לוגו
פרידה שטרן צוחקת כמו פעם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עשר בבוקר, 17 במאי 77', פרנקפורט, מערב־גרמניה, פּלאזה־הוטל, חדר 408. חלון צופה לאוטוסטרדה המובילה לשדה־התעופה. האור קרֶם־צהבהב. החדר צבוע קרם־צהבהב. פרידה שטרן, חמישים ושמונה, מחכה לטלפון. בחוץ חורף, בחדר חם. החום יוצר אד קרם־צהבהב. בלובי של המלון מסתובבים שני יהודים מקומיים. בינה לבין עצמה, פרידה קוראת להם משה ואהרון. היא לובשת אפודה סרוגה ולרגליה נעלי־בד לבנות ביתיות, שכאלה ינעלו יהודים בתשעה באב.

הבן של פרידה שטרן, מויש שטרן, מחכה לה בז’נבה, שווייץ. משם, בעוד יומיים, ימשיכו יחד לתל־אביב. אבא מחכה להם בתל־אביב. אם היא לא מגיעה לז’נבה עד בוקר ה־20 במאי, סימן שהעניינים בפרנקפורט הסתבכו.

מויש שטרן, עשרים־ושבע, יושב במלון בז’נבה, מחכה לטלפון. בחוץ חורף, בחדר חם. מעשן סיגריות אמריקאיות. באור החדר החם הזה העשן כחלחל. בודק, מדי פעם, את צירוף המספרים הפותח מזוודת־יד. פותח את המזוודה, סופר את הכסף, בונה ערימות קטנות על השולחן. מחזיר למזוודה, סוגר. מזוודה של 40 על 40 ס"מ. קם, ניגש לחלון, מביט החוצה, רואה אוטוסטרדה שטופת גשם מובילה לשדה־התעופה. ניתק מהחלון, מתיישב מול הטלפון. מדי פעם שומע את עצמו אומר, אמא, אמא. חוזר לחלון, זורה עליו אד וכותב באצבעו, מויש שטרן היה פה, מויש שטרן היה פה, מויש שטרן היה פה. שלוש פעמים. שורה מתחת לשורה, עד קצה האד.

חוזר לכורסה, מחכה לטלפון. או שהכול בסדר, ואז מעבירים את הכסף לאיש־הקשר וממנו לגרמנים, כמו תמיד, ואמא חופשייה וחוזרים יחד לתל־אביב, ומתרחקים מגרמניה לשנה או לשנה וחצי. או שכבר סגרו עליה והיא לא מגיעה לז’נבה עד בוקר ה־20 במאי, ואז הוא נוסע לבד לתל־אביב. לא מחכה לאמא.

הטלפון מצלצל. מויש, זה אבא, אתה שומע אותי? כן, שומע, מה שלומך, אבא? יש משהו? משהו מאמא? האבא שואל. עוד לא, עוד לא, מויש עונה, היא במלון שלה, אבל היהודים, משה ואהרון, הנבלות, אתה יודע, בלובי, לא זזים, אבל יהיה בסדר, אני בטוח, אבא, שיהיה בסדר… הפחד, אתה יודע, זה לא ממשה ואהרון, איתם היא כבר תסתדר כמו תמיד, הפחד עכשיו זה מהגרמנים, אולי הם שינו פתאום את כללי המשחק.

במשך שניות אחדות הקו דמם, ואז אביו אמר, אני יודע, אני יודע… יש לה דרך משלה במקרה הכי רע… תראה, מויש, אם היא לא מגיעה, אתה מיד נוסע לתל־אביב, אבל מיד, בלי חוכמות ובלי בכיות, הבנת אותי? ומויש שטרן אמר, כן, אבא. ואביו אמר, אנחנו יותר מדי מעטים, מויש, אנחנו, אמא, אתה ואני, וזהו. אנחנו רק שלושה בכל העולם… אז אתה חוזר מיד, הבנת? ומויש שטרן חזר ואמר, כן, אבא, והוסיף, מה נשמע בתל־אביב?

