רקע
דנטה אליגיירי
החיים החדשים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: איטלקית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ספרי תרשיש; 1957

החיים החדשים [ניקוד חלקי] - קבוצה א / דאנטה אליגיירי / עמנואל אולסבנגר



דאנטי אליגיירי


החיים החדשים


תרגם עמנואל אולסבנגר


[איור  olswanger_vita_0001.jpg ‏ ]


הרישום בשער: איווט תומא-שצ’ופאק


הוצאת ספרי תרשיש ירושלים תשי"ח


LA VITA NUOVA DI DANTE

Traduzione Ebraica di Immanuel Olsvanger

Tarshish Books, Gerusalemme


1957

Printed in Israel

הוצאת ספרי תרשיש (ד"ר משה שפיצר) ירושלים

נדפס בדפוס הממשלה, הקריה (תל-אביב)




‘החיים החדשים’ (Vita Nuova) הוא הספר הראשון שכתב דאנטי בהיותו בן עשרים ושש שנה.

בו מתואר הלך אהבתו את ביאטריצ’י משנת חייו התשיעית ועד מותה ואחריו. בסוף הספר מבשר דאנטי את מגמתו לאמוֹר על אהובתו דברים, אשר כמוהם לא נאמרו על כל בת-אנוש.

את ההבטחה הזאת מילא דאנטי בקומדיה האלהית.


ייזכר-נא שם הפרופסור מ. ד. קאסוטו ז"ל גם בראש תרגום זה.


עמנואל אולסבנגר



בספר זכרונותי, בפרק, אשר בקודם לו אין כי אם מעט הניתן לקריאה, נמצא שער אחד ועליו כתוב Incipit vita nova.1 מתחת לכתובת הזאת נמצאים דברים, אשר רציתי לאספם בספר קטן זה, ולו את עיקרם בלבד ולא את כולם.


א


זה תשע פעמים אחרי היוולדי חזרו שמי-הזוהר2 אל נקודת ראשית תנועתם, בגלגלם הם3, כאשר הופיעה נגד עיני האישה, אשר תפארתה לא תמוש מזיכרוני, ורבים קראו לה בּיאטריצ’י4, והם לא ידעו, מהו השם בו תיקרא.

תקופת החיים, אשר כבר עברה עליה, היתה שווה לתקופה, בה שמי-הכוכבים נעים לפאת מזרח כדי אחד משנים-עשר חלקי המעלה.

נמצא אפוא, כי היא הופיעה לפני כמעט בראשית שנת-חייה התשיעית, ואני ראיתיה בסוף שנת-חיי התשיעית. היא הופיעה לפני בלבוש אדום, צנוע ועניו, ועליו חגורה ועדי כיאה לגילה הרך. ואודה, כי ברגע ההוא החלה בי הרוח החיונית, השוכנת במחבואי חדרי לבנו, לרעוד רעדה עזה, עד כי זעזעה את דפיקות עורקי הדקים, וברעדה אמרה לי את המלים האלה: Ecce deus fortior me qui veniens dominabitur mihi 5 . עתה התעוררה בי הרוח הנפשית, השוכנת באוּלם העליון, אשר בו כל סגולות החושים משיגות את חפצי-תפישותיהן, והחלה להתפלא פלא רב, ובפנותה במישרים אל חוש-הראייה אמרה:

Apparuit jam beatitudo vestra 6. והרוח הטבעית, השוכנת בפרק גופנו הדואג למחייתנו, החלה לבכות ובבכייה אמרה: Heu miser! quia frequenter impeditus ero deinceps7. אודה, כי מעתה והלאה שלטה על נפשי האהבה, אשר חיש מהר נקשרתי אליה, והחלה לגבור עלי בעצמה, אשר דמיוני הוסיף עליה, עד כי לא יכולתי כי אם למלא את כל דרישותיה. היא פקדה עלי פעמים רבות, כי אבקש לראות את דמות-הפלאים הצעירה, ואני בילדותי יצאתי פעמים רבות לבקשה, וגם ראה ראיתיה, וכל מנהגיה היו כה מלאי-עדינות ואצילות, עד אשר יכולתי לאמור עליה את דבר המשורר הומירוס: ‘לא כבת-אדם נראתה, כי אם כבת-אלים’8. ואף כי תוארה לא נטשני לעולם ושלט בי בעצמת האהבה, הלא עדינות אצילותו מנעתני מלהיכנע לשלטון האהבה מבלי לשמוע לעצת התבונה, והיא עצה נאמנה, בכל דבר, אשר טוב לאדם כי ישמע לה. אפס, לא ארבה לספר על יצרי גילי הרך ועל עלילותיו, פן ייראו דברי כדברי אגדה בדויים. אפסח אפוא על רוב העניינים, אשר אותם יכולים לגלות בּפרשה, ממנה נובעים הדברים ההם, ואפנה אל אלה החרותים בזכרוני בפרקים יותר בהירים.


ב


כעבור ימים רבים, במלאות תשע שנים מאז הופיעה אשת-האצילות ההיא, כאשר הזכרתי, בתום הימים ההם9 ראיתי את אשת-הפלאים לבושת שמלה צחה, צועדת בין שתי נשים אצילות, והן גדולות ממנה בשנים. וגם אני הלכתי בדרך ההיא, ונשאתי את עיני אל המקום ההוא, אשר אליו גברה חרדתי; והיא ברוב חנה, אשר לא יתואר במלים, ואשר עתה מוצא את גמולו בעולם-הנצח, דובבה לי ברכה כה מלאת-ענווה, עד כי הייתי כרואה את כל גבולות האושר. השעה, בה הגיעני נועם ברכתה, היתה אל נכון התשיעית משעות-היום. ובאשר היתה זאת הפעם הראשונה, בה נעו דברי-פיה להגיע עד לאזני, עברני עונג כה רב, עד כי בשכרון-אושרי פרשתי מחברת-אנשים וישבתי בדד בחדרי ושקעתי בהרהורים על אשת-העדינות ההיא.


ג


עודני שקוע בהרהורי עליה, והנה נפלה עלי שינה נעימה וחזון נפלא קם לפני. כי ראיתי בחדרי כעין ערפל עוטה להבה, ובקרבו הבחנתי דמות איש, דמות מעוררת פחד10 בלב כל המביט בה. והאיש נראה לי עליז, ויהי הדבר לפלא בעיני. ומפיו יצאו מלים רבות, ולא הבינותי כי אם מעט מהן, וביניהן שמעתי את הקול: Ego dominus tuus11. ונדמה לי, כי ראיתי בזרועותיו דמות ערומה, ישנה ומכוסה שמלת-ארגמן. וכאשר הבטתי בה הבט היטב, ראיתי והנה היא אשת-הברכה, אשר כיבדתני בברכתה לפני יום אחד. והאיש נראה לי כאוחז בכף-ידו האחת דבר-מה בוער כולו. ונדמה לי כאילו אמר האיש: Vide cor tuum12. וכהחרישו זמן-מה נראה לי, כאילו הוא מעיר את האישה משנתה וכה מפציר בה בכוח-מחשבתו, עד אשר הניעה לאכול את הדבר הבוער בידו13, והיא בפחדה אכלתו. ועתה, אחרי נוּחו זמן-מה, הפכה עליזותו ליללת בכי מר. עודנו בוכה, וישא את האישה בזרועותיו, ויהי כעולה אתה יחד השמימה.

אז עברני פחד ולא יכלה שנתי לשאתו ותידּף. ואני התעוררתי. ובהתעוררי החילותי לחַשב ונוכחתי לדעת, כי השעה, בה נראה לי החזון הזה, היתה הרביעית משעות הלילה, והלא היא שעת הלילה הראשונה מתשע שעותיו הנשארות. אחרי אשר הארכתי מחשבות על הנראה לי בחזוני, עלה בדעתי להודיע את כל הדברים לרבים, אשר היו משוררים ידועי-שם בימים ההם. ובאשר כבר למדתי מעצמי את אמנות-החריזה, אמרתי לכתוב סוניטה ובה לברך את כל נאמני-האהבה ולבקש מהם לפתור את חידת-חזוני, וכתבתי אליהם את אשר ראיתי בחלומי, ואלה דברי-הסוניטה:


לְכָל עֲדִין-לֵבָב, יוֹדֵעַ לַהַב,

אֲשֶׁר שִׂיחִי עַד לְאָזְנָיו יַגִּיעַ,

וְלִי יָשִׁיב דָּבָר, דַּעְתּוֹ לַבִּיעַ,

בְּרָכָה בְשֵׁם שָׂרִי, אֲדוֹן-הָאַהַב!

כְּבָר שְׁלִישׁ הַלֵּיל עָבַר, מֶנְּהוּ הַזֹהַר

מֵצִיץ מִכָּל הָכֹּכָבִים גַּם-יַחַד,

וָאֵרֶא שַׂר-הָאַהֲבָה, וּבְפַחַד

אֶזְכֹּר עַתָּה אֶת כָּל אֵימַת-הַתֹּאַר;

עַלִּיז הָיָה, יָדוֹ לִבִּי לוֹכֶדֶת,

וּבִזְרוֹעָיו אִשָּׁה, בִּשְׁנָת שׁוֹקַעַת,

בִּכְסוּת שִׂמְלָה; אוֹתָהּ הֵעִיר; רוֹעֶדֶת,

אֶת לְבָבִי, לוּטֶה לַבָּה יוֹקֶדֶת,

אָכְלָה, לְחֵן פִּתּוּי דְּבָרָיו שׁוֹמַעַת,

וְרוּם עָלְתָה דְמוּתוֹ, בִּבְכִי סוֹפֶדֶת.


הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בפרק הראשון הנני מברך את ידידי ומבקש מהם לענות לי דבר; בשני הנני אומר על מה יענוני, והוא פותח במלים ‘כבר שליש הליל עבר’.


על הסוניטה הזאת ענו רבים, איש איש כפי הבנתו, ובין העונים היה אחד, אשר אוקירנו כראש ידידי, והוא כתב אז את הסוניטה הפותחת במלים


‘אַתָּה רָאִיתָ, לְדַעְתִּי, כָּל עֵרֶךְ’14.


כן החלה הידידות בינו וביני, כאשר נודע לו כי אני הוא, אשר שלחתי לו את הסוניטה ההיא; אולם איש לא מצא אז פיתרון-אמת לחזוני, והלא עתה יראוהו גם תמי-התמים.



ד


בליל-החלום ההוא החלה הנפש הטבעית להיעצר בפעולותיה עד אשר נחלשתי ופני נפלו, וכל ידידי חרדו לחיי. ורבים משוחרי-הסודות התאמצו להיוודע ממני את הדבר, אשר מעל לכול רציתי להסתירו מזרים. ואני, בהקשיבי לשאלותיהם המיגעות, מילאתי אחרי רצון האהבה המדריכתני לפי עצת-התבונה, ועניתי להם, כּי האהבה היא, אשר כה החלתני. אמרתי ‘אהבה’, כי אותותיה היו כה חרותות על מראה-פני עד כי לא יכלו להיכּחד. וכשאר שאלוני ‘מי היא, אשר בעבורה כה שיחתה אותך האהבה?’, הבטתי בהם בבת-צחוק ולא עניתי דבר.



ה


באחד הימים ישבה העדינה בנשים באולם, בו מקשיבים לשבחי מלכת-התושבחות15, ואני ישבתי שם, במקום אשר ממנו יכולתי לראות את מקור-אושרי. ובאמצע הקו הישר ביני ובינה ישבה אשה עדינה ומראה-פניה נאה מאוד, והיא הביטה אלי פעמים אחדות, כמו תתמה על מבּטי, אשר נראו לה כמופנים אליה. ורבים שמו לב לתימהונה, ואני האזנתי לכל המדובר סביבי, ובקומי ממקום-שבתי שמעתי קול אומר מאחורי: ‘ראו איך נעכרת רוח איש זה בעבור האשה ההיא’, וגם קראו בשמה; והבינותי כי האנשים דיברו על האישה, אשר ישבה באמצע הקו הישר, אשר יצא מביאטריצ’י העדינה בנשים ונפל על אישון-עיני. והדבר הזה היה לי לנחמה, כי עתה בטח לבי, כי ביום הזה לא נודע סודי לאחרים עקב מבטי הבלתי-פוסקים. ואז עלה על דעתי הרעיון לבחור באישה ההיא להיות לי מסווה-האמת, וכה הצלחתי במעשי אלה, עד כי רוב האנשים המדברים עלי חשבו כי אמנם נודע להם סוד אהבתי. ולמען אחזקם באמונתם, כתבתי כמה דברי-חרוז קלים, אך אין ברצוני לשימם בספר זה מלבד אלה המספרים על ביאטריצ’י העדינה בנשים. אפסח אפוא על רובם ואכתוב רק מבחר החרוזים ההם, אשר ייראו ככתובים לשבח האישה ההיא.



