־סואץ. קרומר, שהיה הדמות המרכזית בתהליך תיחום הגבול הצפוני־מזרחי של מצרים – לימים קו הגבול הדרומי של ארץ־ישראל, טען כי קו הגבול של מצרים עבר מאל־עריש לעקבה ולאורך החוף המערבי של מפרץ עקבה ולא כפי שהיה מקובל עד אז. טענה זאת, שלא היה לה על מה להסתמך, הועלתה, כנראה, כדי למנוע מהאימפריה העות’מאנית גישה לתעלה, שליטה במנזר סנטה־קטרינה ובעיירה א־טור. קרומר פעל באופן עצמאי, ולא התייעץ במשרד החוץ הבריטי. נסיונותיו לשנות את הנוסח העות’מאני של אישור השליטה לא עלו יפה. הסולטאן העות’מאני, עבדול חמיד השני, שלח באחד באפריל 1892 מברק למצרים ובו אישר מחדש את השליטה של שושלת מוחמד עלי במצרים. ואשר לשליטה המצרית בשטחים שמחוץ למצרים נאמר במברק, כי ‘הוד מעלתך מודע לעובדה כי הוד מלכותו הסולטאן הורה בעבר להציב שוטרים מצריים לאבטחת מסע עולי הרגל באל־ווג’ה, מואלה, דאבה ועקבה על החוף החיג’זי וכן בכמה נקודות בסיני. כל הנקודות הללו אינן מופיעות במפה שניתנה למוחמד עלי, המראה את גבולות מצרים. אל־ווג’ה הוחזרה לא מכבר לווילאת של חיג’ז והנקודות דאבה, מואלה ועקבה צורפו עתה לווילאת זו. ואשר לחצי־האי סיני, יישמר שם הסטטוס־קוו, והשטח ינוהל על־ידי הכדיב באותה הצורה שהוא נוהל בימי סבך ואביך’⁵¹. בהסתמך על מברק זה הודיע קרומר לשר החוץ המצרי ב־13 באפריל 1892, כי לדעתו המברק מאשר כי קו אל־עריש־עקבה הוכר על ידי השלטון העות’מאני כגבולה של מצרים. פירוש זה של המברק לא נתקבל על ידי הממשל העות’מאני אולם השלטון הבריטי במצרים התייחס מעתה לקו זה כאל קו הגבול בין מצרים לבין האימפריה העות’מאנית.

בין השנים 1892 ו־1906 נוהל, איפוא, חצי־האי סיני ממצרים, והחזקת המבצרים בסיני נעשתה על חשבון התקציב המצרי. תחנות משמר הוקמו בנח’ל, בנואיבה ובא־טור והוצב בהן משמר קבוע (קודם לכן הוצב המשמר במקומות הללו רק לקראת מסע השיירה). חברה אירופאית, שקיבלה זיכיון מממשלת מצרים, החלה לפתח את מכרות הטורקיז בסיני, תחת רישיון מצרי. השלטון העות’מאני הקים מצידו נפת ממשל חדשה בעיירה עקבה, שהוחזרה לשליטתו.

במשך שמונה שנים לא נעשה כל ניסיון לקבוע בשטח כל עובדה המתייחסת לקו אל־עריש־עקבה, אולם בראשית המאה העשרים החלו העניינים להסתבך. בשנת 1899 החל הממשל העות’מאני בבנייתה של עיר חדשה בנגב, באר־שבע, הן כדי לייצב את שלטונו על הבדואים בדרומה של ארץ־ישראל והן כדי להעמיד עובדות בשטח, כנגד נסיונות ההתפשטות של הבריטים ממצרים. בתגובה לכך החלו הבריטים לנסות ולבסס את שליטתם בקו מזרחי עוד יותר, וקבעו, כי שליטתם בסיני נמשכת עד לקו רפיח־עקבה⁵². שני קצינים מצריים נשלחו לסמן קו גבול בשטח החל ‘בנקודה על חוף הים, 30 מייל צפונית־מזרחית לאל־עריש’ ובהתאם לכך דיווח קרומר ללונדון, כי לדעתו יש לקבל קו זה (עקבה־רפיח) ‘במקום שליטה תורכית 40 מייל מהתעלה’ ⁵³. צעדים חד־צדדים אלו של הבריטים נמשכו, ובשנת 1902 נעשה סקר מקיף של שבטי הבדואים באיזור רפיח. סקר זה נערך בידי גֵ’ניגֶ’ס בּרַמלי, קצין בריטי שעסק כמה שנים קודם לכן בחקר ובמיפוי צפון הנגב וצפון סיני, בשירות קרן המחקר הבריטי לארץ־ישראל (P.E.F.). הסקר הקיף את כל המטות, השבטים ותת־השבטים, שהתגוררו בצפון־מזרח סיני, במזרח סיני ובמערב הנגב, ונרשמו בו שטחי העיבוד והמרעה, היחסים בין השבטים, מקורות המים ועוד⁵⁴. הסקר נערך בגלוי בידי קצין בריטי, והוא לא עורר כל התנגדות עות’מאנית. סקרים מעין אלו נערכו ללא כל הפרעה בכל שטחי ארץ־ישראל במשך עשרות השנים שקדמו לסקר הזה.

בסתיו של אותה שנה הועלתה ההצעה הבריטית ליישב יהודים באיזור אל־עריש⁵⁵. קרומר הסכים בתחילה לעצם הרעיון, אך הוא הציע להקים את ההתיישבות מערבית לאל־עריש בשל העובדה ש’התורכים והמצרים טרם החליטו על הגבול בין אל־עריש ועקבה'. הצעה זו נראתה להרצל, והוא הסכים לקבלה. ג’ניג’ס ברמלי. שהכיר היטב את השטח, הוצע לשמש כיועץ למשלחת הציונית, שסיירה באיזור אל־עריש. בסופו של דבר התנגד קרומר לכל הרעיון, בין השאר בשל החשש שהתיישבות יהודית באיזור תעורר את העות’מאנים להעלות את בעיית התיחום, בטענה שאין אישור להתיישבות זרה במחוז חיג’ז, שסיני השתייכה לו. חוסר הבהירות באשר למיקומו של קו הגבול מנע, איפוא, את הדיון בדבר מיקומה של המושבה היהודית העתידה באיזור, ובכך נקטעה היוזמה הציונית הראשונה ליישוב יהודים באיזור.

בין השנים 1902 ו־1905 לא נעשה כל ניסיון בריטי נוסף לבסס את התביעה לקו הגבול רפיח־עקבה. המצב בשטח נשאר בלתי ברור. מחד־גיסא חוזקה השליטה העות’מאנית באיזור על־ידי יסוד באר־שבע וביסוס השלטון העות’מאני בעקבה, ומאידך־גיסא המשיכו הבריטים ממצרים לקשור קשרים עם בדואים באיזור הערבה.

בסוף שנת 1904 הוכנס גורם חדש לזירה. בשנה זאת הגיעה המסילה החיג’זית, שנסללה בידי האימפריה העות’מאנית בתכנון גרמני ובמימון העולם המוסלמי, עד לעיירה מעאן (מעון) מזרחית לערבה. קרומר חשש, כי העות’מאנים ינסו לבנות שלוחה של מסילת הברזל ממעאן לעקבה, כפי שמשכו קו מסילה לכיוון חיפה והים התיכון. כך, טען קרומר, יעקפו העות’מאנים את תעלת סואץ, שהיתה בפיקוח בריטי, ויאפשרו קשר ישיר, בעבורם ובעבור בעלי בריתם הגרמנים, בין הים התיכון לבין ים סוף⁵⁶. מצב זה עורר מחדש את ההתעניינות הבריטית בסיני, וקרומר דיווח ללונדון על מהומות ועל פשיטות בדואים בשטח. המצב הזה ‘הכריח’ אותו למנות פקיד בריטי, שינהל את סיני במקום פקיד מצרי. בסוף שנת 1904 מונה ג’ניג’ס ברמלי למושל סיני, והוא קיבל סכום של 5,000 לירות לארגון ומנהלי של השטח. ברמלי הכיר היטב את השטח ועל־סמך סקר שנערך בשנת 1902, העלה הצעה משלו לתיחום קו גבול חדש באיזור. הצעתו זאת התבססה על מרכיבים גיאוגרפיים, פיזיים ואנושיים, והיה בה כדי למלא את משאלותיו של קרומר לגבי השטח⁵⁷. על־פי הצעתו של ברמלי אמור היה קו הגבול להתחיל בים התיכון, מצפון־מערב לרפיח, ומשם להמשיך דרומה, לאורך כ־10 מייל (16 ק"מ), ומשם מערבה עד לנקודה מדרום לאל־עריש. ברור מעלה את ההשערה, כי קו זה תיחם את שטח אחזקתם של שבט סאוורכה, שעתידים היו להישאר בשליטה מצרית־בריטית⁵⁸.

מכאן עובר הקו המוצע לאורך הגדה המזרחית של ואדי אל־עריש וממשיך בכוון דרום־מזרח, לאורך כמה ואדיות אחרים, עד שהוא מגיע לנחל הערבה. משם המשיך הקו המוצע דרומה עד למפרץ עקבה, ממערב לעיירה, שאמורה היתה להישאר בשליטה עות’מאנית. קו זה השאיר את רוב מקורות המים שבדרום ארץ־ישראל בשליטה בריטית־מצרית; הוא חפף את החלוקה הטריטוריאלית של שטחי הבדואים, ואפשר הגנה צבאית נאותה לאורך הוואדיות שבשטח. הפקידות הבריטית במצרים דחתה קו זה, וטענה שהוא מסובך, מורכב ואיננו מעשי. ההצעה האחרת היתה לפשוטה יותר: קו קצר ביותר בין הים התיכון לבין מפרץ עקבה, כלומר קו ישר בין רפיח לבין עקבה.

בשנת 1906 החליט קרומר ליצור עובדות בשטח, שאותו ראה כשטחה של מצרים. קרומר קיווה כי העובדות הללו תאשרנה את תביעתו מאז 1892 (ובעיקר משנת 1902). לאורך הקו שראה קרומר לפניו עברה דרך מרכזית, שקישרה את עקבה, דרך כונתילה וקסיימה, עם עזה שלחוף הים התיכון. דרך זאת היתה מחוץ לשטח שנתבע עד אז על־ידי מצרים, ובשנת 1904 שימשה למסע צבא עות’מאני, שיצא לכיוון תימן. עתה החליט קרומר כי גם דרך זאת, צריכה להיות בשליטה בריטית. הוא הורה לברמלי, דרך מפקדו הישיר ריצ’ארד אוון, האחראי על המודיעין הצבאי במצרים, לצאת מנח’ל בה ישב, ולתפוס עמדה קדמית באום־רשרש (אילת הנוכחית), על הדרך בין עקבה ובין מעלה עקבה (נקב על־עקבה), הנמצא על הדרך הנזכרת לעיל⁵⁹. ברמלי הגיע לשטח ב־10 בינואר 1906, מלווה ב־5 ז’נדרמים מצרים. למפקד העות’מאני של עקבה, שחקר אותו לפשר פעולתו בשטח, ענה כי יש לו הוראות להקים תחנות משטרה באום־רשרש ולאורך הדרך לעזה. לאחר דיונים ארוכים הסכימו שני הקצינים בשטח, כי לא ברור האם אום־רשרש שייכת לצד זה או לצד אחר, ולכן הותר לברמלי להישאר בשטח עד שהעניין יוברר. בדרך מקרה שהה באותו הזמן בעקבה קולונל של הצבא העות’מאני בשם רושדי. אותו קולונל פיקח על חזרת הגייסות העות’מאניים מתימן. לאימפריה העות’מאנית היה קו תקשורת טלגרפי בין עקבה לבין דמשק ודרכה לאיסטנבול. לאחר שרושדי דיווח על האירוע לשלטון המרכזי, הוא מונה לאחראי על השטח, ולאחר ארבעה ימים חזר לברמלי, והודיע לו, כי עלי לפנות מיד את השטח משום שהוא עות’מאני ואינו בשליטה מצרית. ברמלי נסוג לנח’ל בעוד רושדי מקים תחנת משמר באום־רשרש (ובכך, למעשה, הניח את היסודות להקמת העיר אילת במקום). במשך כל ההתרחשות הזאת עמד רושדי בקשר טלגרפי ישיר עם סוריה, ומשם לאיסטנבול, בעוד שהבריטים נאלצו לקיים התקשרויות על־ידי שליחים רכובים על גמלים, בשל העדר קשר טלגרפי בין אזור עקבה לבין נח’ל. העות’מאנים הזדרזו לשלוח צבא לעקבה, כדי לחזק את כוחותיהם בשטח, ובמקביל לכך הורה אוון לברמלי לחזור לראש המפרץ, ולפגוש שם את אוניית משמר החופים המצרי, ‘נור אל־בחר’. האונייה הזאת היתה אמורה להביא תגבורת. עד שברמלי חזר לשטח הספיק רושדי לבצר את אום־רשרש ולשלוח חיילים לתפוס את טאבה, את בור המים שבה וכן את נקב אל־עקבה. מחוסר אפשרות לנחות בעקבה או בטאבה נסוג ברמלי, הנחית 50 חיילים מצריים באי האלמוגים (האי פיראן), ויצא ברגל לעקבה. בהגיעו לשם הוברר לו, כי רושדי תפס את טאבה בלילה, לאחר שהאונייה הבריטית הגיעה לאיזור, וזאת על פי הוראה טלגרפית מפורשת מהווזיר הגדול באיסטנבול. חיילים מצריים חמושים עמדו מול כוח עות’מאני גדול בעקבה, ולא נראה כל סימן לפשרה. בחודשים שלאחר התקרית באום־רשרש לא ארע דבר בשטח. ספינת תותחים בריטית, שהגיעה למפרץ עקבה, לא השפיעה על העות’מאנים. הללו חיזקו את עמדותיהם בשטח על־ידי תגבורות נוספות של חיילים. בסוף חודש אפריל ניסו הבריטים להנחית כוחות צבאיים בסמוך לרפיח, לאחר שהעות’מאנים הסירו ממקומם את סימוני הגבול, שהבריטים הניחו בשטח בשנת 1902, אך גם שם הם נתקלו במשמרות עות’מאניים גדולים, ונסוגו מהתוכנית הזאת. ממשלת בריטניה, שראתה בתקרית הזדמנות לחיזוק מעמדה בדרום־מזרח הים התיכון, פנתה עתה לצעדים דיפלומטיים, מלווים בכוח צבאי. בכך השיג קרומר את מטרתו. כל פניותיו הקודמות לממשלת בריטניה לראות בקביעת קו גבול חדש אינטרס בריטי לא נענו, וממשלת בריטניה לא הפעילה את השפעתה בנדון. עתה שינתה ממשלת בריטניה את תגובתה, ובחודש מאי 1906 החליטה ללחוץ על הממשל העות’מאני – גם על־ידי משלוח תגבורת של חיילים למצרים, והוראה לצי הים־תיכוני שלה להפליג לכיוון פיראוס שביוון⁶⁰.

הממשל העות’מאני ניסה לדחות את הלחץ הבריטי, והציע הצעות פשרה אחדות. באחת מהן נאמר כי המצרים ישלטו בשני שטחים בסיני. האחד – מצפון לקו העובר מסואץ לרפיח (השטח המקביל לשטח שמצרים תוחמה בו בשנת 1841) והאחר – שטח מדרום לקו שיחבר את סואץ ועקבה דרך מרכז סיני, בעוד שהמשולש עקבה־סואץ־רפיח יישאר בשליטה עות’מאנית. קרומר, שטען כי משולש זה יאפשר לעות’מאנים לסלול מסילת־ברזל ממעאן לעקבה ומשם לסואץ, דחה את ההצעה בטענה שאין לאפשר לשלטון העות’מאני גישה ישירה לתעלה. בתגובה לכך הציע הממשל העות’מאני לחלק את סיני בקו שיעבור מאל־עריש דרומה, עד לראס־מוחמד. גם הצעה זאת דחו הבריטים. הללו רצו אחיזה במפרץ עקבה כדי להבטיח שהעות’מאנים לא יערימו קשיים על המעבר הימי מסואץ להודו⁶¹. לאחר שהוברר לבריטים, כי השלטון העות’מאני דוחה את כל הנסיונות להרחיקו משליטה בסיני, הגיש השגריר הבריטי באיסטנבול ב־3 במאי 1906 אולטימטום לסולטאן. באולטימטום תבעה ממשלת בריטניה להקים ועדת גבולות משותפת תוך 10 ימים, אחרת הממשלה תיאלץ לנקוט צעדים משמעותיים. הכוחות הבריטיים בים התיכון החלו לנוע לכיוון מיצרי הדרדנלים, ואף תפסו איים אחדים בים האיגאי. הסולטאן העות’מאני, שלא קיבל כל עזרה מהצרפתים, מהגרמנים ומהרוסים, נכנע לדרישה הבריטית. ב־14 במאי 1906 הסכים הסולטאן לפנות את כוחותיו מטאבה ולקבוע קו הפרדה מנהלי בין הפרובינציה העות’מאנית של חיג’ז ומחוז ירושלים ובין חצי־האי סיני. גבול זה אמור היה לחבר בקו ישר נקודה בפתחה המערבי של רפיח עם נקודה במפרץ עקבה – 3 מייל (4.8 ק"מ) מערבית לעקבה⁶² .

בהסכם זה נקבע לראשונה קו שהתייחס לארץ־ישראל. המחוז המיוחד של ירושלים היווה את איזור הליבה של הארץ, ובהסכם הוזכר במפורש קו ההפרדה המנהלי בין איזור זה לבין סיני. על־אף המעורבות המדינית הרבה בתהליך קביעת הקו, להלכה לא נקבע בשנת 1906 אלא קו הפרדה מנהלי, שהפריד בין שתי טריטוריות הנמצאות בשליטה עליונה אחת – האימפריה העות’מאנית. השלטונות העות’מאניים הקפידו לא להזכיר כלל את מצרים בצד האחר של הקו, וההסכם דן בקו בין מחוזות שונים, חיג’ז וירושלים מצד אחד וסיני מן הצד האחר. הבריטים ביכרו להתעלם ממשמעותו המשפטית של הקו, ומכאן ואילך התייחסו אליו כקו גבול בין־לאומי.

ההסכם שנחתם בחודש מאי 1906 לא היה בו כדי ליצור עובדות בשטח. היה זה רק שלב התיחום, בו נקבע מסלול קו ההפרדה. כדי לקבוע סופית את מיקומו המדוייק של הקו צריך היה לסמנו בשטח ועל־גבי מפות מדוייקות. מפות מפורטות של השטח לא היו בנמצא, ולכן היה על המשלחת המסמנת למפות את השטח בו עובר קו הגבול (ולא רק לסמנו). לביצוע שלב זה – הקביעה המדוייקת של קו הגבול בשטח וסימונו – יצאה לשטח בסוף קיץ 1906 משלחת בריטית־עות’מאנית משותפת, ופעלה במשך 40 יום לאורך הקו המוצע⁶³. משלחת זאת ערכה מדידות ומיפוי של רצועת שטח ברוחב 10 ק"מ, דרכה אמור היה לעבור קו ההפרדה המנהלי. במקביל לכך נעשו מדידות לקביעת נקודות שונות לאורך הקו המחבר את רפיח עם חוף מפרץ עקבה. מלאכת המיפוי והסימון החלה ברפיח, ונסתיימה במפרץ עקבה. תוך־כדי מהלך המדידה וסימון הגבול דרש המפקד העות’מאני במקום, רושדי פאשא, שמוצא הגבול בחוף המפרץ יהיה בראס־טאבה, ולא בקצהו הצפוני של המפרץ, ב’מרחק 3 מייל מעקבה', כפי שנקבע בהסכם. דרישתו זאת אכן נתקבלה, והגבול הורחק מעקבה, כך שראש המפרץ נשאר בידי העות’מאנים, ואילו הבריטים התבססו מכאן ואילך ממערב לראס־טאבה.

בשל קשיי הסימון בשטח ובשל טעויות שאירעו במהלך העבודה, נעשו חריגות מספר מהקו הישר המוסכם, שאמור היה לחבר בין רפיח לבין עקבה, בעיקר באיזור הר הנגב, ממערב למכתש־רמון, אולם שני הצדדים הסכימו להשאיר את המצב בשטח כפי שסומן. ב־1 באוקטובר 1906 נחתם סופית ההסכם על סימונו של הגבול, צורפו אליו המפות וסימני הנקודות בשטח⁶⁴. בכך נקבע לראשונה קו בשטח, שהפך מאוחר יותר לקו הגבול של ארץ־ישראל המנדטורית (ומאוחר יותר, לקו הגבול הבין־לאומי שבין מדינת ישראל לבין מצרים).

זמן קצר לאחר מכן, בדצמבר 1906, החלו בהקמת מבני קבע לסימוני הגבול. על־אף העבודה הרבה, שהושקעה בסימון הגבול בשנת 1906 ולמרות המדידות הרבות שנתלוו לתהליך הזה, הסימון לא היה תמיד מדוייק, ונמצאו הבדלים בין הנוסח שהופיע בהסכם הכתוב לבין הסימון בשטח. כשבאו מסמני הגבולות לקבוע את מיקומו המדוייק של הקו מחדש, שבעים וחמש שנים מאוחר יותר, נתקלו בבעיות בקביעת מיקומן המדוייק של מספר נקודות גבול, והדיונים על קביעת הקו המדוייק נמשכו שנים אחדות⁶⁵.

בתהליך קביעתו של קו 1906, השיגה בריטניה את כל ששאפה להשיג בדרומה של ארץ־ישראל הן ברמה האסטרטגית והן ברמה הטקטית־מקומית. האימפריה העות’מאנית (וארץ־ישראל בתוכה) הורחקה ונותקה טריטוריאלית מתעלת־סואץ ולא יכלה לאיים עליה מבחינה צבאית או מבחינה כלכלית. אילו היו לעות’מאנים תוכניות להעביר מסילה למפרץ עקבה (ולסואץ), התוכניות האלה בוטלו, ורק שבעים שנים מאוחר יותר בנתה ממשלת ירדן קו מסילת ברזל, המקשר בין עקבה לבין מעאן. מדבר סיני, שעל־פי תיאוריו של נפוליאון ועל־פי התפיסה הצבאית הבריטית היה מכשול מרכזי למעבר כוחות צבאיים, עמד עתה כחיץ בלתי עביר בין הצבא העות’מאני לבין התעלה. אל־עריש – הנקודה המרכזית להגנה על סיני – נשארה בידי הבריטים. שבטי הדרום של ארץ־ישראל נותקו ממרכזיהם בסיני, ומעתה נסמכו על עזה ועל באר־שבע בלבד.

במישור המקומי נותק דרומה של ארץ־ישראל מכל מקורות המים העשירים בצפון סיני. המעיין המרכזי באיזור, עין־קודיראת (קדש־ברנע), כמו גם מרבית המעיינות האחרים בשטח בין רפיח לבין אל־עריש, נשארו בידי המצרים. ההישג הבריטי בעניין זה בולט: בהסכמים שהושגו נקבע כי בעת שלום יוכלו חיילים ושוטרים עות’מאניים לחצות את הקו כדי לספק את צורכיהם במים מן הבארות ומן המעיינות שבצד המצרי של הגבול. לחיילים המצריים, שלא היו זקוקים לכך, לא ניתנה הזכות הזאת⁶⁶. כמו שאיבדה את המים, כך איבדה האימפריה העות’מאנית (וארץ־ישראל בכלל זה) גם את השליטה על דרך האורך הראשית באיזור – הדרך שבין עקבה לבין עזה. אותה דרך נשארה ברובה, פרט לחלקה הצפוני, בשטח מצרים. מכאן ואילך – ובמשך רוב תקופת המנדט ועד לסוף שנות השלושים – עברה הדרך הראשית מבאר־שבע ועזה לאום־רשרש ולעקבה בשטח מצרים. הנתיב עבר מבאר־שבע לעוג’ה אל־חפיר (ניצנה), חצה את קו ההפרדה, עבר בתוך שטח מצרים דרך קסיימה וכונתילה, וחזר לשטחה של ארץ־ישראל רק בראש מעלה אילת (ראס אל־נקב). משם המשיך דרך חוף המפרץ אל עקבה. לעובדה הזאת היתה השפעה מכרעת על כך שאיזור הנגב הדרומי לא פותח בתקופת המנדט. חוסר מים וחוסר נגישות מנעו עד היום, פיתוח נרחב של חבל ארץ חשוב זה.

קו 1906 היה קו הגבול הראשון של ארץ־ישראל, שעבר את כל תהליך קביעת הגבול. שלב ‘ההקצאה’ התבצע בדיונים בין בריטניה לבין האימפריה העות’מאנית, ונקבע בו כי חצי־האי סיני יופרד משטחי ארץ־ישראל. בשלב ‘התיחום’ נקבע כי הקו יתוחם כקו ישר בין רפיח לבין נקודה בחוף מפרץ עקבה – במרחק 3 מייל מערבית מעקבה. בשלב ‘הסימון’ נקבע וסומן מיקומו הסופי של הקו, ומכאן ואילך התנהלו החיים בשטח על־פי קו זה. שבטי הבדואים, אף שלא הכירו בגבול, התאימו את שטחי נדודיהם לקו זה. השלטון העות’מאני הקים תחנת משטרה באום־רשרש בסמוך לקו, במקום בו לא היה כל יישוב קודם לכן. מאוחר יותר בנה שלטון זה יישוב חדש בעוג’ה אל־חפיר (ניצנה) על הדרך מבאר־שבע לכיוון קסיימה בסמוך לקו ההפרדה באיזור, שהיה בלתי מיושב במשך מאות שנים קודם כן. גם רפיח, שקיבלה חשיבות כנקודת גבול על הדרך הראשית בין ארץ־ישראל לבין מצרים, החלה להתפתח כיישוב עצמאי, במקום שהיו בו קודם לכן רק חורבות.

בשנים שקדמו למלחמת־העולם הראשונה לא ניכרה כל פעילות בצד המצרי של קו ההפרדה. במשך שנת 1907 עדיין ראה קרומר צורך לדווח לבריטניה על הנעשה באיזור סיני, אולם משחלפו השנים והאימפריה העות’מאנית לא ערערה על קו ההפרדה, ומשסיים קרומר את תפקידו במצרים, הלך הקו ונשכח. הנציג הבריטי החדש במצרים, הלורד מילנר, מינה את הקולונל פרקר למושל סיני, וזה העביר את מפקדתו מנח’ל (שם, כזכור, ישב ברמלי כאשר תפקד כמושל סיני) לאל־עריש, ובזה ביסס את השליטה על האיזור הפורה והאסטרטגי ביותר של סיני – המעבר בין מצרים לבין ארץ־ישראל. ערב מלחמת־העולם הראשונה, בעת המלחמה בין האימפריה העות’מאנית לבין איטליה, על השליטה בלוב (1912), ניסו הבריטים שבמצרים לתפוס מאחז בעקבה כדי להבטיח שקו הגבול ייקבע כפי שרצו מלכתחילה, אולם כוחות עות’מאניים ששהו במקום מנעו נחיתה בריטית באיזור, ולא חל כל שינוי בשטח⁶⁷. עם זאת, פעולה מחקרית־קרטוגרפית הביאה בעקבותיה לקביעה מחודשת של קו הגבול – בעיקר באזור הדרומי. כנזכר לעיל, לא היתה קיימת כל מפה מפורטת של האיזור, בעת שסומן קו ההפרדה המנהלי בשטח, ומסמני הקו היו צריכים למפות את האיזור בו נמתח הקו. ערב מלחמת־העולם הראשונה הרחיבה קרן המחקר הבריטית לארץ ישראל (F.E.P) את חקירותיה הארכיאולוגיות לדרום הנגב ולסיני. במסגרת הסקר הארכיאולוגי פעל בשטח הארכיאולוג ווּלי והוא נעזר בידי ת"א לורנס, שנודע מאוחר יותר בפעולתו בקרב הערבים במלחמת־העולם הראשונה. אף שלורנס היה איש צבא בריטי, המשלחת הארכיאולוגית פעלה בדרום הנגב בשטח שבשליטת האימפריה העות’מאנית ללא כל הפרעה, עד שהגיעה לאיזור ראש המפרץ. המפקד העות’מאני במקום, שהיה מודע לנסיונות החוזרים ונשנים של הבריטים להשתלט על השטח, הורה לאנשי המשלחת לעזוב מיד את האיזור, בלי שהושלם הסקר הארכיאולוגי. דיווח על הסקר פורסם בשנת 1915 תוך כדי המלחמה⁶⁸, אולם עורכי הסקר המשיכו גם את פעולת המיפוי של קרן המחקר הבריטית ולראשונה מיפו את דרומה של ארץ־ישראל בקנה מידה גדול – 1 אינטש ל־1 מייל (1:63630). במיפוי הזה היו חידושים קרטוגרפיים רבים, ובין השאר סומנו בו לראשונה קווי גובה, אולם נפלו בו טעויות טופוגרפיות רבות, בעיקר במיקומם של נחלים ורכסים באיזור הדרומי ביותר של ארץ־ישראל. עם זאת העלו הממפים את קו ההפרדה המנהלי על המפה, תוך שהם מסמנים את מקום אבני הגבול ואת נקודות הסימון.

בחינתה של מפה זאת מול מפת ההסכם משנת 1906 מראה, כי בנקודות מסויימות, שבהן נקבע הקו שלא על־פי השאיפות הבריטיות, סומן הקו הזה בשנת 1915 על־פי צרכיה של בריטניה. כך הועתקה הנקודה שמוקמה לחוף מפרץ עקבה אל השטח הסמוך לבאר טאבה, צפונה־מזרחה משם. וכך הועבר הרכס, שממנו אפשר היה לצפות בעקבה (ולהפגיז אותה) לידיים מצריות במקום שישמש כמחסה לעקבה, כפי שנקבע בהסכם 1906. שינוי זה ושינויים אחרים הביאו למחלוקת בין מדינת ישראל לבין מצרים שבעים שנים מאוחר יותר על קביעתו הסופית והמדוייקת של קו הגבול הבין־לאומי בין שתיהן. מפת לורנס, שפורסמה לראשונה כמפה צבאית בריטית סודית בשנת 1915, הפכה – על אף הטעויות הרבות – למפה הרשמית של החלק הדרומי של ארץ־ישראל. בעקבותיה הוכנו עשרות מפות בתקופת מלחמת־העולם הראשונה ולאחריה. בכל המפות שהוכנו במצרים ובארץ־ישראל, בתקופה שבין מלחמות־העולם, הופיע קו הגבול, כפי שסומן במפתו של לורנס, וסימון זה, אף שהיה שונה מהסימון המקורי של שנת 1906, נתקבל כסימון המדוייק של קו ההפרדה המנהלי בין סיני לבין ארץ־ישראל. ואף־על־פי שמאוחר יותר תוקנו הטעויות הטופוגרפיות במפה, הרי קו ההפרדה, שלימים כונה בטעות קו הגבול הבין־לאומי, לא תוקן, ונשאר כפי שסומן במפתו של לורנס.

קו 1906 היה הקו הראשון שנקבע במפות ארץ־ישראל. נוסף לחשיבותו הגיאוגרפית המקומית, זהו הקו הקיים, הוותיק ביותר בגבולות הארץ בעת החדשה. ואף שנקבע כקו הפרדה מנהלי, בלי כל התייחסות גיאוגרפית לתנאי השטח, זכה הקו הזה להיקבע לדורות כקו הגבול הדרומי של ארץ־ישראל, וזאת על אף התהפוכות הרבות שעברו על השטח.

 

פרק שני: שלב ‘ההקצאה’ – מלחמת־העולם הראשונה וחלוקת המזרח התיכון    🔗

א. הכוחות הלוחמים ושאיפותיהם המרחביות    🔗

מלחמת־העולם הראשונה, תוצאותיה והאירועים שליוו את המלחמה הזאת בין השנים 1918־1914, הם שיצרו, לראשונה בעת החדשה, את ארץ־ישראל כיחידה טריטוריאלית פוליטית בעלת גבולות ברורים ומוגדרים. דיונים מדיניים ומהלכים צבאיים, שהביאו להתמוטטותה של האימפריה העות’מאנית, הותירו חלל ריק במזרח התיכון. המדינות המנצחות – ובעיקר בריטניה וצרפת – עיצבו מחדש את מפת המזרח־התיכון שלאחר המלחמה, ותוך־כדי עיצוב זה, צמחה ועלתה ארץ־ישראל. תיחום גבולותיה של ארץ־ישראל היה מקצתו חלק מתיחום אזורי השליטה של המדינות המנצחות, ובחלקו האחר ארגון פנימי־טריטוריאלי של שטח, שהוחזק על־ידי בריטניה הגדולה לאחר המלחמה. פעילות דיפלומטית ענה במשך המלחמה, ואחריה, ומהלכם צבאיים שהתרחשו במרחב המזרח התיכון, הם שקבעו בסופו של דבר את גבולותיה של ארץ־ישראל, כפי שצוירו לראשונה במפות המדיניות של העולם, שהלך ונתגבש לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

הצטרפותה של האימפריה העות’מאנית למלחמה (5 בנובמבר 1914), לצד מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה־הונגריה ובולגריה), כנגד מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה הצארית ומאוחר יותר גם איטליה וארצות־הברית), מיקדה את הדיונים בעתיד המזרח־התיכון בין המעצמות האלו. ניצחון עות’מאני־גרמני היה משאיר את המצב על כנו, אך ניצחון של מעצמות ההסכמה אמור היה ליצור מזרח תיכון חדש. ערב המלחמה החזיקה בריטניה הגדולה במאחזים מדיניים במזרח התיכון: בריטניה שלטה, למעשה, הן במצרים והן בקפריסין ובעדן, וקיימה שורה של הסכמים עם שייחים ערביים לאורך המפרץ הפרסי. מאידך־גיסא – לצרפת היו אינטרסים דתיים, מסחריים ופוליטיים בחוף המזרחי של הים התיכון ובעיקר בלבנון ובארץ־ישראל. כמו רוסיה ואיטליה, שאפה גם צרפת להשיג השפעה ושליטה במקומות הקדושים⁶⁹. צרפת ביקשה, איפוא, להבטיח את שליטתה בכל המרחב – מהגבול המצרי, קו 1906, צפונה עד לחלב ולמפרץ אלכסנדרטה וכן באיזור מוסול בצפון מסופוטמיה. לעומתה שאפה בריטניה לחזק את מעמדה במפרץ הפרסי ולהרחיב את שליטתה עד לצפון מסופוטמיה (הבריטים קיוו למצוא שם נפט). במערב המזרח התיכון הופנו מעייניה של בריטניה לארץ־ישראל וזאת עקב מהלכי המלחמה עצמם. נסיונות ההתקפה של הצבא העות’מאני (בעידוד ובתכנון גרמני) על תעלת־סואץ נכשלו אומנם מבחינה צבאית⁷⁰, אך הם הבהירו לבריטניה, כי מדבר סיני אינו משמש עוד כחיץ בעידן של מלחמה מודרנית, הנעזרת במסילת־ברזל ובתנועה מוטורית יבשתית. המחסום המדברי נחצה בנקל ולבריטניה הוברר, כי כוח צבאי מודרני, הממוקם בארץ־ישראל, מהווה איום תמידי על תעלת־סואץ, נתיב המים החיוני לאימפריה הבריטית. בריטניה שאפה, איפוא, להרחיב את כוחה ולשלוט בפועל בכל השטח שבין ארץ־ישראל במערב ומסופוטמיה במזרח. היא ביקשה להגיע לכך כדי לאפשר יצירת קשר יבשתי – מסילת־ברזל, כבישים וצינורות נפט – בין המפרץ הפרסי לביו הים התיכון⁷¹.

לרוסיה הצארית לא היו כל שאיפות טריטוריאליות בארץ־ישראל, והיא מיקדה שאיפות אלו בחלקים האחרים של האימפריה העות’מאנית – באיזור איסטנבול, במיצרי הבוספורוס והדרדנלים ובחלקים במזרח אנטוליה ובאיזור ארמניה. האיטלקים, שהשתלטו ערב מלחמת־העולם של שטחים של האימפריה העות’מאנית בלוב ובאיי הדוֹדֶקַנֶז, בסמוך לחופה הדרום מערבי של אנטוליה, ביקשו לקבל אישור בין־לאומי לשליטתם בשטחים אלו. אלה גם אלה לא הסכימו שמעצמה אירופאית אחת תשלוט במקומות הקדושים בארץ־ישראל⁷².

השאיפות המנוגדות של מעצמות ההסכמה יצרו את הבסיס לדיונים על חלוקתה האפשרית של האימפריה העות’מאנית, כאשר המלחמה תסתיים בהתמוטטותה. צרפת תבעה לעצמה את ארץ־ישראל מיד עם פרוץ המלחמה, ורוסיה, בעלת־בריתה הקרובה של צרפת. נטתה להסכים לדרישה זאת אולם היא נסוגה ממנה בשל חוסר הרצון לראות שליטה קתולית במקום בו היו לכנסייה האורתודוכסית הרוסית אינטרסים רבים. במרס 1915 ביקשה הממשלה הצרפתית באופן רשמי מהממשלה הצארית להכיר בדרישה הצרפתית לשליטה עתידית בסוריה ובארץ־ישראל, אך הרוסים דחו את הדרישה, לגבי שליטה צרפתית במקומות הקדושים בארץ־ישראל, ולשם כך גייסו את עזרתה של בריטניה. ממשלת בריטניה לא היתה מוכנה לדון רשמית בעתידם של שטחי האימפריה העות’מאנית, לפני שהאימפריה הזאת הובסה, אך הקבינט הבריטי הקים באפריל 1915 ועדת מומחים בראשותו של מוריס דה־בונזן לדון באינטרסים הבריטים בשטחי המזרח התיכון⁷³. צרפת, שהועמדה מול התנגדות רוסית והימנעות בריטית, נסוגה מעט מעמדתה, ותבעה עתה שליטה בחלקים מארץ־ישראל, תוך־כדי בינלאומן של ירושלים ושל בית־לחם, אולם הרוסים טענו, כי המקומות הקדושים כוללים גם את נצרת, את הגליל ואת ים כינרת, והם אינם מוכנים לשליטה קתולית במקומות הללו. בעוד צרפת ורוסיה דנות ביניהן בעתיד השליטה במקומות הקדושים, מצאה בריטניה את עצמה עומדת מול האיום הגרמני־עות’מאני על התעלה, ולכן דרשה, שכל שטחה של ארץ־ישראל בקו מחיפה לעקבה – יהיה שטח נייטרלי. ועדת דה־בונזן, שפעלה באביב 1915, המליצה גם היא בדו"ח הסופי שהוגש ב־30 ביוני 1915 על הפיכתה המוחלטת של כל ארץ־ישראל לאיזור נייטרלי. וכך עמדו הבריטים והרוסים יחד מול התביעה הצרפתית לשליטה בארץ־ישראל.

ב. הדיונים ביו הצרפתים לבין הבריטים והסכם סייקס־פיקו    🔗

שאיפות מנוגדות אלו – כניסתם של תובעים נוספים לשטחי האימפריה העות’מאנית: התנועה הציונית מחד־גיסא והערבים מאידך־גיסא – הביאו לפתיחתם של דיונים רשמיים בין צרפת לבין בריטניה על עתיד המזרח התיכון. דיונים אלו החלו באוקטובר 1915. את בריטניה ייצג סיר ארתור ניקולסון, ומאוחר יותר החליף אותו סיר מרק סייקס.

– את הצד הצרפתי יצג ג’ורג' פיקו⁷⁴. לאחר כחמישה חודשי דיון נחתם בחודש מרס 1916 הסכם אנגלי־צרפתי, הידוע בשם ‘הסכם סייקס־פיקו’, לחלוקתה של האימפריה העות’מאנית לאחר המלחמה⁷⁵. הסכם זה נחתם, כאשר האימפריה העות’מאנית שלטה, למעשה, בכל השטח, ועמדתה הצבאית־מדינית במזרח התיכון היתה חזקה לאין שיעור ממצבה ערב המלחמה. היא שלטה בפועל בסיני, לאחר שהנחילה תבוסה לכוחות צבאיים בריטיים גדולים במסופוטמיה ולאחר שהבריטים נכשלו גם בניסיון להנחית כוחות בחצי־האי גליפולי. עם זאת –שנתיים וחצי לפני סיום המלחמה כבר נקבע עתיד המזרח התיכון וכבר סומנו גבולותיו החדשים.

בהתאם לתנאי הסכם סייקס־פיקו, אליו הצטרפו מאוחר יותר גם רוסיה ואיטליה, עמדה צרפת לקבל שליטה ישירה על מרבית חופו המזרחי של הים התיכון – מראש־הנקרה בדרום ועד לאלכסנדרטה שבצפון. נוסף על לכך אמורה היתה צרפת לשלוט בדרומה של תורכיה האסאתית, באזור קיליקיה. השטח הצרפתי השתרע מזרחה עד לבקע הסורי־אפריקאי, מהעיר חלב עד לכינרת. האיזור הצרפתי נצבע במפה המקורית שליוותה את ההסכם בצבע כחול, ונקרא בשם ‘האיזור הכחול’. באיזור ארץ־ישראל אמורה היתה צרפת לקבל את כל השטח מראש־הנקרה ועד הכינרת, כולל את כל איזור הגליל העליון עם העיר צפת, ים החולה והחלק הצפוני של נהר הירדן. איזור ההשפעה הצרפתי נמשך מזרחה מ’האזור הכחול'. בשטח שכונה ‘איזור A’, בכל המרחב מזרחית לשטח הכחול ועד לאיזור מוסול שבצפון מסופוטמיה ומצפון לקו הירמוך, היתה אמורה לקום מדינה ערבית בחסות צרפתית. כל איזור הגולן, החורן והר הדרוזים נכלל בשטח זה.

בריטניה, שעיקר שאיפותיה היו במזרח, באיזור המפרץ הפרסי, אמורה היתה לקבל שליטה מלאה על האיזור שכונה ‘האיזור האדום’. בשטח זה נכללו החלק המרכזי והחלק הדרומי של עמק הנהרות, מבגדאד דרומה עד המפרץ הפרסי. באיזור ארץ־ישראל אמורה היתה בריטניה לשלוט במפרץ חיפה, בעמק זבולון ובערים עכו וחיפה וזאת לשם הקמת נמל עמוק מים, שישמש גם כטרמינל לצינור נפט ולמסילת־ברזל עתידיים, שיקשרו בין מסופוטמיה לבין הים התיכון. כמו צרפת גם בריטניה אמורה היתה ליצור מדינת חסות. איזור השפעתה השתרע ממערב ל’שטח האדום' ומדרום לנהר הירמוך וממזרח לכינרת ולירדן. באותו אזור היתה אמורה לקום מדינה ערבית בחסות בריטניה במרחב שכונה ‘שטח B’. אזור זה השתרע מקו 1906 ומפרץ עקבה ועד למפרץ הפרסי, וכלל בתוכו את כל הנגב ואת השטח שממזרח לשקע הערבה.

השאיפה להפיכתם של המקומות הקדושים לאיזור נייטרלי הביאה ליצירת איזור שהיה אמור להיות מנוהל בשליטה משותפת, בריטית־צרפתית־רוסית־איטלקי בתוספת נציגים של העולם הערבי־מוסלמי. איזור זה, הנקרא בספרות בשם ‘השטח הבין־לאומי’, ונצבע במפה המקורית בצבע חום, הותווה במרכזה של ארץ־ישראל, וכלל את השטח התחום בקו העובר מראש־הנקרה ועד לים כינרת, לאורך הירדן ועד לים המלח (בלי שהים עצמו נכלל בו) ומשם לחוף הים התיכון, מדרום לעזה. מכלל האיזור הוצא, כזכור, השטח שהובטח לבריטניה במפרץ חיפה ובעמק זבולון.

חלוקתה של האימפריה העות’מאנית לפי הסכם סייקס־פיקו שורטטה גם על־גבי מפות, אולם אלו היו בקנה־מידה קטן ביותר – 1:2,000,000, וזאת מכיוון שהדיון נעשה לגבי כל שטחי המזרח התיכון, ולא לגבי ארץ־ישראל בנפרד. עובדה זאת יצרה, מאוחר יותר, קשיים בזיהוי מיקומו המדויק של הקו במפות בקנה־מידה גדול יותר ⁷⁶.

הסכם סייקס־פיקו הוא דוגמה לתהליך תיחום העולם בידי מעצמות אימפריאליות ללא כל התחשבות בתנאי השטח או ברצון התושבים המקומיים. חלוקות מעין אלו אפיינו את המדיניות הבין־לאומית במשך המאה התשע־עשרה ועד המלחמה, ואפשר, איפוא, לראות בהסכם הזה את שיאו של התהליך. עם זאת – אפשר לזהות בהסכם גם אלמנטים חדשים, שלא הופיעו בכל חלוקה כוללנית אחרת, של אזורי העולם קודם לכן.

בהסכם זה הועלה לראשונה רעיון השליטה הבין־לאומית המשותפת על שטח מסויים בגלל חשיבותו הדתית לעולם כולו. רעיון דומה התקיים ערב המלחמה גם בעיר טנג’יר שבמרוקו, אך שם היו סיבות פוליטיות־מסחריות. רעיון השליטה הבין־לאומית המשותפת הועלה לראשונה לגבי כלל ארץ־ישראל, והוא המשיך להתקיים, בצורה זאת או אחרת, בתוכניות מאוחרות יותר לחלוקת ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי וערב הקמת מדינת ישראל. גם הרעיון ליצור ‘שטח בין־לאומי’ בירושלים וסביבתה הינו, איפוא, תוצר ישיר והמשך של רעיון שהועלה בהסכם סייקס־פיקו.

ג. המשא־ומתן בין בריטניה לבין הערבים ומכתבי חוסיין־מקמהון    🔗

ההתחשבות ברצונם של תושבי האיזור וההתייחסות לגורם הערבי ודרישותיו לגבי המזרח התיכון היו גם הן מרכיב חדש בהסכמים בין־לאומיים לגבי חלוקת העולם. הסכם סייקס־פיקו הכיר לראשונה בשאיפות הדתיות והלאומיות של תושבי האיזור, בלי שהיתה בו התייחסות קונקרטית לשאיפות המדיניות הרשמיות של מדינה קיימת. עם זאת – הגורם הערבי השתלב באירועי המזרח התיכון כבר מראשית המלחמה. ממשלת בריטניה ונציגיה במצרים קיימו מגעים עם המשפחה הערבית הבכירה באימפריה העות’מאנית – משפחתו של השריף חוסיין, שהיתה אחראית למקומות הקדושים לאיסלם בערים מכה ומדינה שבחצי־האי ערב. הבריטים חיפשו בעלי ברית לעזרה במלחמה כנגד האימפריה העות’מאנית במזרח התיכון, בעיקר לאור ההתקפות העות’מאניות על מצרים והכשלונות הבריטיים במסופוטמיה ובגלופולי. הפקידות הבריטית במצרים ביקשה להמריד את הערבים כנגד האימפריה העות’מאנית, ולנצל לשם כך את המתיחות רבת השנים שביו הערבים הנשלטים לבין התורכים השליטים. בתמורה להקמת כוח צבאי שילחם לצד הבריטי דרש חוסיין הכרה בעצמאותם של הערבים במסגרת מדינה ערבית, שתשתרע מדום הרי הטאורוס על כל השטחים הערביים של האימפריה העות’מאנית⁷⁷. במשך שנת 1915 נוהלה חליפת מכתבים ערה בין השריף חוסיין ממכה לבין הנציב האנגלי במצרים, סיר הנרי מקמהון, ובה נדונו הדרישות הערביות. מקמהון הסכים בשמה של ממשלת בריטניה להכיר ולתמוך במדינה ערבית בשטח שדרשו הערבים, להוציא ‘את שני המחוזות מרסינה ואלכסנדרטה וחלקי סוריה המשתרעים מערבית למחוזות חלב, חמה, חומס ודמשק, שאי אפשר לאמור עליהם, כי הם ערבים טהורים, ולפיכך יש להוציאם מכלל הגבולות שנתבעו… ואשר לאותם אזורים שבתוך הגבולות הללו, שבריטניה הגדולה היא בת־חורין לעשות בהם כאשר תרצה, בלי שתפגע בענייניה של בת־בריתה צרפת… על דעת התיקונים דלעיל נכונה בריטניה הגדולה להכיר ולתמוך בעצמאותם של הערבים בכל אותם התחומים שתובע השריף של מכה’⁷⁸.

חליפת האיגרות, שזכתה לכינוי ‘מכתבי חוסיין־מקמהון’ לא נסתיימה בהסכם כתוב וחתום, אולם בפועל הסכימו הערבים וממשלת בריטניה, לתנאים שהוזכרו בהתכתבות. הערבים הקימו כוח צבאי, בפיקוד של פייסל בנו של חוסיין, ובהשראתו של לורנס ‘איש ערב’, שלחם לצד הבריטים כנגד האימפריה העות’מאנית. חליפת איגרות זאת התנהלה לפני שהחלו הדיונים הרשמיים על עתיד המזרח התיכון בין בריטניה לבין צרפת, ואלם הדם של הדיונים המוקדמים הללו ניכר בחליפת האיגרות הערבית־בריטית. בריטניה התחשבה בדרישות הצרפתיות לשליטה באיזור הנוצרי של לבנון כמו גם בשאיפותיה לגבי ארץ־ישראל, ולכן הוצא איזור החוף המזרחי של הים התיכון, בו היו לצרפתים אינטרסים שונים, מהשטח שהובטח לערבים.

ארץ־ישראל כלל לא הוזכרה במהלך חילופי המכתבים, אולם הדיון בשאלה האם ארץ־ישראל אכן נכללה בהבטחות שניתנו לערבים הפך לשאלה מרכזית ביחסי הערבים עם ממשלת בריטניה בשנים שבהן שלטה בריטניה בארץ־ישראל, והדיון בשאלה הסטורית־פוליטית זאת טרם נסתיים. הביטוי ‘מערבית למחוזות חלב, חומס, חמה ודמשק’ היה כוללני ויצר אפשרות לפירוש זה או אחר באשר לתחולתו הטריטוריאלית וההבטחות לגבי ארץ־ישראל. ממשלת בריטניה טענה בעקביות כי ארץ־ישראל לא הובטחה לחוסיין, והתיאור הגיאוגרפי התייחס לווילאות (פרובינציות) של חלב, חמה חומס ובעיקר דמשק. זו האחרונה השתרעה ערב המלחמה עד למפרץ עקבה. ארץ־ישראל נמצאת מערבית לשטח זה ולכן, בהתאם לסיכומים שבמכתבים, לא הובטחה לערבים.

עוד נטען כי בריטניה יכולה היתה להקצות לערבים שטח ‘שהיא בעלת חורין לעשות בו כרצונה’ וארץ־ישראל לא היתה כזאת, בשל הדרישות הצרפתיות לאחיזה בו. העובדה כי בכל הדיונים הללו לא נזכרה שום עיר ממערב לירדן היתה ביטוי למצב הגיאוגרפי־יישובי של האיזור – בו לא היתה בעת ההיא כל עיר חשובה מדרום לדמשק. המנהיגות הערבית טענה מאוחר יותר – והסטוריונים ערבים ואחרים טוענים עד היום – כי לא היתה קיימת כלל ווילאת בשם דמשק, אלא היה מחוז – סנג’ק – בשם זה שהשתרע סביב העיר דמשק. הווילאת נקראה ‘סוריה – א־שמס’, ושם זה לא נזכר כלל בחילופי האיגרות. לכן, לשיטה זאת, היתה ארץ־ישראל חלק מהשטח שהובטח לערבים. הדיון בשאלה הסטורית־פוליטית־גיאוגרפית זאת טרם הסתיים, אך השפעתו של ההסכם הבלתי רשמי בין בריטניה לבין הערבים ניכרת כבר בהסכם סייקס־פיקו. הקמתן של שתי מדינות ערביות עצמאיות, האחת בחסות בריטניה והאחרת בחסות צרפת, נובעת מההסכם בין הבריטים לבין הערבים. קיים אומנם שוני מההבטחה להקים מדינה ערבית אחת בשלטון חוסיין במזרח התיכון הערבי, אך היתה בה הכרה בזכויותיהם של הערבים להקים מדינות עצמאיות באיזור זה. קיים כמובן שוני גם בהתייחסות לשטחים בדרום מסופוטמיה שבריטניה דרשה לעצמה, אך פרט לשטחים שנתנו לצרפת, לבריטניה ו’לאזור החום' במרכזה של ארץ־ישראל, והוצאו לדעת הבריטים מההבטחה לערבים, אין הבדלים משמעותיים בין שני ההסכמים. ההתחשבות בדרישותיהם של בני האיזור (ולא במציאות הפוליטית־מדינית שהיתה קיימת כבר באיזור) היתה גם היא פתיחה ל’עידן חדש' ב’תורת' החלוקה של העולם בידי כוחות אימפריאליים חיצוניים, רעיון שיתן עד מהרה פירות נוספים, עם החלוקה מחדש של אירופה לאחר המלחמה ויצירת מדינות לאום חדשות על מפת העולם.

ד. התנועה הציונית ו’הצהרת בלפור'    🔗

גורם פוליטי נוסף, התנועה הציונית, ראה במלחמת־העולם הזדמנות להשיג לעצמו דריסת רגל פוליטית ושליטה בארץ־ישראל. לעם היהודי היו שאיפות עתיקות יומין לחזור לארץ־ישראל. השאיפות הללו קיבלו דחיפה מעשית עם תחילת תהליך שיבת־ציון בסוף המאה התשע־עשרה ועם הקמת המכשיר המדיני להשגת השאיפה הזאת. התנועה הציונית ומוסדותיה ראו במלחמה ובנפילתה העתידית של האימפריה העות’מאנית הזדמנות ראשונה במעלה להשגת הכרה בין־לאומית בשאיפה היהודית לארץ־ישראל. הפעילות הציונית להשגת מטרה זאת התרכזה בעת המלחמה בעיקר בנסיונות להשפיע על ממשלת בריטניה, אותה ראו ככוח המרכזי, שיכריע בשאלת ארץ־ישראל. כבר נובמבר 1914, עם כניסתה של האימפריה העות’מאנית למלחמה כנגד בריטניה, נפגש הרברט סמואל עם שר החוץ הבריטי, אדמונד גריי, והעלה בפניו את ההצעה להקים איזור יהוד אוטונומי בארץ־ישראל⁷⁹. מעודד מגישתו החיובית של שר החוץ, הכין סמואל, שהיה אוהד גלוי של הרעיון הציוני, תזכיר שהוגש בינואר 1915 להרברט אסקווית מנהיג מפלגתו וראש ממשלת בריטניה, ובו הציע כי בריטניה תדרוש לקבל בתום המלחמה חסות על ארץ־ישראל. מנהיגי התנועה הציונית, ובראשם ד“ר חיים וייצמן, החלו גם הם לעורר את הדרישה להכרה בשאיפות היהודיות לארץ־ישראל, ובסדרת מגעים ארוכה ומייגעת עם ממשלת בריטניה, עם נציגיה השונים, עם גורמים בין־לאומיים נוספים בצרפת, בארה”ב ואף ברוסיה, הצליחה התנועה הציונית להשיג את ‘הצהרת בלפור’. ההצהרה פורסמה ב־2 בנובמבר 1917, במכתב ששלח הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, ללורד רוטשילד, והובטח בה כי ‘ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ־ישראל ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל את השגתה של מטרתה זו…’ ⁸⁰.

בהצהרה זאת לא צוינו שום גבולות גיאוגרפיים, והושם בה דגש על המונח ‘בארץ־ישראל’, ולא נאמר בהצהרה כי ארץ־ישראל תהיה הבית הלאומי היהודי. חוסר הגדרת הגבולות נתן מקום לכל צד לפרש ולהציג את תפיסתו שלו לגבי תיחומה של ארץ־ישראל. באותה התקופה לא דרשה התנועה הציונית לקבל שליטה על ארץ־ישראל, אלא ביקשה ליצור ארץ־ישראל גדולה תחת שלטון בריטי.

ההסכמים, שנעשו תוך כדי מלחמת־העולם, ובמיוחד הסכם סייקס־פיקו, היו השלב הראשון בקביעת גבולותיה של ארץ־ישראל לאחר המלחמה – ‘שלב ההקצאה’. בשניים משלושת הדיונים, שעשויים היו להשפיע על עתידה של ארץ־ישראל, היתה התייחסות כוללנית לקווי גבול, אך לא נקבעו תיחומים מדוייקים. גם בהסכם היחיד שאליו צורפה מפה – הסכם סייקס־פיקו – צוירה מפה, אך בקנה־מידה קטן – 1:2,000,000, ודבר זה נתן מקום לפירושים שונים באשר לתיחום הקו, בעיקר באיזור ארץ־ישראל. עם זאת – ‘הצהרת בלפור’, ‘אגרות חוסיין־מקמהון’ ו’הסכם סייקס־פיקו' היו המסגרת והבסיס לכל הדיונים על גבולותיה של ארץ־ישראל העתידה. הדיונים הללו התנהלו לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ובהם נקבעו לדורות קווי הגבול של ארץ־ישראל ושל מדינת ישראל.

ה. כיבוש הארץ ותיחומיה הצבאיים    🔗

חילופי האיגרות בין הבריטים לבין הערבים, הסכם סייקס־פיקו ומרבית המהלכים המדיניים שקדמו ל’הצהרת בלפור' התנהלו כולם, כאשר המזרח התיכון בכללו וארץ־ישראל בתוכו, היו בשליטה צבאית ומדינית של האימפריה העות’מאנית – ולנוגעים בדבר לא היתה כל דריסת רגל בשטחה של ארץ־ישראל. מצב זה נמשך כשנתיים וחצי מאז פרוץ המלחמה, אולם בסוף שנת 1916 החלו באיזור מהלכים צבאיים, שהיה בהם כדי לשנות את מהות ההסכמים על עתיד האיזור. חילופי ממשלה בבריטניה העמידו את דיויד לויד ג’ורג' בראש ממשלת בריטניה, וזה האמין, כי אפשר להשיג ניצחון במלחמה על־ידי פעולה בחזית המזרחית ולא רק באירופה. בקיץ 1916 החלו הבריטים לרכז כוחות במצרים במטרה להדוף את הצבא העות’מאני מחצי־האי סיני ולהסיר את האיום על התעלה על־ידי כיבוש סיני וארץ־ישראל. במשך שנת 1916 התנהלו באיזור קרבות מקומיים ונהדפו שרידי הכוחות העות’מאניים מסיני. בינואר 1917 הגיע הצבא הבריטי למבואותיה של ארץ־ישראל, עם כיבושה של העיר רפיח ב־6 בינואר 1917. בניית הכוח הבריטי במצרים הלכה ונמשכה, ועל־אף כשלונות חוזרים ונשנים של הצבא הבריטי לכבוש את העיר עזה, נערכו רוב ההתנגשויות עם העות’מאניים ועם בעלי בריתם הגרמנים והאוסטרים בשנת 1917 פתחו הבריטים באופנסיבה צבאית גדולה. המתקפה החלה בכיבוש באר־שבע ב־31 באוקטובר 1917, ונסתיימה בכיבוש ירושלים (9 בדצמבר 1917) ובעיצוב קו מצפון ליפו בסופה של שנה זאת⁸¹. שליטתם הצבאית של הכוחות הבריטיים בדרומה של ארץ־ישראל הביאה לראשונה לשליטה אירופית ישירה בשטחים, שעתידם נדון במהלך המלחמה, אולם בריטניה לא ראתה כל צורך בקיום ההסכמים שחתמה עליהם, כל זמן שהמלחמה נמשכת⁸². על כל השטח שנכבש הוטלה שליטה בריטית. במהלך השלב האחרון של המלחמה במזרח התיכון פרצו הבריטים בקיץ 1918 צפונה, כבשו את צפונה של ארץ־ישראל, והמשיכו לדמשק וחלב שבצפון סוריה. במקביל התקדמו הבריטים במסופוטמיה, כבשו את בגדאד והגיעו עד מוסול. כך השתלטה בריטניה בפועל על כל שטחי המזרח התיכון, והצבא הבריטי הקים שלטון צבאי בלבדי בכל השטחים הללו. העובדה שבריטניה החזיקה, למעשה, בשטחים אלה נתנה לה את האפשרות לקבוע, כמעט בלי כל צורך להתחשב בשותפיה למלחמה, חלוקה מחודשת של המזרח התיכון.

זמן קצר לאחר סיום המסע הצבאי של הבריטים לאורך איזור החוף המזרחי של הים התיכון ועוד לפני סיום המלחמה חולק בפועל השטח שהיה בשליטתו של הגנרל אלנבי, המפקד הבריטי של ‘חיל המשלוח המצרי’ (שמו הרשמי של הכוח שלחם בפיקוד בריטי באיזור). עוד לפני כניעתה הרשמית של האימפריה העות’מאנית (30 באוקטובר 1918) נותק חלקה הדרום־מערבי, והוכפף לשלטונו הישיר של המפקד הבריטי באיזור. שטח שלטונו חולק ליחידות־משנה מנהליות, שנקראו ‘שטחי האויב הכבושים’ (Occupied Enemy Territories). ⁸³

‘השטח הכבוש הצפוני’ (שמאוחר יותר כונה ‘המערבי’), שכלל את ‘הסנג’קים של ביירות, לבנון, לטקיה והעיר ביירות, הקָזות [נפות] של חצבייה, ראשיה, ג’סר אל־סג’ור, מפרץ אנטיוכיה, יניג’י־קלי, אום־ביבן ואלכסנדרטה’, הושם תחת פיקוחו של הקולונל הצרפתי דה –פיאפ. השטח השלישי, ‘השטח הכבוש המזרחי’, כלל את ‘כל האזורים ממזרח לאזורים שהוזכרו לעיל’, והושם תחת ניהולו של קצין ערבי, הגנרל עלי ריזה אל־ריקאבי. שלושת אזורי המנהל הועמדו תחת שליטתו הבלעדית של הגנרל אלנבי. חלוקה זאת, שנעשתה לפי החלוקה המנהלית העות’מאנית לצורכי מנהל צבאי היתה, למעשה, הראשונה שהגדירה את השטח, שמאוחר יותר נקבע כארץ־ישראל.

חלוקתו של הגנרל אלנבי התחשבה באופן כללי הן בהסכם סייקס־פיקו והן בהבטחות שניתנו לערבים (גם ב’הצהרת בלפור'). האיזור שנוהל בידי קצין צרפתי חפף, למעשה, את כל ‘השטח הכחול’ שבהסכם סייקס־פיקו, ומאידך־גיסא – שלא כמו בהסכם – אוחדו כל השטחים שיועדו לערבים תחת שליטה ערבית אחת (במקום שתי מדינות שתוכננו בתחילה), וזאת בהתאם להבטחות שניתנו לערבים. השוני המהותי היה רק בהתייחסות לארץ־ישראל. השליטה הבריטית המלאה והבלעדית ב’איזור החום' של הסכם סייקס־פיקו, שיקפה את העמדה הבריטית, שעל־פיה שולטת בריטניה ללא שותפים בארץ־ישראל, בין השאר, כדי להבטיח את ההגנה על תעלת־סואץ, אך כנראה גם כדי לאפשר את ביצועה של ‘הצהרת בלפור’. תיחום שטחי הממשל הצבאי לא תאם במדוייק את מפת הסכם סייקס־פיקו, וכל השינויים שנעשו היו על חשבונם של הצרפתים. איזור הבקע בלבנון, כולל מקורות הירדן ומחוזות ראשייה וחצבייה, שנועדו להיות חלק מ’השטח הכחול', הועבר לשליטה ערבית, ואילו במזרח הוצא איזור מוסול מתחום ההשפעה הצרפתית (שטח A), והועבר לשליטה בריטית ישירה ובלעדית. גם בארץ־ישראל עצמה חלו שינויים: הסכם סייקס־פיקו תיחם את ‘השטח החום’ בצפון בקו מראש־הנקרה ועד לצפון אגם הכינרת, אולם אלנבי הרחיב את השטח הזה, וכלל בו את כל הגליל העליון, עד לאגם החולה – כולל את העיר צפת. הרחבה זאת נעשתה לצרכים מנהליים בלבד, ואף הוכרז, כי אין בה כל כוונה להשפיע בעתיד על תיחום השטח, אולם היה בה כדי לאותת על השאיפה הבריטית להשיג שליטה בארץ־ישראל גדולה ורחבה, מעבר לתיחום ‘השטח החום’ המצויין בהסכם סייקס־פיקו.

בסיום המלחמה נמצא, איפוא, שטחה של ארץ־ישראל בשליטה ישירה בריטית, אולם עתידו הפוליטי של שטח זה היה בלתי ברור, שלוש התחייבויות שונות התייחסו לריבונות על שטחה של הארץ ולתיחום גבולותיה, ועליהם נוספה התחייבות בעלת משמעות מרכזית: במרס 1917 נכנסה ארצות־הברית למלחמה לצד מעצמות ההסכמה, ותמורת הצטרפותה העלה הנשיא האמריקאי ווּדרו וילסון תביעה לקבוע את מטרות המלחמה.

בין המטרות שקבע הנשיא וילסון היו כמה שנגעו בעתיד העולם וכמה – בעתיד המזרח התיכון⁸⁴. וילסון העלה 14 נקודות כמטרות מלחמה. הוא תבע, כי העולם יוסדר מעתה לא על־ידי כיבושים כי אם על־ידי הסכמות. הוא תבע, שיוכרו זכויותיהם של העמים להגדרה עצמית, ולא יוכרו עוד השתלטויות על טריטוריות חדשות כתוצאה מכיבושם צבאיים. משמעות הדבר היתה שגם אם בריטניה אכן תכבוש את ארץ־ישראל היא לא תוכל להפוך אותה לשטח של האימפריה הבריטית

כמושבה. תביעה נוספת היתה לריבונותם של העמים היושבים בשטח על אדמתם. עיקרון זה, שמאוחר יותר הוגדר כ’עקרון ההגדרה העצמית', נתן לעמים שונים בסיס לתביעה לעצמאות. עיקרון שלישי היה הרצון להביא לשחרורם של העמים הערביים מעול האימפריה העות’מאנית ולעצמאותם. שלושת העקרונות הללו היו אמורים למנוע השתלטות בריטית (או צרפתית) על שטחים במזרח התיכון ⁸⁵. לאחר המלחמה ריחפו, איפוא, בחלל האוויר הבטחות שונות לגבי עצמאותם של השטחים, שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות’מאנית. סיום מלחמת־העולם בנובמבר 1918, הביא למעשה להתמוטטות הסדר הישן ולחיסולן של האימפריות הגרמנית, האוסטרו־הונגרית, העות’מאנית, וזו של רוסיה הצארית. כדי לארגן (16) מחדש את העולם, נועדו המדינות המנצחות בארמון וורסיי בפריס לוועידת שלום. הוועידה הזאת התכנסה בינואר 1919, ודנה בעתידו הפוליטי של העולם ובהסדרים המדיניים, שיבטיחו עתיד זה ⁸⁶. במהלך ועידת השלום נקבעו גם ההסדרים לגבי המזרח התיכון בכללו, ומתוך דיונים אלה עלתה ונוצרה ארץ־ישראל כיחידה פוליטית מאורגנת וגבולות מסומנים וברורים. בפני ועידת השלום של פריס הובאו כל ההצעות וכל הדרישות לגבי ארץ־ישראל, והחלטותיה של הוועידה הן שקבעו את טיב השליטה ואת מהותה הטריטוריאלית של הארץ. ריבוי המשתתפים בדיונים, ריבוי הנימוקים מכיוונים שונים והבעייתיות הכללית שעוררה קביעת גבולותיה של הארץ, הביאו לשפע של שרטוטי מפות בכל שלב ושלב של הדיונים. שורטטו מפות כלליות אחדות ומפות מקומיות אחדות והועלו הצעות בכתב, הצעות המורכבות מנימוקים שונים, המעורבים יחד, כדי להשיג קו גבול זה או אחר.

ו. הצעות התיחום של התנועה הציונית    🔗

הראשונים שנתנו דעתם לדרישה ברורה לקווי התיחום של ארץ־ישראל העתידה היו הגורמים הציוניים. אומנם כבר בהסכם סייקס־פיקו תוחמה ארץ־ישראל – השטח שאמור היה להיות שטח בין־לאומי – אך מעבר לתיחום ארעי זה לא עסקו הבריטים, הצרפתים, הערבים וכל גורם אחר, בניסוח בקשו לתיחום מדויק יותר של ארץ־ישראל. לא כך הגורמים הקשורים בתנועה הציונית. בשנת 1917, כאשר התוכנית להקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל חרגה מגבולות האוטופיה, והחלה להיראות ממשית, הגיע הזמן להצביע על התיחום הטריטוריאלי של השטח הנדרש למדינה היהודית העתידה. הדרישות והנימוקים הציוניים הובעו בעיקר בעיתון Palestine, שהיה בטאונה של הוועדה הבריטית לארץ ישראל (Brtiish Palestine Committee), ועדה פרו־ציונית שבין חבריה נמנו חגם הלורד רוברט ססיל, וילאן אוֹרמְסְבּי־גוֹר (לימים שר המושבות של בריטניה), חברי פרלמנט בריטיים ⁸⁷, ואף הכתב הצבאי של העיתון הבריטי רב־ההשפעה The Time , הרברט סיידבוטם, שהיה תומך נלהב במלחמה במזרח התיכון, ותרם רבות לראייה הטריטוריאלית של המנהיגות הציונית⁸⁸. מטרתה המוצהרת של הוועדה היתה ‘להשיב את תהילת העבר של העם היהודי בדומיניון בריטי משוחרר, חדש, בארץ־ישראל’ ⁸⁹. בשנים האחרונות למלחמת־העולם ובשנים הראשונות לאחר מכך פורסמו בעיתון כתבות, מאמרים ודרישות שונות לגבי עתידה של ארץ־ישראל. בין הנושאים המרכזיים שנדונו שם בלטה שאלת הגבולות העתידיים של הארץ.

במקביל לכך אך כנראה לא בתיאום, פורסם בניו־יורק בראשית שנת 1918 ספרם של יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, ארץ ישראל, והוצגו בו גבולותיה של ארץ־ישראל⁹⁰.

אף כי כותבי הספר דגלו עדיין בגישת ‘הגבולות הטבעיים’ (ראו במבוא), הרי לדעתם היה צריך לתחם את גבולות הארץ על־ידי תשומת לב ‘לאותם סימנים פיזיים־טבעיים של ארץ־ישראל וכן לתנאים תרבותיים, כלכליים ואתנוגרפיים של האוכלוסיה המתגוררת בה כיום’. שלא כמו כל הספרות הקודמת שעסקה בתיחומה של ארץ־ישראל, הוצגו, איפוא, הגבולות לא על־פי משמעותם ההסטורית־מסורתית, כי אם על־פי גבולותיה של ארץ־ישראל היהודית שאמורה לקום בארץ. קו אופי זה בולט בכל הפירסומים הציוניים בתקופה זאת. כך כותבים בן־צבי ובן־גוריון: ‘ואולם, אם מבקשים אנו לקבוע את גבולות ארץ־ישראל של היום, בעיקר אם אנו רואים אותה לא רק כנחלת העבר היהודי, אלא כארץ העתיד היהודי, ההתיישבות היהודית והבית היהודי הלאומי – אין אנו יכולים להביא בחשבון מלא את הגבולות האידיאליים, המובטחים לנו על־פי המסורת… וכן לא נוכל לדבוק רק בגבולות הסטוריים שנשתנו פעמים רבות ונתהוו על־פי המקרה’. הן הספר והן הפרסומים בעיתון Palestine ביססו את עיקר תביעותיהם לגבי תיחומה העתידיים של ארץ־ישראל על נימוקים כלכליים ואסטרטגיים, מתוך רצון להבטיח את קיומה של מדינה חזקה ומודרנית. נימוקים הסטוריים רגשיים כמעט שלא הובאו כדי לקבוע קו זה או אחר. מנסחי ההצעות ראו אל־נכון להבין, כי הנוסחה ההסטורית מדן ועד באר שבע', המתייחסת לארץ־ישראל הן בתקופת בית ראשון והן בתקופת בית שני איננה מוגדרת כהלכה. עמידה על תיחום מעין זה עלולה היתה להביא, למשל, לניתוק ארץ־ישראל מאיזור המוצא לים סוף. הגבולות האידיאליים, ‘גבולות ההבטחה’ על־פי המקרא – מנחל מצרים ועד הפרת – לא היה להם כל סיכוי להתקבל. למנסחי התביעות הציוניות היה ברור כי כל נימוק הסטורי לקו זה או אחר ייתקל בתביעה אחרת, הנשענת על מצב הסטורי־פוליטי שונה, ולכן הם ביססו את תביעתם על הזכות ההסטורית של עם־ישראל על ארץ־ישראל, אך כשהגיעו לציון הגבולות, הם ביקרו את הריאליות ואת הצורך הכלכלי־אסטרטגי על החזון הבלתי מציאותי, המתבסס על העבר ההסטורי.

בהתאם לגישה זאת טען העיתון Palestine, כי יש לצרף את שטחי המדר מדרום וממזרח לארץ־ישראל ההסטורית (‘מדן ועד באר שבע’) כדי לשלוט בנתיבי הפלישה של השבטים הבדווים לארץ ישראל ⁹¹. הנימוק הזה שימש גם כבסיס לדרישה לצרף לארץ־ישראל את הבקעה הלבנונית – ציר פלישה צפוני בין הר הלבנון לבין הר החרמון. וצרכים צבאיים חייבו גם לצרף לארץ־ישראל את הגולן, את החורן ואת עמק הירמוך – ציר פלישה מסורתי של שבטי המדבר לכיוון עמק ישראל וצפון הארץ. ההצעה הזאת הסתמכה על תזכיר שהכין שמואל טולקובסקי, הפרדסן וחוקר ארץ־ישראל, עוד בשנת 1915, ופורסמה שנה מאוחר יותר, ב־1916.

על־פי הצעתו של טולקובסקי צריך היה גבולה של ארץ־ישראל להיות ‘חמשת המיילים הראשונים של שפכו של נהר אוולי [Awali, מצפון לצידון] ומשם בקו ישר בכיוון דרום־מזרח עד למפגש קו זה עם הנקודה הדרומית של הר הלבנון והר החרמון. משם ממשיך הקו לנקודת המפגש בין קו האורך E36⁰ וקו הרוחב N ‘33⁰15 [למרגלות הר הדרוזים]. משם ימשיך הגבול בכיוון דרום, במקביל למסילת הברזל ובמרחק 10 עד 20 מייל מזרחית ממנה [וכך תיכלל המסילה בארץ־ישראל], עד לשקע אל־ג’עפר, הנמצא 20 מייל מזרחית לעמאן. משקע זה יפנה קו הגבול לדרום־מערב עד שיגיע לעקבה. בַּדרום הגבול הטבעי מוגדר על־ידי גבולה הנוכחי של מצרים, אשר הולך בכיוון צפון־מערב מנקודה במפרץ עקבה כמה מייל דרום־מערב מנמל עקבה ועד לרפיח’ ⁹². הגדרה זאת, שאומצה על־ידי העיתון Palestine, איננה נקייה מהשפעות בריטיות בעיקר בכל הנוגע לגבולה הדרומי של ארץ־ישראל. בעוד שבצפון ובמזרח מועלים נימוקים כבדי משקל להרחבת הגבול לכל עבר, הרי שקו הגבול המוצע בדרום הוא קו 1906, שאיננו עובר לאורך כל קו נוף טבעי, אך מוגדר בהצעה כ’הגבול הטבעי’, וזאת, כנראה, כדי לקבל את אישורה של בריטניה ואת הסכמתה לקו הגבול המוצע בלי לפגוע באינטרסים הבריטיים במצרים. טולקובסקי ומערכת העיתון Palestine, הבינו על מי הם מנסים להשפיע, ופעלו בהתאם לכך. ראוי לציין, כי דווקא המהנדס החקלאי שמואל טולקובסקי, פרדסן וחוקר ארץ־ישראל, שם דגש על ההיבט האסטרטגי, וחזר עליו בכל הזדמנות. הנימוקים הכלכליים לקו הגבול של ארץ־ישראל העתידה נשענו לא במעט על תזכיריו של אהרן אהרנסון, האגרונום שמילא בעת המלחמה תפקיד מפתח באספקת מודיעין אסטרטגי לכוח הבריטי, בעת שעמד בראש רשת הריגול של ניל"י וקיים קשרים טובים עם הצבא הבריטי במשך המלחמה ואחריה.

הנימוקים הכלכליים נשענו גם על מחקריהם של מומחים אחרים. תוכניות ההתיישבות הציונית היו מבוססות לע עלייה גדולה ועל התיישבות חקלאית מודרנית על הקרקע. תוכניות אלו דרשו את ניצולם המלא של המשאבים הכלכליים – חקלאיים כתעשייתיים – של ארץ־ישראל. בשל אקלימה היבש למחצה נזקקה הארץ להשקיה רבת ממדים, והשקיה כזאת יכלה להתבסס רק על מקורות מים שופעים ואמינים. המקורות הללו נמצא רק בחלק הצפוני של ארץ־ישראל, ולכן העלו המצדדים בנימוקים התיישבותיים הצעות לכלול בארץ־ישראל העתידה את כל מקורות הירדן, את החלק הדרומי של נהר הליטאני, את הר החרמון ושלגיו, את נהר הירמוך ויובליו ואת נהר היבוק, הזורם לירדן ממזרח. אספקת המים היתה הנימוק המרכזי אותו העלתה התנועה הציונית, וכפי שנראה בהמשך, היא דגלה בו במשך כל הדיונים הרשמיים של עתידה של ארץ־ישראל. השטח שממזרח לירדן היה בעל חשיבות נוספת לארץ־ישראל. לטענת אהרנסון איזור הגלעד היה השטח המיוער היחיד בארץ־ישראל שיכול היה לספק חומר־גלם לתעשיית העץ שעתידה היתה להתפתח בארץ־ישראל. ממזרח לנהר הירדן ובצפון הנגב, השתרעו שטחים נרחבים בלתי מעובדים אך בעלי פוטנציאל התיישבותי, שהתאימו ליישוב עולים רבים על הקרקע – בלי לפגוע באוכלוסייה המקומית (עקרון שהיה נר לרגלי התנועה הציונית). איזור החורן ועבר־הירדן היו תמיד ספקי התבואה הראשיים של ארץ־ישראל, ופיתוחם המודרני יכול היה לשחרר את ארץ־ישראל העתידה מתלות ביבוא תבואה. תלות זאת הוכחה כמסוכנת בזמן מלחמת־העולם, עם ניתוקה של ארץ ישראל ממקורות אספקת החיטה בדרום רוסיה ורומניה והרעב ששרר בארץ בשל כך. נימוק כלכלי־תחבורתי נוסף התבסס על מיקומה של ארץ־ישראל במפת המזרח התיכון. חוזי ארץ־ישראל היהודית ביקשו לראות בארץ גשר־מעבר בין שלוש היבשות – אסיה, אירופה ואפריקה – וגשר ביו הים התיכון לבין האוקיינוס ההודי. כדי לקיים את התפקיד הזה נזקקה ארץ־ישראל למערכת מסועפת של כבישים ושל מסילות־ברזל. לכן חשוב היה, לדעת מעלי ההצעות, כי המסילה החיג’זית תיכלל בתוך ארץ־ישראל, כי בלעדיה לא היה קשר תחבורתי מודרני ישיר אחר בין השטח שמזרח לירדן למערבו. כדי לקיים את הקשר ביו הים התיכון לבין האוקיינוס ההודי צריכה היתה ארץ־ישראל להחזיק הן בים התיכון – בנמלי חיפה ויפו – והן מפרץ עקבה. אל המפרץ הזה אפשר היה למשוך קו מסילת־ברזל מהמסילה החיג’זית, וכך לקיים קו תחבורה ישיר ביו הים התיכון לבין ים סוף⁹³.