ואביו ענה לו, מה אכפת לך מתל־אביב?! מי יש לך כאן?! אתה ילד של יהודים, תזכור את זה, אתה לא ילד של דתיים לאומיים, לא של המר, לא של דרוקמן, לא של אדמה, לא של ציונים… אתה שלנו, רק שלנו, של יהודים… תל־אביב זה אפיזודה! מויש, אפיזודה! תזכור את זה, ואם אמא לא מגיעה עד לבוקר, אתה זז… תפילין תניח כבר באווירון, אני סוגר עכשיו, שלום, ואל תהיה לי גיבור, תהיה פחדן, תברח, שלום.


עברו שעות אחדות. ערפל כבד כיסה את העיר. פרידה שטרן ידעה, בחוש, שהטלפון לא יצלצל. הידיעה הבשילה גם במוחה וגם במעיה. הידיעה נעשתה גוש שחנק את גרונה. היא שיחקה עם עצמה את השעה הקרובה: אם כך־וכך מכוניות תעבורנה בעשר הדקות הקרובות על האוטוסטרדה, לכיוון שלה, גם הטלפון יגיע. ואם לא, לא. ואותה ידיעה חושית כללה גם את ההכרה שהיהודים עדיין בלובּי של המלון, מחכים לה. שהיא מוקפת. שהפעם זה כבר לא ילך. שהכסף שנועד לשחד פונקציונר גרמני ולפצות מתווך־פיצויים יהודי, יישאר בז’נבה, אצל מויש, ויגיע אתו לתל־אביב, לבעלה. שהמתווך היהודי מכר אותה לגרמנים. התחילה לצחוק. צחוק נטען, מתגבר, מתעצם, מנמיך עצמו, מתגבר, מתעצם, מנמיך עצמו, נעשה יללה, נעשה בכי. צחקה והרעידה עצמה. טִלטלה ראשה עד שהיטלטל מעצמו. זה עוד עובד, אמרה לעצמה.

בשתיים בצהריים התקשר בעלה ואמר לה, פרידה, תברחי, תשאירי הכול ותברחי. והיא אמרה, אני מחכה עד ארבע. תסמוך עלי. ובעלה אמר, פרידה, עכשיו, עכשיו את בורחת, את שומעת אותי, עכשיו! והיא אמרה, בסדר, אני בורחת עכשיו. והוא אמר, זה הפעם האחרונה בכלל שאת עושה את זה! הפעם האחרונה!

פרידה שטרן נשארה בחדרה, סופרת מכוניות חולפות. ובארבע התקשרה למויש, ואמרה לו, תברח כבר עכשיו, אל תחכה. הבטיח שהוא בורח. מעריב אתה מתפלל כבר על המטוס, מה? היא אמרה. ומויש אמר, כן, בטח, על המטוס.

מויש נשאר בחדר, כיסאו מכוון אל החלון, בוהה החוצה, קם, מנסה לתרגל שכיבת־סמיכה, נכשל, קם, שוטף פנים, פותח את הרדיו שמפיץ בחדר נעימוֹת־עַם שווייצריות שחוזרות שוב ושוב על אותם משפטים־מוסיקליים שוממים.


ב־4.03 צלצל הטלפון ופרידה שטרן שמעה את איש־הקשר שלה אומר שהוא לא יכול להגיע אליה, שהמלון מוקף אנשים, שהגרמנים יושבים בשתי מכוניות מעבר לכביש, מול המלון, ושהיהודים היושבים בלובי ומקיפים אותה אף הם מוקפים. שהוא לא יודע מה להציע לה לעשות, שהוא מצטער, שזה לא עניין של כסף. שהוא ניסה הכול, ניסה כסף, ניסה רחמים, ניסה איומי הלשנה, אבל הפעם הגרמנים לא מוותרים. דחוֹף להם קורבן־תורן. רוצים לעשות סדר במערכת שלהם. להתחיל את כל תהליך גל השילומים האחרון מחדש, עם אנשים חדשים. והפונקציונר ההוא, זה שלנו, איש־הקשר שלה אמר, כבר שרוף, כבר סוס מת.