ו


בימים ההם, בהיות לי האישה ההיא מסווה לאהבתי העזה, עלה ברצוני להזכיר את שם העדינה בנשים יחד עם שמות נשים אחרות ועל כולם עם שם האשה האצילית ההיא. ובחרתי לי שמות שישים הנשים מהיפות בבנות העיר, אשר בה הושמה גברתי ברצון השליט העליון, וחיברתי משא בחרוזי סרוונטזה16, אשר אין ברצוני לכתבו פה. ולא הזכרתי את הדבר הזה כי אם לספר את דבר-הפלא, כי ככל אשר ניסיתי לשים את שמות הנשים בקצב-שיר, לא עלה בידי לשים את שם גברתי כי אם במקום התשיעי בין יתר שמות הנשים.



ז


והנה נפל דבר והאישה, אשר מאחוריה הסתרתי ימים כה רבים את מטרת-אהבתי, עזבה את עירנו ויצאה לארץ רחוקה. הדבר חרה לי היטב ולא ציפיתי, כי ככה ייחר לי. כי התעצבתי בהילקח ממני מגני היפה. ובאשר לבי אמר לי כי, לולא הבעתי את צערי על היעלמה, יווכחו בני העיר חיש מהר לדעת את מרמת-מגני, אמרתי לכתוב שיר-קנה בחרוזי-סוניטה, ואותו ארשום פה, כי דברים בו, אשר גברתי היתה סיבה להם, כאשר ייראה לכל המבינים. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:


אֲשֶׁר אֶתְכֶם דַּרְכֵי-דוֹדִים יוֹבִילוּ,

בִּי מַבַּטְכֶם הַטִּילוּ

אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי חָלִיתִי?

וַאֲחַלְכֶם: לְהַאֲזִין הוֹאִילוּ,

וְאָז לָבִין תַּשְׂכִּילוּ

אֵיכָה מָעוֹן לְכָל עִנּוּי הָיִיתִי.


הָאַהַב – לֹא כִי צִדְקוֹתַי הִגְדִּילוּ,

אַךְ יַעַן חֲסָדָיו הֶאְצִילוּ –

לִי כֹה הִנְעִים אֶת הַחַיִּים חָיִיתִי

עַד כִּי מִדֵּי נָשְׁמִי שְׂפָתַי יַצְהִילוּ:

'אֵלִי! מַּה מַעֲשַׂי הוֹעִילוּ

כִּי כֹה לְלֵב מָלֵא חֶדְוָה זָכִיתִי?'

עַתָּה אָזַל מִמֶּנִּי עֹז הָרוּחַ,

אוֹתוֹ מִיַּם הָאַהֲבָה מָשַׁכְתִּי,

וּבְסֵבֶל עֹנִי נֶאֱלַחְתִּי,

עַד כִּי מִפַּחַד לְדַבֵּר אָשׁוּחַ,

וְכִמְכַסֶּה כְלִמַּת מוּמָיו הָלַכְתִּי,

וּבְעֵין-שִׂמְחָה אָשׂוּחַ

אַךְ בְּלִבִּי בִּבְכִי מַר נֶאֱנַחְתִּי.


שני פרקים ראשיים בסוניטה הזאת: בפרק הראשון הנני קורא לנאמני-האהבה בדברי ירמיהו הנביא: ‘לוא אליכם כל עברי דרך: הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי’. ומבקש מהם להטות אוזן לדברי; בפרק השני הנני מספר את אשר עשתה לי האהבה, ומגמתי שונה מהנגלית בחרוזי שירי האחרונים. הפרק השני פותח במלים ‘האהב’, – לא כי צדקותי הגדילו'.



ח


עברו ימים אחרי אשר נסעה האישה האצילית מעירנו, ואדון-המלאכים רצה לקרוא אל מעון-הודו עלמה יפת-נפש, אשר בני העיר מאוד אהבוה, ואני ראיתי את גופתה נטולת-החיים, ומסביבה כמה נשים בכו בחמלת-רחמים רבה. ואני זכרתי כי פעם ראיתיה יחד עם העדינה בנשים, ולא יכולתי לעצור את דמעותי. עודני בוכה, והרצון באני לאמור דברים אחדים, בעבור אשר ראיתיה פעמים אחדות עם גברתי. ועל אודות כל אלה ארמוז בסוף הדברים אשר אמרתי, כאשר ייראה לכל המבינים. אז חיברתי שתי סוניטות, מהן האחת פותחת במלים ‘הילילו אוהבים’, והשנייה במלים ‘הוי מוות מר’. ואלה דברי הסוניטה הראשונה:


הֵילִילוּ אוֹהֲבִים כִּי כֵן מֵילִיל

שַׂר-אַהֲבָה אַף הוּא וְלֹא לַשָּׁוְא,

כִּי הוּא רוֹאֶה בָּנוֹת שְׁבוּרוֹת-לֵבָב

וְעֵין כֻּלָּן דְּמָעוֹת מָרוֹת תַּזִּיל;

כִּי בָא הַמָּוֶת אֶת חִצָּיו לַפִּיל

בְּלֵב עָדִין, לַשְׁלִים אֶת מַעֲשָׂיו;

הִשְׁמִיד הַכֹּל, בּוֹ אֵשֶׁת-חֵן תִּשְׂגַב.

רַק שֵׁם-כְּבוֹדָה לָהּ חַיֵּי-עַד הִנְחִיל;

שִׁמְעוּ אֵיךְ שַׂר-הָאַהֲבָה כִּבְּדָהּ,

כִּי הוּא בוֹכֶה בִּלְבוּשׁ צוּרַת-נָשִׁים

נוֹטֶה מֵעַל לַתֹּאַר הַמְפוֹרָר,

וּמַעֲלֶה אֶת מַבָּטֵי הוֹדָהּ

לַזְּבוּל, בּוֹ זוֹ שֻׁכְּנָה בֵין מַלְאָכִים

אֲשֶׁר אוֹתָהּ פֹּה נוֹי-חֶדְוָה עָטַר.


הסוניטה הראשונה הזאת נחלקת לשלושה פרקים. בפרק הראשון הנני קורא לנאמני-האהבה ומבקש מהם לבכות באמרי כי גם שר-האהבה בוכה ולמה הוא בוכה, למען יכינו ביתר שאת את לבם להאזין לדברי; בפרק השני הנני מגלה את סיבת הבכי; בפרק השלישי הנני מורה על הכבוד, אשר שר-האהבה נותן לגברתי. הפרק השני פותח במלים ‘כי הוא רואה בנות’. והשלישי במלים ‘שמעו איך שר האהבה כיבדה’. והנה הסוניטה השניה:


הוֹי מָוֶת מַר, לָרַחֲמִים אוֹיֵב,

עִלָּה לְכָל כְּאֵב,

שׁוֹפֵט אַכְזָר וְאֵין אוֹתְךָ שׁוֹפֵט!

כִּי שַׂמְתָּ בִלְבָבִי מַדְוֶה וּרְתֵת,

עַל כֵּן מִנְּהִי לֹא אֵט

וּמִלְּהַרְשִׁיעֲךָ לֹא עוֹד אֵשֵׁב;

פִּי אֶת שִׁמְךָ ‘חֲסַר-כֹּל-חֵן’ נוֹקֵב,

אֶת רִשְׁעָתְךָ דוֹבֵב,

אֵת רֹעֲךָ הָרַע מִנִּי כָל חֵטְא;

וּבְכָל שָׁעָה אֶקְרָא בְּקוֹל: 'הַבֵּט

כָּל שְׂבַע-הָאַהֲבָה, סוּר מִן הַשֵּׂט,

הוּא הָרָשָׁע הָאָץ לִשְׁבֹּר כָּל לֵב!'

הָרַסְתָּ חֵן וִיפִי מֵאֲדָמוֹת

כָּל מַהֲלַל-אִשָּׁה, נוֹי הַצְּנִיעוּת,

חֶדְוַת הַנַּעֲרוּת,

כִּי לַהֲרֹס יָדֶיךָ לִמּוּדוֹת!

וְלֹא אוֹסִיף אֶת שְׁמָהּ פֹּה לְכַנּוֹת,

כִּי כָל מוֹקִיר עֶרְכָּה יַכִּיר הַדְּמוּת:

חֲסַר מִצְוָה וּזְכוּת

אַל יְקַוֶּה לָעַד אִתָּהּ לִהְיוֹת.


הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים: בפרק הראשון הנני קורא למוות בתארים השווים לו; בפרק השני, בדברי עליו, הנני מגלה את סיבת רוגזי עליו; בשלישי הנני מרשיע אותו; ברביעי הנני פונה לאדם פלוני, אף כי חשבתי על אדם ידוע לי. הפרק השני פותח במלים ‘כי שמת בלבבי’. השלישי במלים ‘פי את שמך’, והרביעי במלים ‘חסר מצווה וזכות’.


ט


ימים אחדים אחרי מות העלמה ההיא נפל דבר ואני נקראתי לעזוב את העיר ולרכוב לפאת המקום, אשר בו גרה אשת-מגני, אף כי כמקום מגוריה רחקה מתכלית מסעי. ואף כי הייתי בחבר אנשים רבים, – ככל הנראה לעין זרים, – ציערתני הנסיעה עד אשר לא הספיקו אנחותי להדוף את הדיכאון, המעיק על לבי עקב התרחקותי ממקור אושרי. עודני רוכב, והנה קם לפני בחזון השר האציל השולט בי בזכות גברתי העדינה, ותואר לו כתואר הלך לבוש בגדי-עוני, ועיניו הביטו אל האדמה, אך מדי-פעם נראה לי, כי הוא מפנה אותו אל נחל יפה וזך, אשר מימיו זרמו לאורך נתיב רכיבתי. ונדמה לי, כי שר-האהבה קרא בשמי ואמר לי את הדברים האלה: ‘באתי מעם האישה, אשר היתה מגנך ימים כה רבים, ואני יודע כי היא לא תמהר לשוב לעירך; על כן נשאתי את לבבך, אשר בפקודתי מסרת לה, ואביאנו לאישה אחרת, והיא תהיה לך מגן חדש, כאשר היתה לך הראשונה עד כה’, וקרא בשמה, ולא איחרתי להכירה, והוא הוסיף: ‘אך אם תגלה ברבים דבר מן הדברים, אשר הגדתי לך, הישמר, פן ימצאו את סוד-אהבתך, אשר הראית לפני זה לראשונה ואשר מעתה תראה לרעותה’. ובתום דבריו אלה, נעלם לפתע פתאום כל חזוני, והיה לי כאילו בא שר-האהבה לשכון ברוב כוחו בקרב לבי. מעתה שוּנה מראה-פני, ואני הוספתי לרכוב ביום ההוא שקוע במחשבות ונאנח אנחות רבות. למחרת היום ההוא כתבתי את הסוניטה הזאת:


רָכַבְתִּי יוֹם אֶחָד וַאֲהַרְהֵר,

כִּי לִי הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לְסִבְלָה,

וְשַׂר הָאַהֲבָה לְבוּשׁ-שִׂמְלָה

כַּהֵלֶךְ הֶעָנִי עָלַי עוֹבֵר;

רָאִיתִי וּמַרְאֶה-פָנָיו קוֹדֵר,

כְּאִלּוּ עָצְמָתוֹ מֶנְהוּ אָזְלָה,

וַיֵּאָנַח כְּנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה,

מַשְׁפִּיל עֵינָיו, מֵעֵין-זָרִים הַסְתֵּר:

בִּרְאוֹת אוֹתִי, קָרָא בִשְׁמִי וְסָח:

'מִמֶּרְחַקִּים הֵבֵאתִי אֶת לִבְּךָ

שָׁם הוּא בִרְצוֹן-רוּחִי עַד כֹּה שָׁכָן!

עַתָּה יֵצֵא, לְצַו חָדָשׁ מוּכָן!'

אָז אֶל קִרְבִּי אֶת רֹב רֻבּוֹ הִנְחָה

וַיֵּעָלֵם וְלֹא אֵדַע לְאָן.


בסוניטה הזאת ישנם שלושה פרקים: בפרק הראשון הנני מספר, איך עבר שר-האהבה לפני ואיך נראה לי; בשני הנני משמיע את דבריו אלי, אף כי לא את כולם, כי יגורתי, פן אגלה את סודי; בשלישי הנני מתאר, איך נעלם השר מנגד עיני. הפרק השני פותח במלים ‘בראות אותי’. והשלישי במלים ‘אז אל קרבי’.