גישה זאת חזרה על חזונו של בנימין זאב הרצל, כפי שהוצג בספרו האוטופי אלטנוילנד⁹⁴. היא התייחסה גם לחשש הבריטי, שהביא למשבר 1906, אשר נזכר לעיל. מחברי התזכירים וציירי המפות העתידיות השתמשו עתה באותו נימוק כדי לשכנע את בריטניה לקבל על עצמה את השליטה בארץ־ישראל, המשתרעת דרומה ומזרחה ככל האפשר. העיירה בוסרה, על גבול המדבר הסורי, נראתה כנקודת־מוצא לטרמינל מדביר בדרך המחברת את חוף הים התיכון עם המפרץ הפרסי. לפי חזונו של אהרנסון יכולה היתה ארץ־ישראל להיות צומת בין־לאומית של מסילות־ברזל בנקודות הקשר בין המסילה האפריקנית, קהיר־כף התקווה הטובה, לביו המסילה הבגדאדית והמשכה להודו, ולבין המסילה החיג’זית והמשכה לאיסטנבול ולאירופה.

סיום המלחמה, והשתלטותה של בריטניה על מרחב המזרח התיכון העלה שוב את ההצעה להרחיב את הגבולות העתידים של ארץ־ישראל היהודית עד לאיזור אל־עריש. בריטניה שלטה עתה בארץ־ישראל, ולא היה, לדעת המנהיגות הציונית, כל צורך אסטרטגי בהרחקת גבולה של מצרים מהתעלה. לדעת התומכים במדינה יהודית רחבה, אפשר היה לכלול את איזור אל־עריש בגבולות המדינה הזאת.

נראה, איפוא, כי המנהיגות הציונית הבריטית הכינה את עצמה היטב לדיונים עתידה של ארץ־ישראל אולם לא רק מנהיגות זאת עסקה בעתידה של הארץ. גם פעילים ציוניים שחיו בעבר השני של הקו הצבאי – בצד הגרמני־עות’מאני – עסקו בהעלאת הצעות להקמתה של אוטונומיה יהודית בארץ־ישראל בחסות גרמניה והאימפריה העות’מאנית. הפעיל שבין האישים הללו היה ארתור רופין, מנהל המשרד הארץ־ישראלי, שהוגלה בעת המלחמה לאיסטנבול. רופין, שהיה אזרח גרמני כמו גם אוטו ורבורג, שהיה בעת ההיא נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ארתור הַנטְקֶה, חבר ההנהלה הציונית וריכרד ליכטהיים, הנציג המדיני של התנועה

הציונית באיסטנבול, הכין עם חבריו הצעה להצהרה גרמנית בדומה להצהרת בלפור, שתכלול הקמת ווילאת יהודי בארץ־ישראל. בהצעה המפורטת הזאת התחיל הגבול בצפון בים התיכון, מראש־הנקרה או משפך הליטאני, ונמשך עד למקורות נהר בניאס ⁹⁵. מכאן אמור היה הגבול להמשיך בכיוון דרום־מזרח עד לנקודה ממערב למסילה החיג’זית ולהתקדם דרומה במקביל למסילה עד למפרץ עקבה. גם בהצעה זו ניכר הרצון להשיג תנאים כלכליים מירביים לפיתוחה של הארץ, מבלי לפגוע באינטרסים של המעצמות הנוגעות בדבר. לנמצאים בצד העות’מאני ברור היה כי שליטה עות’מאנית ישירה על המסילה החיג’זית לא ניתנה כלל לערעור, ולכן בהצעתו של רופין לא זכו לכל דיון משמעותי, וקריסת האימפריה העות’מאנית ובעלת־בריתה האימפריה הגרמנית, ביטלו את הצורך לדון ברעיון זה.

סיום המלחמה ופתיחת ועידת השלום מצאו, איפוא, חזית ציונית־יהודית מאוחדת למדי בדרישתה לגבולותיה העתידיים של ארץ־ישראל. הדרישה הזאת עמדה בניגוד גמור לתפיסה שהעלו הצרפתים. ממשלת צרפת טענה כי הסכם סייקס־פיקו הוא הבסיס לכל חלוקה עתידית של המזרח התיכון. הסכם זה חילק את ארץ־ישראל, שהתנועה הציונית חפצה בה, בין שבע ישויות פוליטיות שונות. מרכזה של ארץ־ישראל אמור היה להיות בשליטה משותפת; מפרץ חיפה ועמק זבולון ניתנו לבריטים; הנגב ועבר־הירדן היוו חלק מאיזור B הערבי בחסות; בריטית; צפת, הליטאני ומקורות הירדן עם היישובים העבריים בעמק החולה אמורים היו להיות חלק מהאיזור הצרפתי; הגולן והחורן היו חלק מאיזור A הערבי בחסות צרפתית; עקבה והאיזור סביבה היו חלק מחיג’ז העצמאית; ואילו איזור אל־עריש היה חלק ממצרים. מעמדה של התנועה הציונית מול העמדה הצרפתית היה חלש וחסר כל משמעות, כי ממשלת צרפת היתה בי המנהיגות של ועידת השלום, ואילו התנועה הציונית היתה רק משלחת פוליטית אחת מני רבות, שהידפקו על דלתה של הוועידה, וביקשו לעצמן פיסת קרקע. אך שלא כמו גופים פוליטיים אחרים במזרח התיכון גייסה התנועה הציונית לעזרתה מעצמה עולמית, שלא רק תמכה בדרישתה, אלא ראתה בדרישה זאת אינטרס מדיני מרכזי בעבורה. בעוד שהארמנים, הכורדים ושאר עממי המזרח התיכון העלו תביעות הסטוריות־אתניות, הרי התנועה הציונית רכשה לה בעלת־ברית – בריטניה הגדולה – שדרישותיה הטריטוריאליות חפפו במידה רבה את התביעות הציוניות.

ז. בריטניה ותיחומה העתידיים של ארץ־ישראל    🔗

שאיפתה המרכזית של בריטניה באשר לארץ־ישראל, היתה להשיג הכרה בין־לאומית בשליטתה שם. הסכם סייקס־פיקו, שלא נתן לבריטניה דריסת־רגל מרכזית בארץ (פרט למפרץ חיפה), עבר ובטל מהעולם עם פרישתה של רוסיה הבולשביקית מהמלחמה ועם התנערותה מכל הסכם שהממשלה הצארית חתמה עליו בהסתר. פרסומם של הסכמים סודיים אלו, כולל הסכם סייקס־פיקו, עורר התנגדות ציבורית, ולהלכה נתבטל מאליו. קבלת ‘14 העקרונות’ של הנשיא וילסון על־ידי מעצמות ההסכמה (אחד מן העקרונות הללו קבע עצמאות לשטחי האימפריה העות’מאנית שאינם מיושבים בתורכים) ביטלה גם היא כל התייחסות טריטוריאלית שבהסכם סייקס־פיקו, אולם שליטתה של בריטניה בשטח, ושאיפותיהם של המדינאים הבריטיים להחזיק בארץ־ישראל היו קו מנחה בפוליטיקה הבריטית בוועידת השלום. כדי לבסס את תביעותיהם על הארץ הכינו הבריטים דרישה טריטוריאלית כוללנית לגבי שטחי המזרח התיכון וכן התייחסות ייחודית לארץ־ישראל. בריטניה ששלטה בארץ היתה הגורם המרכזי בקביעת גבולותיה של ארץ־ישראל, והיא ביססה את תביעותיה על עצם שליטתה בארץ ועל צרכיה בהווה ובעתיד. ההבטחה הבריטית לסיוע להקמת בית לאומי ליהודים היתה נימוק מרכזי לדרישתה להחזיק בארץ־ישראל, ומול אחיזתה הצבאית בארץ ותמיכתה בתנועה הציונית נתגמדו כל התביעות האחרות.

דרישתה המרכזית של בריטניה היתה השגת שליטה בארץ־ישראל ללא כל שותפים. עמדה זאת נתגבשה בחוגי הממשל עוד במשך המלחמה⁹⁶, וכיבושה הצבאי של ארץ־ישראל בידי הגנרל אלנבי נתן ביסוס מעשי לדרישה זאת. אלא שלא כמו התביעה הברורה והכוללנית הזאת לא היה אפשר להגיע להחלטה בריטית אחידה לגבי הגבולות המוצעים לטריטוריה, שהבריטים שאפו להחזיק בה. שלא כמו הגורמים הפוליטיים האחרים – בריטניה לא גיבשה עמדה ברורה באשר לשטחה העתידי של ארץ־ישראל. לגופים שונים במערכת הממשל הבריטי – משרד החוץ, משרד המלחמה, הנציגות הפוליטית לשיחות השלום, הנציגות הצבאית בשיחות אלו, מפקדי הצבא במזרח התיכון, הפקידות הבריטית במצרים ובארץ ישראל – לכל אחד מאלה היתה מפה משללו, שסימנה את גבולות ארץ־ישראל על־פי תפיסתו ועל־פי צרכיו. העמדות השונות הקשו לעיתים על ממשלת בריטניה להציג עמדה אחידה, והקלו על המתדיינים להשיג שינויים אלו או אחרים בקווי הגבול של ארץ־ישראל.

הגורם הרביעי (פרט לתנועה הציונית ולממשלות של בריטניה ושל צרפת), שהיה מעורב בתהליך קביעת גבולותיה של ארץ־ישראל היו הערבים. העמדה המדינית הרשמית של הגורם הערבי הוצגה בידי פייסל, בנו של השריף חוסיין ממכה, שהיה הדמות הערבית המרכזית בסוף המלחמה ומיד אחריה. עמדתו של פייסל באשר לארץ־ישראל נשתנתה תכופות, בהתאם למצבו הפוליטי ותמרוניו המדיניים. פייסל ביקש להשיג אישור בין־לאומי לשליטתו העצמאית במזרח התיכון, אולם דרישותיו הגיאוגרפיות לא היו מוגדרות. חליפת המכתבים בין אביו ובין מקמהון שימשה קו מנחה בדרישותיו, אולם ברור היה לו שדרישות אלו לא יוכלו להתמלא לנוכח העמדות הצרפתיות והציוניות. במשך כל מהלך הדיונים ניסה, איפוא, פייסל להשיג אישור למעמדו, תוך שהוא מוכן לוותר על שטחים, שלטענתו הובטחו לערבים, תמורת הכרה מדינית. בשלבים שונים של המשא־ומתן ראה פייסל את ארץ־ישראל כיחידה נפרדת האמורה להינתן לציונים⁹⁷, אולם בהזדמנויות אחרות תבע את צירופה לממלכת ‘סוריה הגדולה’ שאותה שאף להקים ⁹⁸. תביעות מוגדרות, הכוללות קווי גבול ומפות של ארץ־ישראל, לא הוצגו מעולם על־ידי פייסל ונציגיו, ובכל הדיונים על קביעת מיקומו המדוייק של קו הגבול לא היו כל משתתפים ערביים. כל הצדדים הבינו כי (24) יש לספק תביעה זאת או אחרת של הערבים, אך הערבים עצמם לא השתתפו באופן פעיל במשא־ומתן.

סיום המלחמה, ונכונותה של האימפריה העות’מאנית לוותר רשמית על מאחזיה הלא תורכיים במזרח התיכון פתחו, איפוא, פתח להקמת טריטוריות חדשות באיזור. התחרות המסורתית בין בריטניה לבין צרפת באשר ליסוד מושבות מעבר לים פינתה עתה מקום לשיתוף־פעולה צבאי ומדיני בעת המלחמה, ועובדה זאת עמדה עתה להוות גורם מרכזי בתהליך קביעת גבולותיה של הארץ. גורמים פוליטיים חדשים – התנועה הציונית מחד־גיסא והתנועה הלאומית הערבית מאידך־גיסא – ראו את עצמם שותפים מרכזיים בדיונים העתידיים. לאחר המהפכה הבולשביקית נעלמו הרוסים מהתהליך הפוליטי הבין־לאומי, ולאחר החלשות מעמדה של איטליה לא היה כוח אירופי נוסף, שעשוי היה להתערב בנעשה בארץ⁹⁹.עם זאת – עלייתה של ארצות־הברית למעמד בכורה בעת המלחמה ובמהלך שיחות השלום נתנה מקום למעורבותה גם בבעיית ההסדרים של המזרח התיכון בכלל, ושל ארץ־ישראל בפרט, ואכן – מעורבות זאת נתנה את אותותיה במהלך הדיונים ¹⁰⁰.

ח. ועידת השלום והקמת ארץ־ישראל    🔗

הסדרי השלום במזרח התיכון, ושאלת ארץ־ישראל לא תפסו מקום מרכזי בוועידת השלום. בראש מעייניהם של המתדיינים המרכזיים עמדו ענייני אירופה והשאלות שנגעו במזרח התיכון נדחו למועד מאוחר יותר. עם זאת – כבר בראשית שנת 1919, נקראו הנציגים השונים, שגילו עניין בנעשה במזרח התיכון, להציג בפני ועידת השלום את טיעוניהם ואת בקשותיהם. שלוש נציגויות מרכזיות העלו תביעות לגבי ארץ־ישראל או חלקים ממנה – התנועה הציונית, הערבים בראשותו של פייסל ותנועה לאומית לבנונית מרונית, שתבעה שליטה על אזורים מדרום להר הלבנון.

השאלה המרכזית סביב ארץ־ישראל היתה מילוי החלל הריק, שהותירה אחריה האימפריה העות’מאנית. חבר־הלאומים, גוף בין־לאומי שהוקם בוועידת השלום באפריל 1919, קבע כי יש לעמוד על עקרון ההגדרה העצמית. אך ‘לגבי אותן המושבות והשטחים, אשר כתוצאה מהמלחמה האחרונה חדלו לעמוד תחת ריבונותן של המדינות שמשלו בהן קודם לכן, והמיושבים עמים שעדיין אינם מסוגלים לעמוד ברשות עצמם בתנאים הקשים של העולם המודרני, יש לנהוג לפי העיקרון, כי טובתם והתפתחותם של העמים הנוגעים בדבר הן בבחינת פיקדון קדוש של התרבות האנושית’ ¹⁰¹. תפיסה זאת דחתה את הרעיון האימפריאלי העתיק של השתלטות על שטחים כתוצאה מכיבוש. עתה היו שטחים אלה שייכים לכלל האנושות, וחבר־הלאומים קבע כי ‘האפוטרופסות על עמים אלה תופקד בידי אומות מתקדמות’. שטחי האימפריה העות’מאנית, שלא היו מיושבים בתורכים, היו דוגמה לשטחים מעין אלה. הם כונו מעתה ‘שטחי מנדט’, ונבדלו בכך ממדינות עצמאיות שהוקמו בשטחי האימפריות שקרסו באירופה עצמה – פינלנד, אסטוניה, ליטא, לטביה, פולניה, צ’כוסלובקיה ויוגוסלביה. במזרח התיכון לא עמדו להיות מוקמות מדינות עצמאיות. הוסכם כי ‘עדות מסויימות, שהיו שייכות לפנים לקיסרות התורכית, הגיעו לדרגת התפתחות שבה אפשר להכיר בקיומן כלאומים עצמאיים, ובלבד שיקבלו עזרה ועצה בהלכות שלטון מאת בעל מנדט, עד שיוכלו לעמוד ברשות עצמן’. שטחים אלה היו אמורים, איפוא, להינתן כמנדט למדינות מפותחות, וההנחה היתה שאותן המדינות תפתחנה את השטחים הללו לדרגה כזאת שלבסוף תוכלנה להיות מדינות עצמאיות. השאלות שעמדו, איפוא, על הפרק היו למי יינתן האיזור לניהול, והיכן יועברו תחומיו של האיזור הזה. חבר־הלאומים קבע, כי ‘משאלותיהן של עדות אלו צריכות לשמש שיקול עיקרי בבחירת בעל המנדט’. המדינות המועדפות לניהול האיזור היו צרפת ובריטניה, שתי אימפריות מפותחות, שהיה להן ניסיון ארוך בשליטה באזורים מעבר לים, והיו להן אינטרסים ברורים בנעשה במזרח התיכון. כדאי לציין כי בשלבים שונים של המשא־ומתן על עתיד המזרח התיכון הועלתה הצעה לתת את המנדט על האיזור לארצות־הברית. בני האיזור שאפו לחסות של מעצמה, שאין לה כל אינטרסים מוגדרים בשטח, ולא תבקש לרכוש לעצמה נכסים באיזור. הצעות אלו הגיעו מכל עבר: התנועה הציונית, העולם הערבי ¹⁰², הארמנים והאחרים ביקשו חסות אמריקנית. גם בריטניה וצרפת הציעו פעמים אחדות לקבל באיזור את חסותה של ארצות־הברית כדי להיחלץ מדיונים מסובכים. בסופו של דבר לא התערבה ארצות־הברית בפועל בנעשה במזרח התיכון ובארץ־ישראל הן משום חוסר רצונה להיות מעורבת באיזור, הן בשל אי הצטרפותה ל’חבר־הלאומים', והן בשל האינטרסים של צרפת ובריטניה, שהיו חזקים מעבר לכל יריבות מקומית. לאחר משא־ומתן ארוך הוחלט ב־24 באפריל 1920 בוועידת סן־רמו, כי בריטניה תקבל מנדט לנהל את פלשתינה ומסופוטמיה וצרפת תקבל לניהולה את סוריה ולבנון. צרפת ובריטניה היו אמורות להחליט ביניהן היכן יעבור קו החלוקה בין השטחים המצויים בניהולן וכל אחת מהן היתה ריבונית לקבוע קווי תיחום פנימיים בשטח שבניהולה. צרפת היתה אמורה לקבוע היכן היא לבנון והיכן היא סוריה, ואילו בריטניה היתה אמורה לחלק בין פלשתינה־ארץ־ישראל לבין מסופוטמיה־עיראק. ‘החלטת סן־רמו’ נתנה בידי בריטניה וצרפת את הכוח לקבוע כפי רצונן ולפי יכולתן את עתידו הפוליטי של המזרח התיכון, ובתוך כך לקבוע את החלוקה הטריטוריאלית ואת תיחומי הגבולות במפה החדשה של האיזור.

הדיונים בין בריטניה לבין צרפת על עתידו של האיזור לא חיכו להחלטה הרשמית בסן־רמו. עוד לפני סיום המלחמה – וביתר שאת מיד לאחריה – התנהלו דיונים רצופים בין הנציגים השונים של ממשלות צרפת ובריטניה באשר לחלוקתו של המזרח התיכון. בדיונים הללו היו מעורבים הן הערבים והן התנועה הציונית. הם נערכו בדרגים שונים, עירבו גורמים חיצוניים נוספים, והתייחסו לא במעט לאירועים המדיניים, שאירעו באיזור בזמן הדיונים עצמם. עיקר המשא־ומתן נגע בשאלה הבסיסיות: האם בריטניה תקבל שליטה על ארץ־ישראל והיכן יעבור קו ההפרדה בין השטחים הצרפתיים לבין השטחים הבריטיים במזרח התיכון.

ממשלת בריטניה אימצה קו שגרס שליטה בריטית מלאה בארץ־ישראל בגבולותיה ההסטוריים – ‘מדן ועד באר שבע’. הנוסחה המקראית, שהועלתה בידי הבריטים יודעי התנ"ך, הפכה עד־מהרה, לנוסחה המרכזית בקביעת גבולותיה העתידיים של ארץ־ישראל. הלורד קרזון, ממלא מקומו של שר החוץ הבריטי בעת פתיחתן של שיחות השלום, ולימים שר החוץ, טען בפני הוועדה המזרחית של קבינט המלחמה הבריטי, כי – ‘יש לתת לארץ ישראל’ את גבולותיה העתיקים. הנוסחה העתיקה ‘מדן ועד באר־שבע’ עדין תקפה. בלי קשר לחלוקה המנהלית העתידה עלינו לחדש בעבור ארץ־ישראל, שתהיה עברית [Hebrew] או ערבית או משותפת, את גבולותיה עד הליטאני בחוף הים ומשם עד לבניאס, היא דן העתיקה או לאגם החולה, כך בצפון. יש צורך להבהיר את המושג של הגבול המזרחי. בעוד שהציונים שואפים לשטחים מעבר לירדן יש דרישות צודקות של הערבים לשטחים אלו. בדרום יש הדורשים לספח את השטחים שמדרום לעזה לארץ־ישראל ויש הטוענים כי אין לצרף את הבדואים הקשורים בסיני לארץ ישראל ¹⁰³.

הוועדה החליטה לדרוש מוועידת השלום לקבל הכרה בשליטה בריטית בארץ־ישראל ולהרחיב ככל האפשר את גבולותיה של הארץ כדי לאפשר את הגשמת תוכניות הפיתוח הציוניות, וכדי שהארץ לא תיפול כמעמסה על כתפיו של משלם המיסים הבריטי. נוסף על כך דרשה בריטניה הכר בשליטתה באיזור מוסול שבצפון מסופוטמיה – איזור פוטנציאלי לשאיבת נפט ¹⁰⁴. בשני איזורים אלו חרגה בריטניה מהסכם סייקס־פיקו, שעל־אף ביטולו הרשמי, היה ההסכם הכתוב היחיד לגבי חלוקתו של המזרח התיכון. בארץ־ישראל שאפו, איפוא, הבריטים להחליף את השלטון המשותף בשלטון בריטי ולהרחיב את גבול השטח צפונה ומזרחה. במסופוטמיה ביקשו להרחיב את שליטתם בכיוון צפון. השליטה הבריטית בשני אזורים אלו אמורה היתה לבוא על חשבון אזורי השליטה וההשפעה שהיו אמורים להיות צרפתיים, וחילוקי הדעות היו, איפוא, ברורים. אף שבעבר כבר דנו הגורמים הפוליטיים הנוגעים בדבר בשלב ‘ההקצאה’, הרי סיום המלחמה, כניסת תובעים חדשים לאיזור והמצב הפוליטי המחודש, חייבו פתיחה מחדש של דיוני ‘ההקצאה’. שלא כבדיונים הקודמים, שכללו הסדרים לגבי כלל המזרח התיכון, נערכו עתה דיונים בנושאים מקומיים, ושאלת ארץ־ישראל הפכה לנקודת מחלוקת מרכזית בכל הנוגע להעברת קווי גבול במפת המזרח התיכון.

השאלה הראשונה והמרכזית היתה שאלת הבעלות על ארץ־ישראל ותיחום הגבול בין האזורים הצרפתיים לבין האזורים הבריטיים. הדרישות הבריטיות הוצגו בפני ראש ממשלת צרפת, ג’ורג' קלמנסו, בביקורו בלונדון בסוף נובמבר 1918. קלמנסו, שעיקר מעייניו היו הסדרי השלום באירופה והבטחת גבולה של צרפת עם גרמניה, ביקש לקבל את תמיכתה של בריטניה בשאיפותיה של צרפת. לויד ג’ורג', ראש הממשלה הבריטי, לא היה מוכן להסכים לדרישותיהם של הצרפתים, משום שקבלתן היתה מעמידה את צרפת במעמד עדיף ביבשת אירופה, ולכן נאלץ קלמנסו לוותר לבריטניה באזורים אחרים של העולם.

בתגובה לדרישות הצרפתיות דרשו הבריטים את איזור מוסול ואת ארץ־ישראל ‘מדן ועד באר שבע’. לפי דבריו של לויד ג’ורג‘, כפי שהובאו בזכרונותיו¹⁰⁵, נתן קלמנסו הבטחה בעל־פה שצרפת תסכים לדרישות הבריטיות במזרח התיכון, אם בריטניה תתמוך בעמדה הצרפתית באירופה, ובלבד שצרפת תקבל חלק מהנפט שיופק באיזור מוסול, והבריטים יתמכו בתביעה הצרפתית לקבל את המנדט על כל האזורים שהוחלט עליהם בהסכם סייקס־פיקו (סוריה הכוללת את דמשק, חלב, ביירות ואלכסנדרטה). ויתורו של קלמנסו נראה ברור על רקע השליטה המעשית של בריטניה במזרח התיכון, הימצאותם של כוחות ערבים סדירים בסוריה בפיקודו של פייסל שהיה עוין לצרפתים והירידה בחשיבותה של ארץ־ישראל מול עליית חשיבותה של אלכסנדרטה, כראש־גשר לחדירה למזרח התיכון. קלמנסו טען, כי העברת הנפט הצרפתי מאיזור מוסול לאלכסנדטה בדרך הקצרה ביותר תהווה פיצוי כלכלי נאות לכל הפסד טריטוריאלי בארץ־ישראל ¹⁰⁶. הבטחתו בעל־פה לוותה באישור בכתב באיגרת רשמית שנשלחה ממנו ללונדון בפברואר 1919. באגרת זאת אישרו הצרפתים, כי בתמורה לתמיכה בריטית בתביעותיהם באירופה תהיה צרפת מוכנה לקבל את התיחומים שהממשל הצבאי הבריטי ארגן במזרח התיכון, באופן שונה מהסכם סייקס־פיקו ¹⁰⁷. בכך למעשה נסתיים שלב ‘ההקצאה’ ומכאן ואילך עברו הדיונים ל’שלב התיחום’. מעתה עסקו הדיונים במיקומו המדוייק של קו ההפרדה בין הבריטים לבין הצרפתים. משמעותו של קו ההפרדה הזה היתה, למעשה, קביעת גבול הצפון של ארץ־ישראל.

לאחר שהוברר לכול שהמזרח התיכון יחולק בין צרפת לבין בריטניה, אף שההחלטה הרשמית על כך ניתנה, כאמור, רק יותר משנה אחרי כן, ב־24 באפריל 1920, עדיין נשארו לדיון ‘הקצאת’ קווי התיחום של ארץ־ישראל בדרום ובמזרח. בדרומה של ארץ־ישראל עמד לעבור הגבול עם מצרים. לשליטיה הבריטיים של מצרים היו באותם הימים שאיפות התפשטות והתרחבות מעבר לקו 1906. במזרח היה צורך לתחום קווים בין איזור השליטה הבריטי במסופוטמיה (עיראק), איזור השליטה הבריטי בארץ־ישראל ואיזור השליטה הערבית העצמאית בחיג’ז, שם הוקמה ממלכה בראשותו של חוסיין. הגורמים הנוגעים בדבר עמדו, איפוא, לדון בשלוש גזרות הגבול של ארץ־ישראל – בצפון, במזרח ובדרום. במערב לא היתה שום בעיה: הים התיכון שימש כגבולה המערבי של הארץ ללא כל עוררין.

להתייחסות נפרדת לקווי התיחום השונים של ארץ־ישראל יש הצדקה גיאוגרפית, פוליטית והיסטורית. פרט לתנועה הציונית ופרט למדינאים בריטיים אחדים לא היתה כל התייחסות לבעיית תיחומה של ארץ־ישראל כולה. כל שאר המשתתפים בדיונים עסקו בגזרה זו או אחרת של הגבול, ולא ראו בארץ־ישראל ישות טריטוריאלית נפרדת. כל זמן שהסכם סייקס־פיקו היה תקף, העלו פקידים ושרים בריטיים אחדים הצעות לגבי כלל שטחה של ארץ־ישראל – בעיקר בדיונים פנימיים או כחלק מהמשא־ומתן עם התנועה הציונית. עוד במהלך המלחמה, לאחר כיבוש החלק הדרומי של ארץ־ישראל, פרסם ויליאם אורמסבי־גור, חבר הפרלמנט הבריטי, שצורף כקצין קישור לוועד הצירים היהודי לארץ־ישראל, דין־וחשבון על עתידה של הארץ, ובו המלצה להקים בארץ־ישראל יחידה נפרדת שגבולותיה ‘מנהר הליטאני לביצות החולה והרי הגולן, מורדות ההר ממזרח לירדן עד לים המלח, ומשם לרפיח’ ¹⁰⁸. ימים ספורים לפני סיום המלחמה הכינה המחלקה למודיעין פוליטי של משרד החוץ הבריטי ניירות עבודה ובהם הצעות לארגון מחדש של המזרח התיכון לאחר סיום המלחמה. המחלקה הציעה להקים בארץ־ישראל יחידה עצמאית לחלוטין שגבולותיה יכללו את הליטאני והחרמון בצפון, את הירדן כגבולה המזרחי של הארץ ואת קו ים המלח – רפיח כגבולה הדרומי ¹⁰⁹. עם פתיחת שיחות השלום בפריס הכין סיר ארל ריצ’רדס, איש משרד החוץ הבריטי, תזכיר בעבור הלורד קרזון ואחר־כך הפיצו כמסמך לדיון בין חברי ‘הוועדה המזרחית’ ¹¹⁰. ריצ’רדס חזר על הנוסחה של ארץ־ישראל ‘של הברית הישנה’, כלומר ‘מדן ועד באר־שבע’, אך הוא קבע את גבולותיה ‘בצפון נהר הליטאני על החוף ומשם לבניאס ולצפון־מזרח אגם החולה, כך שצור תישאר בארץ־ישראל וצידון – בלבנון’. על־אף התביעה הציונית המוכרת, קבע ריצ’רדס במזרח את הירדן כגבולה של ארץ־ישראל וזאת בשל תביעותיהם של הערבים. בדרום הציע ריצ’רדס קו שיכלול ‘את כל האדמה הניתנת לעיבוד בשטח ארץ־ישראל עד לקו רפיח – באר־שבע – ים המלח’. הצעה זאת דומה ביותר להצעתו של קרזון (שהוזכרה לעיל), שהועלתה מאוחר יותר. לאחר שהמשלחת הפוליטית הבריטית לשיחות השלום בפריס קבעה עקרונית כיצד תיראה חלוקת המזרח התיכון, הכינה המשלחת הצעה מפורטת לגבי ארץ־ישראל. הגבול הצפוני מתחיל בנחל הליטאני, מן הים התיכון ועד לקו האורך E’32⁰51 ומשם לנקודת הגובה 2,794 בראש הר החרמון. הגבול המזרחי נמשך בכוון כללי דרומה, מנקודת הגובה 2,794 כך שיעבור על קו פרשת המים שבין הנחלים הזורמים לירדן לבין אלה הזורמים לכיוון הירמוך ודמשק. אחרי שקו הגבול יחצה את כביש טַס־פיק הוא ימשיך עד לראש נחל אל־מסיד, 2 ק“מ מדרום־מזרח לפיק, וימשיך בנחל זה עד לפגישתו עם הירמוך. משם יתוחם קו הגבול בסדרה של קווים ישרים בין (א) נקודה הנמצאת שני ק”מ מזרחית לאום־קֵייס, על הדרך המוליכה לכפר זה, (ב) נקודה על הדרך דרומה לנחל אל־ערב, 3 ק“מ מזרחית לנקודה בה מסתעף כביש זה מן הכביש הראשי, המוביל לצידו המזרחי של עמק הירדן, (ג) נקודה הנמצאת שלושה ק”מ מזרחית לצומת הכביש הנ“ל עם כביש העובר בוואדי זרקא, (ד) נקודה הנמצאת בוואדי שֻֻֻֻעיב, 7 ק”מ מזרחית מנקודת פגישתו עם הירדן, (ה) נקודה הנמצאת בוואדי ג’ודיה, בערך 4 ק“מ צפונית למידבא, 10 ק”מ מזרחית לחוף המזרחי של ים המלח שאליו זורם נחל זה, (ו) נקודה בוואדי חַסה הנמצאת במרחק של 10 ק“מ מהמקום בו נחצה הנחל על־ידי דרך המקבילה לצידו המזרחי של נחל הערבה, (ז) נקודה הנמצאת 8 ק”מ מערבית לא־טפילה. הגבול הדרומי מתחיל בנקודה זאת ונמשך מערבה, לדרך בין עין־חוצוב לבין בוטירה, כק"מ אחד מצפון לדרך זאת. משם ממשיך קו הגבול המוצע עד לקו פרשת המים בין נחל עין־קוצייב (נחל אמציה) ובין נחל העובר דרך עין־חוסוב (נחל חצבה) ומגיע לנחל הערבה. משם ימשיך הגבול לאורך פרשת מים זאת ולאורך פרשת המים בין הנחלים אל־פוקראא (נחל צין), אל־מַדרה (המשך נחל צין) ואל־חפיר (נחל ניצנה) בצפון־מזרח לבין הנחלים מַהְלָה ורומאן (נחל רמון) בדרום־מערב עד לגבול הנוכחי בין סנג’ק אל־קודס (ירושלים) לווילאית סוריה (ששלטה בדרום הנגב) בסמוך לנקב־סַהל (הר חמת). משם ימשיך קו הגבול עד למפגש עם הגבול התורכי־מצרי דרומה להר מְעַ’רָה (הר המערה) ומשם עד הים התיכון לאורך הגבול התורכי־מצרי ¹¹¹.

מפה 10

שלא כבשאר ההצעות האחרות לראשונה פורטו בהרחבה קווי הגבול במזרח ובדרום. קו הגבול הצפוני תואר רק בצורה כללית. גם הצעה זאת נועדה לדיון פנימי בלבד, ומעולם לא הוגשה כהצעה רשמית בריטית לתיחומה של ארץ־ישראל. תיחום כללי נוסף – אולי האחרון שידוע עליו – העלה הקולונל ריצ’רד מַיינֶרצְהאגן, הקצין הפוליטי הראשי במפקדתו של הגנרל אלנבי. הצעתו שהועברה למשרד החוץ הבריטי, כללה את ארץ־ישראל בגבולות ‘בים, צפונה לליטאני, על הגדה הימנית [הצפונית], קצת רחוק מהנהר, ומשם ממשיך קו הגבול מזרחה, כך שישאיר את כל מי החרמון היורדים לליטאני או לירדן בשטחה של ארץ־ישראל. במזרח יעבור הגבול במקביל למסילת־הברזל החיג’זית, במרחק של כ־30־25 מייל מערבה לה, עד לחצי הדרך בין הירמוך לבין עקבה, ומשם עד לנקודה מזרחית הצריכה לשמש נמל בים סוף. בַּדרום הגבול התורכי־מצרי’ ¹¹². גם קו זה, שזכה לכינוי ‘קו מיינרצהאגן’, שימש בעיקר לצורך דיונים פנימי של הצד הבריטי ומעולם לא נדון כהצעה בריטית רשמית לקו גבול המתייחס לכלל ארץ־ישראל. לימים זכה הקו הזה להיות מוצג בספרות הציונית כקו ההבטחה הרשמי של ממשלת בריטניה (אף שמעולם לא היה כזה). הצד הבריטי בדיוני הגבול לא ראה, איפוא, לפניו את ארץ־ישראל כיחידה שלמה, כי אם דן בכל קו לגופו. המידע הרב שהצטבר ביחס לתנאים הגיאוגרפיים – היישוביים והפיזיים – של הארץ לא הביא לראייה כוללת של ארץ־ישראל, והדבר התבטא אף במהלך העברתה של הארץ מידי הממשל הצבאי לידיים אזרחיות בריטיות. באחד ביולי 1920, עת נכנס הרברט סמואל לתפקידו כנציב העליון הבריטי הראשון של ארץ־שראל, לא היה לארץ כל קו גבול ברור ומוגדר. מהרגע שהוכרה אחיזתן המדינית בדרומו של המזרח התיכון נתנו הבריטים את דעתם לענייני מנהל וארגון, ובתוך כך קבעו במפה ובשטח קווים וסימנו אותם. אך הם לא עשו כך מתוך ראייה כוללנית, אלא כדי לפתור בעיות מקומיות.

התנועה הציונית היתה היחידה שלאורך כל הדיונים ראתה לנגד עיניה ארץ־ישראל אחת, מוגדרת וברורה. ההצעות הציוניות השתנו מדי פעם, כדי לקדם מצב פוליטי זה או אחר, אך הראייה היתה תמיד כוללנית, והתייחסה לכלל ארץ־ישראל. המשלחת הציונית אמורה היתה להגיש את דרישותיה לוועידת השלום, ולצורך זה נעשו עבודות הכנה רבות, כולל שרטוט מפות והכנת תזכירים, שינמקו את תיחום קו הגבול לפי הראיה הציונית. ב־6 בנובמבר 1918 הועלה בוועדה המייעצת לענייני ארץ־ישראל – ועדה שכללה את מרבית המנהיגות הציונית בבריטניה ובצרפת – הצעת טיוטה לגבולות ארץ־ישראל ¹¹³. מנימוקים כלכליים וגיאוגרפיים הוצע, כי גבולותיה של ארץ־ישראל יהיו בצפון מנהר הליטאני, על שתי גדותיו, דרך בניאס, קרוב ומצפון למקורות הירדן, עד לנקודה N ‘33⁰45; משם, בכיוון דרום־מזרח, עד לנקודה הנמצאת מדרום לטריטוריה של דמשק, קרוב וממערב למסילת חיג’ז; בדרום קו מנקודה הנמצאת בסמוך לעקבה ועד לאל־עריש; ובמערב – הים התיכון. מחברי הטיוטה, שראו בה רק הצעה כוללנית, השכילו לעשות בהציעם כי פרטי הגבול ומיקומו המדוייק ייקבעו בידי ועדת גבולות, שיהיה בה נציג של ‘הוועדה היהודית למען ארץ־ישראל’. עם זאת – ברור היה למשלחת הציונית, כי היא צריכה להיעזר במומחים לשטחה של ארץ־ישראל כדי להגדיר במדוייק את תביעותיה. לכן היא פנתה לשמואל טולקובסקי, וביקשה ממנו ב־23 בדצמבר 1918 שיכין תזכיר ‘שיצדיק את דרישותינו המתייחסות לגבולות ארץ־ישראל בקווים הבאים: בצפון: מחוף הים מזרחה כך שיכלול – 1) את כל הגבול הדרומי של הפרובינציה האוטונומית של לבנון, כפי שהיתה קיימת באימפריה העות’מאנית; 2) את חלקו המזרחי של גבול הטריטוריה האוטונומית הנזכרת בצפון ולכיוון מזרחה עד לנקודה 45’ 330 N (קרוב לעיירה זבאדני); 3) משם קו ישר בכיוון דרום־מזרח עד למפגש קו האורך E 36⁰ בקו הרוחב 45’ 330 N (בין קַטַנה לראשייה שמצפון לחרמון). במזרח: קו שיעבור 3 מייל מערבית למסילת חיג’ז עד למעאן ומשם קו בכיוון דרום־מערב, עד לנקודה ממזרח לעקבה. בדרום ובמערב: הגבול המצרי והים'. במקביל לפנייה לטולקובסקי נעשתה פנייה גם לאהרן אהרנסון, ראש רשת הריגול של ניל"י, שהיה בעת ההיא האיש הקרוב יותר למשרד המלחמה ולמפקדת הצבא הבריטי. טולקובסקי ואהרונסון הכינו את התזכירים, כמבוקש ¹¹⁴. טולקובסקי חזר על נימוקיו האסטרטגיים ועל המפה שהוצעה שנים אחדות קודם לכן; ואילו אהרנסון העלה נימוקים כלכליים חקלאיים, ומיקד את נימוקיו בצורך בהספקת מים לפיתוח חקלאי וברזרבות של אדמה בעלת פוטנציאל חקלאי. קו הגבול של אהרנסון היה שונה במקצת מן הקו שהציע טולקובסקי ואף חרג מהדרישה הציונית המקורית. בצפון העתיק אהרנסון את הקו דרומה, כך שהקו החל בנקודה על חוף הים, מדרום לצידון, ועד לנקודה E 36⁰ – N '3033⁰, ואילו במזרח קו הגבול היה זהה להצעתו של טולקובסקי, כלומר – במקביל וממערב למסילת חיג’ז. בדרום טען אהרנסון לקו 1906, אך הוא קבע, כי בעתיד יש לשאוף להגיע לקו שיועבר מעקבה ועד לקַטיה (מערבית לאל־עריש) בשל הצורך בניצול הקרקעות הפוריות בצפון סיני.

בחודשים שקדמו להופעת המשלחת הציונית בפני ועידת השלום הועלו הצעות שונות בידי משלחות ציוניות מקומיות. המשלחות הללו לא תמיד קראו את המפה הפוליטית, אם כי הצעותיהן הסתמכו על מפות ועל אטלסים גיאוגרפיים. ועידת ציוני אמריקה הציעה, למשל, להרחיק את הגבול דרומה, כך שיכלול בתוכו את כל מפרץ עקבה ולייצב את הגבול הצפוני על נהר הליטאני ולא צפונה ממנו כדי למנוע חיכוכים עם הסורים. משלחת ציוני הולנד דרשה להרחיק את הגבול המזרחי עד לשולי המדבר כולל המסילה החיג’זית ולהרחיב את התחום הצפוני עד למבואות ביירות ודמשק ¹¹⁵. מנהיגי התנועה הציונית באנגליה ביקשו להרחיב את הגבול הדרומי עד לקו עקבה–אל־עריש מתוך הבנה שכל זמן שבריטניה תשלוט בארץ־ישראל לא תהא נשקפת עוד סכנה לתעלת־סואץ. כל ההצעות האלה והצעות רבות אחרות התאפיינו בכך שראו את ארץ־ישראל כיחידה אחת. חלק מן ההצעות היו אוטופיות, ללא קשר למצב הפוליטי במזרח התיכון; חלקן היו ריאליות יותר, והתחשבו בדרישות הצרפתיות, בעמדה הבריטית ואפילו בשאיפות הערביות, כפי שבאו לידי ביטוי במגעים שניהלה התנועה הציונית עם פייסל ועם יועציו.

מגעים אלו נערכו בקיץ 1918, עת נפגש וייצמן עם פייסל במפקדתו של פייסל מצפון לעקבה. המגעים נמשכו במקביל לוועידת השלום, ונדונו בהם גם נושאי הגבולות ושטחי ההשפעה של הצדדים השונים. התנועה הציונית ביקשה לבסס את תביעותיה הטריטוריאליות בהתאם לתביעות הערביות, ואילו פייסל ותומכיו ביקשו את עזרתה של התנועה הציונית בקבלת הכרה בין־לאומית במעמדם של הערבים במזרח התיכון. מפגש יוני 1918 לא הניב תוצאות רשמיות; עם זאת – בדרכו לוועידת השלום בפריס נפגש פייסל עם וייצמן בלונדון בחודש דצמבר 1918. בפגישה זאת, נדונו גם שאלות טריטוריאליות, ודובר על מוצא ערבי לים דרך ארץ־ישראל היהודית ¹¹⁶. שני הצדדים הביעו את חששם מהסכם סייקס־פיקו ומהכוונות הצרפתיות. הפגישה הביאה לחתימת הסכם, שנאמר בו בין השאר, כי הגבולות בין המדינה הערבית העתידה לבין ארץ־ישראל היהודית ייקבעו במשא־ומתן בוועדה משותפת דו־צדדית ¹¹⁷.באותה פגישה סוכם גם כי דרישה בנוסח זה תוגש לוועידת השלום הן בידי התנועה הציונית והן בידי פייסל. התנועה הציונית אף הסכימה לכלול בדרישותיה הצעה לתת למדינה הערבית איזור חופשי לסחר בנמל חיפה, להשאיר את המסילה החיג’זית בידי הערבים תמורת אפשרות ליהודי ארץ־ישראל להשתמש במסילה זאת ולהקים נמל חופשי יהודי־ערבי באיזור עקבה. הן התנועה הציונית והן פייסל עמדו בהבטחותיהם. פייסל לא דרש לצרף את ארץ־ישראל למדינה הערבית וכל אחד מהצדדים התייחס לצד השני בהופעתו בפני וועידת השלום ותמך בדרישותיו.

הדרישה הציונית לוועידת השלום היתה המלאה והמורכבת ביותר מכל התביעות הטריטוריאליות על ארץ־ישראל. לאחר הסבר ארוך על תנאיה הכלכליים, הפוליטיים והגיאוגרפיים של הארץ, תבעה התנועה הציונית ליצור את ארץ־ישראל בקווים הבאים:

הגבול יתחיל בצפון בנקודה בים התיכון, בסמוך ומדרום לצידון, וימשיך לאורך קו פרשת המים למרגלות הר הלבנון, עד לגשר אל־קארון. משם ימשיך לאל־בירה לאורך קו ההפרדה בין אגני הנהרות אל־קורן ונחל טיאם. מכאן ימשיך הקו בכיוון דרום לאורך הקו המפריד בין המורדות המזרחיים והמערביים של החרמון עד לנקודה מערבית וסמוכה לעיירה בית־ג’אן. משם ימשיך הקו לכיוון מזרח לאורך קו פרשת המים הצפונית של נהר מוגניה קרוב וממערב למסילת חיג’ז. במזרח – קו קרוב וממערב למסילת חיג’ז עד למפרץ עקבה. בדרום – קו גבול שיוסכם עם השלטונות המצריים. במערב – הים התיכון¹¹⁸.

עוד נאמר בדרישה, כי פרטי התיחום וכל תוספת נחוצה של פרטים ייושבו בוועדה מיוחדת, שיהיה בה נציג יהודי. הנימוקים המרכזיים לקו תיחום מוצע זה היו כלכליים. הם התבססו בעיקר על תזכיריו של אהרן אהרנסון, שקו הגבול המוצע חפף את הצעותיו. התנועה הציונית היתה, כאמור, היחידה שראתה את ארץ־ישראל כמקשה אחת. היא דרשה לכונן את קווי התיחום כך שיבטיחו בסיס כלכלי לקיומה של מדינה מודרנית בארץ־ישראל: ‘השטח הגיאוגרפי של ארץ־ישראל צריך להיות גדול ככל האפשר, כדי שיוכל להכיל אוכלוסייה גדולה ותוססת, אשר תוכל ביתר־קלות לשאת את העול של ממשלה מודרנית’ (רמז לשיטת המנדטים). מיקומו של קו הגבול בצפון נומק בטענה ש’ארץ־ישראל, כארץ סמי־ארידית, תלויה בהספקת המים האפשרית, לכן חשיבות עליונה קיימת לא רק להבטחת כל מקורות המים, המזינים כרגע את הארץ, אלא ליכולת לשמור ולפקח עליהם במקורותיהם.

החרמון הוא אבי המים האמיתי של ארץ־ישראל, ואינו יכול להינתק ממנה ללא שייפגעו שורשיה הכלכליים של הארץ. החרמון זקוק לייעור ולפיתוח אחר, לפני שיוכל לשמש כמאגר מים של הארץ, ולכן הוא מוכרח להיות כולו בשליטת אלה המעוניינים והמסוגלים ביותר להשתמש בו. ארץ־ישראל תהיה מוכנה להסדרים בין־לאומיים, שיבטיחו את זכויות התושבים החיים מדרום לנהר הליטאני, כך שמי הנהר ישרתו את פיתוחה של לבנון, כמו של ארץ־ישראל. באותה מידה אפשר יהיה להקים נמל חופשי בעיר חיפה, נמלה של ארץ־ישראל בים התיכון כדי לאפשר תנועה חופשית לסחר של לבנון ושל המדינה הערבית'. באשר לחלק המזרחי של הגבול, נטען כי ‘המישורים הפוריים ממזרח לירדן היו מאוחדים כלכלית ופוליטית עם האיזור שממערב לירדן, ולכן יש לאפשר לארץ־ישראל ולמדינה הערבית שימוש חופשי במסילת חיג’ז לתועלתן הכלכלית של שתי המדינות. פיתוח חקלאי איטנסיבי של החורן ושל עבר־הירדן יביא בהכרח לצורך של ארץ־ישראל במוצא לים סוף ולאפשרות להקים נמלים טובים במפרץ עקבה – איזור שהיה בשליטת ארץ־ישראל עוד בתקופת המלך שלמה. הנמלים שיוקמו במפרץ עקבה חייבים להיות נמלים חופשיים, ודרכם יועבר כל המסחר של האיזור’. באשר לגבול הדרום, התנועה הציונית הבליעה את דרישתה להרחיב את גבולות הארץ עד לאל־עריש וזאת בהתחשב ברגישות הבריטית בכל הנוגע למצרים. נראה כי היתה כאן התייחסות מפורטת לכל ארץ־ישראל כיחידה גיאוגרפית תפקודית פוליטית וכלכלית בעלת גבולות מוגדרים וברורים. הגבולות הללו הוצעו על סמך הכרה טובה הן של השטח והן של השאיפות ושל הדרישות של כל הצדדים המעורבים בעניין. מכאן ואילך ניסתה התנועה הציונית לדבוק ככל האפשר בדרישותיה־הצעותיה, וכל הסכם או החלטה שלא תאמו את ההצעה הציונית נראו – ונראים עד היום – בעיני היהודים כנסיגה, כוויתור וכגזלת שטחים מארץ־ישראל.

לאחר הגשת ההצעות ולאחר ההחלטה העקרונית על חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבין בריטניה, התנהלו דיונים נפרדים לגבי כל חלק מקווי הגבול של ארץ־ישראל. קו הגבול הצפוני היווה חלק מקו התיחום בין השטחים הבריטיים לבין השטחים הצרפתיים במזרח התיכון, ולכן נדון בעיקר בין שתי הממשלות הנוגעות בדבר. כל ממשלה הושפעה בדיונים הללו מגורמים מקומיים בעלי דרישות לקו זה או אחר. קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל עמד לחלק בין שטחי ההשפעה והשליטה הבריטיים באיזור, תוך התחשבות בדרישות הערביות ובשאיפות הציוניות, ואילו קו הגבול הדרומי נדון בין מצרים (כלומר הפקידים הבריטיים שניהלו את המדינה הזאת) לבין איזור השליטה הישיר הבריטי במזרח התיכון. הדיונים לגבי כל קו התנהלו, איפוא, בנפרד בין גורמים שונים במקומות ובזמנים שונים, ורק התנועה הציונית ניסתה לשמור בהם על תביעותיה הכוללניות לגבי כל ארץ־ישראל. המתדיינים האחרים התייחסו לכל קו בנפרד הן בשל אופיו הגיאוגרפי והן בשל האופי המדיני השונה בכל דיון ודיון. שלב ‘ההקצאה’ הסתיים, והצדדים השונים ניגשו לתהליך המורכב והמסובך של ‘התיחום’ – ההגדרה המדוייקת על־גבי מפות מפורטות, באשר למיקומו של כל קו גבול בנפרד. דיונים פרטניים אלה נדונו בין מומחים בעלי ידע גיאוגרפי רב. הללו שרטטו מפות מפורטות לגבי הצעותיהם השונות. הממשלות הנוגעות בדבר מיעטו להתערב במהלך הדיונים האלה, ורק כאשר הגיעו הדיונים הללו לידי משבר, היה צורך במעורבות ברמה מדינית גבוהה יותר.

 

פרק שלישי: הגבול הדרומי של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי    🔗

א. הגישות השונות לגבי מיקום הקו הדרומי    🔗

הגבול הדרומי היה הראשון משלושת הגבולות היבשתיים של ארץ־ישראל המנדטורית, שבו הגיעו לכלל סיכום, אף שייחודו הפוליטי היה אי קבלת כל הכרה בין־לאומית רשמית לקו זה. קו הגבול שבין ארץ־ישראל לבין מצרים לא נעשה באופן רשמי לקו גבול בין־לאומי במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ. גם לאחר מכן, לאחר הקמתה של מדינת ישראל, שימש הקו רק את הסכמי שביתת הנשק ולא היה גבול בין־לאומי. הקו הזה קיבל מעמד של קו גבול בין־לאומי רשמי רק בשנת 1979, בטקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים בקמפ־דיוויד. עם זאת – החלטה מעשית על קיומו של קו גבול בין ארץ־ישראל לבין מצרים נתקבלה זמן קצר לאחר סיום מלחמת־העולם הראשונה, ומכאן ואילך התנהלו החיים באיזור כאילו תוחם על־ידי קו גבול.

קו הגבול תחם את שטחי הריבונות והפריד בין ארץ־ישראל לבין מצרים, אולם להלכה ולמעשה, לא השתתפו נציגי ארץ־ישראל בקביעתו. כאשר התנהלו הדיונים המעשיים על עתיד קו הגבול לא היתה ארץ־ישראל במעמד של מדינה ריבונית או של מושבה. בעת ההיא הוחזקה הארץ בידי הצבא הבריטי, והשטח נוהל במתכונת ובמעמד של שלטון צבאי. כתוצאה מכך לא היו תושבי ארץ־ישראל מעורבים בדיונים על מיקומו של קו הגבול, וגם שלטונות הצבא הבריטי בארץ־ישראל לא היו צד בדיונים. את עמדתה של ארץ־ישראל ייצגו, למעשה, אנשי משרד החוץ הבריטי, ובעיקר הנציגות הבריטית לשיחות השלום בפריס, וברקע עמדה גם הבקשה הציונית לתיחום קווי גבול בדרום הארץ. הטיעונים של הצד המצרי בדיונים הועלו בידי הפקידות הבריטית, שניהלה את מצרים, ובכך חזרה התמונה שהתרחשה כבר בתיחום הראשון של קו הגבול – בשנת 1906. הדיונים לקביעת גבולה הדרומי של ארץ ישראל התנהלו, למעשה, בין מסגרות שלטון ומנהל בריטיות.

שלושה גורמים היו מעוניינים בתהליך קביעת הגבול בדרומה של הארץ: התנועה הציונית, הפקידות הבריטית, ששלטה במצרים, ופקידי משרד החוץ הבריטי ששהו בוועידת השלום בפריס. התנועה הציונית שאפה להשיג גבול דרומי נוח, המחזיק שטח, שיעזור בעתיד לפיתוחה של ארץ־ישראל. הפקידות הבריטית במצרים שאפה לגבול שיגן על התעלה, ויצור תנאים נוחים ומשאבים כלכליים, שהיו דרושים למנהל תקין של חצי־האי סיני. הפקידות הבריטית בוועידת השלום היתה מעוניינת להגיע בהקדם האפשרי להסדר מניח את הדעת במסגרת כלל ההסדרים על עתיד המזרח התיכון. בשלבים מאוחרים יותר, לאחר שנקבע קו הגבול, העלו הממשלה המצרית מחד־גיסא והפקידות הבריטית, שניהלה את ארץ־ישראל מאידך־גיסא, שאלות וערעורים לגבי קו הגבול, והן עשו כצד מעוניין בדבר, אולם הדיונים האלה נערכו זמן רב לאחר שנקבע קו הגבול. עמדתה של התנועה הציונית באשר לגבול הדרומי של ארץ־ישראל נקבעה עוד בתקופת המלחמה. על עמדה זו חזרו דוברי התנועה בכל הזדמנות. דווקא בדרישה הפומבית הבין־לאומית בפני ועדת העשרה של ועידת השלום בפריס נסוגה התנועה הציונית מעמדתה. העמדה הציונית, כפי שבאה לידי ביטוי בפרסומים רשמיים ובדיונים פנימיים, ביקשה לקבוע קו דרומי ‘מהאיזור שבשכנות לעקבה ועד לאל־עריש’.¹¹⁹ בן־צבי ובן־גוריון טענו בספרם כי ‘יש לכלול בארץ ישראל גם את איזור אל־עריש, אף שהוא נפרד עתה מארץ־ישראל התורכית, ושייך עתה למצרים. בכל מקרה – אל־עריש הינה מבחינה הסטורית כמו גם מבחינה גיאוגרפית־פיזית, חלק אינטגרלי של ארץ־ישראל, והפרדה בין ארץ־ישראל התורכית לבין אל־עריש הינה על־ידי גבול מלאכותי’.¹²⁰ מנהיגות התנועה הציונית בארצות־הברית דרשה להרחיב את גבולותיה של ארץ־ישראל עד לדרום מפרץ עקבה כדי ליצור מאחז באוקיינוס ההודי ועל דרישה זאת חזרה פעמים אחדות.¹²¹ אהרן אהרנסון קבע בתזכיר, שהוכן למשלחת הציונית לוועידת השלום, כי יש לדרוש בעתיד קו מקַטיה (מערבית לאל־עריש) ועד לעקבה.¹²² כמו כל הנימוקים שהעלתה התנועה הציונית באשר לתיחום גבולותיה העתידיים של הארץ, הנימוקים שעמדו מאחורי דרישות אלה היו בעיקרם כלכליים. התנועה הציונית שאפה להרחיק את הגבול דרומה כדי להשיג מוצא יבשתי לים סוף, וזאת כדי ליצור קשר בין הים התיכון לבין האוקיינוס ההודי דרך ארץ־ישראל. קשר זה יאפשר סחר חופשי עם מזרח אפריקה ועם המזרח הרחוק. גם במקרה זה לא העלתה התנועה הציונית את הנימוק ההסטורי על קיום סחר ימי באיזור בתקופת שלמה המלך. השאיפה להרחבת ארץ־ישראל לכיוון דרום־מערב, לאיזור צפון סיני, נומקה בצורך של ארץ־ישראל בהרחבת שטחי עיבוד הפלחה, כדי שהארץ תוכל לכלכל בעתיד את האוכלוסיה היהודית הגדולה, האמורה להגר אליה. שטחי הנגב וצפון סיני נראו מתאימים ביותר לגידולי גרעינים וסיוריו של אהרן אהרנסון באיזור באביב 1918 מיקדו את ההתעניינות הציונית באיזור זה.¹²³ עמדה זו נשארה עמדתה הבסיסית של התנועה הציונית, אף כי בהופעתה בפני פורום רשמי, שבו היתה שותפת גם בריטניה, מותנה הדרישה. בהופעתה בפני ועידת השלום ביקשה התנועה הציונית ‘גבול שיקבע במשא־ומתן עם שלטונות מצרים’.¹²⁴ זאת משום שבאיזור הדרום היו הדרישות הציוניות מנוגדות לתפישתם של הבריטים, ובאותה העת תואמו המהלכים הציוניים עם העמדה הבריטית הרשמית.

עמדתם של השלטונות הבריטים היתה שונה – בהתאם לזמן ולמקום. כל זמן שעתידן המדיני של ארץ־ישראל ומצרים לא היה ברור – וכזה היה המצב עם כינוסה של ועידת השלום בראשית 1919 – היו לבריטים אלטרנטיבות אחדות ביחס לקו הגבול בין ארץ־ישראל לבין מצרים. בראשית שנת 1919 עדיין ראו הבריטים את שליטתם במצרים כקבועה ומצרים היתה שטח חסות – פרוטקטורט – בריטי. במעמד זה היתה מצרים מצויה מאז כניסתה של האימפריה העות’מאנית למלחמת־העולם הראשונה כנגד בריטניה ומאז הכרזת הפרוטקטורט בידי בריטניה, ב־18 בדצמבר 1914. במצב עניינים זה היו הפקידות הבריטית במצרים, ממשלת בריטניה ונציגיה השונים בוועידת השלום מעוניינים מטעמים אסטרטגיים להרחיק ככל האפשר את הגבול מתעלת־סואץ לכיוון צפון ומזרח. במשך שנת 1919 הוברר, כי מעמדה של בריטניה במצרים הולך ונחלש, ואילו הסיכויים לשליטתה המלאה בארץ־ישראל נראים מעשיים יותר. במצב שהתהווה דגלו מדינאים בריטיים אחדים – ובעיקר חלק מהמשתתפים בוועידת השלום בפריס – בהרחבת שטחה של ארץ־ישראל דרומה ומערבה ככל האפשר. הפקידים הבריטיים, שניהלו את מצרים, צריכים היו, איפוא, לעמוד מול אנשי משרד החוץ הבריטי, שראו את כלל ענייני המזרח התיכון לנגד עיניהם.

דעות שונות באשר לתיחום הגבול הדרומי של ארץ־ישראל הושמעו בידי מדינאים ואנשי צבא בריטיים עוד לפני פתיחתה של ועידת השלום בפריס. עוד במהלך המלחמה, בקיץ 1918, הגיש אורמסבי־גור את הצעתו לגבולות ארץ־ישראל, וקבע, כי בדרום יעבור הקו ‘מדרום לים המלח ועד לרפיח’.¹²⁵ לא ניתן כל נימוק לקו זה, ואילו הצעותיו לגבולות במזרח ובצפון לוו בנימוקים גיאוגרפיים והסטוריים. קו ים המלח־רפיח, שהיה למעשה תחום היישוב הקבוע בדרומה של ארץ־ישראל, שימש במשך שנים רבות כגבולה הבלתי מסומן של הארץ, וכך הופיע גם בפרסומים בריטיים שונים.¹²⁶ לפקידות הבריטית קשה היה להשתחרר ממורשת עבר זאת ובתוכנית שהכינה המחלקה למודיעין פוליטי של משרד החוץ הבריטי ערב סיום המלחמה הוצע להקים בארץ־ישראל מדינה עצמאית.¹²⁷ שגבולה הדרומי יהיה קו ‘רפיח־באר־שבע־ים המלח’. כך אמורה היתה ארץ־ישראל לקבל את כל השטח שאפשר לעבדו בדרום. ‘משולש הנגב’, השטח שמדרום לקו זה וממערב לשקע הערבה, קיבל את הכינוי ‘שטח H’, ונצבע בירוק במפה שצורפה להצעה. שטח זה עתיד היה על־פי ההצעה להיות נתון לחסות מצרית, כיוון שהיו בו שבטי בדואים הקשורים במצרים. עקבה בדרום ‘משולש הנגב’ אמורה היתה להיות חלק מהמדינה הערבית העתידה, ושטח בראש המפרץ, שהיו בו מעיינות מים מתוקים ומקום לבניית נמל, אמור היה להישאר בשליטה בריטית ישירה. אפשר לראות בהצעה זאת את ראשית קיומה של אילת כשטח מדיני נפרד בין עקבה לבין מצרים. להצעה צורפו מספר מפות ובהן הצעות אחדות לקביעת גבול הדרום. בין כל ההצעות הללו היתה הצעה לקבוע את קו הגבול בקו הדרומי של המחוז העות’מאני של ירושלים, שעבר מהקצה הדרומי של ים המלח דרך מרכז הנגב לאיזור הר רמון מצפון למכתש רמון ועד לקו 1906.

סיום המלחמה והדיונים העתידיים על הסדרי השלום במזרח התיכון הביאו להכנת שורה של תזכירים ובהם הצעה לגבול דרומי, שיעבור לאורך קו מחוז ירושלים.¹²⁸ אנשי משרד החוץ הבריטי אימצו את העמדה המסורתית, ולדעתם, עניין קביעת הגבול באיזור חצי־האי סיני היה צבאי בעיקרו, וההחלטה היתה צריכה להינתן בידי המומחים האסטרטגיים. עם זאת קבעו אנשי משרד החוץ,¹²⁹ כי ארץ־ישראל צריכה לכלול את כל שטחי העיבוד הפוטנציאליים בדרום הארץ, אך אין לנתק את שבטי הבדואים, שנדדו באיזור הנגב, ממרכזיהם בסיני. מומחי משרד החוץ היו ערים לעובדה שקו 1906 חצה בצורה מלאכותית שטחי נדידה מסורתיים של שבטים בדואים באיזור, ועתה הם רצו לתקן את המעוות ולהתאים את תיחום הגבול לתנאיו היישוביים של האיזור. לכאורה, אפשר היה לצרף את ‘משולש הנגב’, שהיה בעבר שטח עות’מאני, למצרים. לדעת אנשי משרד החוץ, הצעה זו לא היתה ממשית. מצרים היתה שטח חסות (פרוטקטורט) בריטי, וצירוף חד־צדדי של שטח שנכבש במהלך המלחמה אליה עלול היה להיראות בעין לא טובה מנקודת מבטן של המעצמות האחרות. המעצמות הללו התנגדו עקרונית לצעד מעין זה, וטענו כי הוא מנוגד לעקרונות שנקבעו בידי מעצמות ההסכמה, במענה לדרישתה של ארצות־הברית. נוסף על כך לא היה לבריטניה כל עניין מיוחד בשטח שומם זה.

התכנסות ועידת השלום בפריס האיצה את הדיונים בשאלה הגבולות. אורמסבי־גור חידש את הצעתו הכוללת¹³⁰ וסיר ארל ריצ’רדס, ממשרד החוץ הבריטי, הכין תזכיר על עתידה של ארץ־ישראל. בפתח התזכיר,¹³¹ שהופץ בין חברי הוועדה המזרחית של קבינט המלחמה הבריטי, חזר ריצ’רדס להצעה שהועלתה בידי משרד החוץ בדבר הגבול הדרומי רפיח־באר־שבע־ים המלח. ריצ’רדס הציע לספח למצרים את כל השטח מדרום לקו זה וממערב לערבה – כולל ראש מפרץ עקבה – אך ללא העיר עצמה. בהצעתו לא הוזכר החשש מעמדתן של שאר המעצמות, ואף כי נקבע ש’קביעת הקו הדרומי היא בעלת חשיבות מועטת בלבד מנקודת מבט בריטית', לא כך היה. התזכיר המקיף זכה להערות ולתגובות רבות. פקידי משרד החוץ טענו, כי סר רג’ינלד וינגייט, המושל הכללי של מצרים, ‘אינו רוצה איזור זה’ (‘משולש הנגב’ וראש מפרץ עקבה). ורנון, איש משרד החוץ, טען, כי יש לדחות את טענותיו של וינגייט, וצריך להתייעץ עם מומחי הצבא בכל הקשור בקו הגבול הצפוני־מערבי של מצרים, מכיוון שקו 1906 היה מלאכותי. גם ורנון וגם פקידים אחרים הצטרפו לרעיון שדחה את מסירת ‘המשולש’ לארץ־ישראל, בשל אוכלוסייתו הבדואית. על ארנולד טוינבי –לימים ההסטוריון הדגול ובעת ההיא חבר זוטר במשלחת הפוליטית הבריטית לשיחות השלום – הוטל להכין תזכיר מקיף על כל בעיות גבול סיני־מצרים, במטרה לבדוק את האפשרות לשנותו או להשארתו כפי שהוא.

ב. המשא־והמתן לקביעת קו הגבול הדרומי    🔗

הדרישה הציונית, שהוגשה ל’ועדת העשרה' – להכיר בגבול הדרומי של ארץ־ישראל כגבול ‘שייקבע במשא־ומתן עם שלטונות מצרים’ – הביאה, כנראה, להחשת משא־ומתן זה, אך באותו משא־ומתן לא השתתף שום נציג של התנועה הציונית, ופרטיו לא הובאו לידיעתם של החוגים הציוניים השונים. המשלחת המדינית הבריטית לשיחות השלום בפריס גיבשה לעצמה הצעה ביחס לקו הגבול הדרומי של ארץ־ישראל, וזאת בהסתמך על תפישותיהם המסורתיות של אנשי משרד החוץ הבריטי ועל שנויים שהתחייבו מהכרה טובה יותר של המצב בשטח. הבריטים ראו בתהליך קביעת הגבול הסדר פנימי בין משרד החוץ לבין הפקידות הבריטית במצרים, ואת עצמם ראו כבני־חורין לפעול בשטח כרצונם. ההחלטות האלה היו שונות מהסכם סייקס־פיקו, שנתן, כזכור, את כל הנגב למדינה הערבית העצמאית בחסות בריטית (שטח B). ב־18 בפברואר 1919 שלח הלורד בלפור, שעמד בראש המשלחת הבריטית בוועידת השלום בפריס, מברק לסיר מילאן צ’יטהם, ¹³² שמילא את מקומו של הנציב העליון הבריטי במצרים, ובו שאל את דעתו לגבי ההצעה להעביר קו גבול בדרומה של ארץ־ישראל ‘מתחיל בנקודה הנמצאת חמישה מייל מערבה לאל־טפילה, וממשיך לכיוון מערב עד שפוגע בגבול סיני, מעט מתחת לעוג’ה’ (שם). קו חדש זה, שלא היה לו כל קשר לקווים אחרים, שהיו קיימים בשטח או לרעיונות הקודמים לגבי קו הדרום של ארץ ישראל, נומק ‘באפשרות להשאיר מקום בעבור מסילת־ברזל שתיסלל מדרום ים המלח, מקום המיועד להקמת מפעלים שיעסקו בניצול מינרלים מים המלח, ועד לבאר־שבע’ (שם). במסמכי המשלחת הבריטית מצויה סקיצה של מפה, המראה את מתאר קו הגבול ואת הקו המוצע של מסילת־הברזל.¹³³

קו זה התחבר לקו המסילה שהצבא הבריטי התקין במהלך מלחמת־העולם בין באר־שבע לבין רפיח. בכך שאפו הבריטים לחבר את ים המלח לים התיכון במסילת־ברזל אחת. הקשיים הטופוגרפיים בהעברת המסילה לא נראו בעיני הבריטים כמכשול רציני, וזאת לאור מבצעיהם בסלילת מסילות־ברזל בתנאים קשים יותר ברחבי האימפריה הבריטית. מברקו של הלורד בלפור פתח סדרה של מברקים ודיונים על הקו הדרומי של ארץ־ישראל, קו שאמור היה להיות הקו הצפוני־מזרחי של מצרים.¹³⁴ ההצעה הראשונית לא התייחסה לכל שינוי בקו 1906, ולא פירטה מה ייעשה בשטח שמדרום לקו המוצע. ההצעה ‘הפריסאית’ נדונה במצרים. קומנדר דיוויד הוֹגַרת, מנהל ‘המשרד הערבי’, הכין תזכיר ובו קבע, כי אין מניעה להשאיר את קו 1906, כפי שמשתמע מההצעה, וזאת משום שלמצרים לא היה כל ענין שיפריד בין ארץ־ישראל לבין חיג’ז בנקודה זו או אחרת של קו 1906. עם זאת ראה הוגרת יתרון למצרים, אם קו 1906 ישמש כגבולה הדרומי־מערבי של ארץ־ישראל, ואם קו מטפילה למפרץ עקבה יסומן כקו גבולה הדרומי־מזרחי של ארץ־ישראל. כך לא יהיה כל מגע טריטוריאלי בין מצרים לבין חיג’ז. לטענתו, ‘אם יוקם בארץ־ישראל ממשל מודרני, תנותק מצרים מבעיות הפיקוח על שבטים נודדים, דבר שגבול ישיר עם חיג’ז יכול ליצור’ (שם). כאן לראשונה הציע איש ממשל בריטי בכיר לצרף את ‘משולש הנגב’ לארץ־ישראל, וכל זאת – לטובתה של מצרים. לדעתו של הוגרת, שהכיר היטב את השטח ואת תושביו הבדווים, הקו שהוצע בפריס היה קו טוב, כיוון שהוא הפריד בין שבט התראבין לבין שבט העזאזמה, ולא פגע בשטחי המרעה שלהם. לעומת זאת הִקשה הוגרת, האם לא היה טוב יותר לו חל שינוי מהותי בקו הקיים (קו 1906), שחצה בין שטחי המרעה השונים של השבט הבדואי הגדול – התִּראבין – ואף גזר על שבט העזאזמה לנדוד משטח שיפוט אחד (עות’מאני) למשנהו (מצרי). זאת ועוד: נמל עקבה, הנמל היחיד ממזרח לסיני והמוצא הטבעי לאוצרות ים המלח, יישאר, על־פי ‘ההצעה הפריסאית’, מחוץ לשליטה בריטית (הוגרת ראה בארץ־ישראל ישות עצמאית ולא מאחז בריטי). לדעת הוגרת, כדאי היה, איפוא, לשקול שינוי בקו, על חשבונה של ארץ־ישראל, וכדאי היה להחליפו בקו צפוני יותר, המתחיל בשפך נחל עזה, ממשיך לאורך נחל זה והמשכו עד לרגלי ים המלח, ומשום דרומה, לאורך נחל הערבה, עד לנקודה בצפון־מזרח המפרץ, ממזרח לערבה.

גם המושל הבריטי של חצי־האי סיני, הקולונל פַּרקר, חיווה את דעתו, וטען כי הגבול הקיים – קו 1906 – אינו עובר לאורך קו גיאוגרפי טבעי כלשהו, אינו מפריד כהלכה בין שבטים בדואים, וחוצה את הגבולות של אזורי המרעה ושל שטחי הנדודים של שבטי התיאהא, התראבין והאחיוואת. גם קו ‘ההצעה הפריסאית’ לא עבר, לדעת פרקר, בתוואי פיסי טבעי, והשאיר מדרום לו איזור שתנאיו הפיזיים הם אידיאלים לגנבים, לפושטים וסתם עושי צרות, הן לגבי סיני ממערב והן לגבי ארץ־ישראל מצפון. לדעת פרקר, קשה להאמין כי השלטונות הערביים בחיג’ז, ש’משולש הנגב' אמור היה להישאר בשליטתם, יוכלו לפקח ביעילות על שטח זה. כדי לפתור את הבעיה הציע פרקר – בהתאמה כמעט מלאה להצעתו של הוגרת – לשנות את קו 1906, כיוון שערביי הנגב וסיני הם שונים ונפרדים מערביי חיג’ז, ושטח נדודיהם הגיע עד באר־שבע בצפון ועד הערבה במזרח. פרקר הציע לכן להעביר קו שישאיר את כל הבדואים בתחום סיני־מצרים. הקו שהציע אמור היה גם הוא להתחיל בשפך נחל עזה ולהמשיך עד למפגשו של הנחל הזה עם נחל סַבע (נחל באר־שבע), ומשם להמשיך בנחל זה כך שהעיר באר־שבע ושטחי השבטים קודיראת וזולאם, ששכנו ממזרח לבאר־שבע, ייכללו בתוכו. משם ימשיך קו הגבול המוצע עד לים המלח דרך קצר אום־בּאעֶ’ק (עין בוקק) ומשם לאורך החוף המערבי של ים המלח עד לנקודה הדרומית ביותר שלו. משם ימשיך הקו לאורך הגבעות שממערב לנחל הערבה (ולא בערבה עצמה) עד למפרץ עקבה. לדעתו של פרקר, אמור היה קו זה, להעביר לריבונות מצרית את כל שבטי הבדואים ולאפשר למצרים לשלוט במעברי נחל הערבה לכיוון סיני. פרקר, כהוגרת וכאחרים, ראה בארץ־ישראל העתידה מדינה יהודית עצמאית. לכן טען, כי אף־על־פי ששטחים בבעלות ערבית, הנמצאים מצפון לנחלי עזה ובאר־שבע, יוצאו מתחומי הריבונות הערבית, הרי שטח גדול יישאר בידי הערבים מדרום לקו זה, והם יוכלו לפתחו ‘ללא פחד מפני השתלטות ותפיסה בידי היהודים’. קו הערבה היה, לדעתו של פרקר, קו הפרדה טוב בין שבטי הבדואים, שחיו באיזור, ולשלטונות חיג’ז לא היה כל עניין בנעשה ממערב לערבה. תזכירים אלו דומים בתפיסתם לתזכיריו של ג’ניג’ס ברמלי, שהוכנו בשנים 1906־1902 (ראו פרק ראשון). נראה כי מי שהכיר בצורה בלתי אמצעית את השטח – ברמלי בזמנו ועתה פרקר והוגרת – הבין כי הבעיות המרכזיות בקביעת קווי גבול – גם באיזור מדברי – היו בעיות אנושיות, ויש לעשות את הכול כדי לא לפגוע ממרקם הקיים וביחסי האדם עם המרחב.¹³⁵ קובעי המדיניות, שישבו על־פי־רוב עם מפות בקנה־מידה קטן, ללא קשר לנעשה בשטח, התייחסו לבעיות צבאיות אסטרטגיות, ולא נתנו את דעתם לפרטי השטח. את הפרטים הללו הותירו קובעי המדיניות למסמני הגבול, וזאת לאחר שקבעו קו תיחום, שהיה על־פי־רוב מנוגד לתנאים היישוביים של האיזור. כך היה המצב בשנת 1906. עתה עמדו תזכירים אחרים ביסוד התשובה ‘המצרית’, שניתנה ב־8 במרס 1919.

סיר מילאן צ’יטהם דחה בתשובתו ללורד בלפור את ‘ההצעה הפריסאית’, בנימוקים שהועלו בתזכירים אשר צוינו לעיל, והסכים לקבל את הגבול המוצע לגבי דרומה של ארץ־ישראל, ובלבד שמצרים לקבל לרשותה את ‘משולש הנגב’ שמדרום לקו ‘הפריסאי’, עד לגבול מזרחי שיועבר בערבה. הצעה זאת היתה שונה מתזכירי הוגרת ופרקר, באשר לתיחום הצפוני־מזרחי, ולכן הציע צ’יטהם לעשות שינויים בכל קו 1906, ולצרף למצרים את כל השטח שמדרום לנחל עזה, כולל העיר באר־שבע, כך שקו הגבול ימשיך לים המלח ולאורך הקשת המערבית של הערבה – עד למפרץ עקבה. ההצעה נומקה בין השאר בהכנסת כל שבטי הבדואים למרות אחת – מצרית – ובחוסר ניתוקם ממרכזם המנהלי – באר־שבע. כך משאירה ההצעה בידי מצרים רצועת אדמה פורייה בצפון, בין רפיח לבין עזה, וזאת כדי שמהמיסים שייאספו בשטח מיושב למחצה זה אפשר יהיה לממן את מנהל השטח כולו. לתשובה צורפה הערה, כי הגנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטיים באיזור והשליט בפועל של השטח ממזרח לקו 1906, סמך את ידו על ההצעה, ואף קבע, כי קו הגבול העדיף יהיה קו שיתחיל בנחל עזה ויימשך עד לאל־מוֹדוּר ומשם לבאר־שבע בנחל אל־מלאא. לא ניתן כל נימוק להצעה זאת, אך עיון במפה מגלה, כי הצעתו של אלנבי משאירה בשליטה מצרית את מסילת־הברזל, שנסללה בשנת 1918 בין רפיח לבין באר־שבע. קו ‘ההצעה הפריסאית’ לא הותיר את המסילה הזאת בשטח מצרים.

סיוע לעמדתה של הפקידות הבריטית במצרים ניתן בתזכיר, שהוכן בפריס בידי המשלחת הצבאית. בתזכיר הזה, שהקדים את התשובה המצרית, הוצע קו צפוני עוד יותר, שהתבסס על נחל אל־חסי (נחל שקמה), מצפון לעזה. על פי ההצעה הזאת תישארנה עזה ובאר־שבע בשליטה מצרית, כיוון שלדעת מחבר התזכיר, רס"ן מקדונאו ממשרד המלחמה, בדווי הנגב קשורים אליהם, ומצרים תוכל לקיים קשרים טובים עם ארץ־ישראל (‘העצמאית, היהודית’ כלשון התזכיר), בשל קרבתה הגיאוגרפית אליה.