פרידה שטרן צחקה. איש־הקשר שאל, מה את צוחקת, יהודייה משוגעת, מה את צוחקת?! ופרידה שטרן אמרה, אני צוחקת כי גם אתה מוקף, מרוב מקיפים גם אתה מוקף. איש־הקשר אמר, שומר פתאים השם. ופרידה שטרן, ששבה לעשתונותיה, שאלה, בכמה כסף מדובר? ואיש־הקשר שאל, באיזה עניין? והיא אמרה, בעניין שומר פתאים, כמה זה עולה, אני משלמת כמה שצריך.

ואיש־הקשר אמר, מצטער, הפעם, ברכבת ההצלה הזו, יש מקום פנוי רק לאחד… והאחד הזה זה אני, את בטח מבינה אותי. היא שאלה אותו, מה עושים? והוא אמר, בורחים, עכשיו, אם אפשר… ואם היהודים שלמטה מוסרים אותך, בלי שתופסים בשווייץ את הילד שלך עם הכסף, אז קצת יהיה קשה לגרמנים להוכיח בדיוק את הקשר, ואת תקבלי בערך רק שנתיים או משהו כזה, לא בטוח. אל תעשי שטויות, מחכים לך למטה, ואם יש עלייך איזה ניירות מיותרים, את כבר מבינה אותי, תזרקי אותם לאסלה עמוק עמוק… זה עניין של דקות עד שהם מגיעים אלייך. האיש השתתק לשתי שניות, והוסיף, אני מצטער, פרידה, תאמיני לי שעשיתי הכול.

פרידה שטרן שתקה, ואיש־הקשר שאל, למסור משהו למישהו? והיא שאלה, כמו מה? והוא אמר, לא יודע, אולי השארת משהו איפשהו ואת רוצה שעוד מישהו יֵדע איפה זה, או משהו כזה, מה אני יודע. ופרידה שטרן אמרה לו בגרמנית, לא תודה.

עד כה התנהלה השיחה ביידיש, והמעבר לגרמנית הפתיע את איש־הקשר. למה את משתמשת בגרמנית, הרי זה עוד לא הסוף? ופרידה שטרן אמרה, כמה זמן אנחנו מכירים, שלושים שנה, לא? כמה זמן אנחנו עושים את זה, שלושים שנה, לא?… אז עכשיו, אחרי השנים האלה, אני יודעת שזה הסוף, שהפעם אני לא יוצאת מפה, מפרנקפורט, מגרמניה, שאני מוקפת.

איש־הקשר אמר, כשהם יגיעו אלייך, תעשי את עצמך משוגעת, משוגעת גמורה. תצחקי… כמו אז, שמה, אל תעני לשאלות, לשום שאלות, תבכי ותצחקי… משוגעת… לא יענו אותך, מפחדים פה היום לענות יהודים ובמיוחד ניצולי־שואה, משוגעת, יהודייה משוגעת.

פרידה שטרן קטעה אותו ואמרה, חשבתי על זה, חשבתי על זה. ואיש־הקשר אמר, את לא עונה על שום שאלה, אם שואלים מאיפה בא הכסף לפונקציונר, שעכשיו כמו שאמרתי לך הוא כבר סוס מת, את צוחקת, דרך איזה בנקאי עוברים הפיצויים, את בוכה, מי מזייף את האישורים הרפואיים ואת העדויות או מי משמן את הפקידים של הפיצויים… את משוגעת גם כשאת לבד בחדר־מעצר, גם אז עוקבים אחרייך… צוחקת כמו פעם, כמו אז, את זוכרת.

היא לא ענתה, והוא אמר, את, כמובן, יכולה לתת להם את השם של הפונקציונר הגרמני, הסוס המת, אבל אז כבר יעלו גם עלי, את יודעת, וזה יהיה גם הסוף שלי, מה? ופרידה שטרן אמרה, יודעת. ואז הוא אמר, אם תתני את השם של הסוס המת הזה, תוך עשר דקות הגרמנים בטלפון עם השווייצרים… והכול… בעצם איפה בדיוק הילד שלך עכשיו?