י


בשובי מדרכי שמתי את פני לחפש את האישה, אשר שרי קרא בשמה בנתיב-האנחות. ולמען אקצר במלים, אגיד, כי בימים מעטים עלה בידי לשימה למגן לי, עד כי גדל מספר האנשים, אשר שוחחו על הדבר הזה מעבר לגבולות הנימוסים, ושיחתם היתה לי לטורח רב, כי עקב הדבר הזה, – לאמר עקב השיחות המופרזות, המוציאות דיבתי רעה, – קצפה עלי גברתי העדינה, אשר היתה עוינת כל דופי ומלכת כל צדק, ובכל מקום פגישתנו מיאנה לקדם את פני בברכת פיה, אשר בה היה כל אושר נשמתי. ועתה אסטה מעט מהלך-ספורי ואגיד במלים אחדות, איך הפליאה ברכת-פיה לפעול בי.



יא


אגיד אפוא, כי מדי היראותה ברחוב, ואני רואה וחרד לקראת ברכת-פיה הנפלאה, לא ידעתי עוד שנאה לכל איש, כי מלאתני להבת-האהבה והניעתני לסלוח לכל המרע לי; ודבר לוּ שאלו ממני אז, לא ידעתי לענות, כי אם לאמור בסבר פני ענווה: ‘אהבה’. ובקרוב עת ברכתה גברה בי סגולת האהבה, עד כדי לעקור בי את כל סגולות החושים האחרים, אך להגביר את סגולות חוש הראייה החלשות, ועליהן פקדה: ‘צאנה ותנה כבוד לגברתכן’, ובצאתן כבשה היא את מקום שבתן. וכל הרוצה להכיר את עצמת האהבה, הלא יכירנה אז ברטט עפעפי. וכאשר יצאו דברי הברכה מפיה, לא הסעירתני האהבה עד לעכור את טהרת אושרי, כי אם כה גבר אושרי עקב עדינותה, עד כי גופי, אשר כולו נכנע אז לשלטון אהבתי, נע מדי פעם כגולם נטול-חיים. גלוי וידוע אפוא, כי בברכת פיה נטמן כל אושר נפשי, אשר לפעמים רבות גבר וגדל עד אפס כוח לשאתו.



יב


אשוב עתה להלך-סיפורי. אז, בהינטל ממני אושרי, עברני כאב כה גדול, עד כי בנוסי מאנשים פרשתי למקום בודד להרוות את האדמה בדמעותי המרות. וכרווח לי ממכאובי עקב בכיי, נחבאתי בחדרי, למען אוכל לבכות מבלי אשר תראני עין זר. שם ביקשתי ניחומים מעם שרת-העדינות ואמרתי: ‘האח אהבתי! חושי-נא לעזור לנאמנך!’ ובאמרי אלה נרדמתי כילד, אשר ענשוהו במכות. עודני בשנתי, ראיתי בחלומי עלם צעיר, לבוש בגדים צחים לבנים, והוא יושב על צדי, והכרת פניו ענתה בו, כי רבו הרהוריו בהביטו בי. אחרי אשר הביט בי זמן מה, נראה לי העלם כנאנח וקורא בשמי ואומר אלי את הדברים האלה: Fili me, tempus est ut praetermittantur simulacra nostra 17. ויהי לי כאילו הכרתיו, כי קול קריאתו היה כקול, אשר קרא אלי פעמים רבות בשעות-אנחותי. ובהביטו בי בכה העלם בכי רחמים והיה כמחכה למענה פי. מצאתי אפוא עוז בנפשי לדבר אליו ואמרתי: ‘שרי, אדון האצילוּת, מדוע כה תבכה?’ ויען לי: Ego tamquam centrum circuli, cui simili modo se habent circumferentiae partes; tu autem non sic 18. ודבריו נראו לי סתומים מאוד, ככל אשר הרהרתי בהן, ועל כן התאוששתי להוסיף בדיבורי ושאלתיו: ‘מהו הדבר, אשר אתה דובר אלי במלות-רזין כאלה?’ אז ענה לי בשפת-העם: ‘אל תשאל מעל למועיל לך’.19 אז החילותי לשוחח אתו על דבר הברכה, אשר נגזלה ממני, ושאלתיו על סיבת הדבר, והוא ענה לי כדברים האלה: ‘הנה, כי שמעה גברתנו ביאטריצ’י מפי אלמונים, המסיחים על אודותיך, כי בדבר-מה הציקות לאישה, אשר בשמה קראתי בנתיב-האנחות, ועל כן רגזה העדינה, באשר הנה עוינת לכל עלבון, ומנעה ממך את ברכת-פיה, כי פחדה פן תציק גם לה. ועתה, אף כי היטב ידוע לה סודך לאמתו, עקב אריכות ימי ניסיונה, רציתי כי תגיד לה כמה דברים בחרוזים ובהם תורנה לדעת את עצמת שלטוני עליך, ואיך שמרת לה אמונים מעצם ילדותך. וקראת לך לעד את היודע כל אלה ותבקש ממנו להגיד לה את זאת, ואני אגידנה, כי הלא אני הוא העד ההוא, וכן היא תכיר את תשוקתך, ובהקשיבה תגלה את הכזב בדברי המותעים. ויהיו דברי שירך כעושי שליחותך ואל תדבר אליה במישרים, כי לא יאה הוא לך; ואל תשלח לה את דבריך מבלעדי, למען תבינם, וראה, ענוד את דבריך בלחן צליל נאה, ואני אשכון בקרבם ככל אשר יועיל’. ובתום דבריו נעלם העלם ושנתי נגזלה. ואני, בזכרי את כל אלה, מצאתי כי החזון הזה קם לפני בשעה התשיעית משעות היום, ובטרם צאתי מחדרי היה עם לבי לכתוב בלדה ובה למלא את מצוות שרי. ואז כתבתי את הבלדה הזאת:


לִמְצֹא אֶת שַׂר-הָאַהַב צֵא, מִזְמוֹר,

וְעִמָּדוֹ לִפְנֵי גְבִרְתִּי תָּקוּם,

וּדְבַר-צִדְקִי אֲשֶׁר בְּךָ רָקוּם,

יוֹאִיל הַשַּׂר לְשָׂרָתִי לֵאמֹר!

כֹּה צַעַדְךָ, שִׁיר-מִזְמוֹרִי, נָעִים

עַד כִּי גַם לְבַדְּךָ

אַתָּה לִדְרֹךְ בְּכָל נָתִיב יָכוֹל;

אַךְ אִם תֹּאבֶה לִצְעֹד לְלֹא-אֵימִים,

לַשַּׂר קְרָא וִילַוְּךָ

פֶּן רַגְלְךָ מִבַּלְעָדָיו תִּכְשֹׁל;

כִּי הִיא אֲשֶׁר שְׁלוֹמָהּ תֵּצֵא לִשְׁאֹל,

עָלַי רוֹגֶזֶת, – כֵּן לִבִּי אוֹמֵר, –

וְאִם שָׂרִי אֵינוֹ לְךָ חָבֵר,

לֹא לִבְחֹל בְּךָ תּוּכַל לִגְזֹר.

יְהִי הַשַּׂר אִתָּךְ, וּבְקוֹל נָוֶה

כֹּה חִנּוּנְךָ תַפִּיל,

אַחַר אֲשֶׁר לְחֶמְלָתָהּ תֶּעְתַּר:

'גְּבִרְתִּי! אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי פֹה אוֹבֶה, –

אִם-נָא חַסְדֵּךְ יוֹאִיל, –

צַדֵּק חֶטְאוֹ, בּוֹ לְבָבוֹ נִשְׁבָּר;

כִּי שַׂר-הָאַהַב, מִיָּפְיֵךְ נִסְעָר,

פָּקַד עָלָיו כֹּה לְשַׁנּוֹת פָּנָיו:

וְאִם לַאֲחֵרוֹת נָשָׂא עֵינָיו,

הוּא לֹא חָדֵל לָךְ אֶת לִבּוֹ לִמְסֹר';

הַגֵּד לָהּ עוֹד: 'לִבּוֹ שָׁמַר, גְּבִרְתִּי,

תָּמִיד לָךְ אֱמוּנִים

וַיַּעֲבֹד רַק לָךְ בְּכָל מְאוֹד

מֵעֶצֶם יַלְדוּתוֹ, הוֹי שָׂרָתִי!'

אִם לֹא תִּבְטַח, תַּקְדִּים

לִפְנוֹת לַשַּׂר, וּלְהַבְטִיחָהּ יַעְמֹד;

אָז תִּתְחַנֵּן לִפְנֵי שָׂרַת הַהוֹד

כָּל פֶּשַׁע, אִם פָּשַׁעְתִּי לָהּ, לָשֵׂאת,

אוֹ לְצַוּוֹת מוֹתִי, לִמְחוֹת הַחֵטְא,

וְגַם תִּרְאֵנִי מוּת, צַוָּהּ לִנְצֹר.

קְרָא לוֹ, כִּי הוּא לָרַחֲמִים שׁוֹעֵר,

בְּתֹם דְּבָרְךָ אִתָּהּ, –

לְמַעַן אֶת צִדְקִי לַבְהִיר יֵיטִיב:

'עִם עַבְדְּךָ אֶל הַיָּפָה דַבֵּר

כִּרְצוֹן לִבְּךָ אַתָּה

בִּזְכוּת מִזְמוֹר-שִׁירִי, יְפֵה-הַנִּיב!

בַּקֵּשׁ, אִם הִיא לְחִנּוּנְךָ תַּקְשִׁיב,

וְלוֹ תִסְלַח וּפְנֵי-שָׁלוֹם תִּשָׂא!'

סַע, מִזְמוֹרִי, וּבְחַר שְׁעַת-מַסַּע,

יָפָה עַל הֶדֶר-שְׁלִיחוּתְךָ לִשְׁמֹר!


הבלדה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בפרק הראשון הנני אומר לה, לאן היא שלוחה ומעודד אותה לצאת לדרכה ביתר ביטחון, ומורה אותה, עם מי עליה ללכת, אם תרצה לצעוד ביתר ביטחון, וללא מכשול; בפרק השני הנני מלמד אותה את אשר עליה לאמור; בשלישי הנני נותן לה ללכת לדרכה בכל עת אשר תבחר, והנני מפקיד את נסיעתה בידי המזל. הפרק השני פותח במלים ‘יהי השר אתך’ והשלישי במלים ‘סע, מזמורי’.

אולי יתרעמו עלי אחדים ויאמרו, כי אינם יודעים, אל מי פניתי בשירי בלשון ‘אתה’, כי הלא חרוזי-שירי הם הם הדברים, אשר אני דובר. אגיד אפוא, כי ברצוני לפתור את המבוכות האלה במקום אחד יחד עם פיתרון מבוכה חמורה מהן20. ויניחו-נא עתה דברי את דעת המתרעמים והנבוכים.



יג


אחרי החזון הזה ואחרי אמרי את כל הדברים, כאשר פקד עלי שר-האהבה, עלו ברוחי רעיונות רבים וזה מזה שונים, ולא יכולתי לעמוד אף בפני אחד מהם. ובין הרעיונות ההם היו ארבעה, אשר מעל כולם נטלו ממני את מנוחת-חיי. האחד אמר: ‘טוב שלטון האהבה המסיחה את דעת עבדה מכל דבר נקלה’; השני אמר: ‘לא טוב שלטון האהבה; כי ככל אשר ירבה עבדה לדבוק בה, כן ירבו ניסיונות קשים ומכאיבים לענותו’; השלישי אמר: 'כה נעים לאוזן השם ‘אהבה’, עד כי לפי דעתי, לא ייתכן היות כל פעולותיה על הנפש כי אם נעימות גם הן, כי הלא כל שם נובע מתכוּנת הדבר המכוּנה בו, ככתוב: Nomina sunt consequentia rerum 21. הרביעי אמר: ‘האישה, אשר בעבורה כה מעיקה עליך האהבה, איננה כשאר הנשים, כי לא על נקלה יפתו את לבבה’. וכל אחד מהרעיונות האלה הוסיף מבוכה על מבוכתי, והייתי כאיש העומד מבלי לדעת את הדרך יבחר בה, רוצה ללכת ואינו יודע לאן לפנות. וכאשר ביקשתי למצוא דרך המניחה את דעת כולם, היתה הדרך ההיא בעוכרי, כי היא הדרך לבקש מקלט בזרועות הרחמים. עודני עם סרעפי, באני הרצון לאמור עליהם כמה מלים בחרוזים, ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:


כָּל רַעְיוֹנַי דּוֹבְרִים עַל אַהֲבָה,

וְרִיב לָהֶם: זֶה בְכֹחָהּ כּוֹפֵר

וְזֶה לִגְבוּרָתָהּ הַלֵּל אוֹמֵר,

וּלְעֻמָּתָם מַשְׁפִּיעַ רֹב טוֹבָהּ

שְׁלִישִׁי, בְּהַבְטִיחוֹ מָתְקֵי-תִקְוָה,

וּבְכִי בָא הָרְבִיעִי בִי לְעוֹרֵר;

וְאִם יִשְׁווּ רַק בַּחֶמְלָה, גוֹבֵר

מְגוֹר-לִבִּי, כִּי לִי תַרְאֶה אוֹיְבָה;

אֵיךְ בֵּינֵיהֶם לַכְרִיעַ כִּי אֶשְׁקֹל

וּמַה דָּבָר לַגִּיד, כֵּן אֶלָּבֵט

בֵּין נַפְתּוּלֵי הָאַהֲבָה הָהֵם.