‘ההצעה המצרית’, שהיתה, כאמור, הצעתם של פקידי הממשל הבריטי במצרים, נדונה באריכות בחוגי המשלחת הפוליטית הבריטית לשיחות השלום בפריס, שכללה את אנשי משרד החוץ הבריטי, שהיו קשורים בנושאים הנדונים בועידה. ארנולד טוינבי, שהוזכר לעיל, הביע התנגדות ל’הצעה המצרית' מכיוון שהיא עמדה בניגוד לנוסחה המקראית ‘מדן ועד באר־שבע, שנתקבלה, כזכור, כעמדה הבריטית הרשמית באשר לגבולותיה של ארץ־ישראל. תקיף ומנומק יותר בדעותיו היה ת.א. לורנס, ששימש בעת ההיא כיועץ מיוחד לענייני המזרח התיכון. לורנס דחה גם הוא את ‘ההצעה המצרית’ בשל הצורך בשימוש בנוסחה ‘מדן ועד באר־שבע’, אולם הוא טען, שעל קושי זה אפשר להתגבר, אם מאמצים את ‘ההצעה המצרית’ המקורית ואם מעבירים את הקו בתוואי נחל עזה־נחל שבע־ים המלח־הערבה ומפרץ עקבה, כיוון שבאר־שבע נמצאת מצפון לנחל שבע ולא מדרומו (כפי שעלה מההצעה המצרית). עם זאת טען לורנס, כי קו שכזה יעורר בהכרח התנגדות מצד התנועה הציונית. כזכור, הגישה התנועה הציונית את הצעותיה לוועידת השלום, ונכללה בהם הדרישה למוצא יבשתי עד לים סוף. לדעת לורנס, הוציא הקו המוצע את איזור כורנוב (ממשית), בה נתגלו סימני נפט, מארץ ישראל ו’הציונים ודאי לא יהיו מוכנים לוותר על שטח זה’ (שם). לכן הציע לורנס קו חדש, דרומי יותר, בתוואי רפיח־עוג’ה־הר סדום־הערבה־עקבה. קו זה היה נוח, לדעתו, לא רק מבחינה מדינית כי אם גם מבחינה צבאית־אסטרטגית כיוון שהוא נשען על מצוקי נחל פוקראא (נחל צין), שאינם מאפשרים חדירה מכיוון דרום לארץ־ישראל. מאידך־גיסא – גם לדעת לורנס, קו זה לא היה נוח בעבור שבטי הבדואים, שנעו בין באר־שבע לבין מרכז הנגב ודרום הנגב. הצעתו של לורנס התחשבה, איפוא, בחלק מהדרישות הציוניות, לא התייחסה כלל לבעיית הבדואים בנגב, אולם דחתה את רעיון המוצא היבשתי מארץ־ישראל לים סוף. נראה כי את המוצא הזה רצה לורנס, ‘איש ערב’, להבטיח לערביי חיג’ז, שאיתם היה קשור ובראשם כבש את עקבה ואת ראש המפרץ מידי העות’מאנים.

המשלחת הפוליטית לשיחות השלום עמדה, איפוא, בפני שורה של הצעות באשר למיקומו העתידי של קו הגבול הדרומי של ארץ־ישראל. רוברט וַנסִיטָרט, מראשי המשלחת הבריטית לשיחות השלום, הכין תזכיר מפורט וצירף אליו מפה, המתארת את כל ההצעות שהועלו עד שלב זה.

המכנה המשותף של כל ההצעות היה חוסר התייחסות לקו 1906 כקו תקף, שאי־אפשר לשנותו, וקביעת קו הערבה כקו הגבול המזרחי של מצרים. ההבדלים בין ההצעות השונות נגעו במיקומו של הגבול הדרומי של ארץ־ישראל. המוצא היבשתי לים סוף כלל לא עלה בדיון. וונסיטרט הציע לבחור בין ההצעה השנייה של לורנס (רפיח־עוג’ה־ים המלח) לבין ‘ההצעה המצרית’ המקורית.

תזכיר זה היה הבסיס להצעה חדשה, שנשלחה למצרים ב־26 במרס 1919. הזמן הרב שחלף מאז קבלת המברק מקהיר (כ־3 שבועות) נתן מקום להרהור ולעיון ממושך בהצעות השונות, ולא היה מוזר, איפוא, כשהמשלחת הפוליטית הבריטית היתה מוכנה לקבל שינויים בקו 1906 – לטובתה של מצרים. כך יכלו הבריטים לקוות, כי מאחזיהם במצרים (אותם מאחזים שעורערו בשל המהומות כנגד השליטה הבריטית שם), יחוזקו על־ידי צירוף השטחים למצרים, והגנרל אלנבי, שמונה למושלה הכללי של מצרים ב־25 במרס 1919, עוד יחזק את עמדתו שם. עד לאותה העת הוסכם מעשית על שינויים רבים בהסכם סייקס־פיקו ושינוי נוסף בדרום, שיבוא על־חשבון הערבים ולא על־חשבון הצרפתים, לא נראה כשינוי מהותי. הגורם הערבי, בראשותו של פייסל, התבסס בדמשק וממזרח לירדן, ולא נתן את דעתו לנעשה ממערב לערבה, ואילו התנועה הציונית עסקה באותה העת בהבטחת גבולה הצפוני של ארץ־ישראל, מול השאיפות הצרפתיות.

וכך הסכימה המשלחת הפוליטית הבריטית ‘להזיז’ את גבול מצרים עד לערבה, אולם לגבי גבולה הדרומי של ארץ־ישראל הועלו שתי אפשרויות, ואותן אפשרויות היו תלויות בעתידה הפוליטי של הארץ. ההצעה הראשונה דנה באפשרות שבריטניה לא תקבל את המנדט על ארץ־ישראל. באותה העת העלו הצעות להפקיד את המנדט על ארץ־ישראל בידי ארצות־הברית או אף בידי תורכיה. במקרה הזה רצו הבריטים להשיג את קו ‘ההצעה המצרית’, כלומר – לצרף את כל הנגב עד באר־שבע למצרים. מאידך־גיסא – בריטניה ידעה כי אם תקבל את המנדט על ארץ ישראל, לא תרצה להתחיל את שלטונה בארץ־ישראל תוך התנגשות עם התביעות הציוניות בדרום, ולכן הוצע הקו הבא: מחוף הים התיכון לאורך הגדה הימנית (המזרחית) של נחל אל־עריש, דרך נקודה 392 לקסיימה, משום לעבדה (עבדת) ולהר סדום, ומשם לאורך השוליים המערביים של ואדי ערבה למרץ עקבה. לדעת הבריטים עשויה היתה ההצעה להעביר לארץ־ישראל (היהודית?) שטח גדול, בעל פוטנציאל חקלאי ממזרח לאל־עריש, וזאת – תמורת צירופו של שטח נרחב בין נחל הערבה לבין קו הגבול הישן (קו 1906) למצרים. מציעי ההצעה טענו כי שטח זה הינו, כמובן, חסר ערך מבחינה מסחרית בהשוואה לאיזור רפיח־אל עריש, אך הוא נותן למצרים גבול אסטרטגי טוב, אותו הם דורשים במזרח. אנשי משרד החוץ הבריטי היו מודעים לקשיים שעלולים היו להתעורר במצרים בשל מסירות שטחים ‘מצריים’ (אותם ניהלה מצרים מאז שנת 1906 אך מעולם לא סופחו אליה רשמית) לארץ־ישראל. לשם כך הציעו, שארץ־ישראל תחכור את השטח בין אל־עריש לבין רפיח תמורת העברתם של השטחים שבין הערבה לבין הגבול של 1906 למצרים.

הצעה זאת מאירה כמה עמדות בריטיות בסיסיות ביחס לארץ־ישראל ולגבולה הדרומי. תביעותיה של התנועה הציונית שכנעו, כנראה, את הבריטים, כי הנגב שייך לארץ־ישראל, ואם בריטניה תחזיק בארץ, היא תוכל לעשות בו ככל שתרצה (במקרה הנדון – להעבירו למצרים תמורת שטחים אחרים). רמת הפיתוח של הארץ לא הצדיקה, לדעת הבריטים, יצירת מסדרון יבשתי כמוצא לים סוף, ייתכן שהדבר נבע מכך שהבריטים ראו את ארץ־ישראל כארץ חקלאית בעיקרה, שאיננה עוסקת בסחר בין־לאומי. לעומת זאת – הצורך באספקת מזון ליהודים, שיהגרו לארץ, הביא לאימוץ התביעה הציונית לשטחי צפון סיני. ואף שתביעה זאת לא הוצגה בפני ‘ועדת העשרה’ של ועידת השלום, הכירו אנשי משרד החוץ הבריטי את השאיפות הציוניות, וראו מקום להיענות לתביעתם זאת מול ויתור על הנגב הדרומי. את המוצא לים סוף רצו הבריטים להשאיר בידיהם, מתוך שראו את עצמם שולטים במצרים עוד זמן רב. הם הבינו עוד, שגם אם יקבלו את ארץ־ישראל כארץ מנדט, אחיזתם בה תהיה ארעית וזמנית. עוד עולה מההצעה הבריטית החדשה כי לקו 1906 לא היה כל תוקף בין־לאומי, ואפשר היה לשנותו בלי לקבל כל אישור לצעד זה, שלא כפי שמקובל לגבי כל קו גבול בין־לאומי. היה זה קו הפרדה מנהלי גרידא, ומשנתבטלו התנאים שהביאו לקביעתו, הוא בטל מעיקרו, ויכול היה לעבור מן העולם.

ההצעה הבריטית הועברה למצרים, ומיד דחה אותה הגנרל אלנבי, מושלה החדש של מצרים, שרק יום קודם לכן מונה לנציב העליון שם, אך היה מודע לנושא הדיון ובקיא בתביעותיה של התנועה הציונית לגבי גבולות ארץ־ישראל. בתשובתו המהירה, שנשלחה ארבעה ימים לאחר שההצעה נשלחה מפריס, טען אלנבי, כי אותה הצעה מחליפה את השטח היחיד בעל הערך הכלכלי בסיני בשטח שומם, וכמו־כן מעבירה תושבי קבע ערביים, שהיו תמיד בשליטת מצרים, לריבונותה של ארץ־ישראל (היהודית). אלנבי לא שקל מצב שבו בריטניה לא תקבל מנדט על ארץ־ישראל, אך גם הוא ראה את ארץ־ישראל כטריטוריה עצמאית יהודית לעתיד לבוא. ההצעה להעביר את גבולה של מצרים עד לערבה לא נראתה לאלנבי כמספקת, כיוון שלא פתרה את בעיית הקשר בין הבדואים של סיני והנגב לבין באר־שבע. ‘ההצעה הפריסאית’, טען, מאבדת את ערכה האסטרטגי, אם צומת רפיח ומסילת־הברזל לבאר־שבע יהיו בשליטה ארץ־ישראלית. גם את רעיון החכירה דחה אלנבי בטענה שחכירה מעין זאת ‘תעביר בסופו של דבר שטחים מצריים ונתינים ערביים מצריים לשליטה אפשרות של ממשלה יהודית’ (שם).

סמכותו הצבאית של אלנבי הכריחה את אנשי המשלחת הפוליטית לשאול בעצתם של אנשי הצבא, ואכן – אנשי המשלחת הצבאית לשיחות השלום נתבקשו להביע את דעתם על תזכירו של אלנבי. התזכיר הצבאי, שחובר בידי הגנרל רֶדקְליף ממשרד המלחמה, יצא כנגד ‘צרות העין’ של אלנבי, שמקורה היה, לדעת מחבר התזכיר, בבעיותיו במצרים ובעובדה שראה את הבעיה כנושא מצרי בלעדי. עמדתו של משרד המלחמה היתה שאין כלל מקום לדון בשאלת הגבול שכן גם ארץ־ישראל וגם מצרים אינן שטח ריבוני בריטי, אלה שטחים שעקב אירועי המלחמה נמצאו זמנית בשליטת הצבא הבריטי, ולכן קו הגבול צריך להיות קו הגנה אסטרטגי ולא קו פוליטי. וכיוון שכבר הוחלט לפנות את חלקו הצפון־מערבי של המזרח התיכון מכוחות הבריטיים (לטובת כוחות צרפתיים) טוב יותר לבריטניה מבחינה צבאית לראות את גבולות ההגנה של מצרים בצפון־מזרחה של ארץ־ישראל – ללא כל קו מפריד בין השתיים. קו מעין זה הינו חסר ערך מנקודת מבט אימפריאלית, ולדעת הגנרל רדקליף, כל קו שיועבר בשטח יפגע בשטחי הבדואים באיזור. משרד המלחמה התנגד לרעיון להרגיע את המהומות במצרים על־ידי מתן מתנות טריטוריאליות. ועוד נטען, כי במהלך המשא־ומתן יש להיענות גם לתביעות הציוניות. מחבר התזכיר טען, כי מצרים לא עשתה דבר בשטח של צפון סיני מאז 1906 וגם עתה (1919) איננה מראה כל נטיות לפתח את השטח, ולכן יש להעביר את האיזור שבין רפיח לבין אל־עריש לידי היהודים, כי להם הידע, מקורות ההון והרצון לפעול. בהתייחס לטענותיו של אלנבי, נטען בתזכיר, כי הצעותיו יעבירו ערבים שהיו בשליטה עות’מאנית לידי מצרים, והחשש מפני השתלטות היהודים על הערבים והקמת מדינה עברית הינו מוגזם ביותר.

תגובת המשלחת הפוליטית לא היתה שונה. טוינבי טען בשם המשלחת המדינית, כי אלנבי מעורר שלוש בעיות. האחת אתנוגרפית – ערבים מצריים תחת שלטון יהודי; השנייה אסטרטגית – ניתוק מסילות־הברזל מגבול מצרים והגנה טובה על השטח המצרי; והשלישית מנהלית – ניתוק שבטי הבדואים ממרכזיהם העירוניים. לדעת טוינבי, שתי הבעיות הראשונות היו אמורות להיפטר מאליהן, אם היהודים בארץ־ישראל לא יקבלו מעמד של ישות פוליטית עצמאית. כך לא ישלטו יהודים על ערבים מצריים, והשליטה הבריטית בשטח תאחד את הגנות ארץ־ישראל ומצרים. אשר לבעיה השלישית – טוינבי שמעולם לא היה באיזור אך ידע לקרוא מפות כהלכה, הציע להקים מרכזים לבדואים בנח’ל ובאבו־עגילה שבסיני כתחליף לעזה ובאר־שבע, שתישארנה בתחומי ארץ־ישראל.

תזכירים אלו – הצבאי והמדיני – עמדו בבסיס ההצעה החדשה, שנשלחה מפריס למצרים ב־14 באפריל 1919. תביעתו של אלנבי לשליטה בבאר־שבע ובעזה נדחתה, אך התקבלה טענתו בדבר מעמדו של האיזור ממערב לקו 1906 ולאל־עריש. ‘פריס’ הסכימה, כי הערבה תשמש כגבול המערבי למדינה הערבית העצמאית, כפי שהובטח לשריף חוסיין, וכפי שבוצע, למעשה, עוד באוקטובר 1918 על־ידי ארגון אזורי הכיבוש הצבאיים. בהתאם לכך הועלתה הצעה – להשאיר את קו 1906 על כנו, ועל־ידי כך לתת את המשולש בין עקבה (ללא העיר), רפיח ודרום ים המלח, לארץ־ישראל. באר־שבע והגבעות ממערב לערבה תישארנה, איפוא, בשליטה אסטרטגית אחת, ולמצרים לא יהי גבול משותף עם הערבים של חיג’ז. הצעה זאת היתה הראשונה שקיבלה את הדרישה הציונית לצירוף דרום הנגב וראש מפרץ עקבה לארץ־ישראל וזאת לא ממניעים ציוניים. עם זאת – הדיונים לא הסתיימו בנקודה זאת. ההצעה החדשה נדונה שוב במצרים בהשתתפותו של הגנרל ג’ילברט קלייטון, קצין המודיעין של אלנבי במערכה לכיבוש ארץ־ישראל. קלייטון שימש כקצין הפוליטי הראשי לחיל המשלוח המצרי ולאחר מכן כיועץ למשרד הפנים של ממשלת מצרים. השניים – קלייטון ואלנבי – שהכירו היטב את השטח, שלחו תשובה מהירה. אלנבי ‘הבין’ את דרישת ‘פריס’ להשארת באר־שבע בארץ־ישראל, אך טען, כי קו 1906 מחוסר כל ערך אסטרטגי צבאי. הוא טען, שכל מערכת מסילות־הברזל, שנבנתה במלחמה, תאבד את ערכה, ואובדנה יכריח את כל הכוחות לסגת עד לקו התעלה, אם תתפתח התקפה מחודשת לכיוון מצרים, כזו שהתורכים יזמו בעת המלחמה. עוד טען אלנבי, כי התעלה עצמה היא חסרת כל ערך הגנתי בעבוד מצרים בשל פיתוח תותחים ארוכי טווח ובשל האפשרות לפעילות אווירית. אלנבי טען, כי קו 1906 לא יכול להיות קו גבול, אלא אם־כן בריטניה תקבל שליטה בארץ־ישראל. כזכור, דבר כזה לא היה ברור באביב 1919. מצרים של אלנבי לא שאפה לגבול משותף עם חיג’ז, אך מנקודת המבט של הבריטים במצרים – הפתרון של יצירת מחסום בשליטה של ארץ־ישראל נראה עוד פחות מושך. לכן הציע אלנבי לקבל את ההצעה הראשונית ביותר, זאת שדיברה על קו מטַפילה לעוג’ה ולרפיח. לדעתו, תישארנה עדיין בעיות מנהליות לשבטי הבדואים, אך אפשר יהיה לצמצמן, אם תיסללנה דרכים טובות לקסיימה שבסיני, ואם יוקם בהם מרכז מנהלי מסחרי, כך ששבטי הדרום יוכלו להיות קשורים אליה במקום לבאר־שבע.

הצעותיו של אלנבי לא מצאו חן בעיני המשלחת הבריטית לשיחות השלום, בעיקר כיוון שנראו כבלתי הוגנות, לאחר הדיונים הרבים שנערכו בנושא. טוינבי, שהיה הדמות המרכזית בדיונים על גבול הדרום, טען שנית, כי יש לצרף את ‘משולש הנגב’ לארץ־ישראל. המשלחת הצבאית הסכימה עימו, והמשלחת המדינית רצתה לסכם את העניין, שנמשך, לדעתה, זמן רב מדי. בפגישה רבת משתתפים, שזומנה כדי להגיע להחלטה בעניין הגבול בין מצרים לבין ארץ־ישראל הועלתה הצעה לתת ל’משולש הנגב' מעמד של מנדט מסוג C (אזורים בלתי מפותחים – שלא כמו המנדט מסוג A, שהתכוונו לתת לארץ־ישראל), כיוון שגם שטח זה היה שייך לפני המלחמה לאימפריה העות’מאנית. הועלתה הצעה לקבל את קו עקבה־טפילה־עוג’ה־רפיח ולמסור את ‘המשולש’ למצרים (כהצעתו של אלנבי). במהלך הדיונים הציע הקולונל מיינרצהאגן, שייצג את המשלחת הצבאית, תביעה לצרף לארץ־ישראל את האיזור בין רפיח לבין אל־עריש. הדיון לא נסתיים בהחלטה סופית, ובינתיים – בלי קשר לדיון המיוחד בגבול הדרומי – הגישה המשלחת המדינית הבריטית את הצעתה הכוללת לגבי ארץ־ישראל (ראו פרק שני), ובה גבול דרומי, שלא נדון כלל בכל השלבים שתוארו לעיל. הגורמים השונים, שעסקו בגבול הדרומי, לא התייחסו כלל להצעה הזאת, אף שלמעשה היא היתה הצעת פשרה נוספת, ולפיה כל החלק הצפוני של הר הנגב ניתן לארץ־ישראל בעוד שדרום הנגב והערבה הושארו ללא בעלים.

ג. החלטות וסיכומים.    🔗

נראה כי הדיונים על הגבול הדרומי הגיעו לשלב ההחלטה, ואכן – המשלחת המדינית, שבידה היה הכוח להחליט ולהכריע בנושא, הכינה תזכיר נוסף ב־9 במאי 1919. בתזכיר זה הועלו לראשונה כל התביעות הציוניות המלאות, כפי שהוגשו לנציגים הבריטיים עוד בסוף שנת 1918. מול התביעות הציוניות הוצגו הדרישות המצריות. ההחלטה הסופית היתה לאמץ את קו 1906 על כל המגבלות שהיו בו, בעיקר כיוון שהוא היה קו פשרה בין הדרישות השונות, ומכיוון שכבר סומן על־גבי מפות ובשטח, ולא היה כל צורך להשקיע משאבים וזמן בתהליך סימונו מחדש. בהחלטה הסופית נקבע כי השטח ממזרח לקו ‘משולש הנגב’, יצורף לארץ־ישראל, בלי שנקבע התיחום המזרחי של השטח הזה.

החלטה ברוח זאת הועברה לידיעתו של אלנבי במצרים, ונראה היה שהוא קיבל אותה ללא ערעור. זמן קצר לאחר מכן טען אלנבי, כי ‘גבולה הישן של מצרים הוא גבול ההגנה הטוב ביותר על תעלת סואץ’ (ולכן לא הסכים לאמץ גבול צפוני של ארץ ישראל באיזור הליטאני־חרמון־תדמור, שהוצע בנימוק שיש להגן על מצרים). השלטונות הבריטיים במצרים קיוו, איפוא, להשיג יתרונות טריטוריאליים מכיבושה של ארץ־ישראל, אולם משהוברר להם, כי בריטניה אמורה היתה להישאר בארץ־ישראל, ולא יהיה אפשר לבצע תיקוני גבול לטובת מצרים בלי לוותר על שטחים במקום אחר, קיבלו את הצעת הפשרה, ומצרים לא הרוויחה – אף לא הפסידה – כל שטח קרקע.

מכאן ואילך הופסקו הדיונים בקו הגבול הדרומי של ארץ־ישראל ונראה היה כי הרעיון לאמץ את קו 1906 היה מקובל על הכול. הדיונים וההחלטות היו פנימיים־בריטיים, והמשלחת הבריטית לא ראתה כל צורך לדווח על ההחלטות לשותפיה בוועידת פריס. גם המשלחת הציונית, שעמדה בקשרים הדוקים עם האישים ועם המשלחות הבריטיות השונות, לא קיבלה כל מידע על הדיונים ועל הסיכום בעניין הקו הדרומי. מרבית המאמצים הציוניים הופנו להשגת קו גבול צפוני עדיף, וכל דרישה לגבול הדרומי, היתה חלק מדרישה כללית על ארץ־ישראל, ולא התייחסה במיוחד לקו שהוחלט עליו. כך יכול היה וייצמן לפנות בספטמבר 1919 במכתב ארוך לווינסטון צ’רצ’יל, שהיה אז שר המלחמה, ולהעלות בפניו את כל השאיפות ואת כל הדרישות הציוניות, ובתוכו תיחום קו גבול, שיבטיח מוצא יבשתי מארץ־ישראל לים סוף וכן ראש־גשר בצפון סיני.¹³⁶ בנוסף לנימוקים המסורתיים טען וייצמן, כי השטח ממזרח לאל־עריש מגיע לארץ־ישראל בזכות ולא בחסד כיוון שארץ־ישראל מגינה על גבולה הצפוני של מצרים (ולכן נזכר הדבר במכתב לצ’רצ’יל, שהיה, כאמור, שר המלחמה). משרד המלחמה, שלא היה מעורב במגעים באביב 1919 (פרט לנציגות הצבאית לשיחות השלום), ביקש לשמוע את חוות־דעתו של אלנבי בנדון. אלנבי דחה את הדרישה הציונית מכל וכול בטענה שאיזור אל־עריש 'דרוש למצרים לשם גידול שעורים [ההדגשה שלי, ג"ב]'. העובדה שצ’רצ’יל לא נתן תשובה שלילית מפורשת המריצה את המשלחת הציונית להעלות שוב דרישה לגבול דרומי. הדרישה הזאת נסמכה על דיווח של משלחת חקר בריטית פרטית, שנשלחה מטעם ההסתדרות הציונית לחקור את עתידה הכלכלי של הארץ, והיא התייחסה לגבול הדרומי בתוך ההתייחסות הכללית לגבולותיה של הארץ. הדרישה, שהועלתה בתזכיר אשר הועבר למשרד החוץ הבריטי, היתה לגבול בקו טאבה־אל־עריש.¹³⁷ לא ניתנה כל תגובה רשמית גם להצעה זאת, ונראה היה כי כל נושא הגבול הדרומי נדחה למועד מאוחר יותר, לאחר ההחלטה הסופית על עתידה של ארץ־ישראל או כפי שדרשה זאת התנועה הציונית, ‘גבול שייקבע במשא־ומתן עם שלטונות מצרים’. כל אותה עת החשה משרד החוץ הבריטי, ולא גילה רשמית את החלטתו הסופית בנושא.

על־אף העדר הודעה רשמית באשר לגבולה הדרומי של ארץ־ישראל, החלו להיראות בשטח סימנים ברורים להחלטה של משרד החוץ הבריטי. ביולי 1920 הוקם ממשל אזרחי בריטי בארץ־ישראל, מבלי שהוגדרו גבולותיו הטריטוריאליים של ממשל זה. באוקטובר 1920 הועבר הפיקוח על רשת מסילות־הברזל של ארץ־ישראל מידי הצבא הבריטי לידי ממשלת ארץ־ישראל, אולם קטע המסילה בין רפיח לבין קנטרה (שעל הגדה המזרחית של תעלת־סואץ), נשאר בשליטה צבאית בריטית, אף שהופעל בידי הנהלת הרכבת הארץ־ישראלית. פקידי הממשל הבריטי בארץ ראו בהסדר זה משום ניסיון לקבוע עובדות בשאלת הגבול. דעתו של הרברט סמואל, הנציב העליון, לא היתה נוחה מכך. הוא שאף לגבולות נרחבים הרבה יותר של ארץ־ישראל(כפי שהוכיחו האירועים בשאר גבולות הארץ). לכן פנה סמואל לשלטונות מצרים, ולאחר מכן למשרד החוץ הבריטי, בבקשה להרחיק את קו הגבול מרפיח עד לאל־עריש.¹³⁸ לטענתו, רפיח לא התאימה לשמש כתחנת גבול, משום שלא היה בה כל יישוב קבוע, ומשום שרק דרך אחת מהדרכים הרבות שקישרו בין ארץ־ישראל לבין מצרים, עברה בה, ולא היתה אפשרות לקיים שירותי מכס ופיקוח על נוסעים בנקודה זאת. משרד החוץ הבריטי לא ענה בכלל לפנייה זאת, והמשיך להפעיל את ההסדר שנקבע.

התנועה הציונית היתה גם היא ערה למתרחש בשטח, והסדרי הגבול עורר חשש שנעשתה קביעה ללא ידיעת המנהיגות הציונית.¹³⁹ הסכם הגבול הצפוני, שהושג בדצמבר 1920, עורר מחדש את שאלת הגבול הדרומי. ציוני ארצות־הברית חזרו להצעתם הישנה, ותבעו לדרוש קו גבול שיעבור בין אל־עריש לבין ראס־מוחמד, אולם מומחי התנועה הציונית, שלא הכירו, כנראה, את מפת סיני במלואה, לא מצאו את ראס־מוחמד (מכיוון שחיפשוה בצפון סיני) ולא היה כל המשך לפנייה זאת. התעוררות אחרונה של התנועה הציונית ביחס לגבול הדרומי חלה ערב ועידת קהיר. בוועידה זאת, שכונסה ביוזמת וינסטון צ’רצ’יל, לאחר שמונה לשר המושבות ובתוקף זה – לאחראי על המנדט הבריטי בארץ, אמורה היתה בריטניה לקבוע את הסדרי המנהל באזורי שליטתה במזרח התיכון, לאחר שהקווים תוחמו בין אזורי השליטה הבריטיים, ובין אזורי השליטה הצרפתיים בארץ־ישראל. וייצמן פנה לצ’רצ’יל בשם התנועה הציונית,¹⁴⁰ וביקש לקבוע תיחום גבול דרומי (ומזרחי) בהתאם לדרישות הציוניות המקוריות, כלומר – קו שיעבור מטאבה לאל־עריש. על מכתב מפורט זה לא באה כל תשובה רשמית, ונראה היה שבוועידת קהיר לא נדון כלל ענין הגבול בין ארץ ישראל לבין מצרים, אותו קו שהיה מסוכם מעשית על דעת כל פקידי הממשל הבריטי בלונדון ובמצרים.¹⁴¹

ד. עירעורים על מיקום קו הגבול הדרומי    🔗

מכאן ואילך – ובמשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל (ובמצרים) – הועלו ערעורים לגבי בעלותה הרשמית של מצרים על חצי־האי סיני. רבים טענו בעניין זה, כי קו הגבול האמיתי היחיד בסיני הוא קו 1841 – מאיזור רפיח ועד סואץ – ואילו כל השטח שמדרום לקו זה אינו שייך למצרים.¹⁴² ג’נינג’ס ברמלי, שהיה מושל סיני בעת קביעת קו 1906, העלה טענות מעין אלה,¹⁴³ הן בשנת 1925 והן בשנים 1946–1947. ¹⁴⁴

סר ג’ון פישר ויליאמס, משפטן בריטי, העלה את השאלה האם חצי־האי סיני היה חלק מהאימפריה העות’מאנית ערב מלחמת העולם הראשונה. ויליאמס העלה את השאלה הזאת בקשר לתביעת פיצויים של חברת המכרות באום בוּגמה, שניזוקה בשל המלחמה, ותהתה למי עליה לפנות בתביעה – למצרים או לתורכיה. משרד החוץ הבריטי, טען כי ‘קו הגבול בין רפיח לעקבה היה למעשה קו הפרדה מנהלי בין שתי פרובינציות עות’מאניות’, אולם לא אישר רשמית את קיום הגבול החדש־ישן, בין ארץ־ישראל לבין מצרים. בשנת 1926 ביקשה ממשלת מצרים לקבל אישור, כי דיוני הגבול בין עיראק לבין ארץ־ישראל (ולמעשה – עבר־הירדן), לא יפגעו בסטאטוס־קוו באשר לגבול מצרים. באותה עת היתה מצרים נתונה בסכסוך גבולות עם טריפוליטניה – המושבה האיטלקית ממערב למצרים (כיום החלק המזרחי של לוב) ובמהלך הדיונים על התוויית הגבול במערב ביקשה אישור גם לגבולה המזרחי. כדי להציג את טענותיה של מצרים בעניין גבולה המערבי נזקקה מצרים למסמכים העות’מאניים הקשורים לקביעה של 1841, ודבר זה המריץ את המצרים לחפש את המפה המקורית, ולהדפיס העתק ממנה בפרסום מצרי רשמי.¹⁴⁵ מצרים – ובעצם הפקידות הבריטית שניהלה את מצרים – ניסתה בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה להעלים את המפה בשל הסימון של מיקום גבולה המזרחי, שהיה קו בין רפיח לבין סואץ. עתה, באמצע שנות העשרים, ניסתה להשיג אישור לקו 1906. פנייתה של מצרים הועברה למשרד החוץ הבריטי, וזה העבירה דרך משרד המושבות לנציב העליון בארץ־ישראל כדי לשמוע את חוות דעתו. הלורד פלומר, הנציב העליון של ארץ־ישראל בתקופה זאת, אישר כי לדיון בגבולות המזרח של ארץ־ישראל ושל עבר־הירדן, לא היתה כל נגיעה לגבול שבין ארץ־ישראל לבין מצרים, כפי שזה נקבע בשנת 1906.¹⁴⁶ הלורד לויד, המושל הבריטי של מצרים, מיהר להודיע לשר החוץ המצרי, כי תיחום גבולות ארץ־ישראל ‘אינו נוגע בשום צורה לגבול ארץ־ישראל־מצרים כפי שנקבע בשנת 1906’. לאחר אישור זה נתנה מצרים הסכמה שבשתיקה לתיחום הגבול עם עיראק.

דיון אחרון בעניין מעמדו של קו טאבה־רפיח הועלה ערב הפינוי הבריטי מארץ־ישראל, במאי 1947. בשורה של תזכירים העלו משפטני משרד החוץ, היועצים המשפטיים של השגרירות הבריטית בקהיר ואנשי משרד החוץ הבריטי, טיעונים שונים באשר למעמדו ולחוקיותו של קו הגבול בין ארץ־ישראל לבין מצרים. ¹⁴⁷ הדיונים הסתיימו בכך שמשרד החוץ הבריטי הכיר בתקפותו הבין־לאומית של הקו. הבריטים עצמם תרמו לתקפות הזאת לא מעט, בהקפידם לציין בכל המפות שהדפיסו בכל תקופת שלטונם בארץ־ישראל, כי קו זה הוא ‘קו גבול בין־לאומי’ אף שכאמור, קו הגבול הדרומי של ארץ־ישראל לא היה מעולם קו במעמד משפטי מעין זה.

במשך תקופת המנדט התעוררו בעיות מעשיות בקשר למיקומו של קו הגבול. סימוני הגבול, שנקבעו בשנים 1907־1906 נעלמו זמן קצר לאחר שנקבעו בשטח, והסימונים האחרונים שבהם נעלמו מהשטח בתקופת מלחמת־העולם הראשונה. אירועים שונים, שהתרחשו בתקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל, המחישו את חוסר הבהירות באשר למיקומו המדוייק של הקו. במושב ה־37 של ועדת המנדטים המתמדת של חבר־הלאומים, שנערך ביוני 1935, הועלתה שאלה לגבי התיחום הדרומי של ארץ־ישראל. במפה שצורפה לדיווח השנתי של ממשלת בריטניה לחבר־הלאומים סומן הגבול המזרחי כמגיע למפרץ־עקבה, עד לנקודה ממערב לעיר ואילו הגבול הדרומי הגיע למפרץ בסמוך לטאבה וכך השאיר חוף ים ברשותה של ארץ־ישראל. על־פי הנוסח המילולי, שנועד לתיאור קו הגבול, עלה, כי קו הגבול עם מצרים עבר מרפיח לעקבה, ואילו הגבול המזרחי עבר מעקבה צפונה, כך שלא היה לארץ־ישראל מוצא יבשתי למפרץ. חברי הוועדה העלו תמיהה בקשר לכך, ומשרד המושבות הבריטי נתבקש להסביר את העניין. במשרד המושבות מצאו רק את חילופי המכתבים משנת 1926 (שהוזכרו לעיל – בקשר לאישור אי השינוי בקו 1906), ולכן הוגשה בקשה לנציב העליון בארץ־ישראל לבדוק את מיקומו המעשי של קו הגבול. ¹⁴⁸ בדיקה שנעשתה בארץ הראתה, כי לא היתה כל הגדרה מדוייקת לגבי מיקום הקו, אף כי הסכם 1906 היה מוכר לכל העוסקים בדבר, וסימונים מדוייקים לא היו קיימים בשטח. נעשה ניסיון לאתר במדויק את הקו, אך הסתבר כי ‘לא קיימת בשטח כל נקודת טריאנגולציה מדרגה ראשונה ואין ביטחון בכל מפה’. ¹⁴⁹ על רקע עובדה זאת הוצע לאמץ נוסח חדש, ומכאן ואילך השתמשה ארץ־ישראל בתיאור הגבול הדרומי של הארץ (בחלק הדרומי שלו, במקום שקודם לכן היתה לגביו אי בהירות) בהגדרה ‘מהצומת של דרך עזה־עקבה עם הדרך נח’ל־עקבה עד לקצה קו הגבול בנקודה של ראס־טאבה, על החוף המערבי של מפרץ עקבה. בדרום־מזרח מראס־טאבה שבמפרץ עקבה לנקודה הנמצאת שני מייל מערבית לעקבה’. נוסח זה סיפק הן את משרד המושבות והן את חבר־הלאומים, אך אנשי השטח בארץ־ישראל התחבטו עוד קודם לכן – וגם מאוחר יותר – בבעיית מיקומו של הקו בשטח.

כבר בשנת 1922, עת החלו מדידות קדסטריות לתיחום הבעלויות על הקרקעות באיזור רפיח, ביקשו המודדים להתחיל את העבודה מקו הגבול, אך הם לא קיבלו תשובה מדוייקת באשר למיקומו של הקו. ¹⁵⁰ בשנת 1924 ושוב בשנת 1932 הועברה פנייה למחלקת המדידות במצרים, אך גם מחלקה זאת לא היתה יכולה לאתר במדוייק את קו הגבול מכיוון ‘שעמודי הגבול מעולם לא נמדדו במדוייק ואין כל רישום של הקואורדינטות שלהם’. ¹⁵¹ שוטר ארץ־ישראלי נהרג בהתנגשות עם מבריחים באיזור עוג’ה, אך בשל העדר סימוני גבול בשטח לא היה אפשר לקבוע אם הוא נהרג בשטח ארץ־ישראל או בשטח מצרים. ¹⁵² על־אף הסקרים המדוייקים שנערכו בשנת 1906 נמסר עוד בשנת 1947 כי ‘גבול ארץ ישראל – מצרים לא זוהה מעולם כהלכה’. ¹⁵³ עם זאת, ובלי כל קשר לחוסר הדיוק באשר למיקומו המדוייק של קו הגבול, התנהלו החיים באיזור הגבול, כאילו אין קיים כלל קו גבול בשטח. העוברים מארץ־ישראל למצרים לאורך מפרץ עקבה חלפו דרך תחנת המשטרה בטאבה, ולעיתים אף נזקקו לאישורים. ¹⁵⁴ אך המסע בין ארץ־ישראל לבין ראש המפרץ ועקבה נערך כמעט תמיד דרך השטח המצרי במסלול באר־שבע־עוג’ה־קסיימה־כונתילה־נקב־עקבה־ראש המפרץ, בלי שהיה צריך לבקש ולקבל כל אישור למסע זה (שעבר דרך שלוש טריטוריות נפרדות). רק באיזור הצפוני של קו הגבול נראתה פעילות אופיינית לאזורי גבול, כאשר העיירה רפיח הלכה וצמחה כנקודת מעבר בין ארץ־ישראל לבין מצרים. גם ברפיח לא התחשבו הבריטים במיקומו המדוייק של הקו, כאשר בנו בעת מלחמת־העולם השנייה מחנות צבא באיזור. לאחר המלחמה הוברר, כי קו הגבול חוצה מחנה צבאי, ואף הוצע לשנות את הקו כדי להתאימו לשטח, אולם הדבר לא נעשה. עד לסוף תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל לא הובהר, איפוא, מעמדו החוקי של הקו, ואף לא מיקומו המדוייק. עם זאת קו 1906 שימש כקו גבול לכל דבר. קיומו של קו זה בשטח הביא לשינויים גיאוגרפיים אחדים בשטחה של ארץ־ישראל. המסע דרך השטח המצרי אף שהיה נוח יחסית – נראה כלא טבעי בעבור ארץ־ישראל, ופקידי השלטון הבריטי בארץ התנגדו לצורך לעבור דרך טריטוריה זרה, כאשר מבקשים לעבור מחלק אחד של הארץ למשנהו. לחצו של מושל מחוז הדרום הביא לסלילת דרך עפר עבירה לכלי רכב, שהובילה מכיוון באר־שבע ועד לראש מפרץ עקבה בשטחה של ארץ־ישראל בלבד – לאורך הערבה. דרך זאת אף שהיתה פגיעה לשטפונות, סימלה יותר מכול את הקשר ההדוק שבין הנגב הדרומי, הערבה וראש המפרץ, לבין שאר חלקי ארץ־ישראל ופריצתה בשטח נבעה מאימוץ קו 1906 כקו גבול בין ארץ־ישראל לבין מצרים. בשנות השלושים החליטו הבריטים להקים תחנת משטרה קבועה באום־רשרש, על חוף המפרץ, אף־על־פי שתחנות משטרה קבועות היו קיימות כבר הן בעקבה (שבעבר־הירדן) והן בטאבה (שבמצרים) הסמוכות. הצורך להגדיר במדוייק את תיחום ריבונותה של ארץ ישראל בראש המפרץ נבע גם הוא מקיום קו 1906 כקו הגבול של ארץ־ישראל.

נראה, איפוא, כי אף שקו ההפרדה עבר באיזור מדברי שומם לחלוטין ללא כל יישוב קבוע, הרי השפעותיו הגיאוגרפיות הורגשו בפעילות בשטח. שבטי הבדואים הנודדים חייבים היו להתאים את עצמם למצב החדש שנוצר בשטח, ואכן הם צמצמו את שטחי נדודיהם בהתאם למיקומו של קו הגבול. ¹⁵⁵ הפעילות המתמשכת בשטח, אותה פעילות שהתייחסה לקו 1906 כקו הגבול בין ארץ־ישראל לבין מצרים, היה בה כדי לקבוע בתודעה הכללית את הקו כגבולה הבין־לאומי של ארץ־ישראל בדרום, וכפי שיוצג בהמשך – כל הצעה לתיחום מחודש של גבולות הארץ וכל רעיון לחלוקתה של ארץ־ישראל בהמשך התייחסו לקו זה ללא כל צורך וללא כל רצון לשנותו או לקבוע את מיקומו המדוייק. קו 1906 אומץ כקו גבול כבר בשנת 1919, והוא היה, למעשה, קו הגבול הראשון של ארץ־ישראל החדשה תחת השלטון הבריטי, עוד לפני שהוחלט בכלל על יסודה של ארץ־ישראל המנדטורית.

 

פרק רביעי:הגבול הצפוני של ארץ־ישראל – משלב ההקצאה ועד לתיחום    🔗

א. שלבי קביעת הגבול    🔗

תהליך קביעת גבול הצפון של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי היה הארוך והמסובך שבכל מהלכי קביעת הגבולות בתקופה הזאת. הדיונים סביב קביעתו ומיקומו של הקו נמשכו בשלב הראשון למעלה משמונה שנים – החל מההתייחסות לקו זה בהסכם סייקס־פיקו משנת 1916, ועד לחתימה הסופית על ההסכם במרס 1923. ההתלבטויות סביב מיקומו המדוייק של הקו וסביב ניהולו נמשכו גם לאחר מכן, והועלו לדיון במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל.

שתי סיבות עיקריות הביאו להארכת זמן הדיונים על קו הגבול הצפוני. נראה שכל מי שהיו לו יד ורגל בעתידו של המזרח התיכון לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ראה את עצמו זכאי להתערבות בנושא קביעת קו זה. הממשלה הבריטית וזרועותיה הפוליטיות והצבאיות, הממשל הצרפתי וממשלותיו המתחלפות, התנועה הציונית, ערביי המזרח התיכון בראשותו של פייסל, לאומנים לבנוניים וערביי ארץ־ישראל – כולם השתתפו בצורה זאת או אחרת בדיונים. לכל אחד היה הקו הרצוי וההכרחי לדעתו, וכל אחד ניסה להשפיע ולשכנע את האחרים בנכונות טענותיו. זאת ועוד: שלא כמו הקווים הדרומיים והמזרחיים של ארץ־ישראל, קו הגבול בצפון אמור היה להפריד בין שטחי שליטה והשפעה של שתי מעצמות אימפריאליות – צרפת ובריטניה – בעלות מסורת בתיחום גבולות ברחבי העולם. על־כן עמד הצד המדיני־פוליטי במרכז הדיונים על עתידו של קו גבול זה.

שוני נוסף, שגרם אף הוא להארכת הדיונים, היה מיקומו הגיאוגרפי הצפוי של קו הגבול. בכל הצעה שהיתה אמורה להתקבל אמור היה קו זה לעבור באזורים מיושבים ולהוות ‘קו גבול נכפה’ (Superimposed), שעלול היה לגרום קשיים לתושבי האיזור. לעיתים חייב תהליך תיחומו של קו מעין זה להתחשב במערכת היישובית הקיימת בשטח, וההחלטות לגבי מיקומו של הקו ולגבי ניהולו, יש בהן כדי להביא לשינויים משמעותיים בחיי התושבים הגרים באיזור הגבול. מכלול הבעיות הקשורות בניהולו של קו הגבול, וכלל המשמעויות הפוליטיות־מדיניות של קו זה, חשפו יותר מכול את התפיסות השונות באשר לתיחומה הטריטוריאלי של ארץ־ישראל ובאשר לדרכים השונות להשגת תיחום זה. ועוד התייחד הגבול הצפוני בכך שהיה הקו היחיד שנשא בצדק את התואר ‘קו גבול בין־לאומי’, כיוון שהוא הושג לאחר משא־ומתן ולאחר חתימת הסכם רשמי בין שתי ממשלות ריבוניות, ששכנו משני צידי קו הגבול. מעמד זה לא היה לקו הגבול הדרומי וגם לא לקו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל.

קביעתו של קו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל החלה בהקצאת השטחים על־פי הסכם סייקס־פיקו בשנת 1916. ‘הקצאה’ זו היתה חייבת לעבור אישור נוסף לאחר סיום המלחמה, בסוף שנת 1918. במשך שנתיים לאחר מכן, בשנים 1920־1918, התנהלו דיונים שעסקו ב’תיחום' הקו, עד שבדצמבר 1920 הושג הסכם. תהליך ‘סימונו’ של קו הגבול בשטח התבצע בשנת 1921, ולאחר משא־ומתן נחתם הסכם הסימון הסופי במרס 1923. שלב ‘המנהל’ כלל הסדרים שנבעו מעצם סימון הקו. ההסדרים הללו בוצעו עד אביב שנת 1924. מכאן ואילך נוהל איזור הגבול והושגו הסכמים מקומיים להקלת החיים באיזור במשך השנים 1947־1924. באותה מסגרת נבדקו מחדש סימוני הגבול. הדיון בקו הצפון ייעשה על־פי השלבים האלו.¹⁵⁶

ב. שלב ההקצאה    🔗

נקודת המוצא לכל הדיונים על הגבול הצפוני היתה הסכם סייקס־פיקו. בעוד שלגבי שאר גבולותיה החדשים של ארץ־ישראל לא היה בהסכם זה כדי להשפיע על המשך הדיונים העתידיים על תיחום קווי הגבול, לגבי הגבול הצפוני שימש ההסכם כבסיס לדיונים. הבריטים (והתנועה הציונית) ניסו להסיט את קו הגבול המיועד צפונה ככל האפשר מקו ההסכם, בעוד שהצרפתים ניסו להיצמד אליו ככל האפשר. קו ההסכם אמור היה להשאיר בתחום השטח המצוי בשליטה בין־לאומית את המקומות הקדושים לנצרות בגליל (נצרת והחלק הצפוני־מערבי של הכינרת) וכן לתת לבריטניה את השליטה המלאה במפרץ חיפה, בערים עכו וחיפה וכן בשטח מסויים בעורף המפרץ. הקו שנקבע בצפונה של ארץ־ישראל, חיבר נקודה בחוף המערבי של הכינרת עם נקודה בים התיכון – מצפון לעכו. השטח שמצפון לקו זה אמור היה להיות איזור בשליטה צרפתית ישירה (ראו מפה 7). ¹⁵⁷

מאז חתימת ההסכם, ובעיקר עם תחילת השיחות על עתיד הגבול לאחר המלחמה, נעשו נסיונות לבאר את המפה המלווה את ההסכם. הדבר נעשה על־ידי הגדלות של קטעי קווים מהמפה המקורית, שהיתה בקנה־מידה קטן ביותר – 1 אינטש ל־250 מייל או 1:15,840,000. באותה התקופה נוהלו דיונים לקביעת נקודות מזוהות בשטח, ובעקבותיהם התברר, כי הקו המפריד בין השטח הצרפתי לבין השטח הבין־לאומי במערבה של ארץ־ישראל והקו המפריד בין המדינות הערביות המיועדות, A ו־B, אינו ברור, ובמפות שונות הוא עובר בתוואים שונים. באחת מהגרסאות הוא יוצא ממעיינות טבחה, וממשיך בקו אלכסוני ישר עד יארון (מצפון לכפר ברעם) ומשם בקו אופקי ישר עד לים התיכון בראש־הנקרה. בגרסה אחרת יוצא הקו מנקודה מצפון לטבריה, ונמשך מערבה עד לכפר מנדא בגליל התחתון, משם הוא נמשך עד לשטח הבריטי של מפרץ חיפה (השטח האדום), ועוקב אחרי תחום זה עד לים התיכון, מצפון לעכו. במפה המקורית נראה קו היוצא מצפון לטבריה, ונמשך עד לאיזור אכזיב. גם ממזרח לכינרת ולירדן הועלו תמיהות באשר למיקומה של העיירה דרעה – האם היא נמצאת מצפון לקו או מדרומו.¹⁵⁸

הסכם סייקס־פיקו עבר, כזכור, רשמית מהעולם עוד בתקופת המלחמה. עם סיום המלחמה וכיבוש מזרח הים התיכון בידי חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא האימפריאלי הבריטי באיזור), היה צורך להתחיל מחדש את הדיונים בעתיד האיזור בכלל ובעתידה של ארץ־ישראל בפרט.¹⁵⁹ שלוש שאלות עיקריות הועלו לדיון: האחת עסקה בעצם קיומה של ארץ־ישראל כיחידה טריטוריאלית נפרדת; השנייה דנה בריבונות על היחידה החדשה; והשלישית – והיא החשובה לעניינו – עסקה בתיחום של היחידה הטריטוריאלית החדשה. הסכם סייקס־פיקו קבע את קיומה של יחידה מנהלית – בין־לאומית – בארץ־ישראל. על קביעה זאת קמו מערערים. עיקר ההתנגדות לחלק זה של הבעיה בא מהעולם הערבי ומנציגיו, הן בסוריה והן בארץ־ישראל. המתנגדים הללו תבעו לא לפרק את ‘סוריה הגדולה’ שכללה, לדעתם, את ארץ־ישראל, ולהתייחס לארץ כאל חלק בלתי נפרד מהממלכה הערבית העתידה. על־אף ההתנגדות הערבית נראה כי כל שאר המשתתפים בדיון הסכימו, שיש להקים יחידה טריטוריאלית חדשה – ארץ־ישראל – הן בשל חשיבותה הדתית לעולם והן בשל ההבטחה לעזור להקים בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל – הבטחה בריטית שאומצה בידי כל המדינות המנצחות.

שאלת הריבונות על הארץ התיישבה גם היא על־נקלה. הועלו הצעות להסדרים שונים, וביניהן חזרה להסכם סייקס־פיקו, שראה בארץ יחידה בין־לאומית, אולם כבר עם סיום המלחמה הובהר לאן נושבת הרוח: ממשלת בריטניה ונציגיה השונים ערערו מלכתחילה על הסכם סייקס־פיקו, ולאחר שהחלו הפעולות הצבאיות הבריטיות בארץ־ישראל ובסביבתה, הושמעה יותר ויותר הדרישה לשליטה בריטית בלעדית בארץ־ישראל.¹⁶⁰ כבר באפריל 1917 טען ראש ממשלת בריטניה, לויד ג’ורג', בדיון פנימי, כי ‘הצרפתים יצטרכו לקבל את חסותנו על ארץ ישראל’.¹⁶¹ עמדתו של ראש הממשלה הבריטי הובעה בפומבי עם סיום המלחמה, והחל מראשית שנת 1919 טען, כי ‘ארץ־ישראל הינה המחסום האסטרטגי למצרים’. אנשי השטח במזרח התיכון תמכו בגישה זאת ועוד בקיץ 1917 חיבר קומנדר הוגרת, אחד מראשי ‘המשרד הערבי’ בקהיר, תזכיר ארוך, ובו תבע לבטל את ההסכם, ולספח את ארץ־ישראל סיפוח מלא לשטחי האימפריה הבריטית.¹⁶² גם ‘הצהרת בלפור’ מה־2 בנובמבר 1917, שקדמו לה דיונים רבים במשך שנת 1917, נוצרה בשל התפישה שגרסה שליטה בריטית בארץ־ישראל, תוך מתן מעמד מיוחד ליהודים בארץ, וגם פעולותיו של הצבא הבריטי בארגון שטחי ממשל צבאי בארץ חשפו את העמדה הזאת בצורה ברורה. עם זאת – השלטונות הבריטיים נזהרו בכל הרמות שלא לתת פומבי לדעותיהם באשר לארץ־ישראל, וכל מעשיהם בארץ תורצו בצורך הצבאי לנצח במלחמה. ובכל זאת, בדיונים הפנימיים במערכות הממשל הבריטי, כמו בדיונים עם נציגות ההנהלה הציונית, הביעו הבריטים את שאיפותיהם בגלוי, ואף שרטטו את מפת ארץ־ישראל, כפי שראוה לנגד עיניהם. מתוך הבנה וידעה, כי הדיון המרכזי בעניין תיחום גבולותיה של ארץ־ישראל יהיה כרוך במגעים עם הצרפתים, העלו הנציגים הבריטיים השונים רעיונות מפליגים דווקא בכיוון צפון – וכולם על חשבון הצרפתים – בעוד שלגבי גבולות המזרח והדרום של ארץ־ישראל הבריטים העלו רעיונות מעורפלים. כך העלה ויליאם אורמסבי־גור, חבר הפרלמנט הבריטי (ולימים שר המושבות של בריטניה), שצורף לוועד הצירים היהודי כקצין קישור, את רעיונותיו באשר לעתידה של ארץ־ישראל. בהצעתו קבע אורמסבי־גור גבול צפוני של הארץ בקו ‘האפיק התחתון של נהר הליטאני ממערב למזרח, עד מרפקו בקרבת מטולה, ומשם מזרחה, עד פסגת החרמון. במזרח – מן החרמון דרומה, באופן שהחורן האמיתי יישאר בחוץ…’.¹⁶³

קו זה הסתמך על תוואי נוף בולטים, לא היתה לו כל אחיזה ממשית בשטח, וברור כי הוא הוצע על סמך הסתכלות במפות כלליות של המזרח התיכון ועל־סמך התייעצות במהלכם של דיונים ופגישות עם אנשי המשלחת הציונית ולא כתוצאה מהיכרות עם השטח. כאשר הועלתה ההצעה לא יכול היה המדינאי הבריטי לבקר בשטח, שהוחזק עדיין בשליטה עות’מאנית. תופעה זאת היתה אופיינית לגבי רוב המשתתפים בדיונים על גבול הצפון; כאמור, רובם לא הכירו כלל את השטח. קווי הנוף הבולטים בהצעתו של אורמסבי־גור הם נהר הליטאני ופסגת החרמון, אתרים גיאוגרפיים, שעמדו במשך זמן רב בראש מאווייהם של המדינאים הבריטיים. רעיון דומה, שעסק בהקמת מדינה עצמאית בארץ־ישראל (לאו־דווקא מדינה יהודית), מצא ביטוי בתזכיר מקיף שהוכן בידי המחלקה למודיעין פוליטי של משרד החוץ הבריטי זמן קצר לפני סיום המלחמה. בתזכיר הדן בארץ־ישראל נקבע קו גבול צפוני בקו הליטאני, תוך שהעיר צור נכללת בגבולותיה של ארץ־ישראל (ראו מפה 10).¹⁶⁴

סיום המלחמה הביא לפתיחת דיונים על עתיד האיזור אולם עוד קודם לכן נקבעה בשטח עובדה שהשפיעה רבות על המשך הדיונים בעניין גבולותיה של ארץ־ישראל. הגנרל אלנבי, שארגן את שטחי המנהל הצבאי (ראו לעיל, פרק שני), שינה את התיחום הצפוני של ארץ־ישראל. לא זו בלבד שאלנבי קבע שליטה צבאית בריטית ישירה ובלבדית על כל השטח, שנועד להיות, על פי הסכם סייקס־פיקו, שטח בין־לאומי, אלא שהוא גם הרחיב את תחומיו של שטח זה לכיוון צפון. במקום להיאחז בקו כינרת־אכזיב התפרס הממשל הצבאי של ‘שטח האויב הכבוש (דרום)’ (השטח שבניהול קצין בריטי) עד לקו שעבר מראש־הנקרה ועד לביצות החולה. בכך ‘הוכנסו’ לארץ־ישראל כל רמות הגליל העליון, כולל העיר צפת, כל אגם הכינרת (בהסכם סייקס־פיקו נחצה האגם) ואגם החולה. חלוקה זאת היתה צבאית באופיה, ותוחמה על־פי יחידות המנהל העות’מאניות, אולם, מכאן ולהבא לא נסוגו הבריטים מאחיזתם בקו זה, ולמעשה, אף ניסו ‘לדחוף’ צפונה ככל שיכלו את קו ההפרדה המנהלי הזה (ראו מפה 9).

ועידת השלום, שבה עמדו לדון גם בעתיד המזרח התיכון, עמדה להיפתח באחד בינואר 1919, בארמון ורסיי שליד פריס. אולם עתידה של ארץ־ישראל נקבע עוד קודם לכן. תוצאותיו של שלב ‘ההקצאה’, שבוטלו עם הביטול הרשמי של הסכם סייקס־פיקו, נדונו עתה בשיחות בין ראשי הממשלות של צרפת ובריטניה. במפגש זה, שנערך בלונדון בסוף שנת 1918 בין ז’ורז' קלמנסו הצרפתי לבין דיוויד לויד ג’ורג' הבריטי, הסכים המנהיג הצרפתי לשליטה בריטית עתידה בארץ־ישראל, אולם גם אז – גבולות השטח לא הוגדרו.⁹ הסיכום שבין המנהיגים הושג בשיחה לא רשמית, אולם מכאן ואילך עמדו לדיון שתי גישות זו מול זו. מחד־גיסא הצרפתים נאחזו בקו שהוגדר בהסכם סייקס־פיקו, תוך שהם מכירים בשליטה הבריטית בארץ־ישראל, עד לקו ההסכם. מאידך־גיסא הבריטים תבעו לקבל לידיהם את כל שטחה של ארץ־ישראל, צפונה – עד לנהר הליטאני. על־אף חילוקי הדעות הטריטוריאליים, ההסכמה על ‘הקצאת’ השטחים בין צרפת לביו בריטניה, אף שהיתה צריכה לחכות עוד כשנה וחצי עד לאישורה הרשמי בוועידת סן־רמו ב־24 באפריל 1920, פתחה את הדרך לשלב הבא בדיונים על גבול הצפון של ארץ ישראל – שלב ‘התיחום’. עתה, לאחר שהושגה הסכמה עקרונית על עצם ייחודה הטריטוריאלי של ארץ־ישראל, ועל השולט בה, הגיע הזמן לדיון הארוך והמייגע על תיחומו המדוייק של קו ההפרדה בין הבריטים לבין הצרפתים במזרח התיכון – קו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל.

ג. שלב התיחום – רעיונות ראשונים    🔗

המתדיינים הראשיים בכל הנוגע לקו הגבול הזה היו הבריטים והצרפתים. בדיונים אלו היו מעורבים כמעט כל דרגי השלטון – מראשי הממשלות דרך שרי החוץ, ועדות מומחים ושובל של פקידים, משני הצדדים. רוב האנשים שעסקו בקביעת קו הגבול לא היו מעולם באיזור, ודיוניהם נסבו בעיקר על אטלסים ועל מפות בקנה־מידה קטן, רובן בלתי מדוייקות ובלתי מציאותיות. עם זאת – המשתתפים השונים גילו הבנה וידיעה רבה במתרחש באיזור, ונראה שהם שאבו את ידיעותיהם ואת הערכותיהם ממומחים, שהכירו את השטח.

הפעילות הבריטית בקשר לגבול הצפון של ארץ־ישראל תואמה ונתמכה בידי הגופים הציוניים השונים. הללו ראו במיקומו של קו הגבול בצפון נושא מרכזי בתביעתם לגבי הארץ. דרגי הממשל הבריטי עמדו מול הצרפתים, ושאיפתם העיקרית היתה גם אסטרטגית־צבאית וגם כלכלית. אנשי הצבא הבריטי תבעו קו הגנה נוח בצפון, ואילו המדינאים, שהטו אוזן לתביעות הציוניות, שאפו להשיג בעבור ארץ־ישראל קו גבול, שיבטיח את הגשמת תוכניות הפיתוח של התנועה הציונית. עם זאת – הבריטים שאפו להגיע להסכם עם הצרפתים, בעלי בריתם במלחמה, בלי לגרום לזעזועים ולסכסוכים מיותרים במזרח התיכון. הצרפתים שאפו לבסס את שלטונם

בסוריה ובלבנון, והמניעים העיקריים לפעולתם היו המסורת התרבותית־דתית שקישרה אותם למזרח התיכון, היריבות האימפריאלית עם בריטניה והיוקרה שנתלוותה לאפשרות לפיתוח כלכלי כפרס למנצח במלחמה. הקשרים שבין המזרח התיכון לבין אפריקה הצרפתית והצורך של הצרפתים לקבל פיצוי על אובדן המעמד המרכזי שהיה להם באימפריה העות’מאנית הביאו גם הם את אנשי הממשל הצרפתי לדבוק בעמדותיהם. וכך – כל נסיגה מהסכם סייקס־פיקו, נראתה כאובדן יוקרה וכפגיעה במעמדה העולמי של צרפת.¹⁶⁵ במאבק הפוליטי על ארץ־ישראל בכלל ועל הגבול הצפוני בפרט עמדו, איפוא, הבריטים כצד המנסה להשיג תזוזה צפונה של הקו, ומולם – הצרפתים, שכל תזוזה נראתה להם כנסיגה וכפגיעה באחיזתם באיזור.

אף שהתנועה הציונית ומוסדותיה לא היו צד רשמי בדיונים, הרי הראשונים, שנתנו את דעתם להתווייתו המדוייקת של גבול הצפון של ארץ־ישראל, היו הגופים הציוניים השונים. נראה כי הראשון שנתן את דעתו לעניין היה שמואל טולקובסקי, שעוד בשנת 1915 הכין מאמר על גבולותיה הרצויים של ארץ־ישראל בעבור ספר שהכין הארי סאקר, מראשי יהדות בריטניה. בספר, שפורסם בשנת 1916, הסביר טולקובסקי, כי גבול הצפון של ארץ־ישראל עובר לאורך 'חמשת המילין האחרונים של נהר האוואלי [מצפון לצידון] ומשם, בקו ישר לכיוון דרום־מזרח, עד לנקודה הדרומית של הר הלבנון והר החרמון. משם לנקודת המפגש בין קו האורך E36⁰ לבין קו הרוחב N '33⁰15 ומשם, בקו ישר נוסף לכיוון דרום־מזרח, עד לבוסרה [מדרום להר הדרוזים], בנקודה על קו הרוחב N ‘32⁰30 ומשם ילך הגבול דרומה…’.¹⁶⁶ בראשית שנת 1917, כאשר החלו המגעים הראשוניים בין התנועה הציונית לבין ממשלת בריטניה בדבר עתידה של ארץ־ישראל, פנה הלורד זיו, מראשי יהדות בריטניה, לטולקובסקי, וביקש ממנו להכין מאמר על הגבולות בעבור העיתון Palestine, בטאון הוועדה הבריטית למען ארץ־ישראל, שהיה, למעשה, שופרה של התנועה הציונית בבריטניה.¹⁶⁷ ואף־על־פי שטולקובסקי חזר על הצעתו, פרסם העיתון דרישה לקו גבול צפוני ומזרחי יותר, עד העיר דמשק וכולל אותה וכמו־כן שליטה על המסילה החיג’זית.¹⁶⁸ הרחבה זאת נעשתה על ידי העיתונאי הבריטי הרברט סיידבוטם, בניגוד לרעיונותיו של טולקובסקי, ולא נראתה גם לאנשי משרד החוץ הבריטי. הראייה המרחבית של המנהיגות הציונית היתה רחבה, אולם לא מדוייקת בפרטים, וכך הציג המנהיג הציוני נחום סוקולוב בפני מרק סייקס את התביעה הציונית לגבול הצפון בקו ‘מסולם צור למדבר הסורי כולל את הרי מול הלבנון והגולן’. ¹⁶⁹ וייצמן מצידו העלה כבר בראשית שנת 1918 את הנוסחה שהפכה מאוחר יותר למשפט המפתח בקביעת גבולותיה של ארץ־ישראל. בשיחה עם מרק סייקס הודיע וייצמן, כי הוא שואף לארץ־ישראל בגבולות ‘מדן ועד באר־שבע ומהים עד למדבר’,¹⁷⁰ ובעמדה זאת החזיק גם חודשיים לאחר מכן, כאשר נפגש עם הגנרל אלנבי בארץ־ישראל, לאחר כיבוש דרומה של הארץ. האירוע הצבאי המרכזי הזה ופעילותו של ועד הצירים בארץ־ישראל הדרומית, הביאו להחשת הדיונים הפנימיים על עתידה של ארץ־ישראל בקרב המנהיגות הציונית. כדי לבסס את תביעותיה בצורה מדעית פנתה התנועה הציונית לחברות בריטיות שונות, וביקשה שיכינו בעבורה סקר על עתידה הכלכלי של ארץ־ישראל. בדו"ח שהגישה חברת בנטון דנו המציעים בהשקיית כמיליון אקר (4 מליון דונם) קרקע בארץ־ישראל ולשם כך תבעו שליטה בחלק מהלבנון, בדרום הרי הלבנון, בחרמון ובמקורות הירמוך.¹⁷¹ לשם כך היה צורך להשיג קו גבול, שיכלול אזורים אלו בשליטתה הישירה של ארץ־ישראל.

סיום המלחמה וההכנות לקראת ועידת השלום האיצו את הדיונים הפנימיים בתנועה הציונית באשר לגבול הצפוני, וב־8 בנובמבר 1918 הכינה הוועדה הציונית המייעצת של ארץ־ישראל הצעה לגבולות הארץ וביססה אותה על ‘סיבות הסטוריות, כלכליות וגיאוגרפיות’. גבול הצפון שנתבע היה שונה מכל ההצעות שהוגשו עד עתה לתנועה הציונית, והוא קבע קו שיעבור ‘מנהר הליטאני עד לבניאס קרוב ומצפון למקורות הירדן ומשם בכיוון דרום־מזרח לנקודה הנמצאת דרומית לדמשק קרוב ומעבר למסילת חיג’ז’.¹⁷² על בסיס דרישה זאת הוגשו תזכירים אחדים למשרד החוץ הבריטי. התזכירים הללו העלו נימוקים ממשיים לדרישות המירביות של התנועה הציונית בנוגע לצפון הארץ.

הביסוס המקצועי לדרישות הציוניות בענייני גבול הצפון ניתן על־ידי שני אנשי ארץ־ישראל, ששהו בפריס בתקופה של ועידת השלום: שמואל טולקובסקי ואהרן אהרנסון. המנהיגות הציונית פנתה לשמואל טולקובסקי, שכתביו בענייני הגבול פורסמו, כזכור, בביטאונים הציוניים בעת המלחמה, וביקשה ממנו להכין תזכיר, שיצדיק את קו הגבול הדרומי של הפרובינציה האוטונומית של לבנון, עד לקו הרוחב N '33⁰38 (קרוב לעיירה זַבַּאדַני), ומשם – בקו ישר – לדרום־מזרח, עד למפגש קו הרוחב N '33⁰30 עם קו האורך E 36⁰ (בין קטנה לבין ראשיה שמצפון לחרמון). במקביל לכך פנתה ההסתדרות הציונית גם לאהרן אהרנסון, האגרונום וראש רשת הריגול של ניל"י, שדעתו היתה מקובלת על אנשי הצבא והמודיעין הבריטיים, וביקשה גם ממנו להכין תזכיר בנושא.

טולקובסקי חזר בהצעתו על הדעות שהשמיע בעבר בזכות הגבול מנקודה בים מצפון לצידון לאורך גבולה הדרומי של לבנון האוטונומית, ¹⁷³ אולם שלא כמו הדרישה הציונית נמשך הקו המוצע על־ידיו כמה ק"מ דרומה, עד לקו הרוחב N '33⁰38 ומשם בקו ישר לנקודה E 36⁰ – N '33⁰33. טולקובסקי המשיך לעמוד על הצורך בגבולות בטוחים ומוגנים; עם זאת – לטיעוניו נוספו גם נימוקים יישוביים ובהם הצורך בהפרדה בין האוכלוסייה הנוצרית בלבנון לבין יישובי הדרום המוסלמיים; טולקובסקי האמין, כי המוסלמים תושבי הדרום לא ירצו להסתפח ללבנון ובסופו של דבר יצטרפו לארץ־ישראל.

נראה כי נימוק אחרון זה הועלה כתוצאה משיתוף מומחה נוסף, חיים מרגליות־קלווריסקי, פקידו של הברון רוטשילד וחברת יק"א בצפון הארץ. ביולי 1919 הגיש קלווריסקי תזכיר, ובו תבע לכלול את העיר צידון וסביבתה בתחומי ארץ־ישראל.¹⁷⁴ לטענתו, גבול השטח האוטונומי של לבנון, שנקבע בשנת 1861, עבר לאורך נהר האוואלי מצפון לצידון, וזהו, למעשה, גבולה של ארץ־ישראל (כך גרס גם טולקובסקי). לטענתו של קלווריסקי גם התושבים המוסלמיים של האיזור לא ירצו להצטרף למחוז נוצרי, ויעדיפו את הקשר עם מוסלמי ארץ־ישראל. קלווריסקי טען עוד, כי צידון שימשה תמיד כנמל לצפונה של ארץ־ישראל (עמק מרג’־עיון, חצבייה, ראשייה והגולן, אותם כלל קלווריסקי בתוך ארץ ישראל), ולדעתו, ניתוק הנמל מעורפו החקלאי יביא לשיתוקו המוחלט, מכיוון שאיזור הר הלבנון קיים את המסחר שלו דרך נמל ביירות. ועוד טען קלווריסקי, כי תושבי צידון ראו בסיפוח האפשרי ללבנון את האסון הגדול ביותר שיכול היה לפקוד אותם. קלווירסקי הוסיף, כי היהודים ראו בצידון חלק מארץ־ישראל והם לא קיימו בה את מנהג יום־טוב־שני של גלויות, שנחגג בכל המקומות מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. לטענתו, גם הממשלה העות’מאנית ראתה בפלך צידון – עם ראשייה, מרג’־עיון, חצבייה, הגולן והחורן – חלק מארץ־ישראל. וכך כאשר נאסר על יהודים להתיישב בארץ, ולא ניתן ליהודי לרכוש שם אדמה, כללה ההוראה את איזור צידון ולא את אזורי דמשק, חומס, חמה וצפונה להם.

עמדתו של אהרן אהרנסון היתה שונה. כאגרונום וכמומחה חקלאי הפנה אהרנסון את תשומת־ליבו לפיתוחה הכלכלי – ובעיקר החקלאי – של הארץ. לכן העמיד את הצורך במים להשקיה במרכז טיעוניו לקו הגבול בצפון. אהרנסון ביקש לקבוע קו, שיבטיח את מקורות הירדן, נהר הליטאני ונהר הירמוך. כאיש מדע, הוא דחה את הטיעון הרומאנטי לגבי הגבולות הטבעיים, וטען כי ‘מה שקרוי גבולות טבעיים של ארץ־ישראל וסביבותיה אינו אלא חיזיון רופף, תוצאת לוואי מכך שמבחינה טבעית מהווה ארץ־ישראל נקודת מפגש וחדירה הדדית של שתי יבשות – האפריקנית והאירואסיאתית’.¹⁷⁵ נאמן לגישתו זאת הציע אהרנסון גבול צפוני שיתחיל מדרום לצידון על החוף, בנקודה N 33⁰34 כך שכל אגן נהר הזהרני ייכלל בארץ־ישראל, ומשם ימשיך מזרחה, לאורך המורדות המערביים של החרמון, עד לגשר קארון. משם ימשיך הקו למזרח, בין אגני נחל קארון ונחל אל־טיים לנקודה N '33⁰36 – E36⁰, מצפון־מערב לפסגת החרמון, שתישאר גם היא בארץ־ישראל. מכאן ימשיך הגבול לאורך קו האורך E 36⁰, לכיוון דרום־מערב עד לקטנה ולסאסא, כך שהמים הזורמים לדמשק יישארו מחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ומשם לכיוון הירמוך, ממערב למסילת חיג’ז.

גישתו של אהרנסון עמדה ביסוד הדרישה הציונית הרשמית. התנועה הציונית ביססה את תביעותיה לגבי תיחומו הרצוי של גבול הצפון של ארץ־ישראל על פיתוח, על השקיה ועל אכלוס הארץ, שלא כבגישתו הבטחונית של טולקובסקי, או בגישתו ההסטורית־תרבותית של קלווריסקי. המנהיגות הציונית, ומאוחר יותר – קובעי המדיניות הבריטיים, העמידו את הפיתוח הכלכלי של הארץ במרכז תביעותיהם לגבולה הצפוני של ארץ־ישראל. הטיעון הדתי (מוסלמים מול נוצרים) נדחה במפורש בידי סוקולוב. הוא טען, כי אינו רוצה בעיר צידון כי ‘יש בה יותר מדי גויים’.¹⁷⁶ הצורך במים להשקיית ארץ־ישראל נעשה הנימוק המרכזי לתיחום המדוייק של הגבול. טיעונים אלו עמדו ביסוד התביעה הציונית שהוגשה לוועידת השלום בפריס ב־3 בפברואר 1919. על־פי התביעה הציונית יצא גבול הצפון ‘מנקודה בים התיכון, בסמוך ומדרום לצידון, וימשיך לאורך קו פרשת המים של מורדות הלבנון, עד לגשר קארון. משם לאל־בירה, לאורך הקו המפריד בין אגני ההיקוות של נחל קוראן ושל נחל טיים, ומכאן ימשיך בכיוון דרום, לאורך הקו המפריד בין המורדות המזרחיים לבין המורדות המערביים של החרמון, עד לאיזור בשכנות לבית־ג’אן. מכאן ימשיך הקו מזרחה, יעבור את קו פרשת המים של נהר מוגניה, קרוב וממערב למסילת חיג’ז…’.¹⁷⁷ נוסח זה שונה מכל ההצעות הציוניות הפנימיות, שהוזכרו לעיל, אולם הוא הקרוב ביותר לגישתו של אהרן אהרנסון. עם זאת – הקו הזה תואר בפירוט רב יחסית לדרישות הגבול במזרח ובדרום. מיקומו של קו הגבול בצפון נומק בכך ש’ארץ ישראל כארץ סמי־ארידית תלויה בכל אספקת מים אפשרית. לכן קיימת חשיבות עליונה לא רק להבטחת השליטה על כל מקורות המים, המזינים כרגע את הארץ, אלא שתהיה יכולת לשמר ולפקח על מקורות אלה לכל אורכם. החרמון הוא ‘אבי המים’ האמיתי של ארץ־ישראל, ואינו יכול להינתק ממנה ללא שייפגעו שורשי החיים הכלכליים של הארץ. החרמון זקוק לייעור ולעבודות הכשרה אחרות לפני שיוכל לשמש כמאגר המים של המדינה, ולכן כולו חייב להיות בשליטתם של אלה המעוניינים ביותר והמסוגלים ביותר להשתמש בו. טיפול נאות במי הליטאני ישרת את פיתוחה של ארץ־ישראל כמו את זה של לבנון, ולכן יבטיחו הסדרים בין־לאומיים את זכויות האנשים הגרים מדרום לנהר הליטאני (שם). הדרישה הציונית הכללית לגבולות הרצויים לארץ־ישראל שמה את הדגש על האחזקה בשטחים, הנראים כהכרחיים לביסוסה הכלכלי של הארץ. ‘השטח הגיאוגרפי של ארץ־ישראל צריך להיות רחב ככל שאפשר, כדי שיוכל לקלוט אוכלוסייה רבה, שתוכל לקבל על עצמה חובות של ממשל מודרני, יותר מאשר מדינה קטנה שבהכרח היא מוגבלת במספר תושביה’.

תזכיר הגבולות הוגש ב־3 בפברואר ונתקבל על־ידי ועידת השלום בגרסתו הסופית ב־9 בפברואר 1919. ידיעותיהם הגיאוגרפיות של מנסחי ההצעה – הן באשר למיקום הנקודות בשטח והן באשר למושגים הגיאוגרפיים (קו פרשת מים, אגני היקוות, רכסים וכו') – היו מוגבלות, והם נזקקו שוב לעזרת המומחים. שמואל טולקובסקי הכין הצעה מתוקנת. הצעה זאת לא היתה סופית, ולאחר לימוד מקיף של הנושא, המפה והשטח, הוצע להזיז את קו הגבול המוצע צפונה בק"מ אחדים כדי לכלול את איזור גשר קרעון (על נהר הליטאני) בתחומי ארץ־ישראל, ולא רק כדי לקבוע את הגשר עצמו כנקודה על קו הגבול. על־ידי כך היתה מתאפשרת הזרמה נוחה יותר של מי הליטאני לארץ־ישראל מנקודה גבוהה יותר בשטח.

