היד עשויה כסף ובצד הבטן שלה חרוטים שם בית־הכנסת והעיירה. כבר שנים שאין קוראים איתה בתורה והיא בחנותו של מר טארוני. לפעמים, בקיץ, טארוני מהדק אותה לפניו, שואב ממנה קרירות. זה שנים שטארוני מחכה לבעלי היד. כל אוספיו, כל כתרי התורה, הטסים, קופסאות ההבדלה והפרוכות אינם מחכים לאיש מסוים. הם בחנותו כחפצים למכירה. לפעמים נדמה לו שהנה הלקוח שלפניו יזדהה כבעלי היד, ובסוף היום הוא משהה מעט את יציאתו מהחנות לביתו. ביד, בסוף האצבע השלוחה, קבועה אבן טובה אדומה ובגללה הוא מאמין שבעליה יבקשו אותה. מאות ידיים עברו בחנותו ומאות ידיים ראה בימיו כסוחר, ומעולם לא ראה יד ואבן צבעונית בסוף אצבעה, כציפורן. רוב הידיים כסף ומיעוטן כסף מעורב במתכת אחרת המשנה מעט את צבעו. האבן האדומה כמעט לא יהודית. האם לא־יהודי יבוא לדרוש אותה? דבר היד והאבן ידוע בין הסוחרים המקומיים והזרים. עשרה סוחרים יהודים מנהלים את המסחר העולמי בתשמישי קדושה, מוקפים סוכנים ומתווכים. דם שחור נוסע בכלי כסף עטופים קטיפות.
כחודש לפני מותו טארוני נתן לי את היד כירושה, ואמר, אולי הם מחכים שאמות, לא מוכנים לקבל את זה ממני חי. לאחר מותו פרסמתי מודעה קטנה בעיתון יידיש ניו־יורקי, ולאחר כשבוע הגיע אלי נתן פוייר והוכיח שהיד של משפחתו. הנה, שתי ידיים נוספות ואבניהן הטובות האדומות, ובסך הכול נעשו שלוש על־ידי צורף פולני ששינה מעט מהנוסח היהודי וצירף אבנים על־פי נוסח קודש פולני, ושלוש הידיים נועדו לחתני שלוש בנות משפחת פוייר שהלכו למשרפות. פוייר התעקש לשלם מאה דולר כדי שתהיה זו מכאן ולהבא קנייה לכל דבר ועניין, והשאיר בידי מעטפה שאפתח לאחר לכתו. לא מיד זיהיתי את טארוני הצעיר בין אזרחים ולובשי מדים גרמנים נשענים על זחל ממונע, פניהם לצלם מוצלים מעט.