וְאַךְ לַשְׁלִים יָכֹלְתִּי בֵּינֵיהֶם

בִּפְנוֹת לַגְּבֶרֶת ‘הַחֶמְלָה’ כִּי תֵט

הִיא, אוֹיַבְתִּי, עֶזְרָה וְלֹא אֶכְשֹׁל.


הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים: בפרק הראשון הנני אומר ושם לפני עיני הקוראים, כי כל רעיונותי דוברים על האהבה; בשני הנני אומר, כי רעיונותי שונים זה מזה ומראה, במה הם שונים; בשלישי הנני אומר במה הם שווים; ברביעי הנני אומר כי, בדברי על האהבה, אינני יודע אל צד איזה רעיון עלי לנטות, וכי עלי לפנות לעזרת החמלה, אם ארצה לקבל את דעת כולם, והנני קורא לחמלה ‘גברת’ על דרך הלעג. הפרק השני פותח במלים ‘וריב להם’, השלישי במלים ‘ואם ישוו’, והרביעי במלים ‘איך ביניהם לכריע’.



יד


אחרי הלבטים בין הרעיונות השונים, קרה דבר וגברתי העדינה הלכה למקום, בו נועדו יחד כמה מנשי העיר האצילות; וגם אותי הביא אל המקום ההוא אחד מידידי, כי אמר לעשות עמדי חסד בהביאו אותי למקום בו תראינה נשים רבות את הדרי חנן ואני, כאילו לא ידעתי לאן הובלתי, בבטחי באיש ההוא, אשר כבר הדריך את אחד מידידיו עד לקצה-החיים, אמרתי לו: ‘למה זה באנו אל הנשים האלה?’ ויען לי: ‘לתת להן כבוד!’ והנשים ההן נלוו על אחת מבנות העיר, אשר היום הזה נישאה לאיש. והן נהגו כמנהג העיר, כי מנהג הוא לנשי העיר להילוות על הכלה בשעת שבתהּ אל שולחן הסעודה בבית בעלה בפעם הראשונה אחרי כלולותיה. ואני, בחשבי לעשות את רצון ידידי, החלטתי גם אני לתת כבוד לנשים יחד אתו. כמעט בשלה החלטתי, ולפתע הרגשתי זעזוע זר, אשר יצא מקצה חזי השמאלי ומשם פשט על כל פרקי גופי. ולמען אסתיר את חולשתי, נשענתי על אחת מתמונות הקירות אשר מסביב לאולם. ובפחדי פן ייגלה רעדי לאחרים, נשאתי את עיני ובין הנשים, אשר עליהן נפל מבטי, ראיתי את ביאטריצ’י העדינה, וכה נבוכו סגולות חושי עקב עצמת האהבה, אשר עברתני בהיותי כה קרוב לגברתי, עד כי לא נשארו בי חיות כי אם סגולות חוש הראייה. וגם אלה – אזל כוחן מפני האהבה, אשר בחרה לשבת במקום שבתן-הן, לבעבור תוכל להביט בפני גברתי הנפלאה. ואף כי הפכתי כולי לאיש אחר, היטב חרה לי על אבדן סגולות החוש הזה, והן התמרמרו ואמרו: ‘לוּ לא גירשתנו האהבה ממקום שבתנו, כי אז יכולנו גם אנחנו לראות את פלאי האישה ההיא, כאשר תראינה אותן רעותינו האחרות’. וכמה מהנשים החלו לתמוה בראותן את השינוי, אשר חל בי, ובשיחותיהן עם גברתי העדינה שמוני למטרת לעגן. וידידי, אשר נהג אתי בתום לבו, ראה את מבוכתי ומשכני הלאה ממבטי הנשים ושאלני, מה היה לי. וכאשר רווח לי מעט, וסגולות חושי המתות שבו לתחייה, והמגורשות חזרו למקום שבתן, פניתי אל ידידי בדברים האלה: ‘רגלי עמדו על גדת-החיים, אשר כל העובר אל מעבר לה לא ישוב עוד’. אז נפרדתי ממנו ושבתי אל חדר-הדמעות ושם, מלא כלימה, בכיתי ואמרתי בלבי: ‘האשה ההיא לא ידעה את העובר עלי; לא אאמין כי כה תלעג לי, לוּ ידעה את זאת; כי אכן, לוּ ידעה הלא תימלא רחמים עלי’. עודני בוכה, והרצון באני לאמור כמה מלים ובהן לפנות אל גברתי ולגלות לה את סיבת מבוכתי ואת אמונתי, כי הסיבה הנכונה לא היתה ידועה לה וכי לו ידעוה, היה כל איש מרחם עלי. ורציתי לאמור כל זאת, למען יגיעו דברי בעקיפין עד אוזניה. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:


עִם רֵעוֹתַיִךְ לִי לָעַגְתְּ, גְּבִרְתִּי,

וְלֹא חָשַׁבְתְּ לָמָּה הָפְכוּ פָנַי

כִּמְעַט אֶת תִּפְאַרְתֵּךְ רָאוּ עֵינַי,

וְלָמָּה צֶלֶם זָר לָבְשָׁה דְמוּתִי,

כִּי לוּ יָדַעַתְּ סֵבֶל עֱנוּתִי,

נָטִית, לֹא כְתָמִיד, חֶמְלָה עָלַי;

כִּי אַהֲבָה, מִדֵּי קָרְבֵךְ אֵלַי,

כֹּה תִתְגַּבֵּר לִשְׁלֹט עַל נִשְׁמָתִי

עַד אֶת חוּשַׁי בְּרֶטֶט פַּחְדָּתָם

תָּמִית אוֹ תְגָרֵשׁ, וְנִשְׁאֲרָה

אַךְ הִיא בִלְבַד לִרְאוֹת יְפִי הוֹדֵךְ;

עַל כֵּן יִשְׁנֶה צַלְמִי מִדֵּי אֶרְאֵךְ,

אַךְ עוֹד רוּחִי, אַף כִּי כֻלָּה שְׁבוּרָה,

תֵּדַע אֶת דְּוַי חוּשַׁי בְּהִגָּרְשָׁם.


הסוניטה הזאת אינה זקוקה לחלוקה, כי לא תבוא החלוקה כי אם לבאר את הסתום, ובאשר כבר ניתן ביאור מספיק בהקדמה, אין עוד צורך בחלוקה. אמנם, בהקדמה, אשר בה ביארתי, מדוע כתבתי את הסוניטה הזאת, נמצאים כמה דברים סתומים האומרים, איך הרסה האהבה את כל חושי, עד אשר חוש הראייה בלבד נשאר חי, אך לא במקום שבתו22; אך לא יבואר הדבר הזה לכל אשר איננו נאמן לאהבה כמוני, והשווים לי יודעים מבשרם את פיתרון החידה הזאת. לא יאה אפוא להוסיף ביאורים, פן יהיו דברי לריק או מיותרים.


טו


אחרי השתנותי הזרה באני רעיון ולא הרפה ממני, אך הלך והפציר בי באמרו אלי: ‘הנה הפך מראה פניך למטרת לעג מדי היותך בקרבת האישה ההיא; ועתה, למה אפוא תבקש עוד לראותה? אם תשאל האישה ממך, מה תשובה תיתן לה, גם אם נניח, כי כל סגולות רוחך תהיינה צלולות, כאשר תיקרא לענות לה?’ ולדבריו ענה רעיון אחר מלא ענווה ואמר: ‘אם לא יעזבוני סגולות רוחי, ויעמוד בי כח לענות, הלא אגיד לה, כי מדי זכרי את פלאי-יפיה תאחזני תשוקה לראותה, אשר בעצמתה מוחקת מזכרוני את כל הנימוקים, הבעאים להילחם בה, וכל הסבל, אשר סבלתי עד כה, לא יניאני מלבקש לראות את פני אהובתי’. ואני, בהילבטי בין הרעיונות האלה, רציתי לאמור כמה מלים ובהן לבקש את סליחתה נוכח המלים, אשר הטיפו לי מוסר, ולגלות לה את כל המוצאות אותי מדי אראה את פניה. ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:


כָּל סַרְעַפַּי מֵתִים עֵת יַעֲבֹר,

יָפְיֵךְ אֶל מוּל פָּנַי, יְפַת-שִׂמְחָה!

אֶרְאֵךְ, וְקוֹל הָאַהַב בִּי יַחְדֹּר:

'נוּס, נוּסָה, אִם לָמוּת חָרָה לְךָ!"

חָשַׁךְ לִבִּי, פָּג מִפָּנַי הָאוֹר,

אֶרְעַד, נִשְׁעָן עַל קִיר, וּבְקוֹל צְוָחָה, –

בִּרְאוֹת אֶת רַעֲדִי כִּרְעֹד שִׁכּוֹר, –

אַבְנֵי הַקִּיר קוֹרְאוֹת: 'הֵקִץ קִצְּךָ!"

עַוְלָה יִפְעַל כָּל אִישׁ כִּי בִי יַבִּיט

וְאֶת לִבִּי הַדַּל לֹא יְנַחֵם,

וְלוּ לַרְאוֹת לִי חֶמְלָתוֹ בִלְבַד

בְּרַחֲמִים, אוֹתָם צְחוֹקֵךְ הֵמִית,

וְהַשְׁחָתַת מַרְאִי קוֹרֵאת לָהֶם, –

מַרְאִי אֲשֶׁר לִקְרַאת הַמָּוֶת נָד.


הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני אומר, מדוע לא אחדל לנוע בקרבת גברתי; בשני הנני מגלה את העובר עלי בלכתי בקרבתה, והפרק הזה פותח במלים ‘אראך וקול האהב בי יחדור’. והפרק השני הזה נחלק לחמישה חלקים, לפי חמשת הדברים המסופרים בו: בראשון הנני משמיע את דברי-האהבה אלי בעת היותי בקרבת גברתי; בשני הנני מתאר, איך מעיד מראה פני על הלך-רוחי; בשלישי הנני מספר, איך גברה בי מבוכתי; ברביעי הנני מתרעם על כל המונע ממני את רחמיו ואינו מביא נחמה לנפשי; באחרון הנני מסביר, מדוע נקראים כל רואי לרחם עלי בראותם מה חשכו עיני מיגון והם לא ישימו לב ליגוני, עקב לעג האישה ההיא, אשר כמוה עושים גם אחרים, אשר, לולא כן, היו רואים את עצבות פני. החלק השני פותח במלים ‘חשך לבי’, השלישי במלים ‘בראות את רעדי’, הרביעי במלים ‘עוולה יפעל’, והחמישי במלים ‘ברחמים, אותם צחוקך המית’.



טז


אחרי אשר אמרתי את השירה הזאת, עוררה בי הסוניטה רצון לאמור עוד כמה מלים ובהן להוסיף ארבעה דברים, אשר, לפי הנראה לי, לא תיארתים עד כה. הראשון הוא להגיד, כי פעמים רבות כאבתי כאב גדול מדי שוּב זכרוני להעיר את דמיוני ולהחיות את כל אשר עשתה לי האהבה; השני בא להגיד כי פעמים רבות תקפתני האהבה לפתע פתאום ולא השאירה בי כי אם רעיון צלול אחד והוא המספר על גברתי העדינה; השלישי בא להגיד כי בגבור עלי לבטי-האהבה הלכתי, כולי חיוור, וביקשתי להביט בפני גברתי באמונתי כי מבט זה יגן עלי מפני הלבטים האלה, כי שכחתי את כל המוצאות אותי עד כה נוכח מבט עדנה כה רבה; והרביעי בא להגיד כי המבט הזה לא הגן עלי כל עיקר, כי אם הוסיף על מבוכתי, עד אשר הרסה בי עד כלה את שארית מנוחת חיי הדלים. חיברתי אפוא את הסוניטה הזאת:


עִתִּים רַבּוֹת אֶזְכֹּר אֶת הַמְּצוּקוֹת,

בָּהֶן הָאַהַב אֶת רוּחִי הֶאְפִּיל,

וְכִמְבַקֵּשׁ חֶמְלָה אַזִּיל דְּמָעוֹת:

‘הֲפַעַם חָשׁ בְּנֶחָמוֹת לַצִּיל?’