התנועה הציונית דבקה בדרישתה זאת לגבול הצפון, ולא נסוגה ממנה עד שנחתם הסכם הגבולות הראשון, ב־23 בדצמבר 1920, כשנתיים לאחר שהוגשה הצעתה.¹⁷⁸ המנהיגים הציוניים עשו ככל יכולתם והפעילו לחץ רצוף – בכתב ובעל־פה – על כל מי שחשבו שיכול להשפיע על קביעת מיקומו של קו הגבול. לחץ רצוף הופעל על דרגי השלטון השונים בבריטניה,¹⁷⁹ על משרד החוץ, על המנהיגות המדינית, על אישים פוליטיים ועל אנשי משרד המלחמה, כדי לשכנעם לא לסגת מהתביעה הבריטית, שדמתה בראשיתה לתביעה הציונית. אל מול הבריטים עמדו ממשלת צרפת ונציגיה השונים, וגם לאלה פנו אנשי התנועה הציונית ובמאמציהם להשיג גבול נוח בצפון נפגשו עם נשיא צרפת, עם ראשי הממשלות השונים, עם ראשי הסנט ועם ראשי המפלגות בצרפת לכדי לשכנעם לסגת מעמדתם הנוקשה שלא היתה מוכנה לכל ויתור בגבול הצפון.¹⁸⁰ תזכירים, פגישות ולחץ באמצעי התקשורת הופעלו גם לכיוון ארצות־הברית, שנראתה בשלב מסויים כעומדת להיות המפשרת שביו הצדדים. בשלבים שונים של המשא־ומתן הצליחו הציונים לשכנע את הנשיא האמריקני וילסון, שיפנה לנציגיו באירופה, ויבקשם לפעול למען השגת קו הגבול שהציונים דרשו.¹⁸¹ עם זאת – למעשה, ניהלה התנועה הציונית קרבות מאסף מתחילת 1920, וסופה שנאלצה לקבל את התכתיב שהושג בהסכם הבריטי־צרפתי. גם אירועי תל־חי, ונפילתם של יוסף טרומפלדור ורעיו לא השפיעו על מיקומו של הקו. הלחצים הציוניים שכנוע הן את ממשלת בריטניה והן את ממשלת צרפת כי יש לעשות שינויים מסויימים בקו הצפוני, ופֵרות הלחץ הזה ניכרו בהזזת הקו צפונה מקו הסכם סייקס־פיקו. שני נימוקים ציוניים מרכזיים השפיעו על קביעת קו הגבול בצפון: מחד־גיסא – התוכניות הציוניות לפיתוח ארץ־ישראל ובעיקר הצורך במים להשקיה שכנעו את כל הצדדים, כי יש להתחשב בנימוק הזה, ולהעניק את הירדן כולו לארץ־ישראל. מאידך־גיסא – כפי שנראה בהמשך, קיומה של התיישבות יהודית במטולה במשך עשרים וחמש השנים שקדמו לדיוני הגבול, הביא גם הוא לקביעתו של קו הגבול במקום שנקבע. הלחץ הפוליטי והמאמצים המדיניים של מוסדות התנועה הציונית, כמו גם אירועים שקרו בשטח, היו רק מסגרת טוענת, אך לא היה בהם כדי ליצור עובדות מרחביות חדשות. בסופו של דבר, העניין כולו היה נתון למשא־ומתן בין ממשלות בריטניה וצרפת, וחישובים פנימיים של כל צד הם שקבעו את מיקומו המדוייק של קו הגבול. במשך תקופה ארוכה השתמשו הבריטים בנימוקים ‘הציוניים’ כדי להשיג את מטרותיהם בגבול הצפון, אך בסופו של דבר האמינו נציגי התנועה הציונית, יותר מאשר הבריטים, בלחץ שהם יוצרים. פעם אחר פעם הדגישו הנציגים הבריטים למשא־ומתן, כי הם עושים את מלאכתם של הציונים,¹⁸² ומנסים להשיג את הקו הטוב ביותר, כפי שהתנועה הציונית דרשה, אך, למעשה, גיבשה לעצמה ממשלת בריטניה על נציגיה השונים קו גבול משלה (שהיה דומה לקו הציוני אך שונה ממנו בפרטיו), והיא לא נזקקה לכל דרבון במשא־ומתן עם הצרפתים.

העמדה הבריטית באשר לגבול הצפון של ארץ־ישראל התגבשה במהלך הדיונים הכלליים על עתיד המזרח התיכון. ערב פתיחתה של ועידת השלום טען ארנולד טוינבי, שהיה בעת ההיא חבר זוטר במשלחת הבריטית לשיחות השלום, כי ‘אין כל סיבה מדוע ארץ־ישראל לא תשתרע עד לגבול הדרומי של לבנון, כלומר צפונה, עד לפתחו של נהר הליטאני.¹⁸³ התפיסה הבריטית הכללית גובשה עוד קודם לכן בהגדרת הנוסחה התנ"כית ‘מדן עד באר־שבע’, לגבי השטח אותו תבע לויד ג’ורג’, ראש ממשלת בריטניה, בפגישתו עם ראש הממשלה הצרפתי קלמנסו, בנובמבר 1918. ככל שהדבר נראה מוזר הרי הנוסחה התנ"כית, שפירושה היה, לפי דעה מקובלת, ‘גבולות עד הליטאני בחוף ומשם לכיוון בניאס, היא דן העתיקה או החולה בפנים הארץ’¹⁸⁴ היא שעמדה במרכז הדיונים.

ההצעות של משרד החוץ הבריטי ושל המשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריס גובשו בראשית מאי 1919. בתזכיר מקיף על בעיית הגבול,¹⁸⁵ שהוכן במשרד החוץ הבריטי, ולווה במפות מפורטות, הוצגו שלוש הצעות לתיחום הגבול הצפוני של ארץ־ישראל: ההצעה האחת היתה קו הגבול המקסימלי, שאותו דרשה התנועה הציונית. קו זה כלל את נהר החצבאני, בשל חשיבותו עבור תוכניות ההשקיה של אהרנסון. הקו הזה נתמך גם בידי המשלחת הצבאית הבריטית. המשלחת הפוליטית הבריטית התנגדה לקו הזה וטענה כי בכך יצורפו מוסלמים קנאים מאזור ראשייה וחצבייה לארץ־ישראל, ולמעשה, די במימיהם של הבניאס והדן לתוכניות ההשקיה. הקו השני הוצע בידי המשלחת הפוליטית הבריטית עצמה, ותוחם מ’נהר הליטאני (קסמיה) בים התיכון עד לקו האורך E ‘35⁰32 [באיזור ברך הליטאני], ומשם יעבור הקו לנקודת גובה 2,794 מ’ על החרמון ומשם דרומה, כך שיעבור בקו פרשת המים בין הנחלים היורדים לירדן לבין אלה הזורמים מזרחה לכיוון דמשק והירמוך. אחרי שיחצה את כביש טסיל־פיק, ימשיך קו הגבול עד לראש נחל אל־מסיד, 2 ק"מ מדרום־מזרח לפיק, וימשיך דרומה בנחל זה עד לירמוך' (שם). לדעת המשלחת הפוליטית, קו זה השאיר את נהר הירדן – שגם על־פי המסורת הנוצרית זורם בארץ־ישראל – בארץ, וכמו־כן היה גם קו צבאי טוב. מבחינה בטחונית היה צריך להתחשב במי שישכון מצפון לקו הגבול. באותה עת טרם הוחלט דבר על עקרון המנדט ועל השליטה הצרפתית בסוריה, ולדעת המשלחת הפוליטית הבריטית, קו זה היה טוב מבחינה בטחונית אם הצרפתים לא יקבלו את השלטון על סוריה. אם הצרפתים יקבלו את השלטון שם, רצוי היה, לדעת המשלחת, להשיג את הקו הציוני המקסימלי, ולהכליל בתחום המנדט הבריטי את כל דרום סוריה. קו התיחום העדיף במצב מעין זה התחיל בנהר הליטאני, המגיע למקורות נהר הבניאס ומשם בקו ישר בכיוון צפון־מזרח עד לנהר פרת, כך שגם העיירה תדמור שבמדבר הסורי תיכלל בשטח שבשליטה בריטית. מחברי התזכיר העלו הצעה שלישית לקו גבול ‘מינימלי’, המוותר על מובלעת צור, ועובר בין ראש־הנקרה, הירדן ונהר הליטאני. מצדדי ההצעה הזאת טענו, כי אנשי צור הם מוסלמים קנאים ואנטי־ציונים ואין טעם לצרפם לארץ־ישראל. לטענתם של פקידי משרד החוץ הבריטי, קו מעין זה לא יפגע בנהר הירדן, שאמור היה להיות כולו בארץ־ישראל.

נראה איפוא, כי עוד לפני שהחלו הדיונים, סימנה המשלחת המדינית הבריטית את גבולה העתידי של ארץ־ישראל בצפון, ואותו גבול חרג מעבר לקווי הארגון המנהלי של שטחי הממשל הצבאי, שנקבעו בידי הגנרל אלנבי. הקו המוצע היה רחוק מהדרישות הציוניות. רעיונות אלה, שהועלו בדיונים פנימיים, נשארו בינתיים בין ניירות העבודה של המשלחת הפוליטית, ולא הוצגו במשא־ומתן.

למשרד המלחמה הבריטי, שעמד מאחורי המשלחת הצבאית, היו דעות משלו לגבי קו הגבול הצפוני. מומחי הצבא נטו, כאמור, לקבל את דעתו של אהרנסון לגבי קו גבול העובר מצפון לנהר הליטאני. הם העדיפו שלא להשתמש בנהר כקו גבול על־אף היתרון הצבאי שבהחזקת קו הנהר. על־פי הצעתם, חצה קו הגבול את הנהר במקום שהנהר התרחק מן הבקעה. חששו של הצבא היה מפני עימות צבאי עתידי עם הצרפתים או עם כל כוח אחר, שישלוט בסוריה ובמזרח התיכון. כאשר הלך והתברר, כי צרפת אמורה לשלוט בסוריה, שאף משרד המלחמה ‘להשיג את הגבול הטוב ביותר בין הצרפתים לבין מסופוטמיה’.¹⁸⁶ לכן ניסו מומחי המשרד להשיג קו גבול, ששורטט על מפה בקנה מידה 1:1,000,000 ‘מנהר הזהרני אל האות N שבמילה ZAHARANI (במפה הנזכרת לעיל) צפונה אל הר הלבנון, עד לנקודת גובה 1,680, ומשם מזרחה, כך שהגבול יכלול את הר ג’נין. הגבול יעבור מצפון לחרמון ויכלול את העיירות ראשיה, סאסא ודאנה, עד לנקודת גובה 594, צפונה לדרך לאל־מקסורה ולג’בל טורפָה ומשם, בקווים ישרים דרך ג’בל מַסטַני – נקודת גובה 490 מ’ – ג’בל דֶבִּיאַס – ג’בל־בִּשְרִי – אל מוּנְקָרַה, כאשר אל־הִיוִי תישאר בשטח סוריה, ומשם אל נהר החבור ולפרת' (שם). קו זה אמור היה להשאיר את כל דרום סוריה – ללא דמשק וג’בל אל־שרקי מצפון־מזרח לה – בתחום השליטה הצבאית הבריטית. בקו הזה התמצו כל השאיפות האימפריאליות הבריטיות באיזור, ולא היתה בו כוונה מיוחדת לרצות את התנועה הציונית. המשלחת הפוליטית הבריטית, שהיתה הגורם המוביל בדיונים, התנגדה לקו הזה הן מטעמים פוליטיים והן בשל קשיי החזקה לוגיסטיים בנקודות במדבר הסורי ובעיקר בעיר תדמור.¹⁸⁷ גם הגנרל אלנבי, הצטרף למתנגדים לקו הזה.

בניגוד לעמדה הבריטית המורכבת – העמדה הצרפתית באשר לגבול הצפון היתה אחידה, ודרשה להכיר בהסכם סייקס־פיקו, ובעיקר בקו שהִתווה בהסכם זה את גבולו הצפוני של השטח הבין־לאומי, כקו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל. העמדה הצרפתית הושפעה הן מהמהלכים המדיניים במזרח התיכון והן מהשינויים התכופים בממשלות צרפת. במשך שנת 1920, בה התנהלו הדיונים על גבול הצפון, הכתיר את עצמו פייסל כמלך המדינה הערבית, ועלה על כס המלוכה בדמשק. מאוחר יותר, באוגוסט 1920, גורש פייסל בידי כוחות צרפתיים. במשך שנה זאת התחלפו בצרפת שלוש ממשלות ולכל ממשלה היתה עמדה משלה לגבי מיקומו העתידי של קו הגבול הצפוני בארץ־ישראל. אירועים אלו הקשיחו את העמדה הצרפתית, ונתנו כוח בידי הסגל הקבוע של פקידי משרד החוץ הצרפתי, שהיה אנטי־ציוני, אנטי־ערבי ואף אנטי־בריטי, להשפיע על מהלך העניינים. הצרפתים, שראו לנגד־עיניהם את ההשתלטות הבריטית על כל מסופוטמיה וארץ־ישראל, ניסו להבטיח לעצמם שליטה מלאה בסוריה ובלבנון, תוך שהם מונעים מהערבים להשתלט על דמשק. בשלבים הראשונים של הדיונים, עד לקיץ 1920, שאפו הצרפתים לחסום את דרכו של פייסל לים התיכון, ולכן שאפו לשלוט בכל החוף המזרחי של הים התיכון – מאלכסנדרטה בצפון ועד לעכו בדרום. מאוחר יותר, כאשר השתלטו על סוריה, שאפו הצרפתים להבטיח קשר תחבורתי נוח בין החורן והגולן ובין הים התיכון, כדי ליצור טריטוריה נוחה לשליטה. כל חריגה מתפיסה זאת נראתה בעיני הצרפתים כפגיעה בכבודם ובמעמדם במזרח התיכון, ולכן ביקשו להשיג את מירב השטחים שיאפשרו שליטה נוחה בדרום סוריה ובדרום לבנון. העמדה הצרפתית, שהוצגה בשיחות על מיקומו של קו הגבול, ניזונה מעמדתם של הגנרל גוּרוֹ, שמונה למפקד הכוחות הצרפתיים במזרח התיכון, ומעמדתו של יועצו הפוליטי דה –קריס. שני האישים האלה תמכו בהתפשטות דרומה ככל האפשר.¹⁸⁸ מול הדרישה והשאיפה הטריטוריאלית־פוליטית של הצרפתים עמדו פקידי הממשל הבריטי, ממשלת בריטניה עצמה, ואנשי התנועה הציונית, ונאלצו להיאבק על כל שטח, שאותו ביקשו לראות כשטחה של ארץ־ישראל בשליטה בריטית.

כאשר החלו הדיונים הפנימיים על גבולה הצפוני של ארץ־ישראל, נטו שני הצדדים להתחשב גם בעמדה האמריקנית. ב־21 בינואר 1919 הגישו האמריקנים לוועידת השלום ‘ראשי פרקים לדיווח ולהצעות’ לגבי המזרח התיכון בכלל ולגבי ארץ־ישראל בפרט.¹⁸⁹ ראשי הפרקים הוכנו בידי המחלקה למודיעין של המשלחת האמריקנית לשיחות השלום. בדיווח הודגש הצורך בהחזרת היהודים לארץ־ישראל. כדי להבטיח את הצלחתה של התוכנית הזאת הוצעו קווי גבול ‘כך שהמדינה החדשה תשלוט במקורות המים שלה בהר החרמון, הנמצא ממזרח לירדן, ליצירת כוח חשמלי ולהשקיה. יש לתת לעניין זה תשומת־לב רבה מכיוון שהצלחתה של המדינה החדשה תהיה תלויה באפשרויות פיתוחה החקלאי’ (שם). לתזכיר צורפה מפה ובה קו גבול, שהיה דומה לקו הגבול בהצעה הציונית, וכלל בארץ־ישראל את החלק התחתון־המערבי של נהר הליטאני, את הר החרמון ואת הגולן. ההצעה האמריקנית לא נדונה כלל, ופרישתה של ארצות־הברית מהדיונים על עתיד המזרח התיכון מנעה כל המשך דיון בכיוון הזה.

מפגש רשמי בין ראש ממשלת בריטניה, לויד ג’ורג' ובין שר החוץ הצרפתי פישון התקיים בלונדון ב־20 במרס 1919. במפגש הזה דרשו הבריטים שינויים נוספים בקו, שתוחם בהסכם סייקס־פיקו, כך שהר הדרוזים ייכלל בשטח ההשפעה הבריטי.¹⁹⁰ פישון התנגד לכך נמרצות, וטען כי הבריטים קיבלו את ארץ־ישראל, ועל יותר מכך אין צרפת מוכנה לוותר. בדיון־מומחים צרפתי־בריטי, שנערך בסמוך לכך, העלו הצרפתים דרישה להרחיב את שליטתם על כל השטח שמדרום לירמוך וממזרח לירדן ועד לים המלח.¹⁹¹ בדרישה הזאת תמך גם לורנס ‘איש ערב’ הבריטי. הצרפתים ביקשו להשיג הישגים טריטוריאליים ממזרח לירדן מול השאיפה הבריטית להצפין ככל האפשר בשטח שממערב לירדן. כדי לעמוד מול התביעות הבריטיות (והציוניות) הביאו הצרפתים לוועידת השלום משלחת של תושבי לבנון. המשלחת הזאת ייצגה את התביעה הלבנונית ליצור ‘לבנון גדולה’, בגבולותיה ההסטוריים הטבעיים, שקוצצו בתיחומי הממשל העות’מאני. המשלחת הלבנונית תבעה ליצור את מדינת לבנון, שתכלול לא רק את הפרובינציה האוטונומית העות’מאנית, אלא גם את נמלי טריפולי וביירות, את עמק הבקע עם מקורות הירדן ואת כל החוף הפיניקי, כולל ערי החוף ההסטוריות, צור וצידון.¹⁹² לטענת המשלחת הלבנונית, שטחים אלו היוו בעבר חלק מהמרחב הלבנוני, וצירופם למחוז האוטונומי היה תנאי ראשוני לקיומה של מדינה מודרנית. בלעדי שטחים אלה, טענו הלבנוניים, אי־אפשר לקיים מסחר או חקלאות ואוכלוסיית האיזור תמשיך להגר לארצות חוץ. ועוד נטען, כי תושבי האיזור עצמם הביעו רצון להצטרף ללבנון (זאת על־ידי בקשות חתומות, שאורגנו, ככל־הנראה בידי הצרפתים). המניעים הצרפתיים להקמתה של ‘לבנון הגדולה’ היו כפולים: מחד־גיסא – הקמתה של מדינה מעין זאת, בצירוף השטחים הדרומיים של צור וצידון, עשויה היתה לנתק את המדינה הערבית המיועדת של פייסל, שאמורה היתה להיות מוקמת בדמשק, מכל מוצא לים, ועל־ידי כך היתה הופכת אותה לתלויה ברצונם הטוב של הצרפתים. מאידך־גיסא – צירוף מוסלמים לאוכלוסייה הנוצרית של לבנון יכול היה להבטיח קשר מתמיד בין צרפת לבין הנוצרים, אילו היו הנוצרים רוצים לשמור על עליונותם הפוליטית בשטח. כדי להשיג את המטרות האלה צריכה היתה צרפת לעמוד על הרחבה מירבית של השטח שבשליטתה לכיוון דרום. כאן עמדה צרפת מול התביעה הבריטית־ציונית להרחיק את קו הגבול צפונה. העימות הצרפתי־בריטי בא לידי ביטוי במפגש האחרון בין “שלושת הגדולים” – וילסון האמריקאי, קלמנסו הצרפתי ולויד ג’ורג' הבריטי, שנערך בסוף מאי 1919. בפגישה זו הועלתה שוב הדרישה הבריטית לארץ־ישראל (ומסופוטמיה), וסוכם סופית על חלוקת המרחב ליחידות מנדטוריות – בריטיות וצרפתיות – ללא שיתוף האמריקאים.¹⁹³ מעתה נותר רק לקבוע את קווי הגבול שבין השטח הבריטי לבין השטח הצרפתי.

ד. שלב התיחום – סיכומים והחלטות    🔗

שיחות רשמיות על עתיד הגבול טרם החלו אך מתוך הדיונים הכלליים הועלו הצעות אחדות. ההצעות הללו סוכמו בתזכיר שהוכן באוגוסט 1919 בידי אריק פורבס אדם, חבר המשלחת הפוליטית הבריטית לשיחות השלום. התזכיר דן בבעיות של חלוקת המנדטים בין המדינות, והדגיש כי בעיית גבול הצפון של ארץ־ישראל היא בעיה צרפתית־בריטית ללא שיתוף כל גורם נוסף.¹⁹⁴ לתזכירו צירף המחבר מפה, ובה סימן ארבעה קווי גבול.

האחד היה קו סייקס־פיקו; השני – קו שהוצע בידי הצרפתים בפברואר 1919, כך שאיזור מוסול הועבר לשליטה בריטית כמו כל ארץ־ישראל שמדרום לקו סייקס־פיקו; קו שלישי סימן את ההצעה הבריטית לחלוקה צבאית של שטחי המזרח התיכון. הקו הזה הוצע ביוני 1919 בידי משרד המלחמה הבריטי; הקו הרביעי היה הצעה צרפתית נגדית לקו של משרד המלחמה.

פורבס אדם הבהיר כי הצרפתים לא היו מוכנים לקבל את הקו של משרד המלחמה, שסומן במפתו בצבע כחול, מכיוון שכבר ויתרו על ארץ־ישראל, על חלק מארמניה ועל איזור מוסול. ‘הקו הכחול’ מזיז את גבולה של ארץ־ישראל צפונה – עד לאיזור שמדרום לצידון, ובמזרח כולל קו זה את העיירה תדמור כנקודה שתישאר בשליטה בריטית. לדעת מחבר התזכיר, ההצעות הבריטיות היו הצעות אסטרטגיות, אולם באשר לגבולה הצפוני של ארץ־ישראל – הן נשענו על תוכניות פיתוח חקלאיות. תדמור נראתה חשובה למערך הצבאי הבריטי, כי היא היתה נקודה מיושבת יחידה מצפון לשקע ג’וף (בדרום עבר־הירדן), ואפשר היה למצוא בה מים בשפע ועל־ידי כך לקיים את הקשר היבשתי בין מספוטומיה הבריטית לבין ארץ־ישראל. הצבא הבריטי ראה בתדמור נקודת משען לצינור נפט, למסילת־ברזל ולכבישים, שיחברו את המפרץ הפרסי אל הים התיכון. לדעת פורבס אדם, קשה היה גם למדינאים הבריטיים לקבל את התביעה הזאת, כי כל הדרכים מתדמור לכיוון מערב עברו דרך דמשק או דרך איזור החוף הצפוני של סוריה. השטחים האלה עתידים היו להיות בכל מקרה בשליטה צרפתית, ולכן ערכה האסטרטגי של תדמור בעבור הצרכים האימפריאליים הבריטיים לא היה גדול. כמו־כן לא היה ברור גם אם בריטניה תמצא את הכסף לסלילת מסילת־ברזל (שבסופו של דבר מעולם לא נסללה) או להנחת צינור נפט (שהונח רק 15 שנה מאוחר יותר) מעיראק דרך המדבר לים התיכון, ולדעתו של פורבס אדם, לא היה כל מקום לבסס תביעה לקו גובל על ההנחה המסוכנת של מלחמה עתידה עם צרפת. העמדה המדינית הבריטית גרסה תמיד התבססות על גבול כלכלי בארץ־ישראל, ודחתה כל תפישה אסטרטגית בנושא. לכן, טען פובס אדם, שייצג יותר מאוחר את בריטניה בשיחות הרשמיות עם הצרפתים על גבול הצפון, יש לשאוף להשיג קו גבול, שיכלול את החלק הדרומי של הליטאני ואת כל החצבאני, גם אם לא יושג השטח שמצפון לליטאני (כפי שדרשו הציונים ומשרד המלחמה). תזכירו של פורבס אדם נתקבל ואושר על־ידי המשלחת הפוליטית הבריטית, ובכך הוצב הבסיס למשא־ומתן עם הצרפתים. התביעה הצרפתית העיקרית – לקבל שליטה מעשית בסוריה – התחזקה לאחר שהתפנו כוחות צרפתיים מהפעילות הצבאית באירופה. צרפת שלחה חיילים לקיליקיה (בדרום תורכיה של היום) כדי להבטיח את אחיזתה בשטח זה. עתה תבעה מבריטניה לפנות את חייליה מסוריה, כדי שהצרפתים יוכלו לתפוס את מקומם. ברור היה לצרפתים, כי רק אחזקה צבאית בשטח תוכל להוות בסיס לתביעה טריטוריאלית. אנשי משרד החוץ הבריטי, ובלפור בראשם, הסכימו לדרישה הצרפתית, מה גם שהיא תאמה את הצורך הבריטי לשחרר במהירות חיילים מהשירות הצבאי. בלפור הציע לראש ממשלת בריטניה, לויד ג’ורג‘, להכיר רשמית במנדט צרפתי על סוריה ולבנון, ולייצב את גבולה הצפוני של ארץ־ישראל על־פי העיקרון הכלכלי, ולא על־פי העיקרון האסטרטגי־בטחוני, כך שיבטיח את כל המים הדרושים לפיתוחה של ארץ־ישראל. לויד ג’ורג’ כינס ועידה פנימית בריטית בהשתתפותם של אנשי משרד המלחמה ושל הגנרל אלנבי, שהיה מושלה של מצרים, כדי לדון בעמדה הבריטית באשר לתיחום קו ההפרדה הצבאי בין הצרפתים לבין הבריטים בארץ־ישראל. הישיבה כונסה בעיר הצרפתית דוּוִיל,¹⁹⁵ ואלנבי טען בה, כי הוברר שבניאס היא דן העתיקה.

לויד ג’ורג‘, ראש הממשלה, התנגד להכללת החרמון בארץ־ישראל, ואלנבי הסכים לגישה זאת ודרש לוותר על השליטה הבריטית בהר הדרוזים. אנשי משרד המלחמה – כנראה בהשפעת אהרנסון – דרשו להשיג את המים הדרושים לפיתוחה העתידי של ארץ־ישראל, ואלנבי הסכים לכך, אך טען, ששני שלישים ממי הירדן מגיעים מהירמוך ולא מהצפון, ולכן קו הגבול הטוב ביותר יהיה מחוף הים דרומית לצור – ועד לבניאס. בנקודה זאת התערב לויד ג’ורג’, וביקש לקבל את פרסומיו של הגיאוגרף ההסטורי ג’ורג' אדם סמית, שעסקו בעברה הגיאוגרפי של ארץ־ישראל. ועוד ביקש לויד ג’ורג' לקבל מפה מדוייקת של הסכם סייקס־פיקו. לאחר שהוברר כי קו הגבול שסומן בהסכם זה חוצה את אגם הכינרת, דרש לויד ג’ורג' להשאיר את כל האגם בארץ־ישראל. הוא טען, כי לצרפתים יש תוכנית להשקות את דרום גולן במי הכינרת, בעוד שהציונים מבקשים להעביר את מי הליטאני לירדן. תוך־כדי מהלך הדיונים הוצע לשתף בשיחות הדו־צדדיות מתווך אמריקאי, איש דת שעסק בחקר הגיאוגרפי־הסטורי של ארץ־ישראל כדי שיצביע על מיקומה של דן העתיקה, וזאת בשל הגרסאות השונות באשר לגבולות ארץ־ישראל בעבר. סוכם על דעת הכול, כי בריטניה חייבת להחזיק בארץ־ישראל, ויש לתת לצרפתים את סוריה, תוך פינוי הכוחות הבריטיים משם, במסגרת תהליך שחרור המגויסים הבריטים. על־פי הצעתו של אלנבי, הציע לויד ג’ורג' לצרפתים קו הפרדה צבאי, שיעבור מנהר הליטאני לבניאס ולכיוון מסילת חיג’ז וממזרח לה עד לדרעה.¹⁹⁶ הצרפתים הסכימו לרעיון הפרדת הכוחות בקו, שהשאיר בידיהם את כל רצועת החוף מצפון לליטאני ואת כל הר החרמון והר הדרוזים. הבריטים דרשו, שהצרפתים יתפסו רק את ‘השטח הכחול’ של הסכם סייקס־פיקו מצפון לקו ההפרדה, בעוד שחלקה הפנימי של סוריה יישאר בשליטה ערבית של פייסל, אולם הצרפתים לא הסכימו להתחייב על כך. עם זאת – ב־15 בספטמבר 1919 סוכם על נסיגת הכוחות הבריטיים מסוריה דרומה לקו מוסכם, שכונה מאוחר יותר בשם ‘קו דוּויל’, תוך הסכמה הדדית, שקו זה אינו משמש כקו גבול בין שטחי השליטה העתידיים, ואין להתחשב בו כלל בדיונים על עתיד האיזור.¹⁹⁷ הצרפתים ערערו על הסכם זה, משום שהוא לא נתן להם דריסת־רגל מדרום לליטאני, וגנרל גוּרוֹ, המפקד הצרפתי בשטח, שאף לתפוס את כל ‘השטח הכחול’ שבהסכם סייקס־פיקו. הבריטים לא נטו להסכים לכך, ועמדו על קו הפרדה ‘מנהר הליטאני לבניאס, הנכללת בשטח הבריטי, ומשם לנחל מוגריה [ליד אל־חדר שבגולן] ולנקודה דרומית־מערבית ללג’ה ומערבית להר הדרוזים, שנשאר בשטח הצרפתי, כשבשטח הבריטי נשארים הנחלים הזורמים לירדן’. לכוחות הצבאיים הבריטים הותר לתפוס בשטח כל נקודה שיראו לנכון, מבלי להתחשב כלל בקו שהיה, כאמור, קו צבאי בעל תוקף זמני בלבד.¹⁹⁸

הנסיגה הבריטית מסוריה החלה באוקטובר 1919, והושלמה סופית בדצמבר 1919, אולם הכוחות הצבאיים התייצבו בקו שונה מ’קו דוּויל'. לקראת סיום תהליך הפינוי נפגש אלנבי עם הגנרל גורו. כדי לעמוד מול תביעותיו של המצביא הצרפתי הסכים אלנבי להסיג את כוחותיו עד לקו ‘שטח האויב הכבוש (דרום)’, כלומר – עד לקו מאכזיב שעל שפת הים התיכון, ועד לנקודה מצפון לאגם החולה. בקביעה זאת, שנעשתה גם היא לצרכים צבאיים בלבד, ויתר אלנבי על השליטה הצבאית בשטח שמדרום לנהר הליטאני, תוך שהוא מקפיד לקיים את אזורי המנהל הצבאי במתכונת שבה פעלו למעלה משנה. הכוחות הבריטיים נסוגו גם מהשטח שממזרח לירדן. כך נשאר ‘שטח האויב הכבוש (צפון)’ כולו בידיים צרפתיות, ‘השטח המזרחי’ נשאר בידי פייסל והשטח ‘הדרומי’ נשלט ישירות בידי הצבא הבריטי. המפקדים הצבאיים בשטח הסכימו, כי אין בהחלטה כל קביעה לגבי הדיונים על הגבול המדיני בין ארץ־ישראל לבין סוריה. הצרפתים המשיכו לדרוש את קו סייקס־פיקו ואילו משרד המלחמה הבריטי לחץ להשיג קו שיעבור צפונה מהירמוך ומצפון לחולה. הקולונל ריצ’ארד מיינרצהאגן, איש משרד המלחמה, ששימש כקצין פוליטי ראשי בארץ־ישראל, והיה כפוף גם למשרד החוץ, חשש מהיקבעותם של הסדרים ארעיים בשטח. וכיוון שכך העלה הצעה לקו גבול מדיני, שיעבור ‘מהים התיכון, צפונית לליטאני, לאורך הגדה הימנית [הצפונית] של הנחל [כך שכל המים של הליטאני הדרומי ייכללו בארץ ישראל] ומשם מזרחה כך שיכלול את כל המים הזורמים מהחרמון לירדן או הליטאני’.¹⁹⁹ קו זה (והמשכו המזרחי והדרומי), שזכה לכינוי ‘קו מיינרצהאגן’, נדון מאוחר יותר הן בדיוני התנועה הציונית (שעד היום רואה בו קו שהוצע רשמית בידי הממשלה הבריטית) והן בדיוני המדינאים הבריטיים כקו פשרה מסויים, אולם כמו רוב ההצעות המרחיבות – הוא לא זכה לכל אישור רשמי.

התנועה הציונית, שקיבלה דיווח מלא על שיחות ההפרדה הצבאיות, היתה ערה למשמעותו של הקו, אולם באותה העת הוא נראה כקו בלתי מספק. החשש מפני קיבועו עורר סדרה מחודשת של לחצים ציוניים על ארצות־הברית, על בריטניה ועל צרפת, וכל המאמצים האלה נעשו כדי שלא תישמט מארץ ישראל האפשרות לשלוט על כל מי הליטאני.²⁰⁰

חוסר הבהירות באשר לתיחום השליטה והמנהל בשטח הכביד לא רק על המדינאים כי אם גם על הכוחות בשטח. גורמים אחדים ראו בצור נמל של ארץ־ישראל, ואחרים ראו את קונייטרה מחוץ לשטח הארץ.²⁰¹ חוסר בהירות זה הביא, כנראה, לחיבור תזכיר בידי מושלה הצבאי של חיפה, קולונל סטנטון. הלה העלה את הבעיה של אספקת המים לחיפה כנימוק נוסף לקביעת קו הגבול בצפון.²⁰² כבר אז נראה היה כי ייתכן שארץ־ישראל לא תקבל את הליטאני, ומושל חיפה חשש, שאם יתקבל קו סייקס־פיקו, תנותק חיפה מהמקור היחידי שלה למים רבים בעתיד – שהוא נחל קארון (נחל כזיב) עם המאגר הגדול שבמבצר המונפורט. לכן העלה קולונל סטנטון דרישה לקו גבול שיעבור לאורך רכס ראש־הנקרה תוך הדגשת היתרונות הגיאוגרפיים, הפיסיים והיישוביים בקו העובר ברכס בולט בשטח, ואין בו תושבים ואדמות חקלאיות. זה היה האִזכור הממשי הראשון לקו, שנקבע בסופו של דבר כקו הגבול הצפוני־מערבי של ארץ־ישראל.

תזכיר זה, שהגיע למשרד החוץ, הבליט את דחיפותה של בעיית הסדר הגבול. לחצים צרפתיים מכאן ולחצי משרד המלחמה הבריטי מכאן, פעילותם של הכוחות בשטח – ערבים, צרפתים ובריטיים – וחוסר הבהירות בקשר למיקומו של קו הגבול, כל אלה הביאו את ראש הממשלה הצרפתי, קלמנסו, לביקור נוסף אצל עמיתו הבריטי בלונדון. קלמנסו הגיע ללונדון בלוויית המזכיר הכללי של משרד החוץ הצרפתי, פיליפ בֶּרטֶלוּ. הפגישה נועדה להגיע להסדר סופי של בעיות הגבול בין הבריטים לבין הצרפתים בארץ־ישראל.²⁰³ הצרפתים היו מוכנים לקבל את הקו שהבריטים הציעו תמורת קבלת המנדט על סוריה (שתכלול את החורן, את הר הדרוזים ואת מקורות המים של דמשק). הצרפתים היו מוכנים לדון באספקת מים ליישובים היהודיים בצפון בלי לוותר על שטח טריטוריאלי. מומחי משרד החוץ הבריטי דנו בהצעות הצרפתיות, ופורבס אדם הכין תזכיר נוסף ובו פירוט עמדותיהם של כל הצדדים.²⁰⁴ על־פי תזכיר זה ביססו הצרפתים את עמדתם על הסכם סייקס־פיקו, ולאחר שכבר נסוגו בעניין מוסול וארץ־ישראל, לא היו מוכנים הפעם לסגת מהקו שנקבע בהסכם זה. לטענת הצרפתים, נקבע הקו הזה לאחר שיקול־דעת מעמיק. לדעתו של פוברס אדם, הצרפתים הכירו בעמדה הציונית, אך כל שהיו מוכנים לתת הוא הסכם כלכלי טכני ולא הסכם טריטוריאלי. שום נימוק כלכלי לא היה מביא את הצרפתים לוותר על שטח. לדעת מחבר התזכיר, קיים היה הבדל עקרוני בין העמדה הצרפתית לבין העמדה הבריטית בפירוש המושג ‘בית לאומי’, והבדל זה השפיע על הדעות באשר למיקומו של קו הגבול. פורבס אדם טען, כי הצרפתים, שקיבלו את עיקרון ‘הבית הלאומי’, דיברו על הגנה ועל עזרה ליישובים יהודיים הקיימים כרגע בשטח. יישובים כאלה היו קיימים מצפון לקו סייקס־פיקו ועד למטולה, לרגלי החרמון, אך רוב ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל היתה ממוקמת מדרום לקו זה. לדעתו, הצרפתים היו מעוניינים לטפל ביישובים שבחסותה של יק“א. יישובים אלה, שנוסדו בידי הברון רוטשילד הצרפתי או נתמכו על ידיו, היו קשורים מבחינה תרבותית ומבחינה כלכלית לצרפת, ולפי הסכם סייקס־פיקו היא היתה עתידה לשלוט במרביתם. טענה זאת היתה נכונה בחלקה, כי רוב יישובי הצפון – מטולה, ראש־פינה, משמר־הירדן, ייסוד־המעלה, עין־זיתים ואף הנקודות החדשות תל־חי, כפר־גלעדי וחמרה – נתמכו בידי יק”א, שפעלה גם היא מצרפת. לצרפתים היה ברור, כי לתנועה הציונית אין משקל רב בצרפת, והנציג היהודי־צרפתי ב’ועד הצירים', סילוון לוי, אף יצא כנגד הדרישות הציוניות בהופעתו בוועידת השלום.

לדעת פורבס אדם, אפשר היה להניח, כי הצרפתים היו מעוניינים בשליטה באיזור הגליל בעיקר כנגד פייסל, ששלט בדמשק, ואף הגיע להסכם עם התנועה הציונית. ההסכם הזה נראה לצרפתים כמכוון כנגדם, ולכן הם רצו לקבוע את קו הגבול במיקום דרומי ככל האפשר. מחבר התזכיר סבר, כי לעומת הצרפתים – לבריטים היתה גישה אחרת לגבי ‘הבית הלאומי’ היהודי. הבריטים חשבו, כי יש לעשות את ארץ־ישראל ל’בית לאומי' ולמדינה בגבולות גיאוגרפיים והסטוריים, ועל־ידי הגירה איטית ושיפור כלכלי יש להביא את הארץ להיות למדינה יהודית עצמאית. גם לדעת פורבס אדם, ברור היה כי ארץ־ישראל לא תהיה לעולם בית לכל היהודים ‘אך נראה כי 3 מיליון במקום 60 אלף היושבים כרגע בארץ יוכלו להתיישב בה ובעיקר יהודים מהמזרח, שלא הגיעו מעולם לארץ־ישראל. בשל מטרה זאת על בריטניה לדאוג לגבולות שיבטיחו את האפשרות לפריחה כלכלית של הארץ, אחרת לא יגיעו האנשים והכסף הדרוש’. בהמשך התזכיר הודה מחברו כי בריטניה היתה צריכה לפצות את הצרפתים על ויתוריהם בארץ־ישראל, העלה הצעות לשינויי גבול באפריקה בתמורה לוויתורים שכבר נעשו במזרח התיכון, אך הוא דחה את התביעה הצרפתית לשליטה בשטח שמדרום לירמוך וממזרח לירדן. ברור היה לפורבס אדם, כי במשרד החוץ הצרפתי אין אוזן קשבת לטענות הבריטיות. לכן הוא המליץ בסוף תזכירו על פגישה חוזרת בין קלמנסו לבין לויד ג’ורג' וזאת בשל הקשרים הטובים ביניהם ובשל העמידה העיקשת של ראש הממשלה הבריטי על הנוסחה ‘מדן ועד באר־שבע’. הכול ידעו, כי ‘דן’ נמצאת הרחק צפונה מקו סייקס־פיקו, אף־על־פי שקלמנסו עצמו נסוג מהסכמתו לנוסחה התנ"כית.

ראשי הממשלות לא נפגשו, אך בדיון שנערך בין שר החוץ הבריטי החדש קרזון, לבין ברטלו הצרפתי חזר ברטלו על הדרישה להכיר בקו סייקס־פיקו תמורת העברת שליש מהמים הזורמים מהחרמון לרשות ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל.²⁰⁵ הבריטים עמדו על הצורך של הארץ במים, ולכן הציעו קו הפרדה חדש: מנקודה מצפון לעכו, באיזור ראש־הנקרה, עד לברך הליטאני ומשם דרך החרמון, מדרום לחצבייה ומשם דרומה, בחצי הדרך בין נהר הירדן לבין המסילה החיג’זית, עד לירמוך. ברטלו דחה את הרעיון הזה, ותבע לקבל את איזור צפת ואת כל עמק הירמוך והר הדרוזים. קרזון הזכיר לצרפתים את מחיר המלחמה, שהבריטים שילמו בעבור כיבוש ארץ־ישראל, וטען, כי אם הצרפתים לא יקבלו את הנוסחה ‘מדן ועד באר־שבע’ הוא יציע בוררות אמריקנית. הצרפתים נשארו בעמדתם, ותבעו עוד, שקו ההפרדה הצבאי יחפוף לכל אורכו את קו סייקס־פיקו, והם לא הסכימו לוותר אף על דרישתם זאת. בראשית ינואר 1920 הגיעו הצרפתים להסכם עם פייסל על צורת השליטה בסוריה, אולם הסכם זה, שיכול היה לפתור את בעיות המזרח התיכון כולו, לא החזיק מעמד זמן רב, בעיקר לאחר נפילת ממשלתו של קלמנסו ועלייתו לשלטון של מילרָן הסוציאליסטי. העמדה הצרפתית הלכה והתקשחה, ודעת הקהל בצרפת זעמה על כל ויתור לבריטים – בעיקר בארץ־ישראל ובסוריה. פקידי השלטון הצרפתי במזרח התיכון בהנהגתו של הגנרל גורו לחצו על ממשלתם כנגד כל ויתור נוסף בארץ־ישראל. לעומתם חידשה התנועה הציונית את לחצה הן לכיוון האמריקני והן לכיוון הצרפתי. נחום סוקולוב נפגש עם הנשיא הצרפתי דֶשַנֶל, וויצמן פנה לשופט העליון היהודי האמריקני לואי ברנדייס, ידידו האישי של הנשיא האמריקאי, וביקשו להפעיל לחץ על הנשיא וילסון, כדי שזה יפעיל לחץ על בריטניה וצרפת ויסביר גם את האינטרס היהודי – ולא רק הבריטי – בגבול הצפון. ציוני ארצות־הברית ובראשם ברנדייס, ג’וליאן מאק, הרב סטפן ווייז, השופט פליקס פרנקפורטר ויעקב דה־האז שלחו מברקים הן לקרזון והן למילרָן בנושא גבול הצפון, והגדיל לעשות ברנדייס ששכנע את וילסון בצדקת התביעה היהודית. בתגובה לכך הורה וילסון לשר החוץ שלו, רוברט לֶנסינג,²⁰⁶ שעמד בראש משלחת ארצות־הברית לוועידת השלום, שיעשה ככל שביכולתו כדי לשכנע את הצרפתים ואת הבריטים בצדקת הדרישות הציוניות בגבול הצפון. במקביל לכך העבירה התנועה הציונית פנייה נוספת ללויד ג’ורג', ושוב הודגש בה הנימוק הכלכלי שבקו הגבול בניגוד לטיעון ההסטורי; מבחינה כלכלית טוב היה לקבוע את הגבול הצפוני של ארץ־ישראל מצפון לליטאני. הטיעון ההסטורי הגביל, כזכור, את ארץ־ישראל בבניאס (דן).

השיחות בין הצדדים נמשכו, ולשטח שהצדדים דנו בו לא היו, למעשה, בעלים. הנסיגה הבריטית דרומה וההתקדמות הצרפתית ממערב נעשו לאורך קו ההפרדה של שטחי הממשל הצבאי, אולם למעשה נשענו הכוחות הצרפתיים והבריטיים על בסיסים עירוניים, ושלחו מדי פעם פטרולים לסיור בשטח. הבסיסים הצפוניים ביותר של הבריטים היו צפת ועכו, ואילו הצרפתים ישבו בצידון ובראשייה. כל השטח שביניהם היה, למעשה, שטח הפקר, אם כי קו ההפרדה הצבאי סומן על־גבי מפות.²⁰⁷

בשטח ההפקר הזה התחוללה באחד במרס 1920 ‘פרשת תל־חי’ שהשפיעה עמוקות על התפיסה הציונית לגבי מיקום יישובים ולגבי תפקידם בקביעת קווי הגבול.²⁰⁸ אפשר לקבוע כיום בבירור, כי לא היה כל קשר בין אירועי תל־חי לבין קביעת גבולה הצפוני של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי, והמתדיינים הראשיים לא התייחסו כלל לפרשה בעת האירוע ואפילו אחריו. גם כאשר ניהלה המנהיגות הציונית מגעים עם הבריטים ועם הצרפתים באשר לקביעת קו הגבול, היא ביכרה להתעלם מהפרשה. הפרשה הזאת נתנה את אותותיה, כנראה, רק בקרב היישוב היהודי בארץ. בתקופה האמורה, בין ינואר 1919 לבין יולי 1920, נהרגו ונפצעו בהתנגשויות עם ערבים באיזור 150 קצינים ו־3,432 חיילים צרפתיים, ועשרות אלפים מוסלמים ונוצרים נהרגו זה בידי זה. נפילתם של שמונה יהודים, ככל שהיתה לה משמעות בעבור היישוב היהודי בארץ־ישראל, לא היתה לה כל משמעות בתהליך עיצובו ומיקומו של גבול הצפון.

בינתיים הלכו והתרחשו דברים בצפונה של ארץ ישראל: ב־8 במרס 1920 הכריז הקונגרס הערבי הסורי בדמשק על הקמת מדינה עצמאית ערבית במזרח התיכון, והמליך עליה את האמיר פייסל. צעד זה עורר תגובה נזעמת של הצרפתים, אולם הבריטים לא העלו התנגדות ממשית למעשה, אף־כי פייסל הכריז כי גם ארץ־ישראל נכללת בסוריה הגדולה. כדי לצאת מהקיפאון שהשיחות על הגבול נקלעו אליו וכדי לסמן את הקו במהירות ולטפל בבעיית המלכתו של פייסל בסוריה העלה ברטלו, שהגיע שוב ללונדון, הצעת פשרה חדשה: זמן קצר לאחר המלכתו של פייסל הציע ברטלו קו גבול שיעבור בין קו סייקס־פיקו לבין הקו שאותו דרשו הבריטים. קו זה ‘ייצא מהים התיכון בראס אל־עין, יעבור דרך קנה ויחצה את ואדי עסור, ימשיך לאורך ודי אל־מה, כשהוא עובר מצפון לטוּרוֹן [תִּבנין]; לאחר מכן יחצה קו הגבול את נחל סלוקיה, ויעבור מדרום לאל־חולה, כשהוא עולה ומטפס ליד בית רחוב לכיוון צפון, וימשיך בקו ישר עד לנקודת עיקול הליטאני, שאגנו נשאר בצורה זאת כולו בתוך ארץ־ישראל. משם ימשיך הקו לנקודה הנמצאת בערך 3 ק“מ ממזרח לדיר־מימאס, ומשם בקו ישר לנקודה בסמוך לפסגת החרמון [שנשאר כולו בתחומי סוריה]. הקו יעבור במרחק 6 ק”מ מצפון לדן, ומשם בקו ישר דרומה עד לקו סייקס־פיקו שהוסכם עליו עימכם’.²⁰⁹ בהצעה זאת בולטות ההסתמכויות על שמות עתיקים, שלא הופיעו בשטח (בית רחוב, טורון ועוד). דבר זה מצביע על המקור, שממנו נלקח סימון הקו – אטלס גיאוגרפי־הסטורי כלשהו, כדי להתאים את הקו הזה לנוסחה של ‘מדן ועד באר־שבע’. קשה היה למקם את הקו הזה במפות שהיו בידי המשלחות, אך המשלחת הבריטית בראשותו של רוברט וונסיטרט נטתה לקבל את ההצעה הצרפתית מתוך שהניחה כי זה הקו הטוב ביותר, שבריטניה יכלה לקבל. לטענתו של וונסיטרט, בריטניה לחמה את מלחמותיהם של הציונים, ובהצעתם זאת קיבלו הצרפתים, למעשה, את הנוסחה של לויד ג’ורג'. אומנם ‘קו ברטלו’ לא נתן לציונים את כל המים שרצו, אך הוא נתן להם קו גבול נוח ממזרח לנהר הירדן.

בהסברו של וונסיטרט נעשה ניסיון לפרש את הנוסחה התנ"כית ‘מדן ועד באר־שבע’. לטענתו, עבדו המשלחות – הן הצרפתית והן הבריטית – על־פי האטלס ההסטורי של ג’ורג' אדם סמית, והכוונה ב’דן' היתה לשטח השבט ולא לעיר, כפי שמופיע במפות שמספרן 32, 34 ו־35 באטלס זה.

ברטלו לא נתן כל נימוק להצעתו, אך משרד המלחמה הבריטי טען, שצעד זה נעשה במסגרת הרצון הצרפתי להקים מדינה בלבנון כנגד פייסל, ולשם כך ביקשו הצרפתים לכלול את כל נהר הליטאני במדינה זאת כמקור מים ראשי ללבנון. הרעיון הזה נראה סביר, ולכן נטתה המשלחת הבריטית לקבל את הקו, אולם היא העלתה דרישות להבטחת כל המים הדרושים לתוכניות הפיתוח הציוניות; כמו־כן העלתה המשלחת הבריטית שאלות בקשר לעתיד קוניטרה ולאפשרות העברת מסילת־ברזל דרך עמק הירמוך. בשל לחצים מצד המשלחת הצבאית הבריטית – ואולי אף מצד המשלחת הציונית – לא הסכימו הבריטים לקבל קו גבול שהיה בו כדי להבטיח את מירב השאיפות הציוניות, מכיוון שבעת ההיא חשבו כי אפשר להשיג יותר.

כאשר מילרן, ראש הממשלה הצרפתי, שביסס את מדיניותו על קשיחות בענייני מדיניות חוץ, לא קיבל תשובה ברורה להצעתו של ברטלו, הוא העלה את התביעה הישנה לחזור להסכם סייקס־פיקו. בריטניה, שהיתה בלחץ של שחרור כוחות צבאיים, מאורעות דמים בארץ־ישראל (מאורעות פסח תר"פ בירושלים) וניסיון לפתור את משבר המלכתו של פייסל, הסכימה להתפשר בעניין העקרוני, וב־24 באפריל 1920 הוחלט בוועידת סן־רמו על חלוקת המזרח התיכון לשטחי מנדט בחסות בריטניה וצרפת. בריטניה קיבלה את המנדט על מסופוטמיה ועל ארץ־ישראל, וצרפת קיבלה את המנדט על סוריה ולבנון. הגבולות בין היחידות הטריטוריאליות החדשות אמורים היו להיקבע במשא־ומתן בין המדינות המעורבות בעניין, והדיונים עתה היו מעשיים יותר. התנועה הציונית המשיכה להפעיל לחץ בכל כיוון אפשרי על־מנת להשיג את קו הגבול הרצוי לה. תשומת־הלב הופנתה לכיוון הצרפתים, ובמשך כל המחצית הראשונה של שנת 1920 נערכו פגישות בין נציגים צרפתיים בדרגים שונים ובין נציגי התנועה הציונית. הפעילים הציוניים הגיעו אפילו עד לנשיא הרפובליקה.²¹⁰ המגעים עם הבריטים נמשכו גם הם, ולמעשה, קיבלה התנועה הציונית דיווח מלא על כל השיחות עם הצרפתים. הלחץ הציוני הופנה לכיוון קו הליטאני, אולם נראה כי הבריטים נסוגו מרעיון זה כבר באביב 1920. מטרתם המרכזית של הבריטים היתה מעתה להשיג הסדר נוח יותר בעמק הירמוך כדי להגשים את תוכניותיהם האימפריאליות באשר לקשירת עיראק עם הים התיכון בקו מסילת־ברזל ובצינור נפט. נראה היה שבעיית המים בצפון תיפתר בהסכם חלוקה ולא על־ידי שליטה טריטוריאלית. חוסר הבהירות נמשך ומשרד המלחמה הבריטי הכין את עצמו לשהייה בחורף בקונייטרה ובבניאס בעוד הצרפתים דרשו את פינוי הכוחות הבריטים מצמח.

לאחר חתימת הסכם סן־רמו נראה שקרובה היתה חתימת חוזה שלום עם תורכיה. חוזה השלום הזה עשוי היה לקבוע את עתיד האיזור, ולכן ביקש וונסיטרט לקבל הבהרות לגבי העמדה הרשמית הבריטית באשר לגבול הצפון של ארץ־ישראל. הבריטים לא קיבלו את ‘קו ברטלו’, אף שלויד ג’ורג' טען, כי החלק העליון של הירדן לא היה מעולם בשליטה יהודית, ולכן שטח זה אינו מגיע לארץ־ישראל. בעת ההיא היו הצרפתים מוכנים לתת אף יותר מכך. במאמציהם להגיע להסכם עם בריטניה כדי שזו תניחם לטפל בפייסל הסכים הנציג הצרפתי קַמֵרוּ לוותר אפילו על הרכס בין ‘קו ברטלו’ לבין ‘קו מיינרצהאגן’, מזרחית לירדן, כך שקונייטרה תישאר בידים בריטיות. לדעת וונסיטרט, זה היה המינימום שהציונים היו מוכנים לקבל, אך הבריטים עמדו עדיין על דרישותיהם באשר לעמק הירמוך, ונוסף על כך – גורל מי הפרת והחידקל טרם הוכרע.²¹¹ במשרד החוץ הבריטי טענו, שיש לדון בגבול הצפוני גם עם וייצמן וגם עם פייסל, ולכן לא יכלו לתת הוראות מדוייקות. ההיסוסים הבריטיים באשר לחלוקת מי הליטאני ובאשר לשליטה על עמק הירמוך מנעו גם הם תשובה מסודרת, ושעת הכושר להשיג קו גבול נוח בצפונה של הארץ אבדה.

באחד ביוני 1920 הגיעו הצרפתים להסכם פשרה עם הכוחות התורכיים בקיליקיה, וצבא צרפתי, ששוחרר ממשימת המלחמה בצפון, זרם דרומה לכיוון סוריה ולבנון. צרפת קיבלה, למעשה, את האפשרות לפעול עצמאית בסוריה, והכוח הצבאי של הגנרל גורו העניק לה ביטחון בפעולותיה. ב־21 ביוני העביר מילרן הצעה רשמית חדשה לבריטים.²¹² הוא טען, כי לברטלו לא היתה סמכות להציע את הקו שהציע במרס 1920. עתה נסוגו הצרפתים רשמית מדרישתם לקו סייקס־פיקו, אך דרשו לקבוע קו שיעבור מראש־הנקרה עד לירדן מצפון למטולה ולבניאס ומשם לחוף הצפוני של אגם החולה ולאורך הירדן והכינרת עד לירמוך, תוך שהוא ממשיך אחר כך מזרחה בקו סייקס־פיקו. ההצעה הצרפתית לוותה במפה שסומן בה במדוייק הקו הנדרש, והבריטים נתבקשו לחוות את דעתם על קו זה. המשלחת הציונית, שנשאלה אף היא על כך, הביעה התנגדות לקו הזה, מכיוון שהוא לא כלל כל הצעה לגבי מי הליטאני. עם זאת – ‘קו מילרן’ כלל את כל היישובים היהודיים בצפון הארץ בתחום השטח הבריטי, ובכך נענה לדרישה הציונית, שהושמעה בעיקר לאחר אירועי תל־חי. התנועה הציונית ביקשה מהמשלחת הבריטית להקפיא את השיחות, עד שנציגיה ייפגשו פעם נוספת עם הנציגים הצרפתיים, ואכן – השיחות הוקפאו לחודש. חודש זה היה משמעותי ביותר באשר לעתיד המזרח התיכון. באחד ביולי 1920 הסתיים המשטר הצבאי הבריטי בארץ־ישראל והרברט סמואל נכנס לתפקידו כנציב עליון אזרחי. מכיוון שהרברט סמואל קיבל את העמדה הציונית (הוא היה בין מנסחיה שנה קודם לכן), ומפני שראה שעמדה זאת היא גם העמדה הרשמית הבריטית (שלא כמו בעניין גבולות אחרים – במזרח ובדרום), הוא דרש הבהרות בקשר לגבול הצפוני ובעיקר בשאלה האם דרעה (אדרעי) עם צומת הרכבות החשוב שבה, תהיה בשטח המנדט הבריטי (מכיוון שעל־פי הסכם סייקס־פיקו היה המצב בלתי ברור).

באותו זמן עוררו שלטונות הצבא באיזור את השאלה מדוע במערב הירדן חורג הגבול צפונה מהסכם סייקס־פיקו ובמזרח – באזור הירמוך – אין הדבר כך. באותה העת לא היו הצרפתים פנויים למשא־ומתן, כיוון שבחודש יולי הם פתחו במתקפה צבאית לכיוון דמשק וב־24 ביולי 1920 נכנסו הכוחות הצרפתיים לעיר, הבריחו ממנה את פייסל וביטלו את המדינה הסורית העצמאית. פעולה זאת עברה ללא מעורבות בריטית, אף שבריטניה תמכה בפייסל לכל אורך הדרך, משום שהוחלט, כי לצרפתים יש יד חופשית בכל הנעשה בסוריה. באחד בספטמבר הכריז הגנרל גורו על חלוקתה של סוריה לפרובינציות אוטונומיות, ועם זה ‘יצר’ את ‘לבנון הגדולה’ על־ידי צירוף איזור טריפולי, הבקע ואזורי צור וצידון ליחידה האוטונומית הנוצרית של הר הלבנון. הצורך לסיים את פרשת הגבול בין הצרפתים לבין הבריטים נראה עתה עניין שולי במדיניות הבין־לאומית. הצדדים כמעט שהגיעו להסכם בדבר תיחומו של החלק המערבי של הקו ממערב לירדן, ורק בעיית תיחומו באיזור הירמוך וקו מסילת־הברזל מנעו הסדר סופי. שלטונות הצבא הבריטי המשיכו ללחוץ על צירוף עמק הירמוך כולו לשטח הבריטי או לפחות על סיפוח השטח שבין צמח לבין אל־חמה לארץ־ישראל. משרד המלחמה אף הציע לבדוק אפשרות להעברת מסילת־ברזל דרך ואדי־זרקא (נחל יבוק) במקום בעמק הירמוך. באותו זמן דרש סמואל, כי צמח תישאר בשטחה של ארץ־ישראל ולא בידי הצרפתים. חיסול המדינה הערבית בדמשק נראה לשלטונות ארץ־ישראל כהזדמנות נאותה לתפוס את השטחים שרצו להחזיק בהם ממזרח לירדן. הן הצרפתים והן הבריטים עוררו את האוכלוסייה המקומית לדרוש סיפוח לצד זה או אחר, והרברט סמואל ניסה לעניין את אלנבי במצרים לתפוס את כל השטחים עד ל’קו ברטלו'. מפקד הכוחות הבריטיים בשטח מוכן היה לבצע משימה זאת, אולם משרד המלחמה הבריטי, בהתייעצות עם משרד החוץ, דחה כל רעיון לצעידה צפונה מקו סייקס־פיקו ממזרח לירדן.²¹³ בינתיים נפלה בספטמבר 1920 ממשלתו של מילרן בצרפת, וליגֶה (Leygues) הקים ממשלה חדשה, שהיתה קיצונית במדיניות החוץ, ולא נטתה לכל ויתור בנושא ארץ־ישראל.

בדיונים פנימיים במשרד החוץ הבריטי עוררו את שאלת הבעלות על נהר הבניאס. סמואל טען, שנהר הבניאס, מטולה והחולה יהיו בארץ־ישראל אך דרעה, עמק הירמוך וחלק מהכינרת יישארו בידי הצרפתים, שתבעו עתה קו ‘מנציבין עד לצמח, מדרום לקו מסילת־הברזל, ובמקביל לה, כאשר דרעה נשארת בידי הצרפתים, וכן כל עמק הירמוך, אך ניתנת אפשרות לבריטים לסלול מסילה שתחבר את צמח למסילת חיג’ז מדרום לדרעה. מצמח יעבור הקו דרך האגם לפתח ואדי־מסעודיה, ובנחל זה עד למפגשו עם ואדי־ג’רבה. הקו יימשך עד למקורותיו [כחמישה ק"מ מדרום־מערב לקונייטרה] ומשם לנחל אל־חושבה ודרכו לכיוון צפון עד לנקודה בשם זוהרה ומשם לכיוון מערב, כאשר נהר הבניאס ומטולה נשארים בתחומי ארץ־ישראל. באיזור זה יהיה דיון נפרד על הקו שיתן את הדרך הנוחה ביותר בין צור לבין איזור החורן [אלה יישארו צרפתיים]. ממטולה ימשיך הקו לאורך קו פרשת המים בין הנחלים דובלה, עיון וזרקה שיישארו צרפתיים; קו הגבול יסתיים בראש־הנקרה, שתישאר צרפתית’.²¹⁴ קו זה הותווה בידי הצרפתים, ששהו בשטח, והכירו אותו היטב לאחר השתלטותם הצבאית על האיזור. בתיאור הקו לא נעשה שימוש בשמות אנכרוניסטיים ובקווים חסרי משמעות על המפה, אלא ניתן תיאור מדוייק של קו גבול לאורך נחלים, פרשות מים ודרכים, המוכרות לכל המצוי בשטח. לא ניתן כל נימוק להצעה זאת אך נראתה בבירור המגמה לאפשר לארץ־ישראל שימוש מירבי של כל הנחלים הזורמים לירדן הן ממזרח – מרמת הגולן – והן ממערב, אך לא שימוש בלעדי בכל המים הזורמים לכינרת. כמו־כן הודגש נושא המעבר הנוח בין האזורים הצרפתיים ממזרח לירדן לבין חוף הים באיזור צור. העיקרון הגיאוגרפי ‘מים לארץ־ישראל – דרכים לסוריה’, החליף את הנוסחה ההסטורית התנ"כית ‘מדן ועד באר־שבע’. דרישת גבול זאת שהוגש בסוף ספטמבר 1920 דומה בניסוחה להסכם הסופי, שהושג שלושה חודשים מאוחר יותר, אולם פרק זמן זה נדרש כדי להסכים על הנוסח. בתשובה להצעה הצרפתית, ענה קרזון, שר החוץ הבריטי, כי בריטניה דורשת את ‘קו מיינרצהאגן’ ללא הליטאני, כלומר: ‘מצפון לראש־הנקרה עד לגבעות הנמצאות חמישה מייל ממערב לחולה, ומשם צפונה לנקודה בין הליטאני והחצבאני ועד לאל־בירה ומשם לאורך “קו מיינרצהאגן” עד לירמוך’. חלקו המרכזי של קו זה עבר מצפון למטולה, צפונית ממה שנתבקש קודם לכן, ולכך התנגדו אף הנציגים הבריטים לשיחות הגבול בטענה שקו זה מכניס לארץ־ישראל את תושביהן המוסלמים הקנאים של חצבייה ושל ראשייה. ובכלל – הנציגים הבריטים טענו, כי ‘בריטניה נמצאת עתה בעמדת התגוננות בוויכוח, ואין כל טעם להעלות הצעות חדשות מעבר לדרישה הצרפתית, שאינה מוכנה לשמוע כלל על חלוקת מי הליטאני, אף שקודם לכן הצרפתים הסכימו לכך’.²¹⁵ המשלחת הציונית נכשלה גם היא בשכנוע הצרפתים לסגת מדרישתם. סמואל, שהיה פעיל מאוד בעניין גבול הצפון בעת ההיא, העלה תביעות־נגד אחדות לדרישה הצרפתית, ודרש שליטה מלאה על שתי גדות הירדן – בין החולה לבין הכינרת – כדי לאפשר תחבורה אגמית בין צמח לבין טבריה. כמו־כן דרש סמואל לאפשר העברת סחורות מהגולן לחיפה ולא לביירות ושימוש במי הליטאני.²¹⁶ הנציג הבריטי וונסיטרט הגיש תביעות אלו – פרט לשימוש במי הליטאני – לצרפתים, ונראה היה לבריטים, שהצרפתים יקבלו את כל מה שדרשו, להוציא שליטה מלאה באגם הכינרת. נציג צרפתי מסוריה ביקר אצל סמואל, והבטיח לסדר את עניין העברת הסחורות מהגולן לחיפה. הבריטים נסוגו סופית מדרישתם לקביעת קו הגבול על נהר הליטאני, וניסו עתה להשיג שליטה על נהר הירמוך. התנועה הציונית ניסתה את כוחה ב’קרבות מאסף‘. וייצמן פנה אישית ללויד ג’ורג’, וברנדייס פנה למשרד החוץ הצרפתי. נערכו פניות ליאן סמאטס, מיופה־הכוח של דרום־אפריקה בוועידת השלום, ולאחר מכן ראש ממשלת דרום־אפריקה, לראשי ממשלות בעולם האנגלו־סקסי, לממשלת ארצות־הברית ולאישים צרפתיים – הפילוסוף אנרי ברגסון והמנהיג הסוציאליסטי רוג’ר לוי.²¹⁷ ועדה פרלמנטרית בריטית לענייני ארץ־ישראל העבירה החלטה, כי ממשלת בריטניה תלחץ על ממשלת צרפת בעניין הגבול הצפוני, כולל אגן הירדן וחלקו התחתון של הליטאני, מכיוון שפיקוח זר על מים אלה יפגע בפיתוחה של ארץ־ישראל. כל אלה היו ללא הועיל מול עמדה צרפתית בלתי מתפשרת, שנתמכה בדעת הקהל בצרפת ובלחץ הכוחות הצרפתיים בשטח. סמואל ניסה את כוחו בהשגת זכויות נוספות בגבול: העברת שליש ממי הליטאני לשימושה של ארץ־ישראל, השארת כל אגם הכינרת בידי הבריטים תמורת זכויות דיג לתושבי סוריה באגם, מתן דרך לצרפתים בין הגולן לבין צור והעברת חמישית מכוח החשמל של מפעלו הצפוי של רוטנברג לצרפתים.²¹⁸ בהצעותיו אלה העלה סמואל לראשונה את הקשר בין התוכניות להקמת מפעל הידרו־אלקטרי בצפון לביו מיקום קו הגבול. לקשר הזה היתה השפעה רבה על הקביעה הסופית של גבול הצפון.

לקראת דצמבר 1920 החלו הדיונים הסופיים, שהובילו להסכם בנושא הגבול. ב־4 בדצמבר 1920 השיג ליגֶה, ראש ממשלת צרפת, שביקר בלונדון, הסכמה בריטית להצעה הצרפתית לקו. הצעה זאת היתה שונה במקצת מההצעה המקורית בכך שהשאירה את הכפר בניאס בתחום סוריה. פתרון בעיית המים בצפון נדחה עד להשגת ההסדר – לאחר שייערך סקר בהשתתפות מומחים בריטיים, צרפתיים וציונים. ממשלת צרפת הבטיחה ‘להתנהג בצורה ליברלית ביותר וברוח נדיבה’. ב־23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם הגבולות בין בריטניה לבין צרפת בקטע שבין נציבין במזרח לבין הים התיכון במערב. הסכם זה קבע קו גבול היוצא ‘מנציבין ועד לצמח מדרום ובמקביל למסילת־הברזל, אך קרוב אליה ככל שאפשר, כדי לאפשר לממשלת בריטניה לסלול מסילה משלה בעמק. בצמח יהיו הנמל ותחנת הרכבת בשליטה משותפת. הגבול ייצא מצמח, יחצה את אגם הכינרת עד לשפך ואדי־מסעודיה, משם יסוב במעלה ואדי זה ואחר־כך במעלה ואדי ג’רבה עד למוצאו. מכאן יפנה קו הגבול לעבר הדרך המחברת את קונייטרה עם בניאס, ויפגע בה בנקודה הנקראת סוקיק [חירבת סכיך של היום], ומשם יימשך הגבול לאורך דרך זאת עד בניאס, אך הדרך תישאר בתחום שטח המנדט הצרפתי. בחלק זה של הגבול יסומן הקו בפירוט, כך שלשטח המנדט הצרפתי תהיה תחבורה, כולה בשטח הצרפתי, לצור וצידון. כן תובטח רציפות הדרך ממערב וממזרח לבניאס. ממטולה יעבור הגבול לקו פרשת המים שבין עמק הירדן לבין נהר הליטאני, ייסוב דרומה ויימשך לאורך פרשת מים זאת. אחר כך יימשך קו הגבול, עקרונית, לאורך קו פרשת המים שבין הנחלים פרה, הורון וכרכרה, שיישארו בשטח המנדט הבריטי, לבין הנחלים דובלה, עיון וזרקה, שיישארו בשטח המנדט הצרפתי. מוצא הגבול לים התיכון יהיה בנמל ראש־הנקרה, שיישאר בתוך שטח המנדט הצרפתי’.²¹⁹

הסכם הגבול כלל סעיפים אחדים בהם באה לידי ביטוי ההיענות הצרפתית לצרכים האימפריאליים הבריטיים והצרכים הצרפתיים בענייני הדרכים. סעיף 5 קבע שימוש משותף צרפתי־בריטי בקטע המסילה החיג’זית בין צמח לבין נציבין במדבר הסורי משם אפשר היה להניח מסילה לכיוון עיראק. כמו־כן ניתנה אפשרות לבריטים להניח צינור נפט ביו עיראק לבין הים התיכון דרך השטח הצרפתי, אם סקרים טכניים יצביעו על הצורך בכך. סעיף נוסף בהסכם קבע, כי תוך שלושה חודשים מיום חתימתו תוקם ועדה צרפתית־בריטית משותפת, והיא תסמן במדוייק בשטח את מיקומו של קו הגבול.²²⁰

הסכם ה־23 בדצמבר 1920 סיים את ‘שלב התיחום’, שהוא על־פי־רוב השלב הארוך והמסובך בשלבי יצירת קו גבול חדש. כל הכוחות הפוליטיים היו מעורבים באורח פעיל בדיונים. לחצים פוליטיים, נימוקים כלכליים, הסטוריים, אסטרטגיים ואחרים הועלו בשלב זה של הדיונים. אפשר לסכם את השלב הזה כמאבק בריטי־ציוני על המים לתוכניות ההשקיה של ארץ־ישראל מול מאבק על יוקרה צרפתית ביחס לאחיזה בשטחים תוך־כדי נסיגה מהסכם סייקס־פיקו. דיוני השלב הזה התנהלו בעיקרם באירופה, תוך שימוש באטלסים הסטוריים ובמפות שלא היו מפורטות ומדוייקות. השימוש הזה הביא לחוסר דיוקים, ואלה נחשפו, כאשר היה צורך לסמן את קן הגבול בשטח.

 

פרק חמישי: הגבול הצפוני – הסימון והמִנהל    🔗

א. הדיונים על הסימון הראשוני בשטח    🔗

מיקומו המיוחד של קו גבול הצפוני של ארץ־ישראל, הבעיות והתנאים המיוחדים של קו זה, גרמו לכך שהיה הכרח לסמנו בשטח בצורה מדוייקת ביותר. גבול הצפון היה ‘קו גבול נכפה’. כלומר – קו גבול אשר הועבר באיזור מיושב, שלא היה בו כל קו גבול קודם. היה זה קו הפרדה מדיני ברור בין שתי יחידות מדיניות נפרדות זו מזו, בעלות שלטון, חוק, משפט ומנהל שונים. אנשים שמצאו את עצמם פתאום משני צידי קו גבול בין־לאומי היו צריכים להיות מודעים לקו זה, ורק סימונו המדוייק בשטח יכול היה לעזור לתהליך שינוי הערכים של תושבי האיזור, שבו הועבר הקו. קו הגבול הזה אמור היה להישען על תוואי נוף גיאוגרפיים בולטים כמו רכסים ונחלים, כדי להקל הן על האנשים החיים בשטח והן על רשויות השלטון השונות, אך רק בחלקים מעטים ממנו – ובעיקר בחלקו המערבי – היה זה גבול בולט ומפריד. ללא סימון בולט בשטח איש לא יכול היה לדעת שקיים באיזור זה קו גבול. גבולה המזרחי של ארץ־ישראל, שנקבע זמן קצר לאחר מכן, עבר ברובו לאורך תוואי נוף בולטים – נהר הירמוך, נהר הירדן ושקע הערבה, ובנוסף לכך הוא היה רק קו הפרדה מנהלי בין שטחי המנדט הבריטי. קו הגבול הדרומי סומן בעת קביעתו בשנת 1906, אך עבר בשטח מדברי שומם, ולאיש לא הפריע, שקו זה איננו מסומן במדוייק. נוסף על כך – השליטים הבריטיים של ארץ־ישראל ושל מצרים לא התייחסו לקו הגבול כמגבלה על תנועותיהם. קו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל הפריד בין שטחי חסות של שתי מעצמות ריבוניות גדולות: בריטניה וצרפת. המזרח התיכון – וארץ־ישראל במיוחד – היו קרובים לתודעת העמים ששלטו בו, והוא נוהל ישירות בידי המדינות הנוגעות בדבר, שלא כמו שטחי מנדט רחוקים באפריקה או באוקיינוס השקט. לכן נוצר הצורך בהסכם מדוייק שייקבע בידי ועדת גבולות. אותה ועדה אמורה היתה לעבור לכל אורכו של קו הגבול, להסכים על כל פרט ופרט, ולסמן את הגבול בשטח. בעיות מורכבות אלו הביאו לתהליך סימון, שנמשך שנתיים ויותר, עד שלובנו כל הבעיות, ועד שהושג הסכם סופי. גם לאחר מכן הועלו בעיות שונות בכל הנוגע לתיחום קו הגבול.

הצורך הזה נראה בבירור בעת חתימת ההסכם על הגבול בדצמבר 1920, אך, למעשה, לא אירע בשטח דבר. בארץ־ישראל ובסוריה היה קיים ממשל אזרחי, אך מבחינה משפטית היו עדיין השטחים שבניהולן של בריטניה וצרפת, חלק מהאימפריה העות’מאנית. השלטון החדש באיזור לא הוכר רשמית בידי מדינות העולם עד שנחתם חוזה השלום הסופי עם תורכיה, וזה נחתם רק שלוש שנים מאוחר יותר – ב־29 בספטמבר 1923 (חוזה סוור מספטמבר 1920 לא אושרר בידי ממשלת תורכיה). עם זאת, עד לחתימת הסכם זה – ‘הסכם לוזאן’ – נוהלו שטחי המנדט מתוך הסכמה הדדית אך ללא אישור בין־לאומי. נראה כי מצב עניינים זה השפיע על המציאות בשטח בכל הנוגע לגבול הצפוני. במשך תקופת השלטון הצבאי הבריטי בארץ־ישראל (מאוקטובר 1918 ועד יולי 1920) עבר קו הגבול הצפוני בקו ישר מצפון החולה עד לים התיכון. קו זה היה קיים בפועל גם לאחר הקמת הממשל האזרחי בארץ־ישראל ובסוריה. הסכם הגבולות, שנחתם בדצמבר 1920 עדיין לא שינה את המצב. במרוצת שלוש השנים הבאות היה השטח שמצפון לקו הנזכר לעיל נתון עדיין לשליטה צרפתית. בחודשים הראשונים לאחר חתימת ההסכם לא שילמו יישובי האיזור – ומטולה בתוכם (לאחר שתושביה חזרו אליה בנובמבר 1920) – מיסים לא לבריטים ולא לצרפתים. מאוחר יותר, משהושב הסדר על כנו, היו תושבי איזור ‘אצבע הגליל’ חלק מהשטח המנדטורי הצרפתי. תושבי מטולה וכפר־גלעדי יחד עם כל תושבי ‘אצבע הגליל’ השתתפו בבחירות לפרלמנט הלבנוני, שישב בביירות. תושבי מטולה, שביקרו באיילת־השחר, נעצרו כיוון שעברו את הגבול ללא רישיון,²²¹ ומפקד האוכלוסין הראשון שנערך בארץ־ישראל באוקטובר 1922, השתרע טריטוריאלית רק עד קו הגבול הנזכר, והיישובים מצפון לו לא נפקדו. גם לאחר החתימה הסופית על קו הגבול המוסכם, במרס 1923 (וראו בהמשך) עדיין ארכו פעולות העברת השטח עוד כשנה, ורק באפריל 1924 הושלמה הפעולה באופן סופי ותושבי הצפון, כמו גם שטחיהם, היו לחלק מארץ־ישראל המנדטורית.

מהלך עניינים זה נראה היום תמוה במקצת, אולם לא כך נראה הדבר באותו הזמן. לאחר חתימת ההסכם, בסוף 1920, לא ניכרה כל תזוזה בשטח – לא מהצד הבריטי ולא מהצד הצרפתי – בכל הנוגע לסימון קו הגבול. שלושת החודשים שנקבעו בהסכם עברו ללא כל מעשה, ונראה היה, כי רק להרברט סמואל, הנציב העליון של ארץ־ישראל, הפריע הדבר. מתוך שרצה לשלוט בארץ בעלת גבולות ברורים, מוגדרים ומוסכמים, לחץ סמואל למינוי ועדת גבולות בהקדם. משרד החוץ הבריטי לא נענה מיד לפנייתו של סמואל, אולי בשל העובדה שהטיפול בענייני המזרח התיכון היה בתהליך של העברה ממשרד החוץ למשרד המושבות. התהליך הזה הסתיים באחד בינואר 1921. רק לאחר סיום ההעברה – ולאחר ועידת קהיר בה הוחלט על צורת ניהולו של המזרח התיכון הבריטי – הוחל בחודש מרס 1921 בפעילות לארגון הוועדה. כחמישה חודשים לאחר חתימת ההסכם הוקמה ועדה לסימון גבול הצפון. הוועדה מנתה שני נציגים בכירים מכל צד. בראש הנציגות הבריטית עמד לויטננט־קולונול סטיוארט ניוקומב, איש חיל־ההנדסה הבריטי, שהתמחה בסקרים באיזור ארץ ישראל, וביניהם סקר הנגב וסיני ערב מלחמת־העולם הראשונה. בראש הנציגות הצרפתית עמד לויטננט־קולונל פוּלֶה.

הוועדה הזאת אמורה היתה לטפל רק בחלק מקו הגבול ביו השטחים הצרפתיים לבין השטחים הבריטיים במזרח התיכון, כיוון שמעמד השטחים שממזרח לירדן ומדרום לירמוך טרם הוברר, ועדיין לא אושררו כתבי המנדטים. קביעת קו הגבול ממזרח לירדן לא נראתה בעייתית, במיוחד לאור העובדה, שקו זה אמור היה לחפוף – עד כמה שאפשר – את קו סייקס־פיקו, שעליו הושג הסכם בעבר. בעיות הגבול בין ארץ־ישראל לבין לבנון ומחוז דמשק הסורי היו סבוכות ומיידיות, ולכן עסקה ועדת הגבול בקטע הגבול מראש־הנקרה ועד לצמח.²²² לוועדה ניתנו סמכויות נרחבות, מעבר למקובל, וזאת על־פי סעיף 29 בחוזה סוור, שאמור היה להיות חוזה השלום עם תורכיה. בסעיף הזה נאמר כי ‘לוועדת הגבולות יהיה הכוח לא רק לקבוע את אותם החלקים שהוגדרו כ“קו שיש לקובעו בקרקע”. אם הוועדה תראה זאת לנכון, תוכל אף לשנות פרטים שנקבעו על־ידי גבולות מנהליים או על ידי גבולות אחרים. הוועדה תצטרך לפעול בכל מקרה קרוב ככל האפשר לקו המתואר בהסכם, ותתחשב ככל שאפשר בגבולות מנהליים ובאינטרסים כלכליים, המצויים בשטח’.