מויש שטרן היה בפרוזדור כששמע את הטלפון. שלוות־נפש מלאה, המשתרעת לכל אורך הנשמה, הקיפה כהילה את עיגול ראשה של פרידה שטרן, שאמרה בקול נמוך, מויש, זה אתה? הוא צעק, אמא, זה אני, כן, מה קורה?! והיא, באותו קול נמוך, אמרה, אין מה לצעוק, ילד, אין מה לצעוק, תצא מהר מהמלון, תשים את הכסף אצל הדוד אברם, אל תעלה עם הכסף לאווירון, יכולים לחפש אותו באווירון… אני לא יודעת… יכולים לבדוק אותך באווירון, הגרמנים כבר יודיעו לשווייצרים, אתה יודע… הגוי של הדוד אברם יחכה לך למטה… כן, כבר דיברתי אתו על כל מקרה, ותיסע מיד לתל־אביב, ואל תדבר על שום דבר עם אף אחד מטוב ועד רע. מויש צעק, אמא! כששמע את צליל הטריקה.

למטה, בכניסה למלון, חיכה לו השליח גלוח העורף של הדוד אברם, איש כספים מקומי. השליח, שקיבל את מזוודת־היד, שאל, משהו ספציפי? לא, ענה מויש, כמו תמיד. השליח השתהה, ומויש טעה לחשוב שהוא מחכה לטיפּ. השליח, שדחה את הטיפּ, בלי גאווה מבוימת, אמר לו, אתה בבריחה עכשיו, אז תשמור גם על הכסף הקטן הזה. מויש מצא עצמו אומר תודה, ואת השליח טופח על שכמו ואומר, על לא דבר.

האנשים שמעו את פרידה עוד מעבר לדלת שנהדפה פנימה בקלות. אחד מהם, יהודי־גרמני שעובד עם המשטרה, תפס בכתפיה, הגביה אותה מהכורסה, הסמיך את פניו לפניה וצעק, אל תעשי את עצמך משוגעת! זה לא עובד עלינו!

פרידה שטרן, חמישים ושמונה, מתוך שלוות־הנפש המלאה שהקיפה את כל נשמתה, החזירה לו צחוק ארוך, עולה ויורד, המשיכה בו גם כשהדף אותה לכורסה. היא צחקה גם כשהובאה לפני שופט־המעצרים.


איש־הקשר צלצל לבעלה, לתל־אביב, ואמר, זה בסדר, היא צוחקת. ובעלה שאל, צוחקת־צוחקת, צוחקת מלא? ואיש־הקשר אמר, מלא מלא, כמו אז, כמו שהיה שמה, ברוך השם. ובעלה שאל, לברך הגומל, אפשר כבר לברך? ואיש־הקשר אמר, כבר הגומל? חכה, חכה קצת, נראה אם זה באמת עובד… היא צוחקת כמו אז, אבל חכה עוד כמה ימים… איך הילד מקבל את זה? והבעל אמר, עשינו אתו טעות, הוא קיבל פה חינוך, את החינוך של המר ודרוקמן, הוא שונא את העסקים שלנו… רוצה לקיבוץ, יש לו חברים בקיבוץ, רוצה שמש, בננות, תירסים, התקווה, שירי מולדת… הוא לא מבין שזה הכול אפיזודה, שאנחנו יהודים, לא ציוניסטים, מסכן, אבל יהיה בסדר, מוכרח להיות בסדר, הוא יבין שלא סתם הפקרנו אותה… יהיה בסדר, השם ירחם.

ואיש־הקשר אמר, היא בסך־הכול, ככה פיסית, נראית טוב, אל תדאג, זה לא מה שהיה פעם, אין מכות. ובעלה שאל, מה אתך? למה אתה לא בורח? איש הקשר צחק ואמר, לאיפה? לתל־אביב?!… אני קצת יתכופף פה… תגיד אתה – צודק או לא? ובעלה אמר, צודק, צודק, תתכופף בלי שרירים, תיכנס רך בבשר, בלי שרירים, ככה שרק תיפול ולא תישבר. ואיש־הקשר אמר, אז השם ירחם, להתראות. ובעלה אמר, טוב, אז השם ירחם, להתראות. ואיש־הקשר הוסיף, תשמור על הילד. ובעלה אמר, כן, אנחנו עכשיו רק שניים בכל העולם, הוא ילד יהודי, ואני לא נותן אותו לדתיים לאומיים. ואיש־הקשר אמר, עקידת דרוקמן, מה? ובעלה אמר, כן, כל פעם משיח־שקר חדש, כל פעם עוד עקידה, השם ירחם.