כִּי פֶתַע יִתְקְפֵנִי וָאֶמּוֹט

עַד כִּי תִטְּשֵׁנִי חִיּוּתִי כָלִיל,

וְאַךְ רַעְיוֹן אֶחָד בִּי לֹא יִשְׁבֹּת,

יִשְׁאַר, שְׁבָחִים עָלַיִךְ לְהַגְדִּיל;

אָז לַעֲזֹר לִי אֲשַׁנֵּס מָתְנַי,

וְאָנֹכִי אָבוֹא, חִוֵּר, הָרוּס,

לִרְאוֹת אוֹתָךְ, לִמְצֹא בָךְ אֶת יִשְׁעִי;

אַךְ עֵת לָשׁוּר אוֹתָךְ אֶשָּׂא עֵינַי

יִרְעַד לִבִּי וּמֵעוֹרְקַי תָּנוּס

נִשְׁמַת חַיַּי, וְלֹא אֵדַע נַפְשִׁי.


הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים, כי ארבעה דברים מסופרים בה. ובאשר כבר ביארתים בהקדמה, לא אוסיף עוד לדבר, אך אציין את פתיחות הפרקים. אגיד אפוא, כי הפרק השני פותח במלים ‘כי פתע יתקפני’. השלישי במלים ‘אז לעזור לי’, והרביעי במלים ‘אך עת לשור אותך’.



יז


אחרי כתבי את שלוש הסוניטות האחרונות, בהן פניתי אל גברתי והן גילו כמעט את הכול על הלך-רוחי, אמרתי בלבי להחריש מעתה ולא לפתוח עוד את פי, כי הלא סיפרתי את הכול על אודותי, לפי ראות עיני. ואף כי גמרתי אומר לבלתי דבר עוד אליה, באני הרצון לכתוב עקב סיבה אחרת, חדשה ואף נעלה מן הקודמת23, ובהיות דבר הסיבה ההיא נעים לאוזן אגלנו פה ואקצר ככל אשר אוכל.


יח


בימים ההם כבר גדל מספר האנשים, אשר מראה-פני גילה להם את סודות לבי; והיו מבנות העיר, אשר נועדו יחד בחבר-רעות עליז, והן ידעו היטב את רחשושי לבי, כי כל אחת מהן כבר ראתה אותי בתבוסותי. ובעברי פעם על פניהן, כאילו דחפני הגורל, קראה לי אחת הנשים העדינות ההן. והיא אשר קראה לי היתה מהירה בלשונה ודבריה נעימים. ובקרבי אליהן ראיתי, כי גברתי העדינה לא נלוותה עליהן, ועל כן אזרתי אומץ ובירכתי אותן ושאלתי מהן, מה בקשתן ממני. מספר הנשים היה גדול: אלה צחקו צחוק-ידידים, ואלה הביטו בי וחיכו לי, כי אפתח בשיחה, ואלה שוחחו זו עם זו; והאחת נשאה את עיניה אלי ובקראה בשמי אמרה: ‘מה היא מטרת אהבתך לאישה ההיא, ואין אתה יכול לסבול את נוכחותה? הגידה לנו, כי אכן זרה ונכריה מטרת אהבה כזאת’. ובתום דבריה חיכו כולן, ולא היא בלבד, לתשובתי, ואני קראתי בעיניהן את חשקן לשמוע. אז אמרתי להן כדברים האלה: ‘גבירותי, כל מטרת אהבתי היא ברכת שפתי האישה, אשר עליה אולי חשבתן; בברכה זו טמון כל אושרי, והנהו מטרת כל תשוקותי; אך, באשר היא בחרה למנוע ממני את ברכתה, הואיל אדוני שר-האהבה להעביר את כל אושרי אל קרב דבר אחר, אשר לעולם לא ייגרע חלקי בו’. אז החלו הנשים לשוחח זו עם זו; ודומה לגשם, אשר לעתים ירד מהול בפתותי שלג צחות, כן שמעתי את שיחותיהן מהולות באנחות. אחרי שיחתן הקצרה פנתה אלי האישה, אשר בראשונה דיברה אלי, ואמרה: ‘הננו מבקשות ממך להגיד לנו, מהו אושרך זה’. ואני עניתי לה: ‘במלי המשבחות את גברתי’. והיא שבה לשאול: ‘אם אמת אמרת, היה עליך להביע את הלך-נפשך ברוח אחרת מזו העולה מחרוזיך’. ובשימי לב לדבריה נפרדתי מהן והלכתי כלכת איש בבושת-פנים, ואל לבי אמרתי: ‘אכן, אם כה גדול אושרי בשבחי את גברתי, למה זה הטפתי מלים על דברים אחרים?’ ומעתה היתה אחת דעתי לבלתי הוציא עוד הגה מפי כי אם לשבח את גברתי העדינה. וכאשר הרהרתי בלבי על כל אלה, הרהר ושוב, נראה לי כי בחרתי במשא, הכבד מיכולתי לשאתו, ולא עצרתי כוח להתחיל בכתיבה, וכן ישבתי ימים אחדים עם רצוני לדבר ועם פחדי לפתוח את פי.


יט


באחד הימים, ואני עובר בנתיב, אשר לאורכו זרמו מי נחל צחים, באני הרצון לאמור דברי שיר, והחילותי לחשוב על דרכי המזמור בהן אבחר; ולבי אמר לי כי לא טוב לי לדבר אל גברתי כי אם בפנותי אל נשים אחרות, ואל אל כל נשים שהן, כי אם אל אלה, אשר רוח אציל רוחן ואינן אישוֹת בלבד. ואז החלה לשוני לזמר כאילו נעה מעצמה, ואמרה: ‘גבירות, מחוננות בינת-האהב’. את המלים האלה שמרתי היטב בזיכרוני בעונג רב, ובהן רציתי לפתוח את מזמורי. וכאשר שבתי אל העיר, הרהרתי ימים רבים, הרהר ושוב, ואחרי כן חברתי קנצוֹנה, ושמתי בראשה את השורה ההיא, וערכתיה וחילקתיה בתים-בתים, ערוך וחלק היטב, כאשר ייראה למקשיבים. ואלה דברי הקנצוֹנה:


גְּבִירוֹת מְחוֹנָנוֹת בִּינַת-הָאַהַב,

לָכֶן שִׁבְחֵי-גְבִרְתִּי חֶפְצִי לֵאמֹר,

לֹא כִּי אוּכַל מְלֹא-שִׁבְחָהּ לִגְמֹר,

אַךְ בַּעֲבוּר יִרְוַח לְנִשְׁמָתִי!

כִּי אֵרֶא אֶת עֶרְכָּהּ מַזְהִיר כְּלַהַב,

עָלַי טַל מֶתֶק-נֹעַם יַעֲבֹר;

וְאִם אוּכַל עַל אֹמֶץ-פִּי לִשְׁמֹר, –

בַּכֹּל תַּצִּית אַךְ אַהַב שִׁירָתִי!

אַךְ לֹא אֶרְצֶה לַגְבִּיהַ שִׂיחָתִי

פֶּן רַהַב פִּי יִרְאוּ, עַל כֵּן אַטִּיף

מִלִּים בְּנַחַת, מִזְמוֹרִי כִּי יִיף

וְיַאֲצִיל כָּבוֹד עַל שָׂרָתִי.

בְּנוֹת-חֵן וּנְשֵׁי-עֶדְנָה הָאוֹהֲבוֹת,

לָכֶן אַגִּיד, כִּי רַק לָכֶן יָאוֹת!

מַלְאָךְ נִצָּב לִפְנֵי אֲדוֹן כָּל דַּעַת,

קוֹרֵא: 'אֲדוֹן-תֵּבֵל, נָע בָּעוֹלָם

יְצוּר פְּלָאִים, וּבְנֶפֶשׁ שָׁרֳשָׁם

אֲשֶׁר קַרְנָהּ עַד כִּסְאֲךָ תִּזְרַח;

וּשְׁמֵי מָרוֹם, מֵהֶם רַק הִיא נִגְרַעַת,

עַתָּה דוֹרְשִׁים אוֹתָהּ מֵאֵת מַלְכָּם'.

וְכֵן עוֹנִים כָּל הַקְּדוֹשִׁים כֻּלָּם,

וְלָנוּ פֹה רַק מֵחֶמְלָה יִרְוַח!

הָאֵל, אֲשֶׁר מַכִּיר אוֹתָהּ, כֹּה סָח:

'בְּנֵי-סְגֻלָּתִי, יִיטַב לָכֶם שְׁלוֹמְכֶם!

עַד עֵת אֶרְצֶה תִשְׁאַר שָׁם חֶמְדַּתְכֶם,

כִּי, אִם תֻּקַּח, אֶחָד שָׁם יֵאָנַח, 24 >

וְהוּא יַטִּיף בַּתֹּפֶת לָרְשָׁעִים:

‘חָזִיתִי אֶת תִּקְוַת הַמְּבֹרָכִים!’

שְׁמֵי-רוֹם רוֹצִים בָּהּ כִּי בָהֶם תַּזְרִיחַ,

עַל כֵּן אָשִׁיר חִנָּהּ לָכֶן בִּלְבַד;

כָּל הָרוֹצָה בְשֵׁם אָצִיל, תִּלְמַד

לָצֵאת אִתָּהּ; כְּכָל תֹּאבֶה לָצֵאת,

כֵּן בְּצִנָּה לִבּוֹת נִקְלִים תַּקְשִׁיחַ

וְכָל מְזִמָּתָם תִּקְפָּא, תֹּאבֵד;

וְאִישׁ אֲשֶׁר מִשּׁוּר בָּהּ לֹא יֶחְרַד,

הוּא יְעַדֵּן נַפְשׁוֹ אוֹ יִכָּרֵת!

וְאִם תִּמְצָא רָאוּי זִיוָהּ לָשֵׂאת, –

לוֹ תְחוֹנֵן חִנָּהּ וְיִפְעָתָהּ,

וְהוּא יִזְכֶּה לְנֹעַם בִּרְכָּתָהּ,

לַעֲנָוָה הַמַּשְׁכִּיחָה כָל חֵטְא;

וְעוֹד נוֹסָף לָהּ חֶסֶד מִמָּרוֹם:

כִּי כָל דּוֹבֵר אִתָּהּ לֹא עוֹד יִשּׁוֹם.

הָאַהַב סָח: 'הַיְצוּר-חֲלוֹף יוֹפִיעַ

כָּמוֹהָ זַךְ וּמְלֹא עֲדִי-זִיווֹ?'

יִרְאֶה וַיִּשָּׁבֵעַ בִּלְבָבוֹ:

‘רָצָה הָאֵל, בָּהּ חֲדָשׁוֹת לִיצוֹר’

כְּטוֹב לְאֵשֶׁת-חֵן, עוֹרָהּ מַגִּיהַ,

זַךְ כִּפְנִינִים וּלְלֹא מָשְׁחַת-קַוָּיו;

הַטֶּבַע בָּהּ מַרְאֶה הוֹד מַעֲשָׂיו,

הִיא הַמָּשָׁל הַחַי לִיפִי נָאוֹר!

תָּנַע עֵינֶיהָ, וְאָצִים לִנְהֹר

מֵהֶן שְׁלִיחֵי-הָאַהֲבָה, נִצִּים

הַמַפְצִיעִים לֵב כָּל הַמַבִּיטִים,

וְחֹד חִצָּם כָּל לֵב וָלֵב יִדְקֹר;

שְׂחוֹקָהּ מֵאַהֲבָה נָחַל חִנּוֹ,

וְלֹא יָהִין אָדָם לָשׁוּר קִנּוֹ.

אַתְּ, שִׁירָתִי, בְּלַחֲנֵךְ תַּגִּיעִי

לִנְאוֹת נָשִׁים, כִּי כְּבָר חִלְּצֵךְ עֵטִי;

וַאֲבַקְשֵׁךְ, – כִּי גִדַּלְתִּיךְ, בִּתִּי,

לִהְיוֹת לָאַהַב בַּת, רַכָּה, תַּמָּה:

לְכִי וּבְכָל מְקוֹם בּוֹאֵךְ הָרִיעִי:

'הוֹרוּנִי אֵיךְ אֵלֵךְ כִּשְׁלִיחוּתִי

לַבַּת, אֲשֶׁר שִׁבְחָהּ הוּא תִפְאַרְתִּי!'

אִם לֹא תֹאבִי לָלֶכֶת לִבְלִי-מָה,

נוּסִי עֵדָה נִקְלָה, אַל קוּם עִמָּהּ,

אוּלָם נַסִּי פָּנַיִךְ לְהַרְאוֹת

לְאִישׁ וָאֵשֶׁת לִמּוּדֵי-מִדּוֹת:

הֵם יְלַמְּדוּךְ הַדֶּרֶךְ לִמְקוֹמָהּ;

אִתָּהּ שׁוֹכֵן הָאַהַב, וּבְחִנֵּךְ

בָּרְכִי אוֹתָם בִּשְׁמִי, כְּמִצְוָתֵךְ!