ערב תחילת עבודתה של ועדת הגבולות המשותפת,²²³ בתחילת יוני 1921, סייר הנציג הבריטי ניוקומב לאורך הקו מראש־הנקרה ועד צמח. בסיום הסיור, ולאחר התייעצויות עם הרברט סמואל, העלה הצעות טכניות אחדות ואלה הוגשו לנציב העליון הצרפתי בסוריה. הצעות אלו כללו סימון קו ההסכם על מפות ה־P.E.F. (Palestine Exploration Fund) שהיו המפות המדוייקות ביותר של האיזור וקבלת קו זה כבסיס לדיונים. קו ההסכם מדצמבר 1920 נקבע ואושר, אולם לא סומן על מפה כלשהי. כדי להקל ככל האפשר על תושבי האיזור כתוצאה מהעברת קו גבול באיזור מיושב הציע ניוקומב להעביר את הקו לאורך גבולות שטחי העיבוד והמרעה של כפרי האיזור והשבטים הבדווים אשר חיו בשטח, אפילו יהיה צורך לשנות את הקו המוסכם. כל שינוי טריטוריאלי, שעלול היה להיווצר כתוצאה מהחלטה זאת היה אמור להיות מאוזן על־ידי העברות שטחים משני צידי הקו. לדעת ניוקומב, לא היתה כל בעיה ממשית בקטע שבין ראש־הנקרה לבין הבניאס, אולם בין הבניאס לבין הכינרת עבר קו ההסכם דרך שטחי האמיר מחמוד אל־פעור, ראש שבט ערב אל־פדל, שבט בדווי מיושב למחצה שהיה בעל קרקעות ובעל השפעה גדולה באיזור. לטענת ניוקומב, אסור היה ליצור מצב בו השבט ישרת שתי מדינות, ולכן הוא הציע, כי שטחי האמיר יישארו כיחידה אחת בשטח צרפתי או בשטח בריטי. כך תיווצרנה שתי אפשרויות: האחת תייצב את הגבול מערבית לקו ההסכם על המקור המזרחי של החולה מהבניאס עד לירדן ולאורך הירדן עצמו עד לאגם הכינרת. תמורת שטח זה של רמת הגולן, שיישאר בידי סוריה, יש להעביר לארץ־ישראל את כל אגם הכינרת (שנחצה כזכור בהסכם 1920) וכן את כל השטח לאורך הגדה המזרחית של הכינרת, מנחל צמח (ודי אל־קַוַאסַה) לכפר צמח. שטח זה היה שייך לסר עבאס, בהאי תושב חיפה. כמו־כן תקבל ארץ־ישראל שטח באגן החצבני, וסוריה תקבל זכויות דיג באגם הכינרת. האפשרות האחרת היתה להעתיק את קו הגבול מזרחה, כך שכל שטחי האמיר ייכללו בארץ ישראל, מלבד קונייטרה, כפרים נוספים וכן כביש קונייטרה – צור שבכל מקרה אמור היה להישאר בשטח הצרפתי. בתמורה לכך תקבל סוריה שטחים מדרום למסילת־הברזל באיזור מזריב ודרעה וכן שטח גדול מדרום לקו סייקס־פיקו, ממזרח לנציבין.

ניוקומב, שראה את תפקידו ראייה רחבה ולא טכנית בלבד, אף הציע לדרוש מהצרפתים להשאיר את הכפר צמח ואת התחנה שלידו בשטחה של ארץ־ישראל, שלא כפי שכתוב בהסכם, וכמו־כן דרש להשאיר את מסילת־הברזל ואת המזח בצמח בבעלות משותפת. עוד דרש ניוקומב להעתיק את נקודת הסיום של הקו מצמח לאל־חמה, שלטענתו היתה הגבול הטבעי וההסטורי של אדמות האיזור. אל־חמה אמורה היתה להישאר בארץ־ישראל, כדי שיהיה לאפשר לבנות מפעלי השקיה שיזרימו את מי הירמוך לעמק הירדן. במקביל לפעולתו של ניוקומב התכוננו גם הצרפתים לסימון קו הגבול. בהוראות שנתן עוזר הנציב העליון הצרפתי למשלחתו קבע, כי שתי הבעיות העיקריות הן השארת הדרך מקונייטרה ללבנון בידיים צרפתיות ומתן מלוא זכויות המים לארץ־ישראל. על־פי בדיקותיו של הגנרל גוּרוֹ, שמונה להיות הנציב העליון הצרפתי בסוריה, עבר הקו של הסכם 1920, בקטע שבין ראש־הנקרה לביו מטולה, דרך אדמותיהם של הכפרים הבאים: עלמה אל־שעב, רַמיָה, עיטה אל־שעב, רומיש, סַמוּגַלִיֶה, קטמון, יארון, עַיטַרוּן ועדיסה בלבנון, ובצד הארץ־ישראלי דרך אדמות הכפרים: בַּסה, יוֹרדַת, אידמית, טַרביחה, פַסוּטה, סאסע, כפר בירעם, מלכיה, קדש, בַּלדָיה והוּנין. לדעת גוּרוֹ, רצוי היה לקבל את עצתו של ניוקומב ולהקל על הכפרים ככל האפשר. מבין הכפרים שהוזכרו לעיל – שישה מכפרי ארץ־ישראל היו מתואלים (מוסלמים שיעים); שלטונות המנדט הצרפתי רצו להימנע מניתוק בין הרוב השיעי בדרום לבנון לבין כפרים אלו, ולכן ביקש גורו לבדוק את האפשרות להעביר את הכפרים האלו ללבנון, אף שמבצע זה היה אמור להיות מסובך ובניגוד להסכם הכתוב. גורו אף טען, כי העברה זאת תיטיב גם את מצבם של הכפרים הסמוכים, ולדעתו המושל של איזור הצפון הסכים לגישה הזאת. דרישה נוספת של גורו היתה להשאיר בתחומי סוריה את הדרך, העוברת מצפון למטולה, מבניאס לסַרידָה במזרח ולקְליעה במערב. הצרפתים ביקשו למתוח לאורכה של הדרך הזאת קו טלגרף, אף־על־פי שקו זה ינתק את האדמות הצפוניות של תושבי מטולה מהכפר. מעיין הבניאס והנחל היוצא ממנו אמורים היו להישאר בתחומי ארץ־ישראל, והכפר עצמו – בתחומי סוריה. גורו המליץ להסכים לאפשרות הראשונה של ניוקומב באשר לגורל שטחי האמיר פעור, כלומר – להשאיר את השטחים בריבונות סורית־צרפתית עד לירדן. מתוך שהכיר גורו את תוכניותיו של רוטנברג והושפע מהן, הוא נטה להעביר את קו הגבול לאורך הירדן, כך שאפשר יהיה לבצע את כל העבודות ההידראוליות בתוך תחומי ארץ־ישראל בגדה השמאלית (המזרחית) של הנהר. כך יעבור הקו במרחק של 10 מ' מגדת הנהר ומגדת אגם הכינרת. אדמות עבאס אפנדי, אדמות צמח ואדמות אל־חמה תישארנה גם הן בארץ־ישראל תוך שמירת זכויות השיט והדיג של תושבי סוריה באגם הכינרת. גורו הבין את הצורך בהעברת איזור אל־חמה לארץ־ישראל בשל האפשרות להעביר תעלת השקיה מהירמוך לירדן.

נראה, איפוא, כי הצדדים הסכימו ביניהם על כל הבעיות השנויות במחלוקת עוד לפני היציאה המשותפת לשטח. הלחץ הציוני המתמיד בנושא פיתוחה של ארץ־ישראל והצורך במירב המים לפיתוח זה נתן את אותותיו גם בשלב זה של הדיונים, והצרפתים הם אלו שהיו אמורים להיות הצד שיתן את כל השטחים לביצוע התוכניות האלו.

המשלחות יצאו לדרכן ב־24 ביוני 1921 מלוות ב־30 חיילים סנגליים, בשוטרים סורים אחדים ורק בשישה שוטרים ארץ־ישראלים. פעולת הסימון בשטח שהחלה בראש־הנקרה, התנהלה במהירות וללא כל בעיות, ולאחר שבועיים, ב־8 ביולי 1921, הגיעה המשלחת לצמח, לאחר שסימנה את הקו מראש־הנקרה דרך מטולה, בניאס, הירדן ואגם החולה. סימון קו הגבול נעשה על־ידי הקמת גלי אבנים (שכונו עמודי גבול, Boundary Pillars) במקומות מתאימים, כך שכל גל אבנים נצפה בקו ראייה ישיר משני עבריו. הסימון נעשה בהתאם להסכמה שבין גורו לבין ניוקומב. הוועדה ניסתה לעמוד בקביעתה על כך שהגבול לא יפגע באדמות של כפרים. מכיוון שלא היו בנמצא מפות של בעלויות על הקרקע, רואיינו ראשי הכפרים משני צדי הקו המיועד, וקו הגבול הועבר על־פי ההסכמות שהושגו במפגשים אלה. קו 1920 הקשה על בעלי הקרקע ועל השליטים המקומיים, כאמל ביי אל־סעד, ראש המתואלים, והאמיר מחמוד אל־פעור מקונייטרה, וכן הוא לא סיפק את רצונם של היושבים בעמק מרג’־עיון. ניוקומב טען, כי ‘הקו הנוכחי מספק את רצון כולם, אך ייתכן שאינו מספק את רצונם של היהודים יושבי מטולה. לרוע המזל, נציגיהם לא היו במקום, כאשר הוועדה עברה באיזור, ולא היה עם מי להתייעץ’. סיבה זאת ומיקומה של הדרך בין קונייטרה לבין צור מצפון ובסמוך מאוד לבתיה הצפוניים של מטולה, גרמו לכך שקרקעותיהם של בני מטולה בעמק מרג’־עיון תישארנה מחוץ לגבולותיה של ארץ־ישראל, בניגוד לקביעה הכללית, אולם כפי שנראה לא היה זה מקרה יוצא דופן.

הגבול סומן בפירוט בשטח, אבל כאשר תיאר ניוקומב את קו הגבול עד למטולה הוא נעצר וטען כי אין לסכם את נושא הגבול, ואין לעסוק בהעברת כפרים (כפי שהתחייב המצב בשטח ממזרח לירדן) עד שלא ייושב עניין אגם החולה וסביבתו. על־פי דרישתו של ניוקומב הובא עניין זה לדיון פנימי בריטי מחודש, והדיון מנע השגת הסכם מוקדם ומהיר בנושא קו הגבול בצפון.

ב. הצעות לשינוי קו ה גבול וסימונו הסופי    🔗

ניוקומב, שהיה מעורב בעבר במגעים מדיניים ובמגעים צבאיים, לא הסתפק בתפקידו כמסמן טכני של הגבול, אלא רצה להטביע את חותמו באיזור וליצור קו גבול חדש לחלוטין. כבר ברעיונותיו בעניין שטחי האמיר אל־פעור הראה ניוקומב נטייה ליוזמה ולעצמאות, וכן קיים דיונים על דעת עצמו עם הצרפתים ועם האמיר. סביר להניח, כי בעקבות לחצו של ניוקומב החליט האמיר להישאר בשטח הצרפתי, אף שנטה יותר לצד הבריטי, כיוון שראה בצרפתים כובש זר, אולם הוא לא רצה, שאדמותיו תישארנה בשטח בו עתידה לקום מדינה ציונית. נטיותיו האנטי־ציוניות של ניוקומב נתגלו גם בפרשת הקרקעות של מטולה, ואילו עתה – לאחר סיום עבודת הסימון בשטח ולפני חתימת ההסכם הסופי – העלה האיש הצעה מהפכנית: על־פי הצעתו, היתה אמורה ארץ־ישראל לוותר על כל ‘אצבע הגליל’ ולהעביר את קו הגבול ‘מקדש שתישאר בתחומי ארץ־ישראל לנקודה מדרום לנבי־יושע ובקו ישר מתל זה מזרחה בצורה שקו הגבול יקיף את אגם החולה ואחר ימשיך דרומה’. תמורת הוויתור על השטח שמצפון לקו זה קיווה ניוקומב להעביר את כל עמק הירמוך לשליטה בריטית, כולל מסילת־הברזל בין צמח לדרעה, וזאת תוך ניצול כל מי הצפון בידי חברה בריטית־צרפתית משותפת. ניוקומב נימק את הצעתו בטעמים אסטרטגיים: לדעתו, גבול הצפון המוסכם לא היה נוח להגנה, וצרכיה של בריטניה תבעו שליטה על המסילה בעמק הירמוך.

הנציב העליון בארץ־ישראל, הרברט סמואל, לא יכול היה, כמובן, לקבל ההצעה הזאת, אך משום מה, בניגוד גמור לפעילותו הנמרצת בעת הדיונים לקראת הסכם 1920, חשש גם להביע דעה נמרצת כנגדה. ייתכן שמאורעות מאי 1921 פגעו באמונתו של סמואל בעתידה הפוליטי של ארץ־ישראל, ולכן הוא העביר את הצעתו של ניוקומב ללונדון בצירוף הערה שהוא – סמואל – אינו יכול להחליט בעניין, מכיוון שמושל איזור הצפון הנרי קוקס ופנחס רוטנברג שכל התוכנית לשימוש במים בצפון קשורה היתה אליו, נמצאו בלונדון. משרד החוץ הבריטי, אליו הועברה ההצעה, דחה אותה מיד בשל הטענה כי קו זה מוציא את ‘דן’ ההסטורית מתחומי ארץ־ישראל, וכמו־כן הוא מוציא ממנה את איזור הביצות שמצפון לאגם החולה, איזור שתוכנן לייבוש ולהפרחה בידי התנועה הציונית. משרד המושבות, שהיה אחראי לארץ־ישראל, הצטרף לדעה זאת, דחה את היסוסיו של סמואל, ודרש בכל תוקף לא להתייחס לדעותיו של ניוקומב ולעמוד על הקו המקורי של ההסכם. אנשי משרד המושבות טענו גם הם, שבביצות החולה אפשר יהיה ליישב כשלושים אלף עד ארבעים אלף יהודים, ואין להניח, כי הציונים יוותרו על שטח זה כמו גם על נהר הבניאס, הנחוץ להם לשם מימוש תוכניותיו של רוטנברג. התנועה הציונית, שקיבלה גם עתה דיווח מלא על הצעותיו של ניוקומב, הזדרזה לצאת כנגד כל שינוי לרעתה בארץ־ישראל, ובשלב זה החליפה את המאבק למען מי הליטאני (שנסתיים בכישלון עם חתימת הסכם 1920) במאבק על ייבוש ביצות החולה ועל הקמת פרוייקט הענק של רוטנברג לניצול מי האיזור לבניית תחנות כוח הידרו־אלקטריות. משרד החוץ ומשרד המושבות קיבלו את הטענות הציוניות, אולם דווקא משרד המלחמה, שעמד בשנים 1920־1919 מאחורי כל תוכנית ציונית, העביר עתה את תמיכתו להצעתו של ניוקומב. לטענת משרד המלחמה, שאפו מומחיו להגיע כל הזמן ל’קו דוּויל', אך הקו של הסכם 1920 לא היה נוח מבחינה צבאית, ולכן הם תמכו בהצעתו של ניוקומב, שעתידה היתה לשחררם ממעמסה נכבדה בשמירה על קו גבול קשה. כדי לחזק את טענותיהם מסרו מומחי משרד המלחמה, כי לא יקציבו כל חיילים בריטיים לשמירה על גבול הצפון, ואם יהיה צורך, יוקצו רק ז’נדרמים מקומיים לתפקיד הזה. משרד המושבות לא קיבל את הטענה הזאת בנימוק שההכרח הצבאי איננו משכנע בכל הנוגע לגבול הצפון של ארץ־ישראל ובשאלה זאת חשובים רק הנימוקים הכלכליים והפוליטיים. הנציב העליון של ארץ־ישראל התאים את עצמו לדעה זאת וקבע כי ‘הפיתוח הכלכלי הינו כבד משקל יותר מהבעיה הצבאית והמשטרתית בהווה בכל הנוגע לאיזור שמצפון לאגם החולה. קו ניוקומב מחלק את האדמות לשניים. הצרפתים רוצים כביש מבניאס לצידון, כביש העוקף את מטולה, אך כביש כזה לא קיים, ויש לסלול אותו. הצרפתים מוכנים להסדר הגבול, אם הבריטים יסללו את הכביש, שמחירו כ־400 ליש"ט, ומוצע בזאת לחכות למומחי ההשקיה לפני הקביעה הסופית של הגבול’. משרד המושבות שוכנע והדגיש, כי לא תהיה כל תזוזה ממשית מההסכם, שנחתם בשנת 1920, אך הגבול לא יסומן לפני שתישמע חוות־דעתו של רוטנברג וכן חוות־דעתם של שניים מהפקידים הבכירים של משרד המושבות – ורנון והרברט יאנג – ששהו בתקופה זאת במזרח התיכון. סמואל התנגד למנוי רשמי של פנחס רוטנברג כנציג בריטי לבעיות המים, מתוך שחשש לבעיות עם הצרפתים ועם הערבים, ולכן הציע את הגנרל גרנט, מנהל המחלקה הארץ־ישראלית לעבודות ציבוריות, כנציג רשמי ואת רוטנברג – כעוזרו.

משרד המושבות קיבל את העמדה הזאת. בינתיים נקט סמואל יוזמה מקומית, וביקש לשלוח נציגות בריטית כדי שזאת תשלוט על מטולה, ותגבה מיסים במקום, ועל־ידי כך תפגין ריבונותה בשטח, אולם משרד החוץ מנע את הפעולה הזאת כדי לא לגרום למשבר חדש.

ניוקומב הבלתי נלאה לא נסוג מהצעתו והעלה עוד נימוקים חדשים. לאחר שערך סקר בעבר־הירדן טען, כי ‘אי־אפשר להעביר מסילת־ברזל דרך ואדי־זרקא [נחל יבוק] כך שנשארה רק מסילת הירמוך, ולכן קו הגבול צריך לעבור מצפון לדרעה ולמזריב’. דעותיו הפוליטיות של ניוקומב לא נשתנו והוא טען עוד, כי דעתו איננה מתקבלת רק משום שרוטנברג מתנגד לה, ואותו רוטנברג איננו בריטי ואיננו אלטרואיסט, הדוגל בעזר לציבור, ולא ברור לו (לניוקומב) איזה עמדה יש לרוטנברג בנושא. משרד המושבות הבריטי השאיר את העניין כולו לדיון בין האנשים בשטח – רוטנברג, סמואל וניוקומב – ונציגי משרד המושבות. נציגים אלו נפגשו עם ניוקומב, ויאנג סיכם את הדיון בהערה כי 'דן עם ניוקומב בעניין הגבול. ניוקומב עושה את הכול למען האינטרסים הבריטיים, אך הוא לא תפס שבזמן הזה האינטרסים הבריטיים כוללים את הצלחת התוכנית הציונית' (הדגשה שלי, ג"ב).

הרברט סמואל, שבמשך כל הדיונים גילה עמדה פסיבית ולא עמד כלל על צרכיה של ארץ־ישראל, ביקש ממשרד המושבות להכתיב תזכיר ברוח זאת לניוקומב, והדבר אכן נעשה תוך בקשה להשיג הסכמה לכביש שייסלל בין בניאס לבין מטולה על חשבון המשתמשים במים (הציונים). בינתיים הוחלט לדחות את חתימת ההסכם על סימון הגבול, והכול חיכו לדין־וחשבון של גרנט ושל רוטנברג. אותו דין־וחשבון הוכן בשיתוף־פעולה מלא עם הצרפתים, אשר שאפו גם הם להסדר מהיר באיזור. בדין־וחשבון, שהוצג בנובמבר 1921, הודגש הצורך שיש לארץ־ישראל בכל מי הירדן, דבר שבהסכם 1920 לא ניתן לו פתרון. לפי דו“ח גרנט־רוטנברג, הסכימו הצרפתים להרחיק את הגבול צפונה ומזרחה, כדי לאפשר בניית סכרים וגשרים הנחוצים לתוכנית רוטנברג על הנהרות חצבאני ובניאס. עוד סוכם, כי קו הגבול יעבור ממזרח לירדן, כדי לאפשר חפירת תעלת מים לאורכו. קו הגבול אמור היה להיות ממוקם כ־20 מ' מעל לתעלה, לאורך קו הגובה 175 מ' בקטע שבין הבניאס לבין החולה ולאורך קו הגובה 35 מ' בקטע בין החולה לביו הכינרת. עוד נטען בדו”ח, כי ‘לצרפתים יש בעיית הכבוד, ולאנגלים – בעיית המים’. גרנט ורוטנברג נתנו את דעתם גם לבעיית הדרך בין בניאס לבין צור. לטענתם, אומנם מסומנת דרך כזאת במפת ה־P.E.F. אך למעשה זוהי דרך עפר קשה ביותר למעבר, בשל העדר גשר על החצבאני, ואין אפשרות לנוע בדרך זאת מן הבניאס לחוף הים בעונת החורף והאביב. בדו“ח הוצע, שממשלת בריטניה תבנה גשר מעל נהר החצבאני, ואז יוסט הגבול עד אליו – צפונה יותר מהרשום בהסכם. בכל מקרה, המחברים ציינו את הסכמתם לדעותיו של ניוקומב, כי גבול הצפון העתידי אינו בטוח דיו הן מבחינת הספקת המים והן מבחינת האוכלוסייה שתשב שם בעתיד, אך הם לא קיבלו את הצעותיו לשינוי מיקומו של קו הגבול. לטענתם, שגשוג האיזור ימשוך בדווים ויהיה קשה להגן עליו, ולכן רק קו גבול מזרחי יותר, שיעבור לרגלי רמת הגולן, ויכלול את הכפר בניאס ואת מעיינותיו יוכל לפתור את הבעיה הזאת. מומחים העריכו, כי בניית הגשר וסלילת הכביש תעלינה כ־5,000 ליש”ט, אך ההכנסות הצפויות מהאיזור היו יכולות לכסות במהירות את הסכום הזה. המלצה נוספת בדו“ח היתה שכל השטחים שמצפון לקו הגבול – שטחים שתוכנית רוטנברג נזקקת להם – יהיו אקס־טריטוריאליים. סמואל צירף לדו”ח המפורט את דעתו, כי ההוצאות הכרוכות בסלילת הכביש ובבניית גשר צריכות לחול על רוטנברג עצמו, ובכל מקרה ברור, כי הצרפתים אינם מוכנים לוותר על הבניאס והם דורשים שינויים בקו הגבול, השינויים הללו היו באיזור הר הדרוזים, וסמואל טען, שהוא מוכן לוותר על כל דריסת רגל בהר זה תמורת קו שיעבור ממזרח לאגם הכינרת.

הרעיון הזה העביר את הדיון מאיזור ‘אצבע הגליל’ לאיזור הירמוך – מזרחית לאל־חמה. כל הבעיות הקשורות בקטע המערבי נפתרו, אולם נשארה עדיין פתוחה שאלת עמק הירמוך. בסופו של עניין, לאחר קביעת קו הגבול המזרחי בין עבר־הירדן לבין ארץ־ישראל בספטמבר 1922 (ראה להלן בפרק הבא), לא היתה כל משמעות עבור ארץ־ישראל לקבוע את קו הגבול ממזרח לאל־חמה; בעת הנדונה עדיין לא סוכם עניין קו גבול המזרחי, והמתדיינים השונים לא ראו כל הבדל בדיונים על מיקום הקו ממזרח וממערב לאל־חמה. שנה קודם לכן, בנובמבר 1920, הציע סמואל לוותר על המורדות הדרומיים והמערביים של הר הדרוזים, מתוך שלא רצה להיות מטופל באוכלוסייה בעייתית זאת. עתה העלה גם ניוקומב הצעה דומה. הקולונל לורנס ‘איש ערב’, שהועסק על־ידי משרד המושבות, טען שההצעות לקו הגבול ממזרח לאל־חמה אינן טובות, משום שהן פוגעות בזכויותיה של עבר־הירדן (שנשלטה באותה עת בידי עבדאללה, בנו של השריף חוסיין ממכה). כמו־כן טען לורנס, כי יהיה זה ויתור גדול מדי על אדמה טובה. סמואל היה מוכן לתת לצרפתים את כל הר הדרוזים תמורת השטח שממזרח לכינרת, וזאת בניגוד להצעתו של ניוקומב, אשר תמך במתן הר הדרוזים תמורת שליטה בריטית בעמק הירמוך. משרד המושבות, שקיבל את דעתו של לורנס, דחה את הוויתור על הר הדרוזים בטענה שאיזור זה שווה יותר מהאיזור שממזרח לכינרת, ואם יעובד בידי הציונים, יהיה פורה ביותר. כמו כן התנגד משרד המושבות לכל רעיון אקס־טריטוריאלי, כפי שהוצע בדו"ח רוטנברג־גרנט. סמואל השיג את הסכמתו של הגנרל גוּרוֹ לכל השינויים שהציע בקו, אולם משרד המושבות דחה את הרעיון, ומנע השגת הסכם לכל אורכו של קו הגבול – מהים התיכון ועד המדבר. הבעיה התמקדה בעמק הירמוך, בו התנגשו אינטרסים אימפריאליים בריטיים (צינור נפט וקו מסילת־ברזל עתידיים) בתוכניות הפיתוח של רוטנברג בצפון. הצד הצרפתי היה מוכן לוויתורים בצפון, אך השלטונות הבריטים בשטח ניסו להשיג יתרונות טריטוריאליים גם באיזור שמדרום לירמוך. במשרד המושבות הבריטי לחצו לסכם את העניין משום שלדעתם הטיפול בו נמשך כבר זמן רב מעבר למשוער.

שנת 1921 הסתיימה, איפוא, ללא כל סיכום, ונראה היה שחל קיפאון בשיחות בשל נקודות שלא היה אפשר היה לישבן במקום (וכנראה גם לא בפריס ובלונדון). הדיפלומט הצרפתי דה־קריס, שהיה מעורב בשלב הקודם של השיחות, הציע לחתום על הסכם גבול ביחס לקטע מהים התיכון ועד אל־חמה ולהשאיר את הדרך מטולה־בניאס לדיון מאוחר יותר. כמו־כן הציע דה־קריס להקים ועדה מיוחדת לדיון בגבולות ממזרח לאל־חמה. הצעה זאת נדחתה, אולם בסופו של דבר, כפי שאירע שנה וחצי קודם לכן, קיבלו הכול את הרעיון הצרפתי, וההסכם הסופי דמה בפרטיו להצעה הצרפתית. בינתיים הועלתה לדיון עוד סוגייה – באשר למספר רצועות קרקע ממזרח לירדן, שנועדו להבטיח את חפירת התעלות בעבור תוכניות הפיתוח של רוטנברג. הצרפתים, שקיבלו בתחילה את הדרישה, לא הסכימו מאוחר יותר לאשר אותה, וניוקומב סירב לחתום על ההסכם בטענה ש’אי אפשר לחתום על הסכם שאיננו מוסכם על שני הצדדים‘. ב־20 בינואר 1922 הושג בשטח הסכם על מיקומו של הקו שממזרח לירדן, כך שהדרך בין בניאס לבין מטולה תהיה, למעשה, הגבול, אך קטע זה יהיה פתוח לדיון סופי, ומדרום לבניאס יעבור הקו:’ 1. ממזרח לחולה, מעל תל אל־קאדי, כדי שיהיה אפשר לחפור תעלה משם לחולה לצורכי ניקוז; 2. במקום שהקו יעבור במרחק 10 מ' ממזרח לימת החולה הוא יעבור בגובה 10 מ' מעל פני הימה; 3. מגשר בנות־יעקב ודרומה קו הגבול יהיה בקו הגובה של הגשר כדי לאפשר בניית תעלת מים מהגשר ועד תל־רפיה. כך יינתנו לארץ־ישראל שלוש רצועות קרקע ממזרח לירדן: האחת ברוחב 1 ק“מ ובאורך 17 ק”מ, השנייה ברוחב של 200 מ' ובאורך 5 ק“מ, והשלישית ברוחב 300 מ' ובאורך 9 ק”מ לרגלי המצוק'. רצועות אלו היו חסרות ערך בעבור הצרפתים, והן נועדו רק לאפשר את ביצוע תוכניות הפיתוח של רוטנברג ואת ניקוז ביצות החולה. בשום שלב של הדיונים לא עמדו הצרפתים על דרישה לשליטה משותפת במי הירדן, ולכן גם לא היה צורך ברצועות קרקע אלו כדי להרחיקם ממנו. ועדת הגבולות חזרה והדגישה את עקרון ‘מתן זכויות דרכים לסוריה וזכויות מים לארץ ישראל’. ההסכם הסופי הושג בין הצדדים בשטח ב־3 בפברואר 1922 והכול היה מוכן לחתימה רשמית, אך כאן התערבה ממשלת צרפת, והקפיאה את כל הנושא מתוך תקווה מחודשת להשיג הסכם חדש. צעד זה נעשה לאחר חילופי גברי נוספים בממשלת צרפת, נפילת ממשלתו של ליגֶה וביטול חוזה־השלום עם תורכיה – חוזה סוור. בינתיים נתקבל נוסח המנדט הרשמי על ארץ־ישראל, נערך מפקד האוכלוסין, שכאמור לא כלל את ‘אצבע הגליל’, ורק 14 חודשים מאוחר יותר נתרצו הצרפתים, וב־7 במרס 1923 חתמו על ‘הסכם בין ממשלת הוד מלכותו לבין הממשלה הצרפתית באשר לקו הגבול בין סוריה לבין ארץ־ישראל – מהים התיכון ועד אל־חמה’. קו גבול זה סומן במפורט במפה שהיוותה חלק מההסכם, ושורטטה במיוחד בעבור הסכם הגבולות.

קו הגבול היה, למעשה, סדרה של קווים לאורך קטעי נוף ברורים, נחלים ורכסים ובעיקר היה סדרה של קווים ישרים בין 71 גלי אבנים. אלה הוצבו בשטח עוד בקיץ 1921, ומיקומם סומן במדוייק גם על־גבי המפה וגם בשטח. בנוסף לתיאור המדוייק של קו הגבול נכללו בהסכם כמה היתרים, שניתנו לכל צד. ממשלת ארץ־ישראל יכולה היתה לבנות סכר, שיגביה את פני המים באגם החולה ובאגם הכינרת, ובלבד שישולמו פיצויים מתאימים לאלה שקרקעותיהם יוצפו עקב העלייה בפני המים. בהסכם נקבע בצורה ברורה, כי קו הגבול בין שפך הירדן לכינרת ובין מעיינות הגופרית במֵסִיפֶר (מצפון לנוקייב) במקום בו מוצב סימן הגבול מס' 61, ימוקם בכל מקרה במקביל לחוף האגם ובמרחק 10 מטר משפת האגם. זכויות המים והדיג של תושבי סוריה ולבנון בירדן באגם החולה ובאגם הכינרת נשמרו, אף־על־פי ששטחים אלו היו בריבונות מוחלטת של ממשלת ארץ־ישראל. בעיית קטע המסילה שבין אל־חמה לבין צמח נפתרה על־ידי מתן היתר לצרפתים להשתמש בקטע זה, ואפילו להקים בצמח מזח משלהם.

ג. קו הגבול 1923־1920    🔗

קו 1923 שונה, איפוא, בפרטים עקרוניים אחדים מקו הגבול, שהוסכם עליו בשנת 1920, לאחר שהוברר כי לתועלת שני הצדדים, לרווחת האוכלוסייה בשטח ולמען ביצוע תוכניות פיתוח בעתיד, יש לשנות במקצת את ההסכם הזה.

בדין וחשבון מסכם,²²⁴ שהוכן בידי משרד המושבות הבריטי, נסקרו כל שלבי הסימון של קו הגבול, שחולק ל־5 חלקים:

בקטע הראשון – בין ראש־הנקרה לבין מטולה – נאמר כי הקו שנקבע חופף את הוראת ההסכם משנת 1920 ביחס להעברת הקו בין אגני ההיקוות של הנחלים השונים, אולם הוא מציין כי לא היה אפשר לאתר בשטח את נחל הורון (Huron) שבשטח ארץ־ישראל ואת נחל אל־עיון (Al Ayun) שבסוריה, אף שאלה הופיעו במפות ה־P.E.F.. מדרום למטולה עוקב קו הגבול אחר קו פרשת המים בין הליטאני לבין הירדן, וכך, למעשה, מציין הדו"ח, כי קו 1923 עוקב באופן כללי אחר קו 1920, וכל שינוי קטן שנעשה בו, נעשה על־מנת להצמיד אדמות כפרים אל הכפרים עצמם. הדיווח הזה היה נכון רק בחלקו. משה ברור הראה,²²⁵ שהשינוי בשטח היה משמעותי, וכלל שינויים בולטים במיקום קו הגבול. עיקר השינוי נעשה באיזור הכפר הארץ־ישראלי סאסא, שאדמותיו השתרעו הרחק צפונה מעבר לקו 1920. משרטטי קו 1923 החזירו לכפר את רוב אדמותיו, ובכך ‘חתכו’ את ‘הבטן’ שהקו יצר לכיוון ארץ־ישראל. כפיצוי הועברו ללבנון שטחים אחדים – בעיקר של הכפרים הלבנוניים בַּלידָה (ממזרח ליפתח), מארון א־ראס, עיישה א־שעב ורַמיָה (מצפון לשתולה). עוד שינוי משמעותי נעשה במוצא הקו לים התיכון: קו הגבול הועתק לרכס ראש־הנקרה כך שהנמל של ראש־הנקרה נשאר בתחומי ארץ־ישראל בניגוד לניסוח המפורש שבהסכם 1920.

בקטע הגבול השני – בין בניאס לבין מטולה – השאיר קו הגבול את דרך העפר שבין מטולה לבין הכפר בניאס בידי הסורים, ובכך שוב עוקב הסכם 1923 אחר הסכם 1920. מעיין הבניאס נותק משטחה של ארץ־ישראל בעוד שמעיין הדן נשאר בשטחה. החלטה זאת נתקבלה כדי לאפשר לתושבי הכפר בניאס, שנשאר בשטח הצרפתי כיוון שהדרך בין קונייטרה לבין ים התיכון עברה דרכו, להשתמש במי המעיין. קו הגבול נקבע במרחק כמה מאות מטרים ממוצא המים כך שהמים שלא יהיו בשימוש אנשי הכפר, יהיו בריבונותה של ארץ־ישראל. בהסכם נקבע אומנם כי ‘הממשלה הבריטית תהיה רשאית להעלות מחדש את השאלה לגבי מיקומו המדוייק של קו הגבול בין הכפר בניאס לבין מטולה בתנאים שיוסכם עליהם בין הממשלות הנוגעות בדבר בכל הנוגע לקביעתו של כביש צפוני יותר בין שתי נקודות אלו כקו הגבול הסופי’. כך – במובלע – ניתנה אפשרות לארץ־ישראל לדרוש את מעיין הבניאס, אך למעשה לא נעשה דבר בנושא במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל. ראוי לציין כי בקטע זה ‘הפסידה’ ארץ־ישראל, בנוסף למעיין הבניאס, כל שליטה על הנהר השלישי במקורות הירדן, נהר החצבאני. במבט במפה – וגם לאחר סיורים בשטח – נראה היה לכל העוסקים במלאכה, כי מקורותיו של נהר זה, המספק כמות גדולה של מים לנהר הירדן, נמצאים צפונה הרחק ממטולה – מצפון לעיירה חצבייה. בשל ריחוקם של מקורות אלו ממטולה לא עמדו אנשי התנועה הציונית – והבריטים איתם – על הכללתו של נהר החצבאני בתחומיה של ארץ־ישראל, וזאת לאחר שנסוגו מתביעתם לגבי נהר הליטאני. בשנים האחרונות, עם אחיזתה של ישראל בכפר ע’גר שממזרח לנהר החצבאני, התברר כי עיקר המים הזורמים בנהר נובעים במעיינות עין אל־ואזני שמדרום־מזרח למטולה, ועל־נקלה אפשר היה להעביר את קו הגבול כך שגם עיקר מי החצבאני יהיה תחת ריבונותה של ארץ־ישראל. אי הכרת המערכת ההידרולוגית מנע, איפוא, קביעת קו גבול, שלא היה פוגע בכל עיקרון של תיחום קו הגבול.

בקטע הגבול השלישי – בין הכפר בניאס לבין אגם הכינרת – מציין הדו"ח את השינוי הממשי שבין ‘קו 1920’ לבין הקו שהוסכם עליו בשטח בשנת 1923, בעיקר בשל הצורך למנוע את חציית אדמת האמיר אל־פעור על־ידי קו גבול בין־לאומי. כתוצאה משינוי זה איבדה ארץ־ישראל כל מאחז ברמת הגולן. גבולה הועתק מערבה, עד נהר הירדן. עם זאת, על־פי החלוקה הזאת החזיקה ארץ־ישראל בכל נהר הירדן.

הקטע הרביעי נמשך מצפון הכינרת ועד למקום המפגש של הירדן עם נהר הירמוך. גם כאן נעשה שינוי מהותי בקו הגבול. קו 1923 השאיר בתחומיה של ארץ־ישראל את כל הכינרת וכן שטח ממזרח לה ובו הכפרים נוקייב, סמרה ועין־ג’יב, העיירה צמח וכל העמק שממזרח לה. לדעת מחברי הדו"ח הושגה בכך האפשרות לפקח על הפעילות באגם (דיג, שיט, מסחר) והוסכם כי הכינרת תהיה כולה בריבונות אחת, אפשר יהיה לגבות בה מכס, ואפשר יהיה להקים סכר במקום בו עוזב הירדן את אגם הכינרת. החלוקה הזאת השאירה את אדמות עבס אפנדי בארץ־ישראל וכך הוחזרו שטחים תמורת שטחי האמיר פעור ברמת הגולן. בבדיקת מפות מהתקופה העות’מאנית עולה כי קו הגבול באיזור הכינרת חפף במידה רבה את תיחום השטח העות’מאני. בעוד שהשטחים בצפון־מזרח הכינרת היו שייכים לנפת קוניטרה הרי שהשטחים בדרום־מזרח הכינרת היו חלק מנפת טבריה וכך נשארו בתחומי ארץ־ישראל.

בקטע החמישי – בעמק הירמוך – חל שינוי מהותי: הקו ‘נע’ צפונה, וכל העמק עד לאל־חמה נכלל בשטחה של ארץ־ישראל. כך ניתנה אפשרות לבניית תעלת מים להובלת מי הירמוך מאל־חמה לאגם הכינרת לצורכי השקיה ולצורכי התוכנית ההידרו־אלקטרית של רוטנברג. כמו־כן שטחים השייכים לתושבי ארץ־ישראל נותרו על־פי חלוקה זאת ברשותם.

הסכם מרס 1923 קבע סופית את מיקומו של קו הגבול הבין־לאומי היחיד של ארץ־ישראל – קו הגבול הצפוני. קו זה הותווה כתוצאה מדיונים מדיניים בין שתי מדינות ריבוניות, וקביעתו לוותה במשא־ומתן פוליטי ארוך ומיגע, נראה כי כל אחד משלושת הגורמים המדיניים, שהשתתפו בתהליך, זכה לכך שחלק מדרישותיו התקבלו, וחלק אחר – נדחה. הצרפתים שאפו להגיע לקו סייקס־פיקו, ואכן – בקטע שממזרח לאל־חמה, לאורך הירמוך ובמדבר הסורי – הם זכו בכך. לעומת זאת – הגבול ממערב לירדן הועתק צפונה לתוך השטח שהצרפתים ראו אותו כשטחם. מצבם של הבריטים היה מורכב יותר: מיקומו של גבול הצפון בארץ־ישראל לא היה משמעותי בעבור בריטניה, והאינטרסים האימפריאליים שלה חייבוה להתרכז בעמק הירמוך דווקא. כל פעילותם של הבריטים למען הסטת גבולה של ארץ־ישראל צפונה היתה, למעשה, מאבק למען השגת יעדים ציוניים, ומאבק זה למען התנועה הציונית כמעט שהביא ליריבות בין צרפת לבין בריטניה, שהיו בעלות־הברית הראשיות במלחמה שנסתיימה זה עתה. בסופו של דבר מצאו הבריטים את עצמם ‘דוחפים’ את הקטע המערבי של קו הגבול צפונה ככל האפשר, במגמה להבטיח לארץ־ישראל היהודית אפשרויות של פיתוח כלכלי בעבור מתיישבים יהודיים, שעתידים היו להגיע לכאן. באיזור בו היו הבריטים מעוניינים יותר – בעמק הירמוך – לא השיגו הבריטים את כל מה שרצו. מסילת צמח־דרעה עברה אומנם בחלקה בשטח המנדט הבריטי, אך מאל־חמה ומזרחה עברה בתחום הצרפתי, וכך התנועה ברכבת בין שני חלקי המנדט הבריטי – ארץ־ישראל ועבר־הירדן – נעשתה תלויה ברצונם הטוב של הצרפתים. אנשי הצבא לא קיבלו את הגבול האסטרטגי שרצו בו וגם המדינאים לא השיגו את קו הליטאני, ונאלצו להסתפק בקו פשרה.

התנועה הציונית ראתה את עצמה כנפגעת ביותר ממיקומו הסופי של קו הגבול הצפוני בארץ־ישראל (כמו שראתה את עצמה נפגעת בכל קביעת גבול אחרת). ניתוקה של ארץ־ישראל ממי הליטאני ומאזורי גידול החיטה ברמת הגולן נראה כפוגע בכל תוכניות הפיתוח של ארץ־ישראל, וכל תזוזה מקו הגבול, שהוצע מטעם מנהיגות התנועה, נראתה כוויתור על חלקים מארץ־ישראל. בדיעבד לא נוצלו במשך כל תקופת המנדט היתרונות שהשיג הקו המצומצם יותר, וכל הנימוקים שהועלו לא באו לידי מימוש. ביצות החולה לא יובשו, בעיקר בשל בעיות משפטיות הקשורות בזיכיון והעלות הכרוכה במפעל, בשטח שמצפון לקו סייקס־פיקו לא התבצעה התיישבות יהודית גדולת ממדים ורק מאוחר יותר, בסוף שנות השלושים, עלו על הקרקע יישובים מעטים בצפון העמק. תוכנית ההשקיה של הארץ לא בוצעה אף היא, ואילו תוכניתו של רוטנברג בוצעה רק בחלקה, ולא נשענה באופן ישיר על מערכות המים של הירדן הצפוני ושל אגם הכינרת. רק מדינת־ישראל נהנתה, למעשה, מהיתרונות שהסכם הגבול הצפוני נתן לארץ־ישראל המנדטורית, כאשר ביצעה את ייבוש ביצות החולה, הקימה ישובים רבים באיזור ובנתה את המוביל הארצי. כזכור, אגם הכינרת כמאגר המרכזי לא היה ברשותה של ארץ־ישראל על־פי הסכם 1920.

שלושה אלמנטים עיקריים הביאו למיקום גבול הצפון של ארץ־ישראל במקום שנקבע. הנימוק המרכזי בשלב ‘ההקצאה’ היה ההסטורי־תנ"כי, והתבסס על הקביעה שארץ־ישראל משתרעת ‘בין דן לבין באר־שבע’. הצרפתים והבריטים, שקיבלו על עצמם להקים יחידה פוליטית־טריטוריאלית בארץ־ישראל, היו מודעים לעבר ההסטורי המפואר של הארץ, ותפיסה זאת הנחתה אותם באשר לתיחום השטח. מהרגע שנזרקה נוסחה זאת לחלל האוויר, ברור היה כי במערבה של ארץ־ישראל תחול תזוזה בקו סייקס־פיקו, ונראה כי גם לצרפתים ברורה היתה מלכתחילה עובדה זאת. כל רמז לקו סייקס־פיקו היה אמצעי לחץ יותר מאשר מטרה בפני עצמה, וכך כמעט מאליו – הועתק קו הגבול צפונה. הדיונים באשר למיקומה המדוייק של ‘דן’ היו בעלי משמעות מקומית בלבד. גם הכללתו של כל נהר הירדן בארץ־ישראל היתה פרי תפיסה זאת.

האלמנט השני, שהשפיע על מיקום קו הגבול הצפוני, היה הדרישה הציונית הקבועה והמתמידה לגבול כלכלי ולשליטה על המים בצפון הארץ. תביעה זאת, שהופנתה לכל הכיוונים, לא נשתנתה במשך כל תקופת המשא־ומתן, והיה בה כדי להשפיע על המתדיינים. לא כל המים הרצויים אכן הגיעו לארץ, אך הנסיונות השונים להבטיח את מירב המים לתוכניות ההשקיה והחשמול הם שהשאירו בתחומה של ארץ־ישראל את מעיין הדן, את הירדן המשותף, את אגם החולה וכל אגם הכינרת ואת חלק ממי הירמוך. התביעות הציוניות, שלא נשענו על העבר ההסטורי, אלא על העתיד הכלכלי, השפיעו על הרחקת הגבול צפונה ככל האפשר, עזרו לבריטים במאבקם, ושכנעו את הצרפתים לרכך את עמדתן בכל הנוגע לארץ־ישראל המערבית.

האלמנט השלישי בקביעת קו הגבול הצפוני היה נוף האיזור – היישובי והפיזי. תוואי נוף בולטים כקו פרשת המים בין הירדן לבין הליטאני או בין נחלים אחרים, קווי רכס בראש־הנקרה, ערוצי נחלים באיזור הגולן ובארץ־ישראל – כל אלה קבעו את תיחום השטח לפני סימונו. שלב ‘התיחום’ התבסס בעיקר על קווי נוף אלה, שקבעו בין השאר את חלוקת היישובים בין השטחים הבריטיים לבין השטחים הצרפתיים. המבנה היישובי עצמו השפיע על התיחום המדוייק של הקו, כאשר זה סומן בשטח. את האיתור המדוייק של קו הגבול קבעו שטחי מרעה, דרכים מקומיות ותחום השתרעות האדמות המעובדות יותר מאשר קווים פיזיים בשטח.

נראה כי האלמנט המדובר ביותר – הימצאותם של יישובים יהודיים ממזרח לכינרת ולירדן – מנע את הכללתם של אזורים אלה בתחום שמחוץ לארץ־ישראל. אולם, למעשה רק למטולה – היישוב היחיד שהן הצרפתים והן הבריטים הכירו כיישוב יהודי באיזור – היתה משמעות בתיחום המדוייק של קו הגבול. מטולה עצמה שוכנת ממזרח לקו פרשת המים בין הירדן לבין הליטאני, כך שבכל מקרה היתה נשארת בתחומיה של ארץ־ישראל, אך היא ממוקמת צפונית למעיינות הדן, ולכן אפשרית היתה גם קביעה אחרת. לאירועי תל־חי לא היתה כל השפעה על מיקומו של קו הגבול, וגם קיומה הרעוע של המושבה בני־יהודה – ממזרח לכינרת – ובעלות הברון רוטשילד על שטחים נרחבים בגולן לא הביאו להכללת שטחים אלו בתחומיה של ארץ־ישראל.

ד. מנהל קו הגבול    🔗

חתימת הסכם הגבולות ב־10 במרס 1923 סיימה באופן רשמי את פרק התוויית הגבול הצפוני של ארץ־ישראל, אולם לא היה בה כדי לסיים את הדיונים בנושא הגבול. כאשר מעבירים קו גבול באיזור מיושב ובעיקר כאשר קו הגבול עובר באיזור קשה לתנועה, בעל טופוגרפיה קשה וצמחייה רבה, עולות תמיד בעיות קשות באשר לסימון הקו ולשמירה על סימון זה לאורך זמן. עם חתימת ההסכם נראה היה כי צריך רק להעביר רשמית את השטחים שמעבר לקו ההפרדה הצבאי של 1919, ובכך תסתיים הבעיה. למעשה, נמשך תהליך זה כשנה, ורק באפריל 1924 יכולה היתה ארץ־ישראל לדווח על סיום הפעולה.

על אף הסימון המדוייק בשטח ועל־גבי המפה, נראה כי העבודה שנעשתה בשנת 1921 להגדרת מיקומו של קו הגבול הצפוני לא היתה מדוייקת לגמרי בשל חוסר דיוקים במפות שהיו בידי חברי הוועדה ובשל מדידות שונות שנערכו בעיקר לאורך הקו הטופוגרפי הקשה שבין ראש־הנקרה לבין מטולה. כל זמן שהחיים בשטח התנהלו ללא כל הפרעה לא ניכרה חשיבות מיוחדת למיקומו המדוייק של קו הגבול. הגדר שנמתחה לאורך הגבול הצפוני בשנת 1938 וכביש הצפון שנסלל בשנה זו (וראה בהמשך) מוקמו בהתאם לנוחות הטופוגרפית, והתרחקו מקו הגבול, כאשר היה בכך צורך, ואילו מדידות קדסטריות מדוייקות טרם הגיעו לשטח הררי וסבוך זה.

באוגוסט 1940, כשנה לאחר פרוץ מלחמת־העולם השנייה, אירעה תקרית באיזור שממזרח למטולה,²²⁶ והצדדים לא יכלו להחליט האם תקרית זאת בה היו מעורבים ערבים תושבי המקום וכוחות צרפתיים, קרתה בשטח ארץ־ישראל או בשטח הצרפתי. אירוע זה הביא לבדיקה מחודשת²²⁷ של קטע הגבול שמעמוד הגבול מס' 19 – ממזרח לכפר בירעם ועד עמוד הגבול מס' 40 – בסמוך לבניאס. הבדיקה הצרפתית־בריטית מצאה כי רוב עמודי הגבול נמצאו במקומם בלי שנפגעו, ומיקומם המדוייק אושר.²²⁸ עמוד הגבול מס' 26 לא נמצא בשטח, אך יסודות הבטון שלו זוהו, וסוכם על מיקומו המדוייק. עמוד הגבול מס' 35 נעלם כליל מהשטח, אך תיאורו בהסכם 1923 איפשר למקמו במדוייק מחדש. עם זאת – בבדיקה שנערכה בשטח נתגלה כי עמוד הגבול מס' 22 מוצב בנקודה המצויה כ־500 מטר מצפון־מערב למשטרת סלחה (יערה), אך הנקודה האמיתית (על־פי הסכם הגבולות משנת 1923) היתה צריכה להיות כ־400 מ' דרומית לה. לאחר 20 שנה של פעילות באיזור נוצרו בשטח מרכיבים גיאוגרפיים חדשים, והזזת עמוד הגבול למקומו הנכון היתה מעבירה ללבנון חלק מגדר גבול, חלק מכביש הצפון ואפילו פינה מהמבנה של משטרת סלחה. הצרפתים היו מוכנים להסכים להשארת העמוד במקומו (המוטעה), אך בתמורה לכך דרשו שעמוד הגבול מס' 33, שניצב כק"מ אחד דרומית־מערבית לכפר הונין, יוזז מזרחה, כך שדרך עפר המצויה בשטח תעבור כולה לתחום הצרפתי. הדרך הזאת לא היתה מסומנת במפות משנת 1923, אך סוקרי קו הגבול הסכימו להסדר זמני שלפיו ושאר עמוד הגבול 22 במקומו, וייקבע עמוד גבול חדש בנקודה מס' 33. במקביל לכך אמורים היו המדינאים להשיג הסכם רשמי בנושא אלא שהסכם מעין זה לא הושג, מאחר שצרפת נכבשה בידי גרמניה נאצית זמן קצר לאחר מכן. תוך־כדי הדיונים הגיעו הסוקרים לנקודת הגבול 38 (ליד הכפר אבל אל־קמח), שבה היה קטע אשר לא סומן עד אז בשל עוינות הכפריים לשלטונות הצרפתיים. הבריטים לא ניצלו את ההזדמנות הזאת ולא העלו לבדיקה מחודשת את בעיית הקטע שבין מטולה לבין הכפר בניאס. מאוחר יותר העלה פקיד הסדר הקרקעות בנפת צפת את הנושא לדיון,²²⁹ אולם גם עניין זה לא התבצע בשל נפילתה של צרפת.

שהייתם של חיילים בריטיים רבים באיזור והטעויות שנתגלו בקטע הגבול שנסקר מחדש הביאו לרצון לנצל את הכוחות המקצועיים לאפשרות לסקור את קו הגבול הצפוני לכל אורכו. בינואר 1941 יצאה משלחת צרפתית־בריטית לסקר בן שישה ימים לאורך הקטע שבין ראש־הנקרה לבין הנקודה שבה החל הסקר כמה חודשים קודם לכן (נקודת הגבול מס' 19, ליד הכפר בירעם). לאחר הסקר הזה נכתב דו“ח מפורט ביותר על האיזור שבו עבר קו הגבול, ונסקרו הקשיים הרבים בזיהויים המדוייק של קטעי הגבול השונים.²³⁰ הסוקרים ציינו, למשל, כי ‘בין עמוד הגבול 4 לבין עמוד הגבול 5 קו הגבול קשה לזיהוי בכמה קטעים. הוא נמשך מראש ג’בל אל־משקה כ־600 מ’ לכיוון דרום, ואחר כך כ־200 מ' מזרחה עד לנקודה שבה הוא פוגש את נחל אל־ג’ורני המתואר בהסכם כנחל קוּטַעִיֶה… מכאן עובר קו הגבול לאורך נחל ג’ורַני לאורך כ־2.5 ק”מ לכיוון צפון־מזרח עד לנקודה המתוארת בהסכם כ“המקום שבו הוא נמשך לאורך קרקעית הנחל הקטן משמאל לואדי קוטעיה”. אל הנקודה הזאת בקו הגבול קשה מאוד להגיע, ואנו מציעים להקים במקום אבן גבול ולסמן בצבע לבן את הסלעים שממול. מנקודה זאת קו הגבול נמשך ישירות לכיוון דרום־מערב לעמוד הגבול מס' 5 הנמצא כ־600 מ' משם‘. גם קטעים אחרים של קו הגבול תוארו בצורה דומה, ועמוד הגבול מס’ 8 נעלם כליל, אולם אפשר היה לזהות את מקומו על־פי שרידיו בשטח. כדי להקל על זיהוי מיקומו המדוייק של קו הגבול הציעו הסוקרים להניח לאורך להניח לאורך הקטע הנסקר – בין עמודי הגבול 1 עד 19 – 93 אבני גבול, באזורים שבהם קשה לזהות במדוייק את הקו. אבני גבול אלו צריכות היו להיות צבועות בלבן, כדי שיהיה אפשר לזהותן בשטח, וגובהן – 2 מטרים. 45 אבני גבול אמורות היו להיבנות בידי הצרפתים ו־48 בידי הבריטים. הבנייה היתה צריכה להתבצע בידי שני הצדדים בעת ובעונה אחת. כמו־כן המליץ דו"ח הסוקרים ליידע את נציגי הכפרים בכל הנוגע למיקום עמודי הגבול (Pillars) ואבני הגבול (Cairn) וכן לבצע עימם עבודות ניקוי עשבים ושיחים ליד עמודי גבול, שקשה היה לראותם בשטח.

בעיית זיהויין המדוייק של נקודות הגבול לאורך הרכסים היתה קשה ומייגעת. מבחינה טופוגרפית קל יותר למקם אבן גבול במפגש נחלים או בעיקול נחל. סימון גבול לאורך קו רכס יכול להיות מוטה לצד זה או אחר, כיוון שרכס הררי איננו קו אחיד ומדוייק, אלא שטח שלם. הן הצרפתים והן הבריטים היו ערים לבעיה הזאת, ובשל הקושי בזיהוי המדוייק של מיקום נקודות הגבול הוחלט, כי המפות שהכינה מחלקת המדידות של ארץ־ישראל בקנה מידה 1:10,000 (ובהן צויין מיקומה של כל נקודת גבול), יהיו מספיקות לצורכי הסקר, אף שכאמור, מיקומן המדוייק של נקודות אלה לא נקבע במדידות טריגונומטריות.

הסקרים והמדידות שתוארו לעיל נגעו לקטע הגבול שבין ראש־הנקרה לבין הבניאס, כלומר – לגבול בין ארץ־ישראל לבין לבנון. קו הגבול עם סוריה היה פחות בעייתי מבחינת זיהויו בשטח, כיוון שהוא עבר רובו בשטח מישורי ופתוח. על כן לא היה כל צורך לבדוק שנית את מיקומן של נקודות הגבול, כי הן היו ברורות ומזוהות בשטח. קו הגבול הזה היה נתון לפיקוח הדוק יותר מאשר הגבול עם לבנון, כיוון שרוב התנועה – ברכבת, ברכב, על־גבי בהמות וברגל בין השטחים הצרפתיים לבין ארץ־ישראל, התבצעה לאורכו. מחנות חיל־הספר העבר־ירדני מוקמו לצידו בצמח ובראש־פינה, וסיורים רגליים וממונעים נערכו בשטח נוח לתנועה זה. לכן לא נעשתה כל פעולה מיוחדת לסימון קו הגבול עם סוריה לאחר שהקו הותווה וסומן בשנת 1921.

לאחר שלבנון וסוריה קיבלו את עצמאותן המלאה, בשנת 1946, הן דרשו לבדוק מחדש ובמדוייק את קו הגבול עם ארץ־ישראל.²³¹ דרישה זאת לא באה לידי ביצוע עד להקמתה של מדינת־ישראל.

סימונו המדוייק של קו הגבול והנסיונות לשמור על סימון זה בעזרת הקמת גלי אבנים ואבני גבול היו תשובה רק לבעיה אחת מהבעיות שגבול הצפון של ארץ־ישראל עורר, לאחר שהותווה ונקבע בשטח. בעיות סבוכות יותר נוצרו עם הצורך לחיות בשטח שעובר בו קו גבול, שטח שבמשך מאות שנים לא ידע כל מחסום לתנועה ולהתפתחות. עם חתימת הסכם הגבולות במרס 1923 נראה כי נוצר צורך רק להעביר רשמית את השטחים שמעבר לקו ההפרדה הצבאי של שנת 1919, וליידע את תושבי האיזור על השינוי המדיני ועל העברתם לאדונים החדשים. למעשה, נמשך תהליך ההעברה למעלה משנה, בשל הצורך לבדוק במדוייק אלו שטחים עוברים מצד לצד, ורק באחד באפריל 1924 נסתיימה רשמית העברת השטחים. ארץ־ישראל קיבלה שליטה על 55 נקודות יישוב חדשות, ובסך־הכל נוספו לשטחה 329 קמ“ר; עיקרם – 219 קמ”ר – ב’אצבע הגליל'.²³²

הבעיות שנוצרו עקב קביעת קו הגבול היו רבות, והחשובה שבהן היתה בעיית קרקעות הכפרים באיזור הגבול. אף שכל הצדדים הסכימו להעביר את כל קרקעות הכפרים לרשות, ששלטה בשטח הבנוי של הכפר, התברר כי כמעט לכל אורך קו הגבול נותקו כפרים מחלק מאדמותיהם, מכיוון שלא היו קיימים ספרי קרקעות מסודרים של הכפרים. מסמני קו 1923 היו ערים לבעיה, וכיוון שסימון הקו לא הסתמך על מדידות קדסטריות מדוייקות, נקבע, כי אנשים שברשותם קרקעות בצד האחר של קו הגבול יוכלו לעבדן ללא הפרעה. זמן קצר לאחר חתימת הסכם הגבולות, ועוד לפני שהועברו השטחים סופית, הוברר כי בין ארץ־ישראל לבין לבנון מצויים 20 כפרים. ששטחיהם מחולקים בין שתי המדינות. שמונה מהם – בארץ־ישראל (כולל מטולה), ושנים־עשר – בלבנון. בין ארץ־ישראל לבין סוריה נמצאו 18 כפרים כאלה. שלושה – בארץ־ישראל ו־15 כפרים סוריים שחלק ניכר מאדמותיהם (לעיתים עד חצי מכלל אדמות הכפר) היו בשטחה של ארץ־ישראל. בהסכם מקומי, שהושג באוקטובר 1923, הוחלט, כי מיסי הכפרים יחולקו בין הריבוניות השונות בהתאם לאחוזי השטח, המצוי בכל מדינה. לאחר שנמדדו שטחים אלו הוחלט על אחוז המס שישלם כל כפר, והוחלט גם מי המדינה שתגבה אותו, וכיצד יועבר לצד האחר. כך, למשל, שילמו אנשי מטולה 80% ממס ‘המעשר’ על היבולים לממשלת ארץ־ישראל ו־20% מהמס הועברו לממשלת לבנון. אנשי כפר מנרה שילמו מחצית מהמס לארץ־ישראל, ומחצית – ללבנון, אנשי דיר־מימאס שילמו 75% ללבנון ו־25% לארץ־ישראל, אנשי הכפרים בניאס ותל־עזאזיאת שילמו את מרבית המס – 60% מכלל המיסוי על היבול – לארץ־ישראל, אף שהכפרים עצמם היו בשטח סוריה. היו אף מקרים בהם 99% מהמס שולמו למדינה אחת ו־1% – לאחרת. כך היה בכפר הארץ־ישראלי קדש ובכפרים הסוריים נוּאֵירה ורַפית.²³³ בסך־הכל היו בשטח ארץ־ישראל 29,070 דונם שהיו בבעלות כפרים סוריים, ו־27,287 דונם שהיו בבעלות תושבי לבנון. בסך־הכל – למעלה מ־56 אלף דונם משטחה של ארץ־ישראל היו שייכים לתושבי סוריה ולבנון.²³⁴ הסדר חלוקת המס השתבש במקצת מאוחר יותר, כאשר לבנון ביטלה לחלוטין את המיסוי על היבולים ועל הקרקע, וארץ־ישראל שינתה את המס ממיסוי על היבול למיסוי קבוע על הקרקע לסוגיה. ערב מלחמת־העולם השנייה עסקו פקידי המחוז הבריטיים והצרפתיים בדיונים על צורת חלוקת המס, ובנובמבר 1938 נחתם הסכם חדש, שהסדיר את הבעיה. גם הסכם זה עבר שינויים, ובמאי 1945 (החודש שבו הסתיימה מלחמת־העולם השנייה באירופה), נחתם הסכם חדש על חלוקת המיסים של הכפרים ששכנו לאורך הגבול בין ארץ ישראל לבין לבנון.²³⁵

העברת קו הגבול באיזור, שבו התנהלו קודם לכן חיים ללא גבולות, יצרה בעיות נוספות, וביניהן בעיות תנועה, נגישות, שימוש בדרכים לצורכי מסחר, ביקור קרובים ועוד. עם זאת – קו הגבול הוכיח את עוצמתו כקו מפריד ממשי בין מדינות כבר שנתיים לאחר קביעתו – בפרוץ מרד הדרוזים בשנת 1925. מרד זה, שכוון נגד הצרפתים בסוריה, התנהל סביב גבולותיה של ארץ־ישראל, וכל הצדדים שמרו על מסגרת הגבול, אף שזה היה מסומן בגלי אבנים בלבד. במרד הזה היה על הצרפתים לבקש רשות מעבר לכוחותיהם דרך שטחי ארץ־ישראל, וכמו־כן נוצרו בו בעיות אחרות במשך שנתיים של חיים באיזור הגבול, וכך נוצר הצורך לדון מחדש במנהל האיזור. דיונים אלה עסקו בנקיטת אמצעים מנהליים, שהמדינות יכולות לנקוט כדי להקל את המנהל ואת החיים באיזור הגבול. סופם של הדיונים הללו – ‘ההסכם לשכנות טובה’ (Bon Voisinage Agreement) שנחתם בירושלים ב־2 בפברואר 1926 בין הנציבים העליונים של ארץ־ישראל (פלומר) ושל סוריה (דה־ז’וּבֵינֶל).

בהסכם זה נקבעו כמה כללים ובהם: ‘דרכים וכבישים החוצים את הגבול יהיו בשימוש תושבי האיזור, ללא כל צורך בדרכון או בתשלום מס־דרכים. כמו־כן יוכלו התושבים והמשטרה של סוריה ולבנון להשתמש בדרך ההולכת מאל־חמה ועד לבניאס לאורך הכינרת והירדן. תושבי ארץ־ישראל יוכלו להשתמש בדרך שבין עלמה־שעב לבין רמיה, לאורך הגבול וכן בדרך מטולה־בניאס ועוד. לממשלות הנוגעות בדבר יש זכות להזיז כוחות צבאיים בדרכים שמשני צידי הקו, אך יש להודיע על תנועות אלו בהקדם האפשרי’.²³⁶ בהסכם נקבעו עוד כללים אחדים, הנוגעים לזכויות עיבוד הקרקע: ‘כל זכויות עיבוד הקרקע והמרעה, שהיו קיימות ערב חתימת ההסכם יישמרו בידי אלה שהחזיקו בהם קודם החתימה, והקרקעות יישארו ברשותם. המעבדים יוכלו לחצות את הגבול בחופשיות וללא דרכון ולהעביר איתם בהמות, כלי עבודה, זרעים ומוצרי חקלאות ללא תשלום כל מכס; הם, פועליהם וחוכרי הקרקע שלהם. כל הזכויות לשימוש במים, בנחלים, בתעלות ובאגמים ובכל מערכות ההשקיה תישארנה על כנן, וזכויות הדיג והשיט בכינרת תתרחבנה לכל הנהרות והנחלים באיזור’. ועוד הוכנסו להסכם סעיפים בדבר חופש התנועה לחגיגות במסגד נבי־יושע, שיתוף־פעולה בין הרשויות משני הקווים בכל הנוגע לשמירה על בטחון הציבור, פטור ממכס לכל תוצרת חקלאית ותעשייתית מקומית, שתועבר לנפת הגבול השוכנת מעברו השני של הגבול. כמו־כן ניתנה למושלי המחוזות הזכות להוציא אישורים מקומיים לתושבי נפות הגבול (עכו, צפת בשטח ארץ־ישראל וצור, קונייטרה ומרג’־עיון בצד הסורי־לבנוני) כדי לחצות את הגבול לצידו האחר. ועוד נקבע בהסכם, כי ‘ממשלות לבנון וסוריה יקפידו על שמירת גלי האבנים (המסמנים את הגבול), שמספרם פרדי, וארץ־ישראל תשמור את גלי האבנים, שמספרם זוגי’.

הסכם זה הפך לאבן־פינה לכל הפעילות סביב הגבול, ובמשך תקופה ארוכה שימש כמרכיב מרכזי בכל הנעשה באיזור גבול הצפון. קו זה, אף שהיה גבול בין־לאומי מוכר ומסומן, לא שימש כמחסום לפעילות חברתית וכלכלית מסוגים שונים משני צדדיו. ‘הסכם השכנות הטובה’ סילק, למעשה, כל קושי שיכול היה להתעורר עקב העברת קו הגבול, והחיים באיזור כמעט שלא שונו עקב העברתו. הירידה במספר התושבים ביישובי ההר בצפון הארץ בתקופת המנדט, ביישוב הכפרי כמו גם בקרב תושבי צפת, מוסברת רק בחלקה בניתוק יישובים אלו מקשריהם הכלכליים עם סוריה ועם לבנון. המסילה החיג’זית בין עבר־הירדן לבין ארץ־ישראל, כמו גם המשכה לדמשק, פעלה ללא הפרעה במשך כל תקופת המנדט, וקשרי מסחר בין היישובים משני צידי הקו התקיימו גם במלחמת־העולם השנייה. על־אף קיומו של קו גבול מפריד לא נעצרה תנועת התושבים בין שני צדדיו, ובכל פעם שנוצר הצורך הציפו אלפי פועלים מהחורן את שוק העבודה של ארץ־ישראל כמעט ללא כל מגבלה. הוקמו חומות מכס בין השטחים הצרפתיים לבין השטחים הבריטיים, אך המכסים ההדדיים היו נמוכים בשל הרצון לשמור על קשרי המסחר הקודמים. הן הבריטים והן הצרפתים לא הקדישו משאבים מיוחדים לפיתוח אזורי הגבול, מתוך שלא ראו צורך בפיתוח אזורים נידחים אלו, ורק בעיתות משבר נראתה לעיתים פעולה ממשלתית באיזור, בעיקר – סלילת כבישים. כך נסלל כביש ראש־פינה־מטולה בתקופת מרד הדרוזים בשנים 1925–1926. כביש הצפון הגדול בין הים התיכון באיזור ראש־הנקרה לבין ראש־פינה נסלל לאורך גבול הצפון בין השנים 1938־1937, בתקופת מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר בצד הצרפתי שלטו אנשי וישי בחסות גרמנית, נסללו מספר דרכים בגליל העליון ההררי כדי להכין פלישה לסוריה.

קביעתו של קו הגבול בצפון הארץ תיחמה, למעשה, את גבול ההתיישבות העברית באיזור זה. שלא כמו באזורי הגבול במזרח ובדרום, היתה קיימת כאן התיישבות יהודית בסמוך לקו הגבול עוד לפני שהקו הזה נקבע ואושר. מטולה בצפון, יסוד־המעלה במזרח ודגניה בדרום היו קיימות באיזור שבו נקבע קו הגבול החדש. מכאן ואילך התבצע תהליך ההתיישבות העברית בתוך התחום שנקבע בהסכם הגבולות, ולא חרג ממנו. בשנות השלושים ובשנות הארבעים הוקמו יישובים בסמוך לגבול (חניתה, מנרה, עין־גב, שער־הגולן ועוד) אך לא נעשה כל ניסיון להתיישבות מעבר לקו הזה. מכיוון שמדינת־ישראל ירשה קו זה, הרי שתיחום הקו בראשית שנות העשרים קבע את גבול ההתיישבות העברית לכיוון מזרח – לרמת הגולן.

אלמנט נופי־יישובי נוסף, שיוחד לאיזור הגבול, בא לידי ביטוי עם הקמת מערכת ההגנה על הגבול הצפוני בתקופת המאורעות של שנות השלושים.²³⁷ קו הגבול, שהיה חדיר לכל אורכו, שימש כ’שער כניסה' נרחב לכוחות ערביים, שפעלו נגד היישוב היהודי ונגד השלטונות הבריטיים בארץ־ישראל. כדי להילחם בחדירה הזאת הוקמה בשנת 1937 גדר מערכת לכל אורך קו הגבול, ולאורכה הוקמו תחנות משטרה ומיצדיות (‘פילבוקס’). בהקמת גדר זאת חזרו מתכנניה לתפיסות הגבול של ניוקומב ושל אנשי הממשל הצבאי של ארץ־ישראל. מתכנני הגדר הבינו, כי יהיה קשה להגן על כל קו הגבול, ובעיקר יהיה קשה להגן על ‘אצבע הגליל’. לכן הוטה תוואי הגדר מאיזור קדש מזרחה – בקו ישר – עד לכביש ראש־פינה־מטולה, ומשם דרומה למקום שבו נשפך הירדן לכינרת. מדרום לכינרת נבנתה הגדר לאורך הקו הישר בין קצה הכינרת לבין הירמוך, כאשר ‘אצבע הגליל’, עין־גב ואל־חמה נמצאות מחוצה לה. עם זאת – בצעד ההגנתי הזה לא היה כדי להכריז על ויתור ריבונות על שטח כלשהו של ארץ־ישראל. וכך גם קביעתה של תחנת המכס בראש־פינה ולא בגשר בנות־יעקב ובמטולה לא היה בה כדי לרמוז על כך שהשלטונות הבריטיים מוכנים לוותר על שעל כלשהו משטחה של הארץ. השינויים הקטנים, שהתבצעו לאורך קו הגבול מאוחר יותר, נעשו רק על־מנת לקבוע מצבים קיימים ולא היה בהם כדי להביא לשינוי ממשי בקו. הגבול הצפוני של ארץ ישראל קיבל תוקף רשמי והכרה רשמית על־ידי אומות העולם רק מאוחר הרבה יותר. רק במושב ה־98 של חבר־הלאומים, שנערך בשנת 1934, טרחו הנציגים הבריטיים והצרפתיים להביא רשמית לידיעת הוועדות המתאימות את קיומו של הסכם הגבולות, וזאת בשל שאלות שהעלו נציגים שונים בוועדה. ההסכם הוצג בפני חבר־הלאומים, וזה קיבלו כמסמך רשמי, המאשר כי לארץ־ישראל יש גבול צפוני בקטע שבין ראש־הנקרה לבין אל־חמה. דיונים באשר להמשכו של קו הגבול מזרחה מאל־חמה נמשכו עוד זמן רב לאחר שהסתיים הדיון בגבולותיה של ארץ־ישראל. רק ב־31 באוקטובר 1931 הגיעו ממשלות אנגליה וצרפת לכלל הסכם בדבר קו גבול שבין סוריה לבין עבר־הירדן.²³⁸ באותה העת היתה ארץ־ישראל שממערב לירדן יחידה פוליטית טריטוריאלית בעלת חוקה ואזרחות משלה – נפרדת מעבר־הירדן – ולכן אין זה המקום לדון בתהליך קביעת קו הגבול הזה.

 

פרק שישי: הגבול המזרחי של ארץ־ישראל    🔗

א. רקע וגבולות העבר    🔗

קו הגבול המזרחי היה קו הגבול האחרון שתחם את ארץ־ישראל שבשלטון בריטניה. רעיונות ודיונים כלליים על מיקומו של קו זה נערכו במקביל לתהליך קביעתם של שאר גבולותיה של ארץ־ישראל, אולם רק בקיץ 1922 התנהלו דיונים מעשיים על מיקמו המדוייק של קו הגבול; דיונים אלה היו קצרים ומהירים. אינטרסים ציוניים ושאיפות ערביות היו מעורבים בתהליך קביעת קו הגבול, אולם בדומה לקו הגבול הדרומי ובניגוד לקו הגבול הצפוני – ההכרעה כולה היתה נתונה בידי המדינאים הבריטיים, ובקביעתו של קו הגבול המזרחי לא היה כל צורך בהתדיינות עם כוח מדיני אחר. בתהליך הארוך של קביעת קו הגבול הזה לא נערכו כמעט כל דיונים, ולא הועלו על מפות הצעות והצעות נגד. עם זאת, כמו בקווי הגבול האחרים של ארץ־ישראל, הועלו הצעות שונות לגבי מיקומו של קו הגבול. כל הצעה נתמכה בנימוקים הסטוריים, כלכליים, אסטרטגיים, פוליטיים ועוד. התנועה הציונית, הפקידות הבריטית בארץ־ישראל ובסביבתה, המדינאים הבריטיים בלונדון, תושבי האיזור והמדינאים הערביים – כולם העלו הצעות לגבי מיקומו של קו הגבול: בין קו הירדן ממערב לקו המדבר – מעבר לרמות עבר־הירדן – במזרח.

הגישה המסורתית ותפיסתם של בני אירופה נטו תמיד לראות בחלק המיושב שממזרח לירדן – בין הירמוך לבין נהר הארנון – חלק בלתי נפרד מארץ־ישראל. איזור זה, שנקרא על־פי־רוב בשם ‘ארץ־ישראל המזרחית’, נוהל במשך רוב הדורות כיחידה נפרדת מהשלטון בארץ־ישראל. בעת העתיקה התקיימו בשטח ממלכות מואב, עמון ואדום. ממלכת ישראל שלטה באיזור הגלעד, אך ממלכות עמון ומואב התקיימו עוד זמן רב. מאוחר יותר שלטו בחלק מהשטח הנבטים, הרומאים יצרו שתי פרובינציות משני צידי הירדן, וכבר במאה השביעית לספירה כינו השליטים הערביים את האיזור שממזרח לירדן בשם נפרד, “אורדון”. הממלכה הראשונה של הצלבנים (1187־1099) שלטה בכל השטח ממערב וממזרח לירדן ולבקע הערבה, אך שלטון זה היה קצר־ימים. במאות השנים, שקדמו לקביעתם של גבולות ארץ־ישראל המודרנית, נשלט על־פי־רוב השטח שממזרח לירדן בידי מי ששלט בדמשק, ולא בידי אותו מנהל ששלט בארץ־ישראל המערבית. החלק הדרומי של איזור זה – מים המלח דרומה – היה במשך דורות חלק מהווילאית (פרובינציה) של חיג’ז, ונשלט מהעיר מדינה שבחצי־האי ערב. ערב מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1908, החליט השלטון העות’מאני להעביר את סנג’ק (מחוז) מעאן מהפרובינציה של חיג’ז לפרובינציה א־שמס (סוריה), שמרכזה היה בדמשק, אך לא ברור אם מהלך זה אכן בוצע. חוסר הבהירות באשר למהלך מנהלי זה גרם לסכסוך גבולות נמשך בין אמירות עבר־הירדן (ואחר כך ממלכת ירדן) לבין ערב הסעודית. הסכסוך הזה הסתיים רק בשנת 1965. אם ההעברה אכן בוצעה, אזי הפרובינציה א־שמס (סוריה) השתרעה, איפוא, עד עקבה בדרום ועד לקו ההפרדה המנהלי עם סיני בדרום־מערב. כל השטח שממזרח לירדן ולים המלח, הערבה והחלק המזרחי והדרומי של הנגב השתייכו, איפוא, לפרובינציה זאת^.239 אם כך ואם כך הרי השטח ממזרח לבקע הירדן לא היה במשך דורות רבים חלק מנהלי משטחה של ארץ־ישראל.

תהליך קביעת גבולה המזרחי של ארץ־ישראל היה קשור בהקמתה של היחידה הטריטוריאלית־פוליטית של עבר־הירדן. מיקומו המדוייק של קו הגבול היה פועל־יוצא מההחלטה על גבולותיה המרחביים של טריטוריה זאת, שכמו ארץ־ישראל ושכנותיה האחרות בצפון ובמזרח נוצרה לאחר מלחמת־העולם הראשונה. בקביעת מיקומו של קו הגבול היה צורך לפשר בין שתי גישות מנוגדות: מחד־גיסא – התנועה הציונית ותומכיה בקרב הממשל ובקרב הציבור בבריטניה ראו בשטח המיושב והפורה שממזרח לירדן ולערבה חלק בלתי נפרד מארץ־ישראל העתידה. איזור זה היה נחוץ לארץ־ישראל הן להגנה נוחה על מרכז הארץ מפני השבטים הבדווים של חצי־האי ערב והן כאתר התיישבות ופיתוח כלכלי – חקלאי בעיקרו. מאידך־גיסא – הערבים ותומכיהם בממשל הבריטי ראו את השטח כחלק מהמדינה הערבית המשתרעת מחיג’ז ועד לסוריה (מדינה הכוללת לא רק את השטחים שממזרח לשקע, אלא גם את ארץ־ישראל המערבית). לראשונה עמדה כאן התנועה הלאומית היהודית לדון עם התנועה הלאומית הערבית על נושא טריטוריאלי, וגורם חיצוני – הבריטים – נקרא לפשר בין הצדדים.

