שׁוּר הַסּוֹרַקְטָה¹ מַלְבִּין בְּרָב-שֶׁלֶג,

אֵין לוֹ לַיַּעַר דֵּי כֹּחַ לָשֵׂאת אֶת

מַעֲמָסוֹ; עָמְדוּ הַמַּיִם

תַּחַת הַקֶּרַח הָעָב מִלִּזְרֹם.

גָּרֵשׁ בְּעֵצֶיךָ הַקֹּר; בַּכִּירַיִם

שִׂים וְתוֹסִיפָה, וּשְׁפֹךְ מִיֵּינֶיךָ

הַחֲבוּיִים בְּכַד-יְדָתַיִם

בְּנֵי-אַרְבַּעְתַּיִם בְּעַיִן יָפָה.

בְּטַח בַּשָּׁמַיִם! יִרְצֶה וְיַרְתִּיחַ

מַיִם בַּסָּעַר, יִרְצֶה וְיַרְגִּיעַ,

תִּדְהָר זָקוּף לֹא יִתְנַעְנֵעַ,

אֹרֶן עַתִּיק-הַיָּמִים לֹא יִרְעָד.

מַה יּוֹם יָבִיא לָךְ, אַל תַּעֲמֵק שְׁאָלָה,

זְכֵה בְּכָל רֶגַע יְמַן אֱלֹהֶיךָ,

דַּע אַהֲבָה בְּמַנְעַמֶּיהָ,

עֶלֶם, אַל תֵּשְׂטְ מִמָּחוֹל, מִכַּרְכֵּר.

עַד שְׁבְּאִבֶּךָ אַתָּה, וּמְרֻחֶקֶת

הָלְאָה מִמְּךָ הַזִּקְנָה הַזּוֹעֶפֶת,

תּוּר גַּם זִירוֹת וּשְׂדוֹת-הַקָּטֶל,

לַיְלָה עִם לַחַשׁ-אַהֲבָה בְּשַׁעְתָּהּ.

גַּם צְחוֹק נֶחְמֶדֶת נָעִים, בָּא מִסֵּתֶר

קֶרֶן-הַסּוֹד לָהּ וִיגַל מַחֲבוֹאֶיהָ,

וּפְרֹק מַשְׁכּוֹן מִזְּרֹעַ חֶמֶד,

אוֹ מֵאֶצְבַּע תְּסָרֵב לִכְאוֹרָה!

תל-אביב, 26.2.38