הפעם אחלק את הקנצונה, למען ייטיבו להבינה, לפרקים רבים מפרקי השירים הקודמים; ראשית אפוא אציין בה שלושה פרקים: הראשון בא כמבוא לאחרים; השני מביע את מגמת השיר; השלישי בא כעזר לקודמים לו. הפרק השני פותח במלים ‘מלאך ניצב’, והשלישי במלים ‘את שירתי’. הפרק הראשון נחלק לארבע חלקים: בראשון הנני אומר, באוזני מי אני משמיע את דברי על גברתי, ומדוע עשיתי כן; בשני הנני מתאר, מהו הלך-רוחי בחשבי על סגולות גברתי ואיך הייתי מדבר, לולא ניטל ממני אומץ רוחי; בשלישי הנני מבאר, איך רציתי לדבר עליה מבלי אשר יתנו בי דופי; ברביעי הנני מסביר לאלה, אשר אליהן בחרתי לפנות, מדוע הנני פונה אליהן. החלק השני פותח במלים ‘כי ארא את ערכה’, השלישי במלים ‘אך לא ארצה’, הרביעי במלים ‘בנות-חן ונשי-עדנה’. אחרי כן, באמרי ‘מלאך ניצב’, הנני פותח בדברי על האישה הזאת, והפרק הזה נחלק לשניים: בראשון הנני מספר את אשר מדברים עליה בשמים, ובשני את אשר מדברים עליה עלי אדמות, והוא פותח במלים ' שמי רום רוצים בה'. הפרק השני הזה נחלק לשניים: בראשון הנני משבח את אצילות נשמתה ומתאר במלים מעטות את סגולותיה הנובעות מנשמתה; בשני הנני מתאר את אצילות צלמה ומתאר במלים מעטות את יופיה, והחלק הזה, הפותח במלים ‘האהב סח’, נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מתאר את יפי צלמה כולו, ובשני את יפי פרטי צלמה, והחלק הזה פותח במלים ‘תנע עיניה’. החלק השני הזה נחלק לשניים: בראשון הנני שר את יפי עיניה, כי העיניים הן מוצא האהבה, ובשני הנני שר את יפי פיה, כי הפה הוא תכלית האהבה. ואוסיף עוד, פן ימצאו בדברי אלה הרהורי-חטא, ואבקש מהקוראים לזכור את אשר כתבתי לפני זה, כי ברכת גברתי, כל עוד זכיתי לה, היתה תכלית כל תשוקותי, ואין הברכה באה, כי אם מתנועות הפה. אחרי-כן, בפתחי במלים ‘את, שירתי’, הנני מוסיף בית אחד והוא כעזר לקודמים לו, ובו הנני אומר, מה בקשתי משירתי לעשות. ובאשר קל להבין את הבית האחרון הזה, אינני מוסיף לפרט אותו לחלקים. אמנם אודה, כי טוב היה לו דקדקתי בפרטים נוספים ליתר ביאור הקנצונה; אולם כל אשר קצר שכלו מלהבין אחרי הביאורים, אשר כבר ביארתי, – לא ייחר לי אם יעזבני לנפשי! גם אודה, כי היטב חרה לי על אשר בפרטים אשר הבאתי ביארתי את מגמת שירי לאנשים רבים מאשר רציתי, אם במקרה יגיעו דברי לאזניהם.



כ


הקנצוֹנה הזאת עברה מפה אל פה, ואחד מידידי, אשר שמע אותה, ביקש ממני והפציר בי לאמרו לו, מה זאת אהבה בהאמינו בכוח כישרוני מעל ליכולתו. ואני אמרתי בלבי, כי אחרי המזמור הזה יאה להטיף מלים על האהבה; ובחשבי כי עלי להניח את דעת ידידי, החלטתי לאמור כמה מלים ובהן לדבר על האהבה. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:


אַחַת הֵם: אַהֲבָה וְלֵב עָדִין;

כֵּן הֶחָכָם25 אָמַר אִמְרָה > כֵנָה,

וְזֶה לֹא מִבְּלִי זוֹ לִהְיוֹת יָהִין:

כֵּן לֹא יִהְיֶה מֵבִין מִבְּלִי בִינָה;

הַטֶבַע, שְׁכוּר-הָאַהֲבָה, הֵכִין

אוֹתָהּ לִמְלֹךְ, הַלֵּב – לְאַרְמוֹנָהּ;

בּוֹ הִיא הוֹאִילָה אֶת שְׁנָתָהּ לַשְׁכִּין,

אִם לְקַצֵּר אוֹ לְהַאְרִיךְ לִינָה;

וְאָז עַל בַּת-בִּינָה חוּט-חֵן נִמְשָׁךְ,

נָעִים לָעָיִן; אָז בְּלֵב בּוֹעֵר

נוֹלְדָה תְשׁוּקָה לַחֵפֶץ הַמַנְעִים;

וְשָׁם שִׁבְתָּהּ יוֹסִיף וְיֶאֱרַךְ

עַד אֶת הָאַהֲבָה בוֹ תְעוֹרֵר;

כֵּן אִישׁ-מִדּוֹת גַּם לֵב-אִשָּׁה יַפְעִים.


הסוניטה הזאת נחלקת לשני חלקים: בראשון הנני מדבר על האהבה בעודנה בכוח, ובשני הנני מדבר עליה בצאתה אל הפועל; החלק השני פותח במלים ‘ואז על בת-בינה’. החלק הראשון נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מציין את האנשים, אשר בלבם שוכנת האהבה בכוח, ובשני הנני מתאר, איך האהבה יוצאת מן הכוח אל הפועל, ואיך הלב דבק באהבה כמו הצורה בחומר26. החלק השני פותח

במלים ‘הטבע שכור-האהבה’. ואחרי כן, באמרי ‘ואז על בת בינה’. הנני אומר, איך האהבה יוצאת אל הפועל בגבר, וכן באישה, באמרי ‘כן איש-מידות’.



כא


אחרי דברי על האהבה בסוניטה הקודמת, עלה ברצוני להטיף מלים לשבח גם את גברתי העדינה ובהן להודיע, איך מתעוררת האהבה בעבורה, ואיך תתעורר האהבה לא במקום לינתהּ בלבד, כי אם תרד לשכון גם במקום, בו לא נמצאה אף בכוח, ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:


עֵין-שָׂרָתִי אוֹת-אַהֲבָה נוֹשֵׂאת;

כָּל אִישׁ בְּהַבִּיטָהּ בּוֹ מִתְעַדֵּן;

אַחַר לֶכְתָּהּ כָּל אִישׁ רַגְלוֹ כוֹנֵן

וּלְבִרְכַּת-פִּיהָ הַלֵּבָב רוֹתֵת

רוֹאָהּ מַרְכִּין רֹאשׁוֹ וּמִתְמוֹטֵט

וְעַל חֶסְרוֹנוֹתָיו יֵבְךְ מִתְאוֹנֵן;

מוּלָהּ כָּל יְהִירוּת לֹא תִּתָּכֵן

בְּנוֹת-חֵן, עִזְרוּנִי, לָהּ כָּבוֹד לָתֵת!

כָּל מְתִיקוּת וְכָל עַנְוַת-רַעְיוֹן

צוֹמְחִים בַּלֵּב לְשֵׁמַע קוֹל דְּבָרָהּ:

אַשְׁרֵי אֲשֶׁר הִקְדִּים אוֹתָהּ לִרְאוֹת!

מַה יִּיף שְׂחוֹקָהּ אִישׁ לֹא יָהִין תַּנּוֹת,

וְלֹא יִשְׁמֹר הַזֵּכֶר, כִּי זָרָה

עֶדְנַת פְּלָאָיו מֵעַל לְכָל דִּמְיוֹן.


הסוניטה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, איך גברתי מוציאה את האהבה מן הכוח אל הפועל באצילות יפי עיניה, ובשני הנני מתאר, איך תעשה כן באצילות יפי פיה. ובין שני הפרקים האלה ישנו קטע קצר, הפותח במלים ‘בנות-חן עזרוני’, והוא כמו מבקש סיוע לשבחי הפרק הראשון והשני. הפרק השלישי פותח במלים: ‘כל מתיקות’. הפרק הראשון נחלק לשלושה: בראשון הנני מתאר את השפעת חנה על כל אשר תביט בו, ואיך במקום היעדר האהבה היא מעוררת את היותה שם בכוח; בשני הנני מתאר, איך היא מוציאה את האהבה מן הכוח אל הפועל בלב כל איש בהביטה בו, בשלישי הנני מתאר, מה רבה פעולת השפעתה בלב כולם. הפרק השני פותח במלים ‘אחר לכתה’, השלישי במלים ‘ולברכת פיה’. אחרי כן, באמרי ‘בנות חן עזרוני’, הנני אומר, מי הן אשר אליהן רציתי לפנות בדברי, בקראי לנשים לסייע לי לתת כבוד לגברתי. ועוד, באמרי ‘כל מתיקות’, הנני חוזר על אשר אמרתי בפרק הראשון, לפי שתי פעולות פיה, מהן האחת – קול דיבורה הנעים, והשנייה – שחוקה הנפלא. אך אינני מתאר את פעולת שחוקה על לב הזוכים לו, כי דל הזיכרון מלזכור אותו ואת פעולתו.


כב


כעבור ימים אחדים קרה דבר ברצון אדון-ההודיות, אשר לא מנע את המוות מעצמו27, והאיש, אשר הוליד את פלאי הפלאים המתגלים לעיני הכול בדמות גברתי ביאטריצ’י העדינה28, נפטר מן החיים האלה ואל נכון עלה אל מעון האושר הנצחי. והלא תמיד מדאיבה פטירת-אדם את הנותרים בחיים, אשר היו ידידי הנפטר. ואין אהבת-ידידים עזה כאהבת אב טוב את בנו הטוב או כאהבת בן טוב את אביו הטוב; וגברתי, אשר עליה סיפרתי, היתה טובת-לב מאין כמוה, וגם לא היה עלי אדמות איש טוב כאביה, ככל אשר האמינו מכריו, ואמונתם אמת. על כן כאב לב גברתי כאב גדול ומר. ומנהג היה בעיר להיוועד תושביה, הנשים עם נשים, והגברים עם גברים, בבית האבל. ונשים רבות באות אל הבית, אשר בו בכתה ביאטריצ’י בכי תמרורים. ואני, בראותי נשים אחדות שבות מבית האבל, שמעתי את שיחתן על גברתי העדינה ועל בכיה הקורע לבב. ובהקשיבי לשיחתן שמעתי את הדברים האלה: ‘אכן הגדיל בכיה, עד אשר כל הרואה אותה, נמס לבו מרוב רחמים’. הנשים הלכו לדרכן, ואני – עברני עיצבון כה מעיק, עד כי זרמו הדמעות על לחיי, ומדי פעם כיסיתי את עיני בידי. ולולא חפצי להוסיף ולשמוע על אודותיה, – כי עמדתי במקום בו עברו רוב הנשים אחרי היפרדן ממנה, – כי אז מיהרתי להתבודד, כמעט עלו הדמעות להציקני. נשארתי אפוא עומד במקום ההוא, והנשים עוברות על פני ואני שומע את דבריהן: ‘הנוכל עוד לדעת שמחה, ואזנינו שמעו את יללותיה הנוגעות עד חדרי-הלב?’ ואחרות עברו ואמרו: ‘הנה האיש העומד פה, אף הוא בוכה כמונו אשר ראינוה’. ועוד אחרות אמרו: ‘ראו את האיש הזה, כמה שונוּ פניו ואיננו כתמול שלשום!’ כן שמעתי את הנשים, אשר בעברן שוחחו זו עם זו על אודות גברתי ועל אודותי. ובחשבי על כל אשר שמעו אזני עלה בדעתי להביע בחרוזים את כל אשר שמעתי, כי גרמה לי השעה לעשות כן. רציתי עוד לשאול מפי הנשים כהנה וכהנה, לולא אמר לי לבי, כי אין השעה שעת-כושר לשאלות כאלה. חיברתי אפוא את החרוזים כאילו היו דברי שאלות אל הנשים ודבריהן תשובות על שאלותי. אז חיברתי שתי סוניטות. בראשונה הנני שואל את אשר ביקשתי לשאול, ובשניה הנני שם את התשובות כאילו שמעתין מפיהן. הראשונה פותחת במלים ‘אתן, אשר דמותכן’, והשניה במלים ‘האם אתה הוא’. ואלה דברי הסוניטה הראשונה:


אַתֶּן, אֲשֶׁר דְּמוּתְכֶן אוֹמְרָה יָגוֹן,

וּדְוַי דּוֹבְרָה עֵינְכֶן הַמֻּשְׁפָּלָה,

מֵאָן בָּאתֶּן כִּי נְסוּכָה חֶמְלָה

עַל מַרְאֲכֶן מֻכֵּה הָעִצָּבוֹן?

הַחֲזִיתֶן דִּמְעוֹת הַדִּכָּאוֹן

בְּעֵין גְּבִרְתֵּנוּ הָאֲמֵלָלָה?

הַגֵּדְנָה, כִּי לִבִּי כְּבָר לִי גִלָּה

וְצַעַדְכֶן מֵעִיד עַל הָאָסוֹן!