ב. עמדת התנועה הציונית    🔗

העמדה היהודית באשר לגבול המזרחי הועלתה עוד בשנת 1915 בחיבורו של שמואל טולקובסקי, שאומץ לאחר מכן על־ידי המנהיגות הציונית.²⁴⁰ על־פי תפיסתו של טולקובסקי, קו הגבול של ארץ־ישראל במזרח צריך היה להתחיל מהעיירה בּוסרָה, הנמצאת על קו הרוחב '32⁰30 צפון, למרגלות הר הדרוזים, ממזרח למסילת־הברזל החיג’זית. ‘מעיירה זאת ילך הגבול לכיוון דרום, במקביל לקו מסילת־הברזל ובמרחק בין עשרה לעשרים מייל ממזרח לה, עד לשקע אל־ג’עפר, הנמצא 20 מייל מזרחית למעאן. משקע זה יסוב קו הגבול לכיוון דרום־מערב עד לעקבה’.²⁴¹ המשפט האחרון השתנה לאחר מכן, ובפרסום הדרישות בעיתון Palestine נאמר כי ‘משקע זה הגבול יסוב לכיוון דרום־מערב, עד אשר יגיע לחוף המזרחי של מפרץ עקבה, כמה מייל דרומה לעיר זאת’.²⁴² טולקובסקי ייחס חשיבות מרכזית לתפקודה של ארץ־ישראל כאיזור מעבר בין אסיה־אירופה לבין אפריקה ובין הים התיכון לבין האוקיינוס ההודי, ולכן הוא דרש כי מסילת חיג’ז, עם סעיפה לחיפה ועם האפשרות לקשרה לעקבה במסילה ממעאן, תיכלל בשטחה של ארץ־ישראל. מבחינה אסטרטגית חשוב היה ליצור גבולות נוחים להגנה, שבהם תוכל ארץ־ישראל המתפתחת להגן על עצמה. לטענתו 'ההסטוריה המודרנית הוכיחה מעל לכל ספק שהסכמים בין־לאומיים אינם מספיקים להגן על ארץ משגשגת מהתקפות של שכן חזק יותר ומקנא. הערבות היחידה לביטחון הינה גבול המוגן היטב.²⁴³ טולקובסקי, שהכיר היטב את הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל, טען, כי רק שורה של מבצרים, שהוקמו לאורך המדבר, שמרה על ארץ־ישראל ועל הגלעד מפני פלישות של שבטי המדבר. הגנה מעין זאת תתאפשר לדעתו, על־ידי השימוש במסילת חיג’ז – בעיקר אם תיבנה השלוחה לעקבה – וכך יהיה אפשר להעביר אנשים ואספקה במהירות לכל נקודה לאורך המדבר.²⁴⁴ מאמרו של טולקובסקי, שהודפס בעילום־שם, הוזמן, כזכור (ראה לעיל, פרק שני) על־ידי ישראל זיו, מראשי התנועה הציונית בבריטניה. זיו דרש מטולקובסקי שיסמן במפורש קו גבול שיכלול את המסילה החיג’זית ואת העיירה עקבה בתחומי ארץ־ישראל ואכן כך נכתב ופורסם.²⁴⁵ באותה העת היתה ממשלת בריטניה קשורה עם הצרפתים בהסכם סייקס־פיקו על עתיד המזרח התיכון, וכמו־כן התחייבה גם בפני הערבים, שפעלו בשירותה כנגד האימפריה העות’מאנית. לכן הביע משרד החוץ הבריטי התנגדות להכללת המסילה בשטחה של ארץ־ישראל – בעיקר כיוון שהמסילה היתה רכוש ההקדש המוסלמי (ולא הממשל העות’מאני), ונבנתה בכספים שנתרמו בידי מוסלמים מכל העולם, ובהם מוסלמים מהודו (שהיתה אז בשליטה בריטית). וייצמן העלה את התנגדותו של משרד החוץ להצעת קו הגבול, וטולקובסקי מיהר לחבר תזכיר, המסביר את עמדתו באשר למסילת החיג’זית. בתזכיר טען טולקובסקי, שמימון בניית המסילה בידי המוסלמים הוא הנימוק היחיד למסירתה לערבים, אולם כנגד זה עומדות כמה נקודות מכריעות: מבחינה אסטרטגית – אם המסילה תישלט בידי כוח ערבי, המאומן בידי אירופים, הרי שכל ארץ־ישראל תהיה פתוחה בפניהם, והארץ לא תוכל להגן על עצמה מול כוח שיוכל לתקוף בכל נקודה ובכל זמן, בעוד ששקע הירדן והערבה לא יאפשרו תנועת כוחות מהירה מארץ־ישראל מזרחה. גם מבחינה כלכלית לא היתה, לדעתו, כל אפשרות לנתק את השטחים ממזרח לירדן מהמסילה. טולקובסקי טען עוד, כי גם אם יושג הסכם על שימוש שהערבים יעשו במסילה הן בעבור עולי הרגל המוסלמיים והן בעבור מוצרים שייוּצרו בארץ־ישראל העברית ויועברו למפרץ עקבה במסילה, תישארנה בכל־זאת בעיות אחדות ובעיקר – התלות של כל השטח שממזרח לירדן ברצונם הטוב של הערבים, שישלטו גם על מקורות המים הזורמים ממזרח לירדן.²⁴⁶ לדעתו של טולקובסקי, ניהולה של המסילה בידי הערבים לא יהיה אמין, ויפגע בפיתוח האיזור. טולקובסקי הכיר, כאמור, את השטח היטב, והוא סבר, כי בניית מסילה מקבילה לא תהיה כלכלית, כי מסילה זאת תזדקק לגשרים ולמנהרות כדי לחצות את הנחלים הזורמים ממזרח למערב. טולקובסקי העלה גם את בעיית ההיגיינה, וטען כי כל מחלות המזרח (דבר, כולרה וכו') הגיעו למערב על־ידי עולי הרגל ואין לצפות שהערבים יקפידו על סידורי היגיינה וסניטאציה מתאימים לאורך המסילה. הוא הבין, כי מבחינה מדינית העולם הערבי מתקדם לקראת איחוד על בסיס דתי, וקימומה של הסולטנות במצרים (מהלך שדובר בו בעת ההיא) והמלוכה בחיג’ז הן רק צעד לחידוש החליפות. לטענתו של טולקובסקי, החליפות הזאת תשתמש בכוח הבדואי מהמדבר כנגד ארץ־ישראל. עם זאת הוא הבין, כי המסילה לא תימסר לידיים יהודיות, אולם טען כי מסירתה לערבים פירושה מסירת כל השטח שממזרח לירדן ולערבה לידיהם. בגלל כל אלה הציע טולקובסקי בסוף התזכיר שלו לקבוע את המסילה עצמה כקו גבול בין ארץ־ישראל היהודית לבין המדינה הערבית העתידה, שתשתרע ממזרח לה. המנהל של מסילת־הברזל עצמה יינתן לידי מעצמה (יש להניח, כי טולקובסקי התכוון לבריטניה) שתוכל להגן עליה ועל ארץ־ישראל.

טולקובסקי דבק בעמדתו זאת וחזר עליה פעמים אחדות אולם בלחצם של הבריטים נסוגה מנהיגות התנועה הציונית גם מן התביעה הזאת, ודרשה קו שיעבור ‘בסמוך וממערב למסילת־הברזל’.²⁴⁷ עם זאת לא נזנחה השאיפה להגיע לגבול המדבר, וכאשר הסתמנה הזדמנות לכך – לאחר נפילתו של פייסל ולאחר גירושו מדמשק בקיץ 1920 – שוב הועלתה התביעה הישנה להציב את קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל בקו המדבר. הבריטים, כזכור, דחו דרישה זו בעקביות.

ג. הגישה הבריטית לגבול המזרח והסדרי המלחמה    🔗

התפיסה הבריטית לגבי גבולה המזרחי של ארץ־ישראל באה לידי ביטוי בפרסומים שונים, שנכתבו ערב המלחמה ובהמשכם. האנציקלופדיה בריטניקה הבריטית טענה בשנת 1911, כי ‘הירדן איננו גבול, והוא רק מחלק בין ארץ־ישראל המערבית ובין ארץ־ישראל המזרחית. הגבול במזרח אינו ברור, ונראה כי דרך עולי הרגל מדמשק למכה תהיה הגבול הסביר’.²⁴⁸ בספרי הדרכה צבאיים שהודפסו במפקדתו של אלנבי בעת הלחימה באיזור נכתב בשנת 1917, כי גבולה של ארץ־ישראל הוא ‘במזרח – דרך עולי הרגל ומסילת־הברזל מדמשק למעאן’.²⁴⁹ בפרסום מאוחר יותר, באפריל 1918, נעשתה הבחנה בין ארץ־ישראל המזרחית לבין ארץ־ישראל המערבית. גבולה המזרחי של ארץ־ישראל המערבית היה הבקע וארץ־ישראל המזרחית ‘מוגבלת במזרח על־ידי מדבר סוריה; בדרום על־יד קו העובר ממזרח למערב בדרך מעאן; במערב על־ידי הירדן ושקע ים־המוות [ים־המלח]; ובצפון על־ידי קו העובר למרגלות החרמון ולכיוון דמשק’.²⁵⁰ פרסום נוסף, שיצא לאור בשנת 1920, אך הוכן, למעשה, במשך המלחמה, קבע כי גבולה הפיזי של ארץ־ישראל (להבדיל מהגדרה פוליטית. הגדרה כזאת לא ניתנה) הוא ‘בדרום הגבול המצרי־תורכי והמשכו בקו ישר מעקבה למעאן ולשקע אל־ג’עפר ולאורך מסילת חיג’ז כולל הר הדרוזים בסמוך לקו האורך 37⁰ מזרח.’²⁵¹ הראייה המדינית היתה שונה מן הגישה הגיאוגרפית הזאת. התנגדותם של הבריטים להתרחבותה של ארץ ישראל מזרחה – עד לקו המדבר או אפילו עד לקו המסילה – התבססה על ההסכמים השונים, שנעשו במשך מלחמת־העולם הראשונה, ובעיקר על ההתקשרות בין הבריטים לבין הערבים. חליפת המכתבים בין חוסיין, השריף של מכה, לבין הנרי מקמהון, הנציב הבריטי במצרים, לא נתנה לערבים, לפי דעתם של קובעי המדיניות בבריטניה, את ארץ־ישראל שממערב לירדן אך היה לה משקל רב בקביעת עתידו של השטח שממזרח לשקע ובכך – בעקיפין – היתה לה השפעה על מיקומו של קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל. הבריטים דחו, כזכור, את הטיעון, כי ארץ־ישראל איננה נמצאת ‘מערבית למחוזות חלב, חמה, חומס ודמשק’ (ראה לעיל, פרק שני) אולם הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שמחוז דמשק עצמו השתרע על כל השטח שממזרח לשקע. גם בהסכם סייקס־פיקו ניתן כל השטח שממזרח לשקע – מהירמוך דרומה ועד לעקבה, כולל הנגב המרכזי והדרומי – לשליטתה של המדינה הערבית העצמאית בחסות בריטניה. מדינה זאת אמורה היתה להשתרע מזרחית עד לשטח הבריטי שבעמק הנהרות. בדיונים עם הצרפתים ראו, איפוא, הבריטים את החלק המשתרע ממזרח לירדן כחלק שעתידו שונה מעתידה של ארץ־ישראל המערבית. ועדת דה־בונזן קראה גם היא, עוד בשנת 1915, להקים מדינה ערבית ממזרח לשקע, וגם הסכם סייקס־פיקו תבע להקים מדינה שכזאת. במהלך שנת 1917 התגבשה, איפוא, ההחחלטה על ממשל ערבי נפרד מממזרח לשקע.²⁵² הכוחות הערביים העצמאיים בהנהגתו של פייסל ובהדרכתו של לורנס פעלו אך ורק ממזרח לשקע, הן בכיבושה של עקבה והן בפעולות הטרדה לאורך המסילה החיג’זית עד לכניסתם לדמשק. כוחות ערביים לא שותפו במערכה על ארץ־ישראל המערבית, אך כוחות צבאיים בריטיים, שפעלו ממזרח לירדן לאחר כיבושה של ארץ־ישראל הדרומית, הוחזרו מהאזורים שנכבשו. המתקפה הצבאית הגדולה של אלנבי על הצבא התורכי־גרמני התנהלה רובה ככולה ממערב לשקע בעוד שמרבית הפעולות הצבאיות ממזרח לירדן ומדרום לכביש קונייטרה־דמשק נעשו בידי חייליו של פייסל. עם־זאת כוחות בריטיים, ובהם גם חלק מהגדודים העבריים, לחמו ממזרח לירדן, ואף כבשו את העיירה עמאן. הכוחות הערביים נפגשו עם הכוחות הבריטיים (למעשה – האוסטרליים) רק לאחר שאלו כבשו את דמשק. עוד בראשית שנת 1918, לאחר כיבושה של ארץ־ישראל הדרומית ולאחר נסיגת החיילים הבריטיים ממזרח לירדן, קבע משרד החוץ הבריטי כי ‘סמכותו של פייסל תוכר בכל השטחים הנמצאים בשליטתו ממזרח לירדן. אנו יכולים לאשר את הכרתנו זאת אף אם כוחותינו אינם מחזיקים כעת בחלקים נכבדים ממזרח לירדן’.²⁵³ תפיסה זאת הביאה לפעולה מנהלית צבאית, שהיה בה יותר מגוון של החלטה מדינית. כפי שכבר הוזכר (ראה לעיל, פרק שני) בסוף אוקטובר 1918, לאחר סיום המסע הצבאי של הגנרל אלנבי בלבנט, חולקו האזורים שנכבשו לאזורי ממשל צבאי. במסגרת ההתארגנות הזאת נקבע, כי ‘שטח האויב הכבוש (מזרח)’ הוגדר כ’כל האזורים שממזרח לאזורים שהוזכרו לעיל‘, כלומר – ממזרח לשטח ‘הדרומי’ ו’הצפוני’, שגבולותיהם הוגדרו על־פי הסנג’קים והנפות העות’מאניות. כמושל צבאי של שטח זה התמנה עלי ריזה אל־ריקאבי, גנרל ערבי שערק מהצבא העות’מאני ושימש כראש המטה של פייסל. חלוקה זאת נעשתה כצעד מנהלי, אך עקבותיהם של הסכם סייקס־פיקו, מכתבי חוסיין־מקמהון והפעילות הצבאית הערבית ניכרות בה בצורה בולטת. הן מפת הסכם סייקס־פיקו והן הגדרת אזורי השליטה הצבאיים לא היו ברורות ומוגדרות, בעיקר בכל הנוגע לאגם הכינרת, הירדן וים המלח. מפת הסכם סייקס־פיקו קבעה את הגבול המזרחי של השטח הבין־לאומי בקו העובר לאורך הירדן וממזרח לו כמו גם ממזרח לים הכינרת. לעומת זאת, הקו עוקף את ים המלח ממערבו, ומשם הוא ממשיך ישר מערבה, לים התיכון, כך שים המלח עצמו לא היה בשטח הבין־לאומי, והושאר למדינה הערבית העתידה. גם חלוקת אזורי הממשל הצבאי לא היתה ברורה בעניין זה. החלוקה המנהלית העות’מאנית לא קבעה באיזה מחוז נמצא ים המלח, ומכיוון שקביעת אזורי הממשל נעשתה על־פי החלוקה המנהלית העות’מאנית, הנקודה הזאת לא היתה ברורה. כמו־כן לא היתה ברורה השליטה על איזור הנגב, שהיה מצוי מדרום לסנג’ק ירושלים ולא ממזרח לו, כפי שקבע הצו. במפות צבאיות של הבריטים, שהוכנו בתקופה הנדונה, מופיע הגבול של האיזור המנהלי־צבאי של ‘שטח האויב הכבוש (דרום)’ בקו מזרחי, היוצא ממפרץ עקבה, עובר לאורך הערבה, חוצה את ים המלח (כולל חציית ‘הלשון’), וממשיך לאורך הירדן עד לשפך הירמוך, משם מזרחה לאורך הירמוך עד לאזור אל־חמה ומשם צפונה, לאורך הירדן, לאחר שהוא עוקף את הכינרת, ומשאיר אותה בארץ־ישראל.²⁵⁴

נראה, איפוא, כי כבר בשלב הזה ידעו השלטונות הבריטים של הארץ מה תהיה כוונתם הסופית של המדינאים, ובהתאם לכך שרטטו את המפה. זאת היתה מפה צבאית, ולא היתה בה כל משמעות מדינית. עם זאת – נעשו פעולות אחדות בשטח שנתנו משמעות לקו הזה. השלטון על מחוזות כרך וסלט שממזרח לירדן ולים המלח נמסר בטקס רשמי לנכבד ערבי מקומי מיד לאחר הכרזתו של אלנבי על גבולות שטחי השלטון הצבאי.²⁵⁵

ד. הפעילות הפוליטית עם סיום המלחמה    🔗

ועד הצירים היהודי, שפעל בארץ־ישראל בתקופה זאת, הבין, כנראה, כי הבריטים חושבים על יצירת מסגרת מדינית נפרדת ממזרח לירדן, וזאת עוד לפני כיבושה הסופי של ארץ־ישראל, אולם הדרישה הציונית לשטחים ממזרח לירדן נשארה קבועה. בפגישה בין וייצמן לבין אלנבי, זמן קצר לפני הפריצה הבריטית צפונה בקיץ 1918, טען וייצמן, כי ארץ־ישראל משתרעת בין דן לבין באר־שבע ובין ‘הים התיכון עד לקו מזרחית יותר למחצית הדרך בין הירדן לבין מסילת חיג’ז’.²⁵⁶ כאן הודגש לראשונה הרעיון כי בשל אופייה הדתי ובשל נסיבות בניינה, לא תהיה מסילת חיג’ז בשליטתה של ארץ־ישראל (שאמורה, כמובן, להיות בסופו של עניין בשליטה יהודית), וקו הגבול יעבור ממערב לה. העמדה הזאת לא השתנתה בכל ההופעות הפומביות ובכל ההתכתבויות של המשלחות הציוניות השונות. במאמץ לנטרל את ההשפעות הבריטיות (והצרפתיות) על גבולותיה של ארץ־ישראל נפגשו וייצמן ופייסל בינואר 1919, והחליטו להקים ועדה משותפת, שתקבע את הגבול בין שתי המדינות העתידות – ארץ־ישראל היהודית והמדינה הערבית.²⁵⁷ בטיוטה, שהוכנה לפני ההסכם, הוכר ‘תהליך לקביעת הגבול המזרחי של ארץ־ישראל ממזרח לירדן’ אולם בנוסח הסופי הושמט קטע זה. בדיונים, שנערכו בין המשלחת הציונית לבין הבריטים לפני ההופעה בפני ועידת השלום, חזרו המנהיגים הציוניים על הנוסחה ‘במזרח – קו קרוב וממערב למסילת חיג’ז’ ונוסח זה לא נתקל בהתנגדות בריטית. המומחים הציוניים, טולקובסקי ואהרנסון, הציעו שניהם קו ‘לאורך מסילת חיג’ז, במרחק 3 מייל מערבית לה, עד למעאן ומשם למפרץ עקבה, כמה מילין מדרום לעיר זאת’.²⁵⁸ ואכן, התנועה הציונית ביקשה מוועידת השלום ‘במזרח – קו קרוב וממערב למסילת חיג’ז, עד למפרץ עקבה’, בלי לפרט את מיקומו המדוייק של הקו הזה.²⁵⁹ הסיבות לדרישה זאת נומקו בעובדה ‘שהרמות הפוריות ממזרח לירדן נקשרו מאז ימי התנ“ך, כלכלית ופוליטית, לאדמות שממערב לירדן. גישה חופשית למסילת חיג’ז הן לארץ־ישראל והן ל”ערביה" [השם שניתן למדינה הערבית העתידה] הינה צודקת מבחינה כלכלית. פיתוח חקלאי ואחר של החורן ועבר־הירדן מביא בהכרח לצורך של ארץ־ישראל במוצא לים האדום ובאפשרות לפתח נמלים טובים במפרץ עקבה. עקבה היתה חלק מארץ־ישראל בתקופת שלמה. הנמלים שיפותחו במפרץ עקבה יהיו נמלים חופשיים, ודרכים יעבור המסחר של האיזור’ (שם). התנועה הציונית דרשה, איפוא, לא רק את השטחים הפוריים ברמות עבר־הירדן, כי אם גם את השליטה בעקבה ובחלקו הצפוני של המפרץ, וזאת בהתאם לרעיונותיהם של טולקובסקי ושל אהרנסון. עם זאת – התנועה הציונית לא ויתרה על ההצעה ל’קו המדבר'. בספטמבר 1919 הפנה וייצמן מכתב ארוך לצ’רצ’יל,²⁶⁰ שהיה בתקופה הזאת שר המלחמה, ובו פירט את הגבולות הרצויים לארץ־ישראל מנקודת המבט הציונית. וייצמן חזר לדרישה, שהועלתה כבר בשנת 1917 בעיתון Palestine ובה קבע כי נקודות הגבול לעולם החיצוני יהיו בוֹסרה במזרח, חיפה במערב, ועקבה בדרום. בהמשך המכתב לצ’רצ’יל ביקש וייצמן לקבוע גבול מזרחי בגבול הארץ המיושבת, כך שארץ־ישראל תשלוט גם על מסילת חיג’ז, ממזרח לירדן ולערבה. הטיעון הציוני לגבי השטח שממזרח לירדן הלך והתבסס יותר ויותר על הפוטנציאל החקלאי של האיזור. הצד האסטרטגי בטיעוניו של טולקובסקי נעלם, ובמקומו הושם דגש על הצורך של ארץ־ישראל ברמות הפוריות של עבר־הירדן כמקור מרכזי לגידול גרעינים. ארתור רופין, מנהל המשרד הארץ־ישראלי של התנועה הציונית בארץ ישראל ערב מלחמת־העולם הראשונה, הכין תזכיר בנושא,²⁶¹ לאחר שקיבל את המידע הדרוש גם מטולקובסקי (אך לא את תזכירו של זה האחרון באשר למסילת חיג’ז).²⁶²

עד מהרה הפכו טיעוניו של רופין למרכז הטיעון הציוני לצירוף השטחים שממזרח לירדן לארץ־ישראל. בשנים 1920־1919 נתנו המשלחות הציוניות את דעתן בעיקר לגבול הצפוני, מאחר שנראה היה כי הבריטים מקבלים את הטיעון באשר לקו הגבול המזרחי. שר המושבות הבריטי, הלורד אלפרד מילנר, שהשתתף בניסוח הטיוטה של ‘הצהרת בלפור’, תמך בצירוף השטחים שממזרח לירדן ארץ־ישראל, וגם בלפור עצמו הביע מספר פעמים את דעתו החיובית בנדון.²⁶³ התקוות הציוניות הלכו וגאו, מאז שהקולונל ריצ’רד מיינרצהאגן העלה את ההצעה שזכתה לכינוי ‘קו מיינרצהאגן’.²⁶⁴ הצעה זאת, שלא השפיעה כלל על תהליך קביעת הגבול הצפוני, היתה למרכיב המרכזי בטיעונים הציוניים לגבי הקו המזרחי, אף כי מדי פעם דרש וייצמן (וכמוהו – מנהיגים ציוניים אחרים) את הסטתו של הקו מזרחה.

ההסכם על קו הגבול הצפוני הושג בדצמבר 1920, ואכזב את התנועה הציונית. אחרי־כן נפתחה הדרך לתביעות ברורות יותר לגבי קו הגבול המזרחי. בינואר 1921 פנה וייצמן למשרד החוץ הבריטי, וביקש לכלול את כל השטח מהירדן ועד המדבר בתוך תחומה של ארץ־ישראל.²⁶⁵ וייצמן עשה את זאת לאחר שהממלכה הערבית, שהוקמה בסוריה באביב 1920, עברה מהעולם, בעקבות הכיבוש הצרפתי של דמשק. וייצמן טען, כי התיישבות יהודית, שתוקם ממזרח לירדן, תגן גם על עצמה וגם על הגבול, ותפחית מהוצאותיו של הצבא הבריטי בשטח. לכן כל האיזור שמדרום לירמוך צריך להיפתח להתיישבות הזאת. הצורך הבריטי לקיים את ההבטחות לערבים היה ברור לוייצמן, אך משרד החוץ נתבקש על־ידי התנועה הציונית ‘לא לפצות את הערבים על חשבונה של ארץ־ישראל’. כדי לאפשר מוצא נוח מארץ־ישראל לכיוון מזרח אפריקה ואסיה, ביקש וייצמן להעביר את קו הגבול ממעאן ועד לים האדום, מדרום לעקבה. דעה זאת הובעה גם בעיתון Palestine, שדרש אף הוא קו גבול מזרחי בקו המדבר.²⁶⁶

בראשית שנת 1921 עברה האחריות לניהולה של ארץ־ישראל מידי משרד החוץ הבריטי לידי משרד המושבות. וינסטון צ’רצ’יל, שעמד עתה בראש משרד המושבות, כינס בראשית מרץ 1921 ועידה בקהיר – לדון בעתידו של המנהל הבריטי במזרח התיכון. ערב ועידת קהיר, הפנה וייצמן מכתב ארוך לצ’רצ’יל ובו פירט את הדרישות הציוניות לגבול המזרחי (והדרומי) של ארץ־ישראל.²⁶⁷ במכתב חזר וייצמן על הטיעונים בדבר הצורך של ארץ־ישראל ברמות הפוריות שממזרח לירדן ובעיקר באיזור גלעד ומואב. בניסיון לקבל את ההסכמה הבריטית לרעיון ‘ויתר’ וייצמן על כל האיזור שממעאן דרומה בטענה שארץ־ישראל איננה זקוקה לו, ושאפשר לצרף אותו לחיג’ז (כפי שהיה בעבר). וייצמן דרש כי קו הגבול הדרומי־מזרחי של ארץ־ישראל יעבור מנקודה בסמוך למעאן (שלא תהיה חלק מארץ־ישראל) לאורך הדרך הרומית עד לעקבה. לטענתו של וייצמן, יושבי הקבע בסלט וכרך, העיירות היחידות ממזרח לירדן, היו ברובם נוצרים, ולכן אין לצרפם לחיג’ז המוסלמית אלא לארץ־ישראל, והתיישבות יהודית רבת ממדים באיזור רק תועיל לו מבחינה כלכלית ומבחינה ביטחונית.

פנייה זאת היתה האחרונה בפניות הציוניות לגבי הגבול המזרחי של ארץ־ישראל. בוועידת קהיר, כפי שנראה בהמשך, נקבע עתידו הפוליטי של האיזור שממזרח לירדן. בדיונים המעשיים המאוחרים יותר על מיקומו המדוייק של קו הגבול במזרח לא היה מעורב כל גורם פוליטי ציוני.

העמדות הבריטיות באשר לגבול המזרחי של עבר־הירדן השתנו לאורך הזמן בהשפעת האירועים המדיניים במרחב. שתי עמדות אפיינו את הגישה הבריטית לנושא הגבול המזרחי של ארץ־ישראל: מחד־גיסא היו שתמכו בגישה הציונית לקו גבול בסמוך למסילה או לקו המדבר ומאידך־גיסא היו שתמכו לכל אורך הדרך בקביעת הקו לאורך הירדן וביצירת יחידה מדינית־טריטוריאלית נפרדת ממזרח לשקע. עמדתו של משרד החוץ הבריטי – ובעיקר של פקידיו ושל המומחים השונים שהעסיק – היתה שהשטח ממזרח לירדן שייך לערבים, וזאת בהמשך להסכם סייקס־פיקו ולאגרות חוסיין־מקמהון. בצד האחר היו אנשים שביקרו בארץ או שהיו קרובים לתנועה הציונית, ותמכו בהצעות הציוניות לגבול מזרחי יותר: הצעות אלה נתמכו גם בגישה המסורתית לגבי תיחומה של ארץ־ישראל. כך הציע אורמסבי־גור, לאחר ששהה זמן־מה בארץ־ישראל בתחילת שנת 1918, קו גבול מזרחית לירדן אך ממערב להרים, כך שארץ־ישראל תשלוט בשתי גדות הירדן עד למרחק של כ־10 ק"מ מהנהר מזרחה.²⁶⁸ אורמסבי־גור הושפע גם מטיעוניו של משרד החוץ, ולכן בדיונים הראשונים בסוף המלחמה חזר אומנם על הצעתו, אך טען כי הערבים מתנגדים לתביעתם ההסטורית של הציונים על הגלעד, ולכן קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל יכול להיות או הירדן או קו קרוב ממזרח לו, כדי לאפשר לארץ־ישראל להשתמש בו ביעילות. לדעתו, עדיף היה לכלול את כל הבקעה בתחומי ארץ־ישראל, אך פייסל והערבים התנגדו לכך ותבעו לקבוע את קו הגבול בירדן. בתזכיר שהכינה המחלקה למודיעין הפוליטי של משרד החוץ הבריטי לקראת סיום המלחמה,²⁶⁹ הוצע קו הירדן (והמשכו מים המלח לכיוון רפיח) כקו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל וארנולד טוינבי נימק את הבחירה בקו זה בטענה ש’לא נוכל להיענות לתביעות הציוניות לכלול את עבר־הירדן בשטחה של ארץ־ישראל כיוון שאין שם מושבות יהודיות והאוכלוסייה הביעה בגלוי את רצונה להצטרף למדינה ערבית־סורית'.²⁷⁰ כאן, הועלה אולי בפעם הראשונה הקשר בין מיקום ההתיישבות היהודית לבין מיקום קווי הגבול. הקשר הזה פוּתח מאוד בתקופה מאוחרת יותר. הפעם הועלה דווקא הקשר הזה כנימוק נגד השאיפות הציוניות לקווי גבול נוחים במזרח. טוינבי המליץ, איפוא, כי עבר־הירדן תהיה חלק מהמדינה הערבית, והירדן ישמש כגבול טבעי טוב. עם זאת – טוינבי קיבל את הצעתו של אורמסבי־גור וטען, כי אפשר לכלול בארץ־ישראל את השטח שבין הירדן לבין ההרים שממזרח לבקעה וזאת, מכיוון שאיזור זה הוא סוב־טרופי באקלימו, והוא אינו יכול לספק מקום לאוכלוסייה רבה ללא השקיה וללא חקלאות מדעית. טוינבי טען, שליהודים יש כלים לכך ויש להם זכות לאיזור הפקר זה כמו לערבים, ואולי זכותם של היהודים אף רבה יותר.

הנציגים הבריטים, שהיו מעורבים ביותר בענייני המזרח התיכון, מרק סייקס ואורמסבי־גור, תמכו שניהם בקו שימוקם ממזרח לירדן אך לא במעלה ההר.²⁷¹ פינוי הכוחות הבריטיים ממזרח לירדן באביב 1918, אף שהיה מהלך צבאי גרידא, הראה כנראה, כי המחשבה הפוליטית הבריטית בכל הנוגע לעתיד השטח שממזרח לבקע היתה ברורה כבר בעת ההיא. לתפישתם, השטח שממזרח לירדן אמור היה להיות חלק מהמדינה הערבית־סורית שמרכזה בדמשק וראשה – פייסל.

עם סיום המלחמה ופתיחת ועידת השלום בפריז העלתה המשלחת הבריטית הצעה רשמית מבוססת על מפות, לקווי גבול עתידיים של ארץ־ישראל. קו הגבול המזרחי בהצעה זאת מוקם כ־10 ק“מ ממזרח לירדן בסידרה של קווים ישרים.²⁷² נקודת המוצא לקו הגבול היתה בנהר הירמוך, במקום מפגשו עם וואדי אל־מסיד (נחל צר בדרום הגולן). משם היה קו הגבול אמור לעבור דרך הנקודות הבאות '(א) נקודה הנמצאת 2 ק”מ מזרחית לאום־קייס, על הדרך לכפר זה; (ב) נקודה על הדרך הנמצאת מדרום לנחל אל־ערב, 3 ק“מ מזרחית לנקודה שבה מסתעף כביש זה מן הכביש הראשי, המוביל לצידו המזרחי של הירדן; (ג) נקודה הנמצאת 3 ק”מ מזרחית לצומת כביש הבקעה עם הכביש העובר בוואדי זַרקה [נהר היבוק]; (ד) נקודה בוואדי־שעב, 7 ק“מ מזרחית ממקום הישפכו לנהר הירדן; (ה) נקודה בוואדי־ג’ודיה, הנמצאת כ־4 ק”מ מצפון לעיר מידבא, כ־10 ק“מ מזרחית לחוף המזרחי של ים המלח; )ו) נקודה בוואדי־חסה [נחל זרד], כ־10 ק”מ מהנקודה בה נחצה ואדי זה על־ידי דרך המקבילה לצידו המזרחי של נחל הערבה; (ז) נקודה הנמצאת 8 ק"מ מערבה לא־טפילה' (שם). מכאן הותווה קו בכיוון מערב, דרך הערבה, לאיזור הנגב ועד לקו ההפרדה המנהלי משנת 1906 (וראו בפרק שלישי לעיל). קו זה אף סומן בתרשים של מפה, שהוכנה לדיונים על קו הגבול הדרומי, אך הצביעה בבירור על הקו המזרחי המוצע.²⁷³ הקו, המשורטט בתרשים, אינו עוקב במדוייק אחרי התיאור שהוזכר לעיל. הוא נמשך לאורך קו הגובה 300 מ' מעל־פני הים ממזרח לירדן, כלומר – הוא משאיר את כל הבקעה בארץ־ישראל, אך רכס הרי מואב וכל השטח שממזרח לו הם חלק מהשטח הערבי.

הלורד בלפור, שעמד בראש המשלחת הפוליטית לשיחות השלום, הביע גם הוא את דעתו, במכתב ללויד ג’ורג', ראש ממשלת בריטניה, וטען, כי יש להשיג במזרח קו גבול כזה שיתן את כל השטח החקלאי מזרחית לירדן לרשותה של ארץ־ישראל בעוד שמסילת חיג’ז תישאר בידי הערבים.²⁷⁴ זמן קצר לאחר מכן חזר בלפור על ‘הנוסחה הציונית’ לקו, הנמשך במקביל למסילת חיג’ז וממערב לה. הרברט סמואל, שבאותה עת היה פעיל ביותר במאמציו למען התנועה הציונית, הפנה מכתבים רבים לקובעי המדיניות בבריטניה ותבע את קו המסילה במזרח.²⁷⁵ נראה היה שממשלת בריטניה אכן תקבע קו מעין זה כקו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל. בנובמבר 1919 נפגש נחום סוקולוב עם הקולונל גריבון ממשרד המלחמה ועם הלורד מילנר, שר המושבות.²⁷⁶ גריבון טען שאת הבעיה של קו הגבול המזרחי יש להשאיר לדיון בעתיד בין היהודים לבין הערבים (שלחמו וכבשו את השטח הזה) בתיווך הבריטים. מילנר תמך לעומת זאת בהתיישבות יהודית רחבת־ממדים באיזור, ואף טען שהציונים צריכים לדרוש את כל שיוכלו בשטח ממזרח לירדן, בעיקר – בשל חשיבותו החקלאית של השטח הזה לארץ־ישראל. תמיכה בהצעות הציוניות באה מהקולונל מיינרצהאגן, שהעלה בנובמבר 1919 את הצעתו לקו ‘שיעבור במרחק 30־25 מייל מזרחית לירדן, ממערב למסילת חיג’ז, מנקודה בחצי המרחק בין הירמוך לבין צמח ומשם לנקודה מזרחית לעקבה, שתוכל לשמש כנמל בים סוף’.²⁷⁷

נימוקיו של מיינרצהאגן לקו זה הועלו כשנה מאוחר יותר, בפגישה של הוועדה הבין־משרדית לענייני ארץ־ישראל, בעת שדנה בקו הגבול המזרחי.²⁷⁸ מיינרצהאגן טען, שהצעתו משאירה בידי ארץ־ישראל את כל שדות החיטה שהיא זקוקה להם, וכמו כן היא מצרפת לארץ־ישראל את האוכלוסייה הנוצרית הגרה באירביד ובסלט וגם שבטים בדואים ידידותיים לבריטים. לעומת זאת – מיינרצהאגן לא חשב, שהיה צורך לצרף את מסילת חיג’ז לארץ־ישראל, בגלל הבעיות של הפיקוח על תנועת עולי הרגל. מיינרצהאגן דחה את טענותיו של ט. א. לורנס, שטען, כי מסירת ים המלח לארץ־ישראל תקשה על נדודיהם של הבדואים בערבה, בשל הטופוגרפיה של האיזור, היוצרת מצוקים תלולים קשים למעבר. לטענתו, הוא קיבל את דעתו של וייצמן לגבי נמל בעקבה, כיוון שעיירה זאת לא תועיל לכל גורם במשך 50 השנים הבאות. ואשר לאוצרות הפוספטים שנראה היה כי הם קיימים ממזרח לקו שהציע – מיינרצהאגן טען, כי אי־אפשר לכלול את כל אוצרות הטבע, הקיימים באיזור, בשטחה של ארץ־ישראל אך פצלי הנפט באיזור הירמוך יושארו בתחומי הארץ, ואפשר יהיה לנצלם. מיינרצהאגן דחה קו שיעבור בערבה. הוא טען, שאדם לבן לא יוכל לעבוד שם, ולכן אין להעביר קו גבול באיזור הזה. עוד טען, כי הקו שהציע איננו פוגע בשום קו שבטי, בעוד שכל קו אחר שהוצע פוגע בשטחי הנדודים של השבטים בדרום עבר־הירדן.

נראה כי משרד המלחמה קיבל את טיעונו של מיינרצהאגן, ותמך בתביעה להעביר את הקו ממזרח לירדן ובסמוך למסילה החיג’זית. כאשר נדון קו זה, ישב פייסל איתן בדמשק, והשטח שממזרח לירדן ולערבה נוהל באופן מעשי בידי קציניו – ללא כל פיקוח בריטי. להלכה היה זה עדיין שטח כיבוש צבאי, אך הכול הבינו, כי העתיד הקרוב צופן בחובו את מתן המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה, ובעתיד הקרוב תוקם גם מדינה עצמאית ערבית־סורית ממזרח לה. בשלב זה נראו שלוש גישות לבעיית הגבול המזרחי: המשלחת הבריטית לוועידת השלום בראשותו של הלורד בלפור, תמכה בדרישה הציונית לקו גבול, שיעבור בסמוך למסילת חיג’ז. משרד החוץ הבריטי, שעליו הופקד קרזון כממלא־מקום שר החוץ, תמך בקו הירדן, ואילו הגנרל אלנבי ואחרים טענו למשא־ומתן בין התנועה הציונית לבין הערבים לגבי מיקומו של הקו. בחודש אוקטובר 1919, תוך כדי הדיונים ולאחר ההסכם על פינוי הכוחות הבריטיים מסוריה, פונו גם אחרוני החיילים הבריטיים, ששהו ממזרח לירדן, ושטח זה נשאר בשליטתו הבלעדית של פייסל מדמשק.

התנועה הציונית, שכיוונה את כל פעולתה להכרעה בוועידת השלום, לא מצאה לנכון להתערב בנעשה, גם לאחר שבחודש מרס 1920 הוכרז פייסל למלך סוריה העצמאית, ונציגיו שלטו, למעשה, בעבר הירדן. ממשלת בריטניה לא קיבלה את הצעתו של אלנבי, ולא הכירה רשמית במלך פייסל, אך נראה היה, כי ממשלה זאת קיבלה את השליטה הערבית המעשית ממזרח לירדן בשל החשש ממהומות בסוריה.

ב־24 באפריל הוחלט בוועידת סן־רמו שבאיטליה על מתן המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה, אולם בהחלטה הזאת לא ניתנה כל הגדרה לגבולות השטח המנדטורי. פקידי משרד החוץ הבריטי דנו בעתידו של השטח שממזרח לירדן, והעלו שלוש הצעות אפשריות.²⁷⁹ הצעה אחת ראתה באיזור חלק מהממלכה הערבית העצמאית של חיג’ז; בראש הממלכה הזאת עמד חוסיין, שהמליך את עצמו למלך חיג’ז; ההצעה האחרת ראתה בשטח שממזרח לירדן חלק מהאיזור שבריטניה קיבלה עליו מנדט, וההצעה השלישית ראתה באיזור זה חלק מהממלכה הערבית של דמשק, בראשותו של פייסל, בנו של חוסיין. המצב המדיני של האיזור היה נזיל ביותר, ונראה שהכול חיכו להתפתחויות מדיניות כדי לראות כיצד יפול דבר. ההחלטה הבריטית למנות את הרברט סמואל כנציב עליון אזרחי בארץ־ישראל הביאה לחידוש התביעה לגבי עבר־הירדן, ועתה היתה זאת דרישה של נציב עליון בריטי ולא של חבר המשלחת הציונית. הרברט סמואל דרש ממשרד החוץ לקבוע את קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל על־פי ‘קו מיינרצהאגן’,²⁸⁰ כך שבארץ־ישראל ייכללו גם פטרה וגם עקבה. כמו־כן דרש סמואל לקבל אפשרות לבנות נמל חדש בים סוף וזאת מטעמים של הגנה, של כלכלה ושל משטר כספים, היאה לארץ־ישראל כארץ מודרנית. משרד החוץ לא ענה לפנייה הזאת. משלא קיבל תשובה, פנה סמואל פנה נוספת,²⁸¹ וטען, כי הגיאוגרף ההסטורי הנודע, ג’ורג' אדם סמית, שבכתביו השתמשו כדי לדון בגבול הצפוני של ארץ־ישראל, טען, כי הירדן לא שימש מעולם כגבולה של ארץ־ישראל. סמואל חשש כנראה מהתפיסה הבריטית לגבי קו הירדן ולגבי הקמת מדינה ערבית ממזרח לו, ורצה להבטיח את גבולותיה של ארץ־ישראל. לתביעותיו של סמואל בעת ההיא לא באה כל תשובה, והוא נכנס לתפקידו באחד ביולי 1920, בלי כל הגדרה ברורה לגבי תיחומו המזרחי (והצפוני) של השטח שהוא היה אמור לנהל – ארץ ישראל.

ה. יצירתה של עבר־הירדן    🔗

זמן קצר לאחר הקמת השלטון האזרחי הבריטי בארץ־ישראל התקדמו הכוחות הצבאיים הצרפתיים לעבר דמשק. ב־24 ביולי 1920 ברח פייסל מסוריה, והמדינה הערבית העצמאית שממזרח לשקע עברה מן העולם. ההשתלטות הצרפתית על סוריה העלתה מיד את הבעיה – עד היכן בדרום מגיעה השליטה הצרפתית, ומה יהיה גורל השטח שמדרום לירמוך. בפרלמנט הבריטי הועלתה שאלה לגבי תחום שליטתה של ארץ־ישראל ממזרח לירדן, ומשרד החוץ השיב, כי ארץ־ישראל אינה שולטת כלל ממזרח לירדן.²⁸² גנרל קונגרייב, מפקד הצבא הבריטי במצרים, טען, כי איננו מבין מדוע שומרים בקנאות על קו סייקס־פיקו ממזרח לירדן (בירמוך ובהמשכו), בעוד שממערב לירדן חורגים ממנו בלי הרף. כפתרון למצב הוא הציע לכבוש את כל השטחים שממזרח לשקע – כלל קונייטרה, דרעה וסאלט תוך שהוא מציין, כי מסאלט אפשר לשלוט בכל עבר־הירדן, אם תושבי האיזור לא יתנגדו לכך. משרד המלחמה, שאליו הפנה קונגרייב את מכתבו, השיב כי לא יוקצו כל כוחות לכיבוש עבר־הירדן, מצבת הכוחות במזרח התיכון עוד תלך ותפחת עם שחרור האנשים, ולבריטניה אין כל רצון לשלוט בשטחים שממזרח לירדן. קונגרייב לא קיבל את הטענה הזאת ודרש להרחיק את גבולה של ארץ־ישראל צפונה ומזרחה ככל האפשר. לטענתו, הגנת עמק הירדן צריכה להתבצע או ממזרח לו או ממערבו, אך הירדן עצמו איננו קו הגנה נוח, ולכן יש צורך לתפוס את דרעה ואת סאלט. עם זאת טען קינגרייב, כי אין לו כוחות צבאיים לכך, ולכן מבחינה טכנית הוא אינו יכול לבצע את המשימה.²⁸³

התמוטטות השלטון הערבי ממזרח לירדן הניעה את סמואל לחזור ולבקש כי הגבול המזרחי של ארץ־ישראל ייקבע ב’קו מיינרצהאגן', תוך השתלטות על השטח שנשאר עתה לכאורה ללא בעלים.²⁸⁴ שר החוץ קרזון הציע לבצע חדירה שקטה ואיטית לשטח על־ידי משלוח מספר קצינים בריטים לניהול המרחב; ורק אחר־כך – ובהדרגה – להכליל את מחוזות עבר־הירדן במנהל של ארץ־ישראל.²⁸⁵ במקביל לכך דנה הוועדה הבין־משרדית הבריטית בעניין הגבול המזרחי של ארץ־ישראל.²⁸⁶ פגישות הוועדה נערכו בסוף אוגוסט 1920, והרברט סמואל ביקש לדעת בהן היכן עובר קו הגבול הצפון־מערבי של חיג’ז, תוך שהוא חוזר ותובע את צירופה של עקבה לארץ־ישראל. דרישה נוספת להשתלטות בריטית על עבר־הירדן הגיעה ממשרד החקלאות הבריטי, שדרש לצרף את איזור סאלט לארץ־ישראל וליצור שליטה בריטית ישירה באיזור של מרבצי הפוספטים המצויים שם.²⁸⁷ במשרד החקלאות הבריטי טענו, כי פרט לכמות קטנה, הנמצאת באיי האוקיינוס השקט, כל הפוספטים שהחקלאות הבריטית משתמשת בהם באים מבחוץ ובעיקר מגרמניה, ומצב זה אינו נוח. נשמעו גם טענותיו של הכוח הצבאי במצרים והקולונל מיינרצהאגן הציג את הצעתו לקו גבול מזרחי, תוך שהוא מנמק הצעה זאת (ראה לעיל, סעיף ד'). משרד המלחמה הבריטי התנגד לכל הצעה לקו גבול, שתגדיל את הוצאותיו, ומאידך־גיסא נשקלה הצעה לתת לצרפתים לשלוט בעבר־הירדן תמורת קו גבול צפוני נוח יותר לארץ־ישראל.

הרברט סמואל המשיך ללחוץ על צירוף עבר־הירדן לארץ־ישראל, בעוד שמשרד החוץ טען, כי ‘מדיניות ממשלת בריטניה היא ששטח זה יהיה עצמאי אך במגע הדוק עם ארץ־ישראל. הגבול המזרחי מדרום לקו סייקס־פיקו ייקבע על־ידי הסכם בינינו לבין השלטונות המקומיים’.²⁸⁸ סמואל לא נרתע, והמשיך לתבוע בעקביות לשנות את הקו המזרחי, אולם משרד החוץ הבריטי לא היה מוכן לשנות את עמדתו העקרונית ותבע מעמד מיוחד – עצמאי – לשטחים שממזרח לירדן. מברקים ברוח זאת נשלחו לסמואל כמענה לכל תביעותיו, ובהתאם לכך ניהל הרברט סמואל את המפגש הרשמי הראשון שלו עם נכבדי עבר־הירדן בעיר סאלט ב־20 באוגוסט 1920. במפגש זה הוסכם על חסות בריטית לשטח,²⁸⁹ שינוהל על־ידי השיח’ים המקומיים תוך שימוש ביועצים בריטיים. עם זאת – לא נדון כלל עניין תיחום השטח לגביו תופעל מדיניות ניהול מיוחדת זאת. באותה העת לא היו ברורים גבול ההתפשטות של השלטון הצרפתי מדמשק וגבול השליטה העצמאית של המלך חוסיין מבירתו בחיג’ז; כמו־כן לא היו ברורים גבולותיה המזרחיים של ארץ־ישראל וגבולותיה המערביים של עיראק. עם זאת, נראה היה, כי הכוונה היא לשטח שמדרום לירמוך ומזרחה לירדן ולים המלח. באשר לשטח הדרומי יותר – רמת אדום־מעאן – שטח זה היה, לכאורה, חלק ממדינתו העצמאית של חוסיין מחיג’ז. על מברקו של סמואל, שדיווח על הפגישה בסאלט, המשיכו אנשי משרד החוץ הבריטי וטענו, כי השטח שממזרח לירדן צריך להישאר חלק מהמדינה הערבית העתידה לקום באיזור. בינתיים נמשכו דיוניה של הוועדה הבין־משרדית לעתיד המזרח התיכון. בסוף ספטמבר 1920 קיבלה הוועדה הזאת החלטה סופית, כי השטח שממזרח לירדן יהיה חלק ממדינה ערבית עצמאית. החלטה ברוח זאת הועברה גם לנציגות הבריטית בוועידת השלום בפריז²⁹⁰.

הבריטים עסקו עתה בשאלה מי יהיה השליט הערבי ממזרח לירדן. הועלו הצעות להמליך על השטח הזה את פייסל, שברח מדמשק, ולראשונה הועלה גם שמו של עבדאללה, בנו השני של חוסיין ואחיו של פייסל, כשליט על עבר הירדן.²⁹¹ סמואל, שרצה בשליטה בריטית ישירה בשטח, דגל בהשארת המצב הקיים – פיקוח בריטי על שיח’ים מקומיים – תוך שהוא חוזר ודורש משלוח צבא בריטי לשטח. אנשי משרד החוץ, שראו את הסדר השליטה כסופי – שליטה מנדטורית בריטית בניהול מקומי – העלו את ההצעה לקבוע את קו הגבול על הירדן (ועל הירמוך), אולם הם לא העלו דבר באשר לשטח שמדרום לים המלח. לקראת סוף שנת 1920 הוחלט להעביר את הטיפול בענייני המזרח התיכון ממשרד החוץ למשרד המושבות. המהלך הזה בוצע בראשית שנת 1921, ועד שבוצע הוקפאו הדיונים באשר לעתיד השטח שממזרח לירדן.

כל אותה העת לא הפסיקה התנועה הציונית מלחצה להרחיב את גבולה של ארץ־ישראל מזרחה. במשך שנת 1919 ובמשך המחצית הראשונה של שנת 1920 הופנה עיקר העניין של העסקנים הציוניים צפונה. עם זאת – בדיונים שונים הועלו הדרישות הציוניות לקו גבול מזרחי, אם בקו המסילה החיג’זית וממערב לה ואם בגבול המדבר. דרישות אלו לא נראו דחופות, מכיוון שנראה היה למנהיגות הציונית, כי מיקומו של קו הגבול המזרחי לא יהווה כל בעיה. המנהיגים הציוניים הניחו כך בשל תמיכתו של בלפור ובשל הצעתו של הקולונל מיינרצהאגן. חיסולה של הממלכה הערבית בדמשק בקיץ 1920 הפנה את תשומת־הלב הציונית גם לכיוון זה של קווי הגבול העתידיים. וייצמן פנה לסמואל וביקשו להעביר את ‘קו מיינרצהאגן’ מזרחה, עד לקו המדבר.²⁹² ברור היה לווייצמן, כי עמדתו של משרד החוץ הבריטי אינה מתכוונת לקו על הירדן. אנשי המשרד דגלו בקו מיינרצהאגן, והקו הזה לא סיפק את התביעות הציוניות. עוד טען וייצמן, שאלנבי, שזה מקרוב מונה לנציב הבריטי במצרים, רואה בארץ־ישראל רק את החלק שממערב לירדן, וטען כי החלק שממזרח לירדן אינו שייך כלל לארץ. ברור היה לציונים כבר בעת ההיא, כי הם נאבקים בנושא אבוד. בפנייתו לווינדהם דידְס, המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל, ביקש וייצמן הסדר מהיר של קרקעות ארץ־ישראל, מכיוון שעבר־הירדן שוב אינה נראית כחלק מארץ־ישראל.²⁹³ הדרישות הציוניות הפומביות נשארו כשהיו, וכלפי חוץ עוד הוגברה התביעה לקו גבול מזרחי נוח, לאחר שבסוף שנת 1920 הושג הסכם הגבול בצפון. זמן קצר לאחר פרסום ההסכם, ב־5 בינואר 1921, פנה וייצמן במכתב ארוך למשרד החוץ,²⁹⁴ וביקש לדון בכל עניין הגבול המזרחי והדרומי, לאחר שעניין הגבול הצפוני הגיע לכלל סיכום. ההחלטות לגבי מיקומו של קו הגבול בצפון היו, לפי הדעה הציונית, גרועות, ולכן ביקש וייצמן כי כל השטח שמדרום לירמוך, שהוכר כקו הגבול בין השטח הצרפתי לבין השטח הבריטי, יצורף לארץ־ישראל. נימוקיו של וייצמן היו הטיעונים הישנים על הצורך ביישוב השטח שממזרח לירדן, כדי להגן על ארץ־ישראל ועל הצורך ביהודים לפעולת התיישבות זאת. וייצמן טען, כי ביישוב יהודים ממזרח לירדן לא יהיה כל שינוי במדיניות שהרברט סמואל הצהיר עליה בפני הנכבדים הערביים בסאלט. כך גם יהיה אפשר לקיים את ההפרדה המנהלית בין מזרח הירדן לבין השטח שממערבו, ויישוב יהודים שיגנו על עצמם יקטין את הוצאות המנהל הבריטי. וייצמן דרש גם הפעם להעביר את קו הגבול המוצע מזרחה – לקו המדבר – ולתת עם זאת לעולם הערבי זכות להשתמש במסילת חיג’ז. ועוד חזר וייצמן על התביעה הציונית הוותיקה לקו ממעאן לים סוף – כדי להבטיח את המוצא הדרומי לארץ־ישראל. בהיותו ער להבטחות הפוליטיות לעולם הערבי ביקש וייצמן, שלא ייעשו ויתורים על חשבונה של ארץ־ישראל.

במקביל למכתבו לשר החוץ הבריטי ניסה וייצמן את כוחו גם במערכה ציבורית. במאמר שהתפרסם בעיתון Palestine ב־8 בינואר 1921, הועלתה תביעה דומה – לקבוע את קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל בקו המדבר וממעאן עד למפרץ עקבה. התשובה הבריטית לתביעות הציוניות ולתביעות הערביות ניתנה על־ידי משרד המושבות, שקיבל, כאמור, את האחריות על הטיפול בנושאי המזרח התיכון. מיד עם העברת הנושא מידי קרזון לידיו של צ’רצ’יל, שנחשב כידיד וכאוהד לציונות, כתב וייצמן לצ’רצ’יל באחד במרס 1921 מכתב ארוך ומפורט וחזר בו על כל התביעות והבקשות הציוניות באשר לעתידה של ארץ־ישראל.²⁹⁵ בנושא הגבולות חזר וייצמן לדרישה, שאותה הפנה חודשיים קודם לכן למשרד החוץ הבריטי, כלומר – לקו מזרחי לאורך המדבר וממעאן לכיוון מפרץ עקבה. התשובה הבריטית אמורה היתה להינתן בוועידת קהיר, שזומנה בידי צ’רצ’יל כדי לדון בכל ענייני המזרח התיכון. צ’רצ’יל היה אמור להתחשב הן בתביעותיהם של כל הצדדים והן במצב הפוליטי שנוצר עם נפילת ממלכתו של פייסל, ובהמשך – במסעו הצבאי של עבדאללה אחיו מחיג’ז לכיוון דמשק. מעל לכול נדרש צ’רצ’יל להקים מערכת מנהלית, שתקטין ככל האפשר את הוצאותיו של משלם המיסים הבריטי על אחזקת צבא ומנהלה במזרח התיכון.

החלטותיה של ועידת קהיר קבעו, כי לזמן קצוב – שישה חודשים – ישלוט עבדאללה כאמור על עבר־הירדן במעמד בלתי תלוי במנהל הבריטי של ארץ־ישראל.²⁹⁶ קביעת מעמדו המדוייק של השלטון הערבי ויחסיו לשלטון הבריטי יהיו תלויים בהחלטותיו של הנציב העליון הבריטי, שישב בירושלים אך יפקח גם על הנעשה ממזרח לירדן. עוד נקבע, כי המנדט שבריטניה קיבלה על ארץ־ישראל ועל מסופוטמיה (עיראק), יחול גם על עבר־הירדן, ועבר־הירדן תנוהל בידי מערכת עצמאית בפיקוח בריטי.²⁹⁷ על־אף הדיונים הממושכים בקהיר, שנמשכו בביקורו של צ’רצ’יל בירושלים ובפגישותיו שם עם הרברט סמואל, עם האמיר עבדאללה ועם נציגי היישוב העברי בארץ־ישראל, לא נקבע רשמית כל קו גבול מוגדר בין שלושת שטחי המנדט הבריטי – עיראק, עבר־הירדן וארץ־ישראל.

תוצאות ועידת קהיר היו כישלון לתנועה הציונית, אולם בכך רכשו הבריטים בעל־ברית נאמן ממזרח לירדן. התנועה הציונית קיוותה עם זאת, כי קביעותיה של ועידת קהיר לא ישנו דבר באשר לשאיפות הציוניות להתיישב ממזרח לירדן. צ’רצ’יל אף רמז, שהוא לא יתנגד לכך, אם הדבר ייעשה בשקט, אך גם הוא היה מודע לצורך הציוני בתעמולה רבה למען ההתיישבות.²⁹⁸ נראה כי עמדה זו מנעה את המשך הלחץ הציוני באשר לקביעת קו הגבול במזרח. הפוליטיקה הפנימית הציונית, ובעיקר החוגים הקרובים לזאב ז’בוטינסקי, ראו בהחלטה הבריטית ובהסכמה הציונית השקטה להחלטה בגידה בהבטחות ובעקרונות. נשמעה אז הקריאה: ‘שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן’. גם הצד האחר של המפה הפוליטית לא איבד את תקוותו להסדר מדיני אחר, ובשיר הפלמ"ח, שחובר שנים רבות לאחר מכן, עוד נמצא המשפט ‘ממטולה עד הנגב, מהים עד המדבר’. ברור היה לכול, כי הכוונה היא למדבר שממזרח לרמות עבר־הירדן ולא למדבר יהודה. מכאן ואילך נעשו מדי פעם נסיונות לקנות קרקעות, והועלו תוכניות אחדות להתיישב ממזרח לירדן,²⁹⁹ אך לא נשמעה כל תביעה רשמית ציונית באשר למיקומו של הגבול. מצב עניינים זה נתן יד חופשית לפקידות הבריטית לקבוע את קו הגבול כרצונה. ‘הספר הלבן’ שפורסם בידי ממשלת בריטניה לאחר אירועי מאי 1921, והדיונים על עתידה של ארץ־ישראל (ועבר־הירדן), שבאו בעקבותיהם, לא ציינו במפורשות את קו הגבול בין שני השטחים, אף כי קבעו במפורש, כי בשטחי עבר־הירדן לא יחולו סעיפי המנדט, הנוגעים לבית הלאומי היהודי.

ו. תיחום קו הגבול המזרחי    🔗

לאחר ההחלטה על הפרדת עבר הירדן מארץ־ישראל המערבית לא נעשתה כל פעולה לתחום במדוייק את קו הגבול בין שני השטחים במשך שנה ויותר. הכול הניחו כי הירדן תוחם בין השטחים אך לא היה ברור היכן בדיוק עובר קו הגבול. עבדאללה לא ידע מהו השטח הנתון לשליטתו – האם הנגב הדרומי כלול בו והאם שליטתו מגיעה עד הירדן ועד ים המלח. לשלטונות הבריטיים שעסקו בארגון המנהל בארץ־ישראל ובעבר־הירדן לא היה חשוב כל־כך מהו המיקום המדוייק של הקו, כיוון שהם פעלו בחופשיות משני צדדיו, ולכן לא היתה בהילות לתחום את קו הגבול. עם זאת – הדיונים שנערכו באביב שנת 1922 לקראת פרסומו הרשמי של נוסח המנדט על ארץ־ישראל וסעיפיו השונים ובעיקר הצורך בהגדרת השטח שבו לא ייושמו סעיפי המנדט ‘הציוניים’, הצריכו הגדרה מדוייקת של השטח שבו יופעלו סעיפי המנדט. דיונים אלו היו אחד משלושת הגורמים העיקריים, שהביאו לקביעה מדוייקת יותר של קו ההפרדה בין ארץ־ישראל לעבר־הירדן – קו הגבול המזרחי של ארץ ישראל. שני הגורמים האחרים היו הדיונים המעשיים על הפקת האוצרות המינרליים מים המלח (דיונים אלה התנהלו בחודשים יוני־יולי 1922) ופרסום החוקה לארץ־ישראל באוגוסט 1922. בנוסח המנדט נכלל כאמור, סעיף המבטל את הצורך בהפעלת הסעיפים המתייחסים לבית הלאומי היהודי בשטחה של עבר־הירדן (סעיף 25), והחוקה (דבר המלך במועצתו – 10 באוגוסט 1922) ניתנה לארץ ישראל בלבד.

הדחיפה המעשית הראשונה לתיחומו המדוייק של קו הגבול ניתנה בדיונים על הפקת המינרלים מים המלח.³⁰⁰ הדעה הכללית של נציגי הממשל הבריטי הן בארץ־ישראל והן בעבר־הירדן היתה שיש להפיק במשותף את המינרלים מים המלח כדי להבטיח פיתוח יעיל של השטח כולו. הקולונל סלומון, מנהל מחלקת המסחר והתעשייה בממשלת ארץ־ישראל, ואלן קירקבייד, נציג המזכיר הראשי לעניינים מדיניים, הכינו ביוני 1922 דו“ח למזכיר הראשי. בדו”ח הזה תבע סלומון לסלול מסילת־ברזל מדרום לים המלח ועד למפרץ עקבה – בשטח הבלעדי של ארץ־ישראל – ולבנות נמל ארץ־ישראלי בראש המפרץ, כדי לחסוך את דמי המעבר בתעלת־סואץ. אלן קירקבייד הראה מפות וטען, כי מעולם לא נקבע קו גבול בין ארץ־ישראל לבין עבר־הירדן או בין עבר־הירדן לבין חיג’ז. הוא טען, כי דה־פקטו הגבול עובר מדרום לים המלח, דרך הנחל המרכזי, וואדי אל־ג’יב, אך שום גבול לא נקבע דרומה, מזרחה או לכיוון מערב. הדיון סוכם בהצעה לשלוח שדר למשרד המושבות שיטפל בנושא הגבולות, כך שישאיר בארץ־ישראל את הגדה המערבית של נחל הערבה ואת ראש מפרץ עקבה, כדי שארץ־ישראל תוכל להקים בו נמל. שדר כזה אכן נשלח בידי המזכיר הראשי (שמילא את מקומו של הנציב העליון) לשר המושבות, והיתה בו גם המלצה לאשר במהירות את הזיכיון לניצול אוצרות ים המלח (זיכיון נובמייסקי־טוֹלוּק) בשל החשש מתחרות של חברה צרפתית, המעוניינת לכבוש את השווקים במזרח. לשם כך ביקש המזכיר הראשי לקבוע קו גבול, שישאיר בשטחה של ארץ־ישראל מקום להנחת מסילת־ברזל ונמל. משרד המושבות לא ראה כל צורך בטיפול דחוף בעניין זה, והעבירו למשרד החוץ (שעסק בענייני גבולות), תוך הערה שהבעיה אינה אקטואלית, כיון שיעבור זמן רב עד שתופעל הפקת מינרלים מים המלח (ואכן – הפעולה בשטח החלה רק שמונה שנים מאוחר יותר). בכל מקרה, אנשי משרד המושבות טענו, כי המפעלים יוקמו בצפון ים המלח ולא בדרומו, ולכן אין צורך במסילה לכיוון מפרץ עקבה, והקמת נמל חדש באיזור היא עניין לשנים רבות. עם זאת – משרד החוץ המליץ להיענות לדרישתה של ארץ־ישראל ולקבוע אחת ולתמיד את גבולותיה של הארץ. באותה העת נקבע – אך טרם סומן – הגבול הצפוני, והיה ברור לכול, כי קו 1906 משמש, למעשה, קו הגבול הדרומי בין ארץ ישראל לבין מצרים. רק במזרח לא היה עדיין קו ברור, ונדרשה החלטה בעניין.

בינתיים התקיימה ישיבה נוספת בעניין ים המלח בין נציגי ארץ־ישראל ובין ג’ון פילבי, שייצג את עבר־הירדן. בישיבה זאת סוכם על הקמת חברה משותפת להפקת המינרלים מים המלח, אולם הוחלט, כי המינרלים ביבשה שמסביב לים המלח יופקו בנפרד. לצורך זה סוכם, כי יש לקבוע שתי נקודות – האחת בצפון הים, במרכז נהר הירדן במקום שבו הוא נשפך לים המלח, והאחרת בדרום, ככל האפשר במרכז החוף הדרומי של ים המלח – ולחברן בקו על־גבי מפה. כל השטח שממזרח לקו זה אמור היה להיות שייך לעבר־הירדן, ואילו כל השטח ממערבו – לארץ־ישראל. הריבונות על שטח הערבה – מדרום לים המלח ועד לעקבה – הועלתה גם היא בדיונים, ופילבי הסכים בשם עבר־הירדן, לוותר על הגדה המערבית של נחל הערבה (כלומר – על כל איזור הנגב). עם זאת – טרם נקבע קו גבול מדוייק לכל אורך השטח שבין ארץ־ישראל לבין עבר־הירדן. ויתורו של פילבי על הנגב היה נחוץ,³⁰¹ מכיוון שעתידו של שטח זה היה מעורפל. בדיון על הגבול הדרומי הוצגה עמדתה של מצרים, ששאפה להשתלט על כל הנגב. מאידך גיסא – דרומה של ארץ־ישראל היה, לפי אחת הגירסאות, שייך בסוף התקופה העות’מאנית לסנג’ק של מעאן בתוך הווילאית של סוריה. חוסיין, מלך חיג’ז, תבע בעלות על שטח זה, לאחר שטען, כי רק בשנת 1908 נערכו מהלכים, שהיו אמורים להעבירו מווילאית חיג’ז לווילאית סוריה, ולא היה ברור אם המהלך אכן בוצע. פילבי טען, כי לאמיר עבדאללה יש סמכות מאביו, המלך חוסיין, לדון בעתידו של סנג’ק מעאן, שנשלט למעשה בידי עבדאללה, ולכן יכול היה ‘לוותר’ על השטח שממערב לערבה לטובתה של ארץ־ישראל.

ויתור זה, שנעשה בלחץ הבריטים (ועל רקע תביעתה של התנועה הציונית לקשר ישיר בין ארץ־ישראל לבין ים סוף) הוא שאיפשר את הכללתו של משולש הנגב בשטחה של ארץ־ישראל אף שבמאות השנים שקדמו לכיבוש הבריטי של הארץ לא נחשב השטח הזה לחלק מארץ־ישראל.

את הדחיפה השנייה והעיקרית לקביעת הגבול נתן הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי בארץ־ישראל ובעבר־הירדן, שדרש לקבוע את קו הגבול לאחר פרסום נוסח כתב המנדט על ארץ־ישראל.³⁰² ב־24 ביולי 1922 אושר המנדט, ולפי סעיף 25 ניתנה בו האפשרות – בהסכמת חבר־הלאומים – לא להחיל על שטח עבר־הירדן סעיפים מסויימים, שהתייחסו לבית הלאומי היהודי. סמואל טען, כי עבר־הירדן דורשת לכלול בה את כל השטח שממזרח לנהר הירדן מהנקודה בה הוא יוצא מים הכינרת ועד לים המלח. השטח הזה לא היה כלול בווילאית ביירות ובסנג’ק ירושלים. כמו־כן דרשה עבר־הירדן את כל השטח דרומית לקו ים המלח – עוג’ה אל־חפיר, שהיה גבולו הדרומי של סנג’ק ירושלים. עבר־הירדן דרשה זאת אף־על־פי שבשיחות פנימיות כבר ויתרה על השטח הזה, וסמואל היה, כמובן, מודע לוויתור (ואולי אף עמד מאחוריו). בפנייתו למשרד המושבות ציין עוד סמואל, כי השטח שבין הכינרת־אל־חמה ושפך הירמוך – ‘משולש צמח’ – נכלל מאז הכיבוש הבריטי במחוז טבריה והגליל הבריטי. לטענתו, שטח זה היה חשוב לא רק לתוכניות ההידרו־אלקטריות של רוטנברג (לתוכניות האלה היתה מובטחת תמיכה בריטית ממשלתית) כי אם גם לצרכים אסטרטגיים של האימפריה הבריטית עצמה, בשליטה על מסילת־הברזל מאל־חמה ועד לצמח. מדרום לים המלח הציע סמואל לקבוע את קו הגבול בין ים המלח לבין עקבה, ולהשאיר מטעמים כלכליים מקום לאפשרות בנייתו של נמל ארץ־ישראלי עצמאי בראש מפרץ עקבה. סמואל טען עוד, כי התנועה הציונית מפעילה לחץ להתיישב באזור ‘משולש צמח’, ואם יוקמו שם יישובים חדשים לפני קביעתו של קו הגבול, יגרום הדבר למתיחות בשטח. על רקע כל אלה ביקשה ארץ־ישראל לקבוע במהירות ובמדוייק את קו הגבול.

פרסום החוקה של ארץ־ישראל ב־10 באוגוסט 1922 נתן את הדחיפה הסופית לצורך בקביעה מדוייקת של קו הגבול. לא היה אפשר לפרסם חוקה בלי להגדיר את התיחום הטריטוריאלי של השטח שחוקה זאת תחול עליו, וכך אישר משרד המושבות ימים אחדים לאחר מכן את הצעתו של סמואל, והמליץ לפרסם, כי קו הגבול נקבע מטעמים כלכליים ואסטרטגיים.³⁰³ עם זאת – היה צורך בתיאור מדוייק של הקו. במשרד המושבות החליטו, בתמיכת משרד החוץ הבריטי, לא להקים ועדת גבולות, אלא לתת סמכות לאיש במקום – הנציב העליון – לקבוע את מיקומו של הקו. סמואל היה מודע לכל מערכת היחסים באיזור. הוא הכיר היטב את השטח והיה מדינאי בריטי בכיר ומומחה למנהל. סמואל קיבל על עצמו את התפקיד, ובמברק שנשלח ב־27 באוגוסט 1922 למשרד המושבות, יעץ לקבוע את הגבול ב’קו ממפרץ עקבה דרך מרכז נחל הערבה, ים המלח, הירדן, בית־שאן והגבול המזרחי של נפת טבריה'.³⁰⁴ נוסח זה לא סיפק את משרד המושבות. המשרד דרש לדעת ‘איזו גדה של הירדן היא הגבול? האם רק חצי מים המלח שייך לארץ־ישראל? מהו הגבול המזרחי של נפת טבריה?’. ועוד דרשו אנשי משרד המושבות להגדיר את קו הגבול במדוייק ‘עם קווי אורך ורוחב או שמות כפרים או נקודות נוף טבעיות’, כפי שהיה מקובל בכל הסכמי גבול. נראה כי אנשי משרד המושבות דרשו קו מוגדר, משום שהיו בעד הפרדה ממשלית מוחלטת בין ארץ־ישראל לבין עבר־הירדן, בעוד שסמואל ניסה בכוונה לערפל את ההגדרה כדי לקיים את דעתו על הפרדה מנהלית גרידא בין שני שטחי ארץ־ישראל. בלחץ משרד המושבות נאלץ סמואל לתת הגדרה מדוייקת יותר. עם זאת – הוא לא ויתר על שאיפותיו להרחבתה של ארץ־ישראל, והקדים את תיאורו במשפט ‘במקרה שאתם חושבים, ששלטונות חיג’ז לא יסכימו שהעיר עקבה תשמש גבול, אזי הגבול יהיה כדלקמן’. הקדמה זאת מנסה, כנראה גם להסביר את התחמקותו הקודמת של סמואל. עתה הגדיר סמואל את קו הגבול: ‘מתחיל בנקודה בים האדום, 2 מייל מערבה לעקבה, עובר דרך מרכז ואדי־ערבה, מרכז ים המלח והירדן עד לשפכו של הירמוך לירדן. הקו יעלה בנהר הירמוך, באמצע הזרם, עד לנקודה מספר 32, R 124 בגיליון מספר 5 של מפת ה־E.E.F. (חיל המשלוח המצרי)’. ועוד הוסיף סמואל, כי ‘עבר־הירדן תביע התנגדות חזקה, אם קו הגבול לא יעבור באמצע מקום זרימתו של הירדן’. לניסוח זה הסכימו אנשי משרד המושבות, והם אישרו לפרסם בעיתון הרשמי של ארץ־ישראל את הנוסח הבא: ‘דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י) 1922 לא יחול על השטח הנמצא מזרחה לקו היוצא מנקודה אחת הנמצאת שני מילין מערבה לעיר עקבה במפרץ עקבה (עציון־גבר), ועולה דרך מרכז ואדי־ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד הגיעו למקום הירדן ונהר הירמוך; משם, דרך מרכז הנהר ירמוך עד הגבול הסורי’.³⁰⁵ פרסום זה בעיתון הרשמי נתן תוקף חוקי לקיומם של שני שטחי מנדט נפרדים – ארץ־ישראל ועבר־הירדן – וקביעה זאת קיבלה תוקף בין־לאומי עם קבלת התיקון לסעיפי המנדט בידי חבר־הלאומים ב־23 בספטמבר 1922.

קו הגבול המזרחי הוגדר בכתובים, אך לא סומן בשטח, ורק שנתיים מאוחר יותר הופיע על־גבי מפות. חוסר הבהירות בקשר למיקומו המדוייק של הקו, הן בחלק היבשתי שלו, מדרום לים המלח, הן בתוך ים המלח והן לאורך הירדן, המשיך להעסיק את מתווי הגבול במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל ובעבר־הירדן. שלא כמו בגבול הצפוני או הדרומי, לפקידים הבריטים, שעסקו בהגדרתו של קו הגבול, היה ידע מועט ביותר על מבנה השטח והאוכלוסייה באיזור בו עובר הקו. מיפוי השטח – בעיקר מדרום לים המלח – היה לוקה בחסר בעיקר בסימון תוואי נחלים. ואדי־ערבה הופיע על־גבי המפות כנחל העובר בין מפרץ עקבה לבין ים המלח, אך למעשה לא היה קיים כל ואדי בין ים המלח (המצוי בגובה 392 מ' מתחת לפני־הים) לבין עקבה לחוף ים סוף.³⁰⁶ באמצע הדרך, בסמוך למקום התחברותו של נחל פארן (ואדי־ג’רַפי) עם נחל הערבה, עולים פני השטח לגובה של כ־200 מ' מעל פני־הים, ובמקום זה מצוי קו פרשת מים בין ים המלח לבין ים סוף, ואין כל נחל החוצה קו זה. במפות הבריטיות שהודפסו עד שנת 1930, עבר קו הגבול מחוץ מפרץ עקבה, מנקודה במחצית הדרך בין עקבה לבין אום־רשרש (שטרם יושבה) צפונה, באמצע עמק הערבה עד למפגש בין ואדי־ג’רפי לבין ואדי־ג’יב (נחל הערבה), ומכאן לאורך אפיקו של נחל זה עד לואדי־חאוזיק ולאורך אפיקו של נחל זה, לכיוון צפון־מזרח, עד לים המלח. בשנת 1930 פרסמו השלטונות הבריטיים מפה חדשה, ובה סומן הגבול לאורך אפיקי נחלים. מוצא הקו נמצא כ־5 ק"מ ממערב לעקבה, בתוך שטחה של ארץ־ישראל, בניגוד לצו של הנציב העליון (2 מייל שווים ל־3.2 ק“מ ולא ל־5 ק”מ).

חוסר הבהירות בקשר למיקומו של קו הגבול ובעיקר אי סימונו של הקו, נתנו תקווה לאמיד עבדאללה, שליט עבר הירדן, לערער על חוקיותו של הקו ועל מיקומו.³⁰⁷ זמן קצר לאחר הפרסום הרשמי העלה האמיר תביעה להעביר לשטחה של עבר־הירדן את ‘משולש הכינרת’ ואת איזור הנגב, בטענה שאזורים אלו היו שייכים לווילאית סוריה בתקופת השלטון העות’מאני.

טענה זו שנדחתה בעבר בידי הנציב העליון, זכתה עתה לתמיכתם של חלק מן הפקידים של משרד המושבות. בתזכיר, שהוכן במשרד זה, נאמר, כי ‘פלסטינה של הבריטים שונה מפלסטין של הערבים’ ו’הספר הלבן של צ’רצ’יל נראה כמתייחס לשטחי וילאית ביירות וסנג’ק ירושלים בלבד'. התביעה הזאת של עבדאללה נדחתה, אולם חוסר סימון הגבול, אירועים הקשורים לנפילתה של ממלכת חיג’ז והשתלטות אבן־סעוד על חופו המזרחי של ים סוף העלו מחדש את תביעתו של האמיר עבדאללה לשלוט בנגב הדרומי. בשנת 1925 נדחתה התביעה הזאת סופית, והיא לא הועלתה עוד לדיון מצידה של עבר־הירדן במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל. בשנים הראשונות לקיומה של מדינת־ישראל העלו הערבים תביעה חוזרת לשליטה ירדנית בנגב הדרומי, ואף ניסו להפעיל צבא כדי להשיג את המטרה הזאת אולם עד־מהרה נסוגו מכך.

ז. הבעיות בתיחום הקו המזרחי    🔗

חוסר הסימון של קו הגבול לא השביע גם את תפישתם של אנשי מחלקת המדידות של ארץ־ישראל. אף כי לקו זה בחלקו הדרומי היתה משמעות תיאורטית בלבד, והבדואים המעטים שנדדו באיזור, כמו גם כוחות הביטחון ונציגי השלטון משני הצדדים, התעלמו ממנו לחלוטין, הרי שליוצרי המפות, האמונים על סימונים מדוייקים, לא היה מצב זה נוח. בשנת 1931 העלה מנהל מחלקת המדידות של ממשלת ארץ־ישראל תביעה לסמן את קו הגבול במדוייק בהצביעו על בעיות הנובעות מההגדרה הלא ברורה של הקו.³⁰⁸ בתזכירו קבע, כי המונח ‘מרכז ואדי־ערבה’ מתייחס ל’קו הנקודות הנמוכות ביותר' בעמק, אולם קביעה זאת ניתנת ליישום רק במקום בו עובר נחל אחד, המנקז את מי השטפונות. מצב זה אכן היה קיים ברוב אורכו של קו הגבול, אולם בשלוש נקודות (מלבד במקום החיבור לים המלח עצמו) היו בעיות בזיהוי הקו המדוייק. נקודת המוצא של הקו לא היתה ברורה מכיוון שמעולם לא הוגדר מהיכן יש למדוד ‘2 מילין ממערב לעקבה’. יש שתיארו נקודה זאת כעוברת דרך ביתו הישן של פיק־פשה כלומר כקילומטר אחד מנמל עקבה. תיאור אחר היה ‘לאורך ואדי־ערבה’ כלומר – אחד משלושת הוואדיות, הנשפכים לים סוף במרחק 1 – 4 ק“מ מעקבה. הגדרה שלישית היתה '3 ק”מ ממבצר עקבה'. גם באיזור מלחת־טאבה (מלחת־יוטבתה – אין לערב עם תחנת המשטרה ועם באר־טאבה) לא היה ברור מיקומו של הקו, וכך גם באיזור קו פרשת המים בין ים המלח לבין ים סוף. חוסר בהירות זה הביא את מנהל מחלקת המדידות לדרוש להקים ועדת גבולות באיזור. ואפילו שהבקשה היתה מוצדקת, לא ראה הממשל הבריטי בארץ־ישראל דחיפות מיוחדת לפעולה זאת, משום שהיא היתה כרוכה בהוצאה כספית ניכרת באיזור בו לא היו כלל בעיות ממשיות של קו גבול. לכן לא יזם הממשל הבריטי כל פעולה, והדבר לא בוצע. רק שנים מאוחר יותר, בשנת 1946, בעקבות הענקת העצמאות לעבר־הירדן, ראו אנשי השלטון הבריטי צורך לקבוע במדוייק את קו הגבול בערבה ולסמנו על־פני השטח.³⁰⁹ קו זה הפך עתה לקו גבול בין־לאומי, ונוצר, כמובן, הצורך לסמנו באופן מדוייק. עם זאת – רק קטע קצר אחד, בחלקו הדרומי של הקו, נמדד וסומן. לראשונה נקבע אז היכן תהיה נקודת המוצא לקו הגבול במפרץ עקבה – במרחק 3.2 ק“מ מערבית לבתיה המערביים של העיירה עקבה. מנקודה זאת נמתח קו ישר צפונה באורך 4 ק”מ, לעבר עמק הערבה, בנקודה הנמוכה ביותר שלו. הקביעה מה תהיה נקודת המוצא התחשבה בהתפשטותה המרחבית של עקבה מאז שנת 1922, וכך זכתה עבר־הירדן בשטח אדמה נוסף לחוף המפרץ.

