לוגו
כּשלוֹן אוֹ הישׂג?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נקוּדה אחת בּ“ספר הלבן” בּענין הכּוֹתל פּוֹגעת קשה בּרגשוֹתינו וּבהכּרתנוּ המשפּטית והאנוֹשית – נקוּדה, שאין לה שייכוּת ישרה לעצם הענין. הלא היא: התנהגוּת המשטרה בּיוֹם הכּיפּוּרים. העוּבדה הזאת, שלמיניסטר המוֹשבוֹת לא היה האוֹמץ האזרחי לגנוֹת פּשוּטוֹת וּברוּרוֹת את גסוּתם של השוֹטרים האנגלים ואת קלוּת-דעתם של אלה ששלחוּ, מתוֹך זלזוּל בּעם היהוּדי, את השוֹטרים הללוּ למען יתעללוּ בּמתפּללים – העוּבדה הזאת אינה מעידה על מידת-צדק וּתבוּנה פּוֹליטית של שלטוֹן המנדט. ואם נוֹסיף לעמדה זוּ של אֱמֱרי גם את תשוּבתוֹ לשאלת קֱנווֹרתי בּבית-הנבחרים בּדבר בּנין ה“נדבּכים” – את הפּלפּוּל הזה, המכניס את הבּנין החדש לתוֹך ה“סטטוּס קווֹ” – יתבּרר לנוּ למדי, בּאיזוֹ מידה מוּשפּע השלטוֹן העליוֹן מעמדת הפקידוּת המקוֹמית, מפּניוֹתיה וּמחתירוֹתיה.

בּעצם “שאלת הכּוֹתל” דנה הממשלה האנגלית כּאילוּ מתוֹך שתי בּחינוֹת. הבּחינה המוּסרית, האמיתית – הזכוּת על הכּוֹתל, הזכוּת להתפּלל לידו, זכוּת הגישה אליו – והבּחינה המשפּטית הפוֹרמלית: קנין-בּעלים על הכּוֹתל. הממשלה האנגלית מכּירה בּזכוּתם האמיתית של היהוּדים על הכּוֹתל, ולא כּדבר מוּפשט בלבד. היא מכּירה בּחוֹבתה וּמתחייבת להגן על הזכוּת הזאת, להבטיח ליהוּדים את עריכת תפילוֹתיהם; היא מכּירה בּזכוּתם להביא אתם את התשמישים הדרוּשים לכך, אשר היוּ מוּתרים בּימי השלטוֹן התוּרכּי. שוּרת ההגיוֹן נוֹתנת, כּי התשמישים האלה כּוֹללים גם אוֹתם הספסלים אשר עליהם היתה ליהוּדים המלחמה העלוּבה עם סטוֹרס ואשר עליהם ויתר הרבּרט סמוּאל. הם מכילים אוֹתה מחיצת-הבּד אשר שימשה נקוּדת-ההתקפה של מאוֹרעוֹת יוֹם הכּיפּוּרים. הם מכילים את המנוֹרוֹת, אשר המוֹשל הנאוֹר של ירוּשלים התאמץ לגזוֹל מן המתפּללים גם אחרי המאוֹרעוֹת. יתר על כּן: בּ“ספר הלבן” יש משפּט המשתמע, אמנם רק בּעקיפין, כּהוֹדאה בּגסוּתה של המשטרה האנגלית. אלה הם הדברים על השוֹטרים היהוּדים אשר ישמרוּ להבּא על הסדר בּרחבת הכּוֹתל בּימי חג וּמוֹעד – השוֹטרים האנגלים והערבים אינם טוֹבים, כּנראה, למלאכה הזאת לא בּעיני היהוּדים בּלבד, אלא גם בּעיני מיניסטר המוֹשבוֹת האנגלי.