וְאִם בָּאתֶן מִבֵּית הָרַחֲמִים,

לִי לְסַפֵּר עִמְדוּ-נָא עִמָּדִי,

דָּבָר אַל-נָא מִמֶּנִּי לְהַעְלִים;

דִּמְעוֹתֵיכֶן אֶרְאֶה, וּמַר סִבְלִי!

מַה שִׁחֶתְכֶן נְהִי הָאֲבֵלִים!

לִבִּי רוֹעֵד כִּי אֶרְאֲכֶן מוּלִי.


הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני שואל מפי הנשים, אם הן באות מעם גברתי, והנני אומר להן, כי כן האמנתי עקב שובן בהכרת פנים נוגה; בשני הנני מבקש מהן לספר לי עליה. הפרק השני פותח במלים ‘ואם באתן’. ואלה דברי הסוניטה השניה:


הַאִם אַתָּה הוּא שֶׁעִתִּים רַבּוֹת

שִׁבְחֵי גְבִרְתֵּנוּ לְאָזְנֵינוּ שָׁר?

קוֹלְךָ קוֹלוֹ, אַךְ צַלְמְךָ כֹּה זָר,

בּוֹ לֹא נוּכַל דְּמוּתוֹ מֵאָז לִרְאוֹת!

מַה לָּךְ תַּרְבֶּה בְלֵב שָׁבוּר לִבְכּוֹת,

כִּי כָל רוֹאֶה אוֹתְךָ – לִבּוֹ נִשְׁבָּר?

הֲכִי רָאִיתָ אֶת בִּכְיָהּ הַמַּר

וְלֹא תוּכַל אֶת כְּאֵבְךָ כַסּוֹת?

לָנוּ הָעֶצֶב וְהַנְּהִי הַנַּח,

כִּי שָׁוְא יִרְצוּ אוֹתָנוּ לְנַחֵם

כִּי אֶת בִּכְיָהּ רָאִינוּ וַנִּשַּׁח;

מִי עַל מָשְׁחַת-צַלְמָהּ לֹא יְרַחֵם?

כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ לֹא עוֹד יִשְׂמַח

כִּי אִם עַד מוּת יִבְכֶּה וְיִשָּׁמֵם.


ארבעה הם פרקי הסוניטה הזאת, לפי ארבע תשובות הנשם, אשר את דבריהן אני מביא. ואשר לפשר הדברים, כבר ניתן ביאור מספיק בהקדמה, ועל כן לא אבאר עתה את תוכנם בפרקים, ואציינם בלבד. הפרק השני פותח במלים ‘מה לך תרבה’, והשלישי במלים ‘לנו העצב והנהי הנח’, והרביעי במלים ‘מי על משחת-צלמה’.


כג


כעבור ימים אחדים אחרי הדברים האלה, פקדה אותי מחלה מכאיבה באחד מפרקי גופי, ואני סבלתי עינויים קשים ללא הרף. מחלתי כה החלישתני, עד כי הייתי כאחד האנשים, אשר אינם יכולים לנוע. וביום התשיעי, כגבור מחלתי עד אין לנשוא, הרביתי לחשוב על גברתי העדינה, ובחשבי עליה שבתי לחשוב ולהרהר על דלוּת חיי. ובראותי מה קלים החיים ומה קצרים, אף כי בריא וחזק הגוף, החילותי לבכות בבדידותי על המצוקה הזאת, ונאנחתי אנחות עמוקות, ואמרתי בלבי: ‘בוא יבוא היום ולא תימלט גם גברתי מן המוות’. אז גדלה מהומת רוחי, ועצמתי את עיני והחילותי להזות כאיש, אשר נטרפה דעתו. ובראשית הזיות-דמיוני קמו לפני דמויות נשים פרועות-שער ואמרו אלי: ‘מות תמות גם אתה!’ אחריהן נראו לי דמויות איומות-מראה ואמרו לי: ‘כבר מַתָּ!’ וכה גברה הזיית-דמיוני, עד כי לא ידעתי את מקום הימצאי. וראיתי נשים פרועות-שער נעות ובוכות, ורבה תוגתן עד להדהים. וראיתי את השמש והנה לקה אורה, ואור הכוכבים חוור, והם נראו כבוכים; וראיתי את הציפורים בעופן והן נופלות מתות, ורעשה הארץ. עודני נדהם בפחדי נוכח דמויות-הזייתי, והנה נראה לי, כי אחד מידידי קרב אלי ואמר: ‘הטרם ידעת, כי נפטרה גברתך היפה מן העולם הזה?’ אז נשאתי את קולי בבכי מר, ולא בדמיוני בלבד בכיתי, כי אם דמעות-אמת זרמו על לחיי; ודימיתי לשאת את עיני השמימה, והנה נראתה לי עדת מלאכים עפים למעלה ולפניהם עננה קטנה וצחה; והמלאכים שרו מזמור-הודיה ונדמה לי, כי דברי מזמורם היו: ‘הושע-נא במרומים’,29 ויתר דברי מזמורם נעלמו ממני. ונדמה לי, כאילו אמר לי לבי, משכן אהבתי העזה: ‘אמת נכון הדבר, כי שרתנו מוטלת מתה’. ואז נדמה לי, כי יצאתי להביט בגוף, אשר בו שכנה הנשמה הברוכה והיפה ההיא, וכה צלול היה דמיוני, עד כי במו עיני ראיתי את האשת ההיא מתה; ונדמה לי, כי נשים כיסו את ראשה בצעיף לבן; וראיתי ופניה מפיקים ענווה כאילו דובבו שפתותיה: ‘הנני יוצאת לחזות את מקור השלווה’. נוכח הזייתי זו עברוני געגועים לראותה, וקראתי למוות ואמרתי: ‘בוא, מוות מיטיב, ואל תהי עוין לי! איך לא תהיה אדיב, אחרי אשר פקדת את משכן-האדיבות? בוא עתה, כי מאוד חשקתי בך! הלא תראה כי כבר חוורתי כמוך’. ואחרי אשר ראיתי כי כבר נשלמו כל המנהגים הנהוגים בגופת הנפטר, נדמה לי כי שבתי אל חדרי ושם הבטתי השמימה, וכה צלולה היתה הזית-דמיוני, עד כי צעקתי בבכי ואמרתי בקול רם: ‘הוי נשמה כלילת-היופי, אשרי העין הרואה אותך!’ עודני קורא את הדברים האלה באנקת בכי מרה וצועק למוות כי יבוא אלי, והנה עלמה עדינה, היושבת על יד מטתי, החלה לבכות בחרדה רבה, כי חשבה כי לא היו בכייתי וצעקותי כי אם עקב כאבי מחלתי. ויתר הנשים אשר בחדרי שמו לב לבכיי בראותן אותה בוכה; הן הרחיקו ממני את העלמה, אשר היתה קרובה לי מאוד קרבת-דם, ובגשתן אלי להעיר אותי, – כי חשבוני לחולם חלום, – אמרו: ‘אל תישן עוד ואל תתענה!’ עודן מדברות, והנה פגה הזיתי העזה, כמעט הספקתי לקרוא: ‘היי ברוכה, ביאטריצ’י!’ השם ביאטריצ’י יצא מפי, ואני הקיצותי ופקחתי את עיני וראיתי והנה חלמתי חלום. אולם עקב קריאתי בשם הזה, היה קולי שבור מאנחות בכיי, והנשים לא יכלו להבין את דברי. ואף כי בושתי מאוד, הפניתי את פני אליהן, כי הפצירה בי האהבה; והן בראותן אותי אמרו: ‘הנה פני האיש הזה כפני המת’, ואחת אמרה לחברתה: ‘הבה וננחמנו’, והחלו להטיף מלים רבות לנחמני, וגם שאלוני, מהו הפחד אשר פחדתי. כאשר נחה מעט דעתי, ואני נוכחתי להכיר את כזבי-הזייתי, עניתי להן: ‘עוד אגיד לכם את אשר עבר עלי’. וסיפרתי להן את הכול, מראשית הדברים ועוד סופם, אולם את שם גברתי העדינה החרשתי. אולם, כסור מחלתי ממני, רציתי לתנות את אשר עבר עלי, כי הדבר נראה לי דבר-אהבים נאה לאוזן, ואז חיברתי את הקנצונה ‘עלמה נוגה בשחרות חייה’, הערוכה בתים-בתים, כאשר יבואר אחרי כן בחלוקה, ואלה דברי הקנצונה:


עַלְמָה נוּגָה, בְּשַׁחֲרוּת חַיֶּיהָ,

עוֹנְדָה כָל נוֹי אֱנוֹשׁ וְכָל עֶדְנָה,

בִּזְעֹק נַפְשִׁי לָמוּת עָמְדָה אֶצְלִי;

וְעֵת דִּמְעוֹת עֵינַי רָאוּ עֵינֶיהָ

וּלְמֶלֶל שִׁגְעוֹנִי שָׁמְעָה אָזְנָהּ,

בָּכְתָה בְחֶרְדָּתָהּ לְגוֹרָלִי;

וְעוֹד נָשִׁים הִכִּירוּ אֶת אֶבְלִי,

עָלָיו הִכְבִּירָה רֵעָתָן לִבְכּוֹת.

גֵּרְשׁוּהָּ הָרֵעוֹת

וַיִּקְרְבוּ לַקְשִׁיב מַה פִּי מַטִּיף;

וְזוֹ: ‘אַל נוּם תּוֹסִיף’,

וְזוֹ: ‘מַה מְּעִיקְךָ?’ אוֹמֶרֶת לִי;

וּמְשׁוּגָתִי חָדְלָה אָז מֵהֲזוֹת,

וּבְשֵׁם גְּבִרְתִּי קָרָאתִי בִדְמָעוֹת.

אֶת דִּבּוּרִי עַצֶּבֶת הֶחֱנִיקָה

וּבְכִי וּבֶהָלָה קוֹלִי שָׁבְרוּ,

וְרַק לִבִּי שָׁמַע אֶת שֵׁם-הַחֵן;

וְאַף כִּי הַכְּלִימָה עָלַי הֵעִיקָה

וְאוֹתוֹתֶיהָ עַל עוֹרִי נִרְאוּ,

צִוַּתְנִי אַהֲבָה כִּי אֶעֱנֵן;

חָוְרוּ פָנַי עַד כָּל אֲשֶׁר יִרְאֵן

אַךְ יַחֲשֹׁב כִּי מֵת מֻטַּל גּוּפִי;

‘הֲכִי לוֹ נִחוּמִים נָבִיא’,

הָעֲלָמוֹת קָרְאוּ בְּרַחֲמִים,

וְאָז קוֹלָן הִנְעִים:

'מַה זֶּה רָאִיתָ, כֹּה כִּי תִתְאוֹנֵן?

וַעֲנִיתִין בְּשׁוּב מְעַט תָּקְפִּי:

‘בְּנוֹת-חֵן, עוֹד תִּשְׁמְעוּ הַכֹּל מִפִּי!’

עֵת הִרְהוּרִי, יְמֵי חַיַּי מַה קַּלּוּ

וּמָה אָרְכָּם בְּחֶלֶד זֶה רוֹפֵף,

בָּכְתָה הָאַהֲבָה בְנִשְׁמָתִי,

וְרַחְשׁוּשֵׁי-נַפְשִׁי נִבְהָלוּ

וּבִלְבָבִי רַעְיוֹן אֶחָד רִחֵף:

‘לֹא יִמָּנַע הַמָּוֶת מִגְּבִרְתִּי!’

וְכֹה נָבוֹכָה כָּל מַחֲשַׁבְתִּי

עַד אֶת עֵינַי עָצַמְתִּי בְּמָגוֹר,

נָס מֵרוּחִי הָאוֹר,

וְרַעְיוֹנַי תָּהוּ בְּשִׁמָּמוֹן,

וָאֵרֶא בֶּחָזוֹן,

הוֹזֶה דְמֻיּוֹת-כָּזָב בִּמְהוּמָתִי,

נָשִׁים, בְּקוֹל עָצוּב קוֹרְאוֹת לֵאמֹר:

‘בָּא מָוֶת, מָוֶת חִיּוּתְךָ לִשְׁבֹּר!’

וְעוֹד עֲדַת דְּמוּיוֹת זָרוֹת רָאִיתִי

אַחַר בּוֹאִי אֶל רִיק הַהֲזָיָה,

וְלֹא יָדַעְתִּי אֵי אֲנִי עוֹבֵר;

וּבַנְּתִיבִים נָשִׁים נָעוֹת חָזִיתִי,

נֶאֱנָחוֹת אוֹ מַזְרִימוֹת בִּכְיָה,

וְעִצָּבוֹן עַל מַרְאֵיהֶן בּוֹעֵר,

וָאֵרֶא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כִּי חִוֵּר,

וְכוֹכָבִים הֵצִיצוּ בְיָגוֹן,

בּוֹכִים בְּשִׁמָּמוֹן,

צִפּוֹר נוֹפְלָה מֵתָה מֵחֲרָדָה,

הָאָרֶץ רוֹעֲדָה,

וְאִישׁ רָזֶה, חִוֵּר, אֵלַי אוֹמֵר:

'מַה תַּעַשׂ? שְׁמַע קוֹל מְבַשֵּׂר אָסוֹן:

‘לִיפַת-לִבְּךָ הֵקִיץ הַכִּלָּיוֹן!’