מעבר לסימונו של קטע קצר זה לא סומן המשך הקו עד לסוף תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל. נראה היה כי אפשר להסתפק בקביעת הקו ב’קו הנקודות הנמוכות' בנחל הראשי הזורם בערבה דרומה לכיוון המפרץ, ומעבר לקו פרשת המים באיזור הסתפקו בקו דומה בנחל שזרם צפונה, לים המלח. לא נעשתה כל פעולת סימון בקטעים הבעייתיים של מלחת־יוטבתה. את מלאכת הסימון המדוייק השאירו למדינת־ישראל ולממלכת ירדן, והללו ביצעו את הפעולה רק בשנות התשעים, לאחר חתימת הסכם השלום ביניהן.

קטע הגבול שבין ים המלח לבין הגבול הסורי לא חייב כל סימון בשטח מכיוון שלכאורה סימנו הירדן והירמוך גבול ברור. אף־על־פי־כן התעוררה בעיית סימון הגבול בשל אירועים הידרולוגיים. בגלל המבנה של האיזור שבו זורם הירדן – אדמת חוור רכה – גרמו שינויים בעוצמות הזרימה – ובעיקר בשטפונות החורף – לשינויים תכופים באפיק זרימתו של הנהר. הבעייתיות בהחלטה למקם את קו הגבול במרכז הנהר באה לידי ביטוי בחורף 1927, עת גאה נהר הירדן, ושינה את תוואי זרימתו, בהעבירו רצועה באורך כשמונה מאות מטרים, באיזור עמק בית־שאן, משטחה של ארץ־ישראל לשטחה של עבר הירדן. מומחי משרד המושבות יעצו בעניין התוואי המדויק של קו הגבול ועל רקע השינויים התכופים בתוואי זרימת הנהר דרש הלורד פלומר, הנציב העליו בעת ההיא, לקבוע במדויק את קו הגבול.³¹⁰

לטענתו של פלומר, נקבע הגבול בשנת 1922 בלי שנקבע במדוייק היכן עובר הקו, ובשל שינויי אפיק הזרימה, היה מיקומו של קו הגבול בשנת 1927 שונה ממיקומו בשנת 1922. במצב זה לא היתה כל אפשרות לקבוע היכן עבר קו הגבול בעת שנקבע מיקומו. הפקידות הבריטית בעבר־הירדן דרשה לקבוע, כי קו הגבול יעבור תמיד במרכז הנהר, ומשרד המושבות, שלא ראה את עצמו מוסמך להחליט בעניין, ביקש את עצתו של משרד החוץ הבריטי, שהיה אמון בבעיות של סימון גבול. לאחר בדיקת מקרים דומים בעולם הוברר, כי לא קיימת אחידות במקרים שבהם ממוקם קו הגבול בנהרות, משום שאלה משנים את אפיקי זרימתם.³¹¹ על כן הוצע כי ארץ־ישראל תחליט בעצמה על מיקומו של הקו ועל הסדר לגבי מיקומו בעתיד. הנציב העליון קיבל את ההצעה, וקבע בהחלטה רשמית, כי קו הגבול יישאר בכל מקרה במרכז הנהר, וכי כל שינוי בזרימה יגרום להעברת שטחים מארץ־ישראל לעבר־הירדן ומעבר־הירדן לארץ־ישראל. קביעה זאת נשארה בתוקף במשך כל תקופת השלטון הבריטי בארץ־ישראל, ואומצה, תוך התאמות ושינויים כנדרש, גם בידי הממשלות של מדינת־ישראל ושל ממלכת ירדן בעת חתימת הסכם הגבולות ביניהן.

שאלה נוספת, שגם בה לא דנו בתקופת השלטון הבריטי, היתה היכן למקם את קו הגבול בים המלח. הקביעה המילולית ‘במרכז ים המלח’ יכולה היתה להביא להעברת אין־סוף קווים, שיענו להגדרה הזאת.³¹² השלטון הבריטי לא התייחס כלל לבעיה, ומדפיסי המפות סימנו את הקו בצורה לא אחידה. מדפיסי המפות לא חשבו כלל על שינוי הגובה של פני האגם. שינוי מעין זה יכול להביא לשינוי מיקומו של קו המבוסס על חלוקה של פני המשטח העליון של מי האגם. גם נושא זה הושאר לדיון בין מדינת־ישראל לבין ממלכת ירדן, ומצא את ביטויו בהסכם השלום בין המדינות.

אי סימונו של קו הגבול מדרום לים המלח וחוסר הדיון בשאלה היכן הוא מרכזו של הנהר אפיינו את צורתו ואת מיקומו של קו הגבול בין ארץ־ישראל לבין ממלכת ירדן. קו הגבול בערבה סומן סופית רק כשבעים וחמש שנים לאחר קביעתו – לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן. בשאלה העוסקת במיקומו של קו הגבול בנהר – האם הכוונה היא לאורך הקו המחלק את פני המים בתקופת גיאות או שפל בנהר או שהכוונה לקו המחלק את קרקעית הנהר – לא דנו כלל בתקופת השלטון הבריטי. בניגוד לקווי הגבול בצפון ובדרום שימש קו הגבול המזרחי במשך התקופה הנדונה כקו תיחום מנהלי, ולא היתה לו כל משמעות בשטח, פרט לביטול סעיפי המנדט, הנוגעים לקיום הבית הלאומי. תנועתם של אנשים וסחורות בין שני צידי הקו היתה חופשית לחלוטין. תושבי עבר־הירדן עבדו בארץ־ישראל ולהיפך, ולא הוטל כל מכס על מעבר סחורות בין השטחים. עם זאת, למעשה (אף כי לא להלכה), לא נתאפשרה הקמתם של יישובים של יהודיים ממזרח לקו, שנקבע בשנת 1922, והקו הזה הפך לקו גבול אתני. חריגה אחת ממצב זה היתה כאשר בשנות השלושים הוקמה בנהריים שכונה לפועלים, שעבדו בתחנת החשמל אשר נבנתה אז. התחנה הוקמה ממזרח לירדן וממזרח לה הוקם היישוב נווה־אור. היישוב הזה חרב בשנת 1948, עם נפילת המפעל לידי הצבא הירדני.

קביעתו של קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל נמשכה, למעשה, לאורך כל העשור הראשון לשליטה הבריטית בארץ. בכך נחתם התהליך המרכזי שבו נקבעו לראשונה – במידת דיוק וסימון זו או אחרת – גבולותיה של ארץ־ישראל המודרנית. מכאן ואילך נעשו שינויים תכופים בקווים אלו, אך המסגרת הבסיסית ממשיכה להתקיים. פרט לחריגה באיזור רמת הגולן – חריגה שלא קיבלה כל אישור בין־לאומי – קווי הגבול שנקבעו בעשור הראשון לשלטון הבריטי בארץ־ישראל ממשיכים להתקיים גם כיום, עשרות שנים לאחר ההחלטה ולאחר שהאיזור עבר שינויים פוליטיים מרחיקי לכת. קווי הגבול בין ישראל לבין לבנון (בקטע שבין ראש־הנקרה לבין מטולה), בין ישראל לבין מצרים (בין הים התיכון ובין מפרץ אילת) שרירים וקיימים, ואין עוררין עליהם. כך גם קו הגבול בין ישראל לבין ממלכת ירדן, מחמת־גדר ועד לנקודה מדרום לטירת־צבי, וממרכז ים המלח ועד למפרץ אילת. נראה כי גם קטע הקו לאורך הירדן התחתון יהיה בעתיד גבולה המערבי של ממלכת ירדן, אם כי בעת כתיבת חיבור זה לא ברור מי יהיה הריבון ממערב לקו הירדן. רק בקטע שבין חמת־גדר לבין מטולה, בקו הגבול שבין מדינת ישראל לבין סוריה, אין עדיין הסכמה בין הצדדים השונים על מיקומו של קו גבול.

 

פרק שביעי:תוכניות החלוקה 1937 – 1947    🔗

א. רעיונות ראשוניים לחלוקתה של ארץ־ישראל    🔗

תיחום גבולותיה של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי נסתיים באמצע שנות העשרים. נראה היה כי הדיונים הארוכים על תיחום זה אכן קבעו קווי גבול ברורים ובטוחים, שיחזיקו מעמד שנים רבות. מעצבי המדיניות הבריטית גרסו, כי על־ידי תיחומה של ארץ־ישראל הם קבעו את המסגרת הטריטוריאלית, אשר לגביה הם התחייבו לבצע את המדיניות שעוצבה בסעיפי המנדט על ארץ־ישראל. גישה זאת, שדגלה בהקמתה של מדינה אחת בשטחה של ארץ־ישראל המנדטורית, הטביעה את חותמה על חיי הארץ במשך שנות העשרים, אולם מאורעות 1929 גילו בה בקיעים ראשונים. המתח היהודי־ערבי הלך וגדל, והביא לראייה שונה במקצת באשר לעתידה הטריטוריאלי של ארץ־ישראל. הבריטים שאפו לקיים שלטון אחיד בארץ־ישראל. היקפה הטריטוריאלי של השאיפה הזאת היה זהה הן לשאיפה הציונית, לאחר שזו ויתרה למעשה על ראייתה לגבי הגבולות הרצויים והן לשאיפה הערבית, לאחר שאלו ויתרו על חלום ‘סוריה הגדולה’. אלה גם אלה רצו לקיים בעתיד שליטה ריבונית טריטוריאלית שלמה שלהם בכל התחום שבו נתחמה ארץ־ישראל בראשית תקופת השלטון הבריטי. מצב זה לא נמשך זמן רב.

בראשית שנות השלושים, על רקע התגברות המתחים הפוליטיים, הופיע רעיון החלוקה של ארץ־ישראל ליחידות מדיניות קטנות, כל אחת בשלטון מלא של גורם זה או אחר. פרק השנים שבין 1929 לבין 1947 משופע בתוכניות לחלוקתה של ארץ־ישראל בין היהודים, הערבים, הבריטים והאו“ם. המכנה המשותף לכל התוכניות האלו הוא העובדה שאף אחת מהן לא התבצעה בפועל, ורובן היו רק ‘תוכניות על הנייר’. גם התוכנית היחידה, שאושרה רשמית כתוכנית לחלוקה של ארץ־ישראל – תכנית האו”ם משנת 1947 – סופה שלא התבצעה, ותיחומיה של מדינת־ישראל, שקמה בעקבותיה, שונים לחלוטין מגבולות החלוקה. מאפיין טריטוריאלי ברור נוסף היה הקביעה שכל החלוקות שהוצעו לגבי הטריטוריה של ארץ־ישראל תחת השלטון הבריטי, התחשבו אך ורק בשטח הזה. בתוכניות מסויימות אומנם הוצע לחבר את השטח שהוצע למדינה הערבית עם שטחי עבר־הירדן, אך גם זה לא נראה בר־ביצוע. נראה, איפוא, כי הקביעה לגבי התיחום הבסיסי של ארץ־ישראל, אף שלא הכול קיבלו אותה כסופית, נראתה כבסיס מרחבי באשר לתיחומיה העתידיים של ארץ־ישראל.

ספרות רבה – עיקרה הסטורית־פוליטית – עסקה בתיאור ובניתוח הרקע הפוליטי לתוכניות השונות תוך תשומת־לב מיוחדת לצעדים הפוליטיים שהביאו לתוכניות אלו.³¹³ עם זאת – התיחומים הטריטוריאליים של תוכניות אלו לא זכו לתשומת־לב מחקרית רבה, וזאת כנראה בשל העובדה שתוכניות אלו לא הגיעו לכלל סיכום מרחבי ברור. חשיבותן של תוכניות אלו היתה בקביעה החד־משמעית, שאי־אפשר לקיים שלטון אחד משותף – יהודי, ערבי או בריטי – בכל השטח שתוחם כשטחה של ארץ־ישראל המודרנית, ויש הכרח פוליטי בחלוקה. התוכניות השונות נבדלו זו מזו בתיחום הטריטוריאלי שלהן אך לא בעיקרון הבסיסי שצידד בחלוקה. פרק זה יעסוק, איפוא, בתיחום הטריטוריאלי של תוכניות החלוקה, תוך תשומת־לב לעקרונות גיאוגרפיים ופוליטיים שעמדו ברקע התוכניות האלה. מאורעות 1929 הביאו לראשונה לבחינה מחודשת של המדיניות הבריטית כלפי ארץ־ישראל. בשנים 1933־1930 הועלו תוכניות והצעות אחדות בקשר לדרך שבריטניה צריכה לנהוג כלפי היהודים, הערבים וארץ־ישראל בכללה. נראה כי בכל הדיונים הללו לא היה כדי לשנות ממדיניותה הבסיסית של בריטניה: רצונה לשמור על ארץ־ישראל כיחידה אחת. את הגישה הזאת ביטאה תפיסתו של הנציב העליון, ארתור ווּקוֹפּ, שביקש ליצור מערכת מדינית רב־לאומית – ערבית, יהודית ובמידה ידועה גם בריטית – תחת שלטון מנדטורי מתמשך, בגבולות הטריטוריאליים של ארץ־ישראל.³¹⁴

זאת היתה המדיניות הרשמית הבריטית עד לאמצע שנות השלושים. הערבים מצידם שאפו לשלטון עצמי מלא שלהם בכל הארץ. העולם היהודי, הן בארץ־ישראל והן בעולם הרחב, לא גיבש לעצמו בתקופה זאת עמדה הומוגנית מוחלטת באשר לשאלה הטריטוריאלית. עם זאת – הציונות ראתה בארץ־ישראל שבגבולות המנדט יחידה אחת שלמה שברבות הימים עתידה להיות הבסיס להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

ב. רעיון הקנטוניזציה    🔗

בראשית שנות השלושים העלו אישים אחדים רעיונות שונים בכיוון חלוקה אפשרית של הארץ או לחילופין שלטון חלקי בחסות בריטית ביחידות שטח נפרדות – קנטוניזציה. בין האישים האלו היו יהודים, ערבים ובריטים. ההצעות היהודיות הועלו בראשית שנות השלושים כתגובה למערכה המדינית סביב ‘הספר הלבן’ של פספילד, איגרת מקדונלד וועדות־החקירה השונות, שפעלו אז בארץ־ישראל (ועדת שאו, ועדת הופ־סימפסון ועוד). בין מציעי ההצעות הללו היו איתמר בן אב“י, בנו של אליעזר בן־יהודה, שהעלה את רעיון הקנטונים, יוסף לוריא, מראשי תנועת ‘ברית־שלום’, שראה את הדגם השוויצרי לנגד עיניו והמשפטן ד”ר פלטיאל דיקנשטיין,³¹⁵ מזכיר בית משפט השלום העברי הגבוה. תוכניות ראשוניות אלו לא סימנו את קווי הגבול הרצויים לקנטונים השונים. בין אלה שהעלו תוכניות לחלוקה מלאה של הארץ נמצא ד"ר אביגדור יעקבסון, מראשוני ההסתדרות הציונית ונציג ההסתדרות הציונית בפריס וליד חבר־הלאומים.

יעקבסון פרסם בשנת 1931 תוכנית לחלוקה מדינית של הארץ.³¹⁶ בתוכנית הזאת הותוו לראשונה קווי תיחום גיאוגרפיים. יעקבסון הציע, כי המדינה היהודית תכלול את מישור החוף, את העמקים, את הגליל התחתון ואת הגליל העליון המזרחי – כל אותם אזורים שבהם היתה התיישבות יהודית – וכמו־כן את הנגב הבלתי מיושב. הערבים אמורים היו לקבל את גוש ההר המרכזי – יהודה ושומרון, וכן את שפלת עזה, את הגליל המערבי ואת הגליל העליון. יעקבסון ביקש לצרף למדינה היהודית גם חלקים מהגלעד ומן הגולן. להוציא תוספת זאת נראית הצעת החלוקה של יעקבסון, יותר מכל הצעה אחרת, זהה בכמה מעיקריה לתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. יעקבסון כלל בתוכניתו את הצורך בהגירת ערבים מתחומי המדינה ההודית למדינה הערבית. את ההצעה הזאת העלתה מאוחר יותר הוועדה המלכותית (ועדת פיל); כמו־כן הציע להקצות את הנגב כאיזור פיתוח יהודי בעתיד.

תוכניתו של יעקבסון זכתה לתמיכה לא קטנה בציבור היהודי על רקע הדחיפות בפתרון השאלה היהודית עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. נראה כי וייצמן תמך בה, אם כי הוא לא ביטא את תמיכתו זאת במפורש. גם אישים אחרים כמשה קליינמן, עורך שבועון ההסתדרות הציונית העולם, ודוד בן־גוריון נטו לקבל את התוכנית של יעקבסון. אף כי ההצעה הזאת לא הגיעה מעולם לכלל דיון ממשי, עצם העלאתה חשפה את האפשרות של חלוקת הארץ. מאפייניה הגיאוגרפיים של החלוקה היו, איפוא, ריכוז יישובי לאומי מחד־גיסא ואפשרויות לפיתוח ולקליטת המונים באזורים ריקים מאידך־גיסא. התוכנית הזאת לא עסקה כלל בעיקרון ההסטורי־התיישבותי ולא בצורך הכלכלי או בתפיסה הבטחונית. היא התבססה כולה על ניתוח של מפת היישוב בארץ בעת חיבורה. אפשר לומר שכאן הועלה לראשונה, באופן מעשי, הקשר בין תחום התיישבות העברי לבין תחום המדינה היהודית בעתיד. הקשר הזה הפך לאבן־פינה בתהליך פריסת ההתיישבות העברית בארץ־ישראל החל במחצית שנות השלושים.

הצד הערבי העלה גם הוא תוכניות שונות בעלות גוון של חלוקה טריטוריאלית או של חלוקה שלטונית על־פני המרחב. נראה כי ההצעות האלה הועלו כתגובה לרעיונות שהופיעו בצד היהודי. הן באו מכיוונו של מוסא אל־עלמי, מזכירו של הנציב העליון, ולאחר מכן התובע הממשלתי. בשנת 1933 העלה עלמי רעיון להקים קנטון יהודי עצמאי באיזור החוף בין תל־אביב לבין עתלית ומדינה ערבית עצמאית בשאר שטחה של הארץ. פירוט מלא מופיע בתזכירו של אחמד אל־ח’אלדי, מנהל הסמינר הערבי בירושלים.³¹⁷ תוכניתו של אל־ח’אלדי, שהתפרסמה בשנת 1933, התבססה על יצירת קנטונים נפרדים – יהודים וערבים – תחת שליטה של ממשלה מרכזית אחת בירושלים. הצעותיו הטריטוריאליות תיחמו את הקנטון היהודי במישור החוף, בין תל־אביב לבין חיפה, ממערב למסילת־הברזל שבין לוד לבין חיפה, וכן את עמק יזרעאל, את צפון עמק בית־שאן, את עמק הירדן הצפוני ואת עמק החולה. הערבים אמורים היו לקבל את כל איזור ההר, את הנגב ואת מישור החוף שמצפון לחיפה ומדרום לתל־אביב. הערים המעורבות (או הקדושות) – ירושלים, חברון, בית־לחם, נצרת, טבריה וצפת – תהיינה ערים חופשיות, ממש כמו חיפה שתהא נמל חופשי. גם כאן הסתמך מחבר ההצעה על התפרוסת הגיאוגרפית של היישוב היהודי והערבי בארץ־ישראל בתחילת שנות השלושים. הצעתו היתה, למעשה, העתקת דגם התפרוסת של ההתיישבות היהודית – דגם ה־N ההתיישבותי – כדגם הטריטוריאלי של המדינה בעתיד. השוני הטריטוריאלי בין ההצעה הזאת לבין הצעתו של יעקבסון התבטא, איפוא, בכך שלא הוקצה בה שטח לעלייה יהודית עתידית מעבר לתחומים הקיימים של היישוב. כמו־כן התעלם אל־ח’אלדי מכל ההתיישבות היהודית שמדרום לתל־אביב ועד גדרה. בתזכיר של אל־ח’אלדי לא הועלו בעיות כלכליות ובעיות בטחוניות מתוך שמחברו לא חזה עימות פוליטי בין הצדדים, וכמו בעלי ההצעות היהודיות, ראה לנגד עיניו שיתוף־פעולה כלכלי בין המדינה הערבית לבין המדינה היהודית.

גם הצד היהודי וגם הצד הערבי לא יצרו דיון ציבורי רחב בהיקפו, ועד־מהרה החלו באיזור המהלכים הפוליטיים והכלכליים, שליוו את תקופת העלייה החמישית, שבה השתנה באופן מהותי המבנה היישובי של ארץ־ישראל.

ג. ההצעות הבריטיות לחלוקתה של ארץ־ישראל בשנות השלושים    🔗

עד לשנת 1935 קיבלו אנשי הממשל הבריטי את תפיסת־עולמו של הנציב העליון, ארתור ווקופ, שדגל בשיתוף־פעולה מרחבי יהודי־ערבי בארץ־ישראל. בקיעים ברעיון הזה התגלו החל בינואר 1935, כאשר ארצ’ר קאסט, לשעבר פקיד בכיר במנהל ארץ־ישראל, העלה רעיונות חדשים. קאסט הציע חלוקה מחודשת של ארץ־ישראל – כולל עבר־הירדן – לשלוש יחידות נפרדות (קנטונים) תחת שלטון משותף.³¹⁸ הצעות התיחום שלו כללו קנטון יהודי שישתרע במישור החוף, בעמקים ובגליל המזרחי עם חלקים מצפון הנגב. בירת השטח הזה תהיה העיר תל־אביב. הקנטון הערבי אמור היה לכלול את כל השטח שממזרח לירדן ואת איזור ההר המערבי, את השפלה הפנימית, את חבל עזה ואת הגליל המערבי. בירת חבל ארץ זה תהיה העיר שכם. הקנטון השלישי יהיה בריטי, ועיקרו – הנגב, איזור ים המלח וכן מובלעת סביב העיר חיפה, המפרץ ובתי הזיקוק שבה ושליטה ישירה בבית־לחם ובירושלים. ערים אלה תתחברנה לים התיכון באמצעות פרוזדור. הבסיס הגיאוגרפי לתוכניתו של קאסט היה גם הוא, איפוא, המצב הריאלי של ההתיישבות העברית ושל ההתיישבות הערבית בארץ־ישראל. עם זאת, בניגוד לתוכניות היהודיות והערביות של ראשית שנות השלושים, התחשב קאסט גם באלמנט הגיאוגרפי של הערים הקדושות, במובלעת בית־לחם־ירושלים שצריכות היו להישאר בשלטון בריטי, כמו גם בפוטנציאל הכלכלי של ים המלח. שיתוף שטחה של עבר־הירדן בפתרון הבעיות הפוליטיות של ארץ־ישראל החיה את התפיסה, כי העברת קו הגבול לאורך הירדן היתה מלאכותית וארעית. הצורך האימפריאלי הבריטי לשליטה באיזור והגנה על תעלת־סואץ אמורים היו למצוא בסיס מרחבי בנגב. בנגב אפשר היה לפרוס בסיסי צבא ושדות תעופה בלי להיזדקק לאוכלוסייה עויינת – יהודית או ערבית. את הקצאת צפון הנגב לקנטון היהודי אפשר להסביר בצורך להקצות עתודות קרקע לעלייה היהודית העתידה, אולם הצעתו של קאסט קשרה את הקצאתו של איזור זה ליהודים במציאת מים. בהצעה הזאת, שכללה פריסה גיאוגרפית ממשית, תוכניות התיישבות לעתיד, פריסה בטחונית־צבאית, ניצול פוטנציאל כלכלי ואף התייחסות לערכים טריטוריאליים־דתיים היתה, איפוא, חשיבה גיאוגרפית בעלת כיווני דיון רבים. חלק מתפיסותיו הטריטוריאליות של קאסט באו לידי ביטוי מאוחר יותר הן בתוכנית החלוקה של הוועדה המלכותית משנת 1937 (המסדרון הבריטי בין ירושלים לבין הים) והן ביצירת המובלעת סביב ירושלים ובית־לחם בתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. פקידים בריטים נוספים העלו גם הם בראשית שנת 1936 רעיונות חדשים של חלוקה. הרעיונות האלה הלכו ורבו ככל שהחמיר המצב הפוליטי בארץ. סטפורד קריפס, חבר הפרלמנט הבריטי, העלה בספטמבר 1936 הצעה להקמת שתי מדינות בארץ־ישראל – יהודית וערבית – שתהיינה קשורות בפדרציה, אשר תתנהל בחסות בריטית. קריפס סבר כי המדינה היהודית אמורה היתה להשתרע במישור־החוף ובעמקים הצפוניים – בהתאם לפריסה הגיאוגרפית־יישובית בעת חיבור ההצעה.

תוכנית מפורטת יותר הועלתה בספר Palestine Pictures של הקצין הבריטי דוגלאס דאף, לשעבר – סגן מפקד מחוז ירושלים. דאף הציע להקים שני קנטונים – יהודי וערבי – במדינה פדרלית, שתהיה חברה בחבר־הלאומים (ולא בחסות בריטניה, כהצעתו של קריפס). גם דאף ביסס את החלוקה על־פי עקרון התפרוסת היישובית, אך הוא הציע להקים מושבה בריטית במישור החוף, בשטח שבין עתלית לבין גבול הלבנון (כולל – חיפה ועכו) ופרוזדור חופשי בין ירושלים לבין יפו. כמו־כן הציע דאף לחבר את הקנטון הערבי (שעיקרו איזור ההר והנגב) עם עבר־הירדן. בהצעה הזאת שולבו רעיונות פוליטיים־אסטרטגיים־כלכליים (שליטה בריטית במפרץ חיפה בנמל ובצינור הנפט) וצרכים דתיים (שליטה בריטית בירושלים ובדרכי הגישה אליה) עם מציאות גיאוגרפית־יישובית ועם ראייה כלכלית: דאף סבר, כי היישוב הערבי לא יוכל להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית בשטח שהוקצה לו.

ד. ‘המרד הערבי’, תוכנית החלוקה של הוועדה המלכותית וספיחיה    🔗

‘המרד הערבי’ (‘מאורעות תרצ“ו־תרצ”ט’), שפרץ באפריל 1936, היה המניע העיקרי לדיון הפומבי הראשון על עתידה הטריטוריאלי של ארץ־ישראל. בתגובה לפרוץ ה’מרד הערבי' ולפגיעות ביהודים ובבריטים החליטה ממשלת בריטניה לשלוח לארץ ועדת־חקירה שתפקידה היה לבחון הן את הסיבות ואת הגורמים למהומות הבין־עדתיות בארץ והן את המדיניות הבריטית כלפי ארץ־ישראל. שלא כוועדות החקירה הקודמות, הוועדה הזאת מונתה על־ידי מלך אנגליה, ועל־כן היא היתה ל’ועדה מלכותית', ולא היתה כפופה לממשלת בריטניה או לנציגיה בארץ. הוועדה לפתרון בעיית ארץ ישראל המליצה לסיים את המנדט הבריטי בארץ־ישראל ובמקומו להקים שתי מדינות ריבוניות בארץ־ישראל – יהודית וערבית. הוועדה המליצה גם להשאיר בידי הבריטים את ירושלים וליצור מעבר אליה מהים התיכון. מחקרים מקיפים נכתבו על הצדדים הפוליטיים של הפרשה הזאת ושל ספיחיה.³¹⁹ עם זאת – התיחום הטריטוריאלי של הצעות החלוקה השונות מחייב בדיקה באשר למניעיהם הגיאוגרפיים והפוליטיים של אלו שהגישו את ההצעות לחלוקתה של ארץ־ישראל.

בפברואר 1937, כאשר הוועדה המלכותית (ועדת פיל – על שמו של הלורד פיל, שהיה יושב־ראש הוועדה) היתה בארץ, העלה דוד בן־גוריון בישיבת מרכז מפא"י תוכנית ראשונה של מנהיג ציוני בכיר לחלוקתה של ארץ־ישראל בין העם היהודי לבין ערביי הארץ.³²⁰ בהמשך לרעיונות שהועלו בדבר החלוקה המשולשת (יהודים, ערבים, בריטים) העלה בן־גוריון הצעה טריטוריאלית, שנתנה למדינה היהודית העתידה את שמונה הנפות (בתוכניתו המקורית הן נקראו ‘מחוזות’) שבהן היה ישוב יהודי גדול.

בנפות אלו – יפו, רמלה, טול־כרם, חיפה, נצרת טבריה בית־שאן וצפת – חיו בשנת 1936 כ־313,000 יהודים. כדי להשאיר את השטח זה, בו חיו גם 394,000 ערבים, כשטח בעל רוב יהודי, וכדי לתת למדינה הערבית המוצעת מוצא לים, המליץ דוד בן־גוריון להשאיר בשטחה של המדינה הערבית את הערים יפו, טול־כרם ורמלה ואת העיר נצרת הקדושה לנוצרים. כך יישארו בשטח המיועד למדינה היהודית רק 300,000 ערבים, והיהודים יהיו בה רוב זעום. עוד טען בן־גוריון, כי אין אפשרות לצרף את המחוזות עכו ועזה למדינה היהודית, כיוון שאין שם כמעט יהודים, אך אין לוותר על זכותם של היהודים להתיישב בהם, ולכן יש להשאיר את השטחים האלה בריבונות לא קבועה אך פתוחים להתיישבות יהודית עתידה. כך טען גם לגבי צפון הנגב ולגבי הערבה עם המוצא לים סוף באילת. בן־גוריון ‘ויתר’ על ירושלים ועל בית־לחם, וטען לגביהן, כי ‘זה צריך להיות שטח אינטרנציונלי תחת שלטון עליון של אנגלים והנהלה מקומית [בירושלים] יהודית־ערבית’ (שם). שטחה של המדינה היהודית אמור היה לכלול את כל מישור החוף עד לגבול לבנון, את עמק יזרעאל, את הגליל ואת עמק הירדן עד בית־שאן וכן את ים המלח, חלק ממדבר יהודה ואת כל הערבה עד למפרץ עקבה. הרי יהודה ושומרון ועמק הירדן, מבית־שאן ועד ליריחו, היו אמורים להיות במדינה הערבית. באותה מדינה נכללו על־פי התוכנית הזאת גם הנגב, פרט לאיזור הערבה. לפי הצעתו של בן־גוריון אמורים היו עכו ועזה להיות מחוזות אוטונומיים – לא בשלטון יהודי ולא בשלטון ערבי (לא ברור על־פי הצעתו מי ישלוט בהם) – ובכל מקרה פתוחים להתיישבות יהודית חופשית. ארץ־ישראל בת 27,000 קמ“ר היתה אמורה, איפוא, להיות מחולקת כך ש־10,000 קמ”ר יהיו בשטח המדינה היהודית, 14,500 קמ“ר בשטח המדינה הערבית, 2,000 קמ”ר במחוזות האוטונומיים של עכו ועזה, ו־500 קמ"ר באיזור ירושלים ובית־לחם – תחת השלטון האנגלי. הרעיונות של בן־גוריון התבססו הן על תפרוסת האוכלוסייה היהודית והערבית בארץ־ישראל והן על האפשרות להתיישבות עברית רחבה בעתיד. כאן לראשונה הכיר מנהיג ציוני בכיר בזכותם של הערבים לשליטה ריבונית בחלק מארץ־ישראל.

נאמן לתפיסתו בעבר, בן־גוריון דרש שלמדינה היהודית יהיה מוצא אל ים סוף, והוא כלל בדרישתו את איזור ים המלח, בו פעלה חברת האשלג היהודית. ועוד הודגש בתוכנית הצורך בצירוף חיפה ונמלה למדינה היהודית: ‘חיפה צריכה להיכנס בהחלט לתוך גבולות המדינה היהודית. לדעתי, זהו תנאי בני גד ובני ראובן לכל התוכנית, ואנחנו יכולים להבטיח לאנגלים על־ידי חוזה זכויות על הנמל למשך עשרים שנה’ (שם). עוד הציבה התוכנית תנאי לקשר טריטוריאלי בין המדינה היהודית לבין לבנון ‘והגבול הצפוני יהיה הלבנון, ולא שבינינו ובין הלבנון יהיה הקנטון הערבי, באשר עלינו לדאוג שיהיה לנו שכן אשר האינטרס ההסטורי שלו הוא לחיות בשלום איתנו, ושכן כזה הוא הלבנון שיש בו מיעוט נוצרי העלול להיבלע בידי הרוב המוסלמי, ויש לו אינטרס חיוני ביחסי שלום ושכנות איתנו’ (שם). כאן לראשונה, הועלה עניין הקשר הבין־לאומי של המדינה היהודית העתידה והשתלבותה במזרח התיכון. בהצעה הזאת היה הד ברור לרעיון על הקמת מדינה יהודית בחסות בריטניה לאורך החוף המזרחי־דרומי של הים התיכון, ובמקביל לכך – הקמת מדינה נוצרית בחסות צרפת בחלק המרכזי של החוף הזה. ועוד דובר על קשירתן של שתי המדינות בברית משותפת ועל הקשר של כל אחת מהן למעצמה אירופית. כך תיווצר מסגרת טריטוריאלית לעמידה איתנה מול העולם המוסלמי וכך יישמרו המאחזים האירופיים במזרח התיכון. גם הצעותיה של הוועדה המלכותית (ראה בהמשך) דגלו, ככל הנראה, ברעיון הזה.

תוכניתו המפורטת של בן־גוריון לא זכתה לעיון מסודר, מכיוון שבעת הצגתה חיכו הכל להחלטה של הוועדה המלכותית. מסקנותיה של ועדה זאת נתפרסמו בקיץ 1937 וקבעו, כי ‘החלוקה היא הדרך האחת שאנו יכולים להציע כדי לטפל בשורשי המחלה’.³²¹ במילה ‘המחלה’ התכוונו חברי הוועדה למצב הפוליטי בארץ־ישראל. תוכנית החלוקה קבעה, כי בתוך תקופה קצרה ככל האפשר תוקמנה שתי מדינות סוברניות ועצמאיות: האחת – מדינה ערבית ‘שתכלול את עבר הירדן בצירוף אותו החלק של פלסטינה (א"י) המשתרע מזרחית ודרומית לגבול שאנו מציעים; והשנייה – מדינה יהודית שתכלול אותו החלק של פלסטינה (א"י) המשתרע צפונית ומערבית לאותו הגבול’.³²² תפקידו של הגבול שהוצע על־ידי הוועדה היה ‘להפריד בין האזורים שבהם רכשו היהודים קרקעות והתיישבו בהם מן האזורים המיושבים כולם או ברובם על־ידי הערבים’ (שם). מיקומו של קו הגבול המוצע אמור היה לתת ‘מקום מספיק בגבולות המדינה היהודית לגידול האוכלוסייה וההתיישבות’. מתווי הקו המוצע סייגו את הצעתם בטענה כי קו התיחום שהציעו איננו הפתרון היחיד האפשרי. מכיוון שלא היה באפשרותם לתחום קו מדוייק, הציעו להקים ועדת גבולות, שתתחם במדוייק את קווי ההפרדה בין היחידות הטריטוריאליות השונות שאמורות היו לקום בשטחה של ארץ־ישראל.

הוועדה ראתה את עצמה, איפוא, כעוסקת בהקצאה, ומחלקת את האיזור ליחידות טריטוריאליות. התיחום אמור היה להיעשות בידי ועדה מקצועית. עם זאת ראתה הוועדה חובה לעצמה להציג מסגרת אפשרית לחלוקה טריטוריאלית.

גבול החלוקה כפי שהציעה הוועדה היה:

החל בראש־הנקרה, נמשך הקו בעקבות הגבול הצפוני הקיים והגבול המזרחי הקיים של פלשתינה (א"י) עד לים כינרת וחוצה את ים הכינרת עד לתוצאות הירדן, משם הוא נמשך עם זרם הירדן עד לנקודה צפונית לבית־שאן. משם הוא חוצה את עמק בית־שאן, ונמשך לאורך קצהו הדרומי של עמק יזרעאל ודרך שפלת יזרעאל עד לנקודה הסמוכה למגידו, ומשם הוא חוצה את רכס הכרמל בקרבת כביש מגידו. משמגיע הקו לשפלת החוף, הוא נמשך דרומה לעומת קצהו המזרחי, והוא פונה מערבה, כדי שלא לכלול את טול כרם, עד הגיעו למסדרון ירושלים־יפו סמוך ללוד. דרומית למסדרון נמשך הגבול בקצה השפלה עד לנקודה הנמצאת כעשרה מילין דרומית לרחובות, ומשם יסוב הגבול מערבה אל הים.³²³

תיחום זה כלל בתוכו את כל נקודות ההתיישבות היהודית עד לבאר־טוביה אך הוא הוציא משטחה של המדינה היהודית את הישובים והשטחים שממזרח לירדן (מדרום לכינרת) וכן את היישובים במסדרון ירושלים־יפו. מסדרון זה היה חלק טריטוריאלי נוסף בהצעה. מחבריה של תוכנית החלוקה היו אמונים על הצורך בשמירת קדושתן של ירושלים ושל בית־לחם כנכס בעבור העולם הנוצרי, וסברו כי בריטניה תהיה השומרת הטובה ביותר על הנכסים האלו. לכן הציעו ליצור מובלעת טריטוריאלית, שתשתרע מצפון לירושלים ועד לנקודה דרומית לבית־לחם, ולאפשר גישה ממובלעת זאת אל הים על־ידי ‘מסדרון שישתרע צפונה לכביש הראשי ודרומה למסילת־הברזל, יכלול את הערים לוד ורמלה, ויסתיים ביפו’.³²⁴ חלק זה יישאר כתחום מנדט בריטי מיוחד, ולא יזכה לעצמאות בעתיד. ההוראות המדיניות של הצהרת בלפור (הקמת בית לאומי יהודי) לא היו אמורות להיות מבוצעות בשטח הזה. מבחינה גיאוגרפית כלל השטח את כל היישובים היהודיים שבין ירושלים לבין יפו (מוצא, קריית־ענבים, הרטוב, בן־שמן, כפר־אוריה, מקווה־ישראל), וכן נכללו בו גם היישובים העבריים נווה־יעקב ועטרות, ששכנו מצפון לירושלים, שדה־התעופה לוד והמתחם הצבאי הגדול – סרפנד – ששכן בין רמלה ליפו.

נוסף למסדרון ירושלים־יפו ביקשו חברי הוועדה לכלול במנדט הזה גם את העיר נצרת ‘וליתן לה סמכויות מלאות לשמור על קדושת מימיו וחופיו של ים כינרת’. הצעת החלוקה אמורה היתה, איפוא, ליצור שלוש רשויות טריטוריאליות נפרדות: המדינה הערבית העתידה אמורה היתה להשתרע על שטח של כ־110 אלף קמ“ר, מהם 22,000 קמ”ר ממערב לירדן והשאר ממזרחו, בגבולות האמירות של עבר־הירדן, שזה מקרוב הגיעה לתיחום גבולותיה עם סוריה בצפון, עיראק במזרח וערב הסעודית בדרום. בעת ההצעה חיו בשטח זה כ־500 אלף איש ממערב לירדן ועוד כ־300 אלף ממזרחו ובסך הכול – כ־800 אלף איש, רובם ככולם ערבים. שטחה של המדינה היהודית העתידה אמור היה להיות כ־4,840 קמ“ר (מחצית מהשטח שהופיע בתוכניתו של בן־גוריון). בשטח הזה חיו בעת ההיא כ־650 אלף איש, כשליש מהם לא יהודים. שטחו של ‘מסדרון־ירושלים־יפו’ המוצע היה כ־900 קמ”ר (כפול מהשטח שהופיע בהצעתו של בן־גוריון), ובזמן שהועלתה ההצעה גרו בו כ־300 אלף איש. הצעת החלוקה, שמניעיה היו פוליטיים, ומטרתה – לפתור את בעיית הסכסוך היהודי־ערבי, נשענה בתיחומיה לא במעט על הכרה ישירה של הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל. שימשו בה יחד נימוקים גיאוגרפיים, פיזיים, יישוביים, תחבורתיים וטופוגרפיים, צרכים שלטוניים ואפשרויות פיתוח בעתיד. העיקרון הבסיסי, שעומד מאחורי הצעת התיחום היה השאיפה להפריד ככל האפשר בין ריכוזי אוכלוסייה יהודית וערבית. ההפרדה התבצעה על רקע התפרוסת הקיימת, כפי שהועלה גם בהצעות קודמות, וכך אזורי ההתיישבות היהודית – מבאר־טוביה בדרום (10מייל מדרום לרחובות) ועד לחיפה בצפון, העמקים הצפוניים (זבולון, יזרעאל, חרוד) להוציא את עמק בית־שאן, שלא היתה בו התיישבות יהודית, הגליל התחתון ועמק הירדן לכל אורכו – אמורים היו להיות בתחומיה של המדינה היהודית. הוועדה לא התחשבה כלל במיקומם של יישובים שהוקמו בתקופת המאורעות, בעיקר בעמק בית־שאן, אך היא ציינה, כי בשטח שנועד למדינה הערבית היו כ־1,250 יהודים, רובם באיזור שממזרח לירדן (דגניה, אפיקים, אשדות־יעקב) וכן יהודים בודדים, שנשארו בערים ערביות. התווית הקו היתה, איפוא, איתות ברור לכל מתכנני ההתיישבות העברית החדשה בארץ, כי תפרוסת יישובים אכן עשויה לקבוע תחומים מדיניים. התפיסה הזאת עמדה ביסוד האסטרטגיה היישובית של יהודי ארץ־ישראל מכאן ועד לסיום השלטון בארץ והשפעתה ניכרת גם בפריסת ההתיישבות העברית לאחר מלחמת ששת הימים.³²⁵ עם זאת – מחברי הדו“ח אותתו, כי לא כל ישוב ישפיע על מיקומו של הקו, ודאי לא יישובים שהוקמו בעת הדיונים. בכך שבו חברי הוועדה אל מה שהוכח כבר בעת קביעתו של קו הגבול הצפוני של ארץ־ישראל בראשית שנות העשרים, כאשר מיקומה של מטולה, היישוב הוותיק, השפיע על מיקומו של קו הגבול. נוסף על נימוקי ההתיישבות השפיעו על ההצעה גם נימוקים הקשורים במערכות התחבורה. הצמדת קו התיחום לשולי עמק יזרעאל ואזכורה המפורש של מגידו בתחומי המדינה היהודית העלו את החשיבות של מעבר ואדי־ערה (נחל עירון) כדרך מקשרת ראשית בין אזורי ההתיישבות היהודיים הראשיים – השרון ועמק־יזרעאל. הכביש (שטרם נסלל) בין פתח תקווה לבין חיפה, אמור היה להיות ציר התנועה הראשי הצפוני, והמשכו הצפון־מזרחי, נתיב נחל עירון – הושאר בתחומי המדינה היהודית. חשיבותם של נתיבי התחבורה בקביעת קווי התיחום הובררה במלואה בדיון על המסדרון ירושלים־יפו. עצם קיומו של המסדרון הזה נועד ליצירת קשר תחבורתי נוח בין ירושלים לבין הים. יפו אמורה היתה להישאר כמובלעת השייכת למדינה הערבית, מוקפת מכל צדדיה בשטח ה’מסדרון‘. הדבר אמור היה להתבצע על־ידי רכישה ופינוי של ‘רצועת קרקע צרה מצפונה ומדרומה של העיר’. מוצא זה של המסדרון לים ניתק את יפו מתל־אביב שבצפון ומבת־ים וחולון שמדרום, וכך אמור היה למנוע בעיה לאומית נוספת. השארתו של שדה־התעופה הגדול של ארץ־ישראל – שדה לוד – בתחומי ‘המסדרון’, נעשתה גם היא כדי להבטיח גישה נוחה לבריטים, נוסף על מסילת־הברזל ונוסף על הכביש הראשי בין ירושלים לבין יפו. ההסדרים המוצעים לפיתוח התחבורה דרשו גישה ערבית חופשית לנמל יפו (דרך המסדרון) וחיפה (דרך המדינה היהודית) ומאידך־גיסא – מעבר חופשי של סחורות ואנשים במסילת־ברזל בין המדינה היהודית לבין גבול מצרים. גם המוצא האפשרי לים סוף לא נעדר מהצעות החלוקה. הוועדה המליצה ליצור מובלעת טריטוריאלית נוספת בראש מפרץ עקבה בחוף הצפוני־מערבי (במקום בו הוקמה מאוחר יותר העיר אילת) ולמסור את השטח כמנדט למעצמה שתחזיק ב’מסדרון’. הסדרים ברורים אמורים היו להבטיח כי המדינה היהודית תוכל ליצור קשר עם האיזור הזה, על־מנת לפתח יצוא ויבוא לאפריקה המזרחית ולאסיה. עיקרון גיאוגרפי נוסף שבו התחשבה התוכנית היה הצורך לפתח שטחי מחיה להתפתחות עתידית של האוכלוסייה ובעיקר זאת של היישוב היהודי, שאמור היה לגדול במהירות כתוצאה מעלייה חופשית למדינה היהודית העתידה. נראה כי השאלה הטריטוריאלית המרכזית שעמדה בפני חברי הוועדה היתה האם להעמיד לרשות המדינה היהודית העתידית את הנגב או את הגליל המערבי. ברור היה שאי־אפשר לתחום את המדינה היהודית רק בתחומי ההתיישבות הקיימים, והאפשרויות שעמדו בפני חברי הוועדה היו צירוף הנגב הריק מאדם (להוציא העיר באר־שבע ועשרות אלפי הבדווים) אך חסר פוטנציאל ברור להתיישבות או צירוף הגליל המערבי שבו קיימת היתה התיישבות ערבית, אשר נראתה לחברי הוועדה כפחות לאומנית. חברי הוועדה סברו – ממש כמו גם המנהיגות הציונית – כי הנגב חסר כל ערך להתיישבות. הם הגיעו למסקנות הללו על רקע הכישלונות למצוא מים ועל רקע כל החקירות בנושא שנעשו באיזור בשנות העשרים ובשנות השלושים המוקדמות. מאידך־גיסא הבריטים רצו לשמור את הנגב בידיהם כאיזור המיועד לשימוש צבאי ואולי, אף שבאותה העת הדבר היה פחות משמעותי, לשמירת קשר בין מצרים לבין שאר העולם הערבי. המדינאים הבריטים שאפו ליצור מחסום בין המדינה היהודית לבין מצרים ולתת יד חופשית לעבדאללה, אמיר עבר־הירדן, מול יריבו אבן־סעוד, ששאף להשתלט על עקבה ועל דרום עבר־הירדן. מסירת איזור הנגב לערבים היתה פתרון פוליטי נוח לבריטים, ולא היה בה כדי לפגוע בשאיפות היהודים. ואף שהיהודים דרשו באופן ברור לשלוט בנגב הרי משהועמדה בפני המנהיגות הציונית האפשרות לבחור בין הנגב לבין הגליל, בחרה המנהיגות הזאת בגליל כאיזור שיצורף לשטחים הנמצאים כבר בידי היהודים. השיקולים שהנחו את מעצבי המדיניות הציונית בתביעתם לגליל היו מגוונים: שטחי הקרקע היהודיים במזרח הגליל, ההתקדמות לאורך החוף המערבי, שבאה לידי ביטוי ביסודה של נהריה, האפשרות לקנות שטחים נוספים באיזור זה והפוטנציאל ההתיישבותי של הגליל. הצד הפוליטי־מדיני והאפשרות לקשר עם המרונים בלבנון היו גם הם בין השיקולים של התנועה הציונית, ונוסף על כך השפיע, כמובן, על השיקולים הקשר ההסטורי העמוק של עם ישראל לאיזור הגליל. וגם שיקולים אסטרטגיים־בטחוניים והצורך בהגנה על ההתיישבות בעמק־יזרעאל היו בין הנימוקים לדרישה לאחוז בגליל. לשם כך הוקצה למדינה היהודית העתידה כול הגליל המערבי, מערבית לצפת ועד לים, איזור בו לא היתה כל התיישבות יהודית להוציא את נהריה. הנימוקים הרשמיים להכללת האיזור הזה בתחום היהודי היו הסטוריים־פוליטיים ולאו־דווקא כלכליים. מחד־גיסא טענו חברי הוועדה, כי בחלק זה של הארץ ‘היהודים החזיקו בו מעמד כמעט בלי הפסק מראשית ימי הגלות עד היום הזה’, וכמו־כן הוזכר הקשר הדתי העמוק של היהודים לערים צפת וטבריה. מאידך־גיסא, ציינו מחברי הדו”ח, כי הגליל היה איזור בו לא היו כמעט מתיחויות בין יהודים לבין ערבים (להוציא את הערים), ותושבי הגליל נענו פחות להסתה למרד. נראה היה שמרבית ערביי הגליל יסכימו למכור את שטחיהם ולעבור להתיישבות מחוץ לגבולות המדינה היהודית, וכל זה – ביתר קלות מערביי המישור הדרומי. לכן סברו חברי הוועדה כי אפשר יהיה לצרף קטע זה של הארץ לתחום השטח של המדינה היהודית.

נראה כי חברי הוועדה הבריטיים קיבלו את הטיעון היהודי בכללו. הוועדה האמינה, כי צריך יהיה למצוא פתרון גיאוגרפי שיאפשר ‘שבגבולות המדינה היהודית תינתן אפשרות מתקבלת על הדעת לגידול של האוכלוסייה והתיישבות’, ולכן מצאה לנכון להצביע על הגליל, כאיזור שבו תבוצע המדיניות הזאת. חברי הוועדה טענו, כי האוכלוסייה הערבית, שתישאר בשטח היהודי, אינה גדולה הרבה יותר בצפון מאשר בדרום (עזה ובאר־שבע). בדרום היה היישוב הערבי מרוכז במישור החוף, איזור יעד להתיישבות היהודים, בעוד שבגליל נמצאה רוב האוכלוסייה הערבית בהר, וההתיישבות היהודית יכולה היתה למצא שטח נרחב להתפתחות במישורי החוף הצפוני בלי לפגוע באוכלוסייה שבהר. הקשר המדיני עם לבנון הוזכר גם הוא. קשרי תחבורה בין אזורי ההר של ארץ־ישראל לבין חוף הים ינותקו גם הם אם יימסר הדרום לידי היהודים (פרט לכביש רעוע בין שכם לבין עכו) בעוד שמסירת הגליל ליהודים תשאיר את כל מישור החוף הדרומי בידי הערבים, ותאפשר להם מוצא נוח לים.

בהצעה לצרף את הגליל המערבי למדינה היהודית לא נגרע מקומה של המדיניות הגבוהה, המזרח־תיכונית. כפי שהוצע בתוכניתו של בן־גוריון, נראה כי בבסיס החלוקה הבריטית של ארץ־ישראל לשניים (עם הקמתה של אמירות עבר־הירדן) כמו גם בחלוקתה של סוריה לשתי יחידות מנדט – סוריה ולבנון – עמדה תוכנית מדינית מרחיקת ראות. הן לבריטים והן לצרפתים היה ברור, כי אחיזתם בשטחי המנדט הינה זמנית בלבד, וסופם של שטחים אלה לקבל עצמאות. גם הבריטים וגם הצרפתים לא ראו בערביי האיזור, ובמיוחד באלמנט המוסלמי שבהם, בעלי־ברית לעתיד הרחוק. כדי לאפשר את המשך אחיזתן התרבותית־כלכלית (ואף המסייעת־מדינית), שאפו בריטניה וצרפת ליצור באגן המזרחי של הים התיכון מדינות עצמאיות שתהיינה קשורות אליהן. בריטניה ראתה בבית הלאומי היהודי מבוא למדינה יהודית, שתכיר טובה לבריטניה והם האמינו, שכך יהיה גם היחס בין לבנון הנוצרית לבין צרפת. כדי לחזק את הציר היהודי־נוצרי־אירופי ביקשו הבריטים ליצור רצף טריטוריאלי בין המדינה היהודית לבין המדינה הנוצרית, כדי ליצור בריח, שימנע מהעולם הערבי־מוסלמי גישה ישירה ונוחה לים התיכון בלי להיזקק לבעלות בריתן של מעצמות אירופה. לדעה מרחיקת לכת זאת אין כל ביסוס בכתובים, אך נראה בבירור, כי החלטותיהם של הנוגעים בדבר היו מכוונות להשגת היעד הזה.

שני אתרים מרכזיים, שהיתה בהם מעורבות יהודית מרכזית, לא נכללו בשטחה של המדינה היהודית המיועדת: מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ומפעל ים המלח של נובומייסקי. הצורך בהמשך הפעלתם של מפעלים אלו היה ברור, אולם מיקומם לא אִפשר את הכללתם בשטחה של המדינה היהודית העתידית. גם בכך נרמז, איפוא, כי אחיזה יהודית בודדת אין בה כדי להשפיע על קביעות מדיניות.

נראה אם כן כי המסד הגיאוגרפי־יישובי, הפוטנציאל הקרקעי להתיישבות בעתיד, דרכי התחבורה והקשרים המרחביים היו בין הגורמים המרכזיים לתיחום הצעת החלוקה של הוועדה המלכותית. גם נימוקים דתיים (השמירה על המקומות הקדושים) ופוליטיים־מדיניים (קשר מרחבי בין המדינה היהודית לבין לבנון, מניעת הקשר בין המדינה היהודית לבין מצרים ועוד), היו בין הגורמים להתוויית קווי החלוקה.

תוכנית החלוקה של ועדת פיל לא נתממשה בסופו של דבר והיא בוטלה רשמית בנובמבר 1938 לאחר בדיקותיה של ‘ועדת וודהד’.³²⁶

באותה השעה קיבלה התנועה הציונית את רעיון החלוקה,³²⁷ אך הגישה הצעה לחלוקה אחרת של הארץ.³²⁸

הסוכנות היהודית גיבשה תוכנית חלוקה משלה והגישה אותה לוועדת החלוקה הבריטית במאי 1938.

תוכנית החלוקה הזאת היא, למעשה, התוכנית הראשונה והיחידה, לחלוקתה של ארץ־ישראל שהוכנה ופורסמה בידי מוסד ציוני רשמי ומוסמך. התוכנית גובשה בעיקר על־פי הצעותיהם ועל־פי מחקריהם של א"י ברור ושל זלמן ליפשיץ, וכללה בעיקר רצון להשיג גבולות בני הגנה וביטחון למדינה היהודית ושטח שיבסס ביטחון כלכלי. הגבולות המוצעים ביקשו להשיג שליטה מירבית במקורות המים הידועים ושליטה בצירי תחבורה ראשיים. בהצעת הסוכנות ניכרה לראשונה השפעתם של קובעי מדיניות הביטחון, שדרשו גבולות בני הגנה. הדרישה הזאת נתחזקה על רקע האירועים של ה’מרד הערבי'. התוכנית הציונית כללה, נוסף על הצעותיה של הוועדה המלכותית, גם את עמק בית־שאן, את מרגלות השומרון, ושטחים מדרום לקו המוצע. כמו־כן ביקשה ההצעה היהודית להרחיב את השטחים שיישארו בידי הבריטים, וזאת על חשבון שטחי המדינה הערבית המוצעת. הכינרת, שעל־פי תוכנית החלוקה המקורית היתה אמורה להיות מחולקת בין היהודים לבין הערבים, אמורה היתה להישאר כולה במדינה היהודית ולשמש בה כמקור מים עיקרי. ההצעה הציונית התנגדה להשאיר את ירושלים תחת שלטון בריטי, ותבעה לחלק את העיר בין היהודים לבין הערבים.

ההצעה הציונית, כמו גם הרעיון כולו, נדחו על הסף. עם זאת – להמלצת הוועדה המלכותית היתה השפעה מרחבית רבה הקשורה בתגובה היהודית להצעות השונות. בעשור האחרון לשלטון הבריטי בארץ־ישראל התגברה תנופת ההתיישבות מתוך אמונה כי אזורים שתהיה בהם נוכחות יישובית יהודית הם אלה שיהיו הבסיס של המדינה היהודית, ואליהם יצורפו אולי שטחים נוספים. התפרסות מערכת היישובים החדשים בגליל המערבי (חניתה, מצובה, אילון, שבי־ציון), בעמק בית־שאן (טירת צבי, מעוז־חיים, שדה־אליהו ועוד) ובנגב (נגבה, סעד, שלושת המצפים ומאוחר יותר – אחת עשרה הנקודות, שהוקמו במוצאי יום כיפור תש"ז) נועדה לקבוע עובדות גיאוגרפיות כהכנה לתיחום מחדש של גבולות ארץ־ישראל ( אם הארץ תחולק בעתיד ליחידות מדיניות נפרדות). ‘הוועדה המלכותית’ קבעה, איפוא, את עקרון החלוקה ואת המצע הרעיוני לשיטת החלוקה, ומכאן ואילך תוחמו קווי הגבול העתידיים בהתייחסות עיקרית למיקומי יישובים ואוכלוסייה (יהודית וערבית). גורמים אחרים כמו פני השטח, שאיפות ואפשרויות הפיתוח הפכו לגורמים משניים בהצעות התיחום.

ה. תוכניות החלוקה בתקופת מלחמת־העולם השנייה    🔗

תוכנית החלוקה הראשונה אכן בוטלה רשמית בנובמבר 1938, אולם רעיונותיה הועלו מחדש בתקופת מלחמת־העולם השנייה. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ’רצ’יל, מינה בקיץ 1943 ועדת קבינט מיוחדת שתפקידה היה להציע מדיניות חדשה לארץ־ישראל לקראת סוף המלחמה. זאת היתה ועדה פנימית בריטית, ודיוניה ומסקנותיה היו פנימיים וחסויים. חברי הוועדה – שרי ממשלה בריטיים ונציגיהם בעבר ובהווה – כלל לא ביקרו בארץ ועבודתה הסתמכה על תזכירים ועל עדויות של גורמים בריטים, שהיו מעוניינים בשאלת ארץ־ישראל.³²⁹ מטרתו של צ’רצ’יל היתה לעצב מדיניות, שתאפשר ליהודים להתגבר על ‘הספר הלבן’ של 1939 ואולי אף לכונן מדינה בארץ־ישראל בתום המלחמה. לכן המליץ צ’רצ’יל, שהוועדה תבחן גם את רעיון החלוקה, ואף ששלל בשנת 1937 את המלצותיה של הוועדה המלכותית, ברור היה לו עתה, כי ההפרדה הטריטוריאלית בין היהודים לבין הערבים הינה הפתרון הסביר ביותר לשאלת ארץ־ישראל. נוסף לבדיקת רעיון החלוקה המליץ צ’רצ’יל בפני חברי הוועדה לבדוק את האפשרות לפתיחת הנגב להתיישבות יהודית, ובכך לשנות באופן מהותי את ההמלצה הטריטוריאלית של ‘הוועדה המלכותית’.

בדיוני הוועדה הועלתה הצעתו של אֶמֶרי, שר המושבות לשעבר, לחלוקה מחדש של ארץ־ישראל בקווים שונים מאלה שהוצעו בשנת 1937.³³⁰ האוכלוסייה הערבית הגדולה בצפון, פעילותה האנטי ממשלתית בשנת 1938, והתנגדות סורית צפויה לתוכנית החלוקה, הניעו את אמרי להציע קו חלוקה, שימסור ליהודים את הגליל המזרחי כולל איזור עין־גב, את עמקי הצפון, את מישור החוף מחיפה ועד לגבול מצרים כולל העיר יפו ואת כל דרום הארץ. אזורי ההר, כולל איזור הגליל העליון והגליל המערבי אמורים היו להישאר בידי הערבים, והבריטים היו אמורים להחזיק בידיהם את השלטון בירושלים. צירופו של איזור עין־גב אותת לראשונה, כי ההתיישבות שלאחר תוכנית החלוקה של הוועדה המלכותית השיגה חלק ממטרותיה המדיניות, ואיזור קדמת הכינרת, שבשנת 1937 הושאר במדינה הערבית, הוצע עתה למדינה היהודית. כך היה גם כאשר מישור החוף הדרומי צורף למדינה היהודית. מאידך־גיסא ההתיישבות רבת העלילות בגליל המערבי לא הביאה להצעה לצרף שטח זה למדינה היהודית העתידה.

חברים אחדים בוועדה התנגדו למסירת הנגב ליהודים הן בשל צחיחותו (ומכאן חוסר חשיבותו להתיישבות) והן בשל הרצון לא לאפשר קשר ישיר בין המדינה היהודית לבין מצרים במערב וערב הסעודית בדרום־מזרח. חוסר הרצון לנתק את מצרים משאר מדינות ערב היה גם הוא נימוק לדחיית ההצעה. הלורד מוין, הנציג הבריטי במצרים, והנציב העליון של ארץ־ישראל, הרולד מק־מייכל, הציעו במשותף תוכנית כוללת למזרח התיכון. על־פי תוכניתם של הלורד מוין ושל מק־מייכל, תוקם מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל המערבית.³³¹ לידה – מצפון – תוקם מדינה נוצרית בחלק מלבנון. מדינה בין־לאומית קטנה בחסות מנדטורית בריטית תיאחז במקומות הקדושים בירושלים ובבית־לחם, ותקיף גם את רמאללה ואת תחנת השידור שבה, את מעיינות ראש־העין (ששימשו אז כמקור המרכזי לאספקת מים לירושלים), את המחנה הצבאי בסרפנד ואת נמל־התעופה בלוד. המדינה הערבית תכלול את סוריה, את עבר־הירדן ואת האזורים הערביים של ארץ־ישראל המערבית. מציעי התוכנית הזאת לא שרטטו קווים מדוייקים, אולם נראה כי הנגב, ההר המערבי והגליל המערבי בקו נצרת־עכו וצפונה אמורים היו להיות בתחום המדינה הערבית ואילו הגליל המזרחי, עמקי הצפון, עמק זבולון ומישור החוף, עד לאזור אשקלון, אמורים היו להיות בתחומי המדינה היהודית. ביסוד כל ההצעות עמדה שוב התפרוסת היישובית המעודכנת של היהודים ושל הערבים בארץ־ישראל. עם זאת, ניכר הרצון למנוע ככל האפשר זעזועים יישוביים מרחביים על־ידי מניעת הטרנספר (העברת ערבים מאזורים בשליטה יהודית) שהוצע בהמלצות הוועדה המלכותית. אזורי פיתוח עתידיים לא הועלו כנימוק טריטוריאלי, אולם מאידך־גיסא ניכר הרצון ליצור רצף טריטוריאלי ללא יצירת קווי חיץ. התוכניות לא הזכירו מעגן ימי בעבור איזור השליטה הבריטי, וביקשו להישען על קשר אווירי דרך נמל־התעופה בלוד. המוצא לים למדינה הערבית אמור היה להיות בדרום באיזור עזה ובצפון באיזור עכו. בפני הוועדה הוצגה גם תוכניתו של שר המושבות הבריטי, אוליבר סטנלי, שהיתה מפורטת יותר.³³² על־פי תוכניתו של סטנלי, אמור היה לעבור קו מאזור עוג’ה אל־חפיר דרך חלוצה, ממשית ועד לחופו המזרחי של ים המלח. השטח שמצפון לקו זה, כולל באר־שבע ועזה יהיה בתחומי המדינה הערבית, ואילו החלק שמדרום לקו זה יישאר בפיקוח מנדטורי בריטי. אם יימצא לאחר חקירה, כי יש בו פוטנציאל קליטה לעלייה יהודית משמעותית, יצורף שטח זה למדינה היהודית בשלב מאוחר יותר. בצפון הוצע לצרף למדינה הערבית את כל אזורי ההר המערבי של ארץ־ישראל, כולל הרי הגליל העליון והגליל המערבי. מישור החוף, מאשקלון צפונה, העמקים (זבולון, יזרעאל, בית־שאן וחרוד) ואגם הכינרת אמורים היו להיות בתחומיה של המדינה היהודית. בצפון הוצע לצרף למדינה הערבית את ‘אצבע הגליל’, מצפון לעמק החולה, ובכך ליצור מסדרון בין סוריה לבין הגליל העליון המערבי שיישאר בתחומי המדינה הערבית.

סיכומי הוועדה העלו מחדש את רעיון החלוקה כפתרון אפשרי יחיד לבעייתה של ארץ־ישראל. הוועדה ביקשה לקבוע קווי גבול כך שבתחום המדינה היהודית יהיה שטח בו מהווים היהודים רוב, ובו מרחב גדול להתפתחות בעתיד. על־פי אותה הצעה, לא ייכללו בשטחה של המדינה היהודית אזורים, שהם כולם או רובן מיושבים בערבים, והקרקעות באיזור נמצאות בבעלותם. אלה גם אלה לא ראו בקיום הבדווי בנגב כל עילה למסירת השטח למדינה הערבית. הוועדה הגישה לקבינט הצעת חלוקה שעיקרה אימוץ המלצת ‘הוועדה המלכותית’ (אך הנגב יהיה חלק מהמדינה היהודית, והגליל המערבי יינתן למדינה הערבית). ³³³ מסירת הנגב ליהודים סויגה בעריכת סקר קרקעי בנגב. הסקר הזה נועד לבדוק את אפשרויות ההתיישבות באיזור. אם הוא יצביע על אפשרויות חיוביות לפיתוח, יימסר הנגב בהדרגה ליהודים. מפת החלוקה שונה היתה במקצתו ממפתו של שר המושבות, ובעיקר – באיזור הנגב. חופי ים המלח (והאפשרות להפקת המינרלים מהים) לא נכללו בתחומי הנגב. הנגב עתיד היה לעבור בהדרגה לידיים יהודיות והורחב האיזור הערבי מדרום לבאר־שבע. לעומת זה הורחב הנגב (היהודי) מערבה, והגיע עד מדרום לרפיח. שינוי מהותי נוסף בצפון היה הכללתם של איזור ‘אצבע הגליל’ והגליל המזרחי בתחומי המדינה היהודית. תוכניתה של הוועדה אושרה ב־23 בינואר 1944, אולם ביצועה נדחה, כפי שעוכבו המלצות הוועדה המלכותית, עד שוועדה מיוחדת תתווה את הקווים המדוייקים.³³⁴ הוועדה הזאת לא קמה, ובשל לחצו של שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, לא בוצעה ההמלצה מעולם. חשיבותה של ההצעה היתה, איפוא, תיאורטית לכאורה, אך גם כאן הועלו כמה רעיונות, שהגיעו לביצוע מאוחר יותר. תוכנית החלוקה של האו"ם (וראה בהמשך) הקצתה גם היא את הנגב למדינה היהודית – במקום הגליל – וגם היא קבעה, כי מובלעת ירושלים לא תחובר לים. השיקולים לשינויים האלה היו גיאוגרפיים־יישוביים בעיקרם, וההחלפה בין הגליל המיושב ערבים לבין הנגב הריק אך בעל הפוטנציאל להתיישבות, נעשתה גם היא ממניעים אלו. אף־על־פי שהיישוב היהודי העלה על הקרקע כבר בשנת 1943 שלושה מצפים על־מנת לבדוק את אפשרות ההתיישבות בנגב, לא נראה כי היה בכך כדי להשפיע על העמדה הבסיסית באשר להעברת הנגב לידיים יהודיות. חשיבותו של נמל יפו לקשר עם מובלעת ירושלים לא היתה גדולה, משום שהובטחה תחבורה אווירית, וכך הוסר הצורך במסדרון בין ירושלים לבין הים. מסדרון שכזה עלול היה ליצור חיץ בין החלקים השונים של המדינה היהודית העתידה.

כל ההמלצות הללו, אף שקיבלו את אישור בית הנבחרים, לא הוצאו אל הפועל, ורעיון החלוקה הוקפא עד לסיום המלחמה. באוקטובר 1945, כחצי שנה לאחר סיום המלחמה באירופה, וזמן קצר לאחר סיום המלחמה במזרח הרחוק, הוקמה ועדת חקירה חדשה, כדי לדון בעתידה של ארץ־ישראל. שני שינויים מהותיים היו בבסיס עבודתה של ועדה זאת. מחד־גיסא – השואה. השמדתם של יהודי אירופה והצורך בפתרון מיידי ליישובם מחדש של מאה אלף יהודים עקורים (ששהו במחנות מעבר באירופה) חייבו פתרון מיידי ומהיר. מאידך־גיסא – לראשונה היתה ממשלת ארצות־הברית מעורבת ישירות במשא־ומתן לפתרון בעיית ארץ־ישראל. לאחר דיונים ממושכים ולאחר ביקורים בארץ־ישראל פרסמה הוועדה, ב־20 באפריל 1946, את מסקנותיה.³³⁵ היא קראה, למעשה, להקים מדינה דו־לאומית בלתי מחולקת בחסות האו"ם ובפיקוח בריטניה. היא ביקשה לאשר באופן מיידי את עלייתם של מאה אלף עקורים יהודים מאירופה לארץ־ישראל. המלצותיה של הוועדה הזאת, כמו ההמלצות של הוועדות שקדמו לה, נשארו בתחום הרעיוני, כיוון שלא נמצא כל גורם מרכזי שתמך בביצוען. עם זאת הוחלט להקים ועדת מומחים אנגלית־אמריקנית,³³⁶ שתקבע את הדרכים לביצוע ההחלטה. הוועדה הזאת החלה את דיוניה ב־13 ביולי 1946, והגישה המלצה משלה לחלוקתה של ארץ־ישראל. הוועדה, שנודעה לימים בשם ‘ועדת מוריסון־גריידי’, קיבלה ואישרה המלצה בריטית לחלק את ארץ־ישראל לארבע יחידות אוטונומיות למחצה. על־פי הצעה זאת, חבל הנגב ואיזור ירושלים־בית־לחם, שכללו כ־43% משטחה של ארץ־ישראל, ינוהלו בידי פקידים בריטיים. באיזור ירושלים־בית־לחם תקום בבוא העת מועצה – נבחרת ברובה – בעלת סמכות של מועצה עירונית. היהודים יקבלו לניהולם חבל ארץ בעל מעמד אוטונומי, שיכלול כ־17% משטחה של ארץ־ישראל ובו עמקי החולה והירדן, הגליל המזרחי, הגליל התחתון, עמק בית־שאן, עמקי יזרעאל וחרוד ומישור החוף מחיפה ועד באר־טוביה, להוציא את יפו. שאר השטח – הגליל המערבי עד עכו, חלק מהגליל התחתון, הרי שומרון וחברון ומישור החוף הדרומי, כולל עזה – יהיה חבל אוטונומי ערבי, שישתרע על כ־40% משטחה של הארץ. האזורים השונים ילוכדו תחת נציב עליון בריטי, שיפקח בראש ממשלה מרכזית על ענייני החוץ, הביטחון, הגנת הגבולות, המשטרה, המכסים והתחבורה.³³⁷ היתה זאת חזרה לרעיון הקנטוניזציה, ותיחום הגבולות שבה נעשה שוב על־פי העיקרון של חלוקה על־פי תחומי יישוב בעת הגשת ההצעה. חשיבותה הדתית של ירושלים וסביבתה והרצון הבריטי לשלוט במרחבי הנגב היו המרכיבים הראשיים ביצירת שני האזורים המיוחדים. התוכנית לא הגיעה, כאמור, לכלל גיבוש ברור, ולכן לא ניתן הסבר לתיחום, ולא שורטטו קווים מדוייקים. חשיבותה של התוכנית הזאת – כקודמותיה – לא היתה בביצועה, כי אם בהמשך הרעיונות המרכזיים של תיחום על־פי תפרוסת האוכלוסייה ותחומי התיישבות, ייחודה של ירושלים ואי העברת הנגב הריק לידיים יהודיות או ערביות. תוכנית מוריסון־גריידי לא אושרה בידי הנשיא האמריקני טרומן, וכך היא ירדה, למעשה, מן הפרק.³³⁸

בקיץ 1946 החלה מתקפה ציונית מדינית שכוונה לשכנוע האמריקנים בצורך לחלק את ארץ־ישראל ולהקים מדינה יהודית עצמאית בחלק היהודי. מתקפה זו לא כוונה לצייר מפות כי אם לשכנע את מקבלי ההחלטות בממשל האמריקני, כי רק הקמתה של מדינה יהודית עצמאית, ולו גם על חלק של ארץ־ישראל, יכול לפתור את בעיותיה של הארץ כמו את בעיותיו של העולם היהודי. קובעי המדיניות בארצות הברית אכן השתכנעו מהטיעון הציוני והחל בקיץ 1946 דגלו האמריקנים בפתרון של חלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הודעה על כך מסר הנשיא האמריקני טרומן במוצאי יום־כיפור, בארבעה באוקטובר 1946. ³³⁹ אף שבהמשך היו שינויים כאלה או אחרים בעמדה האמריקנית, עקרון חלוקתה של ארץ־ישראל עמד בבסיס העמדה של האמריקנית עד להקמתה של מדינת־ישראל. אקורד אחרון להצעות בריטיות לחלוקת־ארץ ישראל הובא בדיוני הקבינט הבריטי בינואר 1947. שר המושבות החדש, ארתור קריץ’־ג’ונס, העלה הצעת חלוקה מחודשת, ובה הוקצה למדינה היהודית שטח קטן יותר מזה שהוצע לה בשנת 1937.³⁴⁰ בשר המושבות תמכו גם הנציב עליון, אלן קאנינגהם, ומפקד הצבא הבריטי בארץ־ישראל, הגנרל בארקר. ההצעה הזאת, שנציגי הסוכנות היהודית דחו אותה בשל התיחום הבלתי סביר, נדחתה גם בידי משרד החוץ הבריטי בראשותו של ארנסט בווין. היתה זאת ההצעה הבריטית האחרונה לחלוקתה של הארץ, ומכאן ואילך הועבר הדיון בעתידה של ארץ־ישראל לעצרת הכללית של האומות המאוחדות.

ו.תוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947    🔗

באביב 1947 פנתה ממשלת בריטניה באופן רשמי, וביקשה מהעצרת הכללית של האומות המאוחדות לכנס מושב מיוחד, שיכונן ועדה מיוחדת, אשר תכין את הדיונים בשאלת הממשל העתידי של ארץ־ישראל.³⁴¹ בהחלטה מיום 15 במאי 1947 קבעה העצרת, כי תוקם ועדה מיוחדת של האו“ם לענייני ארץ־ישראל (UNSCOP). הוועדה תהיה מורכבת מנציגי אוסטרליה, אורוגוואי, אירן, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ’כוסלובקיה, קנדה ושבדיה. לאונסקו”פ הוענקו סמכויות נרחבות ביותר, והיא נתבקשה ללמוד את העובדות ולחקור את כל השאלות ואת כל העניינים, הקשורים לשאלת ארץ־ישראל. הוטל עליה להגיש את הדיווח שלה לא יאוחר מיום 1 בספטמבר 1947.

חברי הוועדה שהו בארץ שבועות אחדים. בקיץ 1947 נפגשו עם נציגי השלטון, עם נציגים של תושבי הארץ ועם נציגים של התנועה הציונית. מסקנותיה של הוועדה והמלצותיה נוסחו לאחר בדיקה מעמיקה של המצב בארץ.³⁴² גם מסקנותיה של ועדה זאת, כמו מסקנותיהן של הוועדות שקדמו לה, לא בוצעו למעשה, אך לא בשל חוסר נכונותם של המציעים לבצע את ההמלצות, כי אם בשל האירועים המדיניים־צבאיים שעברו על ארץ־ישראל מרגע שההמלצות אושרו ועד שהגיע הזמן לביצוען.³⁴³ עם זאת, היה להמלצות הוועדה משקל מיוחד בכל הנוגע לגבולותיה של ארץ־ישראל. המלצות אלו אושרו בידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ועל־ידי־כך הפכו להחלטה מחייבת של חברי האו"ם. הגבולות, ששורטטו כפועל־יוצא מהקביעה המרכזית על חלוקתה של ארץ־ישראל לשתי מדינות, נראים עד היום בעיני כמה גופים כגבולותיה המחייבים של ארץ־ישראל. ואף שאלה מעולם לא הותוו בשטח, ולהלכה נעצר התהליך בשלב ההקצאה, הרי הרקע לקביעת הקווים והמידע שנאסף לקראת קביעתם, יש בהם כדי להצביע על כיווני חשיבה מדיניים בשנים שלאחר מלחמת־העולם השנייה באשר לקביעת הגבולות בעולם בכלל ובארץ־ישראל בפרט.

זמן קצר לפני שבריטניה העבירה רשמית את בעיית ארץ־ישראל לאו“ם, החליטה ממשלת בריטניה ב־20 בפברואר 1947, על מתן עצמאות להודו. אף שהעצמאות היתה אמורה להינתן ביוני 1948 הוחלט להקדימה לאוגוסט 1947. המאבק בין האוכלוסייה ההינדית לבין האוכלוסייה המוסלמית בהודו הביא את הבריטים לבצע חלוקה בין המדינה ההינדית (הודו) לבין המדינה המוסלמית (פקיסטאן). תפרוסת האוכלוסייה המוסלמית בהודו הביאה להקמת מדינה חצויה. מזרח בנגל הפכה להיות פקיסטאן המזרחית. חלק זה של המדינה היה מרוחק כ־1,500 ק”מ מהחלק העיקרי של פקיסטאן, ששכנה מערבית להודו, והמדינה ההודית היתה בתווך. מרחץ הדמים, שפרץ בין ההינדים לבין המוסלמים בעקבות החלטת החלוקה הזאת (על־פי הערכות השונות נהרגו באביב 1947 כחצי מיליון אנשים), והגירתם של כ־10 מיליון אנשים בין שני צידי הגבול עמדו כנראה ביסוד ההמלצות של חברי הוועדה, שדנה בעניין ארץ־ישראל. בדו“ח שלה המליצה אונסקו”פ להביא את המנדט הבריטי לידי סיום. רוב חברי הוועדה הציעו לחלק את ארץ־ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – ולהותיר יחידה נוספת בין־לאומית – ‘הכרך של ירושלים’.³⁴⁴ המדינה היהודית אמורה היתה להיות מורכבת משלוש יחידות טריטוריאליות: האחת – עמק החולה ועמק חרוד; השניה – עמק יזרעאל המערבי ומישור החוף מחיפה ועד גדרה; והשלישית – הנגב המרכזי והדרומי. יחידות אלה היו אמורות להיות קשורות זו לזו על־ידי שתי ‘נקודות הישק’ עם המדינה הערבית. האחת – דרומית־מזרחית לעפולה, והשניה – צפונית־מזרחית למג’דל (אשקלון). במדינה היהודית שהיתה אמורה להשתרע על כ־60% מכלל ארץ־ישראל המערבית, חיו בקיץ 1947 כ־900 אלף איש ובהם כ־500 אלף יהודים וכ־400 אלף ערבים. המדינה הערבית המיועדת אמורה היתה גם היא להיבנות משלוש יחידות טריטוריאליות ולהשתרע על 33% משטחה של ארץ־ישראל המערבית. בחלק אחד נכללו הגליל המערבי עד לפינה הדרומית־מערבית של נפת צפת וחלק מהגליל התחתון ומעמק יזרעאל עד להר תבור, כולל נצרת שפרעם ועכו; היחידה השניה כללה את אזורי שומרון ויהודה להוציא את איזור ירושלים־בית־לחם. גבולה הצפוני של יחידה זאת התחיל בנהר הירדן, מדרום־מזרח לבית־שאן והמשיך עד לנקודה מדרום לעפולה ומשם דרומה במקביל למישור החוף עד לדרום הר חברון וצפון ים המלח, לרבות לוד, רמלה וסביבתן הקרובה; היחידה השלישית כללה את מישור החוף הדרומי ואת צפון־מערב הנגב. למדינה הערבית אמור היה להינתן מוצא לחוף הים בגזרה שבין רפיח לבין אשדוד וזאת בנוסף למוצא באיזור הגליל המערבי. בקיץ 1947 חיו בשטח הזה כ־700 אלף איש מהם כ־10 אלפים יהודים – בעיקר בגליל המערבי, בגוש־עציון, בעטרות ובנווה־יעקב שמצפון לירושלים, בדרך העולה לירושלים מחוף הים (קריית־ענבים, מעלה־החמישה ונווה־אילן), בבן־שמן, בכפר־אוריה, בחולדה, בכפר־מנחם ובאיזור שבין אשדוד לבין רפיח. ‘הכרך של ירושלים’ אמור היה להיות מופקד בידי נאמנות בין־לאומית. שטח זה אמור היה להיות נייטראלי ומפורז מבחינה צבאית. בשטח הבין־לאומי הוצע לכלול את הערים ירושלים ובית־לחם וכן את הכפרים שסביבן, משועפת בצפון ועד בית־ג’לה ובית־סַחוּר בדרום ומאבו־דיס במזרח ועד עין־כרם במערב. בשנת 1947 ישבו באיזור הזה כ־200 אלף איש – כמחציתם יהודים – ואלו אמורים היו ליהנות מחופש שפה, חינוך ופולחן, וכמו־כן רשאים היו להשתתף בבחירות מקומיות של הכרך. בראש האיזור הנייטראלי הזה אמור היה לעמוד מושל מטעם מועצת הנאמנות. המושל לא יהיה יהודי או ערבי, לא אזרח אחת המדינות שיוקמו בארץ ולא תושב הכרך בעת התמנותו. לרשותו יעמוד חיל משטרה מגוייס מחו"ל.

העקרונות הגיאוגרפיים המרכזיים, שעמדו מאחורי תיחום הגבולות הללו היו תפרוסת האוכלוסייה היהודית והערבית, גבולות הכפרים, קרקעות בבעלות יהודית, הצורך במתן שטח לעלייה יהודית עתידית ומתן מוצא לים סוף למדינה היהודית. כל מרחב, להוציא את העיר ירושלים, שהיתה בו אוכלוסייה יהודית מרוכזת, אשר תפשה שטחים רצופים – ריקים ברובם מערבים – הוקצה למדינה היהודית. יישובים בודדים, אף שמנו לעיתים מאות אנשים, לא הושארו במסגרת המדינה היהודית בשל הרצון להימנע מהעמדתם של ערבים רבים תחת השלטון היהודי. רוב הערבים, שאמורים היו להישאר באזורים שבשליטה יהודית היו ערביי הערים חיפה, יפו, טבריה וצפת, שמנו יחד כ־170 אלף איש, וכן אוכלוסייה כפרית בנפות חיפה, טבריה, יפו ורמלה. אזורים אלה היו מעורבים, ולא היה אפשר לנתק בהם את היישובים היהודים מן היישובים הערבים. בשל האופי העירוני של ההתיישבות היהודית ביכרו, איפוא, חברי הוועדה להשאיר בשליטה יהודית את הערים המעורבות ואת הכפרים הסמוכים להן. הכפרים הללו נשענו על הערים, וסיפקו להם תוצרת חקלאית. ההבדל המרכזי בין ההצעות הקודמות לבין ההצעה הנוכחית היה העברתו של הנגב – כולל המוצא לים סוף – לרשות המדינה היהודית. כזכור, הציע זאת בן־גוריון כבר בשנת 1937. בין הנימוקים העיקריים להעברת השטח הזה לתחומי המדינה היהודית היתה העובדה ששטחי קרקע הגדולים היו שם בבעלות יהודית, שניצני ההתיישבות העברית החלו בצפון הנגב ובעיקר – העובדה שלהוציא את העיר באר־שבע והכפר חלסה (חלוצה) לא היתה באיזור התיישבות קבע של ערבים. לעומת זאת – בצפון־מערב הגליל המערבי, באיזור שבין ירושלים לבין השפלה, בשפלת החוף ובאיזור צפון ים המלח היתה התיישבות ערבית גדולה, ולכן הם לא נכללו בתחומיה של המדינה היהודית (אף־על־פי ששטחי קרקע רבים היו שם בבעלות יהודית).

בהתוויה המדוייקת של קווי התיחום ניכר היה הרצון לשמור על מסגרות כפרים, נפות ומחוזות. הקו שהפריד את החלק היהודי מהמדינה הערבית בצפון נמשך לאורך גבולות הכפרים נבי־יושע, דיישון, עלימה, ריחניה, טאיטבה, עין־זיתים, דַהַריה־תחתה, א־שוּנה. כל הכפרים הללו נשארו בשטח שהוקצה למדינה היהודית. מקו זה ועד לגליל התחתון נמשך קו הגבול המוצע לאורך הקו המפריד בין נפת טבריה, שהוקצתה למדינה היהודית, לבין נפות עכו ונצרת, שהוקצו למדינה הערבית. כל זאת – עד לשטחי כפר־תבור, שהיה בנפת נצרת, אך הושאר בתחום המדינה היהודית. תיחום הגליל המערבי נעשה גם הוא בחלקו לאורך הקו המפריד בין נפות עכו (הערבית) וחיפה (היהודית) ובחלקו לאורך גבולות הכפרים. עם זאת, הוועדה לא הקפידה על עיקרון זה, ובמקרים אחדים נחצו גבולות יישובים. מחצית משטחה הקרקעי של העיירה שפרעם הועברה לתחום המדינה היהודית, בעוד שחלק משטחי המושבה מרחביה הועבר לתחום המדינה הערבית, כדי לאפשר את יצירתה של ‘נקודת ההשקה’ בסמוך לכפר־יחזקאל. קו הגבול באיזור בית־שאן הועבר לאורך הקו המפריד בין נפת בית־שאן (שהושארה בשטח היהודי) לבין נפות שכם וג’נין (הערביות) וכן לאורך חלק מקו הגבול שבין נפות ג’נין (הערבית) לבין חיפה (היהודית). גם בקטע זה נחצו לעיתים בלי כל סיבה נראית לעין גבולות כפרים כמו אלה של זירין, תענך, זוּביבה, רוּמנה ואום אל־פחם. באיזור השרון הועבר קו הגבול לאורך שטחי הכפרים, כך שקו מסילת־הברזל, בין פתח־תקווה לבין חיפה, יישאר כולו בשטחה של המדינה היהודית. מדרום לפתח־תקווה נוצרה מובלעת, שכללה את הערים לוד ורמלה. המובלעת הזאת הושארה בשטחה של המדינה הערבית. בדרום־מזרח נקבע קו הגבול המיועד לאורך הקו המפריד את נפות חברון (הערבית) מבאר־שבע (היהודית) ואילו בדרום־מערב חפף הקו פחות או יותר את קו הגבול בין נפות באר־שבע (היהודית) ועזה (הערבית), להוציא את שטחי הכפר בוּריר, שבהם הוקמו במוצאי יום־כיפור תש"ז יישובים יהודיים.

ההצעה שלעיל נתמכה בידי הרוב בוועדה, אולם הועלתה גם הצעת מיעוט, שביקשה למסור למדינה היהודית רק את שטחי הגליל המזרחי, את עמק הירדן, את עמקי בית־שאן, חרוד ויזרעאל, את מפרץ חיפה ואת מישור החוף עד לאיזור באר־טוביה – כיחידה אחת. כמו־כן הרחיבה ההצעה הזאת את השטח הבין־לאומי של ירושלים, עד לאיזור לוד ורמלה, והוסיפה לו גם את איזור הנגב, מדרום לבאר־שבע. ההצעה הזאת נדחתה, ולעצרת האו“ם הוגשה לאישור הצעת הרוב. הדו”ח הזה שימש כבסיס למאבק המדיני, אשר התנהל במושב השני הרגיל של עצרת האו“ם בסתיו 1947. המאבק התרכז בשני נושאים עיקריים: עצם רעיון החלוקה וקביעת גבולותיהן של המדינות – היהודית והערבית. בריטניה, שלקחה חלק פעיל בדיונים האלה, תבעה לכלול את כל הנגב בתחומי המדינה הערבית, ואילו נציגי התנועה הציונית ניסו להשיג קווי גבול נוחים יותר.³⁴⁵ המפה הסופית, שהוגשה לאישור העצרת, היתה שונה בפרטיה מהתוכנית שהציעה אונסקו”פ.

בצפון הועתק הגבול מערבה, כך שהכפר מַליכּיָה וחלק מאדמות כפר־סַליחה הועברו לשטחה של המדינה היהודית, וזאת לאחר ש־37% משטחי הכפר מליכיה היו כבר בידיים יהודיות. דרומה יותר – מערבית לצפת – הוסט הגבול מערבה כך שבשטח היהודי ייכלל הכביש המוליך מכפר תבור דרך סג’רה, עילבון ומע’ר ועד לצפת, אף שבכך הועברו הכפרים פַרידִיָה, כפר־עינן וחלק מכפר־תוּרען לשטחיה של המדינה היהודית. ‘נקודת ההשקה’ בין השטחים הערביים בגליל ובשומרון, הועתקה לנקודה מערבית לעפולה, כך שכל עמק יזרעאל – כולל הכפרים עין־דור, נין, סוּלַם וא־דַהי – הועברו לתחום המדינה היהודית. כתוצאה מכך הכפרים שמדרום־מערב לנצרת – יַפה, מַעַלוּל ומוּג’דיל, שבתוכנית אונסקו“פ הוקצו למדינה היהודית – הושארו בתחום המדינה הערבית. ברקע השינוי הזה עמדו תוכניות ההשקיה היהודיות, שדרשו את העתקת ‘נקודת ההשקה’ מערבה. מדרום לעפולה עבר קו הגבול המוצע לאורך הקו המפריד בין נפות ג’נין (הערבית) לבין נצרת, כך שכל שטחי הכפרים הערביים שבנפת ג’נין נשארו בתחום המדינה הערבית. בשרון הוסט הקו מערבה, כך שבשטחה של המדינה הערבית נכללו הכפרים בקה אל־גרביה, נַזלת־עיסה, גַ’ת וזֵיתא, שנכללו בהצעת אונסקו”פ בתחומי המדינה היהודית, ונמצא כי לא היו בהם כל שטחים בבעלות יהודית. הקו המוצע הוצמד לקו מסילת־הברזל כך שהשטח הבנוי של העיירה קלקיליה נשאר בתחום המדינה הערבית, ואילו מסילת־הברזל ותחנת הרכבת של העיירה הושארו בתחומיה של המדינה היהודית. כמו־כן נשארו בתחומי המדינה הערבית כפר חבלה, על שטחיו וגם השטח הבנוי של הכפר ג’לג’וליה, שקודם לכן היו אמורים להיכלל בשטחה של המדינה היהודית. גם הכפרים כפר־קאסם וכפר־ברא הושארו בשטחה של המדינה הערבית. קו הגבול נמשך לאורך מסילת־הברזל עד לנקודה, הנמצאת 5 ק“מ מצפון ללוד, ושם פנה מערבה, כדי לכלול במדינה הערבית את הערים לוד ורמלה, אך לא את הכפר סרפנד ואת מחנות הצבא שבקרבתו (קודם לכן נותרו המקומות הללו במדינה הערבית). שינוי מהותי נוסף הוכנס לתוכנית על־ידי קביעת מובלעת ערבית בעיר יפו. כל השטח המוניציפאלי של העיר יפו עד לגבולות מקווה־ישראל, חולון ובת־ים (ובו כ־100 אלף ערבים), נועד להישאר בתחומיה של המדינה הערבית כמובלעת בתוך שטחה של המדינה היהודית, בלי כל קשר טריטוריאלי למדינה הערבית. הנקודה הערבית הקרובה ביותר ליפו היתה רחוקה ממנה כ־13 ק”מ בערך.

גם ‘נקודת ההשקה’ הדרומית הועתקה ממקומה. הנקודה המקורית, שמוקמה מצפון לנגבה, הועתקה צפונה, לאיזור שבין גן־יבנה לבאר־טוביה. כך הושארו השטחים הבנויים של הכפרים הגדולים יאזור (שבשפלת יהודה) ובטני־שרקי, במדינה הערבית, ואילו כפר־ורבורג שעל־פי הצעת אונסקו"פ הושאר במדינה הערבית, הועבר לתחום המדינה היהודית. הפרוזדור היהודי באיזור הורחב על־ידי הכללתם של הכפרים איבדיס, קאוּקַבה, בית־טימה וחוּליקַת בתחומי המדינה היהודית. באותו תחום ניכלל גם חלק משטחי הכפרים סומסום ונַגַ’ב, שעליהם הוקמו היישובים יהודים סעד, ניר־עם וגברעם.

באיזור הנגב נעשו שינויים מהותיים בתיחום קו הגבול המוצע. במזרח השטח הועתק הגבול צפונה, כך שאתר מצדה וכל חופו של ים המלח עד לקו נפת ירושלים – במקום בו הוקם מאוחר יותר קיבוץ עין־גדי – נמצאו בשטחה של המדינה היהודית. במרכז הנגב הוסט הקו דרומה כך שהעיר באר־שבע, על תושביה הערביים, הועברה לתחומי המדינה הערבית, וכך גם כל הכביש המוביל אליה מחברון. במערב הנגב הוסט הגבול מזרחה, כך שקו הגבול הורחק מקו מסילת־הברזל רפיח־עזה, שהיתה בשטח המדינה הערבית, עד למרחק של 8 ק"מ ממנו. הקו הסופי השאיר בשטח הערבי את שטחי ח’רבת־אייזה, ממזרח לחאן־יונס, משם עבר הגבול המוצע בקו ישר דרומה עד לקואורדינטה 700, ומשם דרומה־מזרחה עד לקואורדינטה 100.050. הקו נמשך עד לנקודה מדרום לחורבת־שבטה, שנשארה בשטח המדינה היהודית, אך הוסט מזרחה, והשאיר את חורבות עבדת בשטחה של המדינה הערבית. משם עבר הגבול דרומה, ופנה מערבה, לאורך מצוקי מכתש רמון, ועד לאיזור הר חריף, שם התחבר עם גבול ארץ־ישראל ־מצרים. הקו הזה הותווה כמענה ללחץ מצרי־בריטי לכלול את איזור עוג’ה אל־חפיר (ניצנה) בתחומי המדינה הערבית העתידה. גם לחץ אמריקני מתמיד – למסור את הנגב למדינה הערבית – השפיע על תיחום קו הגבול באיזור הזה. תיקוני גבול אלו הגבילו במקצת את השטח המעובד או הראוי לעיבוד שנשאר במדינה היהודית, וכן השאירו שטחים רבים יותר שהיו בבעלות יהודית בתחומיה של המדינה הערבית.³⁴⁶ מאידך־גיסא הוצאה אוכלוסייה ערבית עירונית – הן זאת של יפו והן זאת של באר־שבע – מתחומיה של המדינה היהודית העתידה. כדי לבסס את ‘נקודת ההשקה’ הצפונית היה הכרח להעביר את כפר־החורש היהודי לשטחה של המדינה הערבית. הכפרים הערביים הגדולים בשרון הצפוני ובשרון המרכזי הועברו למדינה הערבית, ואילו שטחו של הנגב הצפוני שבמדינה היהודית הורחב, וכל היישובים היהודיים באיזור – להוציא את יד־מרדכי ואת כפר־דרום – הושארו במדינה היהודית. גם עתה נעשה ניסיון להיצמד לשטחי כפרים ולבעלות מוכחת על השטח, ורק במקרים חריגים הופרדו כפרים מאדמותיהם. כחריגה נוספת יש לראות את הכללתו של איזור מצדה וצפונה לו בתחום המדינה העברית העתידה. משמעותו הלאומית של האתר הזה לא נעלמה מחברי ‘ועדת אד הוק לשאלת ארץ־ישראל’ – הוועדה שקבעה באופן סופי את תיחום שטחי החלוקה של ארץ־ישראל. גם לחצו של משה נובומייסקי, מנהל חברת האשלג הארץ־ישראלית, לקבל עוד שטח בעבור הרחבת המפעל הדרומי לחוף ים המלח ליד סדום עמד ביסוד ההרחבה צפונה באיזור.

תיחום מורכב ומסובך זה הוצע על בסיס השאיפה הבלתי אפשרית בעת ההיא לשלום ולשיתוף פעולה כלכלי מלא בין שתי המדינות שתוקמנה בארץ־ישראל. חברי הוועדה, שראו נכונה את כל מהלך העניינים בארץ־ישראל, ביקשו בעזרת התיחום של גבולות אלה ‘להכריח’ את הצדדים לשתף פעולה בעתיד. ברור היה לכל רואה, כי מדינות עוינות לא תוכלנה להתקיים זו לצד זו בקווים אלה בשל צמידות היישובים ובשל פיתולם של קווי הגבול. הוועדה היתה מרוצה מכך שנשארו לא מעט יהודים בשטח ערבי והרבה ערבים בשטח היהודי. זאת כעירבון וכביטוח ליצירת שיתוף פעולה בין המדינות החדשות. סעיפים שונים, שנלוו להצעת התיחום, העלו את האפשרות הזאת ומיקומם של הקווים עצמם חיזק שאיפה כנה לשלום ולשיתוף־פעולה כלכלי בארץ־ישראל (שיתוף־פעולה שלא התקיים אפילו במדינה אחת בשלטון הבריטי). אלא שבסופו של דבר לא קרה כך. התנועה הציונית קיבלה את הצעת החלוקה, אולם ערביי ארץ־ישראל התנגדו לה, ובסיוע מדינות ערב פתחו במלחמה בניסיון לבטלה. השטח של המדינה היהודית הפך להיות הבסיס הטריטוריאלי, אשר עליו התנהלה מלחמה בין ערביי ארץ־ישראל לבין היישוב היהודי, ומאוחר יותר בין מדינת־ישראל לבין צבאות ערב שפלשו אליה. בסופה של המלחמה נקבעו קווי גבול, שתאמו בחלקם את עקרונות התיחומים שנוסחו בידי ועדת האו"ם, אף כי המניע העיקרי לקביעת מיקומם של הקווים היו העמדות הצבאיות של הכוחות הלוחמים בארץ־ישראל. הדיון בקביעת הגבולות האלה חורג מהמסגרת שאותה ביקשנו להקיף בחיבורנו זה.³⁴⁷

 

סיכום    🔗

א. אופיה של התקופה    🔗

חיבור זה מקיף פרק זמן של כמאה שנים. בתקופה הזאת עוצבו לראשונה גבולותיה הפוליטיים־המודרניים של ארץ־ישראל בעת החדשה. בתקופה הנדונה יצאה ארץ־ישראל מהוויה רעיונית־־רוחנית, והפכה לישות טריטוריאלית־פוליטית, בעלת גבולות מוגדרים, שטח נרחב ואוכלוסייה מגוונת.

פרק הזמן הנדון בחיבור הזה, מתייחד בכך שבתהליך עיצוב גבולותיה של ארץ־ישראל היה המשא־והמתן המדיני מכשיר מרכזי ועיקרי. בניגוד לכל העבר ההסטורי של הארץ ובניגוד לתהליך עיצוב הגבולות משנת 1948 ועד להתחלת תהליך הסכם השלום עם מצרים בסוף שנות השבעים — התקופה הנדונה התאפיינה במשא־ומתן מדיני, שעמד תמיד בבסיס הרצון לתחם גבולות בשטח בדרכי שלום. תיחום קווי גבול הוא תהליך מורכב, שבו מתקיים, בשלב זה או אחר, משא־ומתן מדיני בין הצדדים העומדים משני צדי הקו, אך ברקע קיים תמיד איום צבאי או חשש מפעולת כיבוש. במאת השנים הנסקרות בחיבור הזה — החל במחצית המאה התשעה־עשרה ועד לתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות בשנת 1947, המשא־והמתן המדיני היה המרכיב המרכזי, הגורס והדוחף לכל תהליך תיחום השטח בתקופה הנדונה כאן. המלחמות והמאבקים הצבאיים, שהכתיבו ויצרו גבולות בארץ־ישראל לכל אורך ההסטוריה שלה, כמו גם במרבית תולדותיה של מדינת־ישראל, היו שוליים לחלוטין. בראשיתה של התקופה התחולל המאבק הצבאי הפנימי בתוככי האימפריה העות׳מאנית בין מצרים לבין השלטון המרכזי. במרכזה של התקופה התחוללה מלחמה אחרת ורבת קורבנות — מלחמת־העולם הראשונה — אולם גם מלחמות אלה, שבעקיפין הביאו לצורך בתיחום קווי גבול על־גבי מפה, לא השפיעו בסופו של דבר על מיקומם של קווי הגבול, ולא היה שום קשר בין המהלכים הצבאיים שבהן לבין תיחום הגבולות.

עובדה זאת מעניקה משנה־חשיבות לחקר תולדותיה המדיניים של ארץ־ישראל בעת החדשה. הפעולות לתיחום הגבול בתקופת השלטון הבריטי לא נעשו תחת לחץ זמן או תחת איום צבאי, אלא תוך־כדי משא־ומתן מדיני, ותוך־כדי פעולות תיחום משותפות, שנעשו בהסכמה מלאה, על־ידי נציגי הצדדים למשא ומתן. הלחץ המדיני של כוח זה או אחר היה בו כדי להשפיע על תיחום הקו, אך גם הוא נעשה לא כדי לסיים מלחמה, אלא כדי לפתור בעיות שטח, שצצו כתוצאה מההליך הסטורי זה או אחר.

יש שתקופה בת מאה שנים מתאפיינת בשינויים רבים, ויש שחולפות שנים רבות בלי שנעשה כל שינוי במיקום קווי הגבול. התקופה הנדונה נחלקת לשלוש תקופות־משנה, המתאפיינות הן על־ידי אופיו של תהליך תיחום הגבול והן על־ידי תוצאותיו האפשריות של תיחום זה.

ב. התקופה הראשונה: תיחומי הגבול בימי השלטון העות׳מאני    🔗

בפרק הזמן הראשון — מתחילת שנות הארבעים של המאה התשעה־עשרה ועד למלחמת־העולם הראשונה — נעשו כל חלוקות השטח להלכה כתיחום פנימי של האימפריה העות׳מאנית. תיחומים אלה, שאפיינו את תהליך התפוררותה של האימפריה, ניתקו ממנה, למעשה, שטחים הולכים ונרחבים. שטחים אלה עברו לחסותן של יחידות מדיניות אחרות, כצעד ראשון לקראת עצמאות. תהליך ההתפוררות הזה החל באזורנו בדרום, עם התבססותה של שושלת עצמאית במצרים, שבסופו של דבר הביאה לניתוקה של מצרים מהאימפריה העות׳מאנית ולגיבושה כמדינה עצמאית. תהליך ארוך זה הוא שנתן לארץ־ישראל את גבולה הדרומי — הגבול הראשון שתוחם פוליטית במדוייק בכל המרחב המזרח תיכוני. לתיחום הקו הזה היו שני שלבי ביניים: האחד בראשית התקופה הנדונה, והאחר בראשית המאה העשרים. להלכה היו אלה תיחומים פנימיים בתוך שטחי האימפריה, אך למעשה תוחם גבולה הדרומי־מערבי של האימפריה העות׳מאנית עצמה. תיחום זה — קו רפיח־טאבה משנת 1906 — אף שנקבע בעשור הראשון של המאה העשרים, חשיבותו רבה להווה. הקו הזה הפך לאחר גלגולים רבים, לקו הגבול הדרומי־מערבי של מדינת־ישראל — לגבולה עם מצרים. את התיחום של הקטע הזה ליוו שגיאות תיחום וחוסר בהירות טופוגרפית. השגיאות הללו השפיעו לא במעט על תהליך קביעתו הסופית של קו הגבול העכשווי בין מצרים לבין מדינת ישראל. כל התהפוכות הפוליטיות שעברו על המזרח התיכון בשמונים השנים האחרונות, לא הביאו לשינוי ממשי במיקומו או בתיחומו של קו ההפרדה המנהלי, שחילק בין אזורי מנהל שונים של האימפריה העות׳מאנית.

ג. התקופה השנייה: תיחום ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי    🔗

פרק הזמן השני הוא התקופה שבה עוצבה דמותה הטריטוריאלית של ארץ־ישראל כולה. בתקופה הזאת, שתחילתה במלחמת־העולם הראשונה וסיומה בסוף העשור השני של המאה העשרים, תוחמה ארץ־ישראל כיחידה פוליטית נפרדת משכנותיה בצפון, במזרח ובדרום. תקופה זאת היא אולי המכרעת ביותר בתולדות תיחומה של ארץ־ישראל. לראשונה מזה מאות שנים נוצרה בארץ־ישראל יחידה מדינית טריטוריאלית בעלת שם וגבולות מוגדרים. עד לתקופה זאת היה קיים המושג הערטילאי ׳ארץ־ישראל׳ בשמותיו ובכינוייו השונים, אולם התיחום המדוייק בשטח לא היה ברור, וכל העוסק בכך יכול היה לתחם את ׳ארץ־ישראל׳ כרצונו ועל־פי השקפתו. מרגע שנקבעו גבולותיה של ארץ־ישראל בתקופת השלטון הבריטי, החלו להתייחס באופן ברור ליחידת שטח, ומכאן ואילך — כל דיוני התיחום היו חייבים להתחשב בו.

חשיבותה של התקופה הזאת אינה רק בהגדרת תחומה המדיני של ארץ־ישראל, אלא גם בתיחום הקווים עצמם. קווי הגבול, שנקבעו בשנות העשרים הם, למעשה, קווי הגבול התקפים בין מדינת־ישראל לבין שכנותיה כיום. כך, בעיקר, קווי הגבול בין מדינת־ישראל לבין לבנון ובין מדינת־ישראל לבין ממלכת ירדן בקטע שבין חמת־גדר לנקודה מדרום לטירת־צבי. מצב דומה קיים בקטע הגבול ממרכז ים המלח ודרומה, לאורך הערבה, עד למפרץ אילת. קו הגבול בין ישראל לבין סוריה, אף ששונה בהחלטה חד־צדדית של ממשלת ישראל, חופף בעיני כל שאר העולם את קו הגבול, שנקבע בשנת 1923, והמשיך להתקיים לאחר הקמתה של מדינת־ישראל. גם קביעתו של קו רפיח — טאבה כקו הגבול הדרומי־מערבי של ארץ־ישראל, נתקבלה כקו הגבול בין ארץ־ישראל (שלא היתה קיימת בתקופה העות׳מאנית) לבין מצרים, שקיבלה את עצמאותה המדינית בתקופה הזאת. נראה אם כן כי התקופה השנייה בדיוננו היא התקופה החשובה בכל הנוגע לתיחום המדוייק של גבולות ארץ־ישראל. התהליך הזה טרם נסתיים, אולם ככל הנראה לעין ישמשו קווי התיחום האלו כקווים העיקריים לתיחומה העתידי של מדינת־ישראל. ראוי לציין, כי בתקופה הנדונה — שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה העשרים — תוחמו גבולותיהן של רוב מדינות המזרח התיכון ובעיקר גבולותיהן של עיראק, תורכיה, סוריה, לבנון, ירדן ואף גבולה המערבי של מצרים. להוציא את גבול ירדן־ערב הסעודית, ששונה בשנת 1965, ולהוציא את הגבול בין עיראק לבין ירדן, ששונה בשנת 1982 (בשני המקרים הללו השינוי היה מזערי) גבולות אלה עדיין תקפים, והם משמשים בגבולותיהן של המדינות העצמאיות של המזרח התיכון, אף־על־פי שגם גבולות אלו לא נקבעו בידי בני המקום, אלא בידי כוחות חיצוניים.

ד. התקופה השלישית: הצעות לחלוקתה של ארץ־ישראל    🔗

בתקופה השלישית הנדונה כאן החלו הדיונים על חלוקתה של ארץ־ישראל ליחידות קטנות יותר בעלות ייחוד טריטוריאלי־פוליטי משלהן. ראשיתו של תהליך זה — במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים, והוא הגיע לשיאו עם החלטת החלוקה מנובמבר 1947. לו היתה מתבצעת החלטת החלוקה, המושג ׳ארץ־ישראל׳ היה מקבל משמעות חדשה לחלוטין. אפשר לראות מקבילה לה רק בתקופת המלוכה העתיקה, חלוקתה של ארץ־ישראל לשתי מדינות עצמאיות התקיימה על־פי המקרא עם היווצרותן של ממלכות יהודה וישראל, בתקופתו של רחבעם (940 לפני הספירה), ונמשכה עד לחורבנה של ממלכת שומרון בשנת 722 לפני הספירה. רק בפרק זמן קצר זה התקיימו ממערב לירדן שתי ישויות מדיניות עצמאיות נפרדות. בכל שאר התקופות היה השטח שממערב הירדן בשליטה אחידה: או בשליטה עצמאית של בני הארץ או כחלק מאימפריה גדולה שארץ־ישראל היתה חלק ממנה. כפי שאירע למעשה, הרי התקופה שבה נדונו תוכניות החלוקה היתה יכולה להישאר אפיזודה חולפת בתולדות הארץ. מלחמת האזרחים, שפרצה בסתיו 1947 בין תושבי המדינה הערבית המתוכננת לבין תושבי המדינה היהודית העתידה נגמרה בתבוסת הצד הערבי והביאה לחיסול רעיון החלוקה. המלחמה שהתנהלה ממאי 1948 בין מדינת־ישראל לבין צבאות ערב שפלשו אליה נסתיימה בתבוסת הצד הערבי, ביצירת יחידה מדינית אחת בארץ־ישראל, ובחלקים אחדים של השטח שנשלטו בידי כוחות זרים — מצרים ועבר־הירדן. מצב זה מזכיר תקופות הסטוריות אחרות של הארץ. עם זאת — רעיון החלוקה לא נמוג, ורעיונות שונים, המתבססים על חלוקה לאומית של הטריטוריה, עלו מחדש עם תחילתן של שיחות השלום בין מדינת־ישראל לבין הרשות הפלסטינית. שיאן של ההחלטות היה בהסכמי אוסלו, שאמורים היו להביא למעשה לחלוקתה של ארץ־ישראל המערבית לשתי יחידות מדיניות נפרדות זו מזו. עקרון החלוקה הנוכחית מתבסס גם על תפרוסת האוכלוסייה והיישובים, שהוצג עוד בשנת השלושים, וגם על עקרון הביטחון, שהוא חדש לתקופתנו. שלושת הרעיונות המרכזיים באשר לתיחום הארץ — ההפרדה מיחידות נרחבות אחרות, התיחום של יחידה טריטוריאלית ייחודית ורעיון חלוקתה של הארץ — כולם הועלו בצורה זאת או אחרת בתקופה הנדונה בחיבור זה, ובכל תקופת משנה בולט רעיון אחד מן הרעיונות המרכזיים האלו.

ה. המשתתפים בדיוני הגבולות    🔗

תיחום גבולות בין־לאומיים הוא עניין למדינות המעורבות בדבר. גופים מדיניים רבים, מדינות וארגונים אחרים מעורבים היו בתהליך קביעת גבולותיה של ארץ־ישראל. תקופת התיחום והאיזור שבו הועבר הגבול השפיעו על מידת מעורבותם הישירה או העקיפה של הגורמים האלו.

1. האימפריה העות׳מאנית

בתקופה הראשונה, עד מלחמת־העולם הראשונה, היתה האימפריה העות׳מאנית על מרכיביה השונים הישות המדינית העיקרית — אך הפסיבית — בתהליך התיחום של קווי הגבול בארץ־ישראל. ראוי לזכור זאת, כי האימפריה העות׳מאנית היתה מעורבת בתהליך קביעת גבולות ביבשת אירופה ובחצי־האי הבלקאני במשך כל המאה התשעה־עשרה וראשית המאה העשרים. העמדה העות׳מאנית המתגוננת, היתה בכל מקרה ניסיון להשיג קו גבול, שיקטע ככל האפשר קטעים קטנים יותר משטחה. כך השיגה בשנת 1841 את דחיקתה של מצרים האוטונומית לאיזור עמק הנילוס והדלתה תוך שהיא מוותרת על חלקו הצפוני של חצי־האי סיני וניצבת מול התביעה המצרית לשליטה בכל ארץ־ישראל. מאוחר יותר ניסו שליטי האימפריה העות׳מאנית לשמור בידיהם חלקים של סיני, ומשלא יכלו להשיג את זה, הצליחו להשאיר בידיהם את ראש מפרץ אילת. חשיבותו של ההישג הזה תתברר רק עשרות שנים מאוחר יותר. מלחמת־העולם הראשונה שמה קץ לקיומה של האימפריה העות׳מאנית, ויורשתה המודרנית — תורכיה — לא היתה מעורבת בתיחומי הגבולות של ארץ־ישראל.

2. הבריטים

בתקופה הזאת עולים כוחה ומשקלה המדיני של בריטניה. בריטניה הופכת לשחקנית הראשית ולמרכיב הדומיננטי בתהליך תיחום גבולותיה של ארץ־ישראל. לפני מלחמת־העולם היתה בריטניה הגוף המדיני שביקש להרחיב ככל האפשר את גבולה של מצרים ובכך לקצץ בתחומי השתרעותה של ארץ־ישראל. לחצם של הבריטים על האימפריה העות׳מאנית — לחץ שהרחיק את הגבול מתעלת־סואץ מזרחה — יצר בסופו של דבר את גבולה הדרומי של ארץ־ישראל, וכך היתה בריטניה למעצמה האירופית הראשונה שהיתה מעורבת בתיחום הארץ. בהמשך התהליך הפכה בריטניה לישות הדומיננטית בכל התהליך של קביעת גבולותיה של ארץ־ישראל. הדיון בעמדה הבריטית שונה מהדיון בעמדתם של כל הגורמים האחרים. בעוד שתביעתם של כל אלה — העות׳מאנים, הצרפתים, הערבים ואף התנועה הציונית — היתה ברורה וחד־משמעית, העמדה הבריטית היתה מורכבת, והושפעה מתפיסותיהם הפוליטיות, התרבותיות והאסטרטגיות של נותני הטון בממשל הבריטי; ואלה היו רבים. השינויים שחלו וההתפתחויות המדיניות הכלליות בארץ־ישראל, במזרח התיכון ובעולם הרחב הביאו לשינויים חוזרים ונשנים בעמדות הבריטיות השונות.

ערב מלחמת־העולם הראשונה לא דנו הבריטים כלל בגבולותיה של ארץ־ישראל, ועיקר מעיינם היה מצרים וצפונה. מלחמת־העולם וההשתלטות הבריטית על הארץ שינו את זווית הראייה הזאת. התפיסה המרכזית בדרגים השונים של השלטון הבריטי היתה השאיפה ליצור ארץ־ישראל גדולה וחזקה, גם כדי לקיים את עצמה ואת הממשל הבריטי, גם כדי להכינה לעצמאות, וגם כדי שתוכל לקלוט את העולים היהודיים, שאמורים היו להגיע לארץ. השאיפה המרכזית הזאת, שהכתיבה, למעשה, את הפעילות הבריטית בנושא תיחום הארץ, היתה אמורה להתחשב הן בצרכים אימפריאליים אחרים — כמו שאיפותיה של מצרים הבריטית מדרום, והקשר עם הערבים במזרח — והן בצרכים של מעצמות אחרות ובעיקר בשלטון הצרפתי שהתמקם מצפון לארץ־ישראל.

השאיפות הבריטיות ליצור ארץ־ישראל גדולה ורחבה לא היו נחלת כל הפקידות הבריטית. היו בממשל פקידים בריטים שנענו יותר לשאיפות ההתרחבות של מצרים ולשאיפות הכרוכות בהקמת היחידה הטריטוריאלית ממזרח לירדן. את הפקידים האלה לא עניינה כלל בעיית התיחום של ארץ־ישראל. גם בקרב הפקידות הבריטית הבכירה בארץ־ישראל עצמה וגם במשרדים השונים של הממשלה בלונדון לא היתה תמיד שאיפה אחת לגבי ארץ־ישראל. כתוצאה מכך הועלו מדי פעם הצעות לקיצוץ בשטח המיועד של הארץ. עם זאת — הקו המנחה הוא שהוביל, וכתוצאה מכך נוצרה יחידה טריטוריאלית רחבה וגדולה.

הבריטים היו מובילי רעיון האחדות הטריטוריאלית בשנות העשרים, והם שהעלו את רעיון חלוקת הארץ לשתי יחידות מדיניות נפרדות — בשיתוף עבר־הירדן או באופן נפרד ממנה — בשנות השלושים המאוחרות ובשנים האחרונות של שלטון הבריטי בארץ. התפתחויות פנימיות שונות בארץ־ישראל ובעיקר התעצמות המאבק הערבי־יהודי, העלו בקרב הבריטים שוב ושוב את רעיון חלוקת הארץ בין הכוחות הניצים. הקו המשותף לכל הרעיונות היה הקמתה של מדינה יהודית עצמאית, הקצאת שטח לשליטה בריטית ישירה והעברת שאר השטח לעבר־הירדן תוך יצירת מדינה ערבית גדולה, שתתקיים, למעשה, בחסות בריטניה. הדעה הזאת לא התקבלה על דעת כל חוגי השלטון הבריטי. המתנגדים לה הצליחו פעם בפעם לחסלה הן משום שלא רצו במדינה יהודית והן משום שלא רצו לוותר על המאחז הבריטי בארץ־ישראל. גם ההצעות השונות, שהועלו ונראו לרוב האנשים כבלתי מציאותיות, גרמו לדחייתן הרשמית וכך נשארו כל ההצעות הבריטיות על הנייר בלבד.

לקראת סוף התקופה משכו הבריטים את ידיהם כליל מכל נושא תיחומה של הארץ, ובאקט האחרון לחלוקתה של הארץ — תוכנית חלוקה של האו״ם משנת 1947 — לא היתה ממשלת בריטניה צד במשא־ומתן, ולא העלתה כל הצעה לתיחום מחדש של הארץ. מכאן ואילך לא היה לבריטניה כל תפקיד בתהליך עיצוב גבולותיה של ארץ־ישראל, והמשימה הוטלה על גורמים אחרים.

3. הציונים

התנועה הציונית הוקמה בצורה רשמית בקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897. עם זאת, עשר שנים לאחר מכן, בעת המשא־ומתן על תיחום הגבול של 1906, לא גילו חברי ההנהלה הציונית כל עניין וכל מעורבות במתרחש. אף כי זמן קצר קודם לכן היו נציגים ציונים מעורבים בבדיקת אפשרויות ההתיישבות בסמוך לקו שנקבע (תוכנית אל־עריש), כנראה לא ראו אותם הנציגים את עצמם בני פלוגתא במאבק המדיני סביב חצי־האי סיני, וקולה של ההסתדרות הציונית לא נשמע.

מעורבותו המעשית של הגורם הציוני על שלוחותיו השונות בדיונים על תיחום גבולותיה של ארץ־ישראל החלה במרוצת מלחמת־העולם הראשונה. הפעולות המרכזיות, שננקטו בידי הנציגים הציונים השונים היו דיונים פנימיים ומגעים מדיניים עם גורמים פוליטיים שונים. קשה להעריך את פירותיהם של המאמצים הציוניים באשר לתיחום הארץ, אולם ברור כי ככל שהלכה התנועה הציונית וגדלה, וככל שנציגיה הוכרו כנציגיו של העם היהודי בכל הנוגע לעתידה של ארץ־ישראל, הלכה השפעתה וגברה. עם זאת, ראוי לציין, כי על־אף המלל הרב — בכתב ובעל פה — המלווה את פעילותה של התנועה הציונית בנושא הגבולות, נראה כי השפעתה הממשית של התנועה היתה מעטה באופן יחסי, והצדדים השונים נטו לקבל את הדעות הציוניות, רק כאשר אלו התאימו לדעותיהם שלהם.

בתקופה שבה נקבעו גבולות הארץ כיחידה טריטוריאלית פעלה התנועה הציונית במלא כוחה כדי להשיג גבולות נרחבים ככל האפשר בעבור ארץ־ישראל. דעותיהם של החוגים הציוניים היו ידועות לכול, אולם על פניו נראה כאילו דעות אלו לא תורגמו לתוצאה מעשית ישירה בשטח. קו הגבול המזרחי בין ארץ־ישראל לעבר־הירדן נקבע בניגוד גמור לדרישה הציונית, וכך גם קו הגבול בצפון. התביעות הציוניות למי הליטאני, לחרמון ולרמת הגולן, כולן נדחו. לעומת זאת —דווקא בדיונים על הגבול הדרומי שבהם לא היה לתנועה הציונית כמעט כל תפקיד, דווקא כאן היתה לדרישה הציונית למוצא לים סוף אוזן קשבת. כל המתדיינים בראשית התהליך הסכימו, כי האיזור שמדרום לבאר־שבע הוא שטח שאמור להיות מצורף למצרים, ואף־על־פי־כן בסופו של דבר זכתה ארץ־ישראל במוצא דרומי לים. המוצא הזה נוצל רק לאחר הקמתה של מדינת־ישראל. וכיוון שהשאיפה הזאת הושגה — אף־על־פי שגם כאן לא קיבלה התנועה הציונית את כל דרישותיה (היא ביקשה, כזכור, לכלול בשטחה של ארץ־ישראל את כל איזור צפון סיני עד לאל־עריש) — לא נשמעה במשך כל התקופה ולאחריה הטענה כי באיזור הזה קוצצו שטחים מארץ־ישראל. ההישג כאן היה גדול, משום שעד ערב מלחמת־העולם הראשונה לא ראה איש בנגב הדרומי חלק מארץ־ישראל. בכל שאר אזורי הארץ ראתה התנועה הציונית את עצמה נפגעת ממיקומם של קווי התיחום, ושנים רבות עוד לאחר מכן נראו שטחים אלו — ובעיקר השטח שממזרח לירדן — כשטחים שנגזלו מארץ־ישראל. לאמיתו של דבר, כל שטח שהוצג על־ידי התנועה הציונית כשטחה של ארץ־ישראל העתידה, ולא נשאר בתחומה של הארץ, נראה אז ועדיין נראה כשטח שנקרע מארץ־ישראל שנועדה לעם היהודי. וכך שר הימין הארץ־ישראלי על ׳שתי גדות לירדן׳ ואילו לוחמי הפלמ״ח שרו ׳ממטולה עד הנגב, מהים עד המדבר׳ והכוונה, כמובן, לא היתה למדבר יהודה אלא למדבר הסורי. ׳הגליל הלבנוני׳ גם הוא מושג שהבליע בתוכו געגועים לאיזור ש׳נלקח׳ מהארץ היעודה. ההשתלטות של צבאות ערב על שטחים מארץ־ישראל המערבית במהלך מלחמת־העצמאות נתנה במשך שנים — ובעיקר לאחר מלחמת ששת־הימים — לגיטימציה לשאיפה לאיחוד מחדש של כל שטחי ארץ־ישראל המנדטורית, ודווקא על־פי תפישתם של אלו, שלחמו בכל עוז בשלטון הבריטי בארץ־ישראל. גם ׳מלחמת שלום הגליל׳ נראתה בעיני אחדים, ובעיקר בצד הערבי, כנסיון להגשים את שאיפתה הוותיקה של התנועה הציונית להגיע לגבול הליטאני.

גם בתוכניות החלוקה לא היה לנציגות הציונית כל מעמד רשמי, וכל קביעה שנעשתה, נעשתה בידי גורמים חיצוניים. ועדות החקירה השונות — הבריטיות, האנגלו־אמריקניות וועדות האו״ם לענייני ארץ־־ישראל — אומנם הרבו להתייעץ עם נציגי התנועה הציונית, אולם גם במקרים אלה לא נתקבלה הדרישה הציונית בכללותה אף פעם אחת, ומה שנתקבל היה רחוק מהשאיפה הציונית. בניגוד לשלב התיחום הראשוני של שנות העשרים, ראשי התנועה הציונית היו חייבים להחליט בשלב הזה על קבלת תיחום זה או אחר (את הדבר הזה לא נדרשו לעשות בראשית שנות העשרים). ההסכמה עם ההחלטות שנתקבלו ו׳קבלת הדין׳ בכל מקרה שהיה בכך צורך, הבליטו את חולשתה של התנועה הציונית ואת ההכרח לקבל תכתיב. בדיעבד נראה היה, כי דווקא חולשה זאת היתה הגורם המרכזי בכל תהליך התיחום, כיוון שקבלת העיקרון של החלוקה ואישור תוכניות התיחום (שלא היו תמיד נוחות) סללו בכל מקרה את הדרך לעצמאות היהודית בארץ־ישראל. הוויתורים שנעשו בלית־ברירה אפשרו לקבל הכרה בין־לאומית בעצם הזכות היהודית ולו גם על חלק מארץ־ישראל, והכרה זאת היא שסייעה למדינה היהודית לעמוד על רגליה. התפקיד הפסיבי של התנועה הציונית בכל הנוגע לתיחומה של הארץ הפך, איפוא, למנוף העיקרי להקמת המדינה בסוף התקופה הנדונה. וכל זאת — על רקע דרישות חוזרות ונשנות של גורמים אחרים נגד המהלך הזה. העולם הערבי — ובעיקר ערביי ארץ־ישראל — שלא קיבל את עקרון החלוקה, סופו שהפסיד בתקופה הנדונה בחיבור זה את האפשרות לריבונות על חלק מארץ־ישראל.

4. הצרפתים

העמדה הצרפתית התגבשה ערב מלחמת־העולם הראשונה, והשפיעה על תיחומה של הארץ בשלב גיבושה הטריטוריאלי של ארץ־ישראל. ערב מלחמת־העולם הראשונה ראו הצרפתים בארץ־ישראל שטח הנתון להשפעתם, וסברו כי הוא עומד ליפול בידיהם, אם אכן תתמוטט האימפריה העות׳מאנית. אירועי מלחמת־העולם והמאמץ הצרפתי באירופה הכריחו את הצרפתים לקבל ׳שותפים׳ לשליטתם בארץ, ושותפות זאת הוגדרה בהסכם סייקס־פיקו בקווים מצומצמים ביותר אפילו ללא הגדרה שמית ברורה של הארץ. סיום המלחמה הרחיק, למעשה, את הצרפתים מארץ־ישראל, ומכאן ואילך, לאחר שהמזרח־התיכון חולק ביניהם לבין הבריטים, שאפו הצרפתים להבטיח לעצמם גבול טוב בחלק הדרומי־מערבי של שטחי שליטתם. השאיפה הצרפתית דמתה לשאיפה הבריטית ערב מלחמת־העולם הראשונה: הבריטים רצו להרחיק את הגבול המצרי לכיוון צפון, ואילו הצרפתים רצו להבטיח גבול דרומי ומערבי ככל האפשר לשטחי אחיזתם בסוריה ובלבנון. תביעתם של הצרפתים התבססה על ההסכמים, שנערכו בתקופת מלחמת־העולם ועל צורכי המנהל שלהם בסוריה. תביעותיהם אלו הביאו לנסיגה בריטית מהדרישה המירבית שלהם לגבי התיחום הצפוני של ארץ־ישראל. כוחם של הצרפתים לא עמד להם כדי להחזיק בקו סייקס־פיקו, והם נאלצו לוותר על עמק הירדן הצפוני ועל צפון־מזרח הגליל העליון. עם זאת, הצרפתים לא ויתרו על האחיזה בנהר הליטאני ועל רמת הגולן ומבואות דמשק, ובכך קבעו לתקופה ארוכה את גבולה הצפוני והצפוני־מזרחי של ארץ־ישראל. משנקבע קו הגבול בצפון באמצע שנות העשרים, איבדו הצרפתים כל עניין בתיחום גבולותיה של ארץ־ישראל, וכל דיון על התיחום המדוייק של קו הגבול הועלה בהמשך רק בידי הבריטים, שהמשיכו לדוש בנושא עד שעזבו את הארץ.

5. הערבים

ערביי ארץ־־ישראל וערביי המדינות השכנות לה לא דנו כלל בנושא ותיחומה של ארץ־ישראל. העיתונות המצרית אומנם מחתה בפני הבריטים על תיחום קו 1906, מתוך שראתה בו פגיעה באימפריה העות׳מאנית, אך אפיזודה זאת היתה קצרה ביותר. אפיזודה דומה התרחשה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, עת נזרק לחלל רעיון הקמתה של ׳סוריה הגדולה׳. על־פי אותו רעיון, נקראה ארץ־ישראל ׳סוריה הדרומית׳, אולם גם רעיון זה גווע במהרה, ולא היתה לו כל השפעה על התיחומים בשטח. בשנות השלושים אומנם עלתה במלואה השאלה אם ארץ־ישראל אכן הובטחה לעולם הערבי במסגרת חליפת המכתבים בין חוסיין לבין מק־מהון, אך גם בדיון הזה לא הועלו תביעות טריטוריאליות ייחודיות. כאשר נקבע הגבול המזרחי של ארץ־ישראל, הועלו על־ידי עבדאללה (בזירוז יועציו הבריטיים), תביעות לגבי ׳משולש צמח׳ ו׳משולש הנגב׳, אך תביעות אלו נשמעו בלשון רפה, ולא היתה אליהן כל התייחסות מעשית. הגורמים הערביים דרשו אז את סיפוחה של ארץ־ישראל — תהיה אשר תהיה — ל׳סוריה הגדולה׳ (או ׳הדרומית׳) או מתן מעמד פוליטי לשטח, שייקבע בידי מעצמות חוץ. קשה להבין עמדה פסיבית זאת בנוגע לתיחום המדוייק של גבולות הארץ. ייתכן שהדבר נובע מהתארגנותה הראשונית של התנועה הערבית הלאומית בזמן התיחום הראשוני של הארץ ובסמוך לו. בתקופה הזאת נראו עניינים אחרים כעניינים חשובים יותר, ואולי נבע הדבר מראייה כוללת של הבעיה, בניגוד לעיסוק הפרטני, שאפיין את הפעילות הציונית בנושא. יש לזכור, כי הערבים לא תחמו קווי גבול מדיניים זה מאות בשנים, וכל תיחום במזרח התיכון נעשה בידי התורכים העות׳מאנים או בידי מעצמות חוץ אחרות. לתושבי האיזור היתה ראייה שונה מן הראייה האירופאית בכל הנוגע לתיחום מרחבים מדיניים, נוסף על הידע והניסיון שהיו להם בתיחום בעלויות קרקע ואזורי נדידה של שבטי בדואים. התיחום המדיני על־ידי קווי גבול היה רחוק מהם, והדבר בא לידי ביטוי בכל שלב משלבי התיחום בארץ — עד להחלטה על חלוקת ארץ ישראל בשנת 1947. גם לאחר מכן לא עסק כל גורם ערבי בשרטוט מפות ובתביעה לתיחום זה או אחר. בפגישותיו של פייסל עם המנהיגות הציונית מיד לאחר סיום המלחמה סוכם על תיחום שייעשה לאחר הקמת המדינות העתידות, ונראה כי תפישה זאת שלטה בעולם הערבי. היעד המרכזי היה השגת המטרה המדינית, ונושא התיחום הגיאוגרפי לא נראה חשוב ומרכזי. משום כך נדחו כל ההצעות לתיחום זה או אחר של הארץ, כיוון שבתיחום גבולות יש משמעות של אקט סופי לגבי תביעות פוליטיות בשטח, ואלה היו קביעות שהמנהיגים הערביים לא היו מוכנים לקבל. כתוצאה מכך נעדר מקומם של הערבים בתהליך הארוך והחשוב של תיחומה של ארץ־ישראל בתקופה הנדונה.

6. ארגון האומות־המאוחדות

דיוני ועדת החקירה המיוחדת של האו״ם הכניסו גורמים חדשים לתהליך תיחומה של ארץ־ישראל — ארגון בין־לאומי ומדינות שונות ברחבי העולם. החלטת האו״ם על חלוקת ארץ־ישראל היתה ברורה אולם התיחום המדוייק היה עניין ארוך לעסוק בו, ותוצאותיו משקפות יותר מכול את כל הגישות ואת כל השאיפות של חברי הוועדה שעסקה בכך. ההחלטה ליצור מדינה עברית גדולה יותר מכל מה שהוצע בעבר יש בה יותר מרמז על כיוון החשיבה של חברי הוועדה. גם כאן לא נתקבלה הדרישה הציונית במלואה, אך הדמיון בין הדרישה הציונית לבין ההחלטה הסופית הוא רב, ומעורבותם של הגורמים הציוניים בתהליך קביעת תיחומי המדינות בארץ־ישראל היתה גדולה. התיחום שנקבע בידי האו״ם לא נתקיים ולו גם יום אחד, הן משום שנדחה בידי ערביי ארץ־ישראל והן בשל פלישתן של מדינות ערב לארץ. עם זאת, החלטת האו״ם שימשה במשך שנים כבסיס להתייחסויות מדיניות למדינת־ישראל (למשל: העובדה שלא הוקמו שגרירויות בירושלים, סימוני גבולות באטלסים זרים ועוד) ומפעם לפעם נשמע הרעיון לחזור לגבולות הללו — אותם גבולות שהוכרו על־ידי האו״ם כגבולות התקפים בארץ־ישראל. המעורבות הבין־לאומית, שנתנה גושפנקה רשמית להקמתה של המדינה העברית, לא הצליחה לקבוע דבר בכל הנוגע לתיחום המדוייק, שהתבצע למעשה בשטח. עם זאת, קווי התיחום שהוצעו — להוציא את השליטה היהודית בגליל המערבי — נשתמרו בעיקרם בתיקונים מסויימים שנערכו בהם עם קביעת קווי שביתת הנשק בשנת 1949.

ו. סוף־דבר    🔗

תהליך תיחומה המדיני של ארץ־ישראל לא נסתיים בשנת 1947. החלטת החלוקה גררה בעקבותיה את המלחמה בין תושבי ארץ־ישראל — בינם לבין עצמם — ולאחר שהמלחמה הזאת הוכרעה, החלה פלישת מדינות ערב לתחומי הארץ. המלחמה הזאת נסתיימה בתיחום מחודש של ארץ־ישראל. התיחום החדש הזה החזיק מעמד 19 שנים, עד ׳מלחמת ששת־הימים׳. קווי שביתת הנשק, שנתחמו בשנת 1949, התוו את התיחום הזמני של הארץ עד לחתימת הסכמי גבולות סופיים. השאיפה הזאת לא נתקיימה ומאז שנת 1949 שונו קווי גבול בארץ כתוצאה ממלחמות, מכיבושים, מהסכמי הפסקת אש ומהחלטות חד־צדדיות של ממשלת ישראל. רק בראשית שנות השמונים ניכר שינוי בכיוון המהלך, כאשר משא־ומתן מדיני משוחרר מלחץ מלחמתי חזר ותפס מקום מרכזי בתהליך תיחום הגבולות החיצוניים של ארץ־ישראל. ואשר לתיחום החלוקה בתוך ארץ־ישראל — עדיין נמשכים הקרבות, ואף אם אין אלה תמיד קרבות של אש, הרי התיחום הסופי ייקבע לא במעט על־ידי הפגנות כוח, ותהליך עיצוב גבולותיה של הארץ נמצא עדיין בעיצומו. מאה השנים שנסקרו בחיבור זה מצביעות בבירור, על כך כי קביעות מדיניות, שיש עימהן הסכמים ברורים וכתובים, ונוסף אליהן גם סימון ברור ומדוייק בשטח, סופן שתישארנה לדורות. כך משמשים עד היום קווי התיחום של שנת 1906 ותיחומה של ארץ־ישראל תחת השלטון הבריטי כקווי העתיד של ארץ־ישראל. כל תיחום, שנעשה תחת לחץ של מלחמה ותוצאותיה או שנעשה באקט חד־צדדי שלא תוך־כדי משא־ומתן מדיני בין הצדדים הנמצאים משני צדי הקו לא התקיים לזמן ארוך, וסופו שבטל מהעולם בלי שום כוונה לחזור אליו. הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים — הסכם קמפ־דיוויד משנת 1979 — ממחיש יותר מכל את תקפותם ואת חוזקם של קווי גבול מסודרים, המאפשרים בעת הצורך לחזור אליהם, וכך גם הסכם השלום בין מדינת־ישראל לבין ממלכת ירדן. אירועי מלחמות ישראל ובעיקר ׳מלחמת ששת־הימים׳ ו׳מלחמת לבנון׳, הראו אף הם את הנטייה לשמור את גבולות העבר, אף־על־פי שהתנאים בשטח השתנו לחלוטין. התהליך ההסטורי־דיפלומטי הוא שקבע את הגבולות, ותהליכים מעין אלה הם שיעצבו בעתיד את גבולותיה של ארץ־ישראל.

 

רשימת מקורות    🔗

א. ארכיונים

ארכיון וייצמן — ארכיונו האישי של חיים וייצמן, רחובות, תיקים שונים (פירוט בהערות).

ארכיון סייקס — ארכיונו הפרטי של מרק סייקס, בסלדמר, בריטניה.

ארכיון סמואל — ארכיונו הפרטי של הרברט סמואל בארכיון המדינה, ירושלים.

ארכיון ציוני מרכזי — (אצ״מ) — ירושלים (תיקים שונים, פירוט בהערות).

הארכיון הציבורי הבריטי PRO=Public Record Office — בריטניה (תיקים וחטיבות בהערות).

ארכיון קליטון — ארכיונו הפרטי של בריגדיר קליטון, במרכז המזרח תיכוני, אוניברסיטת דורהם, אנגליה.

גנזך המדינה — ארכיון מדינת ישראל — משרד ראש הממשלה, ירושלים (תיקים וחטיבות שונות).

ב. ספרים, מאמרים, עתונים וקבצי תעודות

אביזוהר, עיונים = מ׳ אביזוהר, וי׳ פרידמן (עורכים), עיונים בתוכניות החלוקה, 1937–1947, המרכז למורשת בן־גוריון, קריית שדה־בוקר 1984.

אוירבך, גיאוגרפיה = פ׳ אוירבך, תרכיה: גיאוגרפיה של ממלכת תרכיה האסית והאירפית, יפו תרע״ב.

אורן, ההתיישבות = א׳ אורן, ההתיישבות בשנות המאבק, ירושלים תשל״ה.

אייזנשטיין, אנציקלופדיה = י״ד אייזנשטיין, אוצר ישראל, אנציקלופדיה, ניו יורק תרס״ח.

אילן, אמריקה = ע׳ אילן, אמריקה, בריטניה וארץ־ישראל, ירושלים תשל״ט.

אילן, הכמיהה = צ. אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר־הירדן, ירושלים תשמ״ה.

אלסברג, גבול מזרחי = פ׳ אלסברג, ׳קביעת גבולה המזרחי של ארץ־ישראל׳, הציונות, ה (1973), עמ׳ 230–250.

אנדרסון, חדירת = מ״ס אנדרסון, חדירת המעצמות לאגן הים התיכון, רמת־גן 1972.

אנציקלופדיה בריטניקה = 20 Palestine, Encyclopedia Britanica,11ᵗᵸ ed., Vol. .1910–11

אריאל, אטלס = י׳ אריאל, אטלס ארץ־ישראל לגבולותיה על־פי מקורות, ירושלים 1993.

בוחז, גבולות בנהר = L. J. Bouchez,,The Fixing of Boundaries in International Boundaries Rivers', International and Common Law Quarterly, 12 (1983), pp. 781–89.

ביגר, גבול דרומי = ג׳ ביגר, ׳לבעיית קביעת הגבול הדרומי של ארץ־ישראל לאחר מלחמת־העולם הראשונה, המזרח החדש, ל, 1־4 (1981), עמ׳ 124־137.

ביגר, גבול הגולן = ג׳ ביגר, ׳התיחום הפוליטי של אזור רמת הגולן בתקופת המנדט׳, בתוך: א׳ דגני ומ׳ ענבר (עורכים), ארץ הגולן והחרמון, תל־אביב תשנ״ד, עמ׳ 588־577.

ביגר, גבול הצפון = ג׳ ביגר, ׳סוגיות גיאוגרפיות ופוליטיות בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ=ישראל בתקופת המנדט׳, בתוך: א׳ שמואלי ואחרים (עורכים), ארצות הגליל, חיפה 1983, עמ׳ 428–440.

ביגר, גבול מזרחי = ג׳ ביגר, ׳קביעת הגבול המזרחי של ארץ־ישראל המנדטורית׳, קתדרה, 20 (תשמ״ח), עמ׳ 203–206.

ביגר, מפת מצרים =, G. Biger, ‘The First Political Map of Egypt’ Cartographica, 10, 3–4, (1983), pp. 83–89

ביגר, גבולות בנהר = ג׳ ביגר, ׳גבולות בנהר ובאגם — נהר הירדן וים המלח כגבולה של מדינת ישראל׳, משפט וצבא, 12־11 (תשנ״ב), עמ׳ 91–75.

ביגר, גדר הצפון = ג׳ ביגר, ׳גדר הצפון — גדר המערכת הראשונה בארץ־ישראל׳, בתוך: י׳ ואלך ואחרים (עורכים), חקרי מלחמה, תל אביב 1988, עמ׳ 111–120.

ביגר, גילויה מחדש = ג׳ ביגר, ׳גילויה מחדש של המפה הגיאוגרפית־פוליטית הראשונה של סיני, בתוך: ג׳ גבירצמן ואחרים (עורכים), סיני, תל־אביב 1987, עמ׳ 907–912.

ביגר, היכן ארץ ישראל = G. Biger, ‘Where was Palestine? - Pre World War I Perception of an Unknown Familiar Area’, Area, 13, 2 (1981), pp. 153–160

ביגר, מפות = ג׳ ביגר, ׳מפות כעדות בדיונים משפטיים על סכסוכי גבולות׳. אופקים בגיאוגרפיה, 44–45 (1996), עמ׳91–95

ביגר, מפת מוחמד עלי = G. Biger, 'Mohammed Ali’s Firman and the Map of , Middle Eastern Studies, 14, 3 (1978), pp. 323–325. '1841

ביגר, קווי שביתת הנשק = ג׳ ביגר, ׳קווי שביתת הנשק של ישראל 1949׳, עידן, 10 (תשמ״ח), עמ׳ 201–212.

ביגר, תיחומה של א״י = ג׳ ביגר, ׳תיחומה של ארץ־ישראל בעיני אנשי העלייה הראשונה׳, אופקים בגיאוגרפיה, 6 (תשמ״ג), עמ' 378–393.

ביין, הרצל = א׳ ביין, — תיאודור הרצל: ביוגרפיה, כרך ראשון, חלק 1, תל־אביב תרצ״ט, עמ׳ 540–580.

בן־גוריון, ארץ־ישראל = ד׳ בן־גוריון וי׳ בן־צבי, ארץ־ישראל בעבר ובהווה (תרגום מהמקור שהופיע ביידיש בשנת תרע״ח), ירושלים תש״מ.

בן־גוריון, זכרונות = ד׳ בן־גוריון, זכרונות, א־ה, תל אביב 1971.

בן־צבי, עקבה = י׳ בן־צבי, ׳המסע לעקבה׳, העולם, כב‘ גיליון ל״ז (1936), עמ׳ 631–639.

ברור, גבול הצפון = מ׳ ברור, ׳גבול הצפון של ארץ־ישראל ופרשת קביעתו בתקופת המנדט׳, במערבו של הגליל, המועצה האזורית סולם צור 1970.

ברור, הגבול הדרומי = מ׳ ברור, ׳גורמים גיאוגרפיים בהתווית גבול ארץ־ישראל־מצרים׳, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ־ישראל, ז׳ (תש״ל), עמ^׳ 125–137.

ברור, נגב = מ׳ ברור, ׳גבולות וספר בנגב׳, בתוך: י׳ גרדוס ואחרים (עורכים), ספר הנגב, באר שבע 1984, עמ' 368–379.

ברור, גבולות = מ׳ ברור, גבולות ישראל, תל־אביב 1988.

ג׳וליאן, סיני = Juan Juliann, ‘Wandering in Sinai’, Royal Central Asian .422–443.Society, XXIX (1942), pp

ג׳ונס, גבולות = S. B. Jones, Boundary Making - A Handbook for a Stateman, Washington, 1945

גיחון, אטלס = מ׳ גיחון, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מביתר עד תל־חי, ירושלים 1969.

גילהר, הפרדת = י׳ גילהר, ׳הפרדת עבר הירדן מארץ־ישראל׳, קתדרה, 12 (תשל״ט), עמ' 47–69.

גלנור, ושבו = י׳ גלנור, ושבו בנים לגבולם, הוצאת מאגנס והמרכז למורשת בן־גוריון, ירושלים־קריית שדה־בוקר תשנ״ה.

גרבר, המנהל = ח׳ גרבר, ׳המנהל העות׳מאני של סנג׳ק ירושלים, 1890–1908׳, המזרח החדש, כד, חוב׳ 1–2 (93–94) (תשל״ד), עמ׳ 1–33.

גרייבס, שלש אמונות = P. Graves, Palestine ־ Land of Three Faiths, London .1923

דותן, פולמוס = ש׳ דותן, פולמוס החלוקה בזמן המנדט, ירושלים תש״מ.

דותן, המאבק = ש׳ דותן, המאבק על ארץ־ישראל, תל־אביב 1981.

דינשטיין, פסק = י׳ דינשטיין, ׳פסק הבוררות בפרשת עקבה׳, עיוני משפט, י״ד (1989), עמ׳ 56–69.

דרויאנוב, כתבים = א׳ דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ־ישראל, כרך שלישי, תל־אביב תרצ״ב.

J. W. House, "The French-Italian Boundary in the Alps- Maritimes, Transaction, Institute of British Geographic Society 26, (1959), pp. 107–131

הד, משבר = א׳ הד, ׳המשבר של מפרץ אילת בשנת 1906׳, בתוך: א׳ אבירם (עורך), אילת, ירושלים תשכ״ב, עמ׳ 194–206.

הולדריך, גבולות = T. Holdrich, Col. Sir, Political Frontiers and Boundary Making, London 1916

הופמן, מוחמד עלי = י׳ הופמן, ׳פועלו של מוחמד עלי בסוריה׳, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשכ״ז.

הורביץ, בשליחות = ד׳ הורביץ, בשליחות מדינה נולדת, תל־אביב, 1951.

הורביץ, דיפלומטיה = J. C. Hurwitz, Diplomacy in the iddle East 1914–1956, Vol. II, Princton, NJ 1956 . Vol. II, Princton, NJ 1956.

הורביץ, מזרח תיכון = J. C. Hurwitz, The Middle East and North Africa in World Politics, New Haven, Yale University Press 1975.

הורביץ, רקע דיפלומטי = J. C. Hurwitz, ‘Egypt’s Eastern Boundary: The Diplomatic Background of the 1906 Demarcation’, in: A. Cohen (ed.), Egypt and Palestine, Jerusalem 1983, pp. 269–283

.הילדסהיימר, גבולות = נ״צ הילדסהיימר, גבולות הארץ, ירושלים תשכ״ה

המליץ = המליץ, עיתון.

הספר הירוק = The Green Book of Egypt, La Frontiere Occidentale de

L’Egypte, Document no. 1–1926, Egyptian Foreign Office, 12.1.1926.

הסכם 1920 = Franco-British Convention of December, 23 1920 on certain Points Connected with the Mandates for Syria and the Lebanon, Palestine and Mesopotamia. Cmd 1195, London 1921

הסכם Agreement between his Majesty’s Government and the French = 1923

Government Respecting the Boundary between Syria and Palestine from the Mediterranean to El-Hamma. Cmd 1910. London 1923

הקסטר, מעורבות מצרית = Miriam Hoexter, 'Egyptian Involvement in the Politics of Notables in Palestine: Ibrahim Pasha in Jebel Nablus’, in: A. Cohen (ed.), Egypt and Palestine, Jerusalem 1983, pp. 190–213.

הרטשורן, טרמינולוגיה = R. Hartshorne, ,Suggestions as to the Terminology of Political Boundaries', Annals of the Association of American Geographers, 26 (1936), pp. 56–7.

הריטיני, גבולות באגמים = D. Haritini,,Le Trace de la Frontiere sur le Lac Intemationaux', in: R. Zacklin & L. Caflisch (eds.), The Legal Regime of International Rivers and Lakes, The Hague, 1981, pp. 247–306.

הרצל, ארץ חדשה = ב״ז הרצל, אלטנוילנד — ארץ חדשה ישנה, בתוך: א׳ ביין (עורך), מבחר כתבי הרצל, כרך ראשון, תל־אביב תש״ך.

ואלך, מערכה צבאית = י׳ ואלך, ׳המערכה הצבאית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה׳, בתוך: מ׳ ליסק (עורך) תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה — תקופת המנדט, חלק ראשון, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 97–138.

וייול, המערכה = A. P. Wavell, The Palestine Campaign, London 1928

ויליאמס, בריטניה = אן ויליאמס, בריטניה וצרפת במזרח התיכון ובצפון אפריקה, רמת־־גן 1972

וולי ולורנס, מדבר צין = L. L. Woolley and T. E. Lawrence, ‘The (1914–15), Wilderness of Zin’, Palestine Exploration Fund Annual, 3. pp. 69–71

ויטלסי, העולם = D. S. Witlessy, The Earth and State, New York 1944

ויסוצקי, מכתבים = ק׳ ויסוצקי, קבוצת מכתבים, ורשה תרנ״ח.

וייצמן, כתבים = ח׳ וייצמן, כתבים ואגרות, ט, ירושלים תשל״ט.

ועדת האו׳׳מ = Report of the United Nations Special Commission on Palestine (UNSCOP), Official Record of the General Assembly, Second Session, Sup. no. 11 doc A/364, 5 Volumes, 1947 Session, Sup. no.l 1, doc. A/364, 5 Volumes, 1947.

ועדה מלכותית = הרצאת הוועדה המלכותית לפלשתינה (א״י), ירושלים, 1937. מסמך פרלמנטרי 5479.

ועדת חקירה אנגלו־אמריקנית = The Anglo-American Committee of Inquiry, Report to the United States Government and His majesty’s Government Lausanne, 20.4.1946.

ורבורג, סיני = G. Warburg, The Sinai Peninsula Borders 1906’, Journal of Contemporary History, 14 (1969), pp. 629–677.

טולקובסקי, יומן = ש׳ טולקובסקי, יומן ציוני מדיני, תל־אביב תשמ״א.

טוקצ׳נסקי, הארץ = נ״א טוקצ׳נסקי, הארץ לגבולותיה, ירושלים תש״ל.

טננבאום, צרפת = 1914–1920 J. K. Tennenbaum, 'France and the Arab Middle East (1978).(7)Transactions of the American Philosophical Society, 68

יוסף, שלטון בריטי = ד׳ יוסף, השלטון הבריטי בארץ ישראל, תל־אביב 1948.

יעבץ, הארץ = י. יעבץ, הארץ, ורשה תרנ״א.

כדורי, לבירינט = E. Kedouri, In the Anglo- Arab Labyrinth, Cambridge 1976

כהן, הקבינט = ג׳ כהן, הקבינט הבריטי ושאלת ארץ־ישראל, ירושלים תשל״ו.

כהן, מדיניות = ג׳ כהן, ׳מדיניות בריטניה ערב מלחמת העצמאות׳, בתוך: י׳ ואלך (עורך), היינו כחולמים, רמת גן 1983, עמ׳ 13–178.

כץ, חלוקה = 1998,Y. Katz, Partner to Partition, London

לויד ג׳ורג׳, האמת =,D. Lloyd George, The Truth about the Peace Treaties .London 1931, Vol. II

ליבנה, אהרן אהרנסון = א׳ ליבנה (עורך), אהרן אהרנסון האיש וזמנו, ירושלים תשכ״ט.

לנדאו, תעודות = מ״י לנדאו, ׳תעודות מן הארכיונים הבריטיים על נסיון התיישבות יהודית במדין בשנים 1890–1892׳, שיבת ציון, 14 (תש״י), 169–178.

לפדל, הגבול = P. De Lapadelle, La Frontiere E’tude de Droit International, Paris 1928.

מואיר, גיאוגרפיה פוליטית = 1975. R. Muir, Modern Political Geography, London

מונרו, בריטניה = Elizabeth Monroe, Britain’s Moment in the Middle East, 1914–1956, London 1963.

מילס, מפקד = Vols. Mills, Census of Palestine, 1931, Alexandria 1932, 2.E

ממשלת בריטניה, גבול מצרים = Great Britain, Parliamentary Papers, Cmd 3006, Correspondence Respecting the Turk-Egyptian Frontier in the Sinai Peninsula, Egypt, no. 2 (1906)

מנואל, אמריקה־ארץ ישראל = F.D. Manuel, The Realities of America Palestine Relations, Washington DC 1949-

F. E. Manuel, ‘The Palestine Question in Italian DEiplomacy 1917–1920’, The Journal of Modern History, 27, 3, (1955), pp. 273–281

מסמכי מחלקת המדינה (ארה״ב) = FRUS, Paris Peace conference, Washington DC 1950

מסמכי משרד החוץ =. Woodward, E. L. (ed.), Documents on British Foreign Policy, 1919–1939, First Series, Vol. 4, London 1958

מצרים, מחלקת המדידות = A Report on the Delimitation of the Turk- Egyptian Boundary, Survey Department, Ministry of Finance, Cairo 1907.

מריוט, השאלה המזרחית = M. S. Mariot, The Eastern Question, London 1978

מרסר, כרוניקה = D. Mercer, Chronicle of the 20th Century, London 1989

נבקיבי, בריטניה = Y. Navakivi, Britain, France and the Arab Middle East 1914–1920, London 1969.

נוגנט, גבול ניגריה־קמרון = w. v. Nugent, The Geographical Results of the Boundary Demarcation Commission’, Geographical Nigeria-Kamerun Journal, 43 (1914), pp. 630–651

סאקאלוו, ארץ חמדה = נ׳ סאקאלוו, ארץ חמדה, ורשה תרמ״ח.

סאקר, הציונות = H. Sacher, (ed.), Zionism and the Jewish Future, London.1916

סטורס, זכרונות = ר׳ סטורס, זכרונות, תל־אביב, תרצ״ח.

סיידבוטם, בריטניה הגדולה =,H. Sidebothem, Great Britain and Palestine, London 1937

סייקס, מבלפור = ק׳ סייקס, מבלפור עד בווין, תל־אביב, 1978.

סוריה, מורה דרך =.A Handbook of Syria (including Palestine), I. D,1215 London HMSO.1920

סמואל, זיכרונות = 1945 H. Samuel, Viscount, Memories, London

סמילנסקי, לשאלת = מ׳ סמילנסקי, ׳לשאלת ההתיישבות בארץ־ישראל׳, השלח, י״ד, (תרס״ד), חוברת פ״ב, עמ׳ 292.

ספר הדרכה ארץ־ישראל = Military Handbook on Palestine, Government Press, Cairo 1917

ספר הדרכה ארץ ישראל וסוריה = Handbook on Northern Palestine and Southern Syria, Government Press, Cairo.1918

עיתון רשמי = העיתון הרשמי של ממשלת ארץ־ישראל. 1920–1948

פלשתינה = העיתון Palestine

פרידמן, שאלת = I. Friedman, The Question of Palestine 1914–1920 London 1973

פרימן, גיאוגרפיה היסטורית = E. A. Freeman, The Historical Geography of Europe London, 1881,

פרסקוט, גיאוגרפיה = J. R. V. Prescott, The Geography of Frontiers and Boundaries, London 1965

קיש, יומן = פ״ה קיש, יומן ארץ־ישראל, ירושלים תרצ״ט.

קליימן, יסודות = A. Klieman, Foundation of the British Policy in the Arab World Baltimore, 1970,

קליימן, הפרד = א׳ קליימן, הפרד ומשול, ירושלים 1983.

קצבורג, מדיניות = נ׳ קצבורג, מדיניות במבוך, ירושלים תשל״ז.

קרזון, גבולות = Curzon of Kedlston, Lord, ,Frontiers', The Romanes. Lecture Oxford 1907,

רובינשטיין, תכנית = ש׳ רובינשטיין, ׳תוכנית אהרון אהרונסון משנת 1918 לפיתוח האדמות הפנויות שבין יפו לרפיח׳, קתדרה 29 (תשמ״ד), עמ׳ 78–118.

רוגל, חזית = נ׳ רוגל, חזית ללא עורף, תל־אביב, 1979.

רוזן, ארגון האו״ם = ש׳ רוזן, ׳ארגון האומות המאוחדות ומלחמת העצמאות׳, בתוך י׳ ואלך (עורך), היינו כחולמים, גבעתיים, 1985.

רוזנטל, ממלחמה = י׳ רוזנטל, ׳ממלחמה להסכם, שיחות שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה 1949׳, עידן, 10 (תשמ״ח), עמ׳ 177–200.

רוסתום, הארכיון = A. J. Rustum, The Archive of the Royal Egyptian. Expedition to the Levant (1831–1840), Damascus 1936

ריצ׳מונד, מצרים = 1977 J. C. B. Richmond, Egypt 1798–1952, London

רענן, גבולות =,H. R. Frieschwasser-Raanan, The Frontier of a Nation .1955 London

שטיין, מסד = ל׳ שטיין, מסד למדינת ישראל: הצהרת בלפור וקורותיה, תל־אביב תשכ״ו.

S. Shamir, ‘Egyptian Rule 1832–1840 and the Beginning of the Modern History of Palestine’, in :A. Cohen (ed.), Egypt and Palestine, Jerusalem 1983, pp. 214–231