אין, איפוֹא, לוֹמר, כּי המערכה המעשׂית הראשוֹנה בּענין הכּוֹתל נגמרה בּכּשלוֹן. אם מוֹשלי ירוּשלים לא יעשׂוּ פּלסתר את “הספר הלבן” של שלטוֹנם, אפשר לוֹמר בּבטחה, כּי המקרים המעליבים על-יד הכּוֹתל לא יחזרוּ עוֹד. ודאי, את השאלה העיקרית, היסוֹדית, שאלת הבּעלוּת של היהוּדים על הרחבה שלפני הכּוֹתל, לא פּתר “הספר הלבן”. וכאן נגלה הצד השני של השאלה, הצד הפוֹרמלי, המשפּטי; וזה היה נגד דרישוֹת היהוּדים. אי-אפשר היה לה לממשלה שלא תכּיר בּמציאוּת של צד זה. אמנם, הפקעת רכוּש של וַקף נכנסה כּבר בּפּרַקטיקה הממשלתית (המקרה האחרוֹן: השטח שנדרש לצוֹרך מוּזיאוֹן רוֹקפֱלֱר), ואוּלם אין הדבר פּשוּט כּל כּך בּשעה שהפקעה כּזאת נפגשת בּהתנגדות עזה (ולוּ גם מלאכוּתית) של המוּסלמים. יתכן מאד שהיוּ רגעים שאפשר היה להפקיע, ללא כּל התנגדוּת וּמתוֹך הסכּם, גם את רחבת הכּוֹתל. העסקנים היהוּדים וּממשלת הארץ הזניחו בּשעתם את ההזדמנוּיוֹת לכך. ואוּלם הרגע הנוֹכחי, מיד לאחר תנוּעת המחאה מצד הערבים וסערת ההסתה אשר טרם שככה, אינוֹ המתאים בּיוֹתר לצעד הזה.

גם “הספר הלבן” אינוֹ מסתיים בּהכּרת הצד המשפּטי של שאלת הכּוֹתל, הוא אינוֹ מסתיים בּהשלמה עם ה“סטטוּס קווֹ” לעוֹלמים. הוּא מַתוה את דרך-המוֹצא: על הנציבוּת הארצישׂראלית לבוֹא בּדברים עם המוּסלמים ועם היהוּדים לשם השׂגת הסכּם הדדי, לשם השׂגת פּתרוֹן מוּחלט “שיהיה רצוּי ליהוּדים ולא יפגע בּזכוּיוֹתיהם החוּקיוֹת (שוּב: חוּקיוֹת בּלבד, כּלוֹמר פוֹרמַליוֹת בּלבד) של המוּסלמים”. ואם יש תוֹכן בּדברים הללו, ואם הנציבות תהיה נאמנה לתוֹכן “הספר הלבן” הזה, אם היא תרצה להבין מה כּתוּב בּוֹ, בּמה מכּירה בּוֹ ממשלת בּריטניה, היא תצטרך לא רק להרשוֹת ליהוּדים את כּל הספסלים, המנוֹרוֹת, וּמחיצוֹת-הבּד הללוּ, היא תצטרך לא רק להבטיח את מנוּחת תפילוֹתיהם על-ידי שמירה יהוּדית, אלא גם להשׂיג כּשוֹך הסערה, את הסכּמת המוּסלמים להפקעת רחבת הכּוֹתל.

אם להניח ל“טוֹן” הדיפּלוֹמַתי של תעוּדת אֱמרי, אם להניח לצידוק-הדין שבּה על המשטרה האנגלית ועל מוֹשל ירוּשלים (צידוּק-הדין אשר דרישת השמירה היהוּדית דוקא עוֹמדת בּסתירה לוֹ), צריך יהיה להוֹדוֹת שהוּשׂג דבר-מה: מלחמת היהוּדים הוּכתרה הפּעם בּנצחוֹן לגבּי כּל סדרי התפילה וקיבּלה את פּתרוֹנה האפשרי כּרגע מבּחינת הצד היסוֹדי שבּשאלה. על כּל פּנים, אין שוּם יסוֹד להכריז על “הכּשלוֹן הגמוּר” של המלחמה הזאת ואין שוּם יסוד להסיק מן הכּשלוֹן המדוּמה הזה מסקנוֹת כּלליוֹת, להקטין את ערך המלחמה הפּוֹליטית שלנוּ בּארץ. הכּל לא השׂגנוּ ולא היינו יכוֹלים להשיג. ואוּלם מתוֹך המלחמה הזאת הצגנו את כּל דרישוֹתינוּ בּשאלת הכּוֹתל – בּפני עצמנוּ, בּפני הערבים, בּפני ממשלת המנדט, בּפני חבר-הלאוּמים. צדקת הדרישוֹת האלה הוכּרה עתה על-ידי “הספר הלבן”: אמנם הן טרם נתגשמוּ. אי-התגשמוּת זוֹ יש לה סיבּה, אשר עלינוּ להכּיר בּרצינוּתה. ועלינוּ להמשיך – בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּשקוּלוֹת – את המלחמה שלנוּ למען תוּסר גם הסיבּה הפוֹרמַלית הזאת והשאלה תקבּל את הפּתרוֹן, “שיהיה רצוּי ליהוּדים ולא יפגע בּזכוּיוֹתיהם החוּקיוֹת של המוּסלמים”.


ב" כסל“ו תרפ”ט (3.12.1928)