עֵינַי, בְּדֶמַע נְסוּכוֹת, נָשָׂאתִי

וָאֵרֶא מַלְאָכִים כִּמְטַר-הַמָּן

מְרַחֲפִים לִקְרָאת שְׁמֵי-רוֹם אֶל-עַל;

מוּלָם עָנָן קָטָן; וְקוֹל שָׁמַעְתִּי

‘הוֹשַׁע-נָא’, וְיוֹתֵר, לוּ אֶתְבּוֹנָן,

הֲלֹא אֶת כָּל שִׂיחָם לָכֶן אֲגַל.

הָאַהַב סָח: 'מַה מִּנִּי עוֹד תִּשְׁאַל?

לֵךְ וְתִרְאֶה גְבִרְתֵּנוּ בְמוּתָהּ!'

לָשׁוּר אוֹתָהּ מֵתָה

חָזוֹן-הֲזָיָתִי אוֹתִי הֵבִיא,

וָאֵרֶא בְקָרְבִי:

בְּלוֹט כִּסּוּ נָשִׁים גּוּפָהּ הַדַּל,

וַעֲנָוָה הֵאִירָה אֶת דְּמוּתָה,

כְּמוֹ תִשְׂמַח לְשֶׁלֶו-נִשְׁמָתָהּ.

וְאָנֹכִי בְמַכְאוֹבִי עָנַוְתִּי

בַּחֲזוֹתִי עֱנוּת פְּנֵי יָפָתִי

וּפִי קָרָא לַמָּוֶת: 'מֵעַתָּה

הֱיֵה חַנּוּן, כִּי כֵן שִׁמְךָ נָקַבְתִי

אַחַר אֲשֶׁר פָּקַדְתָּ אֶת גְּבִרְתִּי;

חֵן עָצְמָתְךָ הַרְאֵה, לֹא רִשְׁעָתָהּ!

רְאֵה נַפְשִׁי, מָה רַבָּה חֶרְדָּתָהּ

אֵלֶיךָ בְּחָוְרִי כְחִוְרוֹנְךָ,

בּוֹא, כִּי לִבִּי חִלְּךָ!'

אָז סַרְתִּי מִמְּקוֹמִי, אֲכוּל כָּל דְּוַי,

וּבְהִבָּדְלִי, דְּבָרַי

עָלוּ בִפְנוֹת עֵינַי אֶל מַבָּטָהּ:

‘אַשְׁרֵי רוֹאֵךְ, הוֹי נְשָׁמָה בְרוּכָה!’

אָז חֵן-קוֹלְכֶן הֵבִיא לִי רְוָחָה.


שניים הם פרקי הקנצונה הזאת: בראשון, בפנותי אל אדם אלמוני, הנני בא לספר, איך הקיצוני מחזון ריק, בו ראה דמיוני דמות שלוש נשים, ומה הבטחתי לאמור להן; בשני הנני משמיע את אשר אמרתי להן. הפרק השני פותח במלים ‘עת הרהורי’. הפרק השני נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מספר, מה אמרו לי אי-אלה נשים, ומה אמרה לי האחת מהן, ומה עשו להזייתי בטרם שוב אלי רוחי; בשני הנני מספר, מה אמרו לי הנשים ההן אחרי היחלצי משיגעון הזייתי. והפרק הזה פותח במלים ‘את דיבורי עצבת החניקה’. אחרי כן, באמרי ‘עת הרהורי’, הנני אומר, איך סיפרתי להן את דברי-הזייתי. והרצאת העניין הזה נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני מציין את שעת הזייתי, בה קראו לי הנשים ההן, והנני מודה להן במלים קצרות, והפרק הזה פותח במלים ‘אז חן קולכן’.



כד


עברו ימים אחדים אחרי חזון-הזייתי, ואני יושב שקוע ברעיונותי, והנה החילותי לחוש זעזוע בלבי כזעזוע הפוקד אותי מדי עמדי מול שרת נפשי. ולפני דמיוני עלתה דמות האהבה, אשר נראתה לי באה ממקום מגורי שרתי. ודימיתי לשמוע את קול האהבה דובר בחדרי לבי: ‘זכור את יום הופעתי לפניך לברכו, כי כן יאה לך לעשות’. ואכן נראה לי כי לבי מלא שמחה עד אשר לא הכרתי כי אמנם לבי הוא, עקב עליזותו הזרה. כעבור ימים אחדים, אחרי אשר דיבר אלי לבי בלשון-האהבה, ראיתי בדמיוני והנה אישה עדינה באה לקראתי, ופניה פני יפעה נפלאה, והיא היתה זה שנים רבות רעת-אהבים לידידי הראשון30. ושם האישה יוֹחַנּה, אף כי אחרים קראו לה פְּרִימָוֶרָה31. והיו אשר אמרו, כי עקב יופיה ניתן לה שם זה, ובשם זה הכירוה רבים. וכאשר נשאתי את עיני אליה, ראיתי והנה ביאטריצ’י המהוללת צועדת אחריה. שתי הנשים האלה נעו לקראתי, האחת אחרי רעותה, ואני דימיתי לשמוע את קול האהבה דובב בלבי: 'הראשונה נקראת פְּרִימָוֶרָה, כי על כן היא צועדת היום ראשונה לקראתך, כי אנוכי הנעתי את נוקב-השמות לקורא לה פּרימורה, כי אמרתי prima verrà 32 ביום בו תופיע ביאטריצ’י לאוהבה הנאמן אחרי הזיותיו. ואם תאבה להעמיק עיון, הלא תמצא כי שמה הנכון שווה לשם פּרימוורה, כי בא שמה יוֹחנּה משם האיש יוחנן, אשר בלכתו לפני מאור-האמת33 אמר: Ego vox clamantis in deserto: parate viam Domini 34 ועוד דימיתי לשמוע את האהבה דוברת אלי אחרי דבריה הראשונים: ‘כל המדקדק בעיון יקרא לביאטריצ’י ‘אהבה’, כי על כן דומה היא לי’. ואני, אחרי הרהורי רוחי, אמרתי לכתוב חרוזים אל ידידי הראשון, – והחרשתי את הנראה לי טוב להחריש, – בחשבי כי עוד לבו נמשך אחרי יפי-פרימוורה העדינה. אז חיברתי סוניטה, ואלה דבריה:


בְּלִבָּתִי גַעְגּוּעַ הִתְעוֹרֵר

אֲשֶׁר עַד כֹּה נִמְנֵם וְלֹא חַשְׁתִּיו;

עַתָּה שַׂר-אַהֲבָה לָבוֹא מִהֵר

וְכֹה עַלִּיז עַד כִּי לֹא הִכַּרְתִּיו;

‘שָׂא לִי כָּבוֹד עַתָּה’, הַשַּׂר דּוֹבֵר

וְכָל מִלָּה יוֹצֵאת בִּשְׂחוֹק מִפִּיו

מְעַט עָמַד, וּמַבָּטוֹ עוֹבֵר

לִמְקוֹם עָמְדִי, מִמֶּנּוּ רְאִיתִיו.

אֶת בִּיצֵ’י35 וְיוֹחַנָּה בְּצֵאתָן

רָאִיתִי נוּד לִמְקוֹם צַלְמִי נִצָּב,

זוֹ אַחַר זוֹ בְּהֶדֶר יִפְעָתָהּ;

הָאַהַב סָח, – אִם זִכְרוֹנִי אֵיתָן, –:

'זוֹ ‘פְּרִימָוֶרָה’, ‘אַהֲבָה’, נִקַּב

שֵׁם חַבֵרְתָּהּ, כִּי לִי דוֹמָה דְמוּתָה'.


רבים הם פרקי הסוניטה הזאת: הראשון מספר, איך שב להתעורר בי רטט לבי, אשר הסכנתי לו, ואיך הופיעה האהבה לפני ופניה עליזות בבואה אלי מרחוק; השני מספר, מה אמרה לי האהבה הדוברת בלבי, ואיך נראתה לי; השלישי מספר את אשר ראיתי ושמעתי אחרי שהות האהבה אתי זמן מה. הפרק השני פותח במלים ‘שא לי כבוד עתה’, השלישי במלים ‘מעט עמד’. הפרק השלישי נחלק לשניים: בראשון הנני מספר את אשר ראיתי ובשני את אשר שמעתי; השני פותח במלים ‘האהב סח’.





  1. התחילו חיים חדשים.  ↩

  2. שמי–הזוהר — גלגל השמש.  ↩

  3. בלי להתחשב בתנועות הגלגלים האחרים אשר מעליהם, אשר ‘גלגלם’ נע אתם גם יחד.  ↩

  4. ‘ביאטריצ’י — ‘המשפיעה ברכה’.  ↩

  5. הנה האלה החזק ממני, אשר בבואו ישלוט בי.  ↩

  6. הנה כבר הופיע אושרך. לפי הדעות של ימי הביניים נחלקה הנפש לשלושה: הרוח הטבעית, הרוח החיונית, והרוח המשכלת או הנפשית, (ראה רמב"ם, מורה נבוכים, מ).  ↩

  7. אללי לי! כי מעתה יזניחוני הלוך והזנח.  ↩

  8. איליאס, כד, 258: הוא (הקטור) היה דומה לאחד האלים ולא לבן–אדם.  ↩

  9. במאי 1283.  ↩

  10. שר–האהבה.  ↩

  11. הנני אדוניך.  ↩

  12. ראה את לבבך.  ↩

  13. בימי הבינים רבו האגדות על אכילת הלב.  ↩

  14. שירו של Guido Cavalcanti (מת 1300), ועוד ענו על שירו של דאנטי Cino da Pistoia ואתו Dante da Majano.  ↩

  15. בכנסיה, אשר בה שרים את שבחי מריה אם–ישו.  ↩

  16. Serventese, סוג שירה פרובנצלית.  ↩

  17. בני, הגיע הזמן לחדול מהתנכרויותינו.  ↩

  18. הנני כמרכז העגול, אשר כל חלקי החוג שווים במרחקם ממנו; אולם לא כן אתה. (אדון האצילות, סמל האהבה הטהורה, הוא במרכז, אולם סטיות האהבה הפושעת מרוחקות ממנו כרחוק חלקי החוג ממרכז העגול).  ↩

  19. די לך בידיעה זו ואל תשאל על נימוקיה הפילוסופיים.  ↩

  20. ראה הערה לפ' כ"ה  ↩

  21. השמות הם תוצאות החפצים (כלומר: טבע השם הוא כטבע הדבר המכונה בו). ביטוי זה נפוץ בויכוחים של הסכולסטיקאים.  ↩

  22. כי הוא כאילו יוצא מגלגל העין אל מקום עמדה של ביאטריצ'י.  ↩

  23. פה נגמר הפרק הראשון של ‘החיים החדשים’, אשר בו פונה דאנטי אל ביאטריצ'י במישרים; הפרק השני מוקדש לשבחי נשמתה, והשלישי לזיכרונה.  ↩

  24. הוא דאנטי. דעות החוקרים נחלקו, אם השורות הבאות מרמזות על יצירת ‘הקומדיה האלוהית’. על הקנצונה המפורסמת הזאת, כעל הדוגמה הראשונה של ‘הסגנון המתוק החדש’, מדובר בטור–הטהר, כד, 49–63.  ↩

  25. Guido Guinizelli, נולד 1240, בשירו המפורסם ‘אל לב אציל תמיד יורד האהב’. (Al cor gentil ripara sempre amore).  ↩

  26. שפת הפילוסופיה הסכולסטית נהגה לדבר על האהבה היוצאת מן הכוח אל הפועל כאשר הגבר מביט בדמות יפה ואצילית.  ↩

  27. רמז למותו של ישו  ↩

  28. אביה של ביאטריצ'י, Folco Portinari, איש פירנצי עשיר, מת ביום ל"א בדצמבר בשנת 1289.  ↩

  29. ר' מתי כא, ט  ↩

  30. הוא Guido Cavalcanti המשורר.  ↩

  31. `prima vera`: אביב באיטלקית.  ↩

  32. `prima verra`: תבוא הראשונה (באיטלקית).  ↩

  33. ישו.  ↩

  34. אני הוא הקול הקורא במדבר: פנו דרך לה' (מתי ג, ג, המביא בנוסח זה את דברי ישעיהו הנביא).  ↩

  35. קיצור שם ביאטריצ'י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות