רומן נעורים על רפובליקה של נעורים

גִרסה חדשה ל’שנים של תכלת' שיצא ב־1961

וחוליה בשלשלת סיפורים שראשיתה ב’בוקר חדש'

והמשכה ב’חטאות נעורים' וב’נפנוף של מטפחת'

לעזרא מינצר

שנורה במשמר העמק

כשעבד בדיר

בכ“ה לאדר תש”ח

והוא בן שמונה־עשרה

וְהַיָּמִים נִזְכֹּר הַמְסֻלָּעִים בִּתְכֵלֶת,

אֶת כֹּחַ גָּבְהֵיהֶם, אֶת נֶצַח יַלְדּוּתָם.

כִּי אִם נִשְׁכַּח, רֵעַי, כִּי אִם נִשְׁכַּח אֶת אֵלֶּה,

אֶל מִי, אֶל מִי יֵצֵא לִבֵּנוּ בְּעֵת דָּם?

נתן אלתרמן

 

אל ארץ חדשה    🔗

ההורים באים ללווֹת עד לשער המשק. ומנפנפים ידיים – יוסף ורבקה, יוד’ל… ופונים ללכת. אחרון נשאר יהודה, המשקפיים שלו מבריקים בשמש, הוא מנפנף גם אחרי שהמשאית כבר התרחקה, גם אחרי שדמותו מתגמדת, ובטח ממשיך לנפנף גם אחרי שכבר נבלע בעצים שבצד השער.

וכבר מסביב שדות – מימין ומשמאל ומלפנים, חוּמים, צהבהבים, ופה ושם, רחוק, גם משהו ירוק. ועוד יותר רחוק, מסביב, אפורים־כחלחלים, הרים. מאחורינו ההרים שטיילנו בהם, הרי נצרת וגבעת המורה, הרי אפרים, הכרמל. כולם נצמדים לסולמות המשאית ומביטים ומביטים.

“זהו, ילדים, גמרנו עם החינוך, ועכשיו אנחנו גדולים,” אומר גדי ושולח חיוך־של־התגרוּת אל חנה, שנלוותה אליהם, למסור את הבגדים ואת הילדים לידי המטפלת החדשה שבמוסד.

“בן כמה אתה בעצם, גדי?” שואלת חנה.

“בעצם – בן ארבע־עשרה. ולא בעצם בן שלוש־עשרה וקצת.”

“וכבר גמרת עם החינוך? כל כך מהר?”

“זה בכלל לא היה כל כך מהר. אבל אני מקווה, שבעצם, כמו שֶאַת אומרת, שזה נגמר, ואם לא לגמרי – אז לפחות שזה יהיה מעכשיו חינוך עצמי. זה יותר נוח.”

חנה מסתכלת בראשים המתולתלים, שטיפלה בהם כמה שנים. כמה? שנים ארוכות שעברו פתאום כאילו היו קצרות. היא בטח חושבת, אם קשה להם להיפרד ממנה, כמו שקשה לה להיפרד מהם. ואם יזכרו אותה, מטפלות ואימהות הרי אוהבות לחשוב ככה. וכשיבואו הבייתה בחופשים, וכשישובו בסוף, זאתומרת, בעוד כמה שנים, לקיבוץ, כשהם כבר גדולים וחברים שווי־זכויות, למרות שזה משונה נורא לחשוב על זה, כך היא בטח חושבת – האם עוד יגידו לה שלום בדרך לחדר־האוכל? מי מהרהר כך, רפי? ואולי עוד מישהו?

יותר מִבַשאר היא מביטה בעופרה. איך היית אַת, חנה, כשהיית בת שלוש־עשרה? האם גם אימא שלך הייתה כל כך זרה לך? לא, היא לא יכולה לחשוב ככה, אלא: האם גם אַת היית כה זרה, כה מתנכרת, לאימך? ומה יהיה עם הזרוּת הזאת – היא בטח עוד תגדל עכשיו, כשהילדים רחוקים מן הבית? רחוקים – לכמה שנים בעצם? חמש? שש?

“אם עכשיו יש לנו שנת 42' אַ’זְ’ת’וֹמֶרת שאנחנו גומרים בקיץ 48' ואז ב־1950 אני בן עשרים ואחת ובשנת 2000 בן שִבעים ואחת,” מהרהר יוסי בקול. “חֲבָל.”

עופרה מסתכלת בחיוך סלחני בכרבולת השיער שלו, הפרועה. המוסד וודאי קלחת גדולה, שמתערבלים בה הרבה ילדים מהרבה קיבוצים, וכבר שמענו, שדורשים שם מכל אחד ‘מֶתח לימודי’ ו’פעילות חברתית', ואיך יוסי יעמוד בזה.

“למה זה חבל?” שואל רמי וממצמץ.

“השנה האחת הזאתי מקלקלת לי את הכול,” מסביר יוסי. “היה הרבה יותר טוב, אם בשנת 50' הייתי בן 20 ובשנת 2000 רק בן 70, זה מספרים עגולים, וגם יותר קל לזכור אותם. אבל אבוּד לי.”

“בכלל לא,” מנחם גדי. “כי אתה יכול לתקן את זה ולעגל לך את המִספרים: אם תתחתן ומ־1950 כל שנה תעשה ילד שילך בדרכיך, כמו שאומרים, אז ב־1960 יהיו לך 10 ילדים, ב־1990 כבר יהיו 100 נכדים, וב־2029, כשתהיה בן 100 בדיוק, תגיע ל־1000 נינים. זה די עגול, לא?”

יוסי מביט בו באי־אימון.

“אתה בטח מתכוון בצחוק,” הוא אומר לבסוף. “אבל בעצם… אם מתחתנים בני עשרים ועושים כל שנה ילד, כמו שאתה אומר…”

רפי נשען אל סולם המשאית, הרוח מבדרת את בלוריתו השחורה, ועיניו הכחולות מהורהרות. בקבוצה זו, הרועשת והצוהלת, שכולם חבריו, ישנם שניים, שהוא אוהבם אהבה עזה ועצובה, שיש בה קצת פחד־פרידה. הוא רואה אותם מולו, כשהוא מביט בשדות, כמו שרואים, כשחושבים על מישהו: גדי. גבוה, בלוריתו חוֹמה חוּמה עזה, אפו מעוגל ופחוס ועיניו מרצדות בצחוק חוּם וחם, מסותר. ורותי, שעומדת על ידו, כל כך תמירה וגמישה, רפי אוהב מילים אלו, מפני ש… ואפילו בלי מפני ש, גמישה ותמירה, אמרנו, השיער שלה קצרצר ובהיר והשמש נותנת בו גוון של זהב, על אפה הקטן פורחות כמה בהרות שמש חצופות ואף בעיניה מרקד צחוק, אבל ירקרק. כמו שהיא עמדה פעם, מזמן־ולתמיד, כשראיתָ אותה לראשונה, על יד הכיור במקלחת, רכוּנה, חופפת את השיער, ולרגע מזדקפת, מביטה בך רק רגע ירקרק, ומאז, לפעמים… אבל בעצם תמיד…

בסוף החופש היה רפי בחיפה, אצל אביו. האם התגעגע לידידיו? אצל אבא יש חדר קריר, עם המון ספרים, ואתה לבד. כי אימא… אבא בעבודה בקופת חולים, ובערב – בהרצאות. ואתה עם עצמך. וזה נפלא לכמה זמן. וקראתָ, חיללתָ בחליל וכתבתָ. וחשבתָ על הימים הארוכים בעמק, שהולכים יחפים בכרם, שמוסקים זיתים ועומסים קש ורואים איך חורשים, ומסתובבים במשק… ו… ורואים כל הזמן, זאתומרת הרבה פעמים ביום, בחדר האוכל, בחדר לינה ובמקלחת, רואים את כולם, כמובן, אבל גם, וזה מובן, שגם… ואתמול בא רפי מֵהחופֶש, לנסוע עם כולם. אבא אמר, שהוא מבין את זה, את הרצון הזה האימפולסיבי להתחיל את פרק־החיים החדש, שבו ודאי ימצא הבן – ככה הוא קורא לו, בן – חברים חדשים, להתחיל הכול דווקא עם החברים הישנים. אבא רופא־פסיכיאטר, ואוהב להגיד שהוא מבין, כשמישהו אומר משהו.

ובמשק כולם עסוקים. מודדים בגדים, זורקים ניירות ישנים, אוספים, אורזים, רצים מבית־הספר לחדרי ההורים, ובבוקר סוחבים תיקים תרמילים מזוודות אל המשאית, מעמיסים, צועקים, שלום שלום. להתראות. בשעה טובה. וגם אתם. תודה. בטח שנכתוב. והמשאית עוברת את השער, ו“לפניהם משׂתרעים השדות הרחבים של העמק ומאחוריהם – הזיכרונות.”

כן, יפה לחשוב ככה. וגם עצוב. כי בתוך כל הרעש, שבו כולם ביחד, אתה בעצם לבד.

דיברתָ איתם, כמובן, כמה מילים, “שלום, מה נשמע, איך היה החופש, עצום! אני ביליתי נהדר.” זה מה שיכולים להגיד, כמובן בלי להושיט יד. מה פתאום לתת יד. מבזיקים חיוך. שלום שלום.

כמה זמן נוסעים מארץ ישנה לארץ חדשה, מעולם מוּכּר אל עולם זר, אומרים שחצי שעה, זה בצד השני של העמק. למה השני? הראשון, זה תלוי, מאיזה צד…

“חבְרֶה, תסתכלו, הינה, כבר רואים…” ומראים באצבע. שמה. קצת מתחת לאופק. על הגבעה. הבניין ההוא עם שני האגפים. כן, זהו. “נשקף למרחוק,” חושב רפי. “עטור שטיח ירוק…” אבל לא אומרים “עטור שטיח”, אלא השטיח פרוש מאחוריו, על צלעות ההרים. ירוק רענן וקריר. ובינתיים דרך השדות ניחרת מלהט השמש, ומדי פעם שב ומתעטה המראה הנכסף במסך עכור של אבק מיתמר. רפי אוהב מילים יפות.

העמק עוטה שלפים, תלמי נירים, בדרך חוצים ואדי ובו מים ירקרקים, עטור ברקנים.

זה הקישון, חברֶה, נחל קדוּמים, שגָרַף את צבא סיסרא, עכשיו, מי שרוצה לטבוע צריך לעמוד על הראש, אנו קרֵבים אל מרגלותיהן של גִבעות סיד, מה נגיד עליהן, שהן מכוסות שיחי סירה קוצנית ומנוקדות עיזים שחורות, ופה ושם, בפִתחוֹ של גיא, רובץ בוסתן ערבי ובית חומר מונח לידו, קוביית צעצועים. רפי אוהב מילים יפות.

ואורי? הוא תמיד משתדל לתפוס את המצב.

“המוסד בכלל מחוץ לקיבוץ,” אומר אורי. חכם. רואים את זה. חוץ מזה, הוא כבר ביקר שם פעם… למה שָם? כאן. ביקר כאן פעם עם חנן ואסתר. זה יפה, כשיכולים לבקר יחד עם אבא־אימא, עד שזה נעשה מיותר, עכשיו למשל, אבא־אימא בטח היו מפריעים לו. “לגבעה עולים… זאתומרת, אפשר לעלות באוטו או ישר או מהצד, תיכף תִראו. פעם, כשיהיו הרבה ילדים בקיבוצים, יקימו הרבה מוסדות כאלה. אפילו אצלנו יקימו אולי מוסד, למרות שזה עולה המון כסף. כבר דיברו על זה במזכירות. חנן אמר לי.”

חנן. הוא לא אומר “אבא”.

שדירת דקלים. שער. רותי מטפסת על סולם המשאית. עופרה מציעה לשיר.

אבל אף אחד לא שומע, למה אף אחד, רפי שמע. אף אחד לא ישיר, כי כולם מביטים, מביטים. הדרך הלבנה, הסידית, עולה לגבעה. זו וודאי הדרך מן הצד, שאורי אמר. והינה הבניין, שני אגפים, שתי קומות, רואים פרוזדורים ארוכים, חלונות רחבים, נשקפים, כן, לעמק. גם עליהם אפשר להגיד, “לפניהם משתרעים שדותיו הרחבים של העמק.” ישר ממול.

המכונית נוסעת עכשיו לאט־לאט, כמו מגששת. כי הדרך צרה, בין גינות. אבל כשהיא נעצרת, במפתיע, כולם צונחים קדימה, תלמה צוֹוַחת, אוי, ורותי מטפסת מעל לסולמות.

“תורידו לי את התרמילים ואת השׂקים,” היא צועקת. עיניה מבריקות ושערה הקצר פרוע.

“לאט־לאט,” אומרת חנה. אפרים כבר יצא מתא הנהג, כבר פתח מאחור, מציע יד לחנה, שקשה לה לרדת. “בזהירות ולאט־לאט!” היא אומרת, ולאחר היסוס נעזרת ביד המוּשטת. סביב המשאית נקבץ מעגל סקרנים, נערים ונערות, כולם בחולצות כחולות, שוֹמְריות, כמובן, עם שׂרוך לבן.

“תִראו איזה צוציקים שולחים לנו,” אומר אחד גבוה, שתלתליו בהירים ומשרוקית תלויה לו מכיס המכנסיים. “עיני־כול נמשכו אליו,” חושב רפי. הוא אוהב לחשוב, כאילו הוא כותב. אז זה נרשם בזיכרון.

“את זה אני מכירה! בחיי שאני מכירה אותו!” לוחשת רותי לעופרה. “אַת לא זוכרת, באחד במאי, בחורשה, על יד בעפולה, הוא דיבר אז על סגנון חיים שוֹמְרי…”

אפרים מזרז, נו, חברֶה, תתחילו להוריד, והם פורקים מן המשאית שקים נפוחים־רכים, שבהם שׂמיכות־החורף העבות, חבילות בגדים עטופים בסדינים, וארגזי־תנובה, ארגזים פרטיים, ובהם חלילית, ספר, פנס, אולר, לוח שח, אלבום־בולים, מחברת־יומן, אלבום־תצלומים…

“שעתו של הנהג דחוקה”. וכבר מוגפת דלת המשאית. שלום, חברה, שיהיה לכם בשעה טובה. זה מכוּוָן גם לרמי. שממצמץ, אומר שלום רפה, אבל לא נותן יד. מה פתאום יד. ואפרים בַקבינה ומתניע. והמשׂאית מפליגה במורד הדרך.

וחנה גם היא כבר אומרת “נו, חברֶה”. שיעזרו לה להעביר חבילות אל מחסן הבגדים. והיא פוסעת אל צריף סמוך. “גם שעתה דחוקה”.

אורי ורפי עוזרים לה וחוזרים. ועתה הם – אנחנו, תשעה ילדים – עומדים לבד ברחבה, מוקפים סקרנים. איך זה, לבד ומוּקפים? זה אפשר. הסקרנים מתפזרים. ומרגישים, למרות שזה מגוחך לחשוב “אנחנו מרגישים”, אבל בטח כל אחד מרגיש. כולם לובשים חולצות שומריות כחולות עם שרוך לבן, זאתומרת, הם משלנו, אנחנו משלהם, מאותו שֵבט. אבל בכל זאת. וגם הבניינים שלהם, שיהיו גם שלנו, זרים, והגבעה זרה. הבנות נקהלות סביב עופרה ורותי ומתלחשות. הבנים עומדים סביב אורי וגדי, שותקים, ו“שתיקתם מטכסת עצה”.

רפי מביט בידידיו. טוב יהיה ללכת איתם לתור את המקום החדש, ולתהות: “ואיך הכיתות שלהם כאן? יותר גדולות משלנו, מה?” ולחייך במבוכה, כי נזכרים, ש“שלנו” זה “שלנו לשעבר”, ו“שלהם” זה בעצם – משונה! – “שלנו מעכשיו”. ואז יוצא, שיש שלנו ישן ושלנו חדש. ואת החדש צריך להכיר. “ומַה 'תֶם חושבים, לאיפה מגיעים אם הולכים לשמה? בואו נראה…”

אבל רותי. רותי אחרת, חדשה. באוטו טיפסה וקפצה, ראשונה, לפני שפתחו את דלת המשאית. וצעקה, נו, חברה, תגישו לי! ושרה קצת, ומסתודדת וצוחקת, לא, מצחקקת. וברור, שאי־אפשר לגשת אליה ולהגיד: “בואי נלך קצת לראות את הכול, טוב?” למה אי־אפשר. מרגישים, ש. וכבר היא מדברת עם אחת חדשה, לנו, לחדשים, אבל בטח ותיקה במוסד, שואלת משהו, נענית, וזו החדשה־הוותיקה, ג’ינג’ית ששמה שושנה, אומרת להן, אז תזיזו קודם את השמוֹנְצֶעס שלכם, ככה היא אומרת, שמונצעס, ומתכוונת לתרמילים ולארגזים, תעבירו הֵנה, לצל, על יד העץ ההוא, לפני הצריף של מחסן הבגדים, עד שיתברר, לא ברור מה, עד שיתברר משהו. ואחרי כן היא מושכת אותן להראות להן משהו, בטח איפה המקלחת או הבית־שימוש.

“אז איך אנחנו – מעניינים?” שואל גדי כמה בנות שנותרו שם.

“נורא, אתה בייחוד.”

“יופי! חשבתי שרק אַתן. אבל אם גם אנחנו, זה טוב. כי נורא משעמם להיות מעניין לבד.”

גם הבנות האלו, המעניינות את גדי, הולכות, ואחת אומרת לאחת, שבדיוק באה לקראתן: “אלה החדשים. עוד די צוציקים כולם. וזה עם הבלורית הוא די לץ.”

“טוב,” אומר אורי בקול מעשי, “בואו נעביר את הדברים שלנו לעץ, ועד שירשמו לנו את הבגדים ויגידו לנו איפה החדרים, אני ניגש לסייר קצת את השטח. אתה בא איתי, רפי?”

והולך. “פונה ללכת”. ככה זה תמיד – אלה שלא מביטים, אם באים איתם, באים איתם. רפי הולך אחריו, וגם יוסי ורמי. גדי התרחק, מדבר עם מישהם, כבר מצא לו דריסת־רגל, איזה קשר.

אורי מכיר קצת את הסביבה ומסביר, כאילו הוא מדבר רק אל רפי: “אתה רואה, שם למטה, מעבר לכביש, זה השדות שלהם. אבל האדמה שלהם כבדה מדי. חנן אומר, שבלי תעלות ניקוז אין להם סיכוי. עכשיו כבר יש פָטנט של מחרשה, שכמו חפרפרת עושה תעלה בפנים הקרקע, רק שלא ברור, כמה זמן זה מחזיק. עכשיו בואו נעבור את הבניין. באמצע, בין שני האגפים, צריכות להיות מדרֵגות. אתה זוכר, יוסי, כשעלינו אז לַגג, והראו לנו…”

הטיול מתמשך. ושם, למטה, יורדים לַמשק הלימודי שלהם. ואורי מונה את הענפים, שלהם. זאת המילה החוזרת. ואלה חדרי הטבע שלהם. יש שניים, אחד רק מעבדה חקלאית.

ויוסי תיכף רוצה לדעת, אם מותר לעשות ניסיונות לבד, מתי שרוצים. ויש נגרייה לימודית, כריכייה לימודית, סנדלרייה לימודית, שלהם, שלהם. ובריכת שחייה. די עלובה, הדפנות מזֶפת, מלוכסנות. והיא ריקה והשער בגדר נעול. אבל בטח לא תמיד היא ריקה. ויש מקפצה קטנה. וכשהם סיירו ועיכּלו את כל אלה, אומר אורי בנחת:

“אז בצד הזה בינתיים גמרנו. ועכשיו יכולים לגשת לצד החורשה.”

זאת המילה שהוא אוהב, אורי. עכשיו. לא עכשיו אוהב, אלא תמיד. כולם כבר די עייפים, אבל… אז עוברים מִגרש ספורט ויורדים לוואדי. ירדנו אל הגיא, רושם רפי בנפשו. ככה הרי אומרים, רושם בנפשו, נרשם בנפשו. המשעול צר. ומשתקשק נחל בין אורנים, ומתגובבים גושי סלע, שוודאי התדרדרו פעם ברעם במדרון ונחתו במעטֵה קני־הסוּף ושלוּחות הפטל של הנחל. החבוי, שרק מלמולו נשמע בַסבך. כמה מילים יפות אפשר להרגיש על זה.

“שרק לא נלך פה לאיבוד,” אומר יוסי.

“זה נורא פשוט להתמצא כאן,” מסביר אורי. “המוסד נמצא על גבעה, שהיא בעצם שלוּחה של הר, אז בעד זה יש לה שלושה מדרונות: בצפון יורדים לעמק, במזרח – לקיבוץ, במערב לוואדי הזה, ששמו ואדי אבו־שושא, בגלל הכפר שבצד השני. ורק בדרום ממשיכים לעלות לחורשה.”

“אבל גם עכשיו אנחנו בחורשה, למרות שירדנו,” אומר רפי.

“בטח,” – אורי לא יתבלבל, כשמדובר על מצב – “כי יש שתי דרכים לחורשה – למטה דרך הוואדי, ולמעלה – דרך המטעים.” למטה ואדי ונחל. ולמעלה מטעים. בטח תפוחים.

גיא ונחל. זה לא סמלי? מה היה אבא אומר, אילו מטופל שלו היה מספר לו שחלם על שתי דרכים כאלו, על גיא, נחל ותפוחים?

“איך אתה מתמצא ככה?” מתפעל יוסי. “אני כבר די מבולבל.”

דעתו של אורי זחוחה עליו.

“תיכף נגיע לסוכה על כלונסאות. בּנוּ שם סכר קטן, ואפילו יש מפל מים. הסוכה ממש מעל לנחל. ובצד ההוא, בדרך לאבו־שושא, קודם המִזבֶּלֶה שלנו, ואז עוברים על יד בית־הקברות שלהם, שם יש אלון קדוש.”

כשהם חוזרים מן הסיור, חנה מראה להם את החדרים, מַתְרה בחיוך, שיהיו ילדים טובים, שיכתבו לפעמים. מה, היא לא יודעת, שלא יכתבו? ונפרדת מהם.

בקושי שׂמים לב ל“שלום” שלה, כן, בטח, וגם אַת. שלום־שלום. כולם עסוקים בתפיסת מקומות בחדרים. זה חשוב נורא, מי יישן עם מי, למרות שזה סידור זמני. הבנות כבר תפסו מקומות. ידעו, שלא יהיו חדרים רק של בנות, אז התחלקו, שתיים בכל חדר. אנחנו בקומה השנייה. זה טוב, פחות עוברים לנו לפני האף, במסדרון. ויכולים להביט על כל העמק. בחדרים בולטים מן הקיר מדפי עץ, שתחתם מקפלים את המיטות ומושכים עליהן וילון. בשביל הבגדים יש ארון קיר מתחת לחלון. לכן יש לחלון אֵדן כזה רחב, אולי מטר. השתגעת, זה לא מטר, זה פחות. מה זה משנה. העיקר, שזה רחב. ולפני שהם מספיקים לערוך כל אחד בתא שלו את חבילת הבגדים־לשבוע שקיבלו במחסן ואת הדברים הפרטיים שהביאו בארגז־תנובה, איך הג’ינג’ית ההיא קראה להם, שמונצעס, שומעים בחוץ מִקהלת־צעקות:

“אוכלייים, אוכלייים!”

“לא מצלצלים כאן לארוחות,” מסביר אורי, “לא רוצים שיהיה רעש. רק מדליקים פנס אדום. אבל כדי שיביטו על הפנס, התורנים צועקים, שיבואו לאכול.”

חדר האוכל עטור מרפסות. “יותר גדול משלנו,” מודה אורי בעל כורחו. הקירות מקושטים בשלוחות אספרגוס וענפי־אורן ובתמונות־תצלומים מוּגדלים עד שהם כבר קצת מטושטשים, שעומדים בהם המון נערים ונערות בחצי גורן, שזה מעניין אולי את מי שמצולם שם. מעל לכניסה למטבח מתנוססת סיסמה, אותיות כחולות על רקע לבן, ומכריזה, ש“בלהט נעורים נבנה…”

אורי מושך בכתפיו בבוז ולא קורא עד הסוף. זה גם לא משַנה, מה נבנה בלהט. בצעדים נמרצים הוא ניגש אל אחד השולחנות, רפי, יוסי ורמי מתיישבים לידו. לחם, גבינה, סלט, חביתה. זה לא חגיגי במיוחד. והינה קם אותו נער גבוה ומתולתל, שפגשו ליד המשאית, ומהסה את השאון בהקשת מזלג בצלחת.

“לקול תרועת החצוצרה מתאספת חברת הילדים למִפקד פתיחת השנה, כל קבוצה קודם על יד החדרים שלה, ומשם עוברים למִגרש הספורט. כמובן יש להופיע בחולצות שומריות.”

“שמו ציקי!” לוחשת רותי לעופרה. “היום הוא עובר על ידי ואומר: ‘נו, חבּוּבּה, איך המוסד שלנו? לא, רע מה?’ אז תיכף שאלתי מה שמו. אמרו לי ‘ציקי’. תִראי איזה שם מצחיק – ציקי!”

עיניו כחולות ולגלגניות. החולצה הכחולה מכוּנסת למִכנסיים הקצרים־קצרים, מפני שהם מקוּפּלים למטה, עד שמציצים שם קצות הכיסים, והחגורה רחבה כמעט כמו כף־יד, ומִשתרבבת ממנה ברישול, על שרוך קלוע, משרוקית. ככה מתלבשים!

“בטח מהקבוצה הבוגרת,” אומרת עופרה.

“לא, כבר שאלתי,” מְעַדְכֶנת אותה רותי, “בכלל לא, הוא מהשלישית בוגרת, שלהבת, וזה טוב, כי הם נִכנסים עכשיו להדרכה.”

“הוא שוויצר,” מקטרג רמי. “תיכף רואים עליו שהוא שוויצר.”

ומחצית השעה אחרי ארוחת־הערב אכן מריעה חצוצרה. הכול מתרוצצים במִסדרונות, מגיפים דלתות, צועקים ונדחפים, נדחקים לעמוד במִסדרון, לפני החדרים. ונבוכים, כי יש חדשים, עירונים, שמִצטרפים לקבוצה, והם מן הצד, נִראים משוּנים, צריך היה ליזום שעושים הכָּרה, שאומרים להם משהו מקָרב, ובכלל, מישהו צריך…

“נו, חברה,” אומר אחד חדש, עירוני, “שמישהו מכם, הוותיקים, יתפוס יוזמה ויגיד מה עושים ומתי הולכים למִגרש ספורט.”

מביטים בו בהפתעה.

“אל תִטרפו אותו בעיניים מרוב סקרנות,” אומר גדי. “הוא דווקא בחור טוב שלא אוכל מסמרים. קוראים לו עוזי והוא איתי בחדר.”

“צריך לבחור מהר שֵם לקבוצה שלנו,” אומרת עופרה. “מסרו לי, שעלינו לבחור שֵם.” אה, מסרו לה. עלינו לבחור. עושה עצמה חשובה, חושב רמי. ומתגלע וויכוח חריף, הרי כך אומרים, שוויכוח מתגלע ומתלקח, אבל חריף לא מתאים לבוער, ולוהט לא מתאים כי… כי זה סתם לא מתאים. העיקר שבסוף, בהִסתייגות חריפה של רמי, שטוען, שהשֵם הזה דווקא הכי לא מוצלח, מחליטים על ‘סלע’. קבוצת סלע. שֵם נאה לה. אין דומה לה.

“למה לא ‘צריף’?” מתמרמר רמי. “אני מציע דווקא ‘קבוצת צריף’! או ‘קבוצת עץ איקליפטוס’. מה יש? מותר לי להציע! אז אני דווקא רוצה איקליפטוס. מה תעשו לי? אני דורש להצביע.”

“ואנחנו דורשים, שתציע עוד, שיהיה מבחר, כדאי לך, למשל, להציע ‘קבוצת קרפדה’ ו’קבוצת קנגורו', או, חכה, ‘קבוצת קיפוד’! בואו נצביע – מי בעד הקרפדה של רמי?” מכריז גדי.

בא ציקי, עונד עניבה כחולה, שקשורה בשרוך הלבן של החולצה השומרית, המהוּדקת בחגורה הרחבה. עניבה כחולה סימן השתייכות לשִכבת הביניים, כי לבוגרים, כמו ‘חבצלת’, יש עניבות שחורות, ולנו, השִכבה הצעירה, תהיינה ירוקות, כשנקבל. באחד המִפקדים הבאים. אחרי שיהיה לנו מדריך, שיכין אותנו. ועל הלב נושא ציקי – נושאים כולם, שכבר זכו בַזכות לשאת, את סיכּת הסמל, חבצלת מוזהבת, עדיין בלי רקע אדום וזֵר מקיף של סמל הבוגרים. כשאנחנו נקבל סמלים, אחרי תקופת מועמדות ומבחן, אלה יהיו חבצלות שטוחות, עד שבעוד שנתיים… חושבת עופרה.

איך המִכנסיים שלו קצרצרים, חושב יוסי, מופשלים בשני קיפולים, שיראו את הכיסים מציצים, והמשרוקית מיטלטלת על פתיל קלוע. הכול־הכול כמו שצריך. חבל, שכבר אין זמן עכשיו לרוץ לבית־כי, להפשיל שם את המִכנסיים. אין דבר. בין המִפקד והמסיבה בטח יהיה קצת זמן.

“הקשיבו, חבריא!” קורא ציקי. “מפני שעדיין אין לכם מדריך קבוע, אני מפַקד עליכם בַמִפקד הזה. האם כבר בחרתם לכם שֵם? יופי. ובכן, קבוצת סלע, הַקְשֵב! בשְלָשות לפניי הסתַ־דֵר!”

החצוצרה מריעה שנית. מביאים לפידים. עוזי – זה שהִציע קודם לתפוס יוזמה – נידחק קדימה ומקבל לפיד. ועובר לראש השורה. גם יוסי נדחק, אבל ציקי נותן את הלפיד לרותי, שנושאי הלפידים יהיו בן ובת. ככה צריך. קבוצת סלע, הקשב! עמוד דום! שמאלה פְּנֵה! קדימה צְעַד! אחרַיי! כן, כולם מוכנים ללכת אחריו.

מִגרש הספורט מוקף אורות. שלהבות קטנות רבות מרצדות רחוקות, כאילו נָבטו מתוך החשיכה, אבל באחדות, קרובות, רואים, שהן נבטו או נשתלו בפחיות־שימורים, אורי מסביר, זה פשוט, ממלאים אותן חול, משקים בנפט ותוקעים פתיל. ועכשיו הן מסמנות ריבוע של אש, ולאורכו מסתדרות השורות בשלשות. בחזית המִפקד בוערות שתי אבוקות – שני עמודי אש – וביניהן… “זאת הנהגת הקן,” לוחש אורי, “והמחצצר והמתופף שלהם.” זה צורם. כל אחד רואה, שזה מחצצר ומתופף. והינה נדלקות עוד שלוש משׂוּאות מאחורי הדגלים. שרק לא יסביר, ששלושת הדגלים הם דגל הלאום, דגל המעמד ודגל הקן, ושרק לא יגיד שוב ‘שלהם’. מאחורי האבוקות, מעליהן ומעל להנהגה מתלקחת עתה כתובת אש, ואורי לוחש, שזה על המִדרון, שתקעו מוטות ומתחו חוטי ברזל, הוא לא תופס, שזה מקלקל, שמסבירים. זה, שמתוך האפלה מִשתלהבת הסיסמה ‘יום יום קדימה!’ הלא זה העיקר, ולא חוטי הברזל. יום יום קדימה. כן. ורק המילה האחרונה מטושטשת קצת מן הלהבות ומן העשן.

“עָמוֹד דום! נוכחים במִפקד מאה שמונים ושניים שומרים ושומרות,” מכריז בחור כחוש ושחרחר, – “אל הדגלים – שוּר!”

רפי בולע את המראה. אש באפלה. הנהגה. דגלים. שוּר! מאה שמונים ושניים והוא בהם, מהם, אחד השומרים. כששרים את ‘תחזקנה’, הִמנון תנועת העבודה, הוא מביט אל דגל הקן האדום־ורקום בזהב (מה שלא רואים כמעט לאור השלהבות, אבל יודעים, יודעים!), ועם ‘התקווה’, הִמנון הלאום, הוא נושא עיניו אל הדגל התכול לבן, הרומז לטוהר ולשמיים, ועם שירת ה’אינטֶרנַציונאל', הִמנון המעמד, הוא מפנה עיניו ומחשבותיו אל אודם דם הפועלים שנשפך, אודם עולם האתמול הנשרף ואודם הקריאה לקרב, למען המחר האדום. הדגלים מתבדרים ברוח, מוזהבים בנוגה השלהבות. יום יום קדימה! אילו קרא הבחור השחרחר לפרוץ עכשיו קדימה למלחמת־קודש על הבָּריקאדות – רפי היה מִסתער ופורץ. ואמנם הם נִקראים, באותה ‘הוראת היום’, שקוראת נערה בצידו של השחרחר, הם נִקראים למשהו “ביֶתֶר שׂאת”. רפי מִשתדל להקשיב.

“נדע תוך ליכוד שורותינו להגביר מאמצים במתח הלימודי, לגבש ערכים של נכוֹנוּת שומרית…” יש לה צמות חומות קצרות, והיא נִראית לרפי מוּכּרת, קצת ומאוד, שזה משוּנה, שזה לא ניגוד, מוּכּרת מאַין־שהוא. היא אוחזת בדף ‘הוראת היום’, והבחור הצנום, המפַקד, מאיר עליו בפנס כיס. “נדע לעצב הווי חיים שומרי, תוך העמקת ביסוסֵנו האידיאולוגי, אשר רק הוא לבדו…” קולה רך ובהיר.

מדובר על שלושה דברים, שעולם־הגִבעה עומד עליהם: לימודים, פעילות החברה, עבודה. ומדובר עוד על חילוף מִשמרות במסורת הקן השומרי וחברת הילדים. חברי הקבוצה הבוגרת, חבצלת, ייצאו מפעילותם בהדרכה, בריכוז הוועדות, החוגים, הענפים, חברי הקבוצה השנייה־בוגרת, אורן, יוסיפו לשאת ולפעול, חברי הקבוצה השלישית־בוגרת, שלהבת, מִצטרפים השנה אל הגוף הבוגר של הקבוצות הבוגרות ונרתמים לניהול החברה והקן, בהדרכה, בהנהגה, בוועדות, בחוגים, בענפים, במזכירות, ומִצטרפות אלינו קבוצות חדשות, והן יהַווּ את הגוף הצעיר, סלע, אשל, שחף, נחשונים, סנונית.

האבוקות. הדגלים בנוגה האש. הלהבות מתהבהבות, הדגלים מתבדרים. ופתאום סוף המִפקד. בזאת אנו פותחים שנת לימודים, שנת פעילות בחברה, שנת עבודה. “פטוּרים!”

אבל לא ייתכן שיש פתאום סוף, שפתאום פטורים לגמרי. לאן כעת?

כמובן, אל חדר־האוכל, למסיבה. שם מזיזים לצדדים את השולחנות, עורכים את הספסלים בחצי גורן. שרים. הינה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מתנוסס הנס על תורן. שוּרוּ, הביטו וראו, מה גדול היום הזה. ונערים ונערות אחדים, מבוגרים קצת מאיתנו, קבוצת סלע, ניגשים בזה אחר זה לשולחן שעומד באמצע, מול החצי־גורן של הספסלים, ומספרים, קצת בגמגום, איך בילו קבוצותיהם את החופש, ומי יספר בשם סלע, ילדים, מוכרח מהר מישהו להִתנדב, זאת תהיה בושה, אם רק מהקבוצה שלנו… “ומקבוצת סלע…” עופרה הִתנדבה. כמובן. היא קמה וניגשת לשולחן ומגמגמת, כמו אלה שלפניה. אין משהו מיוחד, עבדנו במשק, בבציר, בתחמיץ, בקטיף, קצת במסיק, בערב עשינו קומזיצים לצלות תפוחי־אדמה, נסענו לבקר את הדודים בעיר, כרגיל, כמו כולם. וכשהיגיע הזמן לנסוע הֵנה, קצת הִתרגשנו ועכשיו אנחנו מקווים, זאתומרת, בטוחים… היא חוזרת למקומה. הייתה בסדר. לא ביישה אותנו. כעת כמה ילדים, סליחה, חברים, קוראים פיליטונים, מהוויי המחנות והטיולים של התנועה שנערכו בקיץ. ומי שהיו באותם מחנות וטיולים צוחקים הרבה, וגם אנחנו, קבוצת סלע, שבעצם לא מבינים, מה כאן מצחיק, צוחקים קצת, כי מצחיק, שכולם צוחקים. רותי יושבת בשורה הראשונה, וצוחקת וצוחקת, לא שומעים ברעש, אבל רואים את הפנים שלה, הנוהרות. היא רחוקה־רחוקה. רפי יושב בשורה האחרונה ומִשתדל לחייך.

אחר־כך רוקדים הורה בשלושה מעגלים. הבנות – רותי, עופרה, ותלמה – נדחקות למעגל הפנימי, המרכזי. גם ציקי שם. כמובן. רפי, אורי, גדי… כל הבנים עומדים מן הצד. מתבוננים בשתיקה.

רותי נושרת מן המעגל משולהבת, פרועת שׂיער, מושכת אחריה את עופרה וצונחת על אחד הספסלים.

“אח, אלה ריקודים! בבית, אצלנו, הבנים היו ילדונים. אבל כאן… די! עכשיו אני נחה קצת, לשמור לי כוח לריקודי הזוגות.”

היא עוקבת אחרי הרוקדים בעיניים נוצצות.

“תִראי את ציקי!”

הוא אכן הבולט במעגל הפנימי. את המשרוקית לא הִתיר והיא מתנפנפת בגִנדור על חוט קלוע. אותה נערה עם הצמות החוּמות, שקראה במִפקד, נחלצת מהמעגל השני ומִשתלבת בראשון, בצידו. והוא קורא אליה, שכולם ישמעו, לא איכפת לו, אדרבה, שישמעו, “מרץ, רחל, תני קצב, לעייף את הצוציקים, אחרת לא יהיו כאן ריקודים הערב!”

לבסוף מתפוררים המעגלים, הרוקדים צונחים אל הספסלים להינפש. עתה שולֶה ציקי מפוחית־פה מכיסו ופותח בקרָקוביאק.

“או!” אומר גדי לרפי, “עכשיו מתחילים הריקודים לראווה.”

אכן, באולם סובבים זוגות מעטים, השאר עומדים ויושבים לאורך הקירות, עוקבים אחרי הרוקדים ולפעמים מצביעים בגיחוך, “תִראה אותם!” על זוג של שתי בנות. את הרקדנים המובהקים, מקבוצת הבוגרים, רק מלווים במבטים.

רפי ניגש אל רותי. חולצתה נשתלפה ממִכנסיה בתנופת ההורה, על מִצחהּ נקבצו אגלי זיעה, עיניה עוקבות, עוקבות. דומה, שכלל לא הִרגישה בעומד לצידה. רפי עדיין לא רקד ריקודי זוגות ואינו מעז לומר בקלות וברישול, כפי שמציעים זאת, “רוצה לרקוד, רותי?” בקיץ היא גבהה ובגרה, ועתה היא זרה. ואם בכל זאת יציע?

ברור שהיא תסרב, “אוי, לא עכשיו, רפי! אני עוד לגמרי הרוגה מההורה.” אבל משהו מוכרחים לומר. אז הוא מנסה:

“איך בילית את החופש, רותי?” וזה כמובן דבר הכי שִגרתי ומשעמם שיכולים לשאול, כמעט כמו “מה שלומך” או “אז מה נִשמע?”

“ביליתי כמו שמבלים.” אינה גורעת עיניה מן הרוקדים. באותו רגע ניגש אליהם ציקי ואוחז בידה: “בואי, לרקוד, חבובה,” ומושך אותה אחריו.

“אוי,” היא אומרת בשמחה מתפנקת, “אבל תדע, שאני נורא עייפה!” וממהרת להתאים את הפסיעות שלה אל שלו. בסיבובים היא נשענת לאחור, מַטה לאחור את ראשה. ציקי אוחז במותניה, מסביר משהו בלחש ועם הסיבוב האחרון, בקריאה מובלעת “'כְשָיו!” הוא מרים אותה, מניף אותה, ורק כעבור שתי פסיעות היא צונחת, נשענת על זרועו, קורנת.

רפי חוזר אל הספסל לצידו של גדי. גדי אינו רוקד אף פעם, גם לא הורה, יש לו, כדבריו “עסק עם הָרגל”, משהו בפרק־הירך.

“תביט מה זה ריקוד,” אומר גדי. “רצים ורצים בעיגול, ולאן מגיעים? בחזרה לאותו מקום.” רפי מניד ראשו.

“בסך הכול, בתור יום ראשון – לא רע, מה?”

רפי מניד ראשו וקם.

“לאן אתה הולך, רפיק?”

“אני… הולך לישון,” אומר רפי באי־ביטחון.

בחוץ הוא מביט סביב. משמאל משחיר ‘הבניין’, כך קוראים לו, שתי הקומות, שני האגפים, המִסדרונים הארוכים, שתי המרפסות הגדולות. מימין המִשעול היורד אל הגיא.

הלילה אפל. הכוכבים בהירים. אחדים מהם מהבהבים קצת. או שזה נדמה. אז מה, מאחורינו המִפקד, המסיבה והזיכרונות. ולפנינו?

בקיץ קרא שירים, יש לו בחיפה, אצל אביו, אוסף ספרי שירה, שקיבל ליומולדת מכל הקולֶגים הדוקטורים, שאבא סיפר להם, שהבן כותב שירים, בן כמה הוא? באמת, בחודש הבא יהיה לו יום הולדת… ועכשיו צצה שורה משיר לא מובן, מטריד: “הכוכב על היער גדול. סוער. / אחינו ירד אל הגיא הרטוֹב.” מחר יתחילו… לא, כבר היום הֵחֵלו החיים הסוערים, כך הרי כולם אומרים עליהם, שהם סוערים, של חברת הילדים שבמוסד החינוכי. וכך מכריזה גם הסיסמה בחדר אוכל. בלהט נעורים נבנה חיי חברה סוערים. או שהיה כתוב הווי שומרי סוער? יתחילו הפעילות החברתית והמתח הלימודי, כמו שנאמר בהוראת היום. אחינו ירד אל הגיא הרטוב.

רותי לא הייתה מסכימה לרקוד איתך, אילו היית מעז להציע לה. אתה מפריע לה. היא כמו ציפור שיצאה מן הכלוב. עד עכשיו הייתם קטנים. לא רקדתם ריקודי זוגות. ועכשיו. הכוכב על היער. אחינו ירד אל הגיא. הכוכב סוער. הגיא רטוב. ואחינו מה? אחינו עייף.

חם ומחניק בבִניין. רפי אינו מגיף את הדלת, ורוח קרירה עוברת במפולש. הוא יושב אל השולחן, נוטל דף. כותב, מוחק, כוסס את ציפורניו, מכרסם את קצה העיפרון.

שיר. החלטתי לכתוב שיר מוקדש. אבל למי.

הכוכב על היער גדול. סוער.

העוד נרד אל הגיא הרטוב?

אַת רקדת ריקוד סוער…

קטע זה נִמחק. תחתיו נרשם באותיות נִמרצות: “לא טוב!” עתה רפי חוזר וכותב את הכותרת, ותחתיה את השורות:

אני הכוכב הסוער על הגיא. רק אביט בך ודי.

מפינת השמַים, בלי רטט, בלי זיע

אך אציץ. לא אפריע.

אחרי שנִמחק גם קטע זה, בא תורה של שורה חדשה:

הכוכב בך מביט מפינת השמים. אני בך אביט

מפינת החיים.

מתחת שורה זו נרשם: “עוד יותר גרוע! כך בטח לא!” ואחריה – כותרת חדשה, מודגשת בקו:

בפינת החיים. מוקדש…

ברגע זה הוא שומע מאחוריו את קולו של גדי:

“אוי, רפיק, רפיק… אפילו שירים אתה כבר כותב… ירדתָ פלאים… כמו הכוכב שלך הסוער, אילו היה כוכב־נופל… כמו כוכב מֵטֵיאוֹר, רק בכיווּן הפוך. ותסלח לי, אם אעיר לך, שלשמים אין שום פינה וגם לחיים אין, מפני שהם עֲגוּלים. מה שמזכיר לי את החידה החינוכית, מהו שיא הסבלנות? – לחפש בחדר עָגוֹל פינה לחרבן. זה השיא החדש, הקודם היה לתת לחמור לימון ולחכות שתצא לימונדה. אז מה, קלקלתי לך את המצב־רוח הרומנטי? אם כך, זה בסדר. בוא לישון. רק חכה רגע, שקודם אספר לך, מה שיא החוצפה.”

רפי אינו משיב. במיטה, הוא מביט בתקרה, מחכה שגדי יסיים את סיפורי השיאים ויכבה את האור.

 

יומנים    🔗

ההתחלה הייתה עוד בבית, בקיבוץ, כשערכו לילדים מסיבת־פרידה, בערב שלפני צאתם למוסד. וכצפוי במסיבת־פרידה, קודם שרו, אח"כ דיברו – יוסף ויודל, חנן ואפילו אפרים, כשכל אחד מדגיש, שהוא לא מדבר בשם ההורים, רק בשם עצמו, על המחשבות והרגשות עם סיום פרק־חיים ותחילת פרק חדש, ודווקא בימים קשים אלה… והאיחולים, שבהם אנחנו מלווים… כצפוי במסיבת־פרידה, ויהודה וחנה, כל אחד בשם עצמו ולא בשם המורים, ועופרה, בשם הקבוצה, אנחנו מודים למורים ולהורים ולקיבוץ בכלל, על כל מה ש… ורצינו להכין אלבום ולא הִספקנו, אבל אנחנו חושבים, שהתודה הטובה ביותר תהיה, אם נַראה לכם, שהיינו ראויים ל… ושכל מה שהשקעתם בנו… וגדי העיר, שמצחיק להגיד “אנחנו חושבים”, ועופרה שמעה ולא הבינה, מה פֹה מצחיק, ואז גדי אמר…

ותיכף שאלו אותו, אם הוא רוצה לדבר, לא, בשום אופן לא רצה לדבר, רק להגיד משהו, הוא לא רוצה לנאום, ולכן לא יגיד, שבשעה טרופה זו, כשענני־שְחור מתקבצים על אופק חיינו… מי שהִציל את המצב היה רמי, שצעק, שיחלקו כבר את הממתקים. אחרון דיבר שמעון לוי, מְרַכז ועדת חינוך, ואמר, שבשם הקיבוץ. הוא מאחל. לקראת פרק החיים החדש. אשר בו המִסגרת החברתית המורחבת. תעמיד במבחן חיים ראשון. את הערכים החינוכיים אשר… ופתאום שלף מתחת למפת השולחן שׂקית ושָלָה מתוכה חבילה של ספרים דקים, אחד לכל ילד, ותיכף כשהם הציצו, ראו, שזה ספרים מוזרים שבכלל לא ספרים, כי העמודים כולם חלקים, ריקים, זאתומרת, שזה בכלל רק מחברת, אבל זה יכול להֵיעָשׂות ספר, אם יכתבו בו, מה יש, ספר לא מוכרח להיות מודפס, לפני שהמציאו את הדפוס, לא היו ספרים? בטח שהיו. וכולם היו בכתב־יד. וחנה הִסבירה, שלנהל יומן זה גורם לחשבון נפש ולמוּדעוּת עצמית, להִתפתחות… ולחינוך עצמי גם! – צעק גדי. כן, אישרה חנה, ולחינוך עצמי. ובפרט כשמתחילים…

אבל זאת בעצם לא הייתה ההתחלה, רק העילה. וההתחלה הייתה אצל כל אחד לעצמו, חצי בחשאי, כשאף אחד לא ראה, איך נכתבת השורה ה… לא, האות הראשונה.

ובבוקר אחד, כן, כבר בוקר, כבר שוב בוקר, פוקח אורי את עיניו, נבוך לרגע, כי יש מַדף־עץ מעל לָראש, אה, המיטות המתקפלות אל הקיר, המוסד, השנה החדשה…

על המדף מלמטה מקושקשים הרבה שמות וכמה ציורים. בדיוק מעל לָראש רשום במסגרת:

למזכרת נצח: בחדר זה גרו…

מבחוץ נִשמע רינון משונה. אה, זאתי המשאבה שממלאת את מיכל המים שעל הגג, שיהיה לחץ, גבעת המוסד יותר גבוהה ממִגדל המים של הקיבוץ, טוב שעוד אתמול הִספקתָ לבדוק את המיכל, אחרת לא הייתָ יודע עכשיו מה הרינון הזה.

מה, כבר עבר שבוע? כל כך מהר?

אורי מתמתח. זה טוב להִתעורר לבד, בלי שמעירים אותך. יכולים להִתמתח ולחשוב בשקט. ממול ישֵנה עופרה. על ידה – תלמה, ובמיטה הרביעית – אחד חדש: עמוס. בסך הכול שכנים לא רעים. תלמה לפעמים קצת הִיסטרית ומצחקקת, שזה בטח קצת מלאכותי, ותמיד היא באה מאוחר לישון, אבל בסך הכול אפשר להִסתדר איתה. עופרה אוהבת להטיף מוסר. ולחדש הזה יש אוזניים בולטות והוא כבר מתגלח. אבל בסך הכול – לא רע.

אורי מציץ בשעון־היד החדש – גם הוא מתנת הקיבוץ: עוד חצי שעה עד תרועת החצוצרה. הוא מפהק. נוטל מן המדף את המחברת שנראית כמו ספר, ומדפדף.

יומן. – כתוב בעמוד הראשון, ולמטה, באותן אותיות קצת יותר גדולות משהוא רגיל לכתוב, אורי סלע. את קבוצת שכח, ועכשיו יהיה לא־יפה למחוק או להוסיף מלמעלה. מה יש, כל אחד יודע, ש־סלע זה כאן לא סלע־אבן אלא סלע־קבוצה. ואם יחשבו, שזה שם המשפחה שלו, גם כן טוב, זה שם יפה, אורי סלע. הוא אולי יציע לחנן, שגם הוא. חנן ואסתר סלע.

היום הראשון. ערכתי סיור, לבדוק מה מצב העניינים. הסיכום הכללי – המצב לא רע.

המקום. יפה, אבל האדמה לא כל כך טובה לפלחה. ישנו גם כפר ערבי, אבו־שושא, שעוד לא בדקתי.

המוסד. אורכו שמונים מטר בדיוק. זאת אומרת שהוא די ארוך. יש בו שני אגפים ומדרֵגות באמצע. זאתומרת, שכל אגף קצת פחות מ־40 מטר. זה בהחלט די ארוך, זאתומרת שבכל אגף כזה יש מקום ל… בעצם לא ספרתי, אבל נגיד שמונה חדרים, כי יש גם בית־שימוש. אילו בכל קבוצה היו 32 ילדים, כל מסדרון כזה היה מספיק לקבוצה. אבל מפני שיש עשרים בערך, הוא מספיק לקבוצה וחצי. קבוצת נחשונים מחולקת, חצע על ידנו, חצי באגף השני. אז אולי יש תשעה חדרים? מחר אני אספור. אה, ויש גם כיתה, שתופסת מקום של שני חדרים לפחות. עכשיו יוצא החשבון: 5 חדרים שלנו, 2 של החשונים. הם קוראים לזה ‘הגלות’, כי עיקר הקבוצה שלהם גרים למטה, בקומה התחתונה של האגף השני. כי הבניין עומד על מדרון, ומה שבצד הגובה קומת הקרקע, בצד הנמוך זה כבר קומה ראשונה. אנחנו, סלע, בקומה השנייה באגף הגבוה. ומולנו, על הגג של האגף השני, יש מרפסת ענקית. זה נשמע מבלבל כשקוראים את זה, אבל לא, כשרואים. בניין גדול כזה די חברתי ויש הרבה רעש. בסך הכול זה טוב.

המשק. עובדים בו רק ילדים ומבוגר אחד שמראה להם איך. קוראים לו ‘אַדַש’ ואומרים, שהוא צועק בשקט. במשק כל הענפים חוץ מרפת, כי חולבים בלילה. אני החלטתי לעבוד בפלחה. גדי אומר שאין לי סיכוי כי יש תור. אמרתי לו שלא איכפת לי שום תור, אבל אחר כך חשבתי, שהרי אין בפלחה הזאת טרקטור, אז מה זה שווה. ובעד זה אמרתי לגדי, שלא איכפת לי, אני מוכן לוותר על התור.

סדר היום. ב־6.30 התעמלות בוקר. מתחילים ללמוד ורק אחרי זה אוכלים. אנחנו עובדים שעה וחצי אחרי הצהריים, הגדולים – 3 שעות. כל ערב עסוקים במשהו, שיחה עם המחנך, פעולה עם המדריך, שהוא מאחת הקבוצות הבוגרות, חוג. אני בכל אופן לא אלך למקהלה, למרות שחסרים שם בנים.

המורים. ישראל הוא גבוה, ממשוקף, קצת ג’ינג’י, הפנים שלו אדומות, והוא מעשן כל הזמן, חוץ מבשיעורים, אז אסור לו. הוא מלמד מדעי טבע ומחנך. ברוך ההפך מזה, גמוך, הרבה שיער חום־שחור מסביב וקרחת קטנה באמצע. הוא ילמד מדעי החברה. גם בקבוצת אשל, כמו שישראל מלמד גם באורן. לכל קבוצה שני מורים, לכל מורה שתי קבוצות, חוץ מכמה, שמלמדים את כולם: לזמרה, לציור ולהתעמלות. אה, ולאנגלית ולערבית גם. בסוף, כשניסיתי לספור, התבלבלתי בחשבון, אבל זה לא משנה, בעצם. יש גם די הרבה מטפלות, אבל לא רואים ולא שומעים אותן. חוץ מאלו שבמטבח ובמחסן הבגדים ובטיפול חולים. שתיים שומרות על הניקיון בבניין, את הרוב אנחנו עושים בתורנויות ובמשמרות עבודה, הן רק משגיחות.

תכנית כתיבה לפעם הבאה: לתאר את שיטת הלימודים.

סיכום כללי: די טוב כאן. חבל שאנחנו קבוצה צעירה. לא הכי, כי תחתינו יש עוד שתיים, סנונית ונחשונים. אבל אנחנו שייכים לצעירים. גדי אומר, שזה יעבור.

אורי מסיים את הקריאה ביומנו, אין לו חשק למלא אחר תוכנית הכתיבה לפעם הבאה. הוא מתמתח, מתהפך אל הקיר, עוצם עוד קצת את העיניים. עוד קצת. עד ש… לפני ש…

ובאותו בוקר, בחדר השכן גם רותי פוקחת עיניים, גם מעליה מדף־עץ שמזכיר לה מיד, שהיא… אח, כמה טוב שהיא… ובמיטה ממול גדי עוד ישֵן, ועל ידו אותו ילד חדש, מנומש ומחוצף, עוזי, שעוד ישֵן גם, ומלמעלה, זאתומרת מעל לראש, אבל בעצם זה גם מלמטה, כי זה הצד התחתון שלו, יש, וזה לגמרי צפוי שיהיה, זאתומרת, שיהיו, המון שמות וציורים, איזה ציורים, לב כמובן, מה יציירו שם אם לא לב, ובתוכו כתוב, למזכרת עולם, בחדר הזה ישנו יחד… יופי, בהזדמנות היא תצייר שם לב גם, יותר גדול, עם כל השמות, כל הארבעה, רותי בהתחלה. וגם היא נוטלת את ספר־המחברת מן המדף למראשותיה, ומעיינת במה שכתבה אתמול.

יומן – כתוב בעמוד הראשון. ולמטה:

פרטי בהחלט! מי שימצא מחברת זאת ויעיז לקרוא בה יידע שהוא מנוּול גדול!

רותי מחייכת ומתארת לה את פרצופו של אותו אומלל. הכתוב מניח את דעתה. היא הופכת את הדף.

המוסד! סוף־סוף המוסד! כאן מתחיל פרק חדש בחיי! בהחלט ולגמרי! אח, כאן יהיה נהדר, אני בטוחה, כי יש הרבה יותר חברה, ובגיל הנעורים, שזה הגיל שלי, איזה מזל, העיקר זה חיי חברה תוססים. יכול להיות שהמורים לא כל כך חושבים בדיוק ככה, אז מה, שלא יחשבו ושיהיו בריאים. כבר בערב הראשון, כשרק באנו, וכבר הייתה מסיבה, ותיכף ראיתי, שכאן הכול יהיה אחרת. כולם התאספו בחדר־אוכל ושרו, גם קראו וסיפרו משהו, זה מוכרח להיות במסיבות, בשביל שבסוף יוכלו לרקוד. ובאמת, כמובן רקדו. אח, אלה היו ריקודים! אצלנו הרי בכלל לא ידעו לרקוד, בעיקר הבנים, וגם לא היה עם מי, וכאן יש כמה חברֶה מן הקבוצות הבוגרות, חבצלת, אלה כבר גומרים השנה, אורן, שיהיו איתנו עוד שנתיים, והעיקר שלהבת, שיהיו איתנו עוד שלוש שנים, אגב, קוראים להם שלהבת די בצדק, כי יש שם שניים־שלושה שרוקדים נהדר. אמנם הם נורא עם האף למעלה, שוויצרים כאלה, כי הם נכנסים עכשיו לניהול החברָה, ועוד לא כל כך מזמינים אותנו לרקוד, אלא תמיד לוקחים בנות יותר גדולות מן הקבוצה שלהם, ודי לא בצדק, כי הן בכלל לא רוקדות מי־יודע־מה, ואנחנו עומדות בצד כמו טיפשות, אבל אחרי שפעם יזמינו אותנו, הם כבר יראו, איך אנחנו רוקדות. אותי, למשל, כבר מתחילים להזמין, ובייחוד צ. (אני מפחדת, שאולי בכל זאת מישהו יקרא את היומן הזה, למרות באזהרה שבהתחלה, ולכן אינני מזכירה שמות, בייחוד לא הייתי רוצה שהוא, כלומר צ. יקרא, כי מה הוא יחשוב). אומרים, שהוא גם יהיה המדריך שלנו. אח, הלוואי! הוא בטח חבְרֶמן נורא. והדבר שאני הכי מַבְּסוּטית ממנו, שכל ליל שבת תהיה מסיבה כזו, ריקודים כאלה וחיי חברה תוססים, ואני מסיימת את הדף הראשון ביומני מתוך ביטחון ומרץ לקראת החיים החדשים, וואני מַבּסוטית נורא, ולכן אני גומרת ומברכת את היומן שלי בברכה שלנו: “חזק ואמץ!”

גם יעלה מתעוררת. ומקשיבה־מאזינה. ציפורים מצייצות. אור בחלון. היא מרימה מעט את הראש, רואה ממול, שרותי… ואומרת בלחש, שלא להעיר את גדי ואת עוזי:

“בוקר טוב, רותי. איך ישנת? מה זה, יומן? אוי, את יודעת, גם אני מנהלת יומן כזה.”

ואף היא מורידה את המחברת העבה מעל המדף. בעמוד הראשון רק ארבע שורות בכתב קטן ומלוכסן:

אהבתי הרוח קל כנפיים

אהבתי את שמש האור

ושיר חדווה נישא על שפתיים

היום את השיר לא אזכור

יעלה הופכת את הדף.

התחיל פרק חדש בחיי ועם תחילתו החלטתי לשנות את עצמי לגמרי. לא אעסוק עוד בשום לבטים וחיטוטים. אפעל הרבה בקבוצה ובחברה, אחשוב הרבה על האחרים, ומעט על עצמי, ואם אפשר – על עצמי לא אחשוב בכלל. ותמיד אעזור לכולם. אם יהיה למישהו מצב רוח – אנחם אותו, ובכלל – אקדיש את כולי לטובת הכלל.

וטוב, שאנחנו כל כך עסוקים כאן כל היום, שבכלל אין זמן להרהר. כי כשאין זמן ללבטים, אז שוכחים את העצב. במסיבה האחרונה כשרקדו הורה וכולם שרו ונישאו במעגל – הִצטרפתי גם אני, למרות שהחלטתי, שלא ארקוד עוד לעולם. ורקדתי כמו שיכורה, חשתי איך אני צוללת בזרם, כמו ברחוב גדול מלא על גדותיו אנשים, ואַת חשה, איך הם גורפים אותך איתם, ואיך אַת אובדת בתוך ההמון. האם אצליח כך להיגרף בזרם החיים – לימודים, עבודה, חיי חברה – שלא אזכור… הינה מִסתיים הדף הראשון ביומני. מי יודע, מה יִיכָּתב באחרון הדפים שיבואו?

ומה היה כתוב ביומן של עוזי, אילו היה כתוב בו משהו? עוזי חושב על כך, כשהוא רואה, בעיניים חצי מנומנמות, את יעלה קוראת בשלה. אם ישכב כך, בעיניים כאילו עצומות, אולי יראה, איך היא מתלבשת, כמו שאתמול הִתלבשה, לפני שכולם הִתעוררו. היא כמובן לא חושדת עכשיו, שאולי אתה מציץ. בהזדמנות תציץ לה פעם ביומן, ותראה אם היא חושדת. ולך ביומן לא כדאי לכתוב על זה, ובעצם לא כדאי לכתוב כלום, על כל פנים לא מחשבות על באמת, כי בטח פעם גם לך יציצו. אנחנו נותנים אמון בחבר, הם אומרים. ‘בחבר’ פירושו, בשפה שלהם, בכל חבר. אבל לא כדאי לסמוך, למרות שהם כנִראה סומכים, אין אצלם מנעולים. למה? הם אומרים, שלא צריך. טוב, אבל אם מישהו בכל זאת רוצה? לא, הם נגד. מדהים, כמה הם שמרנים. ואולי תכתוב בצופן, נגיד, תקרא לחלק מעצמך ‘עילית’, עיתונאי לעתיד או ‘אציל’, אישיות ציבורית לעתיד, ותכלול בצופן גם ‘תָקֶל’, תוכניות קידום לעתיד ו’מָשָל' או ‘מְשַלֵב’, מה שנוגע לַבָּנות. אבל אפילו על צופן קשה לסמוך. אז נכתוב רק במחשבה.

על שֵם המִשפחה החדש שלי אחליט סופית רק כשאפרסם את המאמר הראשון בעיתון שלהם, עוז, עצמון או רָמון (ככה הם עִיברתוּ את שמם, השכנים שלנו בדירה הקודמת בבן־יהודה, קודם קראו להם הוכברג. שלושתם יתאימו לעוזי, השם שהם בחרו לי כשנולדתי. לא שאלתי אותם אם הם קיוו שאהיה עז, אבל אהיה. אתמול ראיתי את רפי קורא שיר בספר. “אֶהְיֶה אֶהְיֶה / קוּם כְּאַרְיֶה!” כשראה שאני מציץ, סגר את הספר. אורינובסקי, השירה העברית… וכבר הִטמין אותו. כנראה ניחש, מה אני חושב על שירים כאלה, ועל אלה שקוראים אותם. מילא, זה לא חשוב, אני לא מאמין בסימנים־לעתיד. אבל האריה היה מתאים לי. לא בגן חיות. בג’ונגל של הפוליטיקה.

מה שמדהים אותי, שאין להם שום חוש למבנה הפוליטי. שאלתי את אורי, כמה קיבוצים יש, והוא לא ידע! אפילו לא בתנועה שלו. יש להם שלוש תנועות קיבוציות, אבל אם אומרים ‘התנועה’ מתכוונים לתנועת הנוער, אצלנו ‘השומר הצעיר’. שאלתי על השם, וכמה תנועות נוער אחרות יש, והם לא ידעו. המנהיגים שלהם שמם יערי וחזן, אבל הם לא יודעים, איך בחרו אותם.

בכלל, הכול מטושטש אצלם. למשל – איך בדיוק קוראים למקום הזה, המוסד החינוכי או חברת הילדים? גם וגם. מי בחר בשם? לא יודעים. וזה מתאים? אז עופרה פערה עליי עיניים גדולות ושאלה, אלא איך? אמרתי – אתם כבר לא ילדים, אתם בני ארבע־עשרה, ואתם פה בין הקטנים, על זה עופרה טוענת, שכשיִיסדו את זה, היו רק ילדים קטנים, מאז השם נשאר. נו, אז תציעו לשנות עכשיו, נגיד, ל’חברת נוער'? אז הם צחקו עליי, חברת נוער זה משהו אחר בכלל, זאת קבוצה, שעליית הנוער שולחת לקיבוץ. טוב, אז תבחרו משהו עם נעורים. חברת נעורים, רפובליקה של נעורים. אז הם לא ענו לי.

מדהים, כמה הם שמרנים. אבל מפני שבעצמם לא נוח להם במילה “ילדים”, הם אומרים ‘החברה’ סתם, מה שמבלבל, כי כשאומרים ‘בעיות כלכלה וחברה’ מתכוונים לחברה בעולם בכלל, אבל כשאומרים ‘שיחת חברה’ מתכוונים לאסיפה כללית של חברת־הילדים. לי יש חשק לנסות ולהגיד ‘הרפובליקה שלנו’, כי מרגיז אותם, כשאני אומר ‘שלכם’.

יש כאן 8–10 קבוצות, לפעמים 2–3 מהן מקבילות, אם נולדו להם הרבה ילדים בקיבוצים באותה שנה לפני 14–18שנים. כמו אצל עצים, ששנה אחת נוצרת להם טבעת רחבה ושנה אחרת – צרה. לקבוצות שבהן חסרים להם ילדים, הם מקבלים ילדי חוץ, נגיד כאלה שההורים התגרשו, כמו שלי, או שסתם מאיזו סיבה לא רצו אותם בבית, כמו אצל עמוס. הקבוצות האלו מחולקות לשני “גופים”, שלכל אחד יש קצת אוטונומיה.

את הקטנים, ב’גוף הצעיר' לא מחשיבים, החברה מנוהלת ע"י קבוצות ‘הגוף הבוגר’. הכי צעירה נִקראת “שלישית בוגרת”, שם מכוער ומגושם, השנה זאת “שלהבת”, מהם בוחרים מדריכים, הם נִכנסים לניהול הוועדות, העיתון, הענפים, מזכירות החברה שמארגנת את השיחות והנהגת הקן, שזה אגב מצחיק: כמו שבחברה הפיאודאלית היו שתי הירארכיות מקבילות, של השִלטון החילוני ושל הכנסייה, ככה זה אצלם: מזכירות החברה בראש החברה, והנהגת הקן בראש הקן, זה הסניף של תנועת הנוער. ואם פעם תהיה מחלוקת, מי עליון? לא, הם לא מוכנים לענות על זה ולא לחשוב על זה. אמרתי, שמזכירות החברה יותר שייכת לסולם־הדרגות הפיאודאלי, והנהגת הקן – לסולם הכנסייתי. אז הם כעסו עלי.

איפה הייתי? אה, הקבוצות הבוגרות. אז מעל ל’שלהבת' באה ה’שנייה בוגרת', עוד שֵם מגושם ומכוער, השנה זאת ‘אורן’, הם ממשיכים בתפקידים שקיבלו בשנה שעברה, ומעליהם ‘הקבוצה הבוגרת’, שיוצאים מהפעילות בחברה, הם מתכוננים לסיום ועוזבים בסוף השנה, מתפזרים לקיבוצים. אגב, כשאומרים, ‘הקיבוץ זאת דרך חיים צודקת’ מתכוונים לכלל הקיבוצים. וכשאומרים, ‘יש הערב סרט למטה בקיבוץ’ מתכוונים לקיבוץ, שלרגלי הגִבעה.

של מי הגִבעה הזאת, אני מתכוון מי נותן כסף, מי מחליט? היא של כלל קיבוצי התנועה, או של הקיבוץ השכן, או של הקיבוצים ששולחים את הילדים, ומי מחליט על החינוך, המורים, “חבר העובדים”, שכולל את אלה שלא מורים, החצרן, רכז משק הילדים, המטפלות, הטבחיות… שאלתי – זה מדהים, הם לא יודעים, ולא איכפת להם.

הם טוענים, שגם הם, קצת. זאתומרת, רשאים להחליט. פּוֹלִי, אחד המורים המייסדים, שהשנה הוא המחנך של “שחף” שהם בגיל מקביל ל“סלע”, ובכן פולי זה הודיע, שמותר לחברת הילדים להחליט על הכול, חוץ מכַּבַּ"בּ, כסף, ביטחון, בריאות. זה נִשמע יפה, אבל ראשית זה לא כתוב בשום מקום, כי אין להם חוקה, ושנית, זה לא נִראה בפועל. למשל, על תוכנית הלימודים כמעט לא מתייעצים איתנו. אין להם ציוּנים, אבל יש על כל אחד דעה, מין ניקוד סמוי, מי תלמיד טוב, מי עובד טוב, מי ‘תורם’ או “מוסיף” לחברה. ודי קל לעלות. למשל – וזאת התוכנית שלי – אפשר לכתוב לעיתון, לא שירים או סיפורים, שזה ילדותי, אלא מאמרים: על פוליטיקה, זה בתחתית הסולם, על בעיות חברה (חברת הילדים) או בעיות חברה בעולם, עדיף או אידיאולוגיה. זה בראש. וצריך לכתוב ‘אנחנו חושבים’ ולא ‘אני חושב’ ורצוי – וזה מצחיק – לחשוב מה שמקובל לחשוב, אבל להגיד את זה קצת לא־כמקובל, ואז זה עושה רושם. מי שמציית לכללים, בוחרים אותו לתפקידים בתנאי שיעמיד פנים, שהוא בכלל לא מוּדע לכללים. הכי קשה זה ריכוז ועדת תרבות, כי כל שבוע יש מסיבה. והכי מכובד מי שניבחר למדריך, אבל זה תופס את כל הזמן. אני אכתוב את המאמרים ואסכים להיות מדריך או מרכז מזכירות השיחה רק בשנה שלפני האחרונה, בשביל להגיע להנהגה הראשית של התנועה בתל־אביב. בעזרת המאמרים יציעו לי, ואני אסרב, כאילו, ובסוף אקבל את מרוּת הרוב. כי מי שמציע את עצמו אצלם לתפקיד, לא נבחר.

משלב? יש הרבה מה להגיד על משלב. אבל כמו שלמדנו בשיעור לערבית “כּוּל שִי בִּוַאקְתוּ מְלִיחְ'” – כל דבר בזמנו טוב.

יוסי שוכב פרקדן, בפישוט ידיים, ראשו הגדול נטוי אל כתפו, והוא מחייך מתוך שינה. ביומנו, בעמוד הראשון וללא גינוני הקדמות, כתוב:

המוסד משהו אדיר. הקיבוץ שלנו שווה את כל הקיבוצים ביחד אבל בכמה דברים הוא לא מגיע למוסד לקרסוליים. קודם כול כמעט שבכלל אין כאן מטפלות יש אחת בקושי ולא רואים אותה בבוקר קמים לבד לקול תרועת החצוצרה אף אחד לא משגיח עליך איך אתה מסדר את המיטה ואם אתה מסדר בכלל אף אחד לא בודק אם אתה מתרחץ ומצחצח שיניים לא בבוקר ולא אחרי העבודה ובכלל המקלחת המקלחת היא דבר הכי עצום כזה שרק בגללו כבר כדאי להתקלח אחרי שהילדות גומרות ומִסתלקות חת ושתיים מסבנים את הרצפה מתיזים מים עד שיש קצף ומתגלצ’ים מתגלצ’ים לכל האורך באלכסון כי זה עוד יותר ארוך ועולה עוד יותר קצף נהדר זה בכלל לא ביטוי בשביל זה עצום אדיר ומִגרש הספורט יש כאן ממש מִגרש ספורט אבל באמת – מִגרש זאתומרת לא סתם מקום שטוח אלא עם ציוד מֶתח סולמות שוודיים ובור קפיצה עם מסלול לקפיצה־לרוחק ועמודים לקפיצה־לגובה חבל שבריכת השחייה כבר ריקה ימלאו אותה רק בקיץ הבא מילא עד אז נסַבן כל יום את הרצפה במקלחת ונתגלץ'!

ועמוס? הוא חדש. אף אחד לא היה מנחש, מה ביומנו:

שוב הִסתכלתי בראי. לפעמים נדמה לי, שהאפור בעין הימנית נעשה קצת יותר חום ומתקרב לגוון של העין השמאלית, אבל אח"כ אני חושש שלהפך: שהוא נעשה יותר אפור־כחלחל. מה זה אומר על האופי שלי? בינתיים לא הִרגיש בזה פה, רק רמזו לרוזניים. והחדש השני, עוזי, כבר קורא לי מִפְרשׂי, מפרצי ודוגי ומתי שאני עובר, הוא מזמזם דוגית נוסעת. לא אכפת לי כל כך, כי אתחיל לגדל שערות ארוכות, וכשאגדל אוכל לעשות ניתוח, שיצמיד אותן לאחור. וגם על הזיפים לגלגו, שאלו כל כמה זמן אני מתגלח. אמרתי, פעם בשועיים, למרות שבסך הכול התגלחתי רק פעמיים. בינתיים עוד אף אחד לא שׂם לב, שאני מתקלח רק מאוחר בערב ובבגד־ים או בתחתונים. כשאגדל אעבוד, אחסוך ואתעשר. ואם עד אז לא אמצא בחורה, אתאסלם ואקנה אחת. ואפילו שתיים. ב’אגדות יוון' מסופר, שהיפאיסטוס, הנַפָח המפוּייח המכוער הצולע דווקא הוא קיבל את אפרודיטה, היפה באֵלות, שאפילו אפולו לא זכה בה. אז אולי זה יתקיים בי. מי שמתנכל לי זה עוזי, ומי שאני אתנכל לו – יהיה רפי. ומן הבנות אני אתעלם.

רפי שוכב מקופל ומכורבל. את פניו הוא כובש בכר. וביומנו –

עדיין אינני מבין הרבה דברים. ‘דברים’ זה לא הביטוי ההולם. וגם לא ‘מבין’. הכול חדש. וקצת עצוב. גדי מצא לו חברים חדשים, שיודעים לצייר, ויחד הם מכינים קישוט בציורים ובקריקטוּרות למסיבה הבאה. ובין כל הילדים החדשים, בבִניין הגדול הזה, במשך כל היום, שהוא כה גדוש ומלא – אינני מוצא שהות לדבר איתו. ואילו היה לי פנאי, והיינו מדברים – כלום היה מבין לי? שוב הביטוי הלא־הולם הזה, ‘מבין’. והכוונה ל’לא־מבין'.

כבר בערב הראשון, כשראני כותב שיר, לגלג עליי. נדמה לי, שמאותה סיבה נפסקה גם הידידות שלי עם רותי: החיים החדשים מושכים אותה, תמיד, כשאני מנסה לקשור שיחה איתה, אני חש, שבאתי שלא בְעִיתִי, שאני מפריע לה במשהו, כאילו בדיוק ברגע זה התכוננה ללכת לאן־שהוא, לחפש דבר מה, לעשות משהו, ואני מעכב בעדה. נפרדנו בתחילת הקיץ כידידים טובים, וכשנפגשנו שוב במוסד, היינו זרים. ולא יכולתי לדבר איתה על זה, על עצמנו, אם עדיין אנחנו חברים־ידידים, לא יכולתי, לא היה רגע, שהיינו לבד. אולי היא דאגה, שלא יהיה?

עצוב לי, עצוב לי – במסיבה רקדו כולם, רגע חשבתי להִצטרף ולרקוד, אבל הִרגשתי, שמה שאני באמת רוצה, זה ללכת בצד מישהו, מישהי, ולדבר. אני גלמוד. אולי עליי להיות כמו אורי –מעשי, ישר לעניין, בלי לבטים, בלי צחוק ובלי דיבורים יתירים, אורי. או – כמו גדי: מתלוצץ, יודע איך לדבר עם כל אחד, מצליח לצייר, מיטיב לשיר, שורק (הוא יודע לשרוק על כל האצבעות). בכל מקום מיד הוא מוצא ידידים. הוא יודע לתפוס את החיים, ודווקא את החיים האמיתיים. אפילו יוסי מוצא חן בעיניי בפשטות שלו הילדותית: הוא אוהב לשחק, וכשמשהו לא הולך לו – הוא מתיישב ויש לו דמעות בעיניים, העולם העליב אותו והוא נעלב, אבל אחרי רגע, הוא כבר הִספיק להִתפייס עם העולם, וכבר שכח את העלבון ואת הדמעות, ושוב הוא צוחק.

כולם יש משהו משלהם, לכל אחד שב’כולם' הזה יש משהו משֶלו. משהו מיוחד, טבעי־שלו, הולך בדרך שמסומנת לו על מַפה לא־נראית, שאולי סימן הוא לעצמו או שסימנה לו יד נעלמה, הולך בלא להרגיש במפה. ואני? לוּ יכולתי לרוץ לאן־שהוא, להקשיב לסיפורים, ואפילו, כמו יוסי, לבכות, כן, לבכות בלי להתבייש. לוּ היה לי חבר טוב, שאוכל לתת בו אמון גמור, שאדע: גם כי יקרה ויהי מה, גם כי אעשה את הַמֵביש במעשים, אוכל לבוא אליו ותמיד יקבלני. האם בכלל יש חבר כזה? אולי זה ניתן לאדם רק פעם, וזאת… אבל הריהי רחוקה… אוי, אימא, הרי גם את לא היית מבינה אותי. הרי בעצמי אינני מבין אותי ומוצא לכך רק מילים לא־הולמות כמו ‘לא מבין’.

ומה ביומנה של תלמה?

אתמול לחורשה הלכתי, על כל העצים דמעות כמים שפכתי. שאני יפה אמרו לי, כתבו לי. למה, למה. הלוואי שלא הייתי יפה והייתי יודעת, שלא ליופי שלי מתייחסים, רק אלי. ושהבחורים שמזמינים לרקוד או סתם עיניים תוקעים, לא תיכף כל מיני מחשבות חושבים. יעלה אמרה לי, הלוואי שהייתי כל כך תמירה כמוך והיו לי ריסים ארוכים כאלה. והבחור שלרקוד פולקה הזמין אותי, גם כן בנושא הזה התחיל. שהוא בדיוק מתאים העיר על השיער, על העיניים – שהן מהורהרות, ותיכף ידיים על המותניים שלי שׂם ובסיסובים מישש קצת, וחשבתי, אם סטירה לסטור לו ועליו שאלתי. מקבוצת חבצלת הוא, הקבוצה הבוגרת, ומישהי ששמעה שאת שמו הזכירו, אמרה, על תעמדי לידו בהפסקת חשמל.

גדי שוכב על צידו ופוקח מעט את עיניו. בחוץ העיר היום, למטה כבר מהדהדים צעדים. עוד מעט צריך יהיה לקום. גדי משמיע נהמה, מתהפך, מתכרבל בשמיכה, למצות את מלוא המֶתֶק של הרגעים האחרונים. ביומנו רשומות רק שורות מעטות, בכתב־יד מלוכסן ומרושל:

ועדת־חינוך של הקיבוץ אמנם נתנה לנו מחברות ויוסף סיפר שגם הוא, כשהיה בגילי…אבל אני כבר רואה, שלא ייצא מזה הרבה. לא תהיה לי סבלנות. לכתוב זה הולך לאט מדי. ובינתיים בורחות המחשבות ורצות קדימה. המוסד נהדר. אפשר לעשות כאן חיים. הרגל שלי מזופתת. שוב כואבת. צריך לצייר הרבה, ללמוד, ולדאוג, שגם בקבוצה העניינים יהיו על הגובה, ולא לשים לב. והרבה לצחוק. כי לצחוק זה דבר הכי טוב בעולם.

גדי מושך עוד את השמיכה מעל לראשו.

בחוץ נִשמעת תרועת החצוצרה.

 

הביקור הראשון אצל אבו־סלים    🔗

יום סתיו, קצת נוגה וקצת מפוכח, אחד מאותם ימים, שהשמש עדיין בהירה, אלא שרוח קרירה וערימות עננים מזכירות לך, שזה כבר סוף הקיץ. במִשעול שנִמשך בחורשה לאורך הוַאדי מטיילים ארבעה נערים. את הנחל הם חוצים על יד המפל, ועוברים לחלקת היער שעל המִדרון העולה לאבּוּ־שוּשא. פה, על גבול החורשה וחלקת־סלעים קֵרחת, מגובב גל האשפה של הקיבוץ, המִזבֶּלֶה, והם מבחינים שם בכמה דמויות שחורות רכונות.

“ערבושים מאבו־שושא, שבאו לחטט,” מסביר אורי.

“לא ברור מה אפשר למצוא כאן,” מעיר עוזי.

“אל תגיד. בשבילם כל חתיכת ברזל או פח יש לה ערך. ואתה חושב שלא זורקים לפעמים, בטעות, סכין או מזלג?”

לאחר עוד כמה צעדים, כשהם יוצאים מחסוּת העצים ונִגלים לעין, מִזדקפות הדמויות ונִמלטות אל הגדר.

“אלה בסך הכול ילדים,” אומר עוזי. שניים מהבורחים קטנים, רק השלישי בן גילם של הנערים.

“בטח, מה חשבתָ? הגדולים לא יעסקו בשטויות כאלה. אם לגנוב – אז משהו יותר רציני, חציר מהשדה, פרי מהמטע…”

“מה, הם גונבים?” שואל עוזי.

“למה לא?” מסביר גדי. “אין שום סיבה הגיונית שלא יגנבו. בכל עַם יש גנבים, אז למה שדווקא הערבים יהיו צדיקים? ואנחנו, כשיוצאים לטיול בקיץ, לא סוחבים פרי מכל מטע שמִזדמן?”

“אבל לא חציר מהשדה.”

“כי אנחנו לא חמורים, שנאכל חציר.”

“ואסור להם לחטט כאן במִזבלה?” חוקר עוזי. הוא עדיין טירון בהלכות חיי קיבוץ.

“בטח. בשביל מה, אתה חושב, הקימו פה גדר תיל? כעת הם באים לחטט באשפה, בלילה באים לסחוב ענפים ולכרות כמה עצים, ואם יהיו עוד פעם מאורעות, ינסו שוב לשרוף לך את החורשה, כמו בשלושים ושש.” – אורי מסביר זאת בזעף.

“אז טוב שגירשנו אותם.”

“חכם בלילה! אל תחשוב שהם נבהלו כל כך. תיכף אחרי שנסתלק הם יחזרו. יש להם בטח איזו פירצה בגדר.”

הם ניגשים לבחון את המצב מקרוב. גל האשפה עטור ברקנים יבשים. הרוח נושאת לקראתם ריח צחנה חריף, “ריח מִזבֶלֶה,” מפטיר אורי לעצמו. באמצע הגל מוטל שלד בקר, סביבו ערימות של קופסאות שימורים, קליפות תפוזים, ניירות שׂרוּפים למחצה, פחים, חוטי ברזל, עצים עקורים אחדים, ואפילו סיר־לילה חלוד.

“לוּ המִזבלה לא הייתה מסריחה כל כך, הייתי מצייר כאן את השלד עם הסיר־לילה,” מכריז גדי. “ואז כולם היו אומרים, שזה סִמלי, עם המון משמעות.”

הילדים הערבים נעלמו מאחורי שיח שיזף. שיח כזה, כזכור לטוב מהרבה טיולים, נִקרא ‘דוֹם’, פריו חמצמץ וקִמחי. שָם נִגלית בגדר פירצה רחבה, שניתַן לעבור בה בשפיפה. החוטים נֶחתכו ונכפפו לצדדים, שלא ייקָרעו הבגדים במעבר מהיר.

“תִראה איך סילקו את החוטים,” אומר אורי בהערכה. “ובכלל, העסק מוּסווה לא רע.”

“וגם השביל כָבוש. הולכים כאן הרבה.”

הם מתרחקים מן הגל ומתיישבים על מצע רך ודוקרני של מחטי האורן בשפת החורשה. גדי מסיר את תרמיל הצד שלו, מוציא מתוכו גיליון נייר מקופל, לוח עץ קטן, נעצים, בקבוק מים, צלוחית, מכחול, קופסת צבעים. עוזי מתבונן בו כמו בקוסם, שמוציא יונים מכובע. מאחר שאורי ורפי לא מופתעים, הוא שותק.

“אם לא איכפת לכם, אני מרביץ פה איזה רישום חטוף עם קצת צבע, השלד הקסים אותי. והסיר גם.”

הנערים עוקבים אחרי קווי השׂרטוט הראשונים ו’מגלגלים שיחה' כמו שאומרים, חושב רפי, ישבנו וגלגלנו שיחה, והיא, השיחה, התגלגלה לאט ובנחת. מדי פעם גדי מעיר משהו, מדי פעם הוא מוצץ את המכחול, לפני שהוא מחליף צבע.

“יש להם בסך הכול חיים די קשים, לילדים האלה,” אומר רפי. איש אינו חולק על כך. משׂתררת שתיקה.

פתאום מסתובב עוזי בתנופה רבה, כאילו נעקץ ע"י רמשׂ, תופס את אורי בידו וצועק: “חברֶה, בחיי, אני נשבע לכם, צץ לי רעיון!”

“שְ… שָה,” משתיקו גדי, “מאמינים לך, לא צריך להישבע, אין ספק, שיכולים לצוץ לך כל מיני דברים, בין היתר גם רעיון.”

“חברה, אנחנו יכולים בקלות לתפוס אחד.”

“אחד מה?”

“ערבוש אחד.”

“לתפוס ממש? איך?”

“תסתכלו מסביב,” מתלהב עוזי. “ברגע הראשון נדמה, שיכולים לרוץ מפה לכל צד, אבל בעצם אין לאן לברוח, חוץ מהפירצה ההיא בגדר. מספיק להתגנב מהצד, להגיע לפניו לשיח הדום ולחסום לו את דרך הבריחה שלו.”

“לא רע,” אומר אורי.

“ככה תפסתי פעם צרצר,” מתפאר עוזי. “גיליתי את החור שלו, ישבתי בשקט, חיכיתי עד שהוא יצא והתחיל לצרצר, ואז חסמתי לו את הדרך לחזור והוא התבלבל לגמרי.” הוא מצפה לחיוך- הסכמה.

“ונגיד שתפסתָ,” שואל רפי, “מה הלאה?”

“זה תלוי, מה רוצים לעשות בו.”

“בזה זה באמת תלוי. באיזה רצונות אתה מציע לנו להיתלות?”

“אפשר לתת לו מנה כזאת, שלא יבוא עוד פעם למזבלה.” עוזי חש עצמו לא בנוח.

“בעצם, למה באים רק הילדים הערבים לחטט במזבלה, ולא ילדים מהמוסד?” שואל רפי.

עוזי מביט בו בעיניים בוהות.

“מפני שילדי המוסד… שמע, מה אתה שואל שטויות? ברור, שילדי המוסד לא יבואו הנה לחטט בטינופת.”

“נו, והערבים?” לא מרפה רפי.

“אני יודע? בטח יש להם תענוג מזה.”

“בחוץ לארץ היהודים עסקו הרבה במסחר, וכמעט לא היו איכרים או פועלי מתכת יהודים. אז גם כן שאלו תמיד, למה זה ככה. ואתה יודע מה אמרו?”

“נו?”

“שהם יהודים, אז הם כאלה. כי זה האופי שלהם.”

“מה אתה רוצה ממני?” מתכעס עוזי. “אתה חושב, שיש לי תענוג מזה, שמרביצים לילד ערבי? אני חדש כאן, לא הייתי קודם בקיבוץ, אז רציתי להציע לכם רעיון, איך לשמור על המזבלה שלכם. זה הכול. ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אז תַרצה להם הרצאה על אחוות עמים.”

“את זה באמת צריך לעשות,” אומר רפי בכובד ראש. “אלא מה, אי אפשר לדבר איתם. תמיד כשמתקרבים, הם בורחים.”

“נו, אז נתפוס אחד לפי התוכנית שלי, אז תוכל להרצות לו לפי התוכנית שלך.”

הוא מתכוון כמובן ללגלג, אבל מבחין בעיניים של אורי ושל גדי בניצוץ היסוס קל – אולי שביב של יֵצר־משחק שמצא עילה של כוונה טובה בשביל להתלקח, הוא חש שסיכוי תוכניתו שוב בעלייה.

“יאללה, מנסים! אחרי כן כבר נראה, מה נעשה. אני מתגנב לשיחים שם, על יד הדום ומסתתר. ואתם תצעקו לי, אם רואים אותי. אחרי זה תסתלקו באופן הפגנתי בדרך, ותתגנבו חזרה בחורשה, מאחורי הקוצים. אחרי שהם ייכנסו ויתחילו שוב לחטט תופיעו ותרוצו אליהם, ואז אצא ואחסום את הפירצה.”

“אני אתן לכם המון סיוע מוסרי, אבל אין לי חשק לרוץ,” מודיע גדי. “אז אם אתם חושבים להיבהל פתאום ולברוח, נא להזהיר אותי רבע שעה קודם, שאספיק לצלוע בשקט לחוף מבטחים.”

עוזי כבר רץ ונשכב מאחורי שיח אֵלה.

“לא הספקתי לפתות אותו, שיזחל לתוך ה’דום',” מצטער גדי. “זה היה יוצא יותר דְרָמטי ודוקר.”

“בחור עם מרץ,” משבח אורי.

“בחור טוב,” מסכים גדי, “שלא אוכל מסמרים ולא שותה נפט, רק קצת חמום ומחוספס, מאלה הביצועיסטים, שהאפשרות לבצע משהו היא בשבילם תמיד נימוק מספיק לביצוע. נימוקים נוספים ממציאים אחרי זה. אבל זה יותר טוב מיַשְנן מנומנם. במשך הזמן עוד נצנן ונלטש אותו.”

הם רומזים לו בתנועות יד, שלגמרי ובהחלט, כלומר, שהוא מוסווה היטב, ומתרחקים קוממיות בדרך העפר הגלויה, וחוזרים שפופים בעיקוף, בהסתר חומת ברקנים, שוכבים מאחורי עצים על מצע המחטים, מְפַנים קצת קוצים ועלים לפני הראש, שתהיה תצפית. גדי נשאר במרחק־מה בחורשה, מאחורי מדרגת סלע. אבל אחרי כמה רגעים הוא יוצא משם ובא בהליכה שפופה אל רפי ואורי.

“משעמם לי לבד,” הוא מסביר, “וגם נעשה יותר רושם, אם נצוץ פתאום שלושתנו יחד.” אבל אחרי רגע הוא חוזר שפוף ונעלם בסבך.

“שמע, עוזא,” אומר רפי לגדי, “אני עוד לא לגמרי בטוח, אם זה ייגמר בסדר, מה שאנחנו עושים עכשיו.”

גדי מחייך. רפי פונה אליו כך רק לעיתים רחוקות, לרוב, כשהוא אומר משהו, שנוגע לו במיוחד, והרי ‘אני עוד לא בטוח אם…’ פירושו, ‘אני בטוח שלא…’.

“זה יהיה בסדר גמור, ילד,” הוא מרגיע. “ומה כבר יכול להיות לא בסדר? שיברחו? שיבכו? או ש… מה?”

רפי רוצה להשיב בלחש, אך חש דחיפה בידו. אורי רומז בניע־ראש אל הגל. הבורחים שבו, נעלמו רגע מאחורי השידף וכבר ניגלים מעברו השני, בתוך המזבלה. שתי ילדות קטנות ונער.

“שרק יהיה השֵׂכל לתת לשתי הקטנות לברוח ולתפוס רק את הגדול,” לוחש גדי בתנועת ראש לעבר עוזי. “טוב שמצאתי קודם חתיכת חֶבל.”

הם עוקבים אחרי המתקרבים, ליבותיהם דופקים בחוזקה. כך רפי חושב, שפעם יכתוב על זה: הלבבות שלהם… או הלבבות שלנו? עיניהם מצטמצמות, שריריהם נדרכים. הנער שחרחר ולבוש… מה נגיד, שהוא לבוש בלואים? לבוש רגיל? לבוש… ונמנה איזה מכנסיים ואיזו חולצה? הוא בא אל הגל דווקא מן הצד שלהם… שלנו… עוד רגע יגלה אותנו. שעוזי ייצא כבר סופסוף מן הסבך שלו!

הנער הערבי נעצר פתאום, כי גילה את גדי. גדי קם, תוחב אצבעותיו אל פיו ושורק. הילדים הערבים קופאים לרגע ונמלטים אל הגדר. כאן קופץ לקראתם עוזי ורץ אל הנער. זה פונה לאחוריו, חזרה אל הגל, מדלג על ערימות, על פחיות, אבל בסוף יצטרך לעקוף – לנסות לעקוף – את עוזי ולהגיע לפירצה, היא הסיכוי היחיד שלו, הילדות הגיעו בינתיים לשיזף, עברו בפירצה ורצות בשביל העולה לכפר. לפחות היו צריכות לעצור לראות מה קורה לאח או לחבר שלהן! האח־החבר סוקר לרגע את סיכוייו. גדי הולך בינתיים לצד האחר של הגל ושוב שורק משם. ואז בוחר הנער בצד בפנוי לכאורה, שבו עמד גדי קודם, רץ לשם כדי לצאת מן הגל, לחזור משם לשיזף. אבל זה הצד שבו שוכבים אורי ורפי, שמניחים לנער להתקרב עוד רגע ואז קמים ועומדים במקומם. הנער נעצר, פונה לרוץ אל החורשה, זה היה מרחיק אותו מן הגדר. מתחוור לו, שהוא במרכז משולש, סוגרים עליו משלושה צדדים. הוא אחד מול ארבעה. אין לו סיכוי. אז הוא עומד במקומו, מביט בהם. הם קרֵבים אליו בהליכה. לאט, שיהיה פנאי לחשוב, מה לעשות. וכבר הִגיעו למרחק צעדים מעטים. ועוצרים. כל אחד מחכה.

“אני מציע שבכלל נעזוב אותו,” אומר אורי לפתע. “סתם נסתובב ונלך.”

“עכשיו זה יקלקל הכול,” אומר גדי. “תיכף תראו, איך שאסתדר איתו.” והוא פונה אל הנער ומצביע על עצמו: “גדי.” ורומז אליו: “אחמד? מוחמד? איברהים? עבדאללה?”

השלושה צוחקים. גם הנער חושף טור שיניים לבנות: “סוהיל.”

“אינתה סוהיל?” שואל גדי, לסלק כל ספק.

הנער השחרחר מהנהן בראשו.

“יא סוהיל, יא חביבי, אתה הולך איתנו,” גדי רומז בראשו ונוגע בידו של הנער. הלה אינו זז ממקומו.

“אתה מפחד?” – גדי רועד. על כך לא ניתנת תשובה. “נו, תהיה גיבור.” גדי מבליט את החזה ותומך ידיו במותניים. “לא כך,” שוב הוא רועד, ברכיו מרטטות, שיניו נוקשות, “האדא מוּש קווֹיֶיס, ככה, הֵיכּ לאזים, אִנְתה ואֶחְנא…” גדי מדגים הליכה זקופה, בחזה מובלט ובראש מורם.

כולם צוחקים והנער מחייך.

“יאללה. אִנְתַה כַסְלאן!” ומתרגם: “אמרתי לו, שהוא עצלן.”

“למה עצלן?” תוהה אורי.

“למה שזה מה שאני יודע להגיד.”

והוא מסביר לנער, שאנחנו לא נשחט אותך (הדגמה) ולא נירֶה בך פאף־פאף (הדגמה), לא נתלה על עץ גבוה, ולא נרביץ בשיניים או בתוסיק (הדגמות), אלא ניתֵן לך לאכול (הדגמות של קילוף תפוז,ומריחת לחם ולעיסה). כולם צוחקים. אז מתחיל הנער לאיטו ללכת איתם. שניים לשמאלו ושניים לימינו הם צועדים אל חצר המוסד.

“תארו לכם, שהיינו יודעים טוב ערבית,” אומר רפי, “יכולנו להסביר לו המון על החיים שלנו.”

“רעיון טוב,” תומך גדי, “אז תשתדל בנידון לפעם הבאה. ובינתיים, לפעם הזאת, כשנגיע, קודם נושיב אותו באיזו פינה, וניתן לו לאכול. זאת שׂפה בינלאומית ובייחוד אצלם זה מִנהג: כשאוכלים יחד, נעשים חברים. וכדאי, שלא יראו אותנו, אחרת תיכף יהיה פה בַלַגָן אחוות־עמים.”

“ומה תיתן לו לאכול? סְטֵיק? המִסעדה שלכם הרי נפתחת רק בעוד שעתיים,” אומר עוזי.

“יש לי תפוח זהב בחדר,” מציע אורי.

“אח, זה טוב, ראשית, כי אני יודע בערך, איך אומרים את זה בערבית, בּוּרְדֶקאל או בּוּרדקאן, ומשהו אחר ממילא הוא לא יאכל, כי אין לך, ואילו היה, בטח היה חושד שמרעילים אותו. ואחרי ארוחת־התפוז ניקח אותו לסיבוב בחצר ונַראה לו את המשק ואת מִגרש הספורט ונשַלח אותו לדרכו, כמו שאומרים.”

“בלי להסביר לו כלום מעקרונות הציונות הסוציאליסטית וההִתיישבות השיתופית, אז מה הועילו חכמים בתקנתם, כמו שאומרים?”

“עוזי, אתה מִשתפר קצת בסִגנון, וברגע, שתגיד לי, איך אומרים ‘ציונות סוציאליסטית’ בערבית, נקבל את עצתך. בינתיים תחשוב, שאולי סתם רכשנו לנו ידיד.”

“שיטה מקורית לרכוש ידידים,” אומר עוזי.

במשך מחצית השעה הם מוליכים את סוהיל בחצר ובמשק, ומסבירים לו בשפת ידיים, שֶפֹה חדר־האוכל, שָם המִגרש, שבו מתעמלים, ושם החדרים, שבהם ישֵנים, והכיתות, שבהם מביטים בספרים, ולמטה המשק, ששם עובדים, בטוריה, ככה, ויש עיזים שעושות מֶה־מֶה וחולבים אותן… וכששוב מגיעים אל חדר־האוכל, רואים את ישראל מדבר עם ערבים אחדים לפני צריף המזכירות. כשמבחין אחד מהם בסוהיל ובמלוויו, מתחיל דין ודברים נרגש של קריאות ביניהם ובין הנער. בינתיים ניגש ישראל אל הנערים. מִשקפיו מבריקים בשמש ולקולו נעימת תמיהה ורוגז.

“מה כל העניין הזה, בחורים?” הוא אומר, בלי להוציא את הסיגריה מזווית פיו. “הביטו וראו מה שנעשה שם,” והוא מצביע אל מדרון הגיא שממול.

על יד האלון הקדוש שאצל בית הקברות המוסלמי נקהל המון גדול, קצתם של הגברים נושאים אלות. מרחוק נִשמע שאון קולותיהם כזמזום כוורת שהחרידוה.

“הם טוענים שחטפתם והִכּיתם את הנער, ומיד נזעק כל הכפר.”

הנערים שותקים במבוכה. “הִכינו?” שואל גדי. “יא סוהיל, אנחנו – אותך – הִכּינו?” (הדגמה). הנער צוחק ומניד את ראשו, לא.

“אנחנו – לך – נָתַנּו – בורדקאל? – אתה – אכלתָ – בורדקאל?”

הנער מחייך ושוב מניד ראשו, כן. אחד הערבים מדבר אנגלית עם ישראל, ולבסוף חוזרת המִשלחת ולוקחת את הנער איתה.

באחריתו של דבר, כצפוי מראש, מקבלים גיבורינו נזיפה חמורה.

2    🔗

כעבור שבועות אחדים, באחת השבתות, הם מחליטים לטייל לאבו־שושא, לבקר את ידידם החדש. לפני ימים מעטים ירדו גשמים, ועדיין השמיים מעוננים ובחוץ קריר.

“אני לוקח את מחברת הערבית שלי,” מודיע עוזי ותוחב אותה מתחת לסְווֶדֶר.

“זאת תהיה שיחה מעניינת,” אומר גדי. “ברגע שישאל אותך: ‘כִּיף חַאלַכּ?’ תגיד לו: ‘סְתַנַא שְווֹיֶה’, תוציא את המחברת ותחפש את התשובה. זה יעשה רושם אינטליגנטי.”

“ראשית, כבר אמרו חז”לינו, אין הביישן למֵד. שנית, זאת תהיה חזרה מצוינת על השיעורים לערבית, ויש הרי בעשרת הדיברות של התנועה שלכם, שהשומר כל הזמן לומד, לא?"

“מִשתלם השתלמות גופנית ורוחנית,” מצטט רפי.

“חזרה באמת דרושה לך, לפי הפתגם שלמדנו בשיעור האחרון: ‘אִלְמוּראגַ’עַה בִּיעַלֶּם לִחְמַאר’, החזרה מלמדת את החמור. אתה רואה כמה חשוב לך לחזור?”

בסוף לוקחים גם השאר את מחברותיהם מתחת לַסְווֶדְרים.

את הגדר הם עוברים ליד שיח השיזף, בפירצה, שעוד הוגדלה קצת מאז, ועולים במִשעול אל הכפר. תחילה מגיעים אל בית הקברות שאצל האלון הקדוש, שמימין לדרך, אחר כך – אל הקימרונים ההרוסים למחצה של מה שנִקרא בפי כול ‘ח’ירְבֶּת אבּוּ־שוּשא’.

“שימעו, חברֶה,” אומר אורי, “תדעו, שהערבים רגישים נורא למִנהגים ונימוסים. אז אני מציע שנתנהג שם כמו בני אדם.”

“אתה מומחה למִנהגי ערבים?” מקנטר עוזי.

“כשאבא היה רכז הפלחה שלנו, ביקרנו לפעמים בכפר אִיכְּסאל, בעִסקי קרקעות,” מסביר אורי. “אז קצת ראיתי.”

“ואיך אנחנו צריכים להִתנהג, למשל?”

“לשבת רק ברגליים משולבות, שלא יראו את סוליית הנעל. כשאתה מראה למישהו את הסוליה, אתה כאילו בועט ומגרש אותו.”

“ואם יגיד לי משהו, שאני לא מבין?”

אבל אורי לא מתבלבל: “אז אתה חוזר על המילה האחרונה. נגיד, שהוא אומר לך: ‘אַלְלה יוּבּיסְטַכּ’, אז אפילו אם לא הבנת, אתה עונה: ‘וַיוּבּיסְטַכּ’, כלומר – וגם לך נחת־רוח. זה תמיד עובד.”

“ואם בכלל הוא קילל אותך?”

“גם אז זה יוצא טוב. נגיד, שמישהו אמר לך, ‘יֶחְרַבּ בֵּיתַכּ’ אתה עונה: ‘וּבֵּיתַכּ’.”

“נו, עוזי, אתה נכנע?” שואל גדי. “בכלל לא. כשנגיע לכפר, נִראה, איך יסתדר שר הטקסים שלנו.”

בדרך פזורים גללי חמורים. נשים עומסות כדים על ראשיהן עוברות על פניהם, זקופות, בדרכן אל המעיין. שני צעירים, מְחַמרים חמוריהם, עולים במִשעול, משׂיגים את הנערים ונותנים בהם מבט מלוכסן קצר. מעֵבר לח’ירבה נִשמע רינוּן צרוד של חליל רועים, את המחלל עצמו אין רואים. רפי רושם הכול בזיכרונו, מין קטלוג, שהכותרת שלו, ככה זה היה, הדרך, החמורים, הנשים, הכדים, החליל. וככה זה היה צריך להיות, היה מוכרח להיות, למרות שזה לא הגיוני, ואפילו לא צודק: מה פתאום ‘מוכרח’?

מאחוריהם מתלקטת חבורת ילדים הולכת וגדֵלה, ככל שהם קרֵבים לכפר. בשתיקה מהלכים הקטנים ומִסתכלים בזרים בעיניים גדולות. ורק יחפן אחד פעוט, קְרוע בגדים, תולה ברפי עיניים שחורות יפות וממלמל: “יא חוואג’ה, יא חוואג’ה, אַעֲטיני בקשיש.” הילדים מביטים בו בקנאה וממתינים לראות, איך ייפול דבר. רפי, נבוך, תוחב ידו לכיסו והופכו, להראות, שאין בו כלום. אך הפעוֹט אינו מרפה: “אעטיני סיגארה, יא חוואג’ה.” רפי הופך גם את כיסו השני. אז חוזר הזאטוט אל קהל הילדים, ושוב פוסעת הלהקה בשתיקה.

כשהם מגיעים לבתים הראשונים בכפר נושרות טיפות. זאטוטי הכפר נפוצים. על הדרך, בסמוך לַבתים, עומדים חמורים קשורים אל יתדות ומשרבבים את ראשם מפני הגשם. והכול נרשם: הזאטוטים, אעטיני בקשיש, הגשם. וככה זה מוכרח כנִראה להיות.

המטר גובר ודרך העפר העוברת בכפר שוממת.

“אני מרגיש קצת כמו חמור,” מכריז גדי. “למה לא הבאתם מִטריות?”

אורי ורפי מתחייכים, את החלוצים הטירונים היו מותחים ושולחים בגשם להביא מִטריות, ורק עוזי, שעדיין אין לו חוש לקיבוציוּת, לא מבין את האבסורד, גם כשמסבירים לו: “באמת, למה אין אצלכם מִטריות?”

זקן כחוש וכפוף ניגש ומדבר אליהם.

“וֵין סאכּין סוהֵיל?” שואל אורי. “סוהיל אִילי כּאן בִלְכּוּבּאניה?”

“מה זה ‘בלְכּוּבאניה’?” חוקר עוזי בקנאה.

“שאלתי איפה גר סוהיל. ואמרתי, ‘זה, שהיה בקיבוץ’. זה בא אצלם מ’קוֹמְפֶּני'.”

ושוב הזקן מדבר.

“הוא מזמין אותנו,” אומר אורי.

“איך אתה יודע? הבנת משהו?”

“מלה אחת: ‘תְפַדַלוּ’. ככה מזמינים.”

הזקן מוליך אותם במורד דרך צדדית, שמשּׂוּכּוֹת צבר משני צידֶיה, אל בוסתן ובו בית. מאחורי עץ גדול רואים את המִדרון שמעֵבר לוואדי ואת בניין המוסד. משונה לראות אותו פתאום מצד זה.

“תִראו איך הם סדרו כאן השקאה,” אומר אורי ורומז אל תעלת־מים, שחוצה את הבוסתן בחלקו העליון, וממנה מִסתעפים פלגי־תלמים לכל עץ.

“כנִראה הם לוקחים את המים איפה שהוא למעלה בוַאדי, ומוליכים אותם לאורך המִדרון, פחות או יותר בקו גובה.”

“לא רע, בכלל לא רע,” אומר גדי. “יש להם כאן מכל טוּב: תאנים, שסק, מִשמיש, רימונים, תות. שמע, ילד, הידידות היהודית־ערבית מתחילה לקבל צביון סימפאטי.”

הזקן מביט בהם בתשומת לב, ותוך כדי הליכה הוא צועק: “יא־א-א־אבּוּ סלים!”

אז נִגלה בפתח הבית גבר, זקן־לא־זקן, פניו שזופות־כהות, והקמטים הרבים שבהם כהים יותר ועמוקים. עימו יוצא לקראתם כלב צהבהב ופותח בנביחה צרודה.

הזקן מדבר אל בעל הבית וזה פונה אל הנערים ב“אהלן וסהלן! תְפַדַלוּ!”

ומוסיף בעברית: “אתם הייתם מחפשים את סוהיל, שהיה אצלכם בקיבוץ?” היגויו צלול, ואפילו את הצ“די שב”קיבוץ" הוא מבטא כהלכה. “סוהיל הוא בן־אחי שהיה מת לפני שנתיים, אללה יִרְחַמוּ. והוא היה גר אצלי. אבל לפני שבועיים הוא היה נוסע ליאפא בשביל שיהיה לומד שם אצל דודו.” וכשהוא רואה, שהם מהססים, הוא חוזר ומפציר: “בבקשה תיכנסו. תשבו.”

הבית מטויח ומסויד בצבע כחול, אבל ניכר, שהוא בנוי בעירוב לִבני־חומר ואבנים. על האדמה פרושה מחצלת. החדר אפלולי, ללא חלונות, מואר בַפתח בלבד.

אבו־סלים מביא כרים, מגישם לנערים ורומז להם לשבת. שתי תרנגולות, שישבו בפינת החדר, מתבהלות וממהרות החוצה בקרקור רם. ילדה נראית בפתח, נושאת תינוק, תומכת אותו במותניה, לבושה מִכנסיים רחבים, מהודקים לקרסוליים, בקבקבי עץ, מציצה באורחים ונעלמת. גם זה נרשם: כְחול הקירות, התרנגולות, הנערה והתינוק שעל מותניה. לחש הגשם מבחוץ. גם זה, כל זה כנִראה מוכרח להיות.

אבו־סלים מעמיד על המחצלת, באמצע החדר, סיר־גחלים ושוב יוצא אל החצר. הזקן יושב מול הנערים ומצטחק. עוברות דקות בדומיה. עד שגדי דוחף במרפק את שכנו:

“איך קוראים לסיר גחלים כזה, רפיק, אתה בטח יודע מהסִפרות?”

“כָּנוּן.”

“פְּסְסְס! ואיך למִכנסיים שלבשה הילדה עם התינוק? סַרבָּל?”

“לא, סרבל זה אוֹבֶרוֹל, אלה אַבְרָקִים.”

“למה?”

“אני לא אשם.”

ושוב שתיקה.

גדי דוחף את שכנו במרפק:

“רפי, ילד, בחייך, פתח פיך, ותגיד לפחות פעם בחייך משהו בזמן הנכון מהיוזמה שלך.”

אבל באותו רגע גם הוא עצמו חש דחיפת מרפק מצידו האחר:

“שמע, עוזא, תציל את המצב ותגיד דבר מה,” לוחש לו אורי.

“מה יש, אורי?” שואל עוזי בשמחת נקם, “תנהג פשוט לפי המִנהגים ואין בעיות.”

הזקן מביט בהם, כאילו הוא עוקב אחרי דִבריהם, ומחייך. ניכר, שיש לו זמן וסבלנות לחייך – בלא הגבלה. גדי שולף מחיק חולצתו מחברת, מעיין בה ושואל:

“בִּידַכּ תיסְמַע ח’וּזֵירַה? – שוּ הַאדַה: אִיסְמוּ עַלַא גִ’יסְמוּ?”

“מה איתך, עוזא,” מתפרץ אורי. “מה אתה שואל אותו חידות?”

“זה מה שלמדנו בשיעור האחרון.”

“אולי צריך להגיד משהו על צורת החיים שלנו ושלו,” אומר רפי.

“אבל בבקשה, ילד. אתה בהחלט צודק. תגיד לי רק איך אומרים ‘צורת חיים’, ותיכף אני מתחיל.”

“תִשאל אותו, אם יש לו אדמה, מה המקצוע שלו, ואם יש כאן אפנדי שמנצל את הפלחים.”

“בסדר. אני מסכים לשאול הכול. תגידו לי רק איך.”

“אפשר להגיד ‘עבודה’ במקום ‘מקצוע’ ו’לוקח' במקום ‘מנצל’.”

וגדי אכן שואל – מניף את ידיו, להדגים עבודה, תופס דבר־מה באוויר ותוחבו לכיסו. הזקן עונה, שיניו מבריקות, והקמטים שעל פניו נעים.

“הוא המוּאַזִין,” אומר אורי. וכשהוא רואה את פניו התמיהות של עוזי, הוא מסביר: זה ששר בלילה וקורא לתפילה."

“נכון, נכון,” נִזכר רפי. “פעם לפנות בוקר הִתעוררתי ושמעתי. יש לו קול נהדר.”

אבו־סלים חוזר, יושב שפוף לידם ומעמיד פינג’אן על הכנון.

“מה שלומכם?” הוא שואל את הנערים בחיוך.

“אלחמדו־לאללה,” מקדים עוזי את אורי.

“איך הבריאות?”

“תודה לאל.”

עוזי וגדי מחייכים. אורי רוצה להסביר, שזה חוק הנימוס, כך צריך לשאול, אלא שאבו־סלים מבין עברית.

“שמע, אבו־סלים,” מֵעֵז גדי. “מאין אתה יודע עברית?”

אורי מזעים גבותיו. ראשית, צריך היה לומר “יא אבו־סלים”, שנית, ספק אם מותר לאורח לשאול שאלות.

“לפני הרבה שנים הייתי עובד בזַמַרִין, זה זִכרון־יעקוב.”

“ושם למדת?”

“וגם אחר כך הייתי קורא בספרים.”

“אתה למדת בבית ספר?” מִצטרף רפי.

“הייתי לומד בכוּתַאבּ.”

“לומדים שם קוראן, זה כמו ‘חדר’ אצלנו בגולה” מסביר אורי.

ושוב שתיקה, עד ששואל המארח: “אז מה שלומכם?”

עוזי וגדי מחייכים שוב, ואורי נותן בהם מבט נרגז.

"יש לך ילדים, “יא אבו־סלים?”

“יש, תודה לאל, שלושה בנים, אללה יאריך את חייהם. הם עובדים בחיפה, ברֶפַיינֶרי.”

“כנִראה שהרבה מהכפר עובדים בבתי הזיקוק,” מסביר אורי.

“אנחנו יודעים,” אומר עוזי, נרגז.

“הם באים הביתה כל יום?”

“אחד בא תמיד. שניים היו מתחתנים וגרים בעיר.”

“הם מביאים עיתונים?” שואל רפי.

“בטח. אני קורא עיתון כל שבוע.”

“מה אתה אומר למצב בעולם, יא אבו־סלים?”

“מה אני אומר? יש כאב ראש מן העיתונים.”

“בעד מי הערבים?” שואל עוזי. “בעד הגרמנים או בעד האנגלים?”

אורי שוב תולה בו מבט כועס. עוזי מושך בכתפיו: “מה יש, רק לך מותר לשאול?”

“על זה אומרים אצלנו,” משיב האיכר בחיוך, “חמור אחד היה הולך עם האדון שלו על הגב. בא איש אחד והיה הורג את זה שעל החמור, והיה עכשיו רוכב הוא עליו. והיה בא חמור שני והיה שואל את החמור הראשון: מי יותר טוב, האדון הישן שלך או האדון החדש? היה החמור הראשון עונה: זה לוחץ אותי וזה לוחץ אותי.”

“שמעת על רוסיה?” ממשיך עוזי לחקור.

“רוסיה?”

“כן, רוסיה. שם הכול ביחד, של הפועלים. לא שמעתָ?”

“לא שמעתי.”

“מוֹסְקוֹבּ,” אומר אורי באי רצון. עוזי מדבר תמיד שלא לצורך!

“במוסוקוב כל האדמה של האיכרים. אין אדמה בשביל האפנדי. במוסקוב הממשלה נותנת טרקטור לכל כפר. שם טוב מאוד.”

“שמעתי,” אומר אבו־סלים.

כעת מתערב בשיחה הזקן ופונה אל אבו־סלים.

“הוא שואל,” מתרגם הלה. “אם יש אצלכם בקיבוץ לכל אחד בחורה שלו, או כל הבחורות ביחד?”

הנערים צוחקים. “אני רואה שהוא רוצה לבוא לקיבוץ,” אומר גדי.

“ואם בא ערבי ורוצה להיות בקיבוץ – אתם מקבלים אותו?”

“בוודאי,” אומר רפי. “אם ילְמד עברית ויעבוד כמו כולם.”

אבל אבו־סלים מניד ראשו: “לא, אתם לא מקבלים. אני יודע.”

הם יושבים עוד כחצי שעה ומשוחחים. הקפה בפינג’אן רותח, אבו־סלים נושף בו ומוזג להם בספלונים קטנים.

“תמיד. בשמחת ילדיך,” אומר אורי ערבית, גאה על בקיאותו במִנהג, ואבו־סלים עונה לו “סַחְתֵין” ומשבחו על ידיעותיו.מדוּבר על הנשים והנישואין בקיבוץ, מדוע הולכות הבנות במִכנסיים קצרים, מדוע לא מקבלים כסף, מה יכולים הערבים ללמוד מן היהודים, כמה אדמה יש לכל איכר בכפר, אם לא היה מוטב למכור חלק ממנה ולקנות טרקטור וצינורות מים, ולמה אין בית ספר.

לבסוף, כאשר הם רוצים לקום, נבהל אבו־סלים.

“אתם תישארו לאכול,” הוא אומר. “אני הולך לשחוט כבשה.”

“באמת?” מתעורר עוזי. “אם ככה אנחנו…” – אך מִשתתק, כי נדחף דחיפה נִמרצת בצידו.

“אנחנו מאוד מִצטערים,” אומר אורי בטון שאין לערער עליו. “אנחנו מוכרחים לחזור לקיבוץ. יש לנו עבודה חשובה, וידאגו לנו.”

האיכר חוזר ומפציר בהם שיישארו, אבל אורי קם, ותולה מבט כה נזעם בשאר, שהם עושים כמעשהו.

“תבואו בקיץ,” אומר אבו־סלים. “אז יש לי בבוסתן תות ומִשמיש ותאנים ותפוחים ורימונים. ובקיץ גם סוהיל יבוא מיאפא.”

“טוב, בוודאי נבוא,” מבטיח אורי.

“אהלן וסהלן.”

“בְחַ’אתְראכּ.”

“מַעַסַלאמֶה.”

שוב הם עוברים בבוסתן ועולים במעלה הדרך, בין משׂוּכּות הצַבר, כשהכלב הצהבהב מלווה אותם בנביחה.

“חמור,” אומר עוזי. “מה איכפת לך שנאכל בשר כבש?”

“טיפש,” משיב אורי בכעס. “הוא מוכרח להזמין אותנו, לפי המִנהג. ואפילו כמה פעמים, ואנחנו מוכרחים לסרב.”

“אבל למה?”

“בכלל אין לו שום כִבשה, בנתָ?”

“איזה מִנהגים טיפשיים,” רוטן עוזי.

“הלוואי שלנו היו מִנהגים כאלה,” אומר רפי. “אתה יודע, אורי, אני חושב, שאילו בכל זאת היינו נשארים, היה רץ ומשיג כבש אצל אחד השכנים, או שלפחות היה שוחט תרנגולת. למרות שאנחנו זרים לו לגמרי, נכון?”

“מוטב שסק אחד על העץ, מֵעֶשֶר כבשים במִנהג,” אומר גדי, “ובייחוד אם מדובר לא בעץ אחד, אלא בבוסתן שלם. תשמעו, חברֶה, היום אומנם עוד מטפטף די חזק, אבל כשאני חושב על הקיץ, אני נעשה אופטימי. ממחר אני מתחיל במרץ ללמוד ערבית.”

רפי מִסתכל בידידו מן הצד. דבריו אינם מוצאים חן בעיניו. אבל כזה הוא גדי: לפעמים הוא מוכן לבנות נאום שלם כדי להשמיע בסופו הלצה או הִתחכּמוּת.

כולם צוחקים. רפי נשאר מהורהר.

ארבעתם יורדים במורד הדרך מן הכפר וקהל גדול של זאטוטים יחפים מלווה אותם בשתיקה.

 

המדריך    🔗

באותו ערב מאשרת הנהגת־הקן את מינויו של ציקי מקבוצת ‘שלהבת’ למדריך בקבוצת ‘סלע’ ומקבלת בקווים כלליים את תוכניתו החינוכית, שאותה הִסביר בהִתלהבות: תוך התאמה לגילם של החניכים, גיל החובב הרפתקאות ומעשי גבורה דמיוניים, מציע ציקי לעבוד ב’שיטת המחתרת'.

“תיזהר, ציקי,” אומרת רחל, אף היא נציגת ‘שלהבת’, הקבוצה השלישית־בוגרת שנִכנסת השנה להדרכה. “הם כבר לא כל כך קטנים. ‘מחתרת’ תצליח רק אם תלהיב אותם, עד שיעריצו אותך וירוצו אחריך בעיניים עצומות. מספיק שאחד יתחיל ללגלג, והכול אבוד.”

“אל תדאגי. הם יעריצו אותי.”

“נו, טוב. נִראה אותך.” רחל צוחקת. הצחוק שלה רך והולם את לחייה העגולות ואת צמותיה החומות, שאחת מהן נחה תדיר על כתפה, או משתרבבת לפנים, על החזה.

ישראל, שהשנה יושב־ראש הנהגת־הקן מטעם חֶבר־המורים, מעיר, כשהסיגריה בזווית פיו: “מסוכן מאוד לבנות את הכול על אוטוריטה.”

ירוחם, נער שחום וצנום, אומר: “וצריך לדעת מתי להפסיק. אבל אולי זוהי שיטה טובה בשביל ההתחלה.”

ציקי מקשיב לדברי הביקורת בחיוך ובפיזור נפש. בעיניו הכחולות מנצנץ לגלוג צונן. הוא מעביר פעם ופעמיים את ידו בתלתליו ומתפרץ: “יהיה בסדר! תסמכו עליי שיהיה בסדר. אתם רק תשמרו את הכול בסוד. אסור שבמוסד ייווָדע משהו. לחניכים גם אסור לדעת, שאתם יודעים. את כל היֶתֶר תשאירו לי.”

2    🔗

ערב, שלכאורה יהיה ככל הערבים: בחוץ מחשיך מעט־מעט, אחרוני השחקנים עוזבים את מִגרש הספורט. בחדרים דלוקים האורות. מִפֹּה ומשם נִשמעים צרצור מנדולינה ונעימת חלילית, על הדשא שלפני חדר הקריאה שוכבת חבורה מפטפטת.

רובם של חברי ‘סלע’ יושבים באחד החדרים על המיטות שהוצאו מתחת למדפים ובוחנים זה את זה בהיסטוריה יוונית, כדי להִתכונן לשאלון של מחר. רק רמי עומד ליד החלון ומִסתכל בשמי הערב.

“זהו!” מריע גדי. “שלוש אפס לטובתנו! שמע, ילד, אנחנו מסדרים אותם כמו כלום!”

רפי נִדבק בהִתלהבותו: “תורי?”

“מה פתאום?” קופץ גדי. “עכשיו אני שואל את עופרה. חכי, נִמצא לך שאלה ממולחת. תאריכים אתם ממילא לא יודעים, אז נרחם עליכם. ובכן. אה, כן, יש לי: מניעי המלחמה הפֶלופונֶסית, אבל הגורמים האמיתיים ולא האמתלות, הא?” ולרפי הוא לוחש: “ברוך רק היום אמר לי. בצֶ’ריקובֶר זה לא מפורט, אף פעם לא ימצאו. תִראה. נו, עופרה?”

“בטח משהו עם ניגודים מִסחריים,” מפקפקת עופרה.

“אַת מבלבלת עם המלחמות הפרסיות!” צועק יוסי. “שוב נפסיד נקודה בגללך!”

“נכון, חכה רגע… המלחמה הפלופונסית. באמת היו שם ניגודים. אז אולי לאומיים, אני חושבת, כי האתונאים… הם פגעו בברית הפלופונסוס, לא?”

“ארבע אפס,” חוגג גדי. “תרשום, יוסי! דווקא מעמדיים ולא לאומיים! הִתחרבנתם! דווקא מעמדיים! ראשית כול, תמיד ובכל מקום יש ניגודים מעמדיים, ושנית כול, עובדה שהאריסטוקרָטים האתונאים היו מוכנים לעזור לסְפַּרטאנים אפילו נגד העיר שלהם עצמם. הם היו בעלי קרקעות והִתנגדו למִסחר הימי. רק הסוחרים ובעלי המלאכה תמכו בדמוקרָטיה. האריסטוקרָטים תמיד הלכו עם האוליגַרכיה. תשאלו אפילו את ברוך! זהו! רשמתָ, יוסי? עכשיו…”

“זה לא נִקרא,” מוחה עופרה, “בצֶ’ריקובֶר כתוב…”

“אה, צ’ריקובר! צ’ריקובר ריאקציוני. לא לגמרי, אבל קצת, כי הוא לא מדגיש את מלחמת המעמדות ולא מבליט, שהיו אתונאים, שעזרו לספַּרטָנים. אבל אצל תוּקידִידֶס זה ברור, ברוך אומר, שתוקידידס כאילו קרא את מַרְכְּס. עכשיו אורי שואל את רותי. הלאה!”

“ג’יפ!” אומר רמי.

“באיזו שנה…” פותח אורי.

“ג’יפ!” “ג’יפ!” קורא רמי ליד החלון הפתוח.

“ג’יפ? איזה ג’יפ?” תמֵהַּ יוסי.

“שום כלום. כוכב נפל.”

“נו? נפל. אז מה?”

“אז הִזמנתי לי ג’יפ.”

“מוטב היה לך להזמין פורד דה־לוקס,” מייעץ גדי. “זאת מכונית הכי טובה.”

“דווקא ג’יפ יותר טוב.”

“פורד דה־לוקס שווה עשרה ג’יפים כמו כלום.”

“וג’יפ אחד מכניס לכיס קטן שלו עשרה פורדים. ג’יפ הרבה יותר טוב לטיולים.”

“לטייל בכלל לא טוב באוטו. לטייל צריך ברגל,” אומר יוסי.

“תִראו, כשרק יהיה לנו מדריך, נתחיל בטיולים כאלה…”

“כשיהיה לנו… כבר לפני חודש היינו צריכים לקבל…”

“די,” רוטן אורי. “שכחתם בכלל, שתורי. אז באיזו שנה…”

“אוי, בחייך, אורי,” מתחננת רותי. “בחייך – לא תאריך!”

“בסדר: יתרונותיה הצבאיים של סְפַּרטה? פשוט ריחמתי עליך.”

“פורד דה־ל… אתה רואה, עוזא, בגללך פספסתי אותו!” מתרעם רמי. “איך נותנים לאוטו שֵם כזה לא־נוח?”

באותו רגע עף משהו בעד החלון וצנח בפינה שממול.

“מה נפל שם, רמי, אולי חתיכת כוכב?” שואל גדי.

“מישהו זרק אבן.”

“זאת לא אבן,” קובע יוסי ומתכופף לבדוק את החפץ. “רק תפוח אדמה.”

“תן הנה,” אומר רמי. “אני אעיף אותו בחזרה. זה בטח אחד הפִרחחים מ’נחשונים'.”

“יש כאן פִתקה!” מודיע יוסי, “בחיי, תִראו, תחובה לתוך חתך בתפוח־אדמה!”

“תַראה רגע,” אומר גדי. “בחיי: פִתקה. ‘אני רואה שהעניין מתחיל, כרגיל, להיות מִסתורי’, כמו שאמר הבלש ואטסון.”

שישה ראשים מִצטופפים מעל הפִתקה. גדי מגולל אותה, מיישר, עד שמבחינים באותיות מודפסות במכונת־כתיבה. גדי קורא בקול:

אל חברי קבוצת סלע, אמיצי הלב ועזי הזרוע.

מי בכם האמיץ אשר לא יֵחַת מפני כול,

יבוא היום בדיוק עם עלות הירח אל מפל המים בוואדי.

עליכם לבוא מכיווּנים שונים, שניים שניים לכל היותר, ולהִתקדם בחשאי, פן יעקוב אחריכם אי־מי.

כל הירא ורך הלבב אל יבוא כלל,

כי תפקיד גדול ורב אחריות עומד לפנינו.

בואו לשעה היאוּדה.

כל הבוגד ומגלה את הסוד – דמו בראשו.

הסיסמה: ברזל.

מנהיג המחתרת.

“נפלא!” מתפעל יוסי. “נהדר! מתי עולה הירח? זה בטח מין מִשחק צופי כזה. אולי כבר מאוחר? מי ראה מתי עלה הירח אתמול?”

“תשאלו את רותי,” מציע גדי. “אולי היא זוכרת.”

“אתמול?” מתאמצת רותי להיזכר, “לא שמתי לב. למה צוחקים?”

הכול מחייכים. רק רפי נשאר רציני.

“כול זה בלוף אחד גדול,” טוען רמי. “בסך הכול רוצים לסדר אתכם. זהו זה.”

“אולי זה באמת רק משחק צופי,” סוברת עופרה.

“ניגש ישר לשם,” מציע אורי. “וניקח איתנו מקלות. ואם יתברר שיש שם איזה תכסיס, נגיד שנבהלנו והִתבלבלנו, ונרביץ.”

“מעניין מי כתב את הפתק,” תוהה רפי. “בכל אופן, זה מנהיג מחתרת שכותב בשגיאות. ‘יעודה’ כותבים בע”ין ולא באל“ף.”

“אתה בטוח?” מתריס יוסי. “אני, למשל, חושב, שמתאים לכתוב את זה דווקא באל”ף. וחוץ מזה, אולי הוא כותב ככה בכוונה, נגיד, בשביל לבחון אותנו?"

“כדאי לכם להִתווכח עוד קצת,” מייעץ גדי. “כי אז נאחר לגמרי. הירח כבר מתחיל לעלות.”

“מה, כבר?” נבהל יוסי, “אז מהר! בחייכם, בואו!”

“אני בטוחה, שזה איזה בחור מ’שלהבת',” משערת רותי.

“אתה בא איתנו, רמי?” משדלת עופרה. “תִראה: כולם הולכים.”

המִשעול מִשתפל אל הגיא, צר ובכמה מקומות גם תלול, זה טוב, מִשעול מִשתפל, צר ותלול, אל גיא אפל וטלול. זה כָלול. בצידו האחד גושי סלע גולמיים. בימים עתיקים נִתדרדרו במִדרון, זה טוב, ‘נתדרדרו במִדרון’. ברעש זוועה, הרי אז קראו לרעידת־אדמה ‘רעש’ ו’זוועה', חושב רפי ומשתדל לראות ולשמוע, איך גולשים סלעי בלהות ברעמי אימים. אבל בצידו האחר של המִשעול צומח סבך של סוּף תמיר ופטל פתלתול, דוקרני, ממנו ובו עולה מלמול הנחל. זה טוב, מלמול הנחל כלול, זאתומרת, כולל את הכול ומושלם. גם הניגוד, דווקא הניגוד. רעם הדרדור וקסם המלמול החרישי, הנאלם בסבך. ואילנות החורשה ניצבים סביבם, סביבֵנו, שומרים אילמים ורוחשים של לילה וסוד וקצת פחד. הירח חזר ונעלם, הגיא מתאפלל.

הם נעצרים.

“לא רואים כלום,” מהסס יוסי. “חושך מִצרים.”

“קח את המקל,” מייעץ אורי. “ותגשש את הדרך לפניך.”

“אולי תגשש אתה בעצמך?”

“מה יש? אתה מפחד?”

“אני? השתגעת? אני רק לא רוצה לנקר לי עין באיזה ענף.”

“טוב, זוז ותן לי לעבור. עוזי, רפי, זוזו…” אורי עובר לראש הטור ונוטל את המקל.

“תקשיבו איך הנחל ממלמל יפה,” מתפעלת יעלה.

“אתם חושבים שהוא כבר מחכה לנו?” שואל יוסי.

“מי?”

“הרי זה הכול בלוף!” חוזר רמי לסורו.

“הוא בטח עבר כאן כמו כלום,” בטוחה רותי.

“מה יש,” מלגלג גדי, “אם הוא מנהיג מחתרת, זאת עוד לא אומרת, שהוא גם רואה בחושך כמו עטלף.”

“אוי, באמת,” קובלת תלמה. “לא רואים כלום ותמיד אני נתקלת.”

“אח, אנחנו סתם טיפשים!” מתפרץ עוזי. “יכולנו לקחת פנס!”

“השֵׂכל בא, כַמִשטרה, תמיד אחרי המאורע,” מצטט גדי.

“אני לא חושב, שלמחתרת מותר לבוא בפנס,” מפקפק יוסי. “ואם אני לא יהיה מוכן מחר לשאלון על יוון, זה יהיה בגללכם,” רוטן רמי.

כך הם הלכו יחדיו. כך הלכנו יחדיו, מהרהר־מנסה רפי.

“אני כבר שומעת מרחוק את רעש המפל,” לוחשת רותי.

“זה נכון שיש צבוע בחורשה?” דואג יוסי לפתע.

“כן, בטח,” מבטיח גדי. “איזו שאלה! ואפילו גדול נורא. ובלילה הוא לפעמים מתחיל פתאום לצחוק בגיחוך מתחכך… ככה…”

“עוזא, אתה איום, תפסיק,” צוֹוַחת תלמה.

“למעשה הצבוע לא כל כך מסוכן,” משנה גדי את נעימת קולו, “בדרך כלל הוא טורף רק כשהוא רעב מאוד.”

“ואתה חושב שעכשיו הוא עלול להיות רעב?” חוקרת תלמה.

“ועוד איך!” מרגיע גדי. “צבועים תמיד רעבים נורא.”

“לא, עזוב, עוזא, אתה מדבר בצחוק.”

“אני? ראית אותי כבר פעם מדבר בצחוק? להיפך! ברצינות קודרת אני מצהיר: צבועים תמיד נורא רעבים, ובייחוד לפני ארוחת־הבוקר. אז כל צבוע רעב כמו צבוע וחצי.”

“אם ככה, אז טוב,” צוהל יוסי. “כי עכשיו הרי ערב.”

“אבל אתה שוכח, שצבוע כזה חי להיפך מאיתנו, הוא ישן ביום, שאצלו זה לילה, ובדיוק עכשיו, כשאצלנו ערב, הוא מתעורר, ותיכף בא לו התיאבון לטרוף כמה טריפות לארוחת בוקר, אחר כך הוא טורף כל הלילה לארוחת צהריים, ורק עם עלות השחר הוא עוד זולל מהר משהו לארוחת ערב.”

“באמת, לחשוב, איך חי צבוע כזה,” מהרהר רפי בקול. “חיים אומללים – רק לטרוף ולטרוף.”

גדי כבר עומד לעשות מטעמים מדבריו. אך יוסי משתיקם:

“ששש… כבר מתקרבים למפל. בואו נפסיק לדבר. אני מציע בכל זאת ללכת יחד.”

“בטח, אלא מה?” קופצת רותי. “אתם חושבים שהשתגעתי ללכת לבד בחושך כזה?”

מעתה הם הולכים בשתיקה, ענפים חורקים תחת רגליהם, אך איוושה זו ניבלעת ברחש היער ומלמול הנחל. גושי הסלע, אף כי אינם נִראים כמעט באפלה, מוחשים בכל זאת, כשם שמוחש, שסבך הפטל סביב הנחל מתגבֵּהַּ כאן ומתעבה.

אורי נעצר ולוחש: “זהו זה. הִגענו.”

עתה מִצטיירת לפניהם צללית הסוכה. יודעים, אף כי לא רואים,

שהיא על כלונסאות, מעל לנחל. לפניה גשר־עץ וגדר, שניהם מִקָנים קלועים, שנתמכים בענפי אורן. טוב להישען עליהם ולהביט למטה, אל מפל המים.

“אין אף אחד,” לוחש יוסי באכזבה.

“הכול בלוף, הרי אמרתי לכם תיכף,” שמח רמי, בלחש.

“ש־ש-שתוק!”

“ברזל!” אומר לפתע קול עמוק ורם מפינת הסוכה.

“ברזל,” עונים הכול בקולות רפים.

דמות אפלה מתרוממת ופוסעת אליהם.

“חזק, חברים,” אומרת הדמות בקול עמוק ובוטח. “הִתקדמתם לא רע. האם בדקתם, אם לא עקב אחריכם מישהו?”

“זה ציקי,” לוחשת רותי לעופרה. “תיכף חשבתי שזה הוא! אולי הוא יהיה המדריך שלנו? אח, הלוואי!”

לא עקבו," אומר יוסי.

בכל הִזדמנות אחרת היה גדי מעיר משהו מעין: “מי משוגע לעקוב בחושך כזה?” אבל נִראה, שאף הוא נפעם מחגיגיותו של הרגע.

“ניחא. ובכן, שמעו, חברים. בוודאי אתם יודעים, מה המצב בעולם. יש מלחמה, מלחמת־עולם. בקיץ שעבר פלשו הגרמנים לרוסיה ומתקרבים שם ללֶנינגראד ולמוסקווה. הם מתקדמים גם בחזית מִצרים ואינם רחוקים מכאן. לכן מתארגנת בכל מקום הגנה. חברי הקיבוצים מתגייסים לפלמ”ח, והרי אתם יודעים, שגם אצלנו, למעלה בחורשה, יש פלוגה. וגם אנחנו, במוסד, צריכים לארגן מחתרת. זה דורש אומץ, מסירות ומִשמעת. אם יש ביניכם מי שחושב שלא יוכל לעמוד בכך, אני מבקש ממנו לעזוב את המקום מיד ולחזור למוסד."

“אף אחד לא יחזור,” לוחש רמי ליוסי. “מפני שיפחד ללכת לבד בחושך כזה.”

“ובכן, אני רואה, שכולכם גְמרתם אומר להישאר. טוב. שְבו לכם. אקרא לפניכם את חוקת המחתרת, ויהיה עליכם להישבע לה אמונים.”

3    🔗

עוברים כמה שבועות. מדי בוקר, לאחר תרועת החצוצרה, בא ציקי להקים את הקבוצה להִתעמלות בוקר. המשרוקית שלו עדיין מִשתרבבת ברישול מהחגורה, וכשהוא חולף בהליכה חופזת, היא מיטלטלת. פעמיים בשבוע, בערבים, הוא עובר בקומה העליונה, ‘קומת סלע’, וזורק לאחד החדרים פִתקה, שעליה כתוב בכתב־סתרים או באיתות ה’קשר', המודיע על מקום הפעולה ועל מועדה. על פי רוב מקום זה נִמצא למעלה, בחורשה, או למטה, בוַאדי, ליד הסוכה. בערב כזה שוב מתגנבים זוגות־זוגות אל מקום המִפגש.

“ברזל,” נושף יוסי. " קצת הקדמנו, היקפתי את כל המטע ובאתי מלמעלה, כי היה נדמה לי שעוקבים אחריי."

“ברזל,” מפטיר גדי. הוא תמיד מקדים לצאת, שיוכל ללכת לאיטו ולהגיע בעיתו, “זה הכול שטויות. מי יכול לעקוב?”

“מה ז’ת’ומרת שטויות?” מתלהב יוסי. “הרי מדברים עלינו בכל המוסד! היום, בארוחת ערב, למשל, שמעתי. ‘סלע’, הם אומרים, 'זאת קבוצה הכי עלובה. אין להם פעולות בכלל. המדריך שלכם בא להִתעמלות־בוקר – ודי. עוד אף פעם לא ראינו אתכם במשהו, הם אומרים. שמע, ישבתי כמו על גחלים וחשבתי שאני מתפקע. מתברר, שלא יודעים כלום, אבל כלום, מכל המחתרת שלנו.”

הם יושבים שפופים ליד גזע אורן עבה ומדברים בחצי קול. החודש בסופו או בתחילתו והלילה אפל. מאחוריהם, במִדרון, מלבין מִשטח גיר בהיר ובו נפער כתם כהה – הכניסה ל’מערת הפְסיפס'. מאז נטעו את החורשה, גילו בה מדי פעם מערות קברים חצובות בסלע. מאות שנים שכנו בהן רועים ערבים, הקירות השחירו מפיח מדורות, כוכי הקברים נתמלאו אדמה דשנה מעורבת בגללי צאן. הילדים ערכו בהן חפירות, וליד פיתחהּ של מערה זו גילו פסיפס קטן פגום. התגלית נשמרה בסוד כמוס.

“נִראה, אם אחת הבנות תעבור את כל המִבחנים,” אומר יוסי.

מתוך החושך נגלה רמי.

“ברזל. הם לא יעברו!” הוא מכריז בתוקף, ורק אחרי שמילא חובתו זו, הוא גוחן ומגשש למצוא מקום ישיבה נוח. “לא יעברו, אני אומר. אתם חושבים, שציקי ככה סתם יקבל כל אחד אל ‘בני המערה’? מבחנים כאלה זה לא צחוק. קפיצה מגובה לתוך סמיכה – יעברו?! וטיפוס על חבל? וריצת מכשולים בחושך? וסייף במקל?”

“ציקי כבר יעביר אותן,” מבטיח יוסי. “הרי כל הזמן הוא מלמד ומאמן אותן.”

“לא יעביר. ציקי יודע מה הוא עושה.”

“שמע, אבל איך הוא בעצמו מטפס – פשוט הורג!”

“רק מטפס? ואני אומר לכם שהוא יודע את הכול. אדרבה: תמצא לי דבר אחד, שהוא לא יודע!”

“בקלות אני מוצא לך,” מתנצח רמי. “למשל… סינית!”

“מה פתאום סינית? אם ככה, אז גם הוֹטֶנְטוֹטִית.”

“נכון.”

“זה באמת חיסרון איום.”

“תאר לך שהוֹטֶנְטוֹטי אחד ישכח פתאום…”

“ששש… שקט, מישהו בא.”

“הבנות!” מתרעם רמי. “כבר מרחוק שומעים איך הן מפטפטות וצוחקות. גועל־נפש! מזל שציקי לא שומע אותן, אחרת כבר היה נותן להן מנה. עוד יגַלו בגללן את המערה ואת כל המחתרת שלנו…”

“ציקי הולך איתן,” אומר עמוס. “ברזל!”

“ברזל. זה בכלל לא יכול להיות!”

“עובדה, תשמע אפילו את הקול שלו.” עמוס מרחיב את פיו לחיוך שמח־לאיד. “כל הדרך הוא מתלוצץ ומת…” אינו מסיים.

ברגע זה יוצאות תלמה ויעלה מן החשיכה ובצידן צץ ציקי. תלמה צוחקת. מדי פעם היא בטח נותנת בציקי מבט מלוכסן מתחת לריסיה הארוכים, מה שלא רואים בחושך, אבל שומעים, שהיא פורצת בנחשול צחוק חדש.

“ברזל!” אומר ציקי. הוא עומד ליד האורן, גבוה, מתולתל, סוקר את היושבים. “הִגיעו כולם? אני רואה שחסרים עוד. רותי איננה, ו…”

“ועופרה, שתיהן הלכו יחד.”

“טוב, אני מקווה, שאיש לא עקב אחריכם ואנו בטוחים. אפשר להדליק מדורה. יוסי, קח את הגפרורים.”

יוסי רק חיכה לכך. מייד הוא עורך ענפים שתי וערב, לפי כללי הצופיות, ותוחב מתחתם מחטי אורן. “תִראה: בגפרור אחד, למרות הרוח,” הוא לוחש לרמי.

ציקי עדיין עומד ליד האורן. המדורה מהבהבת וצובעת באור אדמוני את קומתו הגבוהה, ושוב כל הלבבות הולכים שבי אחריו. גזע האורן ודמותו מטילים צל שחור כפול, מרצד, על המִדרון, סלעי הגיר מוּגָהים בשלהבת. יעלה נשענת על ידה, מִסתכלת בשמי הלילה ופותחת בשיר רועים עצוב והכול עונים אחריה.

4    🔗

רותי ועופרה מגששות את דרכן בגיא, כשהן אוחזות יד ביד. סביבן חושך עמוק. אפל במיוחד הוא המִדרון התלול, ורק פה ושם, בין גזעי האורנים, מבליח אחד מסלעי־הגיר השטוחים ככתם בהיר. מימינן הנחל, ולעיתים נתקלות רגליהן בשלוחות פטל, שפשטו אל המִשעול.

“אני חושבת, שאנחנו כבר לא רחוקות,” אומרת עופרה. “חושך כזה! אילו לפחות היה מאיר קצת הירח…”

עד כה הלכו בשתיקה, וכל אחת מהן טעמה את טעם ההליכה יד ביד. בכך כרתו ברית אילמת: טבעי ללכת יד ביד בחושך, כשצריך לגשש, ועם זאת נולדה ממגע הידיים תחושת קירוב הלבבות. עופרה חשה, שמעתה תִהְייֶנה חברות ותוכלנה לפעול יחד בקבוצה ויהיו להן שיחות ארוכות ומעמיקות על החיים. עופרה מתגעגעת כבר מזמן אל חברה כזאת. אבל באמצע מחשבותיה החגיגיות שואלת רותי:

“תגידי, עופרה, בעצם… מה דעתך על ציקי?”

“על ציקי?” עופרה חשה בעדינות השאלה. “באיזה מובן?”

זה כל כך עופרה, למצוא מובנים שונים במה שיש לו רק מובן אחד לא מובן, אבל שלם. ובקול רותי אומרת: “בכל המובנים.”

“בתור מדריך…” שוקלת עופרה, “הוא מצוין. הוא יודע את הכול, סיפורים, מִשחקים, ספורט. אבל נדמה לי, שכל המחתרת והמבחנים בסיף־מקלות כבר לא מתאימים בשבילנו, הם קצת ילדותיים מדי. אנחנו כבר צריכים השקפה יותר רצינית על החיים. ובתור אדם…”

מצחיק לקרוא לציקי ‘אדם’. היא הייתה צריכה להגיד ‘בתור בחור’. אבל כנִראה אין בשבילה ‘בחינה’ כזאת, ולא מפני שזה קצת ילדותי מדי, אלא להפך. רותי מחייכת בחושך.

“ובתור כזה אני חושבת שהוא גם אדם…” מסיימת עופרה את המִשפט. רותי לא הקשיבה ואינה יודעת מה משמע ‘בתור כזה’.

“בוודאי הוא גם תלמיד טוב מאוד,” מוסיפה עופרה, “ובתור כזה בוודאי אין לו גישה שטחית אל החיים.”

תמיד היא מדברת על החיים. עוד מעט היא בטח תישאל, ומה דעתך אַת? רותי חוששת משאלה זו ומצפה לה. אך עופרה מִשתתקת. וגם זה מתאים לה, לא לשאול.

רותי נושמת נשימה עמוקה ואומרת כלאחר יד:

“הוא אוהב אותי.”

עופרה נעצרת ומרפה מידה של רותי: “ציקי?”

“כן, ציקי,” אומרת רותי.

יש לו תלתלים בהירים ועינים כחולות. שלי – ירוקות. חבל שלא כחולות כמו שלו. שוב רותי מחייכת.

“הוא אמר לך?” באה דקירת גישוש בדו־קרב.

“הוא לא אמר לי,” מהססת רותי כמצביא, המסתיר עדיין את הנשק המכריע שלו.

“אה, אַת רק חושבת?” לא מתאפקת עופרה. קולה נשתנה מעט.

“אתמול הוא חיבק אותי,” מצליפה רותי.

שתיקה של רגע ארוך, אחרי כן פוסעת עופרה פסיעה, שוב נוטלת את ידה של רותי ואומרת: “באמת? ואַת מאושרת? למה לא סיפרת לי תיכף? אני מאחלת לך שתהיי מאושרת איתו.”

בכל זאת בחורה נפלאה. תיכף יודעת מה לומר. ואַת, מה היית אַת אומרת, אילו שמעת הודעה כזו מפיה? אבל הרי זה לא ייתכן! עופרה לא חושבת על בחורים. עופרה – ומחשבות על בחורים! וכשהיא תחשוב פעם, והיא בטח תחשוב פעם, אז לא כמו שאַת חושבת עליהם. אז היא תמצא לה אחד כזה, שמדבר תמיד בשיחות החברה, שיוכל לספר לה משהו על החיים ועל המטרה. אבל היא בחורה טובה. היא אולי החברה שתוכל להבין אותך. חבל שאי־אפשר לספר לה את הכול.

“אתמול הוא אמר לי, שהוא רוצה לשוחח איתי על המצב בקבוצה,” מספרת רותי, ושוב הן מהלכות יד ביד ומגששות יחד באפלה. “הִתחלנו ללכת למעלה…”

“בערב?”

“בטח שבערב,” מתפלאת רותי לשאלה. “אז הלכנו למטעים וישבנו בסוּכּת האריזה. קודם הוא דיבר משהו על ליכוד וגיבוש הקבוצה ועוד דברים כאלה…” רותי כמעט אמרה ‘כמו שאַת אוהבת’, אך עצרה בעוד מועד.

ורותי מַמשיכה לספר ולחשוב־ולהרגיש. לא כל מה שהיא חושבת־ומרגישה היא אומרת. אבל עוד אחר כך, כשרצתה להיזכר, להגיד הכול עוד הפעם לעצמה, זה יצא קצת אחרת, בערך כך:

"היה לילה כל כך יפה, שקט מסביב, לפנינו, למטה, האורות של הקיבוץ ורחוקים יותר – של יתר הקיבוצים בעמק. ממש רומנטי. ובאמת חיכיתי, שיגיד משהו רומנטי, שיתאים. והוא מתחיל לשאול, אם מצאתי את המקום שלי בקבוצה, אז ידעתי, שזה מתקרב, ואם יש מי שמבין אותי, ושתמיד טוב, אם יש מישהו שמבין אותָך, ואז כבר היה ברור, שזה עוד מתקרב, ושאני יכולה לתת בו אמון, כי הוא יודע להבין אחרים, וגם חברי הקבוצה שלו תמיד מספרים לו את הכול, ומתייעצים איתו… לא כל כך חשוב מה הכול הוא אמר שם, כי זה עוד לא היה זה, זה רק הִתקרב עוד קצת וחיכּה.

"יש לו קול נעים נורא, עמוק כזה, שטוב להקשיב, אז רק הקשבתי בלי להקשיב, כמו במִשחק הזה, שמחביאים משהו, ואומרים למי שמחפש, מתחמם, מתחמם, ככה הרגשתי פתאום, שלאט לאט מתחיל משהו להתחמם בינינו.

“ואז הוא שואל אותי, אם כבר היה לי פעם חבר. בעצם ידעתי, שזה יבוא והִרגשתי שעכשיו זה מתחמם ממש, וכבר קרוב, אז אני מספרת לו על רפי, כי באמת כבר מזמן היה לי חשק לדבר על זה עם מישהו. ואני אומרת לו, שהיה משהו, מבלי שהיה משהו, ושהכול כבר נגמר מעצמו, בלי שהחלטנו על זה, אבל שאני נורא מחבבת את רפי, וגם יש לנו זיכרונות יפים משותפים, רק שזה לא זה, אלא משהו אחר. הוא תיכף אמר, שהוא מבין את זה, למרות שהוא דווקא לא מעריך כל כך את רפי. הוא אומר, שרפי ילדון, ושאני כבר צריכה בחור ממש, שיבין אותי…”

שתיקה.

“ואחר כך הוא חיבק אותי.”

עופרה שותקת. שיחה כזאת… הייתה צריכה להיות אחרת, איכשהו. ואולי לא? אולי שיחות כאלו הן דווקא כך, מושכות ודוחות? שתספר עוד! ועופרה תרה אחרי שאלה.

“ואחר כך?” היא שואלת לבסוף. “ואחר כך הוא עוד דיבר?”

היא כזו תמימה! שואלת מה שהכי לא חשוב לשאול!

שוב הן הולכות בשתיקה, יד ביד, לאורך הגיא.

רותי רואה לפניה את תלתליו הבהירים ואת סנטרו הנִמרץ של ציקי.

“לא,” היא מודה לבסוף. “אחר כך חזרנו ושתקנו כל הדרך.”

“בכלל לא אמר כלום? שום דבר?”

“שום דבר,” מאשרת רותי.

“והבוקר – בהִתעמלות? וכשנפגשתְ איתו בחצר ובחדר האוכל? לא דיבר איתך? לא רמז כלום?”

“כלום,” מודה רותי. “רק אולי היה משהו בעיניים.”

“הִביט לך בעיניים במבט כזה…?” עופרה מתקשה להגדיר באיזה מבט. המילה ‘אוהב’ עזה כזאת, שמפחיד לחשוב אותה.

“כן, זאתומרת, דווקא לא, הוא כאילו נזהר, שלא להביט ככה, ושהמבטים שלנו לא ייפגשו. בטח הוא לא רוצה שייוודע משהו. אַת הרי לא תגידי לאף אחד? אַת נשבעת?”

“מה איתך? מובן שלא!” נעלבת עופרה. ולאחר דומיה קצרה היא אומרת:

“אַת רואה שם את האור? זאת בטח המדורה. נדמה לי, שכבר שרים שם. בואי מהר!” והיא לוחצת את ידה של רותי לחיצה חזקה. “אני… אני באמת שמחה שסיפרתְ לי.”

5    🔗

ליד המדורה כבר פסקו לשיר. דנים, כיצד לבצר את המערה. מדבר ציקי. “ואנחנו נהפוך אותה למבצר בל ייכָבש, את המערה שלנו…”

הוא יושב על אבן גדולה, תומך מרפקו על ברך ומשעין ראשו על כף היד, כמו שקוע בהגוּת, אבל מדי פעם זרועו האחרת נעה לפניו, מדגישה, מצביעה למרחק, חותכת, שככה זה. נוגה האש מפזז על שערו וצובעו זהב אדמדם, אך לעיתים חולף על פניו צל היד המושטת כצילה של מין מפלצת קטנה, מעופפת, ממריאה ונוחתת. “נבצר אותה היטב באבני בליסטראות…”

עיני הבנים מרותקות אל היד המדגימה, רק רפי מביט בצל הממריא ונוחת, החולף על פניו. עיני הבנות נִמשכות אל עיניו של ציקי ואל תלתליו. הן מתרפקות זו על זו. קולו העמוק כמו מרחף סביב האש.

“בליסטרא – מה?” שואל יוסי ונשאר יושב בפה פעור.

“בליסטראות. ומטיל ברזל כבד תלוי מעל לפתח, כמו גיליוטינה. וכשבא האויב לחדור למערה, די במשיכת חבל, וגוּלגוֹלתו מרוצצת. על הקירות נצייר ציורי פיח ענקיים כמו במערות האדם הקדמון, ציורי אימים. קופי גורילה ארוכי זרועות, שלדים…”

יוסי מביט באש. מבצרי הקש שלנו אז, במתבן… מצחיק, כמה זה רחוק, פתאום.

“אולי ניתלה גולגולת בהמה?” הוא שואל הוזה.

“בטח גולגולת, ולא של שור או חמור, אלא גולגולת אדם ממש…”

כאן נִשמעת חריקת ענפים עם צעדיהן של עופרה ורותי.

“שוב הן מאחרות,” מתרעם רמי. “די, שבו לכן מהר ואל תפריעו.”

הן ניגשות למעגל היושבים, עדיין יד ביד. ציקי אינו מפנה את ראשו. עיניו נעוצות בשלהבת האש. הוא ממתין.

עופרה חשה רעד קל בידה של רותי: בתנועה חיננית היא מעיפה לאחור את שׂערה, מַרפה מידה של עופרה, פוסעת עד גזע האורן ומתיישבת – קצת בדוחק, אומנם, – בדיוק ליד ציקי. עופרה קופאת בלב הולם. יש לה אומץ! והוא? אפילו לא מפנה ראש!

“נו, תמשיך, בחייך, ציקי, תמשיך,” מתחנן יוסי. “הִפסקתָ בגולגולת. אמרת – של אדם.”

“כמובן. ובכן מה? גולגולת של אדם, אמרתי. אה, כן. מתנדבים אמיצים בני המחתרת יחפרו באשוּן חושך ואפֵלה בבית הקברות העתיק. את הגולגולת שיביאו משם נתלה בַכניסה למערה ונחבר אליה חוטי חשמל. בחללי העיניים ניתן חוטי תִנגוֹדֶת. והינה האויב נִכנס. לחיצת כפתור – והחוטים מתלהטים. הוא נדהם, הוא קופא, הוא מלא אימה חשֵיכה, תארו לכם, מולו, באפלת־הקברים, מאדימות עיני אימים של מפלצת. ואז, בדיוק אז, צונח המטיל…”

6    🔗

אחרי כן שוב שרים. יעלה פותחת בשירים עצובים ומלאי געגועים. רפי יושב ליד גדי. אינו שר. עיניו נתונות בשלהבות המרקדות, שמחולן הולך ודועך, ומתרוממות מהן אל היושבים. מפניו הרחבים והחיוורים של גדי אל פיו הפעור של יוסי, אל שלבוקי לִסתותיו הנִמרצים של אורי, אל עיניו הממצמצות של רמי. כל אחד ומבע פניו, שהוא מין שלט של עולמו. עולם עולם וזרוּתוֹ.

והבנות – זרוּת זרוּת וקִסמהּ. תלמה שערה ועיניה אפלים, נחיריה דקים ורוטטים. יעלה מטה ראשה ומביטה באש בעיניים עצובות. ורותי… מבטו של רפי גושש על פניה. האש מהבהבת בלשון קטנה. רותי… יש לה שֵם מתרונן כזה… נעים להגות אותו סתם ככה, רותי.

מבטו מגשש על דמותה. ולפתע נאחז. בצד, באפלה, במקום שם היא נשענת על ידה, נחה גם ידו של ציקי. שתי הידיים נוגעות. ידו על ידה, או ידה על ידו? המדורה דועכת. שיריה של יעלה נוגים והולכים. ואין לראות מה שָם בחושך.

ציקי קופץ וקם: “הקשיבו, בני המערה! נכַסה את שרידי המדורה באדמה ונתפזר. חוזרים למוסד במפוזר, בזוגות, זאתומרת, בחוליות, בשמירת־מרחק ובשינוי כיווּן, צאו לדרך, בני המערה!”

רמי ויוסי מחניקים את המדורה בעפר. החושך גובר. מתאבך עשן. זוגות־זוגות פורשות החוליות, מי למטה, כדי לחזור דרך הגיא, ומי למעלה, בדרך המטעים.

“בוא איתי, ילד,” אומר גדי לרפי. “אני הולך כאן מסביב.” בימים האחרונים רגלו שוב כואבת, הוא בוחר במִשעול הארוך ביותר, לחסוך לעצמו טיפוס או גלישה במִדרון התלול. אורי מצטרף אל עוזי ועמוס. רמי ויוסי ודאי ילכו יחד. עופרה חזרה עם יעלה ותלמה.

רפי שותק, עד שאומר גדי: “אתה קצת חמוץ הערב, ילד, מה?”

“תאר לך, עוזא, שהיית נורא מעריץ איזה אדם… ופתאום היית צריך לשנוא אותו… מה היית עושה?”

“זה תלוי,” מגשש גדי בזהירות. “למה, למשל, הייתי צריך לשנוא אותו? אם למשל מישהו עשה לי משהו נבזי, שׂם לי רגל, כמו שאומרים, זה לרוב הולך לי נורא בקלות.”

“לא חשוב למה. נגיד, שזה לא בגלל משהו שהוא עשה לך, אלא אולי דווקא בגלל… די, לא חשוב, העיקר, נגיד, שהיית צריך לשנוא.”

“אז הייתי שונא, ובכֵּיף. זה לרוב די תענוג לשנוא קצת לשם גיווּן, ולא כדאי לפספס את זה. לא?”

“חכה. ואילו נניח איכשהו הגורל מוסר אותו לידיך. נגיד, שהיה נודע לך סוד שלו, שבו אתה יכול כל כך לבייש אותו, אם זה ייוודע…”

“אני יודע?” מִסתייג גדי. “אני מוכרח להודות, שזה לא נִשמע לי הכי טוב, אבל זה תלוי… בכל אופן, אני מקווה שבינתיים כבר היית מפסיק להעריץ, אחרת זה באמת סיבּוּכיה, מה?”

“לא יודע,” אומר רפי בעצב. שוב מהלכים שניהם יחדיו.

“אני רוצה להיות מדריך… פעם, בעוד כמה שנים.” עיניו של רפי תלויות במרחקים.

גדי מביט בו מן הצד ושותק.

7    🔗

חלפו כמה שבועות.

“לא יהיה כלום,” אומר ציקי לרפי וטופח לו על כתפו. הם הולכים בַמִסדרון אל הכיתה שבקצהו. רפי מתרחק אל עֵבר הקיר.

“כלום,” חוזר ציקי. “לכל היותר יטיפו קצת מוסר. אגב, איפה ישנתָ אז, בעצם, אתה יודע בדיוק?”

“בוודאי,” אומר רפי, עייף. “אתה זוכר את המנזר? ברחבה, מול הכניסה, את הפסל של אליהו הנביא? אז בדיוק שם, על מדרגת האבן של הפסל, נרדמתי. לא הִתכוונתי לישון. הִתיישבתי רגע, ו…”

“טוב, טוב,” מרגיע ציקי. “אף אחד גם לא מאשים אותך. כולם נרדמו בִן־רגע. אבל הערנו אותם, והם הלכו.”

הם נעצרים לפני דלת הכיתה.

“אני אחכה בחוץ,” אומר רפי. “כשיתחילו, תקרא לי ואכנס.”

“טוב, טוב,” נענה ציקי ושוב טופח לו על הכתף. “בכלל אל תחשוש. הכול ייגמר טוב.” והוא מגיף אחריו את הדלת.

רפי מושך בכתפו. אף אחד לא מאשים אותך. ודאי שלא אותי. הרי הדיון עליך, ציקי. אתה חייב לערוך מִפקד, לפני שממשיכים ללכת, בייחוד בלילה, ובייחוד בהרים, בין כפרים ערביים.

בִּפנים עולה בליל קולות.

“למה לא מתחילים?” שואל קול בלתי מוּכָּר.

“ישראל איננו. מוכרחים לחכות לו.” זה קולו של ירוחם. רפי נשען אל מעקה החלון ומביט אל העמק. מִשפטים יחידים נתלשים ממשק הקולות שבפנים וחומקים למִסדרון.

“ואני אומר לכם, שזה בהחלט יכול לקרות,” מוחה ציקי. “מלבד זה אני מִסתדר איתם מצוין. המחתרת מלהיבה אותם לגמרי. וגם המערה היא הצלחה מלאה. בייחוד תוכניות הביצורים עם גולגולת וגיליוטינה וכל זה, אתם יודעים. אני אומר לכם, שהם אצלי כמו חומר ביד היוצר.”

המחתרת והמערה! הוא סיפר להם על הכול! כל הסודיות של 'אני מקווה, בני המערה, שנזהרתם בדרך ואיש לא עקב אחריכם…" הוא תכנן, שנהיה אצלו כחומר ביד היוצר. שָמעו את החיוך!

רפי מתרחק לאיטו. אך הקולות דולקים אחריו. “הבנות כבר הִתאהבו בי כולן.”

“מה, כן?” זה קולה של רחל, רפי רואה לנגדו צמה אחת קצרה על הכתף, “באמת? זה מעניין. תסַפר!”

“אחת, למשל, באה לא מזמן להִתוודות לפניי…”

עתה רפי מתרחק מהר. אך בקצה המִסדרון בא לקראתו ישראל.

“נו, לאן זה, בחור?” הוא תמֵהַּ. “הרי אמרנו שגם אתה תשתתף בישיבה. בוא, כבר מאוחר.” ועם שהם מתקרבים, מעֵבר לדלת, מתרונן קולה של רחל: “ומי זאת? מי זאת? בטח זאתי הגבוהה והשחורה, עם הריסים הארוכים? תלמה, הרי שמה תלמה, נכון?”

“לא, לא תנחשו,” עונה קולו המחייך של ציקי. “דווקא הכי תמימה שם, זאתי עם העיניים הירוקות, בתספורת הקצרה, אתם יודעים. בסוכת האריזה, במטעים, היא סיפרה לי פתאום, איך שהחבר הקודם שלה לא הבין אותה וכל זה, אתם יודעים.”

ישראל נעצר לפני הדלת, כאילו הִמתין רגע, שלא להפריע לסוף הסיפור. ואז הוא פותח ורומז לרפי, שייכנס לפניו.

“סִלחו לי על האיחור, חברים,” הוא אומר תוך כדי כניסה. “שב כאן, רפי. אין צורך בפרוטוקול, רחל, זה בירור ולא ישיבה עם החלטות. אם כן… העניין, כפי שאני מניח, ידוע לכולנו. הבעיה היא בעיית ביטחון ואחריות, ועל כן החליטה הנהגת הקן לדון בדבר, לברר על מי להטיל אחריות זו ואיך למנוע מִקרים כאלה להבא. לשֵם כך הוּזמן רפי, שיספר לנו על מהלך הטיול מבחינתו. בבקשה, רפי.”

רפי נבוך. “אין הרבה מה לספר. הלכנו הרבה זמן, היה נורא קשה לטפס בחושך, היינו עייפים מאוד. נדמה לי שגם תעינו בדרך…”

לפנות ערב יצאו וכעבור שעתיים, לרגלי המוּחרקה, כבר החשיך לגמרי. מטפסים בגיאיות, וציקי מְעַיֵין מדי פעם במפת טיולים קטנה בעזרת פנס. השביל נעלם ואיננו. תרים אחריו פעם במִדרון זה ופעם במִדרון זה, נשרטים בשיחי הקידה הקוצנית ועייפים עד מוות. הגיא תלול ומשובש בסלעים. מצדדיו נישאים צוקים ההולכים וגבוהים. “עוד מעט נגיע לפִסגה, עוד לא הסופית, אבל פסגת ביניים, ושם יש שביל ברור, שמקיף אותה מצד ימין,” מנבא ציקי לאחר עיון במפה. “ומשם כבר יש דרך כמעט ישרה עד למִנזר.”

באמת מגיעים אל איזו פִסגה, אבל השביל איננו. ויורדים קצת, לחפש אותו. על המפה הוא נִראה ברור, בקו דק ומתפתל, אך בסבך השיחים של אֵילות ואַלונים אין לגלות את עִקבותיו. בדומייה, ברחש מעידות ודִרדור אבנים, מפלסים מעבר בשיחים.

האחרונים מפגרים יותר ויותר, הרווחים בין צועד ל צועד מתארכים, עד שנתקלים הראשונים, הממהרים קדימה, באחרוני הנחשלים שמאחור: מתברר, שהם מקיפים את הפסגה הארורה, אולי כבר סבבו אותה כמה פעמים. ציקי מעיין במפה. אור הפנס מקליש והולך.

“זה בגלל המפה, מה שמסומן פה כמו שביל, זה בכלל קו- גובה,” מסנן ציקי לעצמו.

“…וכשהִגענו למוח’רקה,” ממשיך רפי, “הייתה מנוחה קצרה. נשכבתי שם בצד…” חוֹמות המנזר גבוהות. אבני גזית. למטה, רחוק, פרוש שטיח ענקי אפל. כולם צונחים על הארץ. עוד רגע רואים את השמים נקוּדים וברוּדים בכוכבים. “…ופתאום הִתעוררתי, כי היה קר נורא, וראיתי שאני לבד, ובחוץ כבר מתחיל להאיר… וזה הכול…” אתה משפשף את עיניך, מביט סביב – אין אף אחד. אתה מציץ מעבר לפינה –אף אחד. אתה מִסתכל בשעון, עברו שלוש שעות. אתה לבד. ומפחד. ואומר לעצמך, שאתה מוכרח להגיע לכביש, לפני שייצאו הפלחים והרועים. וגולש במִדרון. כמה זמן רצתָ לכביש ועל הכביש? כשבסוף הגעת, כבר לא יכולת להשיב לשאלות ולנזיפות, זרקתָ את התרמיל, צנחתָ על המיטה וחשתָ ואולי אפילו אמרתָ, שלא איכפת לך כלום.

“שכחתָ לספר שהערתי אותך,” אומר ציקי בסלחנות ובחיבה.

“אתה הערתָ אותי? בטח אתה טועה. הרי לא ידעתָ איפה…”

“בוודאי הערתי אותך,” משסעו ציקי. “אני יכול אפילו להזכיר לך את המקום ששכבתָ שם. אתה זוכר את המנזר? ואת הרחבה, מול הכניסה? אז בדיוק שם, על מדרגת האבן שסביב הפסל של אליהו הנביא, שם נרדמת. אני זוכר בדיוק את המקום. ניגשתי, טלטלתי אותך ואמרתי: שמע, רפי, אתה קם או לא?”

רפי שותק. “באמת, יכול להיות שאתה לא זוכר,” מסייע לו ציקי. “הרבה פעמים שוכחים דברים כאלה תוך כדי שינה.”

“טוב, חברים,” ישראל מצית סיגריה ומעבירה אל זווית פיו. “שמענו וקיבלנו מושג־מה. תודה, רפי, אתה רשאי ללכת.”

רפי יוצא. תחילה הוא מהלך לאט, אחרי כן הוא מחיש צעדיו, מכה פעם ושתיים באדני החלונות של המִסדרון, ומתחיל לרוץ. לחפש את גדי. ומחייך.

8    🔗

בינתיים נִמשכת ישיבת הבירור של הנהגת־הקן. ירוחם, מזכיר ההנהגה, נוטל את רשות הדיבור:

“שמע, ציקי,” הוא אומר. “השאלה בכלל לא, אם הערתָ אותו או לא. זה פרט. אגב, שוחחתי עם כמה ילדים על הטיול ובעקיפין שאלתי אותם. והִתקבלה תמונה של בלגן ואוזלת־יד. וברור לי, שלא הערתָ אותו. אבל העיקר, שהמשכתָ ללכת ללא מִפקד, זאתומרת, ללא הרגשת אחריות. בתחילת הדיון ציינתָ בסיפוק רב, שכבר הִתאהבו בך כל הבנות, ותוך הערות בנוסח ‘וכל זה, אתם יודעים’, אפילו מסרתָ כאן שמות של נערות שנתנו בך – לפי דבריך – אמון, וזה היה צריך להישאר סוד שלך. אני מדגיש ‘לפי דבריך’, כי גם כאן לא ברור עדיין, למרות שלי דווקא כן ברור, מי יזם ועודד ווידויים כאלה.”

“זאת חזירות לבלוש מאחורי גבו של מדריך ולהוציא עליו ידיעות מפי החניכים שלו.”

“בדרך כלל כן. אבל הפעם מִסתבר, שזה היה מוצדק.”

ישראל מצמצם את עינו האחת מפני העשן ואומר: “הבעיה גם אינה בעיית המִפקד. כל מדריך עלול לטעות. השְאֵלה היא, אם הוא מסוגל להודות בטעותו וללמוד ממנה, אם לאו. גם אני וגם שאר חבריי המורים עושים טעויות. ובישיבות חֶבר־העובדים אנחנו יודעים להשמיע זה לזה ולעצמֵנו דברי ביקורת גלויים קשים, יודעים להודות בטעויות ומִשתדלים לתקן. לדעתי, מאמציך לטשטש את הפָרשה חמוּרים הרבה מעצם המקרה, שעשוי לקרות, אף כי אסור שיקרה. לדעתי, צריך עניין זה לשַמש עילה לדיון בכל שיטת עבודתך בכללה. עלה בגורלנו לעבוד יחד באותה קבוצה, אתה כמדריך ואני כמחנך. ניסיתי לשוחח איתך מִספר פעמים, כדי שאקבל מושג מעבודתך החינוכית, ולא קיבלתי. באין לי תמונה כוללת, אני נאלץ, לצערי, ללמוד מרמזים. הִתחלתָ ב’שיטת המחתרת' ואתה ממשיך בה כבר חודשים רבים, אף על פי שאישרנו אותה רק בתור פתיחה. אתה בונה את הפעולה כולה על סממנים חריפים – מערה סודית, סיף־מקלות, גולגולת – והילדים כבר עברו את גיל הארבע־עשרה. אני שומע, שאתה מוסר כאן שמות של נערות שהִתאהבו בך. האם אתה עושה זאת, כדי להִתייעץ איתנו, איך לנהוג במקרים כאלה? לא הייתי מגיב על הערה זו של ירוחם, לוּ שמעתי אותה לראשונה. אבל דע לך, שבקבוצות אחרות כבר מדברים על כך. חניכיך עדיין מסוּנוורים ואינם שומעים זאת, אבל אנחנו, המחנכים, כבר שמענו. אנחנו קיבלנו את חינוכֵנו בגימנסיה מפי פרופסורים נוקשים, שהכול פחדו מפניהם. מרדנו בחינוך הישן, האוטוריטָטיבי, וחיפשנו דרך חדשה ועדיין לא תמו החיפושים. והינה מוקמת בתוכנו אותה שיטה ישנה, סמכותית, בשינוי אדרת, כמובן, ודווקא בידי חניכינו, המדריכים. שוב מִשמעת עיוורת ומנהיג שאין להרהר אחריו, שוב חוסר כֵנות וחוסר פשטות, הערצה במקום הערכה.” – ישראל שואף אוויר. – “אמרתי דברים קשים, חברים, אך אני מקווה שצדקיהו יידע לקבלם כגבר ויזכור, שלא באו להעליב, אלא להמריץ אותו, שיערוך את חשבון הנפש של עבודתו בחינוך. אני מציע כסיכום, שמעתה נִשמע דין־וחשבון מפי כל המדריכים אחת לשלושה חודשים. אני מציע, שצדקיהו יהיה ראשון, ויספר לנו על עבודתו בעבר ועל תוכניותיו לעתיד.”

אחדים מחייכים, לפי שאינם רגילים, שיְכַנוּ את ציקי בשמו המלא. ישראל מחזיר את הסיגריה אל מרכז פיו ומִסתכל בשעונו.

“ובכן, נקבל את סיכומו של ישראל,” אומר ירוחם, “ואם כן, כדאי שכל המדריכים יתחילו להכין את הסקירות שלהם. ציקי, מה בנוגע? תהיה מוכן בשבוע הבא?”

“כן,” אומר ציקי. “בשבוע הבא כבר אהיה מוכן.”

הכול קמים. ישראל ממהר לצאת, וכבר מהדהדות פסיעותיו במִסדרון. השאר יוצאים לאיטם ומפטפטים. ציקי שׂם לב, שאף אחד אינו פונה אליו, ואפילו רחל, שעוד לפני שעה קלה הפצירה, שיספר, שיספר… עכשיו היא עוברת על פניו בשתיקה, וצמותיה מיטלטלות במרץ ובחשיבות. ציקי מהדק את שיניו וחש בשרירי לסתותיו.

9    🔗

“הוא פשוט רמאי! קודם הוא בא לשאול איפה ישנתָ אז, ואחר כך, בתור הוכחה שהעיר אותך, הוא מספר לך איפה ישנתָ! נהדר! ואתה יודע מה הכי מרגיז אותי? אתה! מה אתה עושה? שותק, כמו גולם חלמאי! טיפש! לפני כל ההנהגה היית צריך לתת לו, להזכיר לו, איך שבדרך לישיבה חקר אותך איפה ישנתָ, ועכשיו ממש חזר על המילים שלך! ישר בפנים היית צריך להגיד לו, ובלי כעס, רק בחיוך קטלני. ומה אתה עושה, משרבב את ה…ראש, כמו כלב שבועטים בו, ויוצא!”

“אני לא יודע להִתחצף,” אומר רפי בהכרת אשמה. “כבר הרבה פעמים הִרגשתי בזה. אני מקבל דפיקות־לב ולא יכול.”

“אז תלמד פעם ודי. שמע, ילד, להִתחצף מוכרחים לדעת. זה שייך להשכלה יסודית. בלי זה קשה להישָׂרד.”

“אולי תלמד אותי?” מחייך רפי.

“בטח! בִ’זדמנות ראשונה, סליחה, בחפץ לב. זה אחד התענוגות הכי גדולים שלי. שמע, ילד, אילו אני הייתי שם במקומך…”

רפי מהורהר. הוא לא סיפר לידידו, כיצד גילה ציקי לכולם את סוד המחתרת וכיצד דיבר על… ועוד בחיוך, הרי יכולתָ לשמוע את החיוך מעבר לקיר, כשהוא דיבר על…

“אני ניגש להנהגת הקן,” מתלהב גדי. “ובחיי, מחר אני מפיץ את הסיפור בכל החברה. שמע, אתה לא מתאר לך כמה הוא ירד בעיניי, כמו עלֶה בשלכת –” גדי מרים את ידו – “הינה, ככה…” ובתנועת יד ציורית הוא מדגים את תהליך הירידה.

“לא, עוזא, הרי הִבטחתָ לי, לפני שסיפרתי לך…”

“שלא אספר לאף אחד בלי שתרשה לי. מה זה שייך? מחר כל חברת הילדים תדע את הסיפור.”

“אבל אני לא מרשה.”

“אבל למה, ילד, למה? מה איכפת לך?”

“אתה זוכר שדיברנו פעם, כשחזרנו מפעולה על יד המערה? שאלתי אותך אז מה היית עושה, אילו היית, נניח, מעריץ מישהו, ואחר כך… אילו, למשל, הגורל היה… במקרה, נניח…”

“אבל ריבונה הקדוש של פתח־תקווה, מה זה שייך, לכל הרוחות?”

“חכה. אתה זוכר מה ענית לי אז?”

“שאתה מדמדם ומפטפט שטויות. שמע ילד…”

“לא, ענית לי משהו אחר לגמרי,” קובע רפי בעדינות ובתוקף. “אמרתָ ככה: ‘זה תלוי,’ אמרתָ, אם עדיין אתה מעריץ אותו.'”

“אבל ילד, תן לי להגיד מילה. ראשית, בטח לא אמרתי ככה, להפך, אמרתי, שזה יכול להיות תענוג לשנוא מישהו, והִתכוונתי בייחוד למישהו, שפעם הערצתָ. חוץ מזה, אפילו אתה לא תנסה לשכנע אותי, שאתה עוד יכול להעריץ אחד שמרמה אותך באופן הכי נבזי, בשביל להציל את הכבוד שלו, האבוד.”

“באמת אני כבר לא מעריץ אותו וגם לא שונא אותו, אני פשוט מרגיש טוב, סתם ככה טוב.”

“אתה מפטפט וזה הכול. קודם אתה מתחיל ב’אילו ואילו, נניח, במקרה, היה אילו'. אבל עכשיו אתה הרי מודה, שאתה, בעזרת השם, כבר לא באילו, אלא בַּבֶּאמת וברוך השם כבר לא מעריץ.”

“אני לא, אבל תחשוב רגע על… על יוסי, למשל, ועל כל היֶתר.”

“בדיוק על זה אני חושב, על התענוג, לפקוח להם את העיניים, כמו שאומרים. אחרת, איפה האחריות החברתית שלך? מה, אתה רוצה שהחברים שלך יעריצו רמאי?”

“אני לא רוצה לגרום להם מפח נפש.”

“אז גם אתה מרמה אותם.”

“אם אני צודק, הם ירגישו בזה בעצמם במשך הזמן.”

“אתה טיפש.”

“ואתה הבטחתָ לי.”

“אבל בטח גם הבטחתי לך פעם, שאני לא מקיים הבטחות, אם מתברר, שזה לא נוח. אז עכשיו, אני חושש, חל מקרה כזה.”

וגדי מתאנח הפגנתית. והולך. זה אחד המקרים הנדירים, שרפי רואה אותו נרגז. והרי בדרך כלל יש לו חוש להבין גם מה שלא נאמר – מדוע אינו מבין הפעם?

10    🔗

למחרת לפנות ערב נִכנס גדי לחדר, רומז לרפי לצאת אחריו למִסדרון ואומר לו בארשת סוד:

"שמע, ילד, אַל תתנפח עליי, אבל רציתי בכל זאת לדבר עם מישהו מההנהגה, לשאול רק איזו שאֵלת גישוש, לרחרח, איך האווירה, למשש את הדופק, כמו שאומרים.

אתה בטח חושב, שלא היו מסַפרים לי, אבל אל תשכח, שלי יש שיטות מיוחדות. אז לפני איזו חצי שעה חיפשתי את רחל, שהיא שם, כמו שאומרים, החוליה החלשה, ואת מי אני רואה, אם לא בדיוק אותה יושבת בחדר־קריאה עם ירוחם, רק שניהם לבד, ומתווכחת איתו על משהו.

אז אני לוקח עיתון ומתיישב בשולחן די מרוחק, ועוד עם הגב אליהם, אבל גם עם אוזן כְרוּיה, כמו שנדמה לי שאומרים. והם תיכף מנמיכים לכבודי את הקול, ומדברים חצי בלחש, כי רואים, שחבל להם להפסיק, ובייחוד ירוחם, שנִמצא בשטף של נאום. ולנאום חצי בלחש זה חצי לא נוח, בייחוד כשנרגזים־נרגשים, מה שירוחם היה כנִראה, למזלי, ואז מה אני שומע, אם לא את מה שתיכף גם אתה תשמע." וגדי משנה מעט את קולו, להמחיז את ההמשך. "‘אני מודה, שאינני מחבב אותו במיוחד,’ אומר ירוחם על מישהו. ‘אבל זאת בכלל לא שאלה של כן מחבב או לא מחבב, אלא זו בעיה של עיקרון. ומעיקרון אי אפשר לברוח, כמו מאופי. וכמו שזה עיקרון אצלי, זה אופי אצלו. הוא מוכרח שיעריצו אותו. ועכשיו, כשמתברר לו, ששומרים את צעדיו, הוא לא יכול לחיות כאן עוד, ולכן הוא עוזב.’

"‘טוב, נניח,’ אומרת רחל. ‘אבל לפחות תשאיר לו את הסמל. אם הוא לא רוצה להחזיר – לא צריך. ממילא מחר בבוקר הוא נוסע. מה איכפת לך שיִיסע עם הסמל?’

"‘מה זאת אומרת מה איכפת לך, או אם הוא לא רוצה?’ שואל ירוחם, ואתה יכול לשמוע לפי הקול שלו, שהוא מתחיל להִתחמם, ושה’לא מחבב במיוחד' של קודם, זאת לא בדיוק הגזמה. ‘המדובר הוא בסמל. ואם נרשה לו לקחת אותו, או אפילו רק נסכים שיחזיר אותו ככה סתם – רחל, הרי אז זה יחדל להיות סמל של תנועת־נוער, המבטא איזה חזון של דרך־חיים, ותישאר חתיכת מתכת חסרת ערך. לא, לא! הכול יהיה בדיוק כמו שהחלטנו: מִפקד קבוצה למעלה, בחורשה. והוא יבוא למִפקד הזה, אחרת לא יקבל את הבגדים שלו. מפתח מחסן הבגדים כבר אצלי. הוא קיבל את הסמל במִפקד, הוא נשבע לו אמונים במִפקד, ואם עכשיו הוא בוגד בו, צריך שיהיה לו האומץ לעשות זאת במִפקד, לנוכח הקבוצה שלו, לפחות.’ אני מחכה שכבר יגמור סוף־סוף את הנאום, אבל הוא בשלו: ‘דבר אחד נכון,’ הוא אומר, ‘שלא מוכרחים לבייש אותו לפני כל חברת הילדים. אולי באמת מוטב, שאף אחד בקבוצות הצעירות לא יידע כלום, עד אחרי שייסע. אני אומנם הִצעתי להוריד לו את הסמל במִפקד כללי, אבל ישראל לא מסכים בשום אופן. מילא, יספיק מִפקד הקבוצה.’

“זאתומרת, מישהו עוזב באמצע השנה, מישהו מ’שלהבת‘, כנראה או אולי מ’אורן’, ואני מעביר לנגד עיניי את דיוקנאות המועמדים ושואל את עצמי, כמו ששאל נדמה לי אחשוורוש, מי, מי, מיהו ואיזהו האיש שהולכים לתלות. ומי, מי, אתה חושב, יצא כמו פרפר מן הגולם, מה שלא בדיוק מתאים, אז נשאל, שוב באותו להט, מי, מי המרצע שהשתרבב מן השק?” גדי מִשתתק לרגע. "תיכף תשמע! זאתומרת, אם תתאזר לפחות במחצית הסבלנות שבה הִתאזרתי אני, למזלך, אחרת עכשיו לא היית שומע את ההמשך, שעוד מעט תשמע. ובכן. אתה הרי יודע, שירוחם הוא בחור קצת חמוץ. לא נוח לחלוב אותו – ובעיקר בעסקי רכילות הוא אגוז קשה לפיצוח, אז אני מחכה שיסתלק, מחכה בסבלנות עם העיתון שלי, וברגע שהוא יצא, אני זורק את העיתון וניגש אל רחל.

"‘רחל,’ אני אומר לה, ‘אני נורא מצטער, אבל שמעתי את הכול. בכלל לא הִתכוונתי להקשיב, אבל ככה זה יצא במקרה.’

“ורחל די נבהלת מכל העסק, ואומרת לי,” – את דבריה גדי מוסר בקול קצת מוגבה – “‘שמע,’ היא אומרת, ‘עד מחר אתה מוכרח לשתוק, לפחות עד מחר. הבטחנו לו, כי הוא ביקש, שמחוץ לקבוצה שלנו אף אחד בחברת הילדים לא יידע שהוא עוזב, לפחות עד מחר. לכן אני רוצה שתבטיח לי שתשתוק.’”

"ובכן, אני חושב, זה מישהו מ’שלהבת'. אבל מי, מיהו ואיזהו?

"‘טוב, רחל,’ אני אומר לה. ‘אבל בתנאי אחד, שאַת אומרת לי, למה הוא נוסע.’

"‘הוא נרשם לגימנסיה בתל־אביב, לעשות שם את ה’בגרות’. והוא אומר שהוא רוצה לנסוע, בלי שאף אחד יידע. וזה הכול.' והיא קמה ללכת, ואני עדיין לא החכמתי. ‘חכי רגע, רחל,’ אני קורא מהר ועוצר אותה. ‘אַת מוכרחה להגיד לי עוד, למה אתם מורידים לו את הסמל.’

"למה את הסמל? פשוט מאוד: התנועה מחייבת כל אחד ללכת לקיבוץ. את זה מבררים בשיחות־קבוצה, בכל פעם שעולים בתנועה משִכבה לשִכבה, כשמקבלים עניבה חדשה וסמל חדש ובכל פעם זה הִתחייבות מחדש יותר רצינית ללכת לקיבוץ. ואם לקיבוץ יהיה צורך במורים, במהנדסים או במה־שלא־יהיה – אז הקיבוץ ישלח ללמוד את מי שהכי מתאים, כי זה הכי לטובת החברה. ואילו כל אחד היה מתחיל לחשוב תיכף ‘באיזה מקצוע אסתדר לי הכי טוב והכי נוח,’ – בכלל לא היה יכול לקום אף קיבוץ אחד. לכן מורידים לו את הסמל. רשאי לענוד אותו רק מי שמַגְשים את הדרך של התנועה והולך לקיבוץ.'

“שמע, ילד, אני נִמתח ונִמתח, וצריך לשמור, שהחוט לא ייקָרע. היא עוד תטיף לי קצת ציונות, שיהיה לה סיפוק, שהיא בהנהגת הקן ומדברת באופן חינוכי, ואת העיקר היא לא תספר, ואני לא יכול לשאול אותה, אלא רק את עצמי, ואת זה אני עושה. מיהו זה ואיזהו, לכל הרוחות, אני שואל את עצמי, שעומדים לתלות אותו בלי לגלות לי, שגם אני אוכל ליהנות. ובינתיים אל תשכח, שאני כל הזמן מוכרח להמשיך בשיחה, שהציפור שלי לא תעוף, לא, זה לא בדיוק מתאים, אלא שרחל שלי לא תצא לרעות במרעה אחר, לפני שהִספקתי לגזוז אותה, ואמרתי ‘לגזוז’, בשביל לא להגיד ‘לחלוב’.”

הם עומדים בפינת המִסדרון, נשענים על אדן אחד החלונות הנשקפים אל העמק. גדי גאה בַסיפור וממתין לאותות קוצר רוח.

"אז מה אתה חושב שאני עושה? מעביר את השיחה לפסים אחרים.

"‘למעשה הוא בכל זאת בחור טוב’, אני אומר. ואכן, הדג שלי בלע את הפיתיון ונשך באנקול החכּה.

"‘אומנם עכשיו כולם צועקים עליו פתאום, אבל אני אומרת לך, שבעצם הוא בחור טוב,’ היא אומרת בהמון רגש. ‘אלא מה? יש לו חולשות. וכל הצרה, שהוא לא יודע להודות בהן. הוא חושב, שתמיד הוא מוכרח להיות ראשון ועל הגובה, תמיד להִצטיין ולהדהים, אחרת לא יחבבו אותו. והוא לא יודע, שיכולים לחבב בחור למרות החולשות שלו, ולפעמים אפילו דווקא בגלל החולשות. אני, למשל,’ היא אומרת, ‘חושבת שבכלל לא הִכירו אותו אצלנו, ולמעשה הייתי היחידה שקצת הִכרתי אותו בתור כזה…’

"שמע, ילד, בגאווה כזאת היא אמרה את זה, שכבר החלטתי לפתוח לה תיק חדש אצלנו.

"‘אני אומרת לך, שהוא נורא לא בטוח בעצמו,’ היא אומרת. ‘ורק אם מעריצים אותו, זה עוזר לו להאמין בעצמו, ואם לא מעריצים אותו, הוא לא יכול להחזיק מעמד. הוא רמז לי פעם, או יותר נכון, הוא כמו אמר את זה מישהו וחשב, שאני לא הבנתי, על מי זה באמת, שאותו מישהו נִמשך לְבָּנות הרבה יותר צעירות, כי לפניהן הוא יכול בקלות לשחק את התפקיד שלו, והצרה, שתמיד בהתחלה הוא מצליח, ואפילו בגדול. ובעד זה אחר כך האכזבה ממנו יותר קשה. אלא מה? במקום ללמוד לקח, הוא מתחיל בהצגה חדשה ושוב מצליח. וככה זה בלימודים, בחברה, בעבודה ובעסקי… בבקיצור, בכל השטחים…’

גדי קורץ לרפי וממשיך לספר

"‘ואילו היו יכולים לחבב אותו למרות החולשה הזאת, ואני אומרת לך,’ היא אומרת, ‘שזה אפשרי בהחלט, ואילו היו נותנים לו להרגיש את זה – בטח לא היה עוזב. הוא היה מבין שהוא בחור נחמד מאוד וכישרוני, גם אם הוא לא מוכיח את עצמו על כל צעד. אלא מה? ירוחם חי לפי עקרונות, ואם משהו לא בדיוק לפי הקו, אז תיכף הוא פוסל את הכול. וזה כל הסיפור.’ והיא פונה לדלת והולכת סופית, והזאב, זאתומרת אני, רעב, אבל אבוד לו, זאתומרת לי. אחרי שסיבכתי אותה בנאום כל כך ארוך ולא יצא כלום, אין עוד סיכוי. אלא מה? מה שלא עושה השֵׂכל, עושה המזל. על יד הדלת היא מִסתובבת ואומרת: ‘אני באמת מצטערת, גדי, ששמעתָ את כל השיחה, כי לא נעים לי, שדווקא המדריך שלכם מופיע באור כזה, אבל תזכור, שהבטחתָ לי…’

"המדריך שלכם! שמעתָ, ילד, המדריך שלנו! תאר לך, כל הזמן היא דיברה על ציקי! שמע, הייתי כל כך מבולבל ונדהם, שלא יכולתי לצייץ הגה. אבל אחר כך הייתי כל כך מַבְּסוּט מהניצחון שלי, שמהר צעקתי אחריה: ‘טוב מאוד רחל! תודה רבה על הסיפור! סוף־סוף אני יודע, שדיברתְ על ציקי. כי עד הרגע לא היה לי מושג על מי המדובר.’

“נו, נו, אתה כבר יכול לתאר לך, כמה היא אכלה את עצמה, ואני כבר מזמן לא צחקתי, בלב, אני מתכוון, כמו שצחקתי כשראיתי את הפרצוף שלה… אולי אפילו קצת דומה לשלך עכשיו, תענוג לראות!”

גדי מִשתתק, שואף אוויר.

“נו, אז מה אתה אומר, ילד? עסק טוב, מה?”

רפי שותק.

“אבל שמע, בן אדם,” צוהל גדי. "הרי הערב המִפקד! אז אנחנו, כל הקבוצה, כמובן, מתגנבים להציץ. ואחרי שיורידו לו את הסמל, נסתדר בשקט בשני צידי השְׂדֵרה, כל אחד מאחורי ברוש, וכשיעבור נצעק במקהלה: “הַלוֹ? ציקי? הֵי־הופ! הלו? ציקי? הי־הופ!' שמע, זאת תהיה תמונה נהדרת, אני מתכוון, חינוכית.”

“בחייך, גדי,” נבהל רפי, “אתה לא תעשה את זה! הִבטחתָ לי!”

“הִבטחתי, שלא אספר לאף אחד, כל זמן שהוא המדריך שלנו. אבל אחרי המִפקד כבר לא יהיה מדריך.”

“ואתה רוצה לספר לפני המִפקד.”

“זאת גישה פורמליסטית,” אומר גדי. “ואתה מדקדק דקדוקי עניות, כמו שאומרים.”

הוא קורץ, כמו תמיד, כשהוא מצטט מליצה. “חוץ מזה הוא כבר הפסיק להיות מדריך ברגע שהִתנהג ככה. כי בזה פקע לו התוקף המוסרי, כמו שיכולים להגיד.”

“שמע, עוזא, זה לא בא בחשבון. אתה לא תעשה את זה. לא יכול להיות שכל הקבוצה… זה לא חינוכי…”

“אוי, ילד, מאין גֵרַדתָ את הביטוי האיום הזה ‘חינוכי’, ממני קודם? כי אצלי זה תמיד חינוכי ממש, אמיתי. פעם יראו כולם שכל אחד צריך להיות אחראי למעשים שלו, בייחוד אם הוא רוצה לחנך אחרים.”

“טוב, אבל זה עניין שלי, ואני לא מרשה לך לספר,” מתעקש רפי.

“שלך? למה? מה זה, רכוש פרטי?! זה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה. בזה הריני מכריז שהוא מולאם ושייך לקולקטיב, גמרנו.”

“אל תעשה צחוק, עוזא. אני לא רוצה ודי.”

“הרי קודם רצית ללמוד איך מתחצפים, אז עכשיו תִלמד: אני מצפצף על מה שאתה רוצה או לא. אני הולך ומספר לכולם, שלום.”

11    🔗

אחרי ארוחת הערב קורא גדי שנית לרפי.

“שמע, אני חושב שבעוד חצי שעה, כשיחשיך לגמרי, הם מתחילים. הִסתובבתי למעלה בחורשה וכבר מצאתי את המקום, זה איפה שהשׂדֵרה מתפצלת ל’סְגוֹר את השער' העליון ול’סְגוֹר את השער' התחתון, לפי שני לפידים, למען האמת די עלובים, שהם הכינו שם, לא משהו גרַנדיוזי, הרבה עשן ומעט אש, אבל זה יתאים, כמו באומנות, תוכן וצורה, אז לא כדאי להפסיד את זה. אתה בא?”

“סיפרתָ למישהו?”

“בטח, אמרתי לכולם בסודי סודות, שציקי מקבל אות הִצטיינות, ושלכבוד זה עורכת לו הקבוצה שלו מִפקד חשאי מיוחד בחורשה, ואסור לדבר על זה בהחלט. והִצעתי להם שנעשה לו הפתעה – מקהלה מדברת, מאחורי העצים. אפילו ערכנו חזרה כללית. שמע, זה יהיה מחזה – לראות את הפרצופים שלהם כשישמעו מה הולך שם, במִפקד. בחיי, שאני מַבּסוט מעצמי. זה יהיה דרָמָטי.”

“אני לא בא,” אומר רפי קדורנית. “אתה הִתנהגתָ כמו חזיר.”

“ואתה – כמו חמור,” אומר גדי. “אומנם לא כמו חמור מטופש לגמרי, כי להִתחצף אתה כבר מתחיל ללמוד, אז נגיד חמור ברמת המִשכּל של אתונו של בלעם הרשע או חמורתו של רבי חנינא בן דוסא, שהיו להן לפעמים ניצנוצים של שֵׂכל. אפשר אולי, במחילה מכבודך, לשמוע ממך נימוק הגיוני אחד, למה לא לחולל את השערורייה הנחמדה הזאת?”

“יש הרבה נימוקים.”

“האומנם?” מלגלג גדי. “זה מעניין! איזה, למשל?”

“לא רוצה להגיד לך.”

“אהה. זה נימוק כבד־מִשקל וכמעט משכנע. אבל אולי בכל זאת ישנו עוד אחד? או לפחות חצי, רבע, שמינית שבשמינית של נימוקון פעוט וזעיר?”

“לך לכל הרוחות!” מתפרץ רפי ופונה לו עורף.

“לא רע,” מציין גדי. “אתה מתקדם. מי שיודע לקלל, לרוב יש לו גם כישרון להִתחצף. רק קצת יותר בקלילוּת. אם אתה מתחצף בסגנון הכי נהדר ומתרגז… חביבי, אז אתה מקלקל את הכול.”

12    🔗

המִפקד נערך בדרך לחורשה, בשׂדֵרת הברושים שחוֹצה את המטע. יש שם פרשת דרכים ובה מתרחבת השׂדֵרה לכיכר קטנה. חברי ‘שלהבת’ הִציבו שם שתי אבוקות של שקים טבולים בנפט וסימְנו בסיד קוו. רפי הִתגנב לשם לאחר שהִקיף את המטע וכך מגיע אל פרשת־הדרכים מלמעלה, מאחורי הברושים שבצידי הדרך. מצד זה לא יבוא אף אחד. הוא גוהר מאחורי ברוש עבה, כמה פסיעות מקו הסיד. גדי וכל היֶתר בוודאי יבואו מלמטה ויסתתרו מאחורי הברושים בצד שממוּל. רפי זז בחוסר מנוחה, שוכב על הרגבים, נסמך על מרפקיו, מַדְמים.

רותי. מיָד אחרי שגדי סיפר לו על מקום המִפקד והמועד המשוער, רץ לחפש אותה, להזהיר. היא שכבה על הדשא שלפני חדר־הקריאה, עם ספר, בלי לקרוא בו, אולי כי כבר הִתחיל להחשיך, וזה גם די מקובל, לשכב על הדשא עם ספר. היו איתה שם גם תלמה ויעלה, עם ספרים. הוא קרא לה הצידה, לא הייתה ברירה. היא באמת הִסתכלה בו בתימהון, זה לא מקובל, שבן קורא הצידה בת, כשהיא עם חברות, אחרי זה ידברו. הוא גם רצה להתנצל, להגיד לה, שאין ברירה, אבל לא אמר. כבר זמן רב לא דיברו ביחידות, אולי גם נזהרו, שלא להִזדמן כך. עתה הלכה אחריו, קצת מרוחקת, בצעד גמיש, הוא לא ראה, כי הייתה מאחוריו, אבל חש, שהיא פוסעת תמירה, חיננית, ומביטה בו במורת רוח, שומרת מרחק של הִסתייגות. עד שבתנועת פתאום נעצרה, לא רחוק מהכניסה לחדר־האוכל, ושאלה: “מה העניינים, רפיק?”

אז אמר לה, בלא להביט לה בעיניים, שגדי סתם מתח את כולם, ושהאמת היא… ציקי עוזב. במִפקד יביישו אותו, יקחו לו את הסמל.

לא ענתה. ולא שאלה כלום. רגע עמדה, הִסתובבה והלכה.

ואולי, לא, ודאי – זה פתאום ברור לו לגמרי – היא לא חשבה באותו רגע כלום, וזה גם הגיוני, למרות שזה לא נִשמע הגיוני. זה כאילו שהיה אומר לה, שציקי מת. מה חושבים, כששומעים, שמישהו מת? לא חושבים. מרגישים משהו, זה כן, אבל לא יודעים מה. לא, דווקא יודעים, אבל מין ידיעה שאי־אפשר להגיד אותה.

איוושה קלה של חיכוך רגבים. לחישות. מאחורי הברושים נִראים כתמים אפלים זזים מברוש אל ברוש סמוך. וכעת גם נִראה לפיד דולק בודד עולה בשׂדֵרה, באמת קצת עלוב, לא, לא עלוב, אבל דל. והכתמים האפלים מאחורי הברושים מִשתופפים, נבלעים. הלפיד מתקרב. אחריו צועדים בשתיקה ובחריקת־צעדים חברי ‘שלהבת’. לבדם, בלי מישהו מן המורים. בכיכר הקטנה הם עומדים לאורך קו הסיד. הבת שנושאת את הלפיד הבודד מדליקה בו את האבוקות. עכשיו יותר אור.

רואים, שכולם בחולצות כחולות, עונדים עניבות כחולות־כהות ואת סמלֵי התנועה, סמלי שכבת הביניים, חבצלות מוכספות מוזהבות. לחש כבוש. זה נִראה כמו לוויה. וזה באמת קצת לוויה. גדי צדק, הרבה עשן ומעט אש.

ירוחם פוסע אל בין האבוקות. לאורן הוא שחרחר וצנום מן הרגיל, עומד שם יחיד, כשרגילים שמול מִפקד עומדת ההנהגה.

“עמווֹד דוֹם!” קולו חד, אך שקט עד כדי להפתיע. או שזה לא מפתיע בכלל, רק כך זה יכול ומוכרח להיות? “עמווֹד נוח! עמידה חופשית!” והוא עצמו גם כן עובר ל’עמידה חופשית' של רגך אחת מוצבת קצת לפנים.

“חברים, אנו עומדים הערב במעמד מֵבִיש: עלינו להוציא משורות התנועה חבר קבוצתנו, שהִתחנך איתנו, חבר הנהגת הקן ומדריך, שצריך היה להיות מופת לאחרים. טוב לפחות, שחניכיו, שכל כך העריצוהו, אינם נאלצים לעמוד כאן כמונו ולראות פרשה עגומה זו.”

למטה, מאחורי הברושים, אין זיע ואין רחש. מה הם חושבים? יוסי? ואורי? ועופרה? אולי הם מפקפקים, אם לא טעו, ומאזינים עתה במִשנה־דריכות? התדהמה תימשך רק רגע, ואחרי זה ילחשו משהו זה לזה. יוסי המִסכן ודאי לוחש לגדי: “עוזא, מה זה? הרי אמרתָ…” וגדי משיב: “הפתעה, מה? ככה זה, בחיים יש הפתעות.”

“צדקיהו קִמחי,” מֵרים ירוחם את קולו, “הרי אתה יודע…” וזו ודאי הפתעה קטנה בתוך הגדולה: אף פעם לא עלה על דעתם לשאול, מה בעצם שמו של ציקי. “צדקיהו קמחי” – זה… זה מגוחך!

“…ומי כמונו רוצה שכל חבר ילְמד, ישתלם, יבנה את עצמו,” ממשיך ירוחם. “אבל איפה? בקיבוץ. הקיבוץ קודם לַכּול. הוא אמצעי והוא מטרה. אם יהיה צורך במישהו, שיש לו תעודה במשהו, כמו מהנדס או רופא, הקיבוץ ישלח. כי ללמוד שלא למען התעודה יכולתָ גם אצלנו די והותר. והמורים יעידו, שלא עשיתָ זאת.”

“ואני הִתערבתי עם רמי, שציקי תלמיד הכי טוב בכל המקצועות,” ודאי ממלמל עכשיו גדי. “וגם אמרתי לו, שהוא יכול לקרוא לי…”

“ערב טוב, מר עוזא,” אולי בדיוק לוחש לו רמי, אם הִספיק להִתאושש. ואתה, בינתיים, עד שתשמע מגדי, מה הם לחשו שם, רק תביט ותביט. בשביל לזכור. את השדֵרה האפֵלה, את האבוקות המהבהבות, את רחל, עגולת לחיים, את ירוחם, שחרחר וצנום, ואת ציקי, שעומד בשורה עם השאר, עדיין עומד עם השאר, עמידה זקופה, גבוה מכולם, אינו מביט בירוחם, זה ברור, אבל אולי מביט באש, אולי באפלה שבצד האבוקות. בזוויות פיו נסתמן קמט נוטה כלפי מטה.

“…אבל אתה לא רצית ללמוד למען הידיעות,” ממשיך קולו של ירוחם. “אלא למען התעודה, זאת דרך הקָריירה, וזה ניתוק מן הקבוצה, הקובעת לה את דרכה במשותף, ניתוק מן הכלל, מן התנועה.”

“אבל לעזוב יש לי רשות?” עולה קולו העמוק של ציקי. הוא נשען על רגל אחת בעמידה מרושלת ומביט בירוחם במבט מלוכסן, בלא להפנות אליו את פניו, “או שאתם תנועה, שאסור לעזוב אותה?”

“יש לך רשות. יכולתָ לומר: חברים, אני חושב אחרת, הבה נברר זאת, תשכנעו אותי או שאשכנע אתכם אני. ויכולתָ לומר: אינני מסכים לדרך שלכם. לא אוכל להיות עוד מדריך. אבל אתה טיפחתָ פולחן הערצה, וכשנתגלו כמה כישלונות, לא מצאת אומץ להודות בהם, כדי ללמוד לֶקח, ואתה בורח מן המערכה. זאת פחדנות.”

לפתע שומע רפי רחש קל מאחוריו. דמות מתגנבת אל המִפקד מלמעלה, מן הצד שרפי בא. ודאי הִתקרבה עוד קודם ועכשיו רק זעה מעט. ליבו של רפי ניתר: מי זולתה היה מקיף את כל המטע ובא מלמעלה, כדי שאף אחד לא יידע?

“יש לך עוד משהו להגיד?” שואל ירוחם. “לא? אם כן…”

“אבל דווקא יש לי מה להגיד,” משסעו ציקי. “וזה מה שאני אומר לכם: הקבוצה והעזרה ההדדית, הדרך המשותפת התנועתית, העקרונות והשקפת העולם, וכול מה שפיטמתם אותי – זה מילים, מילים, מילים, שהן אמתלה לנבור בחיי הזולת, ללכלך ולהטיף מוסר. האם הייתה לי אצלכם, ואפילו רק קצת, תחושת־בית־וביטחון? וגם לכם, לכל אלה שנואמים כל כך יפה, אין. כי תמיד מפחדים מדעת־הקהל. אחרי הבירור האחרון הִרגשתי, שאני מוקף חשדנות וקנאה ושנאה מסותרת. גם אצלכם יש תחרות ומלחמת קיום. כל אחד רוצה לעלות, רק צריך להלביש את זה מילים יפות של עקרונות, תנועה, הגשמה, גיבוש. אז אני החלטתי, שאני אעלה לי בדרך שלי. ואתם בעומק הלב שלכם מקנאים בכל מי שמצליח לעזוב, כי לוּ לא הייתם מקנאים, לא הייתם עורכים טקס כזה, שבעצם לא משפיל אותי, רק אותכם.”

“זה הכול?”

“זה לא הכול, אבל זה מספיק להפעם.”

“הקשב! קבוצה דום!” והם זוקפים קומתם. האבוקות מהבהבות. ירוחם ניגש אל ציקי ומסיר את הסמל מדש חולצתו. כל אותה שעה הוא מביט ישר בעיניו, ציקי אינו משפיל את עיניו, אך אינו מביט בו.

“מִפקד איננו בימת וויכוחים,” אומר ירוחם בקול חותך. “לוּ זה היה רצונך, להִתווכח, היית מוצא מקום ומועד. בזאת אתה מוּצָא מן התנועה ומן הקבוצה. עזוב את מקום המִפקד!”

ציקי יוצא מן השורה והולך במורד השדרה. אחרי כמה פסיעות הוא מפנה את ראשו ואומר: “ובכן, אני מקווה שהוקל לכם. הִתעללתם בי וסיפקתם את ייצר הנקמה התנועתי שלכם. אני משוכנע שמפעל זה ליכד אתכם, וייתֵן לכם יֶתר כוח להמשיך בדרך המשותפת שלכם ויגבש את הערכים השוֹמריים שלכם. הֱיו מאושרים ושימחו זה בזה!”

הינה עבר עוד עשר פסיעות. הינה עוד עשרים. האם תפרוץ המקהלה? הצללים שבירכתי השׂדרה דוממים. רפי שואף אוויר, אך המועקה נותרה. הדמות שהִתגנבה ובאה אחריו מלמעלה שוב זעה. אולי גם נִשמעת נשימה כבושה, וכבר נע כתם כהה בין גושי העצים האפלים. וליבו של רפי כבד, הלא כך אומרים. ודאי לא לחינם. אינו מקשיב עוד לנאמר במִפקד. רק במעומעם הוא שומע את פקודתו של ירוחם: “עָמוֹד עמידה חופשית, פְּטורים!” מישהם עמלים לכסות בעפר את אודי הלפיד והאבוקות. נותר רק עשן בלא אש. חברי ‘שלהבת’ יורדים בשׂדרה, משוחחים בחצי קול, צעדיהם מתחככים ברישרוש יבש בעפר בדרך. לאחר שנעלמו הדמויות ונאלמו הפסיעות, מתנתקים כתמים כהים מגושי הברושים, וגולשים במורד בשתיקה.

רפי חש רחמים על רותי ועל יוסי ועל עצמו. ואולי אפילו על ציקי. הוא עדיין ממתין. שיֵלכו כבר, שיתרחקו. שלא יפגוש אף אחד ולא יצטרך להגיד משהו. אבל לעצמו הוא אומר, אומנם בלא ניע־שפתיים, אך במילים שנחרתות:

“את הערב הזה אתה תזכור תזכור תזכור.”

לפניו מבליחים אורות הגִבעה. מאחור, בין הברושים, עדיין מתמר עשן מאודי האבוקות. למטה, בעמק, פזורים אורות כפרים רחוקים וקרובים. הרבה אורות. לאיטו הוא משרך את דרכו. האדמה חורקת תחת רגליו לקצב צעדיו ומצטרפת למנגינה מפעמת. יש בה זיכרונות של מנגינות שעברו, של עצב ובדידות ושׂמחה, וגם טעם־מראש של מנגינות שיבואו, של עצב, שׂמחה ובדידות, ויש בה פורקן, כמו שחש מי שהִתרחץ ויוצא רענן אל בוקר חדש ורוצה רק ללכת, ללכת.

 

המַסְקָראדה הגדולה    🔗

מלמטה, מן הקיבוץ, נישאים קולות קטועים של נגינה וצחוק, בָעמק מבליחים אורות רבים, אבל הגִבעה אפֵלה ודמומה, לא קריאות, לא דשדוש רגליים רצות במִסדרונות, לא טריקת דלתות. רק בחדר האחרון בקומה העליונה, היא – זו השנה השלישית – ‘קומת סלע’, דלוק אור. ופסיעותיו של מישהו מהדהדות במִסדרון, וקולן עוד מעמיק את הדממה.

קומתו של רפי גבהה בשנתיים האחרונות. בלוריתו השחורה ועיניו הכחולות־כהות מעניקות לו סֵבר של רצינות ודוק של עצב. הילוכו מתנודד קצת, בייחוד כשהוא שקוע בהִרהורים. הוא מוּדע לכך, מאז ששיחקו ב’להכיר צעדים' בעיניים קשורות.

אילו מישהו היה שואל או מישהי הייתה מעירה על כך, היה עונה, שזה ודאי עניין של אופי וגם – היה מודה – של דימוי עצמי. אבל מי זה ישאל, מי תעיר.

הוא נעצר לפני דלת החדר המואר – פס אור דק בוקע מתחת לדלת – שוהה ודופק, שוהה ופותח בזהירות, ונשאר עומד קרוב לסף. כל כניסתו הרְהוּיה אומרת הִתנצלות על שבא. אגב, את המילה ‘רהויה’ הוא למד לא מזמן, ודאי באחד הסיפורים של משה, של יגאל או של יזהר, כך הוא קורא להם במחשבה, כך היה מכנה אותם, אילו היה משוחח עליהם עם מישהו או מישהי, כמובן בלי התוספת של שמיר, מוסינזון או סמילנסקי, אבל עם מי יכול היה לשוחח עליהם או על השירים של אברהם, של נתן ושל לאה – כאן כבר מותר להגיד שלונסקי, אלתרמן, גולדברג, למה בעצם, כי… הם אומנם משלנו, זה כן, אבל אחרת. ואת ‘רהוי’ הוא שכח לרשום במחברת השחורה, במדור המילים החדשות והציטוטים, אחר כך חיפש בגור, כך הוא קורא לו, בלי התוספת של יהודה, ושָם איננה, גור לא מביא את המילים החדשות של החדשים, אבל אפשר לנחש בעזרתו, מאין החדשים – הצעירים – חידשו אותה. ‘רהוי’ בא בטח מ“אַל תפחדו ואל תִרהוּ”, רפי סימן אותה בתנ“ך שלו, ישעיהו מ”ד, תיכף כשקרא אותה פעם ראשונה, ושוב, כשקרא את כל התנ"ך בשנייה. היא עמדה שם, זאתומרת אצל גור, בין ‘רֹהַב’ – גאווה, ו’רַהַט' אֲמת־מים המוליכה אל השוקת, להשקות את העדרים, ואגב גם את הרועות, שעומדות שם, רהוּיות, וממתינות לרועים, שיבואו לגול את האבן מעל פי הבאר. ובינתיים גם הוא, רפי, עדיין עומד שם, זאתומרת, על יד הדלת, רהוי.

“הו, הו, ילד! מי זה עולה מן המדבר? טוב שבאתָ לבקר אותי,” גדי שוכב במיטה השמאלית, כשפניו לקיר, ומפנה רק את ראשו אל הנִכנס. לאחר רגע הוא מתרומם לאט ובקושי, כי הוא אסור – חבוש – בגבס, מבהונות רגליו עד המותניים. חבוש או אסור? מלך אסור ברהטים, כתוב, בתנ"ך כמובן, אבל גם בגור, תיכף על יד הרהוי שלא כתוב. וזה מתאים, מדהים כמה זה מתאים, רפי רהוי וגדי מלך, מלך אסור.

“שמע, ילד, להתהפך בקליפה כזו – זה מוות. אני לא חושב שיש משהו יותר גרוע, מלבד להִתגרד. להִתגרד – זאת מיתה משונה בעינויים. בהשוואה לגירוד היפוך זאת מיתת־נשיקה.”

זה יפה, העימות הזה של מיתה משונה ומיתת נשיקה. וגם חושבים תיכף על מיטה משונה ומיטת נשיקה. רק ‘יותר גרוע’ לא בסדר, זאתומרת, פוגם.

רפי נוטל כיסא, מקרב אותו למיטה ויושב. עדיין לא אמר כלום.

“אז מה אתה מסַפר, ילד? כולם ירדו לסרט, מה?”

“כן, ירדו.”

“ואתה? לא ירדתָ בכלל? אולי אתה עצוב?”

רפי מחייך.

“פתאום לא הִתחשק לי,” הוא משקר ומסמיק קצת, “אז הִסתלקתי באמצע.”

“אני לא מבין אותך. אני מת אחרי סרטים. בחופש האחרון, כשהייתי אצל הדוד בתל־אביב, שמע, כל יום שָרצתי שלוש שעות בקולנוע, יש בחופש הצגות יומיות כפולות, בלעתי ובלעתי סרטים, ובסוף לא שבעתי.”

בלעתי, בלעתי, ובסוף לא שׂבעתי. את זה ירשום עם הציטוטים.

“חבל על הזמן,” הוא אומר בנענוע ראש מבטל.

“דווקא אמרו, שזה סרט נהדר, רוסי, משהו על מלחמה וקולחוז.”

“מה אמר הרופא?”

גדי מניד את ידו. “לפחות חודשיים. ורק אז יתחילו שוב בבדיקות. זה משהו בְּפֶּרק הירך. כשהייתי בן שלוש חבשו אותי פעם ראשונה בקליפה כזו וזה היה כנִראה מאוחר מדי, היו צריכים לגַבס כשהייתי בן שלושה חודשים, אבל, כמו שאמר שקספיר, יותר טוב מאוחר מבכלל לא, בֶטֶר לֵיטֶר דֶ’ן נֶבֶר, או, כמו שמצאתי ניסוח יפה לזה, טוב לְאַחֵר מִלְחַסר. מילא, נתרַגל.”

נתרגל. נְתַרְגֵל להִתרגל לָרֶגֶל.

“כבר הִזמינו לי בנגריה מיטת גלגלים, אז כל יום תגלגלו אותי לכיתה. יהיה לי כֵּיף! אתם תשבו לכם כמו ילדים טובים, ואני אשכב לי בהרחבת הדעת באמצע, כמו מלך.”

מלך אסור ברהטים. מה זה מלך אסור ברהטים. צריך להִסתכל אצל שַלַ“ג. לפני שנתיים לא ידעתָ עוד, מה ההבדל בין של”ג ליל“ג. גם אצל יל”ג יש מלך. צדקיהו. אבל לא קמחי. אלא בבית הפקודות. מה זה בית־פקודות. צריך להִסתכל.

“תִראה איזה גבס עשו לי – עובי של יותר מסֶנְטים. ממש משוריין. כבר אמרתי לַחברֶה, שאם עניין המיטה לא יסתדר, תצטרכו לסחוב אותי לכיתה בידיים, תעמידו אותי בפינה ותשעינו על הקיר. רק אל תשכחו לשים עליי עציץ ולנגב כל יום את האבק.”

רפי שותק. גדי צוחק.

“שמע, ילד, אנחנו ניגשים עכשיו למפעל חברתי, כמו שאומרים, ממדרֵגה ראשונה: יִיסדנו את ‘אגודת המַסקֶראדים’. כל אחד בוחר לעצמו תנ”ך ופתגם אישי, ואם הוא מתקבל על דעת המייסדים ויכול להישׂרד במלחמת הקיום – מקבלים אותו לאגודה. עוד מעט תחולל החבורה שלנו שערוריות כאלו, שכל חברת הילדים תעמוד על הראש. מה שלא יהיה, דבר אחד אני מבטיח לך: משעמם לא יהיה לי בחודשיים האלה."

“איזה תַנַ”ך? יש הרבה תְנָ“כים?”

“התנ”ך שלי, למשל, הוא ‘תמונתו של דוריאן גְרֵי’. עוזי לקח לו את ‘זיכרונות בית הוועד הפיקוויקי’. אתה יכול לבחור לך, למשל, את ‘זִקני בית הספר בווִילְבַּיי’, אם כי, בינינו, זה תנ“ך די עלוב, שלא מגיע לקרסוליים של דוריאן גרי.”

“ומה הפתגם האישי?”

“רצוי שיהיה שנון ושימושי, ואם אפשר, קצר וקטלני. אני, למשל, בחרתי: ‘מוּסַר־לב ומורך־לב הם היינו הך. מוּסר־לב הוא רק השֵם המִסחרי של הפירמה.’ עוזי לקח לו ‘האדם נוצר למות, הפרה ללדת: תעלה על העמוד – לא תוכל לרדת.’ אני יעצתי לו לשנות ל’אִם יתלוך על עמוד…' אבל הוא טוען, שכולם יבינו ממילא. ואז עמוס, שתמיד יש לו רעיונות סָדיסטיים, הֵעיר, שזה לא בטוח שיבינו, כי חוץ מעמוד התלייה יש גם העמוד הזה, שעליו היו משַפְּדים. אבל פתגם הוא לא מצא בעצמו, אז בהשראה של שני העמודים יעצתי לו לקחת את ‘החיים בגידה וָמַעַל / שְתֵה עד תום את כוס הרעל’. בזמן האחרון גם רמי נטפל אלינו. אין לו שום חוש, אפילו לקרוץ הוא לא יודע. אבל פתגם יש לו לא רע: ‘כך יאה לו, כמו שאמר אותו ג’נטלמן שכרת את ראש בנו לרפאותו מן הפזילה.’ קצת מסורבל, אבל יעיל, נכון? כבר יש לנו סידרה שלֵמה של פתגמים לפי הנוסחה של ‘כמו שאמר אותו, ג’נטלמן…’ למשל: ‘אני מקווה שהֶיכֵּרוּתנו תאריך ימים, כמו שאמר אותו ג’נטלמן לשטר של חמישים דולאר.’ אתמול ערכנו אסיפה, וגם הִכרזנו על תחרוּת: מי ימצא את ה’כמו שאמר אותו ג’נטלמן…' על ‘מֵילֶא’? אל תצחק, זה די קשה! ומי אתה חושב מצא בסוף? – עוזי! שמע, הבחור הזה מפתיע לטובה. ומה הוא הִציע? ‘מילא, כמו שאמר אותו ג’נטלמן שקבר את אשתו השלישית.’ לא רע, נכון? בעצם, אנחנו עוד לא כל כך בטוחים בשם החבורה, כי לא יודעים, אם להגיד ‘מַסְקֶראדים’, לפי הסיעה המערבית, או ‘מַסקַאראדים’, לפי הסיעה הפרו־רוסית, אני הפעם עם המערביים, זה מצלצל יותר טוב, כמו אצל זה שהשתין על פח, בגלל הצלצול, כשהוא תירגם את ‘ליכטנשטיין’ ל’לֵך תשתין‘. אז מה אני אומר, שאולי בכלל כדאי לשנות את שם החבורה ל’אגודת הפסימיסטים’, בסיסמה: ‘הלאה האופטימיזם הנדוש, הבו פסימיזם נאצל!’ זאת בינתיים רק שאלה של פתגמים, כי חוץ מ’שְתֵה עד תום את כוס הרעל!' יש לנו רק ‘אחי, חלום על אושר זְנַח / וּלְחַץ על הֶדֶק האקדח!’ ו’רֵעִי, בִמְקום להִתלוצץ, / לֵך, תְלֵה את עצמך על עץ.' אתה הרי כותב שירים, ילד, אז בטח תוכל לְפַייֵט לנו עוד כמה, נכון? אבל מה אתה חמוץ כזה? אני בכל זאת מציע לך לקחת את ‘זִקנֵי וילביי’ בתור תנ”ך זמני. להזמין לך? אחרת עמוס יתפוס את זה."

“לא, לא כדאי,” משפיל רפי מבט. “אני חושב, שלא אבחר לי תנ”ך כזה. ממילא לא אתאים כל כך לחבורה שלכם."

“אח, מה אתה מדבר, ילד?” משדלו גדי. “תיכף אמרתי, שהיום אתה קצת חמוץ. תָאֵר לך, מה אני הייתי צריך לעשות, לוּ הייתי חמוץ כמוך? הייתי מִשתגע! שמע, ילד, תלמד פחות, תכתוב פחות שירים, ואם יש לך פרינציפּים – תן להם להישָאר פרינציפים, ותתחיל להיות בן אדם.”

“זה בכלל לא שייך לפרינציפים,” אומר רפי במבט מורכּן לרִצפה.

“אני אמרתי ‘פרינציפים’ רק מפני שיש על זה כמה אֲמָרות טובות. למשל: ‘בני־אדם אני מחבב יותר מפרינציפים,’ אומר לורד הֶנרי לדוריאן גְרי, ‘ואנשים בלי פרינציפים חביבים עליי מִכּוֹל.’ טוב, נכון?”

רפי מודד את חברו במבט חטוף ושוב משפיל את עיניו.

“ויש על זה עוד סיפור קטן, חינוכי, כמו שאומרים,” אומר גדי ונִראה כמי שחש עצמו לא־בנוח. “אולי אתה אפילו מכיר אותו. איש יושב בקולנוע, חבוש כובע עצום. אומרים לו: אדוני, אולי תוריד את המגבעת שלך? לא, הוא אומר, יש לי פרינציפ. ניגש אליו אחד, מעיף לו את הכובע, ואומר: שום פרינציפ, אדוני, ‘פּארֶח’ יש לך ולא פרינציפ.' זה טוב, נכון? אני אומר לך, מאחורי רוב הפרינציפים מִסתתר איזה פּארֶח עלוב, מכוסה בכובע גדול של אידיאולוגיה.”

מלמטה, מן הקיבוץ, עולים קטעי מוזיקה מן הסרט.

“מה קורה איתך, גדי?” שואל מבט התוכחה של רפי.

שתיקה ארוכה. רפי מתחרט על המבט. זו עננה קלה שעשויה להעיב על… על מה? על החברוּת שלהם, שמעולם לא דיברו עליה?

“הייתה שיחת קבוצה לפני הסרט,” הוא פותח. “בחורשה, הִדלקנו מדורה ושרנו. היה מעניין מאוד. רק חבל, שישראל לא רצה לסכם.”

גדי צריך לשאול עכשיו, על מה הייתה השיחה, מה היה מעניין, ומדוע, באמת, ישראל לא סיכם. אבל אינו שואל. העננה אכן מעיבה.

“הנושא היה – האושר בחיים,” ממשיך רפי. “מה זה בכלל ‘אושר’. ואם אפשר להשיג אותו ממש, או רק שואפים אליו. למעשה חזרו כולם על דברים דומים, שכל אדם צריך לשאוף למשהו, וכשיש לו מטרה והוא משיג אותה – הוא מאושר.”

גדי צריך לשאול עכשיו, מה הייתה דעתו שלו, של רפי. אבל אינו פוצה פה. ושתיקתו חשרת עננים צוננת.

“אני עוד לא חשבתי מספיק על כל העניין,” ממשיך רפי. “בינתיים רק כתבתי איזה שיר. וישראל צדק בהחלט, כשלא רצה לסכם. בסוף כולם חיכו, שיביע את דעתו. אבל הוא רק אמר: ‘צר לי מאוד, חברים, אבל אינכם ממצים בעיות’. כמו שהוא אומר תמיד, אתה הרי מכיר אותו. ‘אַתם, רבותיי, מקילים על עצמכם יותר מדי. להגיד, שהאושר בחיים הוא לשאוף למשהו ולהשיג אותו, זה מעט מדי בשביל צעירים בגילכם. ציפיתי, שיותר תֵאָבקו על המושג אושר’. האמת, שאני לא זוכר בדיוק. בכל אופן, הוא הִדגיש את המאבק. הוא אומר, שהתפיסה, שרק השאיפה היא־היא האושר, מוליכה ל’רומנטיקה שאבד עליה כלח‘, כך אמר, את זה אני זוכר, או ל’סְקֶפְּטיציזם’. הוא רוצה לרמוז לנו, אמר בסוף, שיש לחפש את התשובה ב’הִשתלבוּתו ההרמונית של הפרט בחברה'. אז החלטתי לחשוב על זה.”

רפי נשתתק. אם גם הפעם גדי לא יגיד את המילים המקווֹת… הרי רק לכן הִזכיר את השיר כל כך דרך אגב.

סביב המנורה מרפרף פרפר לילה, מזמזם ונחבט בַנוּרה.

“נו, אז מה עם השיר?” שואל גדי, אף כי באיחור. אבל טוב, טוב מְאַחֵר מִמְחַסֵר! “אולי תקריא לי אותו?”

“בטח,” אומר רפי, אסיר תודה. “באמת רציתי שתשמע ותגיד לי, אם כדאי לקרוא אותו לפני הקבוצה.”

הוא מחפש בכיסי מִכנסיו בזה אחר זה.

“טוב, אז בינתיים רק אספר לך בקיצור, ואחר כך אלך לחפש, אולי השארתי בכיס של מִכנסי העבודה וזרקתי לכביסה. שמו – ‘הצבי הצחור’, אגדה.”

“פְּסְסְס, אגדה, צבי צחור… יופי, ילד! מִנַיין סחבת את השֵם?” הוא מדבר כרגיל, העננה כנִראה חלפה.

“אני יודע?” מתנצל רפי. “יש עליו הרבה אגדות. הוא סמל למשהו שמחפשים תמיד, אולי אפילו רק בגלל זה שבכלל זה לא קיים…”

“שמע,” – גדי שוב מחייך – “הברקה כזאתי אתה יכול להגיש לשולחן אצלנו ו בכבוד. ‘מחפשים אותו תמיד, מפני שאינו קיים…’ באמת, לא רע! אבל בוא נחזור לצבי שלנו.” גדי הִבחין בפני חברו באות קל של קוצר־רוח.

“את ההתחלה אני זוכר במקרה בעל פה,” מסמיק רפי, “וזה ככה: ‘אֵי־שָם בארצות קֶדם / שָרָך ישלח בַדָיו. / יִתֵן ריחו כל בושׂם / בָרוֹם יָהל כוכב…’ – אחר כך באים עוד כמה בתים של תיאור אותן ארצות, עד שמתחילה העלילה, ואז אני מתאר את המלך, את המלכה, את בן המלך הצעיר, את האוצרות, ואת היציאה לציד. וביער כמובן, אין המלך מוצא לא איילה ולא דוב. הכול עטוי דמדומי בוקר. וכשעולה השחר, המלך רואה את הצבי הצחור: ‘עָמַד – חָלַף בִן־רגע, / אֶל תוך הסבך חָמַק…’ – והמלך רודף אחריו, וכמובן אינו יכול להשיג אותו. ‘מִנִי עֲלות השחר / עד הִתקַדֵר הלֵיל / דוהר, דוהר המלך / ביער האפל…’ – בסוף, בכעס, הוא נודר נדר, שימשיך לרדוף עד שישיג אותו ויהי מה: ‘ולוּ אֶטוֹש הבית, / אשתי ובני הרך, / למען אֲצוּדֵהו / הכול, הכול אזנח!’ – ועוברות השנים, ועדיין המלך דוהר בעקבות הצבי. תמיד הוא נִראה לו מרחוק, ותמיד, כשהוא מתקרב אליו, הצבי שב וחומק. עד שהמלך זקן וחש, שקִיצו קרב: ‘כָרַע נפל המלך, / המוות השחור / כבר בא. אך מה קרוב הוא / הצבי, הצבי צחור! / רצה עוד ללטפהו, / אך כבר המוות קר / שלח ידו. המלך / גווע שם בנֵכר…’”

“שמע, ילד, זה סוף עצוב מדיי, אפילו בשביל פסימיסט כמוני,” אומר גדי. “ואתה בכלל לא מרחם על האלמנה והיתום?”

“אבל זה עוד לא הסוף,” נעלב רפי, “זה לכל היותר סוף־ביניים של החלק הזה. ורק עכשיו בא העיקר. אני אומר שם, שהסיפור אומנם נושן, אך מתחדש בכל דור: ‘יש דור יקרא לו “אושר”, / יש דור יקרא לו “דרור”, / יש דור – “אמת” יקרא לו, / לַצבי, לַצבי צחור.’”

“אז זה סוף קצת יותר אופטימי…”

“אבל גם זה רק סוף של חלק. כי עכשיו אני ממשיך כך: ‘לא בן אני למלך. / אדם פשוט, עמֵל. / אך את הצבי לבן הוא / ארדוף בכל תבל. / אם פעם יֵידַע אַהַב / ליבי זה הנרעד / וקֵן חמים אקים לי / ובן יהי לי קט, / אז על ערשׂו בערב / בליל סופה וקור, / סיפור זה לו אשׂיח / על צבי, על צבי צחור.’”

רפי נושם נשימה עמוקה. בשורות האחרונות הִסמיק. “זהו,” הוא אומר. “בייחוד על המקום הזה רציתי לשאול אותך.”

“וזה הסוף?” – גדי מאוכזב, אך זהיר.

“לא. כי אחר כך האבא – זאתומרת, אני, בעתיד – מבקש מהילד, שיבטיח לו, שגם הוא, זאתומרת הילד, ימשיך לרדוף אחרי הצבי, וכך הוא משביע אותו: ‘אִם במרחק אגווָעָה, בלֵיל סוּפה וּשְחור – אז קום, רְדוֹף לָנֵצח / הצבי, הצבי צחור!’ וזה הסוף הסופי.”

רפי נותן בחברו מבט שואל.

“לא רע,” אומר גדי לבסוף. “אני לא מבין הרבה בשירה, הרעיון די יפה, והקצב והחרוזים וכל זה. בטח שתוכל לקרוא לפני הקבוצה. רק כשתגיע לתוכניות המִשפחתיות שלך, איך זה היה שם? ‘אִם פעם יֵידע אַהַב…’ נכון? ובכן, שָם החברֶה בטח יתחייכו קצת. אבל אל תשים לב, תחייך בחזרה ותצפצף עליהם… רק תגיד לי בסוד, ‘אַהַב’ במקום ‘אהבה’ – זה לא קצת מלאכותי?”

עיניו של רפי זוהרות. הוא מקרב את כיסאו אל ידידו ומתפרץ:

“בטח, זה המודרניזם מול הרומנטיקה, ברומנטיקה הכול צריך להיות טבעי, ובמודרניזם דווקא לא, אלא אומנותי. ואני מנסה למזג. ו’אַהַב' זה מודרני כמו ‘נֶגֶן’ במקום ‘נגינה’ ו’עֶלֶז' במקום עליזות. נכון שאברהם, נתן ולאה, אני מתכוון כמובן לשלונסקי־אלתרמן־וגולדברג, לא היו אומרים ‘אהב’ ו’עלז', כי הם חותרים יותר לדיבוּריוּת, אז מה. ומה שנוגע לרומנטיקה… האמת היא, שלמעשה כתבתי עוד שיר. רק שאני לא יודע, אם יקבלו אותו כל כך טוב בחברָה. כי הוא פשוט יותר… זאת אומרת, פחות מודרניסטי.”

“נו, טוב, טוב,” מחייך גדי. “רק בלי הקדמות. תוציא ותַראה, כמו שאמר לג’נטלמן ההוא הרופא למחלות עור ומין.”

“לא, אני מוכרח להקדים משהו,” מתגונן רפי. “אתה יודע, אצלנו…” – הוא מהסס – “לא מכבדים את הרגש. תמיד רועשים. רוצים להבריק בהלצות. לא תמצא אחד שיודה, שהוא מרגיש משהו… והחבורה הזאת, שמתקבצת אצלך… אני לא מוצא את המקום שלי כאן.”

גדי מחייך במלוא רוחב פניו. הוא מתאמץ להִתרומם במיטתו.

“אבל, ילד,” הוא אומר ברחמים, “אבל ילד, אל תדבר שטויות כאלה. אני אומר לך ש…”

“לא, תשמע, גדי,” משסע רפי את דבריו. “אתה קורא לי ‘ילד’ ואני קורא לך ‘עוזא’, והכול מצלצל לפי הסגנון. ולא איכפת לי, אם תקרא לו סגנון מַסקראדי או פֶסימיסטי. אבל זה לא הסִגנון שלי. וגם לא שלך. כולו מלאכותי. אין בו שמץ של טבעיות.”

“אז אולי הוא ‘מודרניסטי’, כמו שאמרתָ?”

רפי מחייך. “הוא וודאי לא רומנטי. על כל פנים, גם אילו רציתי – והאמת, שדווקא רציתי – אני לא אצליח להִסתגל. ותאמין לי, שֶדי הִצטערתי על זה בהתחלה ודיברתי עם ישראל, וניסיתי…”

“חכה, זה מעניין, דיברת עם שׂרוּליק שלנו? נו, ומה הוא אומר? כבר רציתי לשמוע פעם, מה המורים חושבים עלינו.”

“הוא אומר, שלא אשאף להִסתגל, להפך. שמע, גדי, האיש הזה פשוט מלהיב אותי במקוריות שלו. תמיד נואמים על הִסתגלות הפרט לחברה. אבל זאת סתם שיגרה. להִסתגל, אומר ישראל, פירושו לוותר, ולוותר אסור. כמובן, לא צריך להִתעקש על שטויות. אבל כשזה נוגע לאופי, כל אחד צריך להיאָבק על הדרך שלו. שום הִסתגלות! שום טִשטוש! ולכן החלטתי לפרסם בעיתון־החברה את השיר שלי. אני שואל שם, אם אף פעם לא יוצא להם קצת־קצת להִתלבט במשהו, לחפש לעצמם דרך משלהם, כדי להיאבק עליה.”

“אתה סתם מגזים, ילד,” אומר גדי בארשת של קוצר רוח. “כל אחד מתלבט. אבל לא כל אחד עושה מזה פולחן, כמוך. למה, אתה חושב, קראנו לחוג שלנו ‘אגודת המַסקראדים’? כי מסקראדה זה נשף מסֵכות. וכאלה הם החיים.” שלושה קמטים עומדים במצחו ואין שמץ חיוך בפניו. “החיים מִשחק־מסכות מכל מיני בחינות. אבל מהבחינה שלי זאת ההצגה שלי: כשבא לי לבכות ממצב־רוח הכי מזופת, אני מעמיד פנים, שאני מתפקע מצחוק. וכולם מתפלאים: ‘איך יש לו מצב־רוח מרומם כזה, לעוזא?’ לולא זה, הייתי מִשתגע. תָאר לך – בגיל שלנו לשכב שלושה חודשים בגבס, בלי לדעת מה יהיה אחר כך. אז מה? אז צריך להִתגבר ולצחוק. ולעוזי, אתה חושב, אין סיבה להִתלוצץ ולהִתפרע? בטח גם לו יש איזו אהבה נכזבת. ועמוס גם הוא לא הִצטרף סתם ככה.”

“מה, אתה חושב שמישהו מהקבוצה שלנו כבר הִתאהב ממש?” מסמיק רפי. “כי כבר לא פעם חשבתי על זה: איך זה פתאום מתאהבים? הינה אני, למשל, עוד לא מרגיש כלום. אז אולי אף פעם לא אהיה מסוגל להרגיש רגש חזק כזה, שמשכיח את הכול?”

ניצוץ ניצת וניסתר בזוויות עיניו של גדי.

“אל תדאג, ילד, השאלה הזאת בעצמה כבר חצי תשובה. גם עוזי הִתחיל ככה. פעם – ודווקא לא הכי מזמן – הוא בא אלי ואומר: ‘אני,’ הוא אומר, ‘לא אתאהב אף פעם.’ ואני צוחק. והוא: ‘מה אתה צוחק, מה? אתה באמת חושב שאגש פעם לאיזו בת ואתוודה לפניה? אף פעם, ולא בעד כל הון שבעולם.’ טוב טוב, חשבתי לי. כבר בלעת את האנקול של החכה. ומה אמרתי? לא עבר שבוע, וידידנו עוזי מתהלך בפנים חמוצות ומתאנח. שמע, ילד, להרגיש אתה יכול מה שאתה רוצה. העיקר שתדע להִתגבר ותצחק. אני לא אוהב בחורים, שיש להם ‘חולשה’ לַ’מין היפה', כמו שהם אומרים. כשאני רואה, שאחד רודף שמלות, שתיכף מאבד את העשתונות כשהוא רואה בחורה – שמע, אפילו אם זה יהיה האדם שקודם הכי הערכתי אותו בעולם, תיכף הוא יורד אצלי כמו עלה בשלכת, הינה, ככה…” גדי חוזר על המשל החביב עליו.

“אהבה זה לאו דווקא ביחס לבחורות,” אומר רפי. “יש המון דברים שאוהבים: את הארץ, איזה רעיון, או שסתם אוהבים את האדם. אתה זוכר מה שאמר ישראל, כשדיבר על תנועת הפועלים והמלחמה? שאנחנו מאמינים באדם ואוהבים את האדם, ורק אם אוהבים, יכולים גם להילחם למען האהבה הזו. וגם על זה, בעצם, אני…”

“כתבתי שיר,” משלים גדי.

“כן, באמת. איך ידעת? בעצם חשבתי, שלא אַראה אותו לאף אחד, אבל מפני שהִתחלנו לדבר על כל הדברים האלה… רק תזכור כל הזמן, שזה שיר לגמרי כללי, ושאני לא מתכוון אישית לשום מישהי.”

“טוב, טוב,” מצטחק גדי. “אל תתנצל כל כך. ממילא לא תצליח. איפה השיר? גם כן בכביסה? אני חושב שזה יהיה מודרניסטי, שיר מכובס. אז תספר בינתיים. עוד מעט אהיה מבקר שירה מושלם. שמעתי, שהמבקרים הכי חשובים בארץ יודעים איך לבקר שירים בלי לקרוא אותם, רק לפי שם השיר ובעיקר לפי שם המשורר. מה שמו, ‘שיר על אהבה כללית’?”

“אתה סתם מתלוצץ, עוזא,” מתרעם רפי. “ברור, שלא אתן לשיר שֵם טיפשי כזה. קראתי לו ‘חזון’ וניסיתי, למען האמת,” ושוב הוא מסמיק קצת, “לחקות את מאיאקובסקי. יש לו שיר ששמו ‘על זה’ ורק בסוף מִסתבר, לְמה הכוונה ב’זה', וזה כמובן האהבה. השיר שלי מתחיל: ‘יש סוד הגלום בכל יש עֲלֵי חֶלֶד…’ ואז אני מתאר את הסוד הזה מכל מיני בחינות, אבל רק השורה האחרונה בשיר מגלה, מהו.”

“אתה רואה, ילד,” צוהל גדי. “אמרתי לך, שעוד מעט… העיקר שאתה כבר כותב על. זה סימן טוב. עוד מעט תוסיף לנו חומר מעניין לחבורה שלנו. אנחנו הרי עומדים לפתוח מחלקה מיוחדת לטיפוח הרכילות. שמע, אל תכחיש! אני מוכן להִתערב איתך, וזה לא כדאי לך, כי בטח תפסיד. דע לך, שעוד לא אמרתי על מישהו שהוא ‘בָּשֵל’ וטעיתי. ושאתה ‘בשל’, זאת עובדה, כמו הקרחת של ברוך: רוצים להסתיר אותה עוד קצת ומסרקים עליה את השיער, אבל סוֹפהּ להִתגלות. סְמוֹך עליי: בעוד שבועיים יסתובב בקבוצה עוד בחור אחד חמוץ ומתאנח. אין מה לעשות. חוק־ברזל של הטבע. אלא מה? העיקר שלא תבייש את הפירמה, רק אל תאבד את העשתונות, ותמיד תדע לצחוק. שמע בקולי, ילד, ועֲשֵׂה לך את זה לסיסמת חיים: העיקר – לצחוק. אז נוכל לצרף אותך לחבורה. כן, כן, ילד, אל תגיד לי לא. אתה עוד תהיה אחד המסקראדים הטובים בַגוּש.”

2    🔗

“אני?” – רפי זוקף את ראשו ותולה מבט מופתע בפניו של עמוס. זה מִשתעשע בשיבולת ירוקה שקטף, ממולל אותה ומגחך.

“אני – ברחל?”

רפי צופה בפניו של עמוס ומהסס. לא ייתכן! באמת שלא. מה פתאום? ואם בכל זאת יש בזה משהו, לעזאזל? אבל איך עלה על דעתו לחשוד? ואיך הוא מתמוגג, ודאי נורא פיקח בעיני עצמו. תענה לו מהר בקלות ובלגלוג, אחרת יחשוב שהִתבלבלתָ!

אך לשונו של רפי, חֵרף מחשבותיו, חוזרת בשלישית:

“אני – ברחל? אבל איך אתה… זאתומרת: מה פתאום אתה חושב?”

הם עוברים בין השורות המרוּוָחות של חלקת חיטה אוסטרָלית ובודקים שיבולת אחר שיבולת: עליהם לתלוש זנים זרים, כדי שיתקבלו זרעים מבוררים. זו עבודה משעממת, אבל אפשר לפטפט. השמש קופחת על הראשים, עמוס פושט חולצה וגופייה, מכרבל אותן ומעיף את הצרור עם הרוח לקצה השורה, שָם מוּטלות כבר החולצה והגופייה של רפי. טוב לחוש את מגע הרוח בגב החשוף.

עמוס נמוך ורחב. מאז הִתגלח לראשונה סומרים לו הזיפים בפרצוף כמו שלף לאחר קציר גבוה. האוזניים שלו מִזדקרות ומעלות על דעתך, כפי שסוכם בחבורת המסקראדים אחרי דיון ממצה, שני מִפרצים או מִפרשים. אבל הכינויים “מִפרצי” ו“מִפרשׂי” לא נדבקו, עד שמישהו העליל עליו, ששמע אותו שר, ומה אם לא “דוגית נוסעת, מִפרשׂיה שניים”. אז הוסב שמו ל’דוּגי', ואגב כך הוחלט, שלעיניו צבע הים, אבל לכל עין של ים אחר במזג אוויר אחר: אחת אפורה־חוּמה, והשנייה – חוּמה־אפורה.

ובכן, הם עוברים לאיטם בין השורות ומפטפטים. על המורים, אם טוב, שבחדר־האוכל הם יושבים בשולחנות נפרדים, ולמה אף מורה לא בא לשיחת־החברה על סגנון חיים. רפי טוען, שהוציאו אותו מהעבודה בסככת המכונות רק זמנית, אבל יחזירו אותו, כשיתחילו בבֶדק הקומביינים ובתיקון המכבש. עמוס מִשתדל לקצץ לו את הכנפיים (ביטוי מקצועי מֵעֲגַת החבורה) ומנבא לו, שיזכה לצחצח שם כמה ברגים, אבל במכונות עצמן לא יתנו לו לנגוע. עתה מתווכחים על טרקטורים, מנועי שריפה, מטוסי־קרב ועל המלחמה, מה יקרה, כשיכבשו הרוסים את אירופה. אז פותח עמוס בנושא חדש וטוען להחלפתה של ועדת הקבוצה, באשר זו, הקיימת, רק מטיפה מוסר למסקראדים. מכאן מפליגה השיחה אל שיחות הקבוצה ועוגנת בנושא שיעמוד בקרוב לדיון: החבֵרוּת השוֹמרית. מגרה לגלגל דברים על נושא זה, ובייחוד עם עמוס, שכל דרך דיבורו, לפי מסורת המסקראדים, מגלה טפח ומכסה טפחיים.

“קשה לדבר על חברוּיוֹת אצלנו בחברה,” אומר רפי מהורהר. “כי יש כל כך מעט זוגות. אם רק פעם אחת רואים בן ובת מטיילים יחד – תיכף כל החברה מדברת על זה.”

“חברויות זה לא חשוב,” מחייך עמוס. “העיקר שיש משברים.”

“משברים בגלל ענייני חברוּת?” נפעם רפי.

“בעִסקי חבֵרוּת, בעִסקי הִתאהבוּת והִתאכזבוּת, מה זה משנה? העיקר שיש ‘חומר’. הינה, קח למשל את חיים פַלְשִי, בחור בן שבע־עשרה, חבר הקבוצה הבוגרת… עכשיו הוא עובר משבר. ומה נשאר ממנו? סמרטוט. בא ומחניף לנו ולא מרגיש כמה הוא טרחן. כבר הִתחלנו לקרוא לו ‘הקַצָב’, כל כך הרבה הוא מדבר על בשר.”

רפי מבין, שיש בכך איזה רמז, אך מתבייש לשאול, מה נרמז. עמוס מדבר כנוטה חסד. לפי חוקת החבורה מותר למצוץ ואסור לשפוך, אבל כה נעים להירָאות בקיא, והחומר השפוּך נדוש. “אולי יש משברים, אבל זוגות אין, נכון? נדמה לי, שרק אמנון…” רפי מגשש נבוך. הנושא מגרה מאוד.

“עזוב את אמנון, דַח’ילַךּ,” נענה עמוס ומפקיר עוד תיק, שממילא ידוע לַכּול. “אין כאן עניינים של אהבה שמעניינים אותנו: הוא סתם מתעסק. אומנם הוא כבר בן עשרים וגמר את המוסד לפני שנתיים, וכל הכבוד לשפם הקלוש שלו, אבל רודפי שמלות הם יצורים מאוסים בכל גיל, אנשים כאלה תיכף יורדים בעיניי כמו עלה בשלכת…” – עמוס נאמן לאידיאולוגיה של רבו וגם ללשונו הציורית.

“למה אין כאן עניינים שמעניינים אתכם?”

“מפני שאין כאן משברים. הוא לא מִסתובב בחוץ, לא מתאנח, אי־אפשר ללגלג עליו או לפגוע בו ברמז – לא איכפת לו. אדרבה – הוא מתגאה. חומר לא מעניין. הייתרון היחיד – שלפחות הבחורות עוברות משברים בגללו. ודווקא הן חומר חשוב. כבר פתחנו כמה תיקים. זאת הדיאלקטיקה: דווקא כשיש מעט זוגות, יש יותר חומר גלם לרכילות.”

“אני לא מבין,” מודה רפי, אף על פי שהוא חש, שהוא מראה את עצמו תמים ללא תקנה.

“אם שניים כבר הולכים יחד, אין הרבה מה לפעול, העסק אבוד. אבל בחומר הגלם – במבטים, בפִתקאות, במשברים – בזה ניתן לעשות המון. וחומר גלם יש די והותר. וממילא תמיד אנחנו יודעים על כך.”

“אני דווקא חושב שלרוב לא יודעים,” מתריס רפי ולא חש, שבכך נִכנס למלכודת. “עליי, למשל, אני בטוח שאתם לא יודעים כלום.”

“שמע,” אומר עמוס ומכין בזהירות את המהלומה הסופית. “דע לך, שאת הכול יודעים. על רחל, למשל,” הוא ממשיך כלאחר יד, כאילו לא שמע את שאלתו המתגרה של רפי או כאילו אינו יודע להשיב עליה, “על רחל, למשל…” – הוא חוזר על השם וממצה את התענוג מן הרשלנות והאדישות שבדיבורו, “מִסתכלים עכשיו ארבעה. מהם לפחות שלושה מאוהבים בה עד העצם ואפילו לא חולמים אחד על השני.” הפסקה. “נו, אתה רואה? יודעים כל מיני דברים.”

שתיקה. עמוס מרכין עצמו על השיבולים ובוחן אותן בתשומת־לב ובמנוחה. השאלה הגורלית תבוא עוד מעט. יהיה זה, אל נכון, דין־וחשבון מזהיר בישיבה הבאה של החבורה. “קודם דיברתי איתו על חַדְשות המוסד, כאילו אני לפחות חבר־שני־הכי־טוב שלו, ובזהירות משכתי אותו באף לתחום הרצוי. הוא שואל כמה שאלות שקופות, בתקווה שיערים עליי וימצוץ ממני משהו. ואני…” – עמוס משמיע לעצמו את נוסח דבריו המלא וכבר טועם את חיוך ההוקרה המלגלג של גדי, שבוודאי יתגאה בדור התלמידים שהעמיד. – “אני מוכר לו כמה מאובנים מימי מתושלח, משהו על פלשי ועל אמנון. וכאן סוף־סוף הוֹעֲלה בחכה. ‘עליי’, הוא אומר, ועוד מעז להִתגרות, ‘עליי, למשל, אני בטוח שאַתם לא יודעים כלום’. ואני, כמובן…” – הפסקה דרָמָטית, כאן יהיה שיאו של הדין־וחשבון – “מעמיד פנים כאילו לא שמעתי. עדיין לא הוצאתי את הקלף החזק, שלא לאבד את יתרון ההפתעה. ‘על רחל’, אני אומר ברישול וחוזר פעמיים על השם, ‘על רחל, למשל, מִסתכלים ארבעה…’ ואחרי זה אני ממשיך בשקט בעבודה. במצבים כאלה תמיד צריך לחכות, עד שזה מתחיל לכרסם.”

רפי גם הוא בודק שיבולים ושותק. הרוח קרירה ונעימה. מאחורי השער, במשק־המוסד, מגעגעים ברווזים בברווזיה. על ערימת הזבל נשען יוסי על קִלשונו ושורק. מעֵבר לדרך, מן המשתלה, נישָאים צחוק ושירה. שם כורעות כמה נערות על ערוגות צרות ותולשות עשבים. ביניהן – גם אותה רחל. קל להכיר אותה בגלל צמותיה ומפני שיש בגִזרתה ובקולה משהו השובה את העין, משהו ש…

“עמוס?” רפי מהסס. “אז קודם לא גמרתָ: מי הם אותם ארבעה שמִס…” הוא מתקן עצמו: “שאפילו לא חולמים זה על זה?”

“מצטער. זה סוד מקצועי.” – עמוס אינו ממהר. הדג כבר בלע את האנקול. יכולים למתוח בשקט את חוט החכה.

“טוב, אז תגיד רק אחד,” מפציר רפי. “אחרת אני לא מאמין.”

האיום ממלא, לכאורה, את תפקידו. עמוס מהסס.

“טוב,” הוא חוכך בדעתו. “אחד אני יכול להגיד לך.”

שתיקת ציפייה של רגע. ופתאום לפתע, בשקט ובלעג מסותר, באה המהלומה:

“אתה!”

“אני?” רפי זוקף את ראשו ותולה מבט מופתע בפניו של עמוס. זה מִשתעשע, כאמור, בשיבולת שקטף, ממולל אותה בין אצבעותיו, מושך בזיפים שלה ומגחך.

“אני… ברחל?”

“כן, אתה – ברחל!” מתמוגג עמוס.

“אבל איך אתה… זאת אומרת: מה פתאום אתה חושב?”

“ראיתי איך אתה מִסתכל עליה.”

“מתי הִסתכלתי?” נבהל רפי.

“במסיבה האחרונה, כשרקדה את ריקוד הרועָה.”

“אבל הרי כולם הִסתכלו אז.”

“כן, אבל אתה הִסתכלתָ אחרת.”

“איך הִסתכלתי?”

עמוס מוליך את ידו באוויר בתנועה בלתי מוגדרת: “ככה… כמו שמִסתכלים כשמִסתכלים…” אף הוא מחייך במבוכה. שתיקה.

“לא…” אומר רפי לאיטו. “זה בכלל לא נכון… הִסתכלתי בה כמו כולם… ו… ובאמת שזה לא נכון.”

עמוס לא יפגום בנצחונו בוויכוחי־סרק. רפי שב ורוכן על שורת השיבולים.

מִשתררת שתיקה. יוסי שורק פזמון והמנגינה נישאת ברוח מעֵבר למשתלה, אל גן הירק, חוצָה את הכביש ונודדת לשדות. בדרך העפר עולה עגלה. יוסי רומז לעגלון ומאיים עליו בקלשון. הלה נוטל אשכולית מאחת התֵבות ומעיפה אל ערימת הזבל.

כעבור זמן מה מסב עמוס את פניו ועומד קשוב אל הרוח הבאה מן המשק.

“שורקים לגמר העבודה,” הוא אומר. “גמרנו להיום. בוא…”

יוסי מְכַתף את הקלשון וגולש מן הערימה. במשתלה מִזדקפות הבנות ומתַקנות את מטפחותיהן. הרוח נושאת את קולותיהן למרחקים.

רפי פונה ללכת, כשהוא מהורהר מן הרגיל.

3    🔗

בחדר האחרון ב’קומת סלע' יושבת החבורה. בחוץ נִשמע צלצול.

“מה? כבר שמונה? כבר הולכים למסיבה? מילא, לכו. אני אשָאר לבד. יהיה עצוב לי נורא. אני אבכה,” גדי מתייפח וסוחט דמעה מן העין, נוטל אותה בשתי אצבעות, שומט אותה ארצה ומקיש בלשון, מלקק את אצבעותיו ומעווה את פרצופו. בכך תם הטקס.

“תישן קצת,” יועץ עוזי. “לפי הפתגם הנאה: במקום לרוץ – מוטב ללכת, במקום ללכת – לעמוד, במקום לעמוד – מוטב לשבת, ובמקום לשבת – כמובן, לשכב. במקום לשכב מוטב לישון, ובמקום לישון… עצור! אין טוב מלישון.”

“גם אני הייתי מייעץ לך לנמנם קמעה,” אומר עמוס. “או שמא אתה סובל מנדודי שינה?”

“ועליך שמעתי שמִנִדנודי שינה אתה סובל…”

“זה ממש עקבי,” מצטרף עוזי. “ביום מנדנד ובלילה מתנדנד.”

“לא ברור עוד מי מנדנד כאן…”

“ואני חשבתי שזה ברור כשמש,” נטפל גם רמי לעמוס. “לפי הפתגם הידוע: על ראש הגנב בוער הכובע.”

“אם כן מובטח לנו שתקבל כוויות על הראש.”

הכול קמים ויוצאים. רפי מתמהמה.

“שמע, ילד,” אומר לו גדי בחצי קול. “תיזהר במסיבה! יהיה חם.”

“מה?” שואל רפי בחשד. “חם?”

“רְאֵה הִזהרתיך, כמו שאומרים.”

בוודאי עוד אחת ההלצות, שטרם עמד על משמעותן, הרמזים, העקיצות והדקירות הדקות והעבות, ש… ש… רפי מושך בכתפיו.

כשהוא נִכנס מהאפלולית שבחוץ אל האור הבהיר שבחדר האוכל, הוא חש באווירה של ציפייה סקרנית, שמלווה לרוב תחילתה של מסיבה. חגיגיוּת עליזה נשקפת מן החולצות הלבנות ומִכנסי החאקי הארוכים והמגוהצים, שהיו בחבילת הבגדים שנטל כל אחד במחסן־הבגדים, רק כמה בנים וכמה בנות מן הקבוצה הבוגרת באו במִכנסיים ארוכים כחולים־כהים, והם חגיגיים ובוגרים במיוחד. רפי, שכמובן גם הוא בלבוש החגיגי, נדבק בחגיגיות, זוקף קומתו, סוקר את האולם. אינו חושב במפורש, ‘איפה כדאי לשבת, או שכדאי עוד לעמוד?’ אבל הרגליים נעצרות מאליהן, והעיניים מרפרפות מאליהן: מול חצי־גורן היושבים, ניצב שולחן קטן מכוסה מפה, ועליו מנורה וצנצנת פרחים. לפנים, בשורת הספסלים השנייה, יושבים חברי הקבוצות הבוגרות שהִקדימו כי יש להם תחושת אחריות חינוכית, הלא הם מנהלים עכשיו את חברת הילדים, וזה אחראי וחינוכי לשבת בשורות הראשונות, אם גם לא בראשונה ממש, זו נותרת ריקה, כי מי שיושב בה סתם רוצה להִתבלט. עדיין לא הִתחילו לשיר והכול מפטפטים. בעיקר נִשמע צחוק מהפינה שממול הכניסה: שם נתרַכְּזה חבורה קולנית ובמרכזה עוזי ועמוס. לפני המסיבה סילקו התורנים את שולחנות האכילה לאחור, לצד המטבח, ערמו אותם זה על זה, ואת הספסלים ערכו בחצי גורן, אך אותה החבורה שוב העבירה כמה מהם אל השולחנות המעורמים, מה שמאפשר להישען לאחור, בידיים משוכלות, ישיבה שיש בה התרסה: ‘אנחנו יושבים בחיבוק ידיים, כמו שאומרים’. וחושבים, מן הסתם: אבל גם לא בחיבוק ידיים. אנחנו לא בדיוק שרים ועולים, כמו בהמנון התנועה, אלא מלגלגים ואוספים חומר.'

מאחוריהם ומעליהם, באותיות כחולות על רקע לבן, תלויה הכתובת: “בלהט נעורים נבנה…” אלא שלאחר המילה השלישית נשמטו הנעצים מטיח הקיר והנייר גלש והִתגולל. שניים מחברי ועדת התַרבות כבר מטפלים בתיקון התקלה, האחד מטפס על שרפרף הניצב על כיסא שהעמידו על שולחן מהופך שנח על שולחן אחר הדחוק לקיר, וחברו מסייע לו בעצות.

רחל, למרות שהיא באחת ה’בוגרות', אינה יושבת באגף החינוכי, הקדמי, אלא בשורה האחרונה, בקצה החצי־גורן, סמוך לפסנתר־הכנף, ושרה.

מתי בעצם הִתחילו לשיר, רפי לא הִרגיש, עכשיו, על כל פנים, שרים במרץ ויש שמוחאים כף, אבל היא לא שרה כך, שירה חינוכית, לתת דוגמה, אלא היא כמו מחייכת תוך כדי שירה, היא שרה ב…במבע פנים רך, היא לא מחייכת ממש, אבל כאילו מחייכת קצת, כאילו הייתה שרה רק לעצמה.

רפי מתיישב באחת השורות שבאמצע, על יד איתמר אחד, בן גילו, מקבוצת ‘אשל’ המקבילה ל’סלע‘, שתיהן השנה הצעירות שב’גוף הבוגר’, כבר אין להן מדריך, ועוד מעט ייבחרו מתוכן מדריכים לקבוצות ‘הגוף הצעיר’. זה מעמד של ‘חצי אחריות’, אבל כבר מצפים מחבריהן, שבמסיבות יתנהגו באופן חינוכי.

כבר במסיבה הקודמת נזדמן לרפי לשבת על יד איתמר זה, הם גם דיברו ביניהם כמה מִשפטים סתמיים, לכן רפי מברך אותו עכשיו במנוד ראש. מהמקום שהם יושבים רואים היטב את השולחן שבחזית, ובהפניית ראש קלה אפשר להִסתכל גם בפסנתר־הכנף שבצד. ורפי אכן סוקר את הפסנתר, ובשעה שהוא שר בחצי קול, הוא מביט בקישוטי הירק ובציורים התלויים על הקירות, וביושבים השרים ומפטפטים או המחייכים שבשורת הספסלים הסמוכה שם לפסנתר.

מישהו מהסה את השרים. גיורא ניגש לשולחן. מישהו מוועדת התרבות מכבה את האורות באולם, ומנורת השולחן דולקת לבדה. גיורא, דק, אדמוני וממושקף, מציץ הצצה אחרונה בפתקה ששיטח לפניו על השולחן, נותן מבט בשעון־היד שלו, שהניח ליד הפתקה. מִשתררת דממת־ציפייה, רק פה ושם מתלחשים.

“טוב, חברים, אז אני אפתח את המסיבה,” מתפרץ גיורא בקול רם אל תוך הדממה, לחיוכם של השומעים. “מסיבה זו, שמוקדשת לאחוות העם היהודי והערבי, שמתכנסת דווקא עכשיו, כשכבר ברור, שהצבא האדום ינצח במלחמה, ושאולי חברים רבים מתפלאים לָמה בחרנו דווקא בנושא כזה, שאני באמת חושב עליו, שהוא חשוב מאוד לכולנו, אז בקשר לכל זה אני רוצה להגיד…” וכאן, בפסגת המִשפט, הוא מציץ בנייר ובשעון, שוקל, איך לתור הלאה את דרכו במבוך, נושם וממשיך במִשנה מרץ: “שמסיבה זו, חברים, המוקדשת, כמו שאני אומר, לאחוות העמים, ושחשוב שלא רק תישאר עניין של דיבורים, אלא תיהפך גם למעשים וכן הלאה, אז המסיבה הזו…”

הפתיחה מסובכת מדי וגורמת דאגה למארגנים, עד ששולחים פתק לגיורא, שייקצר. הוא מעיין בו, מניד ראשו להסכמה וממשיך, שמתוך השֵם של המסיבה, שהוא כמובן הנושא שלה, מתבקש, וגם יכולים לשער מראש שזה ככה, וזה גם רומז מה בַתוכנית, שעליה הוא מתכוון למסור, ברגע שיסיים את ההקדמה, ואכן, אחרי פתק נוסף הוא מפרט את הצפוי, ואז נִכנסת המסיבה לתלם: “מקהלת־כיס” בליווי תוף ומצִלתיים מתייצבת לפני הצופים בשלושה שירי־עם ערביים.

בראשון, ‘עַלַא דַלעוּנה’, על האהובה, פורצת שושנה בצחוק, ומתחילים שנית. שושנה מתקנת את שערה האדמוני ומתאמצת לכבוש את צחוקה בעוויות משונות. בינתיים חומקים יוסי ואורי החוצה ועם סיום השירה הם מופיעים לבושי עבאיות וכפיות, בתור שני פלחים ערבים. פקיד עירוני עשיר, שליח אחד האפנדים (עמי מקבוצת “אורן”) מסית אותם נגד היהודים ומבטיח שהצבא האנגלי יספק להם נשק ולא יפריע, אם יעוררו מהומות. לשלושתם מודבקים שפמים עבים, וכשמתברר שהם מחקים את ההיגוי הערבי, פושט חיוך בשורות הצופים.

ירוחם השחרחר מ’הנהגת הקן' סוקר בסגנון נִמרץ, משוּבץ בניבים מן העיתונות: “פעולת ההסתה העקיפה של האימפריאליזם הבריטי, אשר מנסה להפריד ולמשול… אבל האיכר הערבי לא לאורך ימים ייגָרר… וגם עלינו מוטל, ודווקא בפגישה יומיומית עם שכנינו…”

כך מתנהלת המסיבה, על רגעי השיא והשפל שלה, החל בתשואות הצופים לריקוד רועים ערבי, בו יצאו חמישה בחורים עוטי עבאיות וחמושי מקלות, כנגד חמש בנות לבושות שחורים, נושאות כדים – גם רחל ברוקדות – וכלה ברביעיית חליליות, שלא מוכנה כראוי, לא מכוּוֶנת כיאות, ואשר חיש מהר, לאחר כמה תעיות ולבטי שווא במבוך הקצבים המִזרחיים, מפסיקה את נגינתה בהדרגה, תוך הערות לגלוג ונחמה מצד הקהל ומבט תרעומת ממושך מאת חתולי, הוא בנימין הרזה, המורה למוזיקה.

עם גמר התוכנית שרים במרץ, כדי לחמם את האווירה לריקודים. יוסי ואורי חזרו אל מקומם ושרים, איתמר מוחא כף. רחל שבה גם היא אל מקומה הקודם. במושב הלֵצים שבפינת חדר־האוכל רועשים.

פתאום מישהו נוגע בכתפו של רפי. הוא מסב את ראשו, ויצחק הקטן והמנומש מעביר לו פתק מקופל שרשום עליו בכתב־יד זעיר, מלאכותי: לרפאל מקבוצת ‘סלע’.

רפי חש שהִסמיק וממהר לגולל את הנייר, כשליבו הולם. בפתק כתוב:

“היא מביטה עליך כל הזמן.”

כנשוך עקרב מסובב רפי את כל גופו ומִסתכל ביושבים מימין. אף אחד אינו מביט בו. רחל מפטפטת עם שושנה האדמונית. מי היה יכול לשלוח את הפתק? רפי מִסתובב לצידו האחר. הכול שרים, מי במחיאות כף, מי כלאחר־יד, משועמם־למחצה, ורק שם… החבורה שבפינת האולם עלתה מן הספסלים לשבת על אחד השולחנות, ובחיוך רחב הם סוקרים את רפי. עוזי קורץ לו. רמי מעווה את פניו ותומך בידיו את ביטנו, כאילו הייתה לו כרס מתנדנדת העומדת להִתפקע מרוב צחוק. רפי מסמיק ומרכין ראש.

כשהמארגנים סוברים, שמצב־הרוח כבר מוכן לריקודים, מקימים את היושבים ומזרזים אותם להזיז הצידה את הספסלים. יש מתלקטים באמצע האולם, ממתינים שתתחיל שירה מתאימה להורה, ‘אֵל יבנה הגלילה’, ‘תן, תן, תן כתף’ או ‘סובבוני, להט אש בוערת’, ויש נדחקים לַמטבח אל ארגז הלחם והמֵיחַם.

רפי עומד בצד, ליד החלון, ועיניו קבועות במקום לא מוגדר בצד הפסנתר.

4    🔗

כשהוא מתנער מהִרהוריו, כבר רוקדים הורה בשלושה מעגלים, בכיווּנים נגדיים. לאורך הקירות עומדים ויושבים הצופים. רחל במעגל הפנימי. את ראשה היא משעינה לאחור וצמותיה מתנופפות.

במושב הלֵצים נִראות פנים חדשות: אמנון. קומתו גבוהה ודקה, הילוכו מרושל וגמיש, שערו שחור, מסורק למשעי, ושפם דק עוטר את שפתו העליונה. סקרנים אחדים נכרכים אחריו.

“ובכן, חברֶה, מה נִשמע אצלכם?” שואל אמנון, “ליבּנתם בעיות? גיבשתם ערכים?”

צוחקים, קצת בגלל נעימת הדברים החקיינית, וקצת בגלל חשיבות אומרם, שהוא אישיות נודעת בעולם הריקודים וכוכבי הכדורסל.

“תגמרו כבר עם ההורה, חברה, זה מתאים לילדי בית־ספר ולעולים חדשים, ותנו לרקוד ריקודים של ממש. הי, אתה שם, ילד־מה־שימך עם המפוחית, גש לאמצע ותן קרָקוביאק בריא, אתה שומע?”

“מה יש, יא אמנון,” אומר חיים פלשי בקול מְאַנְפֵף. “אתה לא יכול להִתאפק עוד קצת? רק ריקודי זוגות?”

אמנון תולה בו מבט עייף־מופתע של ‘מה, עדיין זֶה בָעולם?’ ומשיב כלאחר פה: “מי שמדַבר. כן, פלשי, למזלך אני עוד מתאפק, ולא עונה לך, כמו שצריך. אבל אולי קצת תסַפר לנו בינתיים מה אצלך מצב הדיבֵּר העשירי. איך זה נאמר שם? ‘השומר טהור במחשבותיו…’ אז מה, יש מחשבות טהורות?”

“שמע, אמנון,” מעיר לו עמוס מן הצד, “אל תשכח, שבשבילנו אתה דמות חינוכית, מה, לא ידעת? כך אמרו בשיחת־חברה האחרונה על דמות העברי החדש, שאנחנו שואפים אליה.”

“נו, והרי שאלתי אותכם איזה ערכים גיבשתם, ולא אמרתם לי. אבל אל תחשבו, שאני לא יכול לחנך אותכם. תדעו, שאני הולך בחיים תמיד בעקבות מאמרו המפורסם של מאיר יערי, ‘בראש וראשונה ידיים’. דברים אלה תמיד היו נר לידיי, כמו שאומרים.”

“אבל הוא הִתכוון לציונות ולסוציאליזם.”

“ואני – לאחוות המינים.”

צוחקים. הרמז אל נושא המסיבה היה שקוף.

“אחווה או אחדות?” שואל פלשי. איש אינו צוחק ואמנון מפטיר:

“שמע, שמע, תתבייש לך לפני הילדים הקטנים…” הוא מצביע על עוזי ועל עמוס, “הם עוד עלולים להִתקלקל. קודם הם באים וזוקפים אוזניים, ואחר כך טוענים שאתה צריך להיות חינוכי. אבל מה קרה הערב עם הקרָקוביאק? הי, אתה שם, עם המפוחית…”

רפי חש נפגע. מעניין, אם גם לאמנון זה היו מעיזים לשלוח פתקה של “היא מביטה עליך.” במי היה מִסתכל אז? בוודאי ברחל. טבעי שיסתכל בה. למה, בעצם? זה לא הגיוני, אבל טבעי. ומה שטבעי, גם הגיוני, לא? הלא יש עוד בנות באולם, במוסד, בעולם? נכון, אבל בכל זאת, במי עוד היה יכול להִסתכל? ואולי רק היה מחייך חיוך מבטל: “חברֶה, תגזזו לבדיחה הזו את הזקן! כבר מתושלח אמר עליה לתרח, ‘עזוב, זה רקוב…’”

כשרפי פונה לעזוב את חדר־האוכל, ניגש אליו איתמר ואומר:

“שמעתי, רפי, שאתה כותב שירים. אולי אתה מסכים להראות לי אותם פעם, טוב?”

רפי מופתע.

“כי גם אני כותב,” אומר איתמר ומחייך.

“טוב,” מהסס רפי. “אבל לא עכשיו. אולי מחר…”

“אז אל תשכח!”

רפי יוצא לרחבה שלפני חדר־האוכל. בפנים נדם שאון השרים. כנִראה ההוא עם המפוחית החליט, באמת, לגשת לאמצע ולתת קרָקוביאק בריא. בִניין המוסד אפל. רק בחדרו של גדי עדיין דולק אור.

גדי מקבל את פני ידידו בחיוך רחב.

“או! ילד, יפה שבאת! בדיוק חשבתי לי: יבוא מישהו לבקר אותי או יהיה לי עצוב ואני אבכה? בוא, קח כיסא, שב על הארץ ותוריד את הרגליים!”

רפי שותק ומתיישב על אחת המיטות.

“נו, ילד, פצח פיך – איך היה?”

“מסיבה מוקדשת לאחוות־עמים,” מספר רפי. “פָתח גיורא, ש…”

“עזוֹב, זה לא חשוב! מה היה מלבד זה? אני מתכוון לעבודת המסקראדים שלנו.”

“הם שלחו לי פתק, ‘היא מביטה עליך כל הזמן.’ אבל אף אחת לא הִסתכלה.”

“לא הִסתכלה? האמנם? הפלא ופלא, כמו שאומרים. אבל אתה, כמו שאני מכיר אותך, הִסתכלתָ עליה. והם, כמו שאני מכיר אותם, הִסתכלו עליך, וארבו לך כמו ציידים לטרפם. ואל תגיד לי, שלא הִזהרתי אותך. אז נפלתָ בפח, חביבי.” גדי צוהל, אך מיד מִשתנה קולו ומתחטא: “סַפר לי ילד, בינינו, בסוד: מי המאושרה בבנות?”

“לא הִסתכלתי על אף אחת,” אומר רפי נרגז ומחייך על כורחו. “סתם הִסתובבתי והיבטתי. עכשיו בטח יוציאו מזה כל מיני מסקנות. אבל בכלל אינני יודע מי ישב שם במקרה. שושנה הג’ינג’ית ישבה שם, נדמה לי, ורחל ו… באמת שאני לא זוכר…”

“בסדר, ילד, בסדר. הרי לפניי אתה לא צריך להִתבייש. אני יודע, כמה המקרים האלה מקריים.”

“באמת שהן ישבו שם במקרה,” מבטיח רפי.

“כמובן, רק במקרה!” מנחמו גדי. “המקריוּת העיוורת שולטת בחיינו. הן במקרה ישבו שם, ואתה במקרה הִסתכלתָ דווקא במקרה באותו כיווּן, ודווקא לאחר שבמקרה קיבלתָ פתק, שבו במקרה היה כתוב…” גדי סוקר את ידידו ומתאנח:

“אוי, ילד, ילד, מתי כבר תתחיל להיות בן אדם?”

“ומה עוד חסר לי בשביל להִתקבל לחברה האנושית שלך?”

גדי מִתגרד. “חכה, סַפר לי קודם, את מי עוד תפסו!”

“לא שׂמתי לב,” אומר רפי בתרעומת. “הקשבתי לַתוכנית.”

“אמרתי לך!” קורא גדי. “מוזר, מוזר…” שוב מִשתנה קולו, “בחור חכם, בחור פיקח, ולא לומד כלום. מה חסר לך, אתה שואל? קצת חוש חסר! והרי כבר דיברתי אליך הַשְכֵם ודַבֵּר: להביט באנשים! התוכנית היא החלק הטפל ביותר במסיבה! העיקר – האנשים! כולם באים ומִתיישבים, ישר לפניך. איפה יש לך עוד הזדמנות כזו? הרי זה המקום והזמן לעריכת הצייד! ומה אתה עושה? מקשיב לתוכנית!”

“אלא מה לעשות?”

“טוב, אני רואה שכאן צריך ללַמד את היסודות מֵאָלף־בית. ובכן, לכל מי שאצלנו מעל גיל חמש עשרה כבר יש מישהי שהוא מִסתכל עליה ומְדַמיֵין לו משהו, ומישהו, שהיא מִסתכלת עליו וחולמת עליו משהו. מתפקידנו אפוא לגלות מי ומי השקועים במחשבות־הגעגועים ולהציק להם. ואיך נֵדע זאת? התשובה: כל הדרכים מוליכות לרומא. למשל, החברֶה יושבים במסיבה. מתחילה התוכנית. והינה צעדים בחוץ, הדלת חורקת, וכולם מסובבים ראש ומִסתכלים. זה הרגע שלך – אתה מרפרף מהר על העיניים המופנות לדלת. ואם אתה יודע להבחין במבטים, תיכף תגלה, אם יש ביניהם מי שמִסתכל קצת אחרת, וכבר עלית על העקבות. כמובן, לא תמיד החומר ניתָן לך בקלות. לפעמים זה שמאַחֵר בכלל לא פיתָיון. אז תחפש שיטה אחרת. שיטות יש למכביר, אבל העיקר, כמו שאמרתי, ללכוד מבטים. זאת כל התורה על רגל אחת. שמע, ילד – יש מבטים ויש מבטים. אתה בטח עשית להם מלאכה קלה ושלחתָ מבט־בוּל. אבל רוב החברֶה לא יתקעו עיניים בתמימות של טירון, אלא רק יעיפו מבט מרפרף, שמִתעכב רק לניד העפעף וכבר מחליק הלאה. לנו די בניד־העפעף. תנו לי מבט אחד כנקודת מִשען, אמר ארכימדס, ואני הופך את חברת הילדים.”

גדי מִתאמץ להִתרומם בתוך מעטפת הגבס. מבלוריתו צנח תלתל על המצח. עיניו מבריקות.

“שמע, ילד, אתה לא מתאר לך, כמה אנחנו יודעים. כל שבוע מביא קורבנות חדשים. כבר יש לנו נשק סודי נגד כולם. אז אתה יכול לרסן כל אחד במושכות קצרים. ואם מֵעֵז מישהו לפתוח את הפה, כמו שאומרים, ולחרוץ לשון, אתה דוקר אותו דקירונת ברמז או ברַמזוּז, ותיכף הוא מִשתתק כהלום רעם ודועך כמו נר. שמע, זהו התענוג.”

“אינני מבין,” מודה רפי מבויש. “איך אתם דוקרים ברמז?”

“למשל, תתאר לך, שיושבים בחדר־האוכל בארוחת ארבע, לוגמים תה בקהל גדול של חברֶה, כי חלילה לך לבזבז דקירה טובה ללא קהל מגוּוָן. ואיזה בחור, נניח אתה, אומר משהו שלא לפי רוחי, מִתחצף, שאני כביכול לא חינוכי. אז אני מחייך לך בקול מתוק כדבש: 'אוהו, הפייטן שלנו כבר פוצה פה! אולי במקום בליריקה תנסה פעם את כוחך בפרוזה, כמו למשל, במוטיב התנ”כי של יעקב ורחל? מובטחני שבו תוכל להראות בעליל את הכישרון שלך."

שתיקה.

"נו, איך השיטה? ותתאר לך, שכולם שומעים ומגחכים והמִסכן

מסמיק ומפרפר. אני אומר לך, זה תענוג להבריק בתשובות שנונות כמו צליפת שוט! שמע, את זה אני אוהב! אני לא סובל בחורים, שתיכף נבהלים ומִשתתקים בעקיצה ראשונה. אדרבה, שיענו! צליפה ראשונה – הך! והוא עונה, ומייד – הך, צליפה שנייה! כל מילה ממוֹרקת וממוֹרטת! איזה תענוג זה להילחם ביריב שתיכף נכנע? לא, צריך לנהוג כמו שאומר לורד הנרי ב’תמונת דוריאן גְרֵי': ‘מאוד מאוד הֱווֵה זהיר בבחירת אויב. בין אויביי אין אף טיפש אחד. טובי־מראֶה – ידידים, טובי־לב – קרובים, טובי־שֵׂכל – אויבים. כך יש לבחור!’"

הרי לך בחור! הוא יודע איך לחיות! ועולה ריח מתקתק של שיחי יסמין ולילך, שוב וינה, וחוץ־לארץ, ואתה קטן, ועל המפתן יושב קוּרטי. מכנסיו קרועים וחולצתו מִשתרבבת, בלוריתו פרועה וסנדליו בלויים. בהטיית ראש הוא יורק למרחק ארבע פסיעות. אין לו כסף, אין לו צעצועים, אבל הוא יודע, הוא יודע, לעזאזל, לכתוב חיבורים, להחליק על מדרגות, להשיג צלבי־קרס ולשבור חלונות ראווה. וכל זה בקלות, בלי מאמץ. ואתה, רפי, לא תדע זאת לעולם.

“תגיד, גדי, אתה חושב שהייתי יוכל להצטרף לאגודה שלכם?” (“לא, אתה לא, אבא שלך יהודי,” אומר קורטי).

“אבל בוודאי, ילד,” צוהל גדי. “בשביל מה אתה חושב, אני מספר לך את הכול? אלא מה, אתה צריך עוד קצת ליטוּש. אתה עוד תמים מדי. מילא, לא נורא, נורא זה טיפוס, זה עלול לקרות בכל מִשפחה טובה. אבל להישאר תמים? לא ילד, זה כבר מוגזם! כמה שיעורים קצרים בחכמת החיים – זה מה שנחוץ לך.”

5    🔗

חמש דקות לפני גמר הלימודים.

“ובכן, הבה ניגש לסכם את החומר שעברנו בשיעור זה…” – ישראל נשען אל שולחנו. עשרים ושניים נערים ונערות יושבים רכונים על מחברותיהם. רפי מסיט הצידה את מחברתו וכותב משהו על פתק־נייר, מזמן לזמן הוא מביט בחלון, בנוף של אבו־שוּשא. ליד הארון שבפינה שוכב גדי על מיטת גלגלים, ראשו סמוך על כר, והוא מעווה את פניו בצחוק. על שרפרף סמוך מונחת מחברתו הסגורה, ולידה כוס ריקה למחצה. יוסי דוחף את גדי ולוחש לו משהו בחמת זעם. עמוס ועוזי מִסתכלים בהם וכובשים את צחוקם. קשה להִתרכז חמש דקות לפני גמר השיעורים.

“ראינו הפעם שני ניסיונות שונים להבין את תופעת ההִתפתחות בעולם החי והצומח: הסברו של לאמארק ותורתו של דארווין. מה היה רעיונו היסודי של לאמארק, רפי?”

הנשאל מרים את ראשו בבהלה, מסתיר את הפתק, מציץ במחברת ובפניו האדמדמות של ישראל.

“לא שמעתי את השאלה. אולי אתה מסכים לשאול עוד פעם?”

“חזור בבקשה על השאלה, יוסי.”

“שאלתָ… שאלתָ… א… מה היה הסברו של לאמארק לתורתו של דארווין…”

הוא תולה מבט שואל בפניו של ישראל.

כמה מן הנערים פורצים בצחוק.

“ומהו הסבר זה?” עיניו של ישראל מצטמצמות, וידו, הנתונה בכיסו, נקמצת.

“יש לו שני הסברים שונים…” מגמגם יוסי במבוכה גוברת. “אחד של תורת ההִתפתחות, והשני… את השני – שכחתי…” הוא מחייך ונושם לרווחה.

ידו של ישראל מִתהדקת. כבר הוא חש את ציפורניו בבשר היד. בפניו לא זע שריר. אך גלי אלחוט סמויים מעבירים את המתח לכיתה.

“גדי! חזור על השאלה!”

אם גם גדי לא יידע לחזור – ואיך יכול הוא לדעת? – תכה היד הקמוצה בשולחן:

“ואתם מַשְלים את עצמכם, שאלה לימודים? ככה אתם רוצים לקנות השקפת עולם? הוריכם משקיעים כסף יקר, ובעוד ילדי פועלים בכל העולם יוצאים בגיל ארבע־עשרה לעבוד כדי לפרנס את עצמם, אתם יושבים לכם בחממה, כבני־נסיכים. ואתם רוצים שאני אתן את ידי לכך?” עיני כול תלויות בגדי.

“דיברתָ על שני ניסיונות שונים להבין את תופעות ההִתפתחות, של לאמארק ושל דארווין, ושאלתָ על רעיונו היסודי של לאמארק. זו הייתה השאלה. והתשובה…”

גדי חוזר על השאלה בקול צלול ושוטף ומשיב עליה, אף על פי שלא נשאל על כך.

“לאמארק הִניח, שתכונות, שפרט רוכש במשך חייו, מצטרפות לרקע התורשתי. לכך הביא שתי דוגמאות: הגְמַלְנֶמֶר, ג’יראפה בלע”ז, שמזה דורות רבים פושט את צווארו לעלים הגבוהים שבאמירי העצים, והנפח, שעצמות כתפו הימנית…" – עיניו של גדי ששות אֱלֵי־קרב: “רציתָ לתפוס אותי, אותי?”

ישראל פותח את אגרופו. בפניו לא זע שריר. גלי אלחוט סמויים מעבירים את ההרפיה אל כל הכיתה. הסכנה חלפה. הנערים מחייכים בקורת רוח וחשים עצמם אשמים.

ישראל נותן את עיניו בשעונו.

“אני רואה שעלינו לסיים, חברים. אבקש לחזור אחרי הצהריים על החומר ולהִתכונן לשאלון. גמרנו.”

אך סיים, כולם סוגרים מחברות, מזיזים כיסאות ומדברים בקול.

“אוי יוסי, מה קרה לך? למה אתה יושב?”

“רטוב לגמרי!”

“מה, בצינור? הִכניס לו את המים בצינור…”

“פויה יוסי, בגילך, ועוד בכיתה…”

לפני השיעור החביא גדי צינור גומי דקיק תחת חולצתו, קצהו האחד ליד צווארו והאחר – מבצבץ מן השרווּל. באחד משיאי ההרצאה לגם מן הכוס, נתן את קצהו האחד של הצינור אל פיו ואת קצהו האחר אל כיסו של יוסי, ועד מהרה החל זה לטפטף ועל הרצפה נקוותה שלולית. עתה הוא כובש את דִמעותיו.

ישראל אוסף מן השולחן את ספריו ואת רשימותיו ויוצא בפסיעות גדולות. עופרה ויעלה ממהרות בעקבותיו.

“רגע, ישראל, חכה לנו!” הן משיגות אותו ליד המדרגות. “ישראל, יש עוד עשרה רגעים עד ארוחת־צהריים. אנחנו מוכרחות לדבר איתך.”

“בבקשה. נשב על הדשא.”

עודם יורדים במדרגות, משיג אותם רפי.

“ישראל… אם אפשר אני רוצה…” הוא משסע את דבריו ופונה לַבנות: “או שאתן מזמינות לדבר איתו עכשיו? אז אבוא אחר כך.”

“יש לנו באמת משהו לברר, אבל כדאי שגם אתה תשמע, רפי,” אומרת עופרה בחוּמרה. “ואפילו כדאי מאוד, שדווקא אתה תשמע. אנחנו מוכרחים לעשות משהו, ישראל. אי־אפשר להמשיך ככה עם החבורה הזאת. הרי ראיתָ, מה שהם עשו עכשיו בשיעור ליוסי. זה מגדיש את הסאה.” ובכך הם מגיעים לסוף המדרגות, יוצאים ויושבים בדשא. שם ישראל מצית סיגריה, ועופרה עדיין מדברת: “… זה הורס לנו את הקבוצה, כל הציניות הזו, כל הלגלוג הזה לכל דבר… עוד מעט שום חבר לא יוכל לפעול בקבוצה, לדבר בשיחה או לכתוב בעיתון בלי להִתבייש בזה. עוד היום, ישראל, תיכף אחרי העבודה, אתה צריך לכַנס ישיבה של וועדת־קבוצה ובערב, בשיחה, תכריז על חיסול מוחלט של ההווי הרקוב הזה.”

ישראל מוצץ את הסיגריה ומצמצם את עינו האחת מפני העשן.

“שוב אתם מחפשים לכם את הדרך הקלה ביותר, רבותיי. מראשית השנה אני רואה זאת. בשיחות אתם מציעים לשוחח על פוליטיקה, כי זה הכי נוח, אין צורך לחשוב ולהיאָבק. יבוא ישראל ויסקור סקירה – וחסל. וכן בשיחות וכן בלימודים – ישראל יַרצה, אנחנו נקשיב. ועכשיו שוב: ישראל יכנס את הוועדה, ישראל יכריז על חיסול החבורה – ודיי. רבותיי, חבורה זו פיתחה לעצמה אידיאולוגיה. עליכם להֵיאָבֵק איתה ולשכנע ולא לחסל בתוקף צו שרירותי.”

“איך יכולים להיאבק איתם,” מִתמרמרת עופרה, "כשאי־אפשר להתחיל איתם בשום ויכוח רציני? במקום לענות הם מתחילים לצטט. אתמול אמרתי לגדי: “אתה רוצה שאגיד לך פעם את האמת, עוזא? והוא עונה: חלילה וחס! אני נוהג לפי דבריו של לורד הנרי מ’דוריאן גרי': את הכול אני מוכן לשמוע, חוץ מן האמת. אותה אינני סובל באופן פרינציפיוני. אמרתי לו: ואתה באמת מאמין במה שאתה אומר? והוא: אני? להאמין במה שאני אומר? חלילה וחס!”

“הוא שוכב עכשיו בגבס,” אומר ישראל. “חבורה זו היא תוכן חייו. אתם רוצים לקחת זאת ממנו. מה תתנו לו במקום זה? מה מוסיפה הקבוצה לחייו הפרטיים של החבר? האם חיי הקולקטיב היו לחוויה של חיי הפרט? האם בכלל אתם קבוצה? האם הדבר, שאתם לומדים וישנים יחד דיו לעשותכם קבוצה?”

“אז מה אתה מציע? אתה הרי… סתם מדבר!” מטיחה עופרה. מרגיז, שהם כביכול בסדר, והיא, שנחלצה להגנת הקבוצה, באשמים.

“קודם עליכם להִתלכד לקבוצה, אחר כך צאו למאבק עם גדי – אבל לא בהחלטות אִרגוניות שרירותיות.”

“אתה לא צודק!” מִתפרצת עופרה. “מאה ואלף פעם אתה לא צודק. אני כל כך מרגישה את זה, שאתה לא צודק. אני דורשת ישיבה של ועדת הקבוצה. יש לי זכות לדרוש ישיבה.”

“תקבעו מועד ואבוא,” אומר ישראל.

עופרה פורשת מהם בעלבון, ויעלה, עגומה, נכרכת אחריה. רפי נשאר לשבת עם ישראל על הדשא וממתין: אולי יאמר משהו על עופרה שהִתחצפה. אך ישראל שותק.

“אתה צודק, ישראל, צריך להיאבק. ואני מוכן להיאבק. למשל, על האושר בחיים. חשבתי הרבה על הנושא הזה…”

ישראל מביט בשעונו.

“אתה תמיד מרחף בעולמות עליונים, רפי. אתה תמיד נופל מן הירח. היום בשיעורים, ותמיד, בקבוצה, בחברה. תמיד אתה עסוּק בבעיותיך ולא בבעיות הכלל. הבט בעופרה. הרי היא נפלאה! איך חרה לה עניין זה! איך קראה: ‘מאה ואלף פעם אתה לא צודק, אני כל כך מרגישה את זה!’ והיא באמת מרגישה, רפי. עניין הקבוצה הוא עניינהּ. היא יודעת להיאבק.”

רפי מרכין ראש.

“נכון,” הוא אומר בקול רפה. “אבל גם אני רוצה להיאבק על משהו. אני… כתבתי כמה שירים. אולי אוכל להראות לך אותם פעם?”

“ודאי.”

ודאי. אבל זה נאמר כל כך בקרירות! ורפי הולך, אֲכוּל קנאה: מתי ייֵדע להטיח בפניו של ישראל: “מאה ואלף פעם אתה לא צודק!” מתי ייֵדע להיאבק ויזכה למילה של שבח ועידוד?

6    🔗

דפים מיומנו של רפי.

עצוב לי. עצוב לי. הולך בַבניין, סובב בחצר, סובב, סובב, הולך בחורשה. ומה, בעצם, אני מחפש? מה אני מרגיש? להִתמכר למשהו, בשיכָּרון, עד כלות הנפש, לצלול לתוך־תוכם של החיים!

או אולי דווקא להִתנכּר. לפרוש. לא להִתערב בִשְאון הפעילות והפעלתנות. לעמוד מן הצד, לראות, לזכור, לרשום. לבטא.

ואולי עוד אחרת: לנדוד למרחקים. מַלָח באוניה. זר בעיר נוכרית, בכְרַכֵּי הים. לחוש – העיקר לחוש את מלוא עומק הזרוּת ולבטא, לבטא!

אבל איך תבַטא רגש, כשאינך יודע מהו?

זרוּת, אמרתָ, אבל האם באמת אתה יכול לומר: חשתי זרוּת, חשתי געגוּעים, אהבה? אכן, חשתָ משהו. אבל מה? מה?

בזמן ההרצאה על לאמארק ועל דארווין קִשקשתי חרזתי מילים סתם. רחל. רַע? חֵיל? רך? אֵל? לרחל אייחל? גדי ודאי היה חורז ‘על רחל אֲרָכֵל’. בשם כמו ‘עמירה’ יותר קל לחרוז. ‘בָאֲמִירֵך, עֲמירה, ניחוח עמיר. אותך עמירה, לעולם לא אמיר.’ חבל שרחל לא שמה עמירה.

נניח, שבמסיבת שבת עורכים תחרות, מי יכול לחבר שיר בו במקום, באִלתור? רבים מנסים. ונכשלים, כמובן. אז אני מִתנדב. ונותנים לי נושא – לחבר שיר על רחל.

אלא שלא שמה רחל, כי אם – עמירה. ומיד אני מאלתר:

אֶרְאֶה: אינֵך – אֶשא עינִי.

אֶראה עינֵך – וכבר איני.

מֵאֲמירֵך עמירה אקצור לי עמיר

ואותך עמירה לעולם לא אמיר.

לי פרח יש בפאת שבילי.

לך פֶה רך יש – הוא בשבילי?

השיר מוצא חן בעיני רחל־עמירה. ולא סתם מוצא חן, אלא מקסים. איך אתה יכול לחבר בקלות כזאת חרוזים, היא שואלת. ומביטה בי בעיניה הכחולות במבט ארוך. זה אפשר רק, אני משיב, אם מרגישים באמת כל מה שכותבים.

אם כן, היא שואלת ומסמיקה, באמת הרגשתָ… ודווקא כאן, כשכבר חשבתי, שאם היא תגיד שהשיר מקסים, אשיב לה, אם כן, הרי אַת מְקוּסֶמֶת לי, דווקא כאן פתאום ישראל שאל אותי משהו. כמובן, לא שמעתי את השאלה. גדי אומר, שהיה תענוג לראות, כמה הסמקתי. אח, הלוואי, שהוא פעם יסמיק!

האם באמת אני מרגיש משהו, או אלה סתם שעשועי דמיון? האם הצליח השיר לבטא געגועים למישהי, או רק געגועים לגעגועים?

ירד גשם. עברתי במִסדרון. רחל עמדה שם, נשענת על אדן החלון. נדמה לי, שגם היא עצובה ומִתגעגעת. אחרי העבודה הייתי צריך לסכם את הפרק על ניסוּייו של מֶנְדֶל בהצלבת זני אפונה, זן שיש לו פרחים אדומים עם זן בעל פרחים לבנים. אבל בינתיים חשבתי, אם ניתן להצליב מחשבות ורגשות. ופתאום חשתי רצון לזרוק את כל הגינונים ולבטא משהו בכל הפשטות והישירוּת. ואז כתבתי שיר, שמתחיל במילים:

בחוץ גשם.

עברתי במִסדרון וראיתיך

מִתרפקת על אדן חלון רטוב

וכובשת ראשך בכתפך

כאילו היה אהוב.

אח, אילו הייתי האדן

אילו הייתי הכתף…

אבל אחרי כן הִתביישתי. למה? אולי גם אֶת זה הייתי צריך לכתוב, את הבושה על האנחה שלי?

לפנות ערב באתי לחדר של ישראל. הִתביישתי, אבל כמובן אחרת מאשר בשיר על האדן, הכתף, הגשם והאילו.

הוא רמז לי לשבת, אבל הוא עצמו נישאר לעמוד, נשען בגבו אל קיר הצריף.

“ישראל, אני רוצה לקרוא לך כמה מהשירים שלי.”

“בבקשה.”

זה היה רִשמי, מנוּכּר, קר. בלי חיוך, בלי מחווה של עידוד. הייתי צריך לוותר, ו… כן, ומה? להגיד: אם אתה לא מחייך אלי, לא אקרא? ובכן, בלעתי את זה. ואני קורא שיר ראשון, שני, שלישי – והוא עומד בלא תנועה ולא מוציא הגה.

איזו תחושה איומה! הייתי צריך… כן, מה? להגיד, אני רואה, שאין לך מה להגיד, כשמישהו מראה לך משהו מכל הלב שלו, כדי שתגיד?

“אז מה אתה אומר, ישראל?”

“מה אתה בעצמך אומר?”

הֵשבתי, שהשירים מוצאים חן בעיני. איזו תשובה מביישת! אני מוכן להיקבר עכשיו באדמה, כשאני נזכר, שכך עניתי.

“אלה שירים רגילים של תקופת ההִתבגרות,” אומר ישראל. “אתה מִתמוגג ברגשנוּת ואינך מחפש לך שוּם מטרה אובייקטיבית.”

נשארתי יושב המום. ישראל המשיך לדבר. הדברים הִגיעו אליי כמו מבעד ערפל. אינני זוכר אלא מִשפטים בודדים: “אתם אינכם רשאים לשגות בחלומות האהבה שלכם! אתם חיים במחצית המאה העשרים. האִם אתה יודע מה נעשה בעולם? האם אתה יודע איזה עתיד עומד לפנינו? אֶתכם מטַפחים בחממה. שוּם רוח סוערת לא מגיעה אליכם, על כן ידכם משגת מותרות: לשגות בליריקה או בציניוּת…”

אחרי שרגע לא יכולתי להוציא הגה, גמגמתי, שהוא מערבב כאן שתי פרשיות: באמת, לחבורת המסקראדים יש הווי ציני ריקני, ואילו אני הולך לי בדרך שלי, גם אם תהיה קשה: חיפושים ולבטים.

“עליך להיות אדם לוחם ופעיל בחברה,” הוא אומר. “לא לרחף באוויר. להיצמד לַיֵש, לדעת מאין אתה בא ולאן אתה הולך…”

“ולפני מי אתה עתיד לָתֵת דין וחשבון,” הוספתי,

להראות, שאני מצוי אצל המקורות.

“כן. כל אדם חייב לִיתֵן דין וחשבון לעצמו על דרך חייו. ואגב,” – כאן הוא מחייך – “אם תהיה קשור בלב ונפש למפעל גדול, נניח מפעל הקיבוץ, גם תצליח יותר ב… ובכן, בבעיותיך הפרטיות.”

לשיחה זו תהיה השפעה עצומה על דרך חיי בעתיד: לא אכתוב עוד שירי אהבה! עוד היום אתחיל לחפש נושאים אוביקטיביים!

בוודאי יד הגורל היא – עמנואל, היערן, גילה השבוע שתי מערות חדשות, כשגזם אורנים כנגד שריפות. פתחיהן היו מוסתרים מאחורי שיחי קידה. מצאנו בהן עצמות וחרסים. כאן חיו פעם בני אדם! לפני אלף דורות! אולי לא היו יהודים ואולי כלל לא דרו שָם, אלא רק קברו בהן את מתיהם, אבל אני משוכנע, משום מה, שהיו לוחמים ומורדים. אולי הִתבצרו במערות אלו, בין הסלעים, לִקְרב גדול ואחרון. האויבים הִקיפו אותם, ואף על פי שיכלו לברוח, בחרו למוּת מוֹת גיבורים גאים. וגם אני נלחם איתם. תיארתי לי תמונה זו לכל פרטיה בהרצאתו של ברוך על הכנסייה בימי הביניים. הם לחמו בפטישים ובמקבות, שהיו מניפים על ראשי האויבים. הינה מצאתי לי נושא אובייקטיבי! מתוך מחשבות כאלו צומח הקשר העמוק למולדת ולַמפעל. החלטתי מיד לכתוב על כך סידרת שירים. בתים אחדים כבר מוכנים.

השיר רע, רע, רע! בשעת הכתיבה אפילו מצא חן בעיניי. אבל אחרי שיחה עם ישראל נוכחתי שטעיתי. חרוזים כמו גליל־חליל ושיר־ניר באמת זולים, יכולים לנחש מה יבוא. ועל התוכן – וכאן העביר ישראל את הסיגריה לזווית הפֶה – הוא אמר: “עוד לא גמרתָ בָרומנטיקה וכבר הִתחלתָ בְמיסטיקה. עִקבי נשארתָ רק בסֶנְטִימנטאליות.”

שאלתי לפירוש המילים, למרות שידעתי, כמובן. אבל בשביל להגיד משהו, להוכיח לעצמי, שאני מסוגל לדבר.

“שמע, ידידי,” ענה, “שירה אינה נושרת מהשרווּל. אם באמת ובתמים אתה חובב ספרות, שֵב ולמד. למען לימוד זה לא די שאומַר לך: סֶנְטימֶנטאליות זאת התמוגגות רגשנית ומיסטיקה היא נְהִייה אחרי מִסתורין. היו אסכולות גדולות בתולדות התרבות, שנשאו שמות אלה ויצרו יצירות מופת – צריך לדעת אותן. אתם דומים לאותו תבשיל, שמִתבשל תמיד ברוטב של עצמו. צריך לקרוע לכם חלון לאירופה ולתרבות העולם. אם תהיה פעם סופר או לא – איננוּ יודעים עכשיו לא אני ולא אתה. אבל אם לא תשב ותלמד ברצינות – מובטח לנו שייצא ממך אדם בור ולֵבַנטיני.”

מה יש בשיר זה מִסתורי, שאלתי.

“הינה – מה משמע: 'אולם הס! קול עמום לי לוחש: שוֹב נשוּב!' – מי ישוב? הקנאים מלפני אלף דור?”

“המפעל שלנו, הקיבוצים. אנחנו, הממשיכים, מְחַיים את העבר.”

“טוב,” הוא אומר. “נניח. אבל זה לא כתוב בשיר. ואל תשכח: אם מצדה ותל־חי הן שרשרת אחת, גם מרד גטו וארשה שייך אליהן.”

האם באמת השירים שלי כה גרועים?

היום הלכתי במִסדרון וראיתי אותה באה מולי. סרתי הצידה. שום מחשבות על זה!

ניסיתי לחשוב על מרד גטו ווארשה, אבל לא הצלחתי. לבסוף חזרתי אל הקנאים שלי במערות. מדוע נדמה לי תמיד, שהם סללו כבישים וחצבו בסלעים – ודווקא בלילות (“וידים נוקשות בין צורים מחרישים / סללו בעיקשוּת מסילות וכבישים”). אולי בכל זאת אצליח לקַשר אותם עם העיירה היהודית בגולה?

היום, במנוחת הצהריים, תיארתי לי שאני יורד אל הגיא, אל המקום שבו נתגלו במִדרון המערות החדשות. פתאום, במקום שומם במיוחד, עולים מולי צללי־הרפאים של אותם קנאים־מורדים ומשביעים אותי להמשיך את דרכם. אם ישראל יגיד שזאת מיסטיקה, אשיב, שזה גם יכול להיות ריאליזם: הרי מותר לי לתאר לי את זה, לא?

בשעת העבודה בסככת המכונות חיברתי חרוזים יחידים ומיד אחרי שהִתקלחתי מיהרתי לחדר, חטפתי את המחברת השחורה וחיפשתי מקום, שבו אוכל לשבת לבד ולנסח ניסוח סופי. הסתובבתי שעה ולא מצאתי. כבר רציתי להסתגר בבית־שימוש. בסוף הִתיישבתי בחוץ, על המרפסת של חדר־טבע. הינה דוגמאות:

ברדת הערב יצאתי לשוח

על שבילי ההרים ולגמוע אורה

כך פותח הבית הראשון. בַשני אני פוגש אותם. והם מצביעים על השקיעה:

אֱמור נא, האין שם מסדה, יוּדֶפֶת

וּוַארשה עולות בשלהבת אחת?

וכאן עדיין לא החלטתי, אם להדגיש ‘אחת’. ותמונת הסיום: ההרים מקשיבים לשבועה. אינם מִתפעלים – שבועות רבות כבר שמעו! עטורי יקוד השקיעה הם רובצים שוממים ויפים כמו לפני אלף דור. זה – סוף־סוף! – שיר נפלא, הטוב ביותר שכתבתי עד כה. אולי – זאת אומרת: ודאי! – אשלח אותו לאחד העיתונים. ותתארו לכם – יום אחד בהיר, בערב שבת, מופיע השיר שלי בעיתון, וכל המוסד קורא, וגם היא, כמובן, וגם הוא!

שוב לא טוב! שוב ושוב לא טוב! הייתי מוכן לקרוע את הנייר לקרעים, מרוב כעס. ישראל רפרף על השוּרות ואמר, בלי להוציא את הסיגריה מפיו:

“אצלך זה הולך מהר וקל. קֶשֶב־נֶשֶף, דרוֹר־דוֹר, ולא רק דור אחד, אלא תיכף בסיטונוּת – אלף. לא, לא, ידידי, זאת הרומנטיקה הישנה, אותה הגברת בשינוי האדֶרת. לא יועיל לך, אם תוסיף, לשם אַקטוּאַליזציה, את וארשה. אתה חושב, שבזה כבר ניתן ביטוי למצבו הנורא של העם היהודי? בצורה כל כך…” – כאן היסס – “קלה ותמימה: משמידים את עם ישראל? אין דבר! נמשיך לבנות!”

הרגשתי משהו מחניק בגרון. לא הוצאתי הגה ופניתי לדלת, בהחלטה לסגור אותה לאט. ואז קרא אחריי: “תתרגל למחשבה, שיצירה לא ניתנת בקלות, שמוכרחים להיאבק עליה כמו על השכלה ועל אהבה, על חברוּת ועל עיצוב אישיותך. אם אתה עשוי להִתייאש ממקלחת קרה אחת, מוטב שבכלל תחדל מכתיבת שירים.”

הידקתי את שיניי ולא עניתי. והצלחתי לסגור את הדלת בשקט.

החלטתי לקרוא למחברת זו “מחברת המאבק”. המוטו: “ויֵיאָבק איש עימו עד עלות השחר. וַיַרְא כי לא יכול לו, ויאמר: שַלּחני כי עלה השחר. ויאמר: לא אֲשַלַּחך כי אם ברכתני.”

היום פנו אלי מוועדת־קבוצה, שאכתוב פיליטון למסיבה הבאה, שמוקדשת לעיתונות ולקריאת עיתון. סירבתי. עבדתי היום בגן־ירק, בעישוב חלקת סלק. המעדרים ארוכים, לא צריך להִתכופף הרבה, ונוח להרהר. ניסיתי לתאר לי את ישראל בעודו תלמיד – תלמידי. הוא בא אליי, חושש ומבויש, ומראה לי את השירים שכתב: אף על פי שהוא תלמידי, הוא זוכר, שפעם היה מורי ובטוח, שאנזוף בו. אך אני מעודדו וקושר לו שבחים, אם כי השירים אינם ראויים לכך, והוא יודע זאת ונבוך מבוכת־מִשנה. בגִרסה שנייה שוב הוא מורה. פעם, עוד בחוץ לארץ, כתב שירים, כמובן: גרועים מאוד. וכשהוא קורא עתה את שיריי הוא נזכר בשיריו ורואה כמה שלי עדיפים. או להפך – שיריו היו דווקא יפים מאוד, וכשראה את שיריי, נזכר בשלו, מפני ששלי דומים להם להפליא. כדי להסתיר את מבוכתו – הוא פוסל את שיריי לחלוטין. אני שולח שיר אחד לעיתון. ובגיליון השַבת, במוּסף לספרות, הוא מִתפרסם בעילום־שם, או בחתימת ‘עֵלי פֶרֶס’. ישראל קורא את השיר ומשבחו קוֹבַל עַם ועֵדה: אתם רואים, כך צריך לכתוב! ואז מִתברר במקרה – אבל לא אני מגלה זאת – שהשיר שלי. הכול תמהים: מה? רפי? שלך? בגרסה אחרת אני כותב ל’הֵד החינוך': אדוני העורך, בבקשה, עוץ לי עצה. אני מחנך לא ותיק בקיבוץ שלא אציין את שמו, דיי אם אומַר, שיש בו מוסד חינוכי במערב העמק. אחד מחניכיי קרא לפניי משיריו, ואני מצרף אותם. אמרתי לו שהם מיסטיים, פָתֶטִיים, רומנטיים, סֶנטימֶנטאליים… האם לדעתכם נהגתי כשורה מן הבחינה הפֶדָגוגית? וחותם “אֵלי שָׂר”. אחרי שבוע מִתפרסם מכתבי במדור ‘הפינה הפדָגוגית’ ובצידו התשובה:

“חבר אלי שר, הִשתוממנו על תגובתך הלא־פדגוגית והלא־אנושית־חברית. גם אילו היו השירים גרועים, היית חייב לעודדו. ואתה, חבר אלי שר, נהגת בצורה לא־חינוכית ומזיקה. אך על פי השירים שצירפת, נראה לנו, כי לנער כישרון ואופי. לכן כפליים חשוב היה לעודדו.”

כל המורים קוראים את התשובה, ומביעים את מורת רוחם מאותו אלי שׂר, עד שישראל עצמו מבין, כמה טעה, ובא לבקש את סליחתי.

החלטתי לא לשגות עוד בחלומות־שטוּת ולהמשיך במאבק. אתה רוצה שיר על שואת היהדות? גם שיר כזה אחבר לך! מעניין לדעת, מה תטען אז? החרוזים פשוטים מדי? בבקשה, הפעם יהיו לך כל מיני חריזה מסובכת. אדרבה, נראה, מי משנינו יהיה עקשן יותר.

ותיכף באו לי רעיונות לשלושה שירים. הראשון פותח:

מורָאֵי ליל סוּפה פועמים עוד בדופק

לבבי. בתחתית נשמתי עוד נחים

הבהובי להבות מִנִי אופק עד אופק

שנִטְּשו עם האש משתלהבת

עוד אחוש הרתת בלבי הרותח

למראה הקברים בצדי הדרכים

עם ריח הדם היוקד וקודח

במכורה העולה בשלהבת.

זאת אומרת, זיכרונות ילדוּת מן הפרעות בגולה, בבתים בני 8 שורות ובחריזה: א⁺־ב-א⁺־ג⁺־ד⁺־ב-ד⁺־ג⁺. את החרוזים הנשיים סימנתי ב־⁺, החרוז הגברי היחיד יש בו 4 יסודות משותפים (ָחִים) וזה כפליים מן הדרוש. הקצב הוא ∪∪– מדויק. הפעם אי אפשר לטעון כלום נגד חרוזים אלה! וגם לא נגד התוכן. ולפי התבנית המסובכת הזאת הצלחתי לחבר 3 בתים!

לעומת זאת השיר השני אין בו חרוזים כלל, רק קצב. שמו ‘תפילת נקם’ ובלי ספק עוד אשנה את השם, ראשית, כי כבר יש שיר כזה של אלתרמן, גם אין בשיר שום בקשה מאיזה אֵל, להפך, השיר מספר על חלום שחלמתי, כיצד אליי –

בא אֵל נקם ולי לחש הוא:

נא קח את זאת המאכלת

וקוּם ונְקוֹם את דם אחיך!

לכאורה אני נענה לדרישה, ובמאכלת שלופה בידי אני בא בלילה את משכן אויבי, אך שם אני רואה את תינוק אויבי מחייך בחלום, ואז אני מלטף ראשו ברוך. זה פיתרון חיובי, קונסטרוקטיבי!

השיר השלישי, ‘מקדש נעורַי’, מסַפר על עץ ערמון שׂבע־ימים שאהבתי ושהנאצים והמלחמה כרתו לי אותו. העץ סמלי, כמובן.

השורות ארוכות (הנשיות – 13 הברות, הגבריות – 12), גם הבתים שוב ארוכים (בני 8 שורות) אך החריזה קלה והנעימה סיפורית:

עֵת הייתה בִקְצֵה אופק השמש שוקעת,

עלעלי העצים רחשו דם בלאט

והיתה יד עצבת בי חרש נוגעת

ואתמה על פלאי היקום נם בשנת,

עת הנפש צמאה כה לרע, לסעד,

כי נפלא ונסתר סוד צללים הקמים

וסתום פתרונם לי – מיהרתי ברעד

אל מקדש נעורי, עץ ערמון שבע ימים.

לא אעתיק לכאן את השירים – במלואם הרי הם כתובים ‘על ספר הישר’ – במחברת השירים.

אח, אלה שירים! ולא מפני שהם במקרה שלי, אלא באופן אובייקטיבי. אינני רואה, בַמֶה שיריו של ביאליק טובים מהם מבחינת הרעיונות או החרוזים. אולי מעריכים את ביאליק בעיקר מתוך משפט קדום. כדי להעריך שירים נכונה, צריכים לפרסם אותם תחילה בעילום שֵם, שירי ביאליק ושירי עֵלי פֶּרס במעורבב וללא חתימה, ואז נראה, מה אֵלי שׂר ישבח ומה יגנה, ואיך יעטה בושה, כשיתברר לו, את מי שיבח ואת מי גינה!

עם שלושת שיריי, לא בלי הִתרגשות, הלכתי אל ישראל. ‘לא בלי הִתרגשות’ זו כמובן לשון המעטה ספרותית, האמת, שכמעט רעדתי. באתי לצריפו לפנות ערב. הצריף קרוב לגדר, לפעמים שומעים קצת את מלמול הנחל למטה, בגיא. הוא קרא את השירים, החזיר לי את הדפים ושתק.

“נו, ישראל?”

“מה אתה רוצה שאגיד? אם זה טוב או רע? אינני יודע. אינני מבקר ספרות. רק דבר אחד אפשר לקבוע בבטחה: אם בעוד עשר שנים תכתוב ככה – יהיה רע מאוד. עדיין כולך סובב סביב הציר שלך: אני, אני, אני – המקדש שלי, ומי חכם ומבין שעוד מיליונים סובלים – אני, הביטו, כמה מיטיב אני לכתוב על אסון הגולה.”

דברים אלה הגדישו את הסאה. אמרתי בקול רועד, שקט ומבשר רעות: “אינני יודע, אם דבריך נכונים או לא, ישראל…” (זו הייתה לשון נימוסים, באמת הייתה לי דעה ברורה בנידון), “אבל דבר אחד אני מבטיח לך: לעולם לא אַראה לך עוד אף לא שיר אחד!” וברגע זה הרגשתי, שאינני שולט עוד בִדְבָריי ובקולי. “ובכלל, איזה מין מחנך אתה? התפקיד שלך לעודד ולא להכשיל ולייאש כל הזמן! וכל הדיבורים שלך על ‘אובייקטיביות’ הם טיפשוּת פֶּדָגוגית אחת גדולה! כן, אני כותב על עצמי, אני, אני, אני! איך אתה רוצה שאכתוב על איזו אובייקטיביות מטוּפשת, כשלא פתרתי אף בעיה אחת שלי, כשאני נחנק כל יום מבדידות? תדע לך, שהִתאכזבתי ממך היום לגמרי וסופית!”

ופניתי לצאת בתחושה, שעשיתי שטות ילדותית ללא תַקָנה.

אך לפני שהִגעתי לדלת, שמעתי את קולו מאחוריי, שקט וכמו מחייך:

“סוף סוף דיברת משהו מן הלב, רפי. כבר חצי שנה אני מחכה לשמוע דברים כאלה.” לא עניתי, ויצאתי את הצריף.

באמת – מדוע אני בודד כל כך? עלי למצוא לי חבר, ויהי מה! איתמר רוצה להיות חברי. הוא כותב שירים – אבל אין לו אותה קלות דעת נהדרת ואותה חיוניות נפלאה של גדי. אח, גדי, גדי, יומני זה סַהֲדי ועֵדי, רק הוא ישמע ווידוי זה: אני אוהב אותך, גדי, אני מקנא בך, אני רוצה להיות כמוך! את מחצית חיי הייתי נותן, לוּ יכולתי פחות להרהר ויותר לצחוק, בתמימות, בחוצפה, בשמחת חיים, כמוך!

הינה נסתיימה מחברת זו של יומני, רציתי לקרוא לה “במאבק”, ואכן נאבקתי, אך נוּצחתי.

7    🔗

מן החדר האחרון שב’קומת סלע' עולים שאון פרימוס וקולות צחוק ותרועה. לפני הדלת, במִסדרון, עומד רפי, ידו כבר נחה על כף המנעול, אבל אינו פותח. למטה, בחדר הקריאה, יושב כעת איתמר, ואם ילך רפי לשם, בוודאי יסתכל בו הלה במבט שואל, לראות, אם עדיין הוא זוכר את הבטחתו בעניין השירים. אולי גם רחל יושבת שם, מדפדפת בשבועונים מצוירים ומפטפטת בחצי־קול עם שושנה הג’ינג’ית.

נעים יותר ונבון יותר ללכת אל חדר הקריאה. אך רפי לוחץ על ידית הדלת.

“אולי במקרה ראיתם כאן ספר כחול?” תירוץ זה עלה בדעתו ברגע שנכנס. ומיד רודפת אותו המחשבה: למה דווקא אמרתי ‘כחול’? הרי לא קראתי ספר כזה בזמן האחרון, ומה, אם ישאל מישהו, איזה ספר?

השאלה נבלעת בהמיית הפרימוס, שעומד בפינה. שָפוּת עליו סיר קטן, מכוסה, ולידו, על שרפרף, כבר ערוכים כמה סִפלונים, קופסת פח, שקית וכפית.

גדי שוכב על צידו, נתמך במרפקו. בני החבורה מִשתרעים על שאר המיטות.

“או!” קורא עוזי. “הינה אפילו רפי! לא קיווינו!”

“ואולי לו קיווינו?” שונה גדי את השאלה ומסביר: “תביטו על האצבע אלי – כשאני זוקף אותה, אני מתכוון ‘לו’ בְּוַו.”

“לא לו או לו כן?” שואל עוזי וזוקף שתי אצבעות.

“אל תשים לב אליו, רפיק,” פונה גדי אל ידידו. “הוא רוצה להרגיז אותך. הוא אוהב להבריק לפני ירוקים, כמו כל בדחן טירון. כדי למנוע כל אי־הבנה, למרות סימן־האצבע, אני מציין שקיווינו לך.”

“אַל תשכח לציין, שברמזים שלך על בדחנים טירונים יש משום הלקאה עצמִת, שאני תמֵהַּ לשמוע מפי מי שבטעות חושב את עצמו ‘למנוסה’.”

“ועכשיו הוא מנסה להרגיז אותי,” מסביר גדי. “הוא אוהב להרגיז, ואכן מצליח: הוא מרגיז את עצמו.”

עוזי אינו מזכה את גדי אף במבט, ופונה גם הוא אל לרפי.

“תראה, רפי, איך על ראש הגנב בוערת המצנפת. הוא מציין כל הזמן, שאני כביכול, מרגיז…”

“תמשיך! תמשיך!” מעודדו גדי. “רק אל תשכח, שמצב השערים אחד אפס, ע”י גוֹל עצמי!"

“… בעוד שהוא עצמו מסכסך!” משלים עוזי את מִשפטו. “רק אמרתי לתומי: או! הינה רפי. לא קיווינו, זאת אומרת: לך קיווינו, אלא שכבר הִתייאשנו, והינה לפתע…”

“תמצא אותו בכל מגדיר זואולוגי: חנפן מצוי, מִשפחת החַנפוּפיים, סוג הדו־פרצופיים, מחלקת חסרי הבושה.”

רפי צוחק בעל כורחו.

רמי גם הוא רוצה ליטול חלק בשיחה: “הביטו רגע על רפי!” (הפסקה דרָמָטית) “נידמה לי שמתחיל לצמוח לו שפם.”

“כן, כן,” מצטרף עמוס. “שמע, רפי, זו עובדה: זָקנתָ ושָׂפמתָ…”

“זהו מה שאומר הפתגם הצרפתי השימושי: שַׁרְשֵׁה לַשָׂפָם,” אומר פלשי, מאושר. אולי אין זוכרים את המקור Cherchez a femme, על כל פנים, אין זע ואין מחייך.

לפתע, אל תוך הדומיה, פורץ גדי בצעקה: “הצילו! מהר! לצחוק! להגיד משהו! פן היא תמות מות נשיקה, היא, בדיחתו־יחידתו של פלשי, כבשת הרש שלו.”

“אני מציע לך לגַדל שְׂפָמון אנגלי דק,” אומר עמוס, דברים שהכין לעצמו עוד לפני הערתו של גדי. “כזה שנקרא ‘מצודד’, כמו שאמנון מנסה לטַפח. חבל שהצלחתו אינה גדולה משפמו.”

“אמנון מצודד גם בלי ‘מצודד’” אומר רמי.

“‘מצודד’ זה עדין מדי,” קובע גדי. “תגיד פשוט: צד.”

“בוודאי,” תופס רפי את ה’מסירה'. “ואפילו בכמה צדדים, ממש צייד רב־צדדי.” והוא תולה מבט שואל בגדי.

“או!” קורא גדי ואינו משגיח במבט. “שמעתם? זאת הייתה הברקה אמִתית! לא הברקה – רק ברק! שששש… שקט! תיכף תשמעו את הרעם. ותִראו כמה הוא מאושר! כולו זוהר וזורח. תכַבו רגע את האור, ותִראו איך יאיר בחושך – כמו מנורה של 500 וואט.”

רפי שותק וגדי אומר לו בחצי קול: “ככה זה. במלחמת הקיום אין רחמים. העדיף שׂוֹרד. תשאל אפילו את דארווין.”

“אם לחזור ל’מצודדים',” – מעיר פלשי – “וכדאי לחזור, כי עדיין לא מיצינו את החומר – אז חובה להזכיר לטובה את השפם של צביה, שהרבה קוזאקים יכולים לקנא בו. אומרים שכבר קנתה לעצמה כלי גילוח.” – צביה אחת המטפלות.

“אבל כל זה כאַין וכאפס לעומת החוטם שלה,” אומר עמוס. “אֵלִי, אלי, איזה אף! מדי פעם אני מִסתכל בו בהערצה חדשה: מִגדל דוִד! טוּר אַיפֶל! הפירמידה של חוּפּוּ!”

“טוב,” אומר יוסי. “בזה היא לא אשמה. היא נולדה ככה.”

הכול תולים בו מבט־רחמים.

“כל אחד נולד עם ה’ככה' שלו,” אומר גדי. “גם אתה.”

“וגם אתה.”

“כן, אבל עוד יש הבדל בין ה’ככה' שלי ל’ככה' שלך.”

“יודעים עליך…” אומר יוסי, חושש להיגרר לעלבונות אישיים.

“אדרבה,” מִתפייס גדי. “מוטב שיֵידעוּ משלא יידעו. אינני מסוג אותם האנשים, שעליהם אומר לורד הנרי: ‘כל ימיהם הם עֲמלים לקנות לעצמם שֵם, ומשקנוהו – הם רוצים להיפָטר ממנו.’ שהרי הוא צודק, כשהוא אומר: ‘יש רק דבר אחד הרע מלהיות לשיחה בפי־כול, והוא – לבלתי היות לשיחה בפי איש’.”

“תעזבו את לורד הנרי שלכם!” תחום זה אינו נהיר לפלשי. “מוטב שתספרו עוד על צביה. בשביל מי היא מִתלבשת כל כך יפה?”

הערה זו אינה מחוכֶּמת, ואומרהּ אינו חביב על בני החבורה. אך כיוון שנאמרה בשעת שתיקה, קשה לעבור עליה לסדר היום. גדי נחלץ להשיב: “אתה אל תדבר בענייני תלבושת. נראה קודם, איך תתלבש פעם הגברת פלשי. בוודאי תלך יחפה ובתח…”

אינו מסיים. מוטב להשאיר פיתוחם של נושאים כאלה לדימיון השומעים.

פלשי מצטחק בנחת. הוא אוהב, שמדברים על אשתו העתידית.

מִשתררת שתיקה – אחת מעבירות לא־תעשה של החבורה. עוד רגע ימצא פלשי תשובה אשר תתחיל ב“אתם אל תצחקו, בבקשה, על אשתי, כי…” ושוב יעמיד את עצמו במרכז.

“אז מה אתם שותקים? תגידו משהו!” קורא גדי וסוקר את היושבים: צריך להקריב מישהו על מזבח השיחה. “היום עדיין לא שמענו שום דבר חדש. רפי, למשל, שותק כמו דג צלוי. כנראה כבר אמר כל מה שהיה לו להגיד לפני שהיגיע לגיל חמש־עשרה.”

“חכם יודע מה הוא אומר, טיפש אומר מה שהוא יודע,” משיב רפי. פתגם זה היה מוכן עימו מזמן.

“נכון, שֶמי ששותק קל יותר לחשוב אותו לפיקח, כמו שכתוב: גם אוויל מחריש חכם ייחָשב,” אומר גדי.

“אם כן, אדם אילם יהיה חכם כשלמה המלך, החכם באדם, ורפי, שהוא אילם למחצה, יהיה חכם כמו חצי שלמה,” אומר עמוס.

“החצי העליון או התחתון?”

“מה השאלה? העליון, כמובן. הרי רפי צדיק־תמים, וגם שלמה היה צדיק מכיסיו וָמעלה. רק חציו התחתון היה גס נורא – פוּיה!”

“והכיסים – עוד היו בתחום הצדק?”

“יש לי, אגב, הלצה כמעט בלי זקן,” אומר עמוס. התוספת ‘כמעט’ באה, כדי להשאיר פתח נסיגה. “פעם שואל איש אחד את רעהו: אולי אתה יודע, מי היה חכם משלמה, חזק משמשון, צדיק ממשה, יפה מדוִד, נועז מיהונתן…” עמוס מהסס רגע, לבדוק, אם לא שכח דמויות תנכיות העשׂוּיות להשלים את קלסתר הדמוּת.

“תוסיף: לירי כמו ירמיהו ורגזן כמו יחזקאל…” מייעץ גדי.

“בסדר,” מסכים עמוס. “ובכן, האיש השני כמובן לא יודע, ושואל: ומי זה אותו איש־פלא? ואז ההוא עונה לו: בעלה הראשון של אשתי!”

איש אינו מחייך. גדי ממתין, ואחרי כן פורץ אל הדממה: “מה? מה הוא אמר? בחייך, עמוס, לא שמעתי. תגיד עוד פעם!”

אך לא איש כעמוס יילָכד בכגון אלה.

“בעלה הראשון?” תוהה גדי. “לא, עמוס, תסביר לנו: באמת היה לה בעל כל כך חזק ולירי?”

“חבל שלא הבנת,” נעלב עמוס. “הרי תמיד היית ילד פלא כזה…”

“אני?” נבהל גדי. “להיפך! אתה הוא שהיית ילד פלא! ואפילו מסוג אותם ילדי פלא, שבסוף הפלא נעלם ורק הילד נשאר.”

“יוּ־אוּ־אוּ־הוּ!” מִתפרץ עוזי בשאגת בהלה ומזנק אל סירון הקפה, שגולש בלחש יבש. יוסי ורמי קופצים גם הם להושיט עזרה. אש הפרימוס כבתה. אד אפור, מחניק ומדמיע פושט בחדר. המים נשפכו על הרצפה. מישהו פותח לרווחה את הדלת ואת החלון. הכול צועקים ומטיחים האשמות זה בזה. ובההמולה חומק רפי חרש החוצה.

בחוץ פרוש על העמק לילה צונן ובהיר. רפי נושם עמוקות את האוויר הקר והעָרֵב־לַחֵיך, כמו שאמר איזה משורר, וחש משהו טהור ומטהר בא אל קִרבו.

8    🔗

אחרי כן הוא הולך לאיטו לאורך המִסדרון, נושם ומשקיף על האורות המבליחים במרחק. מועקה מוזרה. דבר מה כמו רוצה לפרוץ, אלא שטרם מצא את דרכו, עודנו תועה עמוק בקִרבו, מִתחבט ומִתלבט, מגשש ומפרפר. חיה גדולה, ששיכְּלוּהָ, סימְּאוּהָ ועזבוהָ בסבך היער. ועם זאת מחשבותיו צומחות בהנאה והוא מניע בשפתיו כמבקש להגותן היטב. נניח, שגם אתה היית יכול להבריק שם. בתחילה לא היית מצליח, אבל עם הזמן היית לומד את הסגנון והיית שנון ומהיר להשיב. נניח. ויהיה חבר’מן חדש, אבל זה לא תהיה אתה. אולי יש כאלה, שנוצרו מטבע ברייתם לצחוק, לרקוד, לשיר, לבטוח בעצמם, ואחרים, שנולדו להיות קשובים לדממה הדקה? זו שטות, לקחתָ את זה מ’טוֹניוֹ קְרֵיגֶר‘. אצל תומאס מאן העליזים ומלאי החיים תמיד בלונדיים. גדי אומנם לא בלונדי בכלל, אבל יש בזה משהו. תמיד יהיו כאלה שהעולם שלהם, והם מרוצים מעצמם, כמו, למשל, קוֹלַא בְּרוּנְיוֹן. הם ‘הבהירים’. ואחרים, שרוצים להבין את הכול עד הסוף, כמו האמלֶט, והם ה’אפלים’. הבהירים תמיד עליזים וצחקנים, כמו שלמה והשולמִית משיר השירים, והאפלים יתורו לחפש את עצמם, כמו אליהו הנביא. ולמה דווקא אליהו? כי הוא חיפש את הדממה. “לא ברעש אדוניי”. הוא חיפש את אלוהים, את האמת. ולמה ברח למִדבר, כי אחאב רדף אותו? אבל הרי זה היה אחרי שניצח את נביאי הבעל. איזבל רדפה אותו? זו הייתה האמתלה. והסיבה האמִתית: הוא ברח מפני הרעש, מפני תהילת הניצחון. לכן לא רצה להסתתר, אלא ביקש: “רב! עתה, אדוניי, קח נפשי!” הלא כך כתוב: “וַיָקוֹם, וַיֵלך אל נפשו ויבוא באר שבע”. אל נפשו – לחפש את נפשו – כמוך.

הינה כל הפמליה יושבת באולם הגדול, באחד האגפים של בית השן, הוא בית הקיץ. שם כורה אחאב המלך כֵרה של כבש צלוי לחבר מרעיו. אנשי החצר נשענים אל הכרים, סרוחים על ערשׂותם וממלאים שחוק פיהם ולשונם להג. והוא, אליהו, עומד מן הצד, ובליבו אותה מועקה: משהו רוצה לפרוץ מתוכו, ומגשש, מגשש. דוב שַכּוּל שסימאוהו בסבך היער. אליהו חש, כמה הוא זר ביניהם, ואז גומלת בו ההחלטה ללכת למדבר.

ודאי לילה בחוץ. באולם מִתַּמר עשן אבוקות הזפת, אבל בחוץ חושך בהיר וצונן, והוא, אליהו, נושם בהנאה את האוויר הטהור. הינה השער. מעֵבר לו – ההרים נמים. אך האמנם ילך למדבר בלא להיפרד ממנה?

רחל אחת הרקדניות שבחצר המלך. ובשעה שיוצא אליהו לשים פעמיו המִדְבָּרה, הוא עובר ליד אֹהלהּ. לשאול הוא בא, אם תלך עימו בדרך אל עצמו. רחל אינה הולכת עימו. הלא היא בת־חצר עליזה וצחקנית, כולה שייכת אל כת הבהירים. לא, אינה מחבבת את האפלים מסוגו של אליהו.

כשהיא רוקדת לפני המלך, מִשתרבבת לה אחת מצמותיה על החזה. על פיה ועל לחייה העגולות מרחפת בת־צחוק. אחאב עצמו חבוש בגבס. בצייד צנח מסוסו, ורופאיו חבשוהו בתחבושת נוקשה, ועתה הוא מלך אסור בין כרים, מֵזִין עיניו ברקדניות.

לצידו מסב בִּלְדד לבית אחיתופל, החכם להרע, שאוזניו בולטות כמפרשי דוגית ופניו מצמיחים זיפי שלף. שעה שהלז צוחק את צחוקו האווילי, שט פיו מאוזן עד אוזן, כמו מקף בין סוגריים. הוא מודד את סביביו בעיניו החדות ומדַווח:

“אדוני המלך, כראש היועצים חובה עלי לציין, שהרקדנית שלנו מצאה חן בעיני מישהו. ראיתי איך הוא מסתכל בה.”

“הרי הכול מִסתכלים,” אומר אחאב בקול לאה. “הינה לפחות ארבעה: אתה, אני…”

“כן,” מצטחק בִּלדד. “אבל ההוא מִסתכל אחרת, ככה –” והוא פושט ידו בתנועה לא־מוגדרת, “כמו שמִסתכלים כשמִסתכלים.”

“ומיהו ואיזהו זה?”

בלדד מֵשיט עיניו סביב, והן נתקלות בו, באליהו, העומד לו מן הצד, נשען אל אחד העמודים.

“אתה!” אומר בלדד בקול אורב ומורה באצבע לעברו.

“אליהו?” אומר המלך ותולה בו את עיניו. “הטוב שבידידיי? הרי יחד בנִינו מבצרי קש בגרנות ויִיסדנו את מפלגת הבנים נגד הבנות ההולכות אל המַעֲיין. טובי זיכרונות ילדותי ממנו באו לי. למה החרשתם עד כה? הלא שִפחתי וַאֲמָתי היא, שבויית הקרב האחרון בהרי הגלעד. תנו לו אותה, ויקחנה אל ביתו.”

האם עוד ילך אליהו למדבר?

אבל אולי קם המלך וגבות עיניו זועמות: “אליהו? עוכר ישראל? שסירב לשבת איתנו במִשתאות היין בכרם נבות ואינו מצטיין בהלצות מבריקות? לא תקום ולא תהיה! מוטב שתִתנו אותה לשפל שבעבדים, לגס־הרוח שביניהם, לבֶן־פלשת הערל, ראש הקצבים!”

ומיד קם בן־פלשת הקַצָב, אוחז ברחל בצמותיה וגוררה החוצה.

עתה לא ילך אליהו המִדברה רק ינוס שמה כמו רוצח מפני סכינו.

ואם יאמר המלך: “מִסתכל ברחל, היפה בשפחותַי! כנראה הִגיעה לפִרקהּ, ופִרקהּ נאה לה – שדיה נכונו ושׂערה צימח. באה לה עת דודים. הכָּרוֹזות, תִקעו בשופרות והַכריזו: קרב־ביניים יֵיעָרך! כל הרוצה לזכות ברחל היפה בבנות יבוא ויתייצב בזירה. ועתה,” פונה המלך אל יועציו, “נראה, מי ומי ההולכים, וישחקו נא הנערים לפנינו!”

עומד לו אליהו נשען אל העמוד, לא ינוד ולא ינוע. עיניו מלהטות גחלים. בגד רועים בגדו, אֵזוֹר פִשתים על מותניו ורוח המִדבר נושבת ממנו. הוא ממתין. שריר אינו זע בגופו. כולו דרוך כארי לזינוקו. והינה קם אמנואל, ראש שרי החייל. בצעד קל ומרושל הוא צועד אל מרכז האולם. פלומת שפם דקה מעטרת את שפתו העליונה בנוסח האנגלי. בן־אחיתופל לוחש: “אכן, מגדל לו ‘מצודד’.” ובן־פלשת מפטיר בחיוך עקום: “צייד רב צדדי. דוגל לאחדות המינים.”

“כן,” אומר אמנואל. “תפסיקו כבר לגבש פֹה ערכים ותגידו לי מי יוצא לקראתי, ואַראה לו נחת זרועי. סיסמתי: בראש וראשונה ידיים!”

עתה זע אליהו. אט־אט הוא צועד אל יריבו. עיניו דולקות, אך ראשו לא ינוד ולא ינוע. הם עומדים זה מול זה. שתיקה. ופתאום – הך! תנופת אגרוף! מכת אלכסון משמאל! אמנואל כורע תחתיו ופניו מרוסקות. אליהו אוחז בצווארונו. הך! הך! מכה אחר מכה! מכה עזה מחברתה! ואז הוא מסב את פניו, גדול וחזק, בידו האחת ימחה את הזיעה ממצחו, ובאחרת כבר יאחז בה. אכן, הלוך ילך המדברה, אך את רחל ייקח עימו.

ואולי רק יוצא אמנואל אל מרכז המעגל, מחליק את שפמו ומפטיר כלאחר פה: “להילחם? בשביל מה? הלא כאן רחל. נִרקוד איתה כל אחד, ואשר ייטיב לרקוד – בו תִבחר. הי, אתה שם, ילד־מה־שמך, גש לאמצע ותן קרקוביאק בריא במפוחית שלך!”

וכבר מִתנגנות מפוחיות, שפחה אחת פורטת על נבל, חברתה מכה במצִלתיים ובתופים. אחאב המלך מִתרומם מעט בתחבושת הגבס הנוקשה ושורק את נעימת הריקוד. בלדד מתופף בעצבנות באצבעותיו. בן־פלשת מחייך חיוך עקום ואמנואל ניגש אליה בצעד קליל, אוחז בה במותניה, מניח את ידה האחת על כתפו, ומתחיל לסובבה. תחילה איטי הסיבוב, אבל הינה גובר הקצב. צמותיה מִתעופפות. היא נשענת לאחור ומפקירה את גֵווה לַמחול. לעיתים, עם קצביו האחרונים של הלחן החוזר, הוא מגביה אותה אל על ושוב מצניחה, והיא כמעט כורעת ונסמכת על זרועותיו, ועם קצב המנגינה גובר הולם עקביו, בעוד עיניה משוטטות, בורקות.

תם הריקוד. דממה. אליהו צועד לאיטו קדימה. והינה, תוך כדי צעידה קורה הנס: הוא חש בעליל, כיצד הולכות רגליו וקלות, סנדלי המִדבר מעור עיזים נושרים מרגליו, הוא זוכר, שכאשר ניסה לרקוד במסיבות הבציר, בכרמים, תמיד אך נכשל, אך עתה הוא חש, שכל המנגינות שהיו מלהטות בו, עתה תתלקחנה לריקוד. הוא עומד מול רחל, נוטל אותה במותניה ומתחיל לסובבה לקצב המנגינה. הקצב גובר. כלאחר־יד, כלאחר־רגל, בקלות רבה, הוא חוזר על כל גינוניו של אמנואל: מסחררה עד שמִתעופפות צמותיה, מגביההּ ומצניחהּ, משעינהּ על ידיו החזקות, מכופף גזרתהּ לאחור. ברשלנות קלה ובביטול הוא עושה כל אלה. אבל אחר כך הוא זונח את כל הגינונים, ובשקט רב מרקידה בקצבים עדינים ושליווים. דומה, ששניהם שטים באגם רוגע, בנוף רחב של שדות שֶלף עטויי דוק של לילך־בן־ערביים, ושם הם נעים יחד כגוף אחד. עיניה מצועפות דוק ערפל. לאיטו גוֹוֵע המחול, כמו נשיקה ארוכה אחרונה מאוד כשנפרדים מאוד לנצח. לאחר שנאלם הלחן, עוד זמן רב שוררת דממה. חצר המלך נעלמה ואיננה. רק שניהם נותרו לבדם עם הדממה. רחל פוקחת עיניה, שפתיה דובבות חרש וקולה לא יישָמע. אבל הוא, אליהו, מבין. “אני שלך,” לחשה.

מי עוד חושב על המִדבר?

ואם לא יתחולל הנס? תם ריקודו של אמנואל. עתה עיני כול נשואות אליו, אל אליהו, אל בן־המדבר. בצעד כבד הוא ניגש אליה ומביט עמוק־עמוק בעיניה. “רחל,” הוא אומר לה, “אינני יודע לרקוד, רחל, ולא אוכל להניפך ולסחררך. אבל אני אוהב אותך, רחל, הרבה יותר מכל אלה, שסובבים אותך פה במחולות. בואי איתי החוצה, לשדות השלף הנוגים, אל שבילי ההרים, לַמִדבר שלי. אינני איש־לשון, רחל, כי אנשי המִדבר דרכם להלך בכבדות ולהחריש. אבל אני אוהב אותך. כבר עברתי במִדבר אֶת כל שבעת מדורי הבדידות, ועכשיו כולי נכון לקראתך. אין לי עוד דבר מלבדך. האם אַת רוצה בי כְמוֹת שאני, בן־מִדבר פרוע, עילג וכבד־פה, בודד – אך מאוד־מאוד אוהב? הרוצה אַת בי, אף על פי שאינני מיטיב לרקוד?”

מה תשיב? כנראה בכל זאת יצטרך אליהו לנדוד.

ואולי כלל אינה שפחה, אלא בת המלך ונוטה למות: נחש ארסי הִכּישהּ. מי ישליך נפשו מנגד וימצוץ את הארס מן הפצע? נעלמו־נאלמו הנסיכים־המחזרים כולם. סרו הצידה בפחד נאמני המשרתים. “צפע חרש הוא, אשר אין לו לחש” – הם הוגים באימה ומִתחמקים. נשאר רק הוא, אליהו. הוא יציל. הוא מצמיד את פיו אל החזה שלה – שם הִכּישהּ הנחש, עת נמה את שנתה. רחל הולכת ושבה לאיתנה. אך הוא שוכב גוסס. ארס הצפע מפעפע בגופו. היא מִתנפלת על ערשו, על מצע הקש הדל, ומִתחננת לאֵלים ולגורל, שלא ייקחו ממנה את היחיד, שהיה מוכן למסור את נפשו בעבורה, היחיד שראוי, על כן, לזכות בה ובאהבתה.

– לשווא! ביאוש נורא רואה רחל כי איחרה את המועד. בשבועת אהבה אחרונה ויוקדת הם חותמים בפעם האחרונה חתימה לוהטת את ברית אהבתם הנִצחית לפני פרידתם האחרונה, פרידתם לעד.

אבל לא, שום נחש, שום ערש־דווי, כי אם חגיגה וערש־דודים! חג כפול ומכוּפּל הוא: יום הולדתה של בת־המלך, לנסיכה מלאו שבעה־עשר אביבים, בא לה תור האהבה, היום בו תתקדש לראשונה לָאהבה במקדש עשתורת, תקריב קורבן בתוליה לאֵלת הפִריון.

אך תמונה זו אין רפי מצליח לרקום עד סופה. דם חם מזנק אל ראשו ואל ירכיו וליבו הולם, עד שאינו יכול לשזור עוד את חוט הסיפור. רק למקוטעין, כהבזקי אור ירח מלא בין קרעי עננים בליל סופת ברקים, מופיעות תמונות משוסעות של מקדש האֵלה ההומֶה, של אליהו בן־המִדבר, העומד מחריש נשען אל אחד מעמודי הבהט, ושלה עצמה, הנסיכה רחל, דוק ערפל על עיניה, כשהיא מצווה להוציא כל איש מעליה ומגלישה את חגורת הבתולים, נכונה לעבודת האלה.

9    🔗

כשמקיץ רפי מחלומותיו, הוא מוצא את עצמו עומד לפני דלת חדר־הקריאה. הלילה בהיר וצונן כמקודם. רפי משעין את מצחו אל קיר הבניין הלח. מעט־מעט שוקטת נשימתו, כמי שמתחיל להינָפש לאחר ריצה. כשהוא פותח לבסוף את הדלת, היא חורקת חריקה צורמת ולרגע היושבים מסיחים דעתם מלחן הרדיו ומן העיתונים המצוירים ומציצים בנכנס. רחל יושבת ליד הרדיו, נשענת במרפקיה על ברכיה. נדמה, שהיא עצובה וגם המנגינה הבוקעת מן המַקלֵט חרישית ומליאת געגועים. היא תולה ברפי מבט חטוף ושוב מַטה ראשה אל הצלילים. רק איתמר, היושב ליד שולחן מרוחק, מאריך להביט בו. רפי תר אחרי מקום, שבו יוכל להחזיק עיתון ויראה את פניה. אך המוזיקה נפסקת, וקולו המחוספס של קריין מודיע על סיום התוכנית. רחל קמה, מִתמתחת, מציצה בשעונה ויוצאת. כשעברה על יד רפי, שרווּל חולצתה נגע ברפרוף בידו מבלי שחשה בכך. רפי בטוח, שלא חשה בכך. אבל אילו חשה, הלא הייתה מחייכת?

גם איתמר קם, ניגש אל רפי, ואומר לו בקול חרישי: “אתה זוכר, רפי, שהִבטחתָ לי לפני כמה ימים בעניין השירים…”

“נכון. אתה רוצה עכשיו?”

“אם לא איכפת לך.” הם יוצאים יחד, מהססים לאן לפנות.

“אתה יודע מה?” נוטל איתמר את היוזמה. “בוא נלך קצת ונדבר על כתיבה ועל שירה בדרך כלל. תביט, לילה כל כך יפה ובהיר. בערב כזה מוכרחים להסתובב בחוץ ולקבל השראה. ולהראות לי את השירים תוכל גם פעם אחרת.”

הם יורדים לגיא. שתיקה וזרות חוצצות ביניהם.

“איך זה אתה פתאום כותב שיר?” פותח איתמר. “איך זה בא לך?”

שאלה מלאכותית. זמן מה היא תלויה באוויר והולם צעדיהם במִשעול הגולש מלווה אותה, כשהיא מפרפרת מיותמת. קוצים ודרדרים מעטרים את השביל משני צדדיו. אחר כך משחירים משמאל גושי הסלעים ומימין מִשתקשק הנחל, חבוי בסבך סוּף ופטל. לפניהם מאפילים עצי האורן הראשונים.

“אני יודע?” אומר רפי, “כשאני מִתלבט במשהו, אני מנסה לבטא אותו, כדי שגם אחרים יקראו ויבינו. ולפעמים אני חושב שמשהו היה צריך להעסיק אותי, משהו יותר אובייקטיבי, כמו שאומר ישראל, המחנך שלנו, כמו המלחמה והיהודים בגולה, הסוציאליזם או הקשר העתיק שלנו לארץ.”

“אצלי זה אחרת לגמרי.” חיוך חולמני על שפתיו של איתמר. “אצלי זאת הדחיפה הפנימִית.” הוא מִסתכל ברפי מן הצד. “אני מוּכרח. לפעמים השיר רודף אותי. אז באמצע השיעור אני יוצא, רץ לחדר…”

הוא נמוך מרפי, גִזרתו דקה ושבירה. במסיבות, בתחרויות ובמִשחקים הוא עומד מן הצד ומחייך בעיניים גדולות וקרועות: צמח אכזוטי מִיַבשת זרה.

“כבר מזמן רציתי לדבר איתך, כי הלוא שנינו מוסרים את חיינו לשירה. ואדם שמִתמסר לשירה הוא סנה שבוער באש ואיננו אוּכָּל. לכן אנו צריכים ליצור יחד.”

“נכון,” אומר רפי מהורהר ולפתע הוגה אמון אל ידידו החדש. “זה באמת יוכל להוסיף לנו המון. אני, למשל, חושב, שצריך יותר לחנך את החבְרָה שלנו, ללחום נגד הרעשנות הכללית, שבה כל אחד רוצה להבריק בהלצות נבובות ולכסות על הריקנות שלו.” הוא נזכר בפניהם הצוחקות של גדי וחבריו. הוא נמצא כאן, במִשעול אל הגיא בחברתו של נער זה, רק מכיוון שנכשל שם.

“אתה יודע,” הוא אומר, “יש בה בכל זאת משהו קוסם, בחבורת המסקראדים הזאת. הם מלאים חיים, ובִייחוד גדי. הרי אני מכיר אותו טוב, הוא חבר ותיק שלי. אורי ויוסי עומדים מן הצד. הם לא יודעים להבריק. אני חושב, שגם אני אינני יודע. גם היום ישבתי שם. אבל ברחתי באמצע.”

“לי אין הרבה עניינים עם הקבוצה שלי,” רוקם איתמר את הרהוריו. “הם בשלהם, ואני – בשלי. היום, למשל, למדנו, שבין שתי נקודות קו ישר הוא החיבור הקצר ביותר. באותו רגע בא לי רעיון: גם בין בני־האדם זה ככה – הדרך הישרה היא הקצרה. ותיכף הרגשתי, שאני מוכרח לרשום את זה, זאת מחשבה גדולה. זאת הייתה הדחיפה הפנימִית. יצאתי, רצתי לחדר והִתחלתי לנסח בשירה. הִשתדלתי לבטא את כל הפשטות והחומרה של המִשפט ההנדסי. בגלל הכתיבה בחדר, הפסדתי מה שלמדו בינתיים בכיתה, למה זה ככה. אבל הרי ההוכחה לא חשובה, כי כל העניין הזה מובן מעצמו. שמע, רפי, אני אומר לך, כל מִשפטי ההנדסה האלה חשובים הרבה יותר לשירה ולאומנות, מאשר להנדסה עצמה. אחר כך מטיפים לך מוסר, שצריך להקשיב בשיעורים. באמת, אל תחשוב, שאני מִתנגד לזה. בשבילם זה טוב. אלא שהם לא מסוגלים לתפוס, שמישהו מרגיש פתאום את הדחיפה הפנימִית.”

“אתה חושב שלכל אדם צריך לומר את הכול ישר בַפָנים? נניח, אם אתה מרגיש משהו כלפי… מישהו סתם, אז אתה אומר, שפשוט וישר צריך להגיד לו, מה אתה מרגיש כלפיו? אתה יודע, זה באמת רעיון גדול. לא חשבתי עליו אף פעם. הִתלבטתי המון, והינה הכול כל כך פשוט: צריך להגיד את הכול ישר, לפי חוקי ההנדסה שלך.”

“בוודאי. אבל החשוב הוא, איך לנסח רעיון כזה בשירה? איך אתה היית עושה את זה? אני כבר זמן מה עובד על הבעיה.”

“איך אתה ‘עובד’?” שואל רפי ומצטער, שזנחו את הנושא הקודם.

“צריך לגבש את הרגש. כשהרגש מעסיק אותך, כשאתה מִתרכז בו ומִתעמק בפיתוחו.”

“בשבילי העיקר – להבין את הכול ברור לגמרי,” אומר רפי. “אולי דווקא מפני שכל כך הרבה דברים לא ברורים לי. גדי ואורי לא איכפת להם, אם לא יבינו משהו עד הסוף. הם לא מִתעמקים הרבה ובסוף מִסתבר, שדווקא הם מבינים את הכול. ולי יש אלף שאלות. למדנו על דארווין – אבל את הספר של דארווין עצמו, ‘מוצא המינים’, לא קראנו. מדברים על מארכסיזם, אבל מי קרא את כל שלושת כרכי הקפיטאל? וכשמגיעים לקַנט ולהֵגֶל… תַראה לי אצלנו אחד שקרא את הֵגל. אבל לדבר על הדיאלקטיקה שלו יודעים כולם. וכך הכול יוצא שטחי. אפילו ישראל לא קרא את כל הספרים האלה. והרי הוא מחנך יוצא מן הכלל, כל כך מבין, מה צריך להגיד לכל אחד. לי הוא אומר: עליך עבר הרבה, אתה עוד לא הִשתרשתָ אצלנו. אתה צריך להיאחז בערכים אובייקטיביים. ובאמת, אני עוד חושב הרבה על חוץ לארץ, על אימא… ההורים שלי ניפרדו, אחר־כך באו הגרמנים… אח, אני עוד זוכר, איך מצטופפים סביב הרדיו והקריין מודיע, שהצבא שלהם עבר את הגבול, שהממשלה של שוּשְניק הִתפטרה. הוא בכה משמחה, הקריין, כשהוא תיאר, איך הפירר עומד במכונית פתוחה, ושמעו איך מסביב מריעים. אמרו אז, שקודם זה קרה רק פעם אחת, שקריין בכה ברדיו, אבל לא משמחה, וזה היה כשהמִתאגרף מאכּס שְמֵלינג הִפסיד את תחרות העולם לכושי אחד, ג’ו לואיס. קורטי, זה היה אחד החברים שלי, גם הוא שמח על הנאצים. הוא אמר, שכעת לא יהיה חוסר־עבודה. ואחר כך, כשהיינו צריכים לנסוע… זה היה בסתיו, בערב… עמדנו בתחנת־רכבת, אני לא זוכר איך הִגענו לשם. הרכבת שרקה, כמו שמייללת חיה גדולה, פצועה. אימא שלי גם כן באה, כמובן. ואני מדבר איתה בחלון, ופתאום הקרון זז. ואימא עוד מחבקת את היד שלי, ורצה כמה צעדים עם הקרונות. הרכבת כאילו קרעה אותנו. ונסענו כל הלילה, היה ערפל כזה.” הוא מִשתתק ובולע כמה בליעות ולאחר דומייה קצרה הוא מוסיף בקול שונה: “מצחיק איך מִתגלגלות המחשבות. הרי דיברנו על מַרכּס ועל ערכים אובייקטיביים. אז אני אומר: לוּ היה לפחות עניין אחד, שאני מבין אותו על בוריו…”

“לי אין עניינים מיוחדים עם ההורים שלי,” אומר איתמר. “לי יש כעת רק עניין אחד בחיים – וזאת השירה. רפי, אני אומר לך,” – הוא נעצר לרגע ופונה אל חברו. “אני אומר לך, שהשירה יקרה לי עכשיו מהחיים שלי. אתה יודע, יש בטבעי משהו הדומה לצועני. אני חושב שעוד ייצא לי לנדוד הרבה בעולם.” שוב מרחף צחוק חולמני על שפתיו. “פעם אגור בעיר רחוקה וזרה, בעליית גג קטנה או במרתף אפל. רוב האנשים בכלל לא מסוגלים לָ’בין את זה. גם לא ההורים שלי. הם רוצים שאעזוב את המוסד ואלך ללמוד איזה מקצוע, כדי שאוכל להִתפרנס פעם. כאילו יש לי פנאי לחשוב עכשיו על פרנסה. הם לא תופסים, שאני מוכרח להישאר כאן, מכיוון שהטבע וההווי הכפרי עוד נחוצים לי. קח, למשל, את הוואדי הזה, תסתכל בקרני הירח, איך הם מִסתעפים בין ענפי האורנים, תקשיב למלמול הנחל בסבך הפטל. אתה יודע מה הערך של מקום כזה בשביל האווירה? יש בחיי הכפר בדיוק הפשטות והתוגה שאני מחפש בשביל שירי הכפר שלי. בעיר, למשל, בכלל אי אפשר לכתוב שירי אהבה. כמובן, אפשר לתת את הטבע ואת האהבה גם מנקודת־הראות של העיר, אבל זה לא מתאים בשבילי. ובעניין האובייקטיביות – אולי זה נכון מבחינתך אתה. אבל אל תִשכח, שלכל אחד ישנה אֱמת חיים פנימִית אחרת. אם אני מרגיש משהו – האם הרגש הזה קיים? כמובן. ואם הוא קיים – זה סימן שהוא אובייקטיבי. ישראל זה, אולי גם הוא צודק מבחינתו, אבל הוא לא מבין, שאם אדם מצטמצם בְמַה שמחוצה לו ואיננו קשוב לשירה הפנימִית שלו, הוא מגיע לכל היותר למדע היבש, אבל לא לאֳמנוּת.”

“אתה יודע,” שוזר רפי את מחשבותיו, “יש כאן בוואדי, במדרון, מערות קברים עם כוכים, ואולי אפילו קבורים שם אבות אבותינו. לפעמים אני כל כך מרגיש את זה…” המחשבות צומחות לאיטן. טוב להרהר בקול, להניח למילים שיצופו מאליהן, בלי לברור ולבדוק: הידיד הקשוב יקבל את הכול ולא ילגלג, אם אמרתָ שטות. “אני חושב לפעמים, שהם היו מורדים ומהפכנים, ושבעצם אני ממשיך את דרכם. או ניקח, למשל, את שירי האהבה שהִזכרתָ – האהבה הרי גם היא קשורה באיזה מאבק, ישראל במפורש אמר ‘המאבק על האהבה’.”

אור הירח מִסתנן בצמרות ונח לרגליהם כתמים־כתמים ובסִבכי השיחים מִשׂתרגים קרניים ועשבים ברשת דקה. הלילה שר בצרצרים ובצפרדעים ובמִלמוּל הנחל.

“הרי אני יודע מה זאת אהבה,” אומר איתמר. “מי כמוני יודע את זה. ואני יכול להגיד לך, רפי,” הוא מנמיך את קולו כאילו חשש מפני העצים, “שאני אוהב, גם עכשיו, כל השבוע האחרון, ילדה אחת,” הוא נעצר ופונה אל ידידו בחגיגיות. “ילדה אחת, ואפילו מן הקבוצה שלך. וזאת… זאת – רותי.”

במשך רגע שוררת שתיקה. אחר כך אומר איתמר בקולו הרגיל: “יש בה משהו מן הנוף הכפרי ומן הפשטות הכפרית, משהו רענן כזה. אם אתה רוצה לכתוב, נניח, על בת הרועה, או על הנערה הצוענית, על מלקטת השיבולים או על הבוצרת בכרמים…”

“היא ילדה נחמדה מאוד, רותי,” אומר רפי לבסוף. “פעם, כשעדיין היינו קטנים ותמימים, אפילו אהבנו. תמיד הייתי שותה את ספל החלב שלה, כשהמטפלת לא הייתה מביטה. עד היום היא לא סובלת חלב עם קרומים. גם אני לא אהבתי – אבל הייתי מקריב את עצמי. היא כבר יודעת, שאתה… אוהב אותה?” נדמה לו, שרותי כלל אינה מתאימה לאיתמר.

“בודאי שלא. גם אינני חושב שתדע.”

“כבר מזמן אתה אוהב אותה?”

המלים ‘אוהב’, ‘אהבה’ ו’היא כבר יודעת' עדיין אינן מורגלות בפה. חשים צמרמורת קלה כששוזרים אותן בדו־שיח.

“מיום שישי האחרון. בזמן הריקודים החלטתי. ותיכף כתבתי את ‘המלקטת’. שיר מצוין. יש בו אווירה… אני נותן שם את השדות לעת אסיף. אל כל הכרמים באות בוצרות, אל כל שדה – המלקטות. רק אל כרמי שלי המלקטת לא באה. לקחתי בית מרובע בחריזה א־ב-א־ב, ואת ‘מלקטת’ חרזתי ב’ידך השוקטת'. הצלצול הוא הוא שקובע בשירה. לוּ במקום ‘מלקטת’ הייתי לוקח ‘בוצרת’, לא היה השיר מִתנגן בכלל. הוא שייך לסִדרה, שאני קורא לה ‘תוגת הכפר’.” הוא מביט למרחקים ומחייך.

“אני…” אומר רפי במאמץ רב, “למעשה גם כן אוהב. בהתחלה חשבתי שלא, אבל עכשיו מִסתבר, כנראה, שבכל זאת… זה אושר גדול, איתמר, אני כל כך מלא. תמיד פחדתי, שלא אדע לאהוב. אבל כעת אני חושב כל הזמן רק עליה, אפילו כשאני לא רוצה. ואני מאושר ועצוב בבת אחת. ומאד הייתי רוצה להגיד לה, אבל אינני יודע איך. חשבתי, שאולי אתה תדע, כי אמרתָ, שהכי טוב בקו ישר כמו בהנדסה. וזה כמובן נכון. ואני מרגיש את זה. אבל איך הולכים בקו הישר הזה? מה אומרים ואיך ומתי?”

“אני לא אומר אף פעם. כבר אהבתי הרבה בחורות,” איתמר מדבר ברישול והביטוי ‘בחורות’ במקום ‘בנות’ מגרה ומדגדג. “ואף פעם לא אמרתי. היה זמן שרציתי לשלוח להן את השירים שכתבתי עליהן. בסוף אף פעם לא שלחתי.”

“אני מבין אותך טוב מאוד,” אומר רפי. “גם אני חושש, שאכתוב לה, והיא לא תבין. ובכל זאת הייתי רוצה שתדע. גם אם היא לא אוהבת אותי בכלל. היא… קצת יותר מבוגרת ממני… לא הרבה, רק חמישה חודשים. יש לה יום הולדת באפריל, ולי – בנובמבר. אבל כל הצרה, שהיא גם בקבוצה יותר בוגרת, והנציגה של הקבוצה שלה בהנהגת הקן. היא קוראת לפעמים את הוראות היום במִפְקדים. וודאי כבר ניחשתָ, מי זאת, כך, שאני בעצם כבר לא צריך להגיד את השם שלה, אבל יש לה שֵם יפה כזה ומצלצל – ‘רחל’…” רפי נושם לרווחה ומנגב את זיעה ממִצחו. עתה הוא מִשתדל לדבר בשטף וכלאחר־יד: “נכון, שהשם נורא יפה? פתאום הִתחלתי להסתכל בעיניים אחרות על כל הבנות ששמן ‘רחל’, גם ברחל בתנ”ך, וגם במשוררת רחל והִתחלתי לקרוא אחרת את השירים שלה. ובכלל – אני לא יכול לתאר לי, שגם לה יהיה איזה יחס אלַי, כי… כי זה פשוט לא יכול להיות, כמו מה שבאגדות. אילו לפחות יכולתי לעשות משהו מיוחד למענה, נגיד שבמקרה באיזה טיול היא תשב על סלע ופתאום יתפתל על ידה נחש ארסי, ואני בדיוק אשב על ידה, כאילו במקרה־לא־מקרה, ואספיק לתפוס את הנחש, או שאשליך עצמי עליו. או שיתנפלו ערבים. היא תיפָצע ויצטרכו לתרום למענה המון דם, ויתברר, שרק לי הסוג המתאים… חלומות, שאין הרבה סיכוי שיתגשמו, נכון, אני יודע, אבל בעצם – למה לא? נכון, שיש מעט סיכויים, אבל…"

איתמר ממתין בסבלנות לגמר הוידוי, אבל כשרפי מהסס רגע, הוא נכנס לדבריו:

“כבר כתבתָ עליה משהו טוב?”

“עדיין לא,” מודה רפי, מבויש. “בכלל לא ידעתי, שאני אוהב אותה, זה המצחיק – אהבתי ולא ידעתי! אילו היו אומרים לי עוד לפני שבוע, שאני מאוהב, הייתי צוחק. ועכשיו אני בטוח, שזה כבר מזמן, שָנים… עוד לפני שהִכרתי אותה… אפילו לפני שנולדתי… תמיד אהבתי אותה.”

בינתיים הִגיעו עד לסוכה הקטנה, הבנויה מעל אפיק הנחל, עולים על הגשר הצר, נשענים אל הגדר הקלועה ומביטים במפל המים, הניגר כמו כסף חי.

“כאן הִתנשקתי לפני שבוע עם תלמה,” אומר איתמר כלאחר־יד.

רפי נדהם: “מה פתאום?”

“אחרי המִשחק הצופי האחרון בחורשה חזרנו יחד, דיברנו משהו על שירה, וכאן בדיוק נעמדנו.”

רפי נרגש מאוד: “ולא נשארתם חברים?”

“איפה! עדיין אינך מבין, איך צריך לחיות מי שמִתמסר לשירה. אחד מאיתנו אינו רשאי להִתקשר סתם ככה לאיזו בחורה. צריך לעבור חוויות רבות, בשביל לעבד אותן. קראתָ את ‘נרקיס וגוֹלדמוּנד’ של הֶרמן הֶסֶה? השירה, רפי, דורשת את כל החיים. בשבילי אין חיים מחוץ לשירה. תזכור מה שאלתרמן אומר ב’כוכבים בחוץ': ‘כבשה ואיילת תהיינה עֵדות / שליטפתָ אותן והוספתָ ללכת.’ ללַטף – וללכת. כך במפורש. ואחר כך: ‘שֶיָדיך ריקות ועירך רחוקה / ולא פעם סגדתָ אפיים / לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה / וצַמרת גשומת עפעפיים.’ את זה מוכרחים לקרוא כל חודש מחדש, אם רוצים לחיות חיי שירה. זאת צריכה להיות ‘הוראת היום’ האמִתית שלך.”

רפי תולה מבט בידידו. מי פילל, שבחור שביר וחולמני כל כך עשוי לדבר בתוקף כזה?

“לך טוב,” הוא אומר, “שזה כל כך ברור לך. אבל אצלי בכל פעם גוברת דעה אחרת: לפעמים נדמה לי, שעליי להיות מהפכן, כמו שזה ברור לעוזי שלנו. אומנם הוא מִתבדח עם המסקראדים, אבל מאוחר בערב הוא קורא ספרות מהפכנית, איך לארגן מפלגה במחתרת וכלכלה מדינית, טַקטיקה צבאית ופילוסופיה. ולפעמים נדמה לי, שקודם כול עליי להיות עובד אדמה ולחיות חיי חולין, ולא בשביל תוגת הכפר, כמו שאתה אומר, אלא כמו אורי שלנו: בקיבוץ הוא ייכנס לפלחה ולתיקון מכונות, יהיה רַכז ענף ורכז משק, יתחתן ויוליד ילדים, ויהיו לו מה שישראל קורא ‘שורשים’. ולפעמים נדמה לי, שאפילו אתה צודק, ושאני צריך להקדיש את עצמי לאֳמנוּת, לנדוד בעולם, לגור בעליית גג קטנה בעיר רחוקה ונוכרית.”

“אתה יותר מדי שׂם לב לאחרים,” מוכיחו איתמר. “אתה צריך ללכת רק אחרי הקול הפנימי שלך. תיתן לחיים להוביל אותך. בשביל השירה אסור לחיות לפי תוכנית. התִכנון הוא טוב בשביל לבנות רפתות או ערימות זבל. אבל אתה צריך לחיות כמו דוגית קטנה בים סוער, שיש לה רק מפרש אחד קטן ולבן, פתוח וקשוב לָרוחות.”

לאיטם הם חוזרים במעלה המִשעול אל גבעת המוסד. עתה משחירים גושי הסלע מימינם והנחל ממלמל משמאלם.

“אתה צריך להעתיק לי כמה מן השירים שלך,” אומר איתמר. “יש בך משהו מעניין מאוד. מוטיב הלבטים עובר אצלך כמו חוט השָני. אני מִתעניין עכשיו בנושא הזה. אולי אחרי ‘תוגת הכפר’ אכתוב סִידרה בשם ‘ההֵלך בסתיו’ ושם אתן חיפושים ולבטים כאלה.”

“ודאי שאעתיק,” מבטיח רפי, מאושר.

“אנחנו נבין זה את זה, אני בטוח,” אומר איתמר.

באותו ערב הם מדברים עוד שעה ארוכה, כשהם פוסעים במשעול, יורדים אל הגיא ועולים לגבעה. בשמים הִתחלפו הכוכבים. צינה תלויה באוויר. לבסוף אומר איתמר חגיגית:

“אנחנו נהיה חברים טובים, רפי. יחד ניצור ויחד נלך כל אחד אחרי האמת הפנימִית שלו.”

גבעת המוסד נמה את שנתה. כבויים החלונות, ורק במטבח, במקום שאוכל את ארוחתו שומר לילה, דלוקה מנורה בודדת.

“תן את ידך, איתמר,” נתפס רפי לגדולתו של הרגע. “באמת נהיה חברים טובים. תמיד נספר הכול זה לזה. תמיד נדע, שאנחנו יכולים לתת אמון זה בזה, נכון?”

ושוב, בשלישית וברביעית בערב זה, הם לוחצים יד. כשלבסוף עולה רפי אל חדרו, הוא מביט עוד הפעם בכוכבים ונדמה לו, שגם הם, גם אווירו הצונן של הלילה מזמרים זמר בהיר.

10    🔗

השעה עדיין מוקדמת. ארוחת־הערב נסתיימה רק לפני כשלושת רבעי השעה. עובדי המטבח כבר גמרו את מלאכתם. מחדר־האוכל נשמעת המולת קולות מובלעת למחצה. מבעד לחלונות נראים בני קבוצות שונות, מ“נחשונים” שאינם אלא זאטוטים בני שתים־עשרה ועד “שלהבת” בני השבע־עשרה העתידים לסיים השנה, מצטופפים בפינה, יש עומדים על ראשי הבהונות, ויש נדחקים במרפקים.

רפי בחוץ, במרפסת המקיפה את חדר האוכל. לעיתים הוא מציץ הצצה חטופה באחד החלונות, אך תמיד כשנשמעים צעדים, ואפילו רחוקים, הוא נרתע אל פינה מוּצלת.

איתמר יוצא ורומז לו בארשת חשיבות שיִיגש, ורפי עט עליו:

“נו? ישנו? הופיע? איפה? בעמודים הראשונים? וציור יש שם? אולי הציור מקלקל? כבר התחילו לקרוא? ואתה קראת? שינו משהו?”

איתמר מחייך: “אתה לא צריך להִתרגש. מסַפרים, שצ’רצ’יל הִתרגש נורא לפני כל נאום. ואיך הוא הִתגבר על זה? הוא היה סוקר את הקהל וחושב לו: ‘ראשי־כרוב! הלא אני יודע, מה אני רוצה להגיד, והם – לא.’ והיה נרגע. כל אֳמן אמִתי צריך לראות כך את הקהל.”

“שמע, איתמר,” מִתעצבן רפי. “תפסיק בחוכמות שלך! אתה סתם מִתכוון למתוח אותי. תגיד: זה מודפס? איפה? ומה עם הציור?”

“כן, כן,” מרגיעו ידידו. “הופיע. הופיע וישנו. ואפילו שניהם. גם השיר, גם הסיפור. עשרה עמודים קטנים. בפינה. אתה רואה, איך מצטופפים דווקא שם?”

שניהם מציצים באחד החלונות, אבל כיוון ששוב נשמעים צעדים, נסוג רפי ומושך אחריו גם את ידידו.

“בוא מכאן! ממילא לא אֶכָּנס. הלוואי שיכולתי לברוח מפה. שניהם יחד בעיתון אחד! הרי יהרגו אותי. בטח כבר צוחקים שם, נכון?”

“ציור אין בכלל,” מספר איתמר. “וגם לא צריך שום ציור. אמנם גילָיון מצויר מושך יותר את העין, אבל את שלך ממילא יקראו כולם. ודווקא טוב, שפרסמו את שניהם ביחד. זה יגביר את הרושם. אני חושב, שזאת הפעם הראשונה בכל תולדות חברת הילדים, שמישהו נותן שיר אהבה וסיפור אהבה לעיתון.”

“לכן זה עסק כל כך ביש. את השיר הרי נתתי עוד לפני שבועיים, והשד יודע למה לא הִכניסו אותו לגיליון הקודם. חשבתי שפסלו אותו והִתביישתי לשאול. אז רציתי לנסות, אולי ייקחו במקומו את הסיפור. ועכשיו, פתאום, שניהם! כולם יגידו, שאני סתם רוצה להִתבלט. נכון, שהפרט צריך להיות נאמן לעצמו וגם להיות מוכן להיאבק על כך, כמו שאומר ישראל, אבל… איך אוכל להיכנס מחר לחדר־אוכל?”

“אין לך בכלל מה להִתבייש. שניהם טובים, גם השיר, גם הסיפור. יש בהם חוט דק של עצב, כמו שאני אוהב ומנסה לתת בסידרה שלי. רק היום, למשל, כתבתי: ‘בליבי היגון כשלכת בגן / חרישי, לא זועם, לא סוער / כי נותרתְ בו רק אַת כניגון לא־נוּגַן / היוקד ובוער.’ טוב, נכון? הִצלחתי להכניס כאן נימה יפה של ויתור חרישי מראש – זה נותן את העצב הטוב, העצב הפורה, שיוצר אֳמנות.”

“בשירים שלך זה באמת כך,” מִתאנח רפי. “אבל אני לא כתבתי ככה בשביל העצב. היה הרבה יותר טוב, אילו יכולתי לכתוב שיר עליז. רק שפשוט אני לא מעיז לקווֹת. שמע, איתמר, זה היה יכול להיות כל כך יפה, שאני בכלל לא יכול לתאר לי את זה. זאת אומרת, אני מתאר לי את זה כל הזמן, אני והיא, כבר אמרתי לך, זה כמו באגדה, שלא מאמינים וכן מאמינים בבת אחת, ובעד זה אני גם מקווה וגם לא מעיז לקווֹת, זה לא סותר, או שזה דווקא כן סותר, אני כבר לא יודע, כמו שכתוב בשיר השירים, ‘לא ידעתי נפשי’, זה כל כך נכון, שזה מפחיד.”

“והיית עוזב אותי ואת השירה, ושוב לא הייתי רואה אותך, מה?” שואל איתמר בצחוק.

“אח, מה אתה מדבר!” אומר רפי. “יכולנו לבלות יחד שלושתנו או אפילו ארבעתנו, כי בטח גם אתה היית מוצא לך חברה… אני מִתכוון, שבטח תמצא לך. נטייל ארבעתנו, נצא בקיץ לשפת הכינרת, נקים מחנה קטן ובו שני אוהלים…” רפי שוקע בהרהורים. “ואפילו אם אוכל להקדיש פחות זמן לך או לשירה… היא בשבילי כל החיים, כמו השירה בשבילך. כשאני רואה משהו יפה, תיכף אני מצטער: כמה חבל, שאני לא רואה את זה יחד איתה.”

הם פוסעים לאיטם בדרכם המסורתית, במשעול אל הגיא. הֶמיית הנחל מִתערבת בבליל הקולות שמגיעים עדיין מן הגבעה. גושי הסלעים כמו הִתכנסו אל תוכם, לטעום שלווה. ציפור מבוהלת מצַייצת וסופקת כנפיה. רפי מדַבר ואיתמר מהלך על ידו מחריש. ולפתע נראים הדברים פשוטים וישרים, כמלמול הנחל, כזמזום היַתושים, כתנומת הסלעים, כריח החורשה וכחמימות היום שעבר, שעדיין מרחפת בגיא – נהירים ובהירים כשלוות־הערב הרחבה, שלוות־הלילך.

“תגיד, איתמר, מה היא תחשוב על השיר ומה – על הסיפור? תגיד לי, איתמר! ואם אתה לא יודע, אז תנחש.”

“איך אני יכול לדעת? בטח תשׂמח, שכתבו עליה.”

“מה, באמת? אתה חושב שהיא תשמח? אולי היא בכלל לא תדע שזה עליה?”

“מובן שהיא תדע,” מרגיעו איתמר. “היא תהיה סקרנית – למי הוא מִתכוון? אז היא תנחש, עד שתגַלה. יש לבחורות מין חוש כזה: כשאוהבים אותן, הן יודעות.”

“ואיך היא תקרא? בזמן שכולם יעמדו מסביב? או שאולי היא תראה, שזה משהו על אהבה ותבוא לקרוא אחר כך, כשכבר לא יהיה שם אף אחד? שמע, איתמר, אני מת לדעת, מה היא חושבת. אולי במקרה אתה תראה, איך היא קוראת ומה הבעת־הפנים שלה?”

“כבר ראיתי,” מחייך איתמר.

“מה אתה אומר?” נרעש רפי. “היא כבר קראה? ואתה ראיתָ? מתי? עוד קודם, כשחיכּיתי לך בחוץ? אז למה לא אמרתָ לי תיכף? הרי זה דבר הכי חשוב! תיכף היית צריך לספר לי.”

“לא יכולתי,” אומר איתמר במעט נקמנות. “לא נתתָ לי לפצות פה.”

“די, די, עכשיו אל תתנצל. תספר את הכול! מן ההתחלה!”

“טוב,” פותח איתמר. “אז כשהחלטנו שתיתן את השיר לעיתון…”

“זה לא חשוב, איתמר,” משסעו רפי. “אתה סתם רוצה למתוח אותי. תתחיל מאז שנִכנסתָ לחדר־אוכל.”

“כשנִכנסתי, עדיין לא היה שם אף אחד. חיכיתי לחברי המערכת, כי ביקשו ממני, שאעזור להם לתלות את העיתון. אבל הם איחרו, כנראה. אז ישבתי ושקעתי במחשבות וחשבתי…”

“איתמר, בחייך,” מִתחנן רפי. “תתחיל מן הרגע שהעיתון היה תלוי וניגשו לצלצל בפעמון, והחברֶה התחילו להִתאסף… לא, חכה, תְקַצר עוד יותר, תתחיל ברגע שהיא הִתחילה לקרוא.”

“בבקשה, אבל אז תפסיד הרבה, כי עוד לפני שניגשה לקרוא, שאלה משהו, ואחר כך… אבל את זה אתה הרי לא רוצה לשמוע, נכון? ובכן, בסוף, כשניגשה לקרוא…”

“איתמר, אתה איום,” אומר רפי ומדשדש ברגליו. “אתה יודע טוב מאוד, שאני רוצה לשמוע גם מה שהיא אמרה לפני שניגשה לקרוא, ובכלל, כל דבר שרק איכשהו קשור בה.”

“טוב,” נעתר לו איתמר. “בעצם אין כאן הרבה מה לספר: היא נכנסה ושאלה: ‘נו, חברֶה, מה יש הפעם מעניין?’ ותיכף עונות לה כמה חברות שלה: ‘יש, בטח שיש, שיר אהבה וגם סיפור אהבה, של אחד מסלע’. והיא אומרת: ‘מה, כן? זה באמת מעניין!’ ואחרי שקראה, חייכה ואמרה: ‘יפה מאד.’ וניגשה למאמר אחר.”

“חייכה? אתה בטוח שחייכה? ואולי סתם צחקה?”

“לא,” מרגיע איתמר. “באמת חייכה. והרי גם אמרה: ‘יפה מאוד.’”

“אבל איך? בדיוק באותו טון שאתה אומר, או יותר בלגלוג?”

“אבל לא,” מבטיח איתמר. “לגמרי לא בלגלוג. היא חייכה לגמרי ברצינות. ובקול כזה בדיוק אמרה: ‘יפה מאוד.’”

“מה, כן? חכה… איך זה ‘חייכה לגמרי ברצינות?’ שמע, אתה סתם מותח אותי! אולי לא ראית בכלל איך היא קראה? בחייך, איתמר…”

“אוי, רפי, הרי אני אומר לך: היא באמת קראה ובאמת חייכה.”

“ומה היא חשבה?”

“היא חשבה שזה יפה מאד.”

“איך אתה יודע?” אורב לו רפי. “אתה סתם אומר ככה!”

“הרי היא בעצמה אמרה.”

“רק את זה, או עוד משהו?”

“לא. רק את זה. ובדיוק כמו שסיפרתי לך. היא קראה, חייכה ואמרה: ‘יפה מאוד’.”

“וזה הכול?”

“כן, רפי, זה באמת הכול.”

שתיקה. “אתה ודאי צוחק עלי,” אומר רפי מבויש, “אבל זה מטריד אותי כל הזמן.”

“אתה לא צריך להִתנצל. מבחינתך אתה, זה טבעי לגמרי.”

הם עולים לאיטם במשעול, בין הנחל וגושי הסלע. וכשהם מגיעים לחצר המוסד, שואל רפי:

“אז תגיד לי, איתמר, רק עוד פעם אחת, איך זה היה בדיוק – היא פשוט ניגשה וקראה, אמרה ‘יפה מאוד’ והלכה הלאה?”

11    🔗

וזה סיפורו של רפי, שנדפס בעיתון “החברה”:

נמלים

היה לילה, והייתה שעת חצות. ירון נִשען לקיר והביט אל תוך החושך, ונזכר, שפעם, כשעוד היה קטן, סיפרו לו, שזו שעתן של רוחות הרפאים לשוטט בעולם. מאחוריו רקדו הורה בשלושה מעגלים.

בחוץ ירד גשם דק. בעד החלון הפתוח נשב אוויר קר ורענן. כשהיה ירון משעין את מצחו אל הזגוגית, היה חש את מגעה הצונן של הרוח החולפת על עורפו. כשהיה מִתרחק מן הזגוגית כדי צעד, היה רואה את בבואתו נשקפת אליו מתוכה. אותו בחור גבה־קומה שמִסתכל החוצה, בשעה שמאחוריו רוקדים הורה בשלושה מעגלים, הרי זה הוא עצמו, ירון חרמוני, בן שש־עשרה, חניך הקיבוץ. ירון עיקם את שפתיו בבוז. הדמות בחלון לא איחרה לחקותו. אז הִפנה לה את גבו.

“הגלילה, הגלילה,” שרו מאה ושמונים גרונות. “חת, שתיים, שלוש, ארבע,” הלמו שלוש־מאות־שישים רגליים. המחול הלך והִשתלהב. המעגלים הריעו אלה לעומת אלה: “לעבודה! להגנה! הי, לקיבוץ ולהגשמה!” וחוזר חלילה. וחוזר וחוזר.

גם אתה תלך פעם לקיבוץ, ירון, מה? בוודאי תלך. ועוד רבים־רבים כמוך ילכו. כאלה שרוקדים הורה בשלושה מעגלים, וכאלה שמִסתכלים אל תוך הלילה ונזכרים בסיפורים שסיפרו להם כשעדיין היו ילדים. ובקיבוץ, בעבודה ובהגנה, ובייחוד בעבודה, שנה ראשונה ידברו על אידיאלים… שנה שנייה… הרי תבוא גם שנייה… ושלישית… כל בוקר לעבודה, ועם סוף־העבודה למקלחת, לחדר האוכל ולחדר הקריאה ולאוהל או לצריף ושוב לעבודה… מעגל. אבל לא של מחול.

“לעבודה! להגנה!” חת, שתיים, שלוש, ארבע! חת־שתיים… אַל תחשוב, ירון, שבמקום אחר יותר טוב. בקיבוץ הכול יותר שקוף. בעיר אתה מִתרוצץ ומִתייגע ומַשְלה את עצמך, שאתה משיג משהו ושאתה חופשי. הכול ריק, ריק מאד, חביבי. ועתה לֵך ורקוד, וצְעַק על עבודה והגנה, והסתחרר במעגל, כדי להַשתיק בך כל הרהור, והַגֵד, שהפרט בונה את עצמו בתוך הכלל.

“הי, לקיבוץ ולהגשמה!” חת, שתיים, שלוש, ארבע.

לפני החלונות רובץ הלילה, שחור ויפה. יש בלילות גשם יופי משַכּר. צריך רק לגלותו. ואולי מאושרים אלה, שלא יגלוהו לעולם. הם רוקדים הורה בשלושה מעגלים, בלא חשבונות רבים.

ירון נושא את עיניו מעל למעגלים. נדמה לו, שהוא מִתרומם ומגביה עוף, הרוקדים הולכים וקְטֵנים, הינה הם דמויות פעוטות וכהות, עתה נותרו נקודות מאורָכות, זעירות ושחורות כנמלים, רוֹחֲשות כנמלים, חיות חיי קיבוץ כתל נמלים.

נמלים? וודאי! אתה טרם הִגעת אז לחגורתו של אבא, והיו מספרים לך סיפורים. טיילתם ביער, חיפשתָ פִטריות, הִתרוצצתָ, הִתפלאתָ על מאה דברים והִקשיתָ אלף קושיות, ופתאום ראיתָ תל נמלים.

“כמה נמלים יש פֹה, אבא?”

“הרבה מאוד, אלפים, רבבות.”

הן הִתרוצצו מצליבות מחושיהן, נחפזות, עומסות גבעולים, גוררות גרגירים.

“מה הן עושות, אבא?”

“הן בונות, בן, בית לעצמן.”

“כל אחת בונה לה בית?”

“לא, בן, יש להן בית גדול משותף.”

“וכשיגמרו את הבית, יהיה להן חופש?”

“הן לא תגמורנה אף פעם, בן. הן תמיד עובדות, כל החיים.”

“תגיד, אבא, ואם אחת לא רוצה?”

“תמיד הן רוצות, בן. זה תפקידן בחיים. אלה החיים שלהן. בלי עבודה לא היה לחיים טעם בעיניהן.” אבא מִסתכל בך מן הצד ומחייך. “ומלבד זאת, הן צריכות להכין אוכל לילדים שלהן.”

“ונגיד, שכבר יש מספיק אוכל בשביל הילדים ובשביל הילדים של הילדים של הילדים?”

“גם אז הן עובדות הלאה, בן.”

“טוב, אבא, אבל נניח שבכל זאת אחת…”

עדיין הייתָ אז ילד, וכשהייתָ שואל, הייתָ מקבל תשובות. אבא היה יודע את הכול. ולא עלה על דעתך, שיבוא יום ותצטרך למצוא בעצמך תשובות לשאלותיך, שיבוא יום, שבו תהיה נמלה, ולא תדע, מה הן עושות, הנמלים, אם בכל זאת אחת לא רוצה.

אחר כך הִתחלתָ ללמוד וקראת על דארווין ועל מַרכס, הִתחלתָ לכתוב שירים, והייתָ מִסתכל על החיים מנקודת ראות מדעית וספרותית. אומרים, שלפעמים יוצאות הנמלים למסעות. נחפזות במשעול ארוך ארוך, שנעלם לבסוף אי־שם בין עצי החורש. וקורה – כך, על כל פנים, מסַפרים – שהן נתקלות בדרכן בתעלה. אז הראשונות מטילות את עצמן למטה, ואחריהן שורה שנייה ושלישית, עד שמִתמלאת אותה תעלה, האחרונות דורכות על גוויות הראשונות וצועדות הלאה, קדימה, עד לתעלה הבאה.

כך, על כל פנים, מסַפרים. ולא חשוב, אם זאת נקודת הראות של המדע או של הספרות, חשוב שאתה נמלה, ושגם אתה תלך עם ההולכים ותצעד בשורה הראשונה – עד לתעלה הקרובה. תעלות לא תחסרנה.

יום אחד ‘תימצא את עצמך’, כמו שאומרים, כשאתה פלאח או רפתן, ואל נכון יהיה לך צעד כבד. מדי יום תשוב מן העבודה לאוֹהלך. אוהל קטן יהיה לך, אבל נקי וחמים. וודאי גם תמצא את הנערה שתספר לה את הכול, והיא תקשיב ותביט בך בעיניים מאירות. יחד תשתובבו – כמו הגדולים בשעה ששוב הם ילדים. הלאה יעברו השנים, יחד תגורו באותו אוהל. בשבתות תטיילו במשעול אל הגיא, שבו ממלמל הנחל בסבך הסוּף, במקום שבו חצובות בהר מערות עתיקות, שאולי חצבו אותן קנאים ומורדים.

יחד תצחקו שם, והדממה שתקיף אתכם תהיה חדשה ונושנה. ויארכו הימים, והאוהל יהיה לחדר בצריף ואחר כך בבית, ועם ערב יהמו בו ילדים.

שם בין הרוקדות יש אחת, ירון, שיְקָרה לך. לה שתי צמות חומות, האוהבות להִתנופף במחול. אמנם היא בוגרת ממך מעט, ירון, אבל אתה גבוה ממנה ראשך ומעלה. הינה, רְאֵה, איך היא סובבת במעגל! קרובה ורחוקה כל כך. האם כבר דיברתָ איתה פעם, ואפילו רק דברים של מה בכך? – לא דיברתָ. גם מילה אחת לא החלפתם. ואיך אתה רוצה שתיתן דעתה עליך? אתה בולע בעיניך את בת הצחוק הבהירה שעל שפתיה, אף על פי שאתה יודע, שלא לך היא. יש שיר – איפה זה שמעתָ אותו? השורה הראשונה הייתה, כמדומה: “אין גשרים בין תהומות ורקיע. מי יַעַל תכוּלוֹ לו לגזול?” הלא עיניה תכולות. ויש גם סיפור על עלם, שהִתאהב בשמש ורצה לנשקה, ולוּ רק פעם אחת, על פיה. מי יודע מה היה בסופו.

קודם היית רואה אותה בדרך אגב, הסתכלתָ פעם ופעמיים, עד שהִתחלתָ לראותהּ בלי להסתכל, עד שהִתחלתָ לראותהּ גם בלי לראותהּ. הִתחלתָ לשוטט בחורשה וללַקט פרחים. הִתאמצתָ ללמוד הרבה ולגַבש ערכים אובייקטיביים ולא להרהר עוד במה שהרהרתָ. ודווקא אז, על כורחך, הייתה מצטיירת לנגד עיניך. ככה זה היה, בקיצור.

ועכשיו אתה רואה אותה יום־יום, ומנסה לצוד מעל שפתיה חיוך, ונוכח לדעת, שאינה נותנת דעתה עליך כלל. אומרים, שמבטים בלבד מביעים הכול. מבטיך, כנראה, אינם מיטיבים להביע. ואולי היא יודעת הכול ואך משחקת איתך אותו מִשחק־מחבואים ומִשחק־מסֵכות, שאתה משַׂחק איתה? ולעיתים נדמה לך, שהיא חלשה וזקוקה ליד בטוחה ואוהבת, שהיית יכול לקרוא לה ‘ילדה’ בתום וברוך. ואז אתה רואה אותה והינה היא שלך… ולפעמים נדמה, שהיא רוקמת לה מסכת חיים פלאית ומִסתורית, ואתה, הזר, לא תמצא את פתרונה לעולם ואינך רשאי לבוא בתחומה ולהפריעה.

היא יקרה לך מאד, ירון, גם אם אינה שלך. לו היית צריך להגן עליה בגופך ובחייך, לא היית מהסס. ולא היית מחַשב, אם תִזְכה בה אתה או יזְכה אחר. לוּ יכולתָ לתת את חייך בעדה, ממילא הייתה שלך בתחושתך העמוקה שבלב, מעֵבר למרחק ולזמן.

אתה מוכן לתת את חייך, כי אתה אוהב, ירון. לא קשה לתת את החיים כשאוהבים. ואין טעם לחיים בלא אהבה. ורק מי שיש טעם לחייו, מוכן לוותר עליהם, כדי לחיות אותם. האם זוהי נקודת הראות של המדע או של הספרות?

במשעול היורד אל הגיא, ירון, מאפילות מערות חצובות שם בסלע. אפלות המערות, ובוודאי חצבו אותן קנאים ומורדים. חצבו שם, אהבו, נלחמו ומתו, כדרכם של קנאים ומורדים. ובכוח מותם עדיין הם חיים בך, ירון.

“לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת… חת־שתיים־שלוש־ארבע…”

מחוג השעון כבר הראה את השעה הראשונה שלאחר חצות. אחד הלֵצים כיבה פתאום את האורות. רק בקצה חדר האוכל, במבוי המוליך אל המטבח, דלקה עוד מנורה בודדת. אך הריקוד לא פסק אף לרגע. על הקיר שממול נעו עתה מעגלים של צללים ענקיים, הבהבו, נתמזגו ונולדו אלה מאלה, כרפאים שהוֹעלוּ באוב.

“רוחות של ענקים קדמונים,” הרהר ירון. “רוחות של ענקים…” על הרהור זה חזר וחזר.

וראה את רחל סובבת במעגל, בת־צחוק נסוכה על פיה וצמותיה מיטַּלטלות עם תנופת גֵיווהּ. ירון חש, שהיא רחוקה ממנו לאין שיעור, אפופת ענן מרחקים של פסיעה־פסיעותיים, בת לעולם הענקים הקדמונים, שכאילו אין גשר אליו ועם זאת יש, כן, לפתע חש, שיש גשר, וכבר הוא בנוי בו.

אך שניות ספוּרות אָרַך המַראֶה. מיד נדלק האור וגז הקסם. שוב סביבו חדר אוכל ומסיבת ליל שבת ושלושה מעגלים של הורה.

ירון סובב את ראשו. בזגוגית האפֵלה של החלון עמדה דמות, שהפנתה אליו את גבה וסובבה את ראשה. דמות מוזרה, מעוררת סקרנות וגם מעט רחמים: איזה מין אני־ואתה, בן חמש ובן שש־עשרה ובן אלף, עומד בין הלילה ובין ההורה וחושב מזה שעה תמימה מחשבות… הדמות שבחלון עיקמה את שפתיה בבוז, ניתקה מן הזגוגית וניטשטשה.

ומישהו הצטרף אל הרוקדים.

12    🔗

“אני חושב שכבר הִתאספה כל הבַּנדה,” אומר גדי ומעיף מבט סביב. “אפשר לגשת לדיונים.”

“היום נפטרנו סוף־סוף מכל הספחת שלנו,” מציין עוזי בסיפוק. “אם אמרנו ‘אוונגארד’ אז שיהיה אוונגארד, חיל חלוץ בלעז. אי־אפשר לדון בכלום, כשנטפל אספסוף.”

“נכון, מארכּוּס,” אומר גדי. “באמת הִגיע הזמן לדון פעם במשהו מעשי.”

“איך אתה קורא לי? מר כוּס? צירוף אחר כבר לא יכולתָ להמציא?”

“לא,” מִתנצל גדי. “כי זה היה אִלתור, אימפרוביזַציה בלעז. הוא עלה בדעתי בדיוק כשדיברתָ על אוונגארד. רק לפני כמה רגעים סיפר רמי, שהיום, בעבודה, ניסיתָ להסביר לערבי, שעבר בכביש עם החמור שלו, את עניין הסוֹסיאליזם, ולימדתָ אותו להגיד ‘קארוֹל מארכּוס’. השם הולם אותך להפליא, למרות שהוא לא גס.”

“אם הוא לא גס, למה אתה מִתנצל? על ראש הגנב בוער הכובע?”

“אין מַראין לאדם אלא מהרהורי ליבו.”

“החושד בכשרים, לוקֶה בגופו.”

“החושד בכשרים – כן, אבל בלא־כשרים מצווה לחשוד, שנאמר: הגונב מן הגנב פטור.”

“על זה יכולתי להגיד לך כמה וכמה דברים בסיפורת, פרוזה בלעז. אבל מכיוון שהִתחלנו, למזלך, בפתגמים, אז הרי לך: דבריך אינם שווים קליפת השום: גנב פסול לעֵדות.”

“מה עניין שמיטה אצל הר סיני?”

“את זה אתה צריך לדעת. פתחתָ בכד וסיימת בחבית, ממארקוס ועד לגנב.”

הכול מקשיבים בדריכות משועשעת: יפסיד בדו־קרב, מי שראשון ישיב בלי לשזור בדבריו פתגם.

גדי שולח באיש ריבו מבט קצר, נושא עיניו לתקרה ואומר בפיזור נפש ככל שהוא יכול: “פתחתָ בכד ורציתָ להפילֵני בו, וסיימתָ בחבית ונפלתָ לתוכה, לפי ‘בור כרה ויחפְרֵהו’.”

“אם אני – אז גם אתה.”

“אה, זה פתגם סיני? יפה מאד. ולמה אני? אתה העידותָ בעצמך על מִשקל: ‘אוי לה לספינה שקברניטה אומר עליה שהיא טרופה’.”

“ושלך פתגם הודי. גם אותו טרם שמענו. עֵדותי אני פסולה לפי ‘אין הנחתום מעיד על עיסתו’. שקעת בבוץ, חביבי, ועכשיו אתה רוצה למשות את עצמך בשערותיך, כמו ידידך הגדול מִינְכְהַאוּזן, או, בלשון המליצה, כי התחלנו למזלך בפתגמים, אתה רוצה לשבור את החבית ולשמור על יינה.”

“ואתה רוצה גם לדבר וגם להסתיר שהסתבכתָ. אבל אתה שופך את הילד עם האמבטיה.”

“פתחתָ בכד וסיימת באמבטיה. תפסיק מהר, אַחֶרת מי יודע לְמה עוד תגיע.”

“מעניין, על מה אתה חושב. הרי אין מַראין לאדם אלא מהרהורי ליבו.”

“נכון. ולך הֶראו הרהורי ליבך אמבטיה. ואפילו עם ילד. ועכשיו אתה מִתנכל לתינוק האומלל וזומם לשפוך אותו.”

“אני מציע לכם לסיים הפעם בתיקו,” אומר עמוס. “הרי בעצמך אמרתָ שיש עניינים מעשיים, עוזא.”

“אמרתי, שאכן בא הזמן לדון במשהו מעשי – אם יימָצא מי שיתרום משהו מבטיח לסדר היום.”

שותקים רגע ואז אומר עמוס: “לי יש לי משהו למכור: גיליתי רומָן צעיר.”

הוא מגרד בהנאה את זיפי השלף המזדקרים בפניו.

“אז מה אתה שותק? פצח פיך ויאירו דבריך.”

“לנו זה נוגע רק בחמישים אחוזים. אחד הקצבים שוב מצא בשר.”

אחרי רגע של מלחמת עצבים, שואל גדי:

“ומדריך חברת הנוער לא יגיד לו, שהוא מבוגר מדי?”

“אה,” מִתפרץ רמי. “אתם מִתכוונים לאמנון, שמתחיל ללכת עם אחת הבנות מחברת הנוער למטה בקיבוץ?”

“נו, סוף־סוף, כ’סומא בארובה', או בלעז – לפעמים גם תרנגולת עיוורת מוצאת לה גרגיר.”

“העיקר, הייתה שם סְצֶינה שלֵמה,” מספר עמוס. “ממש טרָגדיה.”

“אינני אוהב סְצֶינות אלא על הבמה,” מצטט גדי את לורד הֶנרי חביבו. “בחיים הן לרוב מלאכותיות, ואילו על הבמה הן טבעיות יותר. הוא הדין בטרגדיות.”

“ועל איזה חמישים אחוזים דיברתָ?” רמי עדיין סקרן.

“הוא טעה,” אומר עוזי. “והִתכוון למאה. צריך לראות את הכול ראיה דינאמִית.”

“נכון, אפשר,” מסכים עמוס.

“אתם רוצים להגיד, שהרומן נוגע לנו רק בחמישים אחוזים, כי שניהם אינם במוסד, אלא למטה, בקיבוץ?” מנחש רמי.

“מצד זה הוא לא נוגע לנו בכלל.”

“אה, אני מבין: בגלל הרומן החדש, שלא נוגע לנו, אמנון עוזב נערה אחת במוסד, וזו תעבור משבר, ואלה חמישים האחוזים. רגע… ומפני שזאת עכשיו פנויה, אולי יתפתח רומן חדש, שיהיה שייך אלינו במאה אחוזים, נכון?” רמי תולה בשאר מבט ניצחון. אינו מרגיש כמה ירד ערכו בעיני החבורה.

“אז מה,” שואל עוזי. “רחל תופיע שוב ברשימת הסיכויים שלנו, ורפי ידידנו יפתיענו בקרוב בשירים יותר אופטימיים, רואי־וורודות בלעז? או שלקחתָ בחשבון גם את פלשי?”

“לשניהם אין שום סיכוי. את פלשי היא שונאת, ואת רפי אתה יכול לעזוב בצד. הוא עוד ימות פעם ממחלת התמימות והשכל הישר. עכשיו הזמן הכשר לחסל אותו קצת.”

“את מי? את רפי? איך אתה רוצה לחסל?”

“מִתגבשת לנו כאן בקבוצה איזו קואליציה־גועליציה, שעושה מן התמימות אידיאולוגיה,” מסביר עמוס. “עוד מעט יקום לך רפי כזה בא;חת השיחות וינאם לך נאום מצלצל על האמונה באדם, תיכף תצטרף עופרה למקהלה, ויגידו לך, שאתה ‘לא חינוכי’ ו’מגבש ערכים שליליים'. אני מציע שנדפיס בעיתון החברה איזו ‘סונֶטה לאהבה’ שתַקהֶה לו את שיניו לחצי שנה לפחות.”

“להדפיס בעיתון ולחתום בשמו? אִי לך, עמוס, פויה־פויה בלעז, זה לא יפה.”

"לא יפה, אבל יעיל. ולא מוכרחים לחתום בשמו. די לכתוב: ‘חבר קבוצת סלע’. את ההתחלה כבר חיברתי – בתור הצעה, כמובן. הבית הראשון:

בשקוע שקיעות אש בים לבבי

כציץ וורדים מִתמֵר גיווך.

לילה זרחה תקוותי כמפרש נמוג

ואנחותי כאגלי טל טהורים."

“אני רואה, שהִשקעת הרבה רגש ביצירה,” אומר גדי.

“זה לא מספיק מטורף,” פוסק עוזי. “עוד ייקחו את זה ברצינות ויגידו שזה יפה. אל תשכח, שאנחנו חיים בדור של אֳמנות מודרנית. צריך משהו כמו: 'כזמיר־טרף נחבט בכלובו על מחבת / ונִצלֶה נכאים באפרוריות לבבי / המטוגן באהבתו בדמעה נעצרת… לא, בעצירות של דמעות…”

“תפסיק! אין לך חוש. זה גס מדי. זכור את הפתגם היפה: ‘לעולם, בני, הֱווֵה עדין, זהיר ורצחני.’ השיר מוכרח להיות פיוטי: 'כדוגית קטנה בנחל זלעפות ליבי… / בסערת אגל טל זך, פג ותם… תִראה, כמה זה עדין: ‘זך, פג ותם.’ את רפי נכניס כך: ‘בכינורות קרועי מִתר עוד תהדהד שירה רָפָה אֶל רחל בגוזזים…’ שים לב: רפה אל רחל. רק נחוץ עוד סיום חזק ומצלצל.”

“סטירת לחי,” מציע רמי.

“נפלא!” מִתלהב עמוס. ‘וַתַהַלְמיני על לחיי בידך הענוגה’ או: ‘וַתַכּי בי קשות, בקֶצב וקֶצף’ או ‘ותשׂימיני כתוף בתזמורת לבבך…’"

“תרכיב בית שלם מכלים מוזיקאליים,” מייעץ עוזי. “ככה: פסנתר פגום, חתול כְרוּת זנב וחצוצרה צרודה / יְתַזְמְרו צלילי אהבתי…”

“אני מציע שלא להדפיס,” אומר גדי לפתע.

“מה אתה מדבר, עוזא?”

“מה שאתה שומע.” הכול מרגישים, שרוחו של גדי סרה.

“בטח מה שאני שומע. יש לי, ברוך השם, אוזניים.”

“ועוד איזה! אבל זה לא אומר כלום. הרי יש לך גם פֶה, שלא תמיד מצדיק את קיומו במרגליות שהוא מפיק, ואולי עוד כמה אברים, ש…”

“טוב, אני לא רוצה לפרט, איזה מרגליות אתה מפיק.”

“חבל, בטח הפסדנו בזה מרגלית.”

“תסלח לי מאד, עוזא,” מִתערב כאן עוזי. “אבל אתה עֶפֶּעס לא חריף היום.”

“אני סולח לך מאד, מארכוס, אבל בעדינות יש יותר חריפות מאשר בחֵירופים.”

הכול זוקפים אוזן. עתה חייב יריבו להשיב בלשון נופל על לשון. זהו סוג ההִתנצחות הקשה ביותר. הקרבות שבו קצרים ומבריקים.

“עדיף שתִלמד להבדיל בין חריף וחֵירוּף, שלא יביאו לחרפה.”

“אני,” אומר גדי מתוך לאוּת ומִתאנח, “אינני אוהב אנשים, שמגיעים בקלות לקלון ובקלילות לקללות.”

הכול תולים עיניהם בעוזי.

“אם כן, מדוע אינך שומר בכלילות על הכללים שלך?”

גדי שותק. ועוזי מחייך בארשת ניצחון: “ובכן, תיקו?”

אך גדי אינו צר עין: “בשום אופן לא. כל כך הִשתדלתָ בזמן האחרון, שמגיע לך אחד אפס.”

“נכון,” קופץ עמוס. “קבל נא זאת כפרס על מאמציך הרבים.” הוא מוציא קרום לחם מכיסו ומבאר: “שנאמר: בזיעת אפיך תאכל לחם.”

זוהי, כמובן, הִתגרוּת גלויה. אך עוזי עונה בקול מפייס:

“לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לוּ היה לך נקניק, לא הייתי מהסס.”

“גם אני לא הייתי מהסס,” משיב עמוס.

“אולי נקיים עזרה הדדית, ונסייע לחבר בצר לו?” שואל גדי. “דוּגי המִסכן כל כך מחכה, שנשאל אותו, מה לא היה מהסס לעשות, אילו היה לו נקניק, כדי שיוכל להשיב, שלא היה מהסס לאכול אותו בעצמו, עד שמוכרחים להֵחָלץ לעזרתו ולשאול: ובכן, עמוסי יקירי, מה לא היית מהסס לעשות?”

“חן־חן,” משיב עמוס בקרירות, “אוּכַל להסתדר גם בלי עזרה.”

“אל תגיד, אל תגיד! לא לחינם כתוב: ‘לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך… הקֵם תקים עימו’.”

“נכון,” מצטרף עוזי. “אני רואה שעוזא מבין יפה לרוחך, דוגי, כמו שנאמר: ‘יודע צדיק נפש בהמתו’.”

“להפך,” מתגונן עמוס. “הוא מבין לרוחי לפי ‘ידע שור קונהו’ ואתה – לפי ‘וחמור אֵבוס בעליו’.”

“לא ידעתי שאתה אֵבוס.”

“אם אתה מודה שאתה חמור…”

“די, מה עם הסונֶטה?” מפסיקם רמי. “הרי העיקר היא הסונֶטה.”

“העיקר לא האיכר אלא בת האיכר,” מצטט גדי.

“את הבית השני נייַחד ליַמאוּת,” אומר עמוס ומציץ בפתק. “חוף רחוק בערפל… אגל טל סוער… לבית הראשון ניקח אש. במקום ‘בִשְקוֹע שקיעות’ נגיד: ‘בִבְעוֹר שקיעות’. במקום ‘ים לבבי’ נכתוב: ‘כִבשן ליבי’. אז נקבל אש, מים ומוזיקה.”

“התקווה עוד לא זורחת בסדר. או שתעביר אותה לבית הימי, או שתוסיף לה אש,” אומר עוזי. “אבל את כל הפרטים אפשר להשאיר לדוגי, שילטש. לפי שקידתו והִתלהבותו היה יכול לחבר עשר סונֶטות כאלו. אלא מה – בעניין החתימה צריך לשקול בזהירות.”

“אני מִתפלא עליך, מארכוס, שאתה פשרן כזה,” עוקצו עמוס. “קודמך בשם, הגדול ממך, לא היה עושה זאת.”

“קודמי הגדול בשם היה מגדיר אותך כאינטליגנט מנוּוָן.”

“ואותך?” לא מכחיש עמוס.

“אפילו גאון מושפע מסביבתו. עיניך רואות היכן אני שרוי.”

“אתה מזכיר לי את הנער שרצח את הוריו ובכה, שהוא יתום.”

“בעצם כבר מזמן לא שידכנו זוג חדש,” מזכיר רמי. “כפי שאני מבין, הבעיה היא למצוא אֶכְּסֶמפלארים בשֵלים.” הוא גאה שהצליח לסגל לעצמו כמה מונחים מקצועיים.

“הרי רחל פנויה עכשיו.”

“בוודאי, אבל זה מקרה עדין.” גדי קורץ לעוזי קריצה בלתי ניכּרת ומפנה את ראשו כלפי עמוס. עוזי לובש ארשת סָפֵק ותמיהה. גדי נוטל פיסת נייר, מקשקש עליה בעיפרון ובתנועה זריזה מעבירה אל עוזי. הלה מגוללה מאחורי גבו של עמוס וקורא: “הִסגיר עצמו. מאז אמר לרפי ש־4 מִסתכלים עליה, תהִיתי על קנקנו. כשהיציע בתוקף כזה לחסל את רפי, הבנתי: אמנון, פלשי, רפי… והוא האדם הרביעי.”

“מה קִשקשתָ שָם, עוזא? ראשי פרקים להמשך הדיונים?”

גדי אינו עונה ורק מפטיר לעצמו: “מִקרה עדין, מִקרה עדין!” ואחר כך, בקול, הוא שואל: “ובכן, מה הסעיף הבא שעל סדר היום?”

13    🔗

רחל עומדת ליד הפרצה בגדר המקיפה את הגבעה, במקום שיורד המשעול אל הגיא ומחכה. הלילה נושם את נשימתו הגדולה, וחייו רוטטים באלפי רחשיו. דממה. למטה ממלמל הנחל מלמול אפל חבוי במעטה פטל. נושבת רוח קרירה מעֵבר גושי הסלע הדוממים שבמדרון. צפור לילה צוֹוַחת מצמרת עץ רחוק.

רחל מחכה לאמנון שנתיים. שנתיים בא אמנון בצעד מרושל ונוטל כלאחר־יד את המוכן המצפה לו. יש בני־אדם בעולם שגומלים עימך חסד, כשהם נוטלים ממך משהו. אמנון מהם. אמנם המטפלות הוותיקות בקיבוץ מזכירות לו באהבה אימהִית ובקורטוב גנדרנות, איך היה פעם תינוק עם עיניים כחולות־כהות, ולא שחורות, כמו עכשיו. והוא היה פָעוֹט מוצץ אצבע והיה מהלך בקושי, ללא שמץ של צעד מרושל, בחיפוש־גישוש להישען, להיאחז, וכשהיה נופל ובוכה, לא היה עימו שום חיוך מלגלג של נטיית חסד.

רחל מגרשת יתוש טרדן שמזמזם סביב אוזנה ונשענת אל גוש סלע, הרובץ כאן בצד המשעול.

ככה גם לקח אותך באותו ערב ראשון לפני שנתיים. הייתה מסיבה, ‘מקהלת־כיס’ של ארבע בנות וריקוד רועים, נאום פתיחה מִסתבך קצת ונחלץ מהסבך, הקראות ודִקלומים וריקודים בסיום.

“ובכן, חברֶה,” אומר אמנון, הבא, כרגיל, בסיום התוכנית. “מה המצב? כבר אפשר לרקוד משהו?”

“מה יש, יא אמנון?” שואל מישהו בטינת קנאה. “לתוכנית כבר לא נאה לך לבוא? ככה אתם, הבוגרים, משמשים לנו דוגמה חינוכית?”

“אח, נכון, הרי אתם עוד ילדי בית־ספר. בטח החלטתם בשיחת החברה האחרונה לראות בי דמות חינוכית? יפה! המשיכו והצליחו! גַבְּשו ערכים ושימרו על עשרת הדיברות. קִראו הרבה מאמרים על התנועה, ובייחוד את זה, איך זה שָם? ‘בראש וראשונה ידים,’ נכון?”

“נו, ואתה?” זה היה קול חדש, בהיר וחצוף, הקול שלך.

הוא מפנה את ראשו, מעביר עלייך מבט בוחן, שיורד מן המצח לעיניים, לשפתיים, לחזה, למותניים, ושב ועולה מן הקרסוליים למצח, מבט מעריך, שבסופו הוא אומר בחיוך: “אני? הרי אני אומר שזה יפה. בגילכם שיחקתי גם אני בשיחות חברה, בערכים, בדיברות… הייתי בטוח, שאני בונה רפובליקה של נעורים כמו שאמרו לי.” ענן קל של רצינות מעיב את פניו. “הרי סופסוף אתם עוד ילדים.”

כאילו דיבר אל כולם, אבל אַת יודעת, שפנה רק אלייך. סופסוף אַת עדיין ילדה. זה מרעיש! הלב ממהר לפעום. אַת עדיין ילדה קטנה. אבל זה גם עלבון, ודווקא מפני שבא לסכם את המבט הבוחן: מי זאת מצייצת כאן? אה, ציפורת חדשה, שעוד לא שׂמנו לב אליה טוב, אז נשׂים־לב ונשים עין, נִראה, הפרחה הגפן, פיתח הסמדר? לא רע, לגמרי לא רע, ורק קצת חבל: סופסוף עדיין ילדה."

“אַת לא צריכה להסמיק בגלל זה,” הוא אומר. הפעם במפורש פונה אלייך. ואת מסמיקה באמת. והכול רואים. הכול מחייכים.

“נו, טוב,” הוא אומר, להסב את תשומת הלב ממבוכתך. “ילדים או לא ילדים, אבל תפסיקו סופסוף בהורה הזאת! הי, אתה־שם־עם־המפוחית, תן איזה קרָקוביאק בריא, שמעתָ?”

וכשמתחילים הריקודים הוא לוקח אותך. בלי לשאול. כעובדה שאין להרהר אחריה. נוטל את שתי ידיך ומושך אותך אחריו. ואַת נזכרת במסכת ריקודי־רועים במסיבה קודמת, ששם התפקיד שלך היה לקרוא־לָשיר: “מָשְׁכֵני אחרֶיך, נרוצה!” ובאחת החזרות טעית וקראת “מושכני אחריך החוצה!” והוא באמת מושך אותך, ואַת רצה. אינו שואל. אפילו אינו אומר: “בואי לרקוד!” תחילה הוא רוקד ברישול, אך כשמגיעים לסיבובים הוא מסובב ומסחרר אותך, עד שנדמה, שהינה־הינה אַת צונחת ונמוגה. אַת מוכרחה להישען עליו, אַת חלשה, הוא איתן, הוא לא יעזבך, סופסוף אַת עדיין ילדה קטנה. והינה גם עם ילדות קטנות אפשר לרקוד.

פתאום הוא אומר בחצי קול: “בסיבוב האחרון – זינוק!”

אינך מספיקה להשיב. אינך מספיקה לחשוב. כבר אוחזות שתי ידיים במותנייך, כבר אַת מוּנפת, שטה באוויר, צונחת ומוטלת שנייה קצרה של נצח בזרועותיו. הראש סובב. ידיו סביב מותנייך. חדר האוכל מלא עד גדותיו, שיכור ומִסתחרר. חדר האוכל איננו. יש רק אור וקצב, רישול, סיחרור ותנופה, והוא ואַת.

…ופתאום פג הכול. אותו נער (“הי, אתה־שָם־עם־המפוחית”) חדל לנגן. אַת רוצה להיאחז עוד, להיצמד עוד, להיות עוד מסוחררת ומונפת, שלא להקיץ מן השיכרון־למחצה, בטרם היה לשיכרון שלם.

אבל שוב חדר אוכל ומאה ושמונים נערים ונערות, ואור צהבהב של חשמל, והכול אפור ותפל.

“הִזענו כהוגן, מה? בואי קצת החוצה, להִתאוורר. הרי אפשר להיחנק כאן.”

והוא יוצא בלי לחכות לתשובה, בלי להסב ראש לראות, אם אַת הולכת איתו. מפני שברור, שאת הולכת. מושכני אחריך, נרוצה.

בחוץ קריר. אפשר היה לשבת קצת על המרפסת ולחוש את הרוח מחליקה על המצח ומצננת את הזיעה. אפשר היה להשעין את הראש לאחור ולשוחח. בָרום נוצצים הרבה כוכבים, ואפשר היה להביט בהם ולחשוב מחשבות, אפשר היה – סופסוף היית ילדה קטנה.

“נלך קצת לוואדי,” אומר אמנון. ואתם הולכים שניכם יחדיו. וכשאתם מגיעים לפירצה בגדר המקיפה את הגבעה, הוא נעצר ומחבק אותך. זה היה רגע ארוך של חיבוק. עוד כעת, לאחר שנתיים, את מרגישה את טעמו בגופך.

אַת הודפת אותו: “עזוב אותי,” אַת אומרת בקול רפה ומִשתדלת לדבר נמרצות. “אתה לא אוהב אותי. אתה רק רוצה…”

אבל הוא ממשיך לחבק, כאילו לא אמרתְ כלום, כאילו לא היית. זה כה עצוב־מגוחך: הוא מחבק אותך, כאילו בכלל לא היית שָם! אז אַת הודפת אותו ביתר כוח: “עזוב אותי! אתה לא אוהב אותי! אתה סתם רוצה להִתעסק.”

כמה טובות היו מילים אלו! כי ידעת שעתה, מיד יניח לך מחיבוקו, יחליק על שערותייך ויפייס וישַדל: לא, הוא אוהב, בטח שהוא אוהב, מה, לא הרגשת? הרי מהרגע הראשון אהב, ברגע שאמרתְ לו “ואתה?” הוא הִביט בך, זקף מבט, וקפץ זיק. וזה נדלק, האהבה. ותיכף הִרגשתְ בזה גם אַת והִסמקתְ. וככה כבר מהמבט הראשון הבנתם והיה ביניכם הגשר־קשר הזה: המבט, הזיק, הדם הזורם בגוף ונענה למבט. ועכשיו אַת אומרת, שהוא לא אוהב. טיפשונת! ילדונת! ילדה קטנטנה! ילדונת קטנטונת שלי! וכי הייתי מחבק אותך, שטיא, לולא אהבתיך?

“עזוב אותי,” אַת חוזרת בקול רפה. “אתה לא אוהב אותי, אתה סתם…” והינה הוא מרפה ממך. והינה יגיד משהו. הינה.

“טיפשונת,” הוא אומר (כמה זה טוב!). “לאהוב? בטח שאני לא אוהב.” ודממה.

“מה אתה אומר?” אַת שואלת בקושי. הוא אמר: “בטח שאני אוהב.” ואַת לא שמעת טוב והיה נדמה לך לרגע, ש… אבל זה סתם מגוחך, מה שהיה נדמה.

“טיפשונת, אַת חושבת, שצריכים לאהוב בשביל להִתחבק? כבר הלכתי, זאתומרת, הִתחבקתי עם המון בחורות, ואני לא חושב שאני יודע בדיוק, מה זה ‘לאהוב’.”

“עזוב אותי!” אַת אומרת בקול אחר. אבל ממילא הסיר את ידיו. היית צריכה לסטור לו ברגע שאמר מה שאמר. עכשיו מאוחר מדי.

“תביטי, ילדה,” הוא אומר בקול מלא רגש, אבל… רגש של רחמים. “תנסי לחשוב רגע בהיגיון: בשביל לרקוד יחד – מה צריכים? למצוא חן ושיהיה חשק, זה כן, אבל לא לאהוב, נכון? כי לרקוד זה מִשחק ושעשוע ובשביל מִשחק־שעשוע צריכים למצוא חן וצריך חשק, אבל לא צריכים לאהוב. ולמה, בעצם, שלא יהיו ככה כל החיים? תתארי לך – החיים כמו מין ריקוד נעים ויפה. אַת מוצאת חן בעיניי, אני מוצא חן בעינייך. שנינו נהנים, כשאנחנו רוקדים יחד. אז זה טבעי, שאחרי ריקוד כזה נטייל, נתחבק ונתנשק. זה המשך הריקוד, המשך הבילוי, וזה יהיה חלק הכי יפה והכי נעים, שבעצם רק בשבילו רקדנו, נכון? אז למה בשביל זה צריכים דווקא לאהוב?”

אַת שותקת. אַת לא יודעת מה לענות. רגע נדמה לך, שיש בזה אמת פשוטה וטבעית, ורגע נדמה, שזה הכול סילוף ועיווּת אותה אמת.

וכך אַת שותקת כבר שנתיים. שנתיים של ריקודים פעם בשבוע או בשבועיים, שאחריהם טבעי שיוצאים, מטיילים, מִתחבקים ומִתנשקים, שנתיים של בילוי נעים ויפה, שנתיים שבהן לא היה צריך לאהוב, שנתיים של אמת פשוטה וסילוף מעוּוָת. ובכל שבוע־שבועיים אותו משעול, אותו גיא אפל ונחל ממלמל וגושי סלע גולמיים, אורנים רוחשים, אותה סוכת קנים קלועה על הנחל ואותה גדר, שנשענים עליה ומקשיבים לרינון המפל. ואותו אמנון שצריך לחכות לו, שבא כגומל חסד, כשהוא נוטל ממך, אותו אמנון, שאַת לא יכולה לתאר לך, איך הוא פעוט נבוך וחסר־ישע, מוצץ אצבע. ובכל פעם אותן שיחות בטלות, קצת רכילות מהנעשה בחברת הילדים ובקיבוץ, ולעיתים רחוקות גם קצת פסיכולוגיה ופילוסופיה על החיים, שצריכים לקחת אותם בקלות, עד שהוא סופסוף לוקח. אותך. בזרועותיו. בחיבוק ונישוק. בליטוף ולחישות, שיש בהם גם רחמים וביטול, שמִסתיימות במילות הקסם ‘ילדונת־טיפשונת’ המכפרות על הכול. ובכל פעם אותה דממה, כשאת חשה, שאולי, לא, שוודאי היית צריכה לסטור לו, ואם לא אַת, כי אַת ילדה קטנה, אז הפֵיה־של־החיים, שׂרת־הטבע, האמת, שהן ילדות גדולות, מישהי צריכה לסטור לו, רק שזה כבר מאוחר מדי או עוד מוקדם מדי, כי לא בא עוד הרגע, הרגע… ש…

הרגע, שבו אַת חשה, שהוא נוטה חסד כשהוא נוטל… אבל הוא לא נוטל בסוף מספיק, הוא אף פעם לא נוטל הכול. תמיד, כשהראש שלך צונח לאחור והעיניים שלך נעצמות, לא בא אותו חיבוק לוהט נכסף, שהיה שׂם קץ לאגב, שמרגישים בו, שהוא כבר לא מִשחק, לא יכול להיות מִשחק, כי יש בו הִתמכּרוּת גמורה לאמת־שמעֵבר־למִשחק.

נשמעים צעדים. רחל קמה, בידה אחת עדיין נסמכת על גוש הסלע. במורד המשעול קרֵבה דמות אפלה, צועדת בקלות ובגמישות, באותו רישול מכאיב וחמוד, שבו יכול לצעוד רק הוא. והוא פורע בפיזור־נפש בשערותיה:

“נו, ילדונת?” ומיד רחל יודעת שגם הערב יהיה כמו תמיד.

“שוב איחרתָ,” היא אומרת בתרעומת של תינוקת.

“זאת כבר באמת הפעם האחרונה.”

“אני מכירה אֶת ההבטחות שלך. זה אמרתָ, שלא ניפָגש עוד.”

“אֶת זה כמעט רציתי להגיד.”

שתיקה. יחד הם צועדים במורד המשעול. “אתה כנראה עושה לי טובה שבכלל אתה בא, מה!” לכאורה שאלה של צחוק, אבל אֵל אלוהים, כמה היא מביישת!

“טיפשונת, אַת צריכה למצוא לך מאהב רומנטי, שיצהיר לפחות פעמיים בשבוע שהוא מוכן להִתאבד בגללך.”

“אולי. אבל כזה, שלפעמים גם אפשר לדבר איתו ברצינות.”

“אני מוכן לדבר איתך ברצינות הערב, ילדה.”

שתיקה. הינה העצים הראשונים. הנחל ממלמל. ציפור צוֹוַחת בצמרת.

“אז בטח אתה חולה.”

“אני דווקא בריא.”

“חבל. תתאר לך שהיית קצת חולה, ויכולתי לטפל בך.”

“טיפשונת.”

שתיקה. הינה סוכת הקנים על הנחל. הם נִשענים על הגדר הקלועה. עוד מעט זה יבוא, זה יתחיל. רק עוד קצת להשהות. “הבט כמה יפה כאן! המקום פשוט מבקש, שנשוחח על משהו רומנטי.”

“אַת רואה, ילדונת, ככה אני אוהב אותך, מִתלוצצת. כל זמן שהמקום מבקש את זה, הכול בסדר. רק אַל תמלאי את בקשתו.”

“ובכן, אתה אוהב אותי… הרי אמרתָ?”

“נכון, ככה אמרתי, והוספתי: מִתלוצצת.”

“וגם אמרתָ, שאתה מוכן לדבר הערב ברצינות.”

“כן, אבל אחר כך, קטנטונת.” והוא מגַפף וממשש.

“לא,” מסרבת רחל. “דווקא עכשיו. קודם. רוצָה לשמוע אותך מדַבר ברצינות. זה יהיה מעניין.” הם נשענים אל הגדר. הנחל ממלמל.

“אַת אוהבת אותי, טיפשונת? נכון שאַת אוהבת אותי?”

אמנון שואל זאת, אמנון! שואל, מה שלא שאל אף פעם, כל השנתיים! ויש משהו כן בקולו, משהו אנושי־חם שנשמע כמו… רחמים. הינה לבסוף השאלה, שכל השנתיים ציפית לה, שאלת־התפנית! פעם, כעבור שנים, תגידו: ‘כן, אותן שנתיים ראשונות… הִשתובבנו, הִתחבקנו, הִתנשקנו, וזה היה שעשוע יפה ונעים, אבל רק שעשוע. עד שהִתחילה האהבה. ודווקא בערב רגיל לגמרי, בשיחה טיפשית כזו, אפילו קִנטרתי, ופתאום היא באה. אבל ככה זה, כנראה, באהבה, נכון?’

“כן, אמנון,” והיא מוסיפה אֶת שמו לכבוד חגיגיות הרגע. “כמובן, יכולתָ לדעת את זה כל הזמן. ובכל יום אני אוהבת אותך יותר.”

“הרי תיארתי לי, טיפשונת! ולכן אנחנו צריכים להיפרד עכשיו.”

“מה אתה אומר?”

היא שואלת זאת בקושי, בקול צרוד. הוא אמר: “לכן אין אנו צריכים להיפרד עכשיו.” כלומר, לולא אהבתְ, היינו צריכים להיפרד, כי בלי אהבה שוב לא נוכל להמשיך. ככה אמר ולא שמעתְ טוב והיה נדמה לך לרגע, ש… אבל זה סתם מגוחך, מה שהיה נדמה לך.

“ילדונת,” הוא אומר, “באמת שחבל לי עלייך, אבל אני מוכרח להישאר נאמן לעצמי.” ואַת שותקת. “אמרתי לך לא פעם: הכול בינינו יפה ונעים, כל זמן שזה שעשוע והמשך טבעי לריקודים: אני נהניתי, אַת נהנית, היה לנו טוב. אבל ברגע שהִתחלתְ לאהוב, הִתקלקל הכול. עכשיו אנחנו כבר לא שותפים שווים למִשחק.”

אַת שותקת. הנחל ממלמל.

“אני לא יכול להִתקשר לבחורה אחת, ילדה. הלכתי כבר עם המון. ואֶת אף אחת מהן לא אהבתי. הן מצאו חן בעיני, זה כן. נהניתי והן נהנו. זה כן. אולי זאת כל האהבה?”

יתוש מזמזם. עטלף חולף. אַת שותקת.

“הרי אַת עוד ילדה קטנה, אפילו אם אַת כבר בת שבע־עשרה. אַת עדיין לא מכירה את החיים. ואני לא רציתי להיות זה, ש… כי זה המוּסר שלי: להִשתעשע – זה כן, אבל רק כל זמן שאף צד לא לוקח את זה ברצינות, ואַת לא הלכת עדיין עם הרבה בחורים, ואני לא רציתי להיות זה, ש…” הוא חוזר על דבריו ונעצר.

זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו נבוך. ומְפַעֵם בה רצון ללטף לו את הבלורית דווקא כעת, למשוך אותו אליה, להחזיק בו, שבשום צעד מרושל לא יוכל לחמוק ממנה.

“אַת מבינה אותי, טיפשונת?”

לאיטה מגששת רחל בשערותיו ואומרת רכות:

“אתה בחור טוב, אמנון, ויש לך כֵנות שלך ומוּסר שלך, שאתה בטח מאמין בהם, אפילו שזה הכול שטוּת וסילוף. עכשיו אתה רוצה לעזוב אותי ולא רוצה או לא יכול להגיד לי, למה. אז לא משנה לי, איזה נימוק מצאת לך בשביל זה. אני אוהבת אותך כמו שאתה, עם הצעד המרושל ועם כל העלבונות הקטנים של חיבוקים ונשיקות ומישושים ולחישות – ברישול, בתור שעשוע. כי אצלך, מה שיפה ונעים זה גם אמת. אז שיהיה לך. אין לי טינה עליך, באמת שלא, רק מעכשיו אַל תקרא לי עוד ‘טיפשונת’ ו’ילדונת', וכל מה שקראת, כי זה סתם מכאיב.”

14    🔗

רפי עובד ב’הובלות' עם חיים פלשי. זאת הפעם הראשונה, שיוצא לו לעבוד איתו. וזה לא פשוט. בתחילת העבודה הם רתמו את זוג הסוסים של משק הילדים אל עגלת הדיליז’אנס, שכבר קצת רעועה, וכעת הם עוברים בחצר ואוספים ערימות של קוצים, אבנים ואשפה, שערמו אותן, כשניקו את השטח. בכל פעם שהעגלה תתמלא, ייסעו למזבלה, לפרוק אותה. כמה יספיקו? אין מִכסָה. אולי בשלוש הובלות יגמרו?

חיים פלשי. בקבוצת ‘סלע’ מביטים עליו בזלזול־מה, רואים, שהוא מחפש את חברתם של צעירים ממנו, מפני שבני גילו בקבוצות הבוגרות לא אוהבים ולא מכבדים אותו.

מקובל, שמכבדים את מי שהוא משהו בלימודים, משהו בעבודה, משהו בשיחות־חברה, במסיבות, בטיולים, בחוגים, בקישוט, או שסתם מחבבים אותו. פלשי הוא משהו בהווי – הוא כבר עשה לעצמו שֵם בתור ‘בחור הכי גס בחברה’, ויש עליו סיפורים. מספרים, שהבנות לא רצו להִתקלח איתו במקלחת המשותפת, כי… וכששאלו, זאת הייתה התשובה, לא רצו, כי. נקודה. אמרו, שבמקלחת הוא מִסתרק כל כך הרבה זמן לפני הראי, כי דרך הראי הוא כל הזמן מביט, ולכן הוא כל הזמן מנגב את הראי, שמִתכסה אֵדים. וסיפרו, חצי בלחש וחצי בקול, שכמה בנות הִתאוננו, שנעלמות להן חזיות. וכשפעם ערכו אצלו חיפוש… אז מצאו כל מיני דברים. גם חזיות. סיפרו. פעם. מי סיפר? מתי? איפה בדיוק? הסיפור הִתערפל. מה שבטוח, שהוא מדבר גסויות. ואמרו, שכשהוא אומר אותן, את הגסויות האלו, הוא ממצמץ קצת. איך, בעיניים? גם בעיניים קצת, והעיניים שלו מִתרוצצות, כמו עכברים קטנים שחורים, שמחפשים חור, אבל גם בשפתיים, כאילו הוא טועם דייסה דביקה. והצחוק שלו, זה לא צחוק, זה גיחוך פריך וניחר כמו נחירה. ואנחנו מקשיבים וסופרים, כמה פעמים הוא מגחך לדברי עצמו ומתי. ועל אף־הנשר שלו, שמִתקמט, בכל פעם שהוא מגחך, כבר לא נגיד כלום. אלא מה, הוא בוגר מחברי ‘סלע’ בשנתיים ואי אפשר להִתעלם ממנו.

“ובכן, מר רפאל,” מגחך פלשי, כשגמרו לרתום את הסוסים וניגשו אל ערימת האשפה הראשונה. “היום יש לי הכבוד לעבוד עם משורר ממש, שאפילו כותב שירי אהבה.”

רפי אוחז בקִלשונו. מישהו כתב, כי לשונו קִלשונו. הלוואי עליך. אילו מה שבפיך נשמע לך כמו מה שבידך. רפי נועץ את הקלשון באשפה בתנופה נמרצת ואינו משיב.

“הרי לי יש קצת הבנה במה שנוגע לנושא הזה. וגם ניסיון יש לי קצת, ברוך השם, וזה מה שהכי חשוב בכל מיני עניינים, ניסיון. תאמין לי.”

רפי משלים עוד שתים־שלוש תנופות קלשון והערימה נתחסלה. הם עולים על העגלה ונוסעים הלאה.

“שירים לא רעים. וגם הסיפור לא רע. אמנם קצת חיוורים, אבל…”

העגלה עולה במעלה הדרך וקרֵבה אל ערימה חדשה.

“מה זאת אומרת ‘חיוורים’?” שואל רפי לבסוף במאמץ. הסקרנות ניצחה את הגאווה.

“חיוורים, חיוורים. לא בשר, לא חלב ולא ביצים. אבל זה סוף־סוף גם עניין של גיל…” אפו מעלה קמטים.

רפי עוצר את העגלה, קופץ ממנה ונועץ בשתיקה את קלשונו בערימה החדשה.

“תמיד זה ככה באהבה ראשונה…” פלשי תולה מבט בוחן באיש־שיחו. רפי מוסיף להעמיס. “הרי גם אני אהבתי פעם אהבה ראשונה. יכולתי לספר שעות…”

רפי מניף עוד כמה תנופות קלשון. גם הערימה השנייה נתחסלה. שוב נוסעים במעלה הדרך. פלשי כובש חיוך דק בשורש אפו ופותח בשירה. תחילה בקול מובלע למחצה:

הטֶנְדֶר נוסע, הטנדר – הוא רץ

מגדות ים המלח עד עין המפרץ…

אחר כך באים כמה קטעים בזִמזום, ולבסוף, ברור ובהבלטה:

אחד אמר לי: אהבתיך, רחל,

ליבי אלייך כמו על טנדר מִתגלגל.

שוב הוא מזמזם וחוזר, כאילו קשה לו הפרידה מקטע זה: “אחד אמר לי: אהבתיך, רחל…” ומשסע שירתו ומעיר: “שם יפה מאד: ‘רחל’. גם אני אהבתי בחורה ששמה רחל.”

רפי עוצר את העגלה במשיכת מושכות נמרצת ותופס בקלשונו.

“והייתי טיפש, כמוך עכשיו. לא ידעתי איך מתחילים. אבל ככה זה באהבה ראשונה.”

רפי אינו משיב. “הרי זו אהבה ראשונה שלך?”

“כן,” אומר רפי בשפתיים קמוצות. לרגע עלה בדעתו לומר: “מה זה עסקך, לעזאזל?” אלא ששוב ניצחה הסקרנות.

“אתה רואה? תיכף אמרתי לך…” מגחך פלשי מאושר ומעלה קמטים בשורש אפו. “אם כן, אפשר עוד לסלוח לך.”

“מה יש פֹה לסלוח?” רפי מפסיק את עבודתו ונִשען על קלשונו.

“שבכלל ניסית להתחיל, ועוד בצורה ילדותית כזו… שמע, חביבי, לפני שאתה ניגש אל בחורה, אתה צריך לגשש, למשש את הדופק, אם בכלל יש לך סיכוי. בקצת ניסיון מכירים את זה במבט ראשון. לכל אחת מהן יש תקופה, שהיא מִשתגעת שיהיה לה בחור. כמו אצל הכלבות והסוסות, כשהן…”

“העגלה כבר מלאה,” אומר רפי בקול נמרץ. “כדאי לרוקן אותה לפני שניגש לערימה הבאה.”

“אפשר לרוקן,” מסכים פלשי. “תִנהג בדרך למזבלה. אז מה אמרתי? כן, בנוגע לבחורות. צריך לבחור אחת כזו, שמִשתגעת אחרי בחור. כמובן, לא אחת שרוצה בחור מסוים, כזאתי מהסוג הכי גרוע, כמעט אין סיכוי לקבל אותה. לא, אני מִתכוון לכזאת, שרוצה סתם זוג מכנסים. אז אפשר לפנות. זה בטוח.”

“אולי יש בחורות כאלו,” אומר רפי באי־ביטחון, “אבל מה תעשה, אם אתה אוהב דווקא אחת שלא כזאת?”

“אַי, חביבי,” אומר פלשי בחיבה שבזלזול. “גם בררן אתה רוצה להיות? אני אומר לך, שכולן שָווֹת בלילה, ובחשבון אחרון – גם ביום. למה שדווקא תשבור לך את הקטן שלך על אחת שלא תוכל לקבל?”

“למה אני לא יכול לקבל אותה? ומניין לך בכלל שאני אוהב את רחל, ומה אתה רוצה ממני כל הזמן?”

פלשי מגחך גיחוך חרישי ועיניו מִתרוצצות.

“ככה אני אוהב אותך,” הוא אומר בקול אבהי. “כשאתה נרגש במקצת. הרבה יותר נעים לשוחח עם אנשים נרגשים. ובכן, מניין אני יודע, שאתה אוהב את רחל? יפה שאלת, בני. ומוטב היה שתשאל: מניין יודעת את זה כל חברת הילדים? אז הייתי עונה לך: הרי בעצמך כתבתָ. קראתי ומיד חשבתי: מי זו יכולה להיות? עיניים תכולות ובת צחוק שובבה, בוגרת בחצי שנה, צמות, שאחת מִשתרבבת תמיד על החזה… תיאור נהדר! מְאַלף, כמו שאומרים, כמעט פיוטי! וכאילו כל זה לא מספיק, אתה עוד מדגיש ש’הלב האוהב לא פסק מִיַחֵל / לָך חיכה כחכות יעקב לרחל'. מצוין! אז מובן, שכולם יודעים. בַ’תְחָלָה קצת ריחמו עליך, אחר כך התחילו לצחוק. ולמה אתה לא יכול לקבל אותה? יפה שאלתָ! לא מפני שיש לה בחור אחר. לא זאת הסיבה. אלא…”

“ויש לה בחור אחר?” שואל רפי בקול לא נשמע כמעט.

“לא, אין לה בכלל. שנתיים היא מטיילת אחרי כל מסיבה בחורשה עד הבוקר, רק מפני שהיא חובבת טבע וחוקרת ציפורים.”

“אמנון?”

“בחיי, אתה צלף! רק כיוונתָ – ותיכף קלעתָ! כבר חשבתי שעוד אוכל לתת לך לנחש קצת. אבל אין דבר…” פלשי מצטער על השעשוע שאבד לו.

“תארתי לי משהו כזה,” אומר רפי בחצי קול. (‘הה, נבואות ליבי!’ קרא המלט).

“אבל אל תחשוב שזאת הסיבה,” מוסיף פלשי מיד. “זאת יכלה להיות לכל היותר סיבה צדדית ומעכבת קצת. הרי אני יודע איך היו שם העניינים. מלבד זה הוא זרק אותה עכשיו.”

רפי מביט בו בעיניים גדולות. בינתיים הם הִגיעו אל המזבלה, קופצים מן העגלה ופורקים את המטען שהביאו.

“טרָגדיה רגילה. הִתעסקו שנתיים, הוא חשב שמספיק, ושצריך להחליף את התקליט, והיא – שעוד לא.”

משהו גדול עיוור ואילם מדמדם בליבו של רפי, הד לימים כשראה אפרוחים צהובי־פלומה נובטים בפנסי־הגז, בשורת אורות ארוכה, וחשב על העולם הסותר את עצמו ואוהב וחדל לאהוב ללא פשר.

“מבחינה זו היה מספיק, שתחכה שבועיים או חודש, עד ששוב תתחיל לפזול לצדדים ולחפש זוג מכנסיים. מה אתה מִסתכל בי, מה, אתה חושב שהיא אחרת מכולן?”

רפי מפסיק את עבודתו, נִשען על קלשונו. יד אחת קפוצה לאגרוף. שפתיו הדוקות.

פלשי מגחך.

“אבל הרי לא זאת הבעיה, חביבי. גם בעוד שבועיים ואפילו בעוד חודשיים היא לא תלך איתך, כי לך יש פגם, שלא ניתן כרגע לתיקון: אתה רק בן שש־עשרה. תתאר לך שפתאום היא נשכבת לך בחורשה – הרי לא תדע מה לעשות. למה לה להתחיל עם ילדון? היא לא הגיעה עוד לגיל, שבו הבחורות אוהבות ללמד ניסיון־חיים לילדונים. את זה תשאיר לה כשתגיע לארבעים וחמש. וקח בחשבון שהייתה שנתיים בידיים של בחור משופשף כהוגן. עכשיו שירים ליריים לא יספיקו לה. היא בחורה דורשת, וצריכה בחור שעומד חזק על שלוש רג– – –”

ברגע זה נפסק שטף דיבורו, כי רפי משליך הצידה את הקלשון ומסנן אל פלשי בקול חנוק: “תשתוק, תשתוק, אתה שומע,” ודוחף אותו בחזה. הדחיפה לא הייתה חזקה, אך פלשי נרתע, מעד על משהו וצנח על ערימת עשבים וקוצים. רפי נבהל, אך אינו יודע איך לסגת, לכן הוא גוחן ומכה את המוטל לפניו עוד כמה מכות אגרוף לא עזות, שבעצם דומות לדחיפות, בחזה ובכתף, וחוזר ומשנן, “שתשתוק, אתה שומע?”

ראשו של פלשי צנוח על ערימת הקוצים והעשבים, אינו מִתגונן, רק שוכב בעיניים עצומות למחצה ומכסה ביד אחת על פיו ובאחרת על המִפשׂעה. אינו מוציא הגה, אך נדמה, שאינו מופתע ומקבל את הדחיפות במין הקלה. רפי נבוך, מפסיק לדחוף אותו וקם. פלשי נשאר שוכב ללא תנועה, רק שמורות עיניו זעות קצת. לא ייתכן, שקרה לו משהו, חושב רפי, ובכל זאת נבהל.

“אני אגמור את העבודה לבד,” הוא מִשתדל להגות בקול נמרץ ונזעם, אבל זה יוצא מהוּסס וכמו חנוק. הוא עולה על העגלה ונוסע מן המזבלה אל עֵבר החצר. לאחר שעבר מרחק־מה הוא מביט לאחר, ורואה שפלשי קם והולך לאיטו בעקבותיו, לחצר.

15    🔗

בזמן שעוד נותר לעבוד הוא מחסל את כל הערימות בחצר ופורק עוד עגלה מלאה – הכול בחמת־זעם.

“למה הִרבצתי לו?” הוא שואל את עצמו שוב ושוב. “ולמה פתאום זה תפס אותי וחנק אותי, עד שבלי לחשוב… הרי כל מה שהוא אמר היה צריך להצחיק אותי או להגעיל, אבל לא להכעיס כל כך!”

כעבור רבע שעה ניגש אליו איתמר: “אתה כבר יכול להפסיק, רפי. כבר מזמן שרקו לגמר העבודה.”

“יש לי עוד כמה ערימות, אני עובד ‘בקבלנות’ ורוצה לגמור.”

איתמר שולח בו מבט בוחן: “מה קרה?”

רפי צוחק צחוק קצר: “כלום. קיבלתי שיעור קטן בחכמת חיים.”

“מי היה המורה שלך?”

“פלשי. בסוף רבנו, הִרבצנו מכות וסילקתי אותו.”

“מה? אתה הִרבצתָ לו וסילקתָ אותו? הרי הוא בקבוצה הבוגרת?”

“לא בדיוק הִרבצתי, דחפתי. אבל הוא נתקל ונפל. וגם לא בדיוק סילקתי, אמרתי, שאגמור לבד את העבודה ונסעתי עם העגלה.” ורפי מספר לידידו על תחילת הריב.

“ותְתָאֵר לך,” הוא מסיים, “שכל החברה יודעת. נסה רק לתאר לך את זה. כולם מרכלים וצוחקים עליך. בכל פעם שתבוא למסיבה יעקבו אחריך: לאן הוא מביט? בכל פעם שתכתוב משהו לעיתון, ינחשו: למי הוא מִתכוון? וגם היא…” כאן הוא חובט את קלשונו בערימה האחרונה בזעם, “גם היא שמעה וצחקה. שנתיים בידיים שלו. דווקא שלו! בריקודים, בקומזיצים, בהברקות מפוקפקות – כן, בזה הוא גיבור. אבל מדריך הוא לא היה. בשיחות־חברה אף פעם לא שמעו אותו. לצחוק על ערכים הוא יודע. אבל בכלל היו לו פעם איזה ערכים? אז מה, לכל הרוחות, היא מצאה בו? ואם היא הולכת עם בחור כזה – תגיד, איתמר, זה לא משפיל אותה? הרי זה אומר, שיש משהו נכון בכל הפטפוט הזה של פלשי?”

כשכילה להעמיס, הוא נוסע שוב עם איתמר למזבלה, פורק, הם חוזרים, רפי מתיר את הסוסים, משקה ומאכיל אותם – עוד מעט מגיע זמנה של ארוחת הערב, וצריך עוד להִתקלח ולהחליף בגדים. רוב אותו זמן הם שותקים, איתמר מִתבונן בתנועותיו בעיניים חולמניות, כאילו בא מארץ מוזרה. אבל מדי פעם הם מחליפים מִשפט, כאילו נזכרו בעוד משהו, הנוגע למה שקרה.

“אין דבר, רפי,” אומר איתמר ובת צחוק מרחפת על שפתיו. “תִראה, שהכול יהיה לטובה. אתה רוכש לך חומר חדש – את מוטיב האכזבה. תשתקע עכשיו כולך באכזבה הזו. חְיֵה אותה בכל נימי הנפש! היא נכס. לא כל משורר זוכה, שתזדמן לו אכזבה גדולה אמִתית. תן את הכאב הזה בכמה שירים טובים, ותיכף תוכל לצפצף על רחל, על אמנון ועל כל העולם. זה גורל המשורר, רפי, וגורל כל אֳמָן אמִיתי: לסבול ולהיות קרוע. אסור לו לשגות במותרות של אושר אזרחי זעיר־בורגני שלֵיו. האֳמן הוא סנה בוער שאיננו אוּכָּל! מה היה עם שירי ‘סִבלות הנעורים’ הנפלאים של היינריך היינה, אילו אָמָלֱיה או תֵרֶזָה הייתה נענית לחיזוריו ודוד סלומון היה נותן נדוניה והיינריך היה נעשה בנקאי בהמבורג? השירה אינה יודעת פשרות, רפי. תזכור מה אומר זאראתוּסְטרה: ‘אתמול באה אליי הדממה הדקה, זהו שֵם גבִרתי הנוראה’.”

“הייתי מוכן לצפצף על כל השירה שבעולם, לוּ יכולתי לשמוע מילה אחת חמה־לבבית ממנה, לאחוז רגע ביד שלה ולדעת, שהיא לא לועגת לי.”

“בזה אתה בעצמך אינך מאמין, רפי!”

רפי מהסס: “נכון, ‘מילה אחת’ ו’רגע אחד' הם סתם דיבור מתוך רומן,” הוא מתקן את דבריו, “אבל בחיי, הייתי מוכן לוותר על כל מוטיב האכזבה, אילו יכולתי להחמיץ את ההזדמנות הגדולה של האכזבה האמִיתית, שכל כך היללתָ.” הוא מִשתדל לצחוק.

“הייתָ רוצה להאמין בזה, רפי. אבל אינך מאמין. אתה יודע, שהשירה היא כל חייך, כמו שהיא כל חיי. כבר לא תוכל לעזוב אותה, אפילו אם תרצה. טוב שיש רְחֵלות כאלו, הן נותנות לך את החומר. אבל אַל תלך אחריהן. שְמע רק לאמת הפנימִית ולדחיפה הפנימִית. אפילו טוב, שאתה רוצה להאמין, שהיית מוכן לוותר על השירה למען רחל כזאת. טוב, אני אומר, כי גם אמונה זו, למרות שהיא, כמובן, כוזבת, יש בה בכל זאת המון כֵנות של רגש, שתעניק לך מוטיב נהדר חדש. כמו שאומר רומיאו של שֵקספיר: ‘תְלוּ את כל הפילוסופיה, אם אין בכוחה לתת לי את יוליה!’”

איתמר אומר זאת בנעימה של ‘אתה רואה כמה מבין אותך!’ וממשיך בקול שונה מעט:

“כן, רפי, כך גם אתה יכול לכתוב שיר על הנושא: מה טעם בשירה, אם אין בכוחה לרכוש לי את רחל? או נסה לתת פעם את זה: איך אתה מנסה לברוח מפני השירה, והיא רודפת אותך. איך אתה רוצה להיות מאושר עם רחל שלך, אך היא, השירה, עומדת על שלה: לא, היא אומרת, אתה שלי. אתה, רפי, היא אומרת, חייב לחיות עכשיו דווקא את האכזבה ולא את האהבה, כי אני השירה, גבִרתך, מצווה זאת עליך. נהדר – נכון?”

הוא שואף אויר, מביט בחברו מן הצד וממשיך:

“אתה חושב שהייתי יכול לכתוב את מחולות הרועים שלי, עם כל כך הרבה עצב וגעגועים ונופים של סתיו – לולא האהבה שלי אל רותי? תדע לך, רפי, שאכזבה וגעגועים הם מצבי־הרוח היסודיים של השירה. רק הם נותנים את הֲלוֹך־הנפש, את הליריקה האמִיתית.”

רפי אינו משיב.

“אגב,” אומר איתמר, “כבר יצא עיתון החברה החדש. תְלֵה את המושכות ובוא ניגש לראות, איך מקבלים אותו.”

“אין מה לראות,” אומר רפי באדישות. “הרי אתה לא נתת הפעם כלום. אז מה יהיה? עוד מאמר על הפעולה בוועדת קרן קיימת? נוכל לקרוא את זה גם אחר כך.”

“אבל אתה כתבתָ ולא אמרתָ לי,” אומר איתמר במעט עלבון. “ואפילו שיר מקורי־מודרני ולגמרי לא שִגרתי.”

“אני לא כתבתי כלום. וגם אינני חושב שעוד אכתוב מתי שהוא.”

“בכל אופן יש שָם שיר אהבה, וחתום עליו ‘חבר קבוצת סלע’. מי עוד כותב שירים אצלכם?”

“אף אחד,” תמֵהַּ רפי. “שמע, זה עסק משונה. בוא, נראה.”

הם עולים בדרך המאובקת וניגשים אל חדר האוכל. רפי מציץ באחד החלונות. בפינת האולם תלוי העיתון, מודבק על מִסגרות עץ, וקבוצות ילדים מצטופפות לפניו. קבוצה גדולה נקהלת לפני המִסגרת האחרונה, ומדי פעם ממהרים לשם קוראים חדשים, מחליפים כמה מילים עם שכניהם, מִשתקעים בקריאה ופורצים בצחוק.

“נהדר!” בוקע קולה של חדווה מ’אורן'. “אני אומרת לכם, שזאת רק פָּרודיה, אבל כתובה נהדר!”

“ואני לא מבין כלום,” טוען יאיר הקטן מ’נחשונים', שבעצמו כותב שירים.

“למה אתם צוחקים?”

“טיפש! את העיתון האחרון עם שיר האהבה קראתָ?”

“אז מה?”

“אז זהו! זאת התשובה!”

“בהחלט ייתכן, שרפי כתב את זה,” פוסקת בלהה השמנמונת מ’שלהבת'. “אחרי השיר האחרון שלו אני כבר לא מופתעת מכלום.”

רחל קוראת ופונה ללכת, כשהיא צוחקת בקול. ברגע שיצאה, ממהר רפי להיכנס. איתמר נכרך אחריו.

“או! עכשיו נשאל אותו. רפי, תגיד, זה שיר שלך?” שואל יאיר הקטן.

“לא,” עונה רפי קצרות ובזעם.

“אמרתי לכם! אתם רואים!?”

“לא אמרתי שרפי כתב. אמרתי רק שיכול היה…”

“אולי שני משוררים יוכלו להסביר לנו, לאנשים פשוטים, מה רוצים להגיד כאן,” אומר ירוחם השחור מ’שלהבת'.

רפי מבקיע לעצמו דרך אל מִסגרת־העץ, שעליה מודבק העמוד השנוי־במחלוקת. שם מצויר לב גדול מפולח בחץ, נוטף דם, ולידו שיר. ורפי קורא:

סונֶטה לאהבה

בהשראת היצירות על נושא זה בעיתונות המקומית, מוקדשת למחברי שירי וסיפורי האהבה באשר הם שם.

בבעור אש הלהט בלבת געש לבי

בשלהבת יקוד מִתלקח גֵיווך…

רפי מקמץ את אגרופיו קמיצה מבשרת רעות. איתמר מושכו משם.

“לא כדאי לך למשוך תשומת לב,” הוא משדלו בחצי קול. “אם תקים שערורייה, רק תשים עצמך לצחוק. ממילא אף אחד לא יחשוב ברצינות שזה שלך, ואם מישהו כן יחשוב – מה איכפת לך? אתה חייב ליצור בלי לשים לב לדעת הקהל. אני במקומך הייתי ניגש לכתיבה עוד היום. כעת רגש האכזבה שלך עוד טרי. לא כדאי לבזבז אותו על סתם מרירות. הנַפָח הטוב ממהר לחשל את הברזל כל זמן שהוא לוהט. בעוד כמה ימים יפוג הכאב החד, ואז כבר יהיה מאוחר מדי בשבילך ובשביל האֳמָנוּת.”

16    🔗

דפים מיומנו של רפי.

חודש וחצי עבר מאז פתחתי באחרונה את היומן. בזמן זה כתבתי שישה שירים, שתי אגדות וסיפור. כולם, על כל המחיקות הרבות, כתובים במחברת שחורה מיוחדת, שקיבלתי מיעלה, המחסנאית שלנו. בעמוד הראשון, שהוא השער הפנימי, רשמתי: מחברת האכזבות. היום הִתחלתי להעתיק אותה לנוסח נקי ומתוקן.

מחברת האכזבות

זה חודש וחצי אני נצמד לאכזבה, רוצה לשכור ממנה, למצות אותה. לעזאזל ערכיו הספרותיים של איתמר – זה הכאב שלי, (‘כְאֵבי שלי’, שֵם חיבה כמו ‘רחוקי שלי’) ואני יכול לעשות בו כַישר בעינַי. ובלבד שאתנחם בו.

האמנם? למען האמת – אני גאה בעצמי: נדמה לי, לא, אני בטוח, שיצרתי משהו. הינה השיר הראשון –

אלך אל הלילה, כי הוא עילג מללעוג.

אלך אל הלילה, כי הוא סומא מלשחוק.

כי הוא גדול וגלמוד וגאה,

וקודר וקדמון לבלי חוק.

זו, כמובן, רק תחילתו. נדמה לי, שיש בו מכוחה של בדידות. או נציץ, למשל, בשיר השני:

כוכב אילם ושביל עזוב –

נפשי בם די לה.

וכך אני תועה נזוף

אל תוך הלילה.

עוד בתים הרבה לשיר, כולם באותו קצב נפלא – לקחתיו מ’על הסֶנָה' של שלונסקי. איתמר הִתרשם במיוחד מ–

ורק בהגיעי הלום

אבין הפשר:

בין רום ותהום – מלבד חלום

אין גשר.

הוא היציע לי שינויי גִרסה: בין רום ותהום – מלבד גרדום… או: בין רום ותהום גושר חלום (או גרדום). צחקתי.

אני חושב שאני כותב שירים הרבה יותר יפים ממנו, אבל לא אמרתי לו זאת, כמובן.

כעבור שלושה ימים כבר באתי אליו בשיר חדש: “אגדה נוגה” – הפעם ניסיתי לחקות את ‘לוֹרֶלַי’ של היינה.

כבר באופק השמש שוקעת

שב העדר. החורש מוצל.

רק בלב אגדה לא־נודעת

תהמה, תהמה, לא תחדל.

האגדה מספרת –

אודות עלם צעיר, רם כתפיים

זְקוף קומה, עם בלורית של זהב…

אשר הִתאהב בשמש. ומדי בוקר –

עת תצא ברקיע לשוט –

לוּ אך פעם ביקוד יחבקנה,

ינשקנה – ובלהט ימות!

הוא יוצא לנדוד בעולם, לבקש את שאהבה נפשו. אך כלום יוכל להגיע אי־פעם אל האופק?

מי יֵידע סוף הזמר? על חלד

על העלם תשיר אגדה:

עוד לשמש יתעה בתוחלת –

אך לעד לא יגיע עדה.

אם אתן שיר זה לעיתון החברה – התבין רחל מי השמש?

איתמר נזכר במנגינה רוסית פשוטה ונוגה, שלא מכירים אותה אצלנו – והיא בדיוק מתאימה לשיר. היום, בעבודה, זמזמתי שוב ושוב את השורה: ‘לוּ אך פעם ביקוד יחבקנה…’ אבל הִתביישתי לשיר בקול רם.

אני פשוט מזייף. לא לדעת לשיר יפה זה עצוב כמו לא לדעת לרקוד יפה. אילו הייתי מיטיב לשיר, והייתי שר שיר זה, ורחל במקרה הייתה שומעת והייתה מרגישה פתאום ש…

עלה בדעתי לכתוב שיר על מותן של אשליות. רעיון זה לקחתי משיר של משה טבנקין ‘בית קברות של חלומות’. אף כי יש לי הרגשה, שגם הוא לקח את זה מאין שהוא. יומיים־שלושה ניסיתי לחרוז ולקצוב. בסוף הקצב יצא מפרפר, לא הִשתלטתי עליו:

…כי הוא לחיות, לחיות כל כך רצה,

זה החלום שלא רצה להיות חלום.

והוא ייחל ליד מושטת ומצא

רק לחיצת פרידה קרה: שלום.

וזה, כמובן, שוב רק סיפור שבדמיון, אני גם ללחיצת יד לא זכיתי.

כי הוא, ניכלם ומבוייש, כמִתגנב, בלי קול

לחש ללב: אולי? אולי למרות הכול?

ורק בסוף מצאתי את הקצב הקל, המוחק את התוגה בחיוך:

שחרים לאין סְפוֹר עוד יזרָחו.

אחד הוא הזמר נִשלם.

הן שירים כה רבים ישָכָחו.

וגם זה ווידויי הנִכלם.

כן, גם שירים מעלים חיוך כתבתי. ובהם בתים כגון:

שִׂכלי הגאה – הבנה מיידית

הוא הבין מצבו. לא שאל.

נו מובן, לא הייתה התאמה הדדית,

וגם לא הבנה, ובכלל…

כמה ימים התהלכתי עם הרעיון להעתיק את כל השירים ולהניחם פעם, בחשאי בחדר שלה, בתא הבגדים שלה, מה שכמובן לא הייתי מעז לעשות, כי נגיד שמישהו היה נכנס פתאום ורואה אותי לפני תא הבדים שלה – מה היה חושב, מה היה מסַפר לכולם?

חוץ מזה… קרה משהו, שגרם לי לרדת מהחלום־בהקיץ הזה: באמצע מַרְס, או כדי שיהיה ספרותי, נגיד, באמצע אדר, היה שרב. בחורף! היה ירח מלא. העמק פרוש לרגלי הגבעה שלנו, לבן־חיוור. בבניין היה מחניק, בחוץ – אי שקט תוסס, עוֹגמה כוססת. החזה מִתרחב ולוחץ ומושך. מובן, שאף אחד לא ישֵן, למרות שמאוחר. מִסתובבים בפיג’אמות במִסדרונות, יושבים על אדני החלונות, נוטלים שמיכות ומכריזים, שהלילה ישנים על הדשא או על הגג, ומיד מהסים זה את זה בקול, תשתוק, שלא יבוא תורמוס (החצרן שלנו) לנעול את דלת הגג. קוראים מקומה אל קומה, שרים, מחללים, בקיצור – ערב, אשר, כדברי השיר “נוטה אוהלים ומְעַנה מנדולינות… וחולה מחדש את אשר כבר חלינו…”

עכשיו אני נזכר בו בתוגה שבהִיתול, אבל אז – כמה מר וצר היה לי בחזה!…

כעבור יומיים נכנסתי למזכירות, לשאול אם מכונת הכתיבה פנויה, וראיתי שכבר מדפיסים את עיתון החברה החדש. רפרפתי על העמודים – והינה רשימה שלה! המדפיס יצא לרגע, ויכולתי לקרוא במנוחה, זאת אומרת, בנשימה עצורה.

“חמסין בחורף”. קראתי פעם ופעמיים. ויצאתי. בספרות כותבים במקרה כזה: “חרקתי שיניים”. אני לא חרקתי. אבל… כמובן, אם היא עצמה מוצאת חן בעיניי (והיא מוצאת חן אף כי אינני אוהב אותה עוד), עדיין אין זה גורר בהכרח, שגם תיטיב לכתוב. ואף על פי כן.

מסופר היה ברשימה ההיא שלה, ‘כמה נחמד’ היה הלילה ההוא. כן, זו הייתה המילה ששיגעה אותי: ‘כמה נחמד’! כמה נעים היה לשכב בדשא, כתבה, כמה שקט ושליו היה לה, בעוד שאני חשתי, שדעתי נטרפת. כל אותו ערב כתבתי ותיארתי אותו לילה –אבל שלי. למחרת בבוקר מסרתי את השיר לאחד מחברי המערכת, ורמזתי, שאם במקרה יהיה עוד משהו על אותו נושא, אז אולי כדאי ש… ואכן, הם הִתפרסמו זה בצד זה, השיר שלי בצד הרשימה שלה, הלילה שלי לעומת זה שלה. יום ליום יביע אומר, לילה ללילה יחווה דעת, כתוב איפה שהוא. טוב, חשבתי, אם עד כֹה לא חיווה, אולי הפעם יחווה?

כבר השם והמוטו אצלי היו הכרזת מלחמה:

שיר לא מובן על ליל אביב שלא היה מוקדש לאחת שאינו בשבילה

"לא חייתי את שלי עד סוף

לא אהבתי בארצי עד תום" (מאיאקובסקי)

הלילה הזה כה גלמוד.

רצה הוא להיות כה לפלא.

מדוע יתום ובודד ונזוף כה הלילה הזה?

האופל אטום ושותק. החדר מחניק הוא ככלא.

העצב בוכה בחוצות. לא ישקוט הכאב בחזה.

הלילה שיכור מצמא! בוער מכמיהה אל שלהבת!…

הינה, חשבתי, בשתי מילים, “שיכור מצמא” אמרתי הכול. אך למחרת הצטערתי: אם ממילא לא תבין – למה נתתי את השיר לעיתון? הלו הייתי צריך לקיים מה שהבטחתי בהמשך השיר:

מזמור ומחול למילים, שעצמן הן החניקו לדעת,

שלמות הן הִשתיקו עצמן בגרון שרצו בו לרון -

אחרי כן ניסיתי לכתוב סיפור, שיוכיח לי (ואולי גם לאחרים? האמנם אעמוד בנדרי שלא לפרסם עוד?) שאכן אהבתי, אהבתי מאד – ודי. ועכשיו שוב אני שקט ונבון. אעתיק כאן רק את ראשיתו. קראתי לו:

סיפור שכולו געגועים

זה סיפור קצת עצוב, מפני שאני גיבור הסיפור, אבל גם אילו מישהו אחר היה הגיבור, קשה היה להגיד, שהוא עליז. חוץ מזה הוא גם איכשהו מגוחך ודווקא מאותה סיבה.

בראשיתו אהבתי אותה. אהבתי מאוד, לשווא ובעקשנות. ובסופו – בעקשנות ולשווא, אבל מאד הוספתי לאהוב אותה. והעניין הסתבך, מפני שהעקשנות הייתה דו־צדדית: ביחס ל’מאד' מצידי ול’לשווא' מצידה. צריך לפרט? והלא זה נושא כה נושן ועצוב ונדוש!

הלכתי שבי, כמו שאומרים, אחרי דמותה ה“שובבה ושובה, גועשה וגאה”, כפי שכתבתי באחד השירים, ששלחתי לה בדִמיוני. וכששמעתי פעם, שהדרך הקצרה היא הטובה בדרכים, כתבתי לה מכתב ובו… אבל הרי אתם מכירים מכתבים כאלה… כתבתי, כמה אינני יודע להגיד את אשר יש להגיד, וכמה טוב היה, אילו יכולתי להחזיק את ידה בידי, ואז הכול היה מִסתבר לה… הִפלגתי לעתיד ורשמתי, איך אני מבקש לרקום לי חיים של פועל ואיכר הקשור למפעל הגדול של עמל ויצירה למען עולם טוב יותר, אך לא בחיי שִגרה, אלא מתוך שאשתדל תמיד להיות כן ופשוט, לבבי וצעיר ברוחי, וכיצד אני מבקש לחלוק איתה חיים אלה. וסיימתי – גם בכך היה מכתבי מן הרגילים – בסימן שאלה.

וכרגיל וכצפוי, לא נעניתי. ואין פלא בכך, שהרי נהגתי בו במכתב, כפי שנוהגים על פי רוב בבני סוגו: לבסוף לא שלחתיו.

חובבי הספרות שבכם ינודו לי בייאוש ובחמלה: בחומר גלם עלוב זה לא ייתכן לבנות סיפור, היסוד החשוב ביותר – העלילה – חסר. אכן – גם אני עמדתי על חיסרון זה. ובאמת ניסיתי ליצור עלילה לסיפור. אבל כמובן, לא מטעמי ספרות.

לא, לא הייתה עלילה. כי עלילה היא מעשה, ואני רק הִתגעגעתי. נו, בוודאי, מי לא מִתגעגע? אבל אני חש, שלא ירדתם לסוף דעתי, כמו שאומרים, וגם לא תרדו, כי אפילו אני, שאני מיטיב להִתגעגע משחר ילדותי, שעברתי את כל שבעת מדורי הגעגועים, לא שיערתי שיש בעולם געגועים כאלה, ושיחוש אותם אדם – וחי.

…עם דמדומי ערב הייתי עומד בקצה המרפסת הגדולה של בניין המוסד שלנו והייתי נצמד אל שׂבְכת הברזל בכוח, עד שחשתי, שכל דבר זולת ברזל היה נשבר, אך בגלל העובדה המעציבה, שלא היה שם אלא ברזל, לא הִשׂגתי כל תוצאות שהן, חוץ מחתכים מחוטי השׂבכה.

כשרציתי להיות מובטח לחלוטין מחברת בני־אדם, הייתי מטפס ועולה לגגון שמעל לחדר המדרגות. סביב כבר היה מחשיך, אך הבֶטון היה משַמר את חום השמש. הייתי שוכב ונועץ עיניי במרחקים המִתאפללים ועוטים צעיפים של לילך. חיה גדולה, עיוורת ופצועה נהמה ותעתה לי בחזה, פראית ונוגה, עד שקשתה הנשימה, עד להכרח המשגע לקרוע אותה משם. ולא יכולתי לעשות דבר, רק לנעוץ מבט אילם בחושך ולהדק את שיניי, שביניהן היה בשר זרועי.

אילם, אילם הייתי בשעות הללו! חיות הבר, כל האריות הגאים והדובים השכולים, ידעו לשאוג ולנהום בצר להם. אני גם לנהום לא ידעתי…

לא סיימתי את הסיפור. ואיך יכולתי לסיים, גם לוּ רציתי?

לעצב שבהִיתול יש קסם מיוחד במינו – קסם עצוב, נוגע עד הלב, מעורר געגועים. כשגמ

(כאן נפסקות הרשימות שבמחברת האכזבות).

17    🔗

“אתה מוזמן לישיבה, רפי. תפסיק בבקשה לכתוב ובוא!”

“אבל אני לא בוועדת קבוצה,” אומר רפי באי־רצון ושוב נרכן אל המַחברת.

“לא חשוב. גם אורי לא חבר, וגם הוא מוּזמן,” אומרת עופרה.

“באמת, למה?”

“למה! למה! תבוא ותשמע. מוכרחים לגייס את כל הכוחות, ויכולתָ לעזור לנו, ואתה עסוק לך תמיד בשירים שלך!”

במורת־רוח גלויה מטמין רפי את המחברת השחורה בתא הבגדים שלו והולך בעקבות עופרה.

הישיבה על הדשא, לפני הצריף של ישראל. שם כבר יושבים אחדים.

בצהריים היה יום חמים של אביב, אבל כעת, לפני שקיעת השמש, נושבת רוח קרירה.

“הבאת את השתמטן שלנו?” שואל ישראל. מאז נשבע רפי שלא יוסיף להראות לו שירים, לא החליפו מילה. רפי מסמיק ומִתיישב.

“הבאתי,” מאשרת עופרה. “יכולים להתחיל.” היא רומזת ליעלה.

“טוב. אז אני אפתח. אני רוצה להגיד, שאנחנו, זאת אומרת חברי וועדת קבוצה, דיברנו בינינו על המצב, ואני חושבת שלכולם ידוע, ולא צריך להדגיש, שהמצב רע־מאד־מאד־מאד, והייתי אומרת אפילו שהוא מחפיר ואיום, ולא יכול להיות מצב כזה בקבוצה שומרית.”

היא מדברת בהכרת חשיבותו של הרגע. “וזה מִתבטא קודם כול בזה, שרק לומדים ועובדים, אבל אין לנו חיי קבוצה, ונוצרות כל מיני חבורות, וכל אחד מִסתגר ומלגלג. ולכן החלטנו לערוך ישיבה מורחבת ולהזמין עוד חברים אחדים, שיכולים לתרום. מוכרחים ללכד גרעין בתוך הקבוצה.”

“אז מה, גם אני צריך להיות בגרעין?” שואל אורי.

“אתה רואה, כבר אתה מלגלג!” מוכיחה אותו יעלה במבט עצוב.

“כי אני לא אוהב, כשסתם מדברים,” מצטדק אורי. “כשאני בא לישיבה, אני רוצה לדעת, על מה צריכים להחליט. בטח שאין חיי קבוצה, כי לא עושים כלום. תארגנו כמה מפעלים ויהיו חיי קבוצה.”

עופרה חוששת, שהוויכוח יגלוש לפסים צדדיים, טכניים.

“אורי צודק,” היא אומרת. “זאת באמת מטרת הישיבה: לחשוב יחד על שורת מפעלים. בהתחלה חשבנו, שמספיק לערוך שיחה ולהחליט על חיסול ההווי הציני, אבל ישראל שִכנע אותנו, שלא די לבטל, ושצריך למצוא תוכן אחר במקום זה. והבעיה באמת, איך לגבש משהו חיובי. לכן חשבנו, כמו שיעלה אמרה, שגרעין… כי הגרעין יוכל לחשוב על מפעל.”

“חסרים לכם מפעלים? הינה, למשל… טיול גדול לגליל או לירושלים. אין דבר יותר מלכד מטיול.”

“אתה שוכח, שלטיול כזה גדי לא יכול ללכת,” מוכיחה אותו יעלה.

“טוב, אז מחנה. כשיהיה קצת יותר חם – מחנה־גיבוש, כמו שקוראים לזה, על חוף הכינרת.”

“כשיהיה קצת יותר חם!” מִתמרמרת יעלה. “ומה יהיה בינתיים?”

עופרה מקמטת את גבותיה. היא לא רצתה בוויכוח על קטנות.

“זה לא כל כך חשוב באיזה מפעל נבחר,” היא אומרת. “העיקר האווירה, זאת אומרת, הרוח.” לא נוח לה במילה אחרונה זו, היא עשויה לגרום לאי הבנה, אבל היא לא מצאה אחרת.

“תגידי, שאת מִתכוונת להווי. אז אני אומר לך, שמחנה כזה זה הדבר בהא הידיעה בשביל הווי: בישול ארוחות, רחצה, מִשחקים.”

“ואפשר לערוך במחנה כזה שורת שיחות.”

“אז מוטב בכלל – סמינריון. סמינריון במחנה!”

“חכם, ומי יכין לך את כל ההרצאות?”

“מה יש? קצת ישראל ירצה, וקצת נטיל על כמה חברֶה, ואפשר להזמין מישהו מבחוץ.”

ישראל שותק ומקשיב. יעלה חוזרת על טענתה – בשביל סמינריון צריך לחכות עד אחרי פסח, ועד אז עוד זמן רב.

“אוי,” קופצת עופרה פתאום. “בכלל שכחנו לכתוב פרוטוקול!” יעלה הביאה את המחברת ועט, אבל… היא חשבה, שזאת ישיבה לא־פורמאלית. עופרה טוענת, שזאת לא בעיה של פורמאליות, אלא של יחס, ואז יעלה ממלמלת ורושמת: “ישיבה פתוחה של וועדת הקבוצה. מה התאריך? על סדר היום – מצב הקבוצה ומפעלים. מִשתתפים…”

אחרי כן נמשך הוויכוח. גם סמינריון, מעיר ישראל, צריך רעיון מַנחה. סתם הרצאות אין בהן טעם. אז אפשר בלי הרצאות – סמינריון צופי, לא, סינתֶטי – צופיות, ספורט, אֳמָנוּת והשקפת עולם! כמו בסמינריונים של התנועה: משהו על ציונות, על סוציאליזם, הבעיה הערבית ופסיכולוגיה. נכון, רפי יַרצה לנו על פסיכולוגיה!

אני? מה פתאום אני? בטח אתה, הרי מישהו מוכרח, ואתה הִתעסקתָ, או בכל אופן הִתעניינתָ פעם… כן, הרי בכל סמינריון למדריכים יש הרצאה על פסיכולוגיה…

בעצם, שואלת עופרה, נצטרך לבחור מדריך או שניים מהקבוצה שלנו – עוד מעט, אפילו, נכון, ישראל?

שאלה זאת מעוררת הִתרגשות: עוד לפני שנה היה להם מדריך, וכבר הם עצמם נקראים להיות מדריכים! מתוך כך לא שׂמו־לב, שיעלה הרכינה ראש, שלא יראו, שהסמיקה קצת, כשדיברו על עיסוקו של רפי בפסיכולוגיה.

"ואני אומר לכם, שלא טוב, שאין לנו מדריך גם עכשיו. גם קבוצה

בוגרת צריכה הדרכה תנועתית!"

“חכם, מי יכול להדריך אותנו?”

“מה יש? אפשר לבקש מישהו מבוגרי המוסד שבקיבוץ. הם מִתארגנים שם באיזו ‘חטיבה צעירה’. שיתנו לנו מדריך!”

“אולי אמנון?”

“לא כל בוגרי המוסד הם כמו אמנון.”

“אבל הוא היחיד שבא.”

“כי האחרים יש להם תפקידים בקיבוץ.”

“‘החטיבה הצעירה’ שלהם, זה עכשיו משהו חדש בקיבוצים הוותיקים. הייתה תסיסה…”

“תפסיקו, זה לא שייך. אנחנו מדברים על המצב בקבוצה.”

“מדריך לא שייך למצב בקבוצה?”

“ישראל, תִפנה אליהם, תגיד, שזה חשוב כמו תפקיד בקיבוץ.”

“זה לא עומד בסתירה,” אומרת עופרה. “יכול להיות לנו מדריך מהחטיבה הזו, אבל עד שזה יסתדר, יכולים לבחור מישהו מאיתנו ל’מדריך טכני' שירכז שיחות קבוצה, הִתעמלות בוקר, אפילו תרגילי צופיוּת, ובאותו זמן אנחנו יכולים לארגן סמינריון להדרכה – כולם לומדים כל מה שמדריך צריך לדעת, ואחרי כן בוחרת הקבוצה חבר אחד או שניים שידריכו בפועל.” עופרה מאד הייתה רוצה להיבחר.

“אבל זה הכול יסתדר רק בקיץ. ובסמינריון בעיקר שומעים הרצאות,” אומרת יעלה. “וזה לא כל כך מלכד.”

“אתם רבותי, צריכים לדעת,” מעיר ישראל, “שחיי קבוצה אינם נִבנים ביום אחד, גם לא במפעל חד־פעמי. חיי קבוצה עשירים בתוכן ובחוויות אפשריים רק, אם כל אחד נותן לקולקטיב משהו מאישיותו.”

דבריו אינם מובנים, אך רפי מִתרשם מהם מאוד.

“ישראל צודק,” הוא אומר. “כל הרע בזה שאנחנו לא נותנים מספיק לקבוצה. כל אחד מִסתגר, מִתבייש, מחפש לו פתרונות פרטיים. שמעתי שיש קבוצות, שיש להן אפילו יומן משותף.”

“כן, כן,” משסעת עופרה את דבריו בהִתלהבות (סוף־סוף עומד הדיון להִתרומם!), “רפי מִתכוון לספר־חיים. זה מפעל נפלא שמוסיף המון לקבוצה.”

“על מה צריך לכתוב בספר החיים הזה?” רוצה אורי לדעת.

“צריך! בכלל לא צריך! כל מי שמרגיש צורך לספר משהו לקבוצה – על עצמו, על איזה חוויה שהייתה לו, על משהו שהוא רוצה שגם אחרים יידעו – הוא כותב.”

“אנחנו עוד לא הִגענו לרמה כזאת,” אומרת יעלה בעצב.

“לא חשוב. ננסה! נציע לקבוצה, ונחליט כאן, בינינו, שאנחנו, כמה חברים, מתחילים בספר־חיים, וכל מי שירצה, יצטרף לגרעין.”

עתה מזכירים עוד ועוד מפעלים, שהצליחו בקבוצות אחרות.

“אפשר להכין מסיבה של יצירה עצמִת – רק יצירות שלנו: תיאטרון בובות, פנטומימות, הופעות ספורט של הבנים, מקהלה – אחת הבנות בוודאי תצליח להלחין איזו מנגינה.”

“אתה רואה, איזה יחס יש לך – ספורט זה אצלך עניין של בנים, ומוזיקה – של בנות.”

“ואני אומר לכם – מִשפט ספרותי! רק צריך למצוא ספר מתאים.”

“ולא גדול, שכולם יספיקו לקרוא.”

“בוודאי. אבל יכולנו גם ללכת לכפר הערבי, ולארגן שם קבוצה של נוער ערבי. אין בכלל מי שיטפל בהם.”

“ונוער יהודי חסר? אפשר להקים מועדונים במושבים השכנים, לארגן מִשחקים.”

“זה לא עומד בסתירה. אפשר גם קבוצה כזאת, וגם…”

“מועדון! להקים מועדון!”

“נתגייס לעבודה, את הצעצועים נכין בעצמנו, בנגריה.”

“ואני אומר לכם, שמכל הדיבורים לא ייצא כלום,” אורי מִסתייג.

לבסוף מכתיבה עופרה ליעלה את הסיכום: “וועדת הקבוצה קוראת למאמץ עליון ולשיתופם של כל החברים, כדי לקַדם את הקבוצה ולהציל אותה.” אורי מעיר, ש“לקדם ולהציל” זה צירוף טיפשי. הערתו מִתקבלת, המילה ‘להציל’ נמחקת ובמקומה באה ‘ללכד’. “לשם כך מחליטה וועדת הקבוצה להציע בשיחה הקרובה שורת מפעלים, אשר יעמדו מדי פעם במרכז חייה של הקבוצה, מפעל אחד בחודש.” שוב מעיר אורי, שזה יותר מדי. “הלוואי שנעשה מפעל אחד כל שלושה חודשים.”

הערה זאת אמנם נרשמת בפרוטוקול, אך נדחית, וגם הדחייה כמובן נרשמת. ועופרה ממשיכה:

“מפעלים מוצעים: ראשית, מחנה וסמינריון רעיוני־צופי־חינוכי, לקראת בחירת המדריכים. אחראית להכנת הצעה מפורטת – עופרה.”

ישראל מעיר, שסמינריון זה יוכל להעָרך רק בקיץ, ואילו את המדריכים יצטרכו לבחור לפני כן. על כן מחליפים את המילה ‘לקראת’ ב’עם בחירת' וגו'. לאחר התיקון מוסיפה עופרה לנסח ויעלה רושמת:

"שנית, מסיבה מוקדשת ליצירה העצמִית. כל חבר קבוצה חייב להִשתתף (כיחיד או בקבוצה קטנה) במשהו שיבטא אותו. אחראית – הוחלט להציע לרותי, אם תסכים. אם לא תסכים – הוחלט לחייב אותה.

"שלישית, ספר־חיים. הוחלט להתחיל מיד, בלי להביא לאישור השיחה, בתור מפעל לא מחייב – אחראי על קניית הספר והתחלת הכתיבה – רפי.

“רביעית, מִשפט ספרותי, יש לחפש ספר מתאים. אחראית יעלה.”

בחוץ כבר החשיך, בעת שקמים והולכים לאכול, כשכולם מלאי הִתלהבות. רפי קם לאיטו, מִשתהה, שילכו כבר, הוא רוצה להגיד לישראל, לא משהו מסוים, רוצה להגיד, כמעט לא חשוב מה, כדי להפיג את ה… אבל בעצמו אינו יודע, איך לכנות זאת. לתקן את ה… בכל אופן, להביא לאיזה שינוי ב… שמאז השיחה האחרונה, כשנדר…

“ישראל, אתה כמעט לא הִשתתפתָ בדיון. אתה לא סבור שהתוכניות האלה יתרמו… זאת אומרת, יוסיפו…”

ישראל, שכבר קם מהדשא ועמד להיכנס אל חדרו בצריף, נעצר, מדליק סיגריה.

עופרה, שעמדה ללכת, אחרונה, מִתעכבת לשמוע גם היא מה ישיב. השאר כבר הלכו אל חדר־האוכל. חבל שנשארה, אבל זה גם מֵקֵל.

“שמעתי הרבה הצעות, רבותי,” אומר ישראל, והפניה ‘רבותי’ מוזרה, מפני שרק שניים מאזינים לדבריו, “אבל לא שמעתי אתההצעה. אף אחד מהמפעלים האלה לא יְלַכד את הקבוצה ליכוד של אמת ולא יעלה את הבעיות האמִתיות של נוער מִתבגר בימינו, את תפקידיו האובייקטיביים. אַתם רוצים ללכד את הקבוצה – לקראת מה? אתם רוצים לצאת חוצץ נגד חבורת המסקראדים – בַמֶה?”

רפי ועופרה עומדים נבוכים.

“אז מה אתה מציע?” שואלת עופרה בקוצר־רוח.

“אינני מציע.”

“אם אתה לא מציע כלום, אז מוטב ש… שֶכֵּן תציע.” בעצם רצתה לומר משהו יותר חריף. ישראל משיב על כך, כצפוי, שכל הצעה, שלא תצמח מתוך הקבוצה, אלא תובא אליה מבחוץ, תחטיא את המטרה. זה מכעיס את עופרה עוד יותר והיא מכריזה, שהיא תדרוש לברר זאת בעוד ישיבה, ומתוך זעם זה היא אומרת “בוא, רפי!” ופונה ללכת.

רפי הולך אחריה. חבל. סתם קלקלה לו בזה שהִתעכבה. כשהם מגיעים לחדר האוכל, עדיין עופרה כועסת.

“אני לא מבינה אותו, תמיד משהו לא טוב לו.”

רפי מהורהר. לבסוף הוא אומר: “ואני אולי כן מבין. הוא לא רוצה שנהיה שאננים ושבעי־רצון מעצמנו.”

“טוב, אבל בתור מחנך הוא לא יכול לדבר ככה.”

“אולי באמת הוא לא מחנך הכי טוב, אבל אני די מעריץ אותו.”

עופרה אינה משיבה, ורפי מוסיף להרהר בדברים שנאמרו. ברור ש’די מעריץ' זה צירוף טיפשי. לראשונה הוא חש, שיחסו לישראל מורכב ומסובך: הערכה? בוודאי. ביקורת, טענות, ראיית חולשותיו? – גם זה. טינה ללא סיבה הגיונית? – אף היא. ונוסף לכל אלה – גם משיכה סתומה, רצון בלתי מובן ומעורב בתרעומת, לזכות בתשומת־ליבו ובחיבתו.

18    🔗

דפים מיומנו של רפי.

היום הוצאתי שוב את ‘מחברת האכזבות’ וקראתי את השורה האחרונה, שכתבתי לפני שקראו לי לישיבת ועדת־קבוצה: “לָעֶצב שבהִיתול יש קסם מיוחד במינו – קסם עצוב, נוגע עד הלב, מעורר געגועים. כשגמ”

ברור, שלא אוכל להמשיך בה, אבל רציתי, לפחות, לחבר כמה מִשפטי סיום. לשווא. מה בעצם, רציתי אז לכתוב? ודאי: ‘כשגמרתי’ ואחר כך, כנראה ‘לכתוב את הסיפור’ – אבל מה הלאה?

איתמר אומר, שהחמצתי סיכוי גדול. מוטב היה, הוא אומר, לולא הלכתי אז לאותה ישיבה. לא טיפחתָ מספיק את האכזבה שלך, הוא אומר, ובזבזתָ אותה. מי יודע מתי שוב תזדמן לך אכזבה טרייה וחריפה כזו? אחרי כן הִתפייס ואמר, שגם בסיום קטוע זה יש חן פיוטי מיוחד, בבחינת ‘ושירת אכזבתו באמצע נפסָקָה…’

כשאני חוזר וקורא ב’מחברת האכזבות', מפעמת בי הרגשה טובה, שיצרתי משהו, ושיצירה זו ריפאה אותי. פג הכאב החריף. שוב לא די לי בכוכב אילם ובשביל עזוב. איתמר אומר, שיש לכך הצדקה רק בתנאי שאמצא לי מוטיב חדש.

הייתי בחיפה וקניתי ספר־חיים לקבוצה – חוברת בעטיפת עור מהודרת ומנעול־קישוט נוצץ. בדרך חשבתי, במה אפתח. אם לצאת ידי חובה, די שאכתוב על מטרת הספר: זה יומן שלנו, של הקבוצה, שיעלֶה את המשותף בחיינו. כל אחד יוכל לתת בו את עצמו לקבוצה. טוב ויפה. אבל אם כן יאמרו לי – נאים דברים מפי עושָׂם, פתח אתה וממך יראו וכן יעשו. לאיתמר יש עצה פשוטה: כְתוֹב, הוא אומר, שיר בשם ‘אני’. ואפילו התחלה הציע לי:

בן אני לשעת ערביים / עת היום יישַק כנף לֵיל,

עת יאדימו השמים / ארץ עת תִתכס בצל.

בי תקוות זריחה יוקדת, הִי שקיעות דומע בי…

בשביל ‘יוקדת’ עדיין לא מצאנו חרוז – אולי משהו כמו ‘שביל נכר, נתיב מולדת’, אך ‘בי’ תחרוז טבעית עם ‘ליבי’.

סירבתי. הבעיה המרכזית העומדת לפניי כעת: היש מטרה לחיים, שאוכל להיאָחז בה מעֵבר למשבר הפרטי שלי, מטרה שתיתן לי עוגן, כפי שאמר ישראל?

אין מטרה לחיים, חוץ מן החיים עצמם, חוץ מן השיכרון מהם. נימה זו מצאתי בשיר של מאיאקובסקי )“הקשיבו! / הרי אם נדלקים כוכבים, משמע: / יש מי לא יוכל לשאת את ייסורי האין־כוכב…”) ובשיר של אברהם בן־יצחק )“אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד”). כמה חבל, שלא אני כתבתי שירים אלה!

היום, לאחר שלושת ימי לבטים, כתבתי משהו. קראתי לו:

הקשיבו! (השקפה בלתי תכליתית על תכלית החיים)

הקשיבו,

עוד טרם אהבנו דיינו,

עוד טרם שלנו חלמנו עד תום.

כאן הושפעתי ממאיאקובסקי. בסיום הלכתי בעקבות בן־יצחק:

ולכן רק אולי געגועים עוד יעורו,

וזמר בלב, שתמים הוא מאד:

אשרי הזורעים לעולם לא יקצורו.

כי ליבם לא ישקוט. כי ירחיקו נדוד.

הייתי מאושר בהצלחתי, אך כבשתי את ייצרי ולא הראיתי את השיר לישראל. איתמר הִתרשם מאד, ויעץ לי לכתוב סִדרת שירים על נדודים, בשם “משירי ההֵלֶך.” הנדודים והבדידות, הוא אומר, מבטאים את הרגשות העמוקים ביותר של האדם.

לאחר כמה ימי מאבק יכולתי לו, לשיר החדש. קראתי לאיתמר את הבית הראשון:

נא היֵה לו לְפֶה! הוא אילם בלעדֶיך.

נא היֵה לו לפה כמו לכל האילמים.

כבר שוקעת חמה בין בלויי ערפיליך,

ופצועי ארגמן עננים.

איתמר קרא כמה פעמים. מיד ראיתי, שהוא לא מבין את העיקר. להפתעתי זה גרם לי הנאה.

“יש בו משהו,” אמר לי לבסוף. ‘אילם בלעדיך’ ו’פצועי ארגמן' הם צירופים מצוינים."

לא הִתאפקתי ואמרתי לו:

“ואני בטוח שבכלל לא הבנתָ, אחרת היית שואל. תגיד לי, למשל, מה זה “נא הֱיֵה לו לפה”? מי צריך להיות לפה למי?”

חשבתי שיתבלבל. אך הוא ענה:

“אוי, רפי, בכל זאת עדיין לא נגעת בלב השירה, כמו שאומר אלתרמן על העצים: “אינני רוצה לכתוב אליהם. רוצה בליבם לנגוע.” זוהי גדולת השירה האמִתית: היא נוגעת בליבם של הדברים. הסתום שבשיר שלך נוגע בלב כל הסתום בהווייה. לו הכול היה מובן בו, שוב לא היה שיר.”

לבסוף מסרתי לו את ה’מפתח' לשיר, את שמו: ‘שיר על סער, עובר־אורח וגעגועים’. והוא מסביר הכול, כי כינויי הגוף בשיר הם מתן־דמות לשלושת המוזכרים בכותרת, לפי סִדרם: ‘אתה’ – הסער, ‘הוא’ – העובר־אורח, ‘הם’ – הסעסועים.

“נא הֱיה לו לפה” = נא היה אתה, הסער, לפה לו, לָעובר־אורח. “כי אותם הוא כבש” = הוא, העובר־אורח, כבש אותם, את הגעגועים.

נא הֱיֵה לו לפֶה! כי גאה הוא בנך.

כי אותם הוא כבש ויאהב רק אותך.

כי בוכים הם עוד בו וצמאים למילים.

נא הֱיֵה לו לפֶה! כה רבים האילמים.

השיר על עובר אורח וכו' (אין לי סבלנות לכתוב את שמו המלא) אינו שווה פרוטה מחוקה. חבל על כל רגע שהִקדשתי לו. היום קראתי אותו לפני גדי ואורי, לראות איך מקבלים אותו ‘האנשים הפשוטים’, כלשונו של איתמר. גם הסברתי להם באריכות את המפתח. אורי אפילו לא רצה לשמוע עד הסוף ואמר:

“אח, שטויות!” והִביט בי בכל כך הרבה בוז, כפי שלא הִביט בי אדם מעולם.

לא, זה מוגזם. אבל הוא סתם הִביט בי בבוז.

“אבל למה?”

“ככה. אין לי חשק לחשוב, איך להסביר את זה. אבל זה טיפשי.”

“שמע, ילד,” הִתערב כאן גדי, “תַראה לי בכל העולם כולו קבצן אחד זקן ואילם, שאוהב את הסער. כבר שמעתי על קבצנים זקנים, שרוצים נקניק חם לַפֶּה, אבל עוד לא שמעתי על אחד שרוצה סער לַפֶּה. ככה יכול לכתוב רק מי שאכל ארוחת ערב טובה ואין לו מה לעשות.”

“בכלל לא מדובר על קבצן זקן, אלא על עובר־אורח. והוא גם לא אילם ממש, אלא באופן סִמלי. חבל מאד, שלא הבנתָ את זה.”

“אה! לא קבצן, אלא מטייל מחוג ‘חובבי הטבע’! אילם באופן סמלי. נפלא! שמע, ילד, כְתוב על דברים של ממש, שאפשר להבין אותם, ולא על מטיילים חובבי טבע, שאילמים באופן סמלי. גם אמרתָ, שהוא בְנוֹ של הסער. אז זאת בטח גם כן אבהות סמלית? ומה עוד סמלי, בטח גם הסער והעובר־אורח? זה יותר מדיי בשבילי. במקום להתאמץ ולמנות את כל הדברים הסמליים, תגיד מה לא סמלי, אם יש דבר כזה. ומלבד זה יש לי עוד טענה: זה שיר ממורמר. אני לא אוהב אנשים ממורמרים, ושירים ממורמרים בטח שלא, או, כמו שביאליק אמר על מישהי: על אחת כמה וכמה.”

נָשמתי נשימה עמוקה, הִתאמצתי לחייך ואמרתי:

“והרי רצית לייסד את אגודת רואי השחורות, פסימיסטים בלעז!”

“ובאמת לא ייסדתי. אדרבה, עוד מעט נייַסד את אגודת רואי הוורודות, בלעז – אופטימיסטים.”

על כורחי צחקתי. שלחתי בו מבט רב משמעות ואמרתי:

“רואי וורודות? ועוד כשמִתקרב ירח אייר, מאי בלעז? הגם גדיאל רועה בשושנים? אם בארזים נפלה שלהבת…”

אולי באמת אינני כותב על הדברים הנכונים ובצורה הנכונה?

קראתי את ‘יומנו של קוסטא ריאבצב’ של אוֹגְנְייֶב. הוא חושב שם על דברים אחרים לגמרי מאשר אני. אולי צריך להֵאָחז רק בתופעות ובמאורעות, ולנהל יומן כך:

"יום רביעי, 4 באפריל. הבוקר איחרתי קצת להִתעמלות בוקר. שיחקנו ב’מי מפחד מן הפטר השחור'. זה מִשחק לילדים בני עשר, אבל רק עכשיו אנחנו ממש נהנים ממנו. כשהייתי ‘פטר’ רדפתי אחרי יעלה, והיא צעקה בפחד ושׂמחה, וכשבסוף תפסתי אותה, הִתנגשנו בשטף המרוצה, נתקלתי בחזה שלה, ושנינו הִסמקנו.

בשיעור למוזיקה הפריעו מאד, ובנימין הרזה עזב את הכיתה. גדי קורא לו ‘הרזה’, לפי השֵמות של מלכי צרפת: פיפין הגוץ, לואי הקדוש, פיליפ היפה – ובנימין הרזה. ישראל הִרצה על תורתו של ליסֶנקוֹ, מה קיבל מדארווין ובמה הוא מִתנגד לו. לי ברור, שתכונות נרכשות מוכרחות לעבור בתורשה, לפחות חלקית, ואינני תופס, איך אפשר לחלוק על כך.

בעבודה בסככת המכונות נתנו לי לתקן ולנקות את המְדַשֶנֶת, שמפזרת את הזבל החימי. מחר יתחילו בתיקון יסודי של אחד הטרקטורים, ואז ודאי אלמד משהו חדש.

בערב…"

האם כך צריך לנהל יומן? הרי גם אלה אינם החיים הממשיים, לא, לכל היותר קליפתם החיצונית. לא תמיד מספרים פני הנהר על זרמי המעמקים. אני מבקש את זרמי המעמקים.

היום שאלה אותי עופרה, מה בדבר כתיבת הפתיחה לספר החיים. אמרתי לה במעט רוגזה, שבוודאי אכתוב בקרוב. נדמה לי, שאינה סומכת עלי וחושבת לפנות למישהו אחר, או שתכתוב בעצמה.

אתמול נתגלע (אגב, בדקתי במילון, מה זה ‘נתגלע’, זה ‘הִתלקח’ וזה מתאים) ויכוח גדול ביני ובין איתמר. שעה ארוכה טיילנו בחצר הלוך וחזור, ודיברנו.

בסוף סיכמתי במשפט אחד: השאלה היא, אמרתי, אם צריך לעסוק באֳמנוּת למען החיים או לחיות למען האֳמנוּת?

איתמר אומר שזאת העמדת דברים פשטנית, ושהוויכוח עמוק ומקיף יותר. הרגשתי, שאולי הצדק איתו. החלטנו, שכל אחד מאיתנו יסַכם את דעתו בתמצית ויקרא לַסיכום ‘אני מאמין’.

כל הערב ישבתי וניסיתי לסכם את דעותיי. במה בעצם אני מאמין? אפילו במה להתחיל לא ידעתי. אולי אינני מאמין בשום דבר?

היום נערכה חגיגת חג הביכורים, והיא משותפת למוסד ולקיבוץ. מחוץ למשק, בשדה, הקימו חצי גורן גדולה של חבילות קש, בתָווך – במה, עליה ישבו השופטים והקריין, ולפניהם עבר מסע ארוך של מכונות חקלאיות ועגלות מקושטות המייצגות את הענפים – רפת, לול, גן־ירק ושאר הענפים. אורי ויוסי וכל השאר היו מתוחים, מי יזכה בפרס לעֲגלה המרשימה, ענף מהקיבוץ או מהמוסד? לעומתם הִתווכחו הבנות על הרקדניות מהמוסד ומהקיבוץ. הוויכוחים כשלעצמם לא היו חשובים בעיניי, אבל נראו לי תמימים וחלק מן החג: חג האדמה, חג הקציר, חגם של יוגבים. איתמר ניגש אליי ואמר לי בשקט בשעת הריקודים: הבט כמה נפלא! בדיוק בשביל המוטיב הכפרי־תנ“כי שלי.”

ואכן, כרגיל בחג הביכורים, הִציגו קטע ממגילת רות ומסכת ריקודים משיר השירים. וחשתי באחדות: אדמה, יבול ואהבה. לפני ימים אחדים קראתי שיר של אלתרמן, ושורה אחת שבו רודפת אותי ואינה מרפה ממני:

היי לי שֵם נִרדף, ברוח ובזמר,

לכל אשר גאה וַיִּיף לאין מרפא.

עולם ומלואו בתריסר מילים. שוב אותה אחדות פלאית של נערה ואהבה (“היי לי”) טבע (“ברוח ובזמר”) נעורים ואֳמנוּת (“כל אשר גאה וייף”) ו – עצב (“לאין מרפא”). כנראה זו אחדות עתיקה וחדשה תמיד ומונחת ביסוד חיי אנוש. נתעצבתי. נוכחתי לדעת, שבחיי שלי לא הִצלחתי ליצור אחדות זאת. לוּ יכולתי לפחות לכתוב עליה!

כנראה באמת לא אוכל לכתוב עוד.

היום כתבתי! זה עתה חזרתי מן החורשה, ובכיסי הפיתרון, הסיכום, הדרך, המטרה – הכול! זה יום גדול, יום מפנה בשבילי!

אתמול, יום שישי, גמרתי את כל השיעורים, לא נשארתי לרקוד במסיבה, הכינותי תרמיל־צד, פרוסות לחם, נייר, עיפרון, ושתי אשכוליות שסחבתי מן המקרר. והלכתי מוקדם לישון. כי נדרתי: בבוקר אני יוצא לחורשה, לפינה נדחת, ולא זז משם, עד שאצליח לכתוב משהו. שיהיה רע, אבל שיהיה משהו .

מרוב הִתרגשות הִתעוררתי כש’אך עלה השחר', זאת אומרת, כשנעשה אור בחוץ. הִתלבשתי, לקחתי את תרמיל הצידה ויצאתי. בלילה ירד טל, היה קריר.

הסתובבתי בחורשה (היה קר ורטוב מדי בשביל לשבת), הקשבתי, איך מִתעוררות הציפורים בוואדי, וכמובן לא יכולתי לכתוב כלום. ניסיתי לחשוב בינתיים, מה אכתוב, כשיתחמם קצת בחוץ ואוכל לשבת, ולא יכולתי לרכז שום מחשבות.

הייתי מיואש.

אבל החלטתי, שבכל אופן אכתוב משהו ויהי מה, ויהי הגרוע שבגרועים, חסר טעם, פסולת, מוקצה מחמת מיאוס, בושה – ובלבד שאכתוב ואהיה פטור מנִדרי. הרי אינני חייב להראות לאיש את אשר יעלה עטי –אכתוב, אקרע ואשליך לנחל.

ובמחשבה טובה זו הִתיישבתי והִתחלתי לכתוב. בלא לחשוב. בלא לחרוז. בלא לשקול, מה ועל מה אני כותב, בעצם. וכשחזרתי וקראתי, פתאום כמו זז הקרח, כמו שאומרים: הכתוב מצא חן בעיני. הִתחלתי לשפר וללטש, וכעבור שעתיים־שלוש נשלם הכול.

מעתה משׂיחות השורות את סיפורן הן, אך אינן מספרות בכמה ייסורים ובכמה עמל נכתבו, בכמה מחיקות וקשקושים ראו אור. הייתי שיכור: חיים, נערוֹת, עולם, אהבה, עבודה, אדמה, טבע, צחוק, חברים – מחוּל לכם, אני מפוּיס עם כולכם. כולכם שלי ואני שלכם.

אני מאמין

לחיות – פירושו האחד והשלם הוא: ללחום, ליצור ולאהוב. אין אתה יכול לוותר אף על אחד משלושת אלה, לפי שהם אחד: לאהוב – פירושו: ליצור. ליצור – פירושו: ללחום. וללחום – הרי זה בחשבון אחרון תמיד – לאהוב. אין זה שעשוע מילים. זהו ‘האני מאמין’ שלי.

העולם נבוך. חייהם של רבים בו תעייה ללא־דרך: הם נגררים שפָלים ואפורים, נצמדים נואשות לפרנסת־מעט, ועם סבלותיה שחים וכושלים.

ומעטים השׂובע מעיק עליהם, הם כמו נחנקים בו, ואף הם נגררים ללא טעם ותכלית.

ויש תועים, הצמאים למצוא את שלוותם בקִרבם פנימה, ואינם מוצאים: אם בעולם איננה, איך תימָצא בקִרבם? ואם בקִרבם איננה, איך ימצאוה בעולם? והדרך רבה, המונים מִתנהלים בה ביזע ודמעות, באטימות ובניכּוּר, תועים, תועים.

והלוא זה מותר האדם: יש לאל ידו להציב לעצמו ייעוד, אשר ירימנו מאשפות וייתן תכלית וטעם לחייו: זיקה. קשר. אל רעיון, אל תנועה, אל מפעל. רק רעיון חי – כלומר: לוחם – יוכל לשמור את האדם משקיעה ומניווּן במלחמת קיום נואשת, מן מחנק של שׂובע משתק ומחיטוטים ולבטי שווא תלושים, מכל התעיות־בדרך ם המשבר בתרבות המערב.

אבל אין די במאבק למען רעיון. שהרי הנאבק חש, שהוא הולך בדרך החיים רק פעם, שסביבו עולם ומלואו, שחייו יהיו מלאים רק אם יחווה את כל מראות הדרך, אם כל גוני האנושי שבו לא יישארו זרים לו. שאם לא כן, בעצם תנופת השחרור הגדולה יחשל לעצמו כבלים חדשים ושוב יהיה עבד, שאדון אכזר, הרעיון שלו, רודה בו. אך כשם שיש מחשל כבלים לעצמו ולאחרים – יש מחשל את חירותו וחירות זולתו – בחיי יצירה.

חיי יצירה! חיים, שבהם נוטל האדם מן העולם – מן הטבע, החברה, הזולת, גם מעצמו – ומעניק להם, משקיע את עצמו בתוכם ונבנֶה בה בשעה מהם. ובחיי יצירה מִשתלב הכול – המאבק בטבע, המאבק בחברה, בזולת ובאדם עצמו. זה מאבק האדם על אופיו – בחינוכו העצמי: איך לבנות את עצמו מתוך שפע החוויות שמעניקים לו החיים, ואת אלה – החוויות, שעברו בפריסמה של אישיותו הצומחת והנִבנית – להאציל שוב על חייו: על עבודתו, על חבריו ועל רעיונו, שלמענו הוא נלחם. זה חילוף החומרים והצמיחה, שבלעדיהם אין חיים ראויים לשמם.

בראשית עמד במרכז עולמו של האדם האני. “אבא־אימא נוצרו כדי לאהוב אותי” – אומר הילד. אך המאבק על חיי יצירה מֵרים את האדם ומלמדו את האתה ואֶת האַת.

ואז הוא לומד לאהוב.

רק חיי יצירה יוכלו לתת לו את כוח ההִתחדשות הגדול, הדרוש – לבל תשקע אהבתו מפסגות החלומות של נעוריו אל מישורי שִגרה נטולי חזון של בגרותו וזִקנתו.

באגדות מחפש הגיבור את מעיין־החיים, הוא מעיין הנעורים, בקצה העולם. אבל המעיין קרוב אליו: זו היצירה והיצירתיות בחיי יצירה.

חיי יצירה! בחג ובחולין. כל אהבה וכל יצירה, שהם חג, וכל עבודה ומחשבה, כל מעשה ותחושה שהם חולין, אם אך נחוווּ בכל לב, כמו שאומרים, יצירה הם, גם אם לא ייקראו כך. והם, מעצם טִבעם, ישאפו אל מרחב של ‘חיי אושר, חיי דרור’, וחיש יעברו את תחום האני־אתה־ואַת, עד שיגיעו אל תחום האנחנו וישיגו את גבול האתם. ואז שוב יקומו כל בעיותיו של עולם זהבמִשנה חריפותן.

כי כל עוד לא יפתור האדם את בעיותיו הכלכליות בדרך של שיתוף, של שיוויון ושל תִכנון, וכל עוד לא יסולקו בכך המכשולים הכלכליים והחברתיים מדרך הִתפתחותם של הפרט ושל הציבור – יעמוד המאבק החברתי במרכז חיינו, ולא פעם ייאלצנו לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס – כדי לבנות ולנטוע: למען היצירה, למען האהבה.

כך מִתלכד כל זה למעגל אחד מופלא של חיי אנוש. מהם ובהם האֳמנות. היא תשקף את דרכו של האדם אל חיים אלה. את לבטיו בחיפושם. את חוויותיו בהם. את צמיחתו.

לפי הצער – השכר! הלילה העתקתי את הכול לספר־החיים (רציתי להיות מובטח לחלוטין, שלא יפתיעוני) והִנחתי אותו במקום שנקבע מראש – בארון הגדול שבכיתה. במשך כל השיעורים פחדתי פן ייגש מישהו לקחת מחברת ויגלה את ספר החיים דווקא בשעת שיעור. אבל הִרגישו בו רק אחרי הצהריים, ומייד עברה השמועה, ויפֶה שעברה בלחש או בחצי קול, לא מפני שזה סוד, אלא מפני שזה…

על כל פנים, זה לא חולין, לא שִגרה, זה משהו חגיגי־מיוחד. וכולם קראו. ויפֶה, שנוצר הנוהג הספונטאני, שכל אחד ניגש לבד וקורא לבד. אחרי כן באה אלי עופרה, לחצה לי את היד ואמרה:

“יופי! כבר הכותרת נורא מצאה חן בעיניי – ‘אני מאמין’ וגם אחר כך, הכול, איך אתה קושר את הפרט ואת הכלל.” גם יעלה אמרה לי: “אוי, רפי, קראתי את מה שכתבתָ! זה נפלא, איך אתה מתאר, מה שהחיים הכול יכולים להיות! שמע, אתה ממש משורר!” ולמרבה המזל אמרה זאת בחדר־אוכל, עמדו שם כמה חברֶה, גם רחל הייתה שם לא רחוק מאיתנו. אולי שמעה? הלוואי ששמעה.

אומנם, אחרי שתי הפֵיות הטובות, באה הפיה השלישית, ולא כל מה שאמרה היה שבח. נקל לשער, שזה היה גדי.

“אתה רואה, ילד, עזבתָ את הקבצן־המטייל הסמלי, ורְאֵה זה פלא, לא מרגישים בחסרונו! זה קצת חגיגי, לטעמי, ולא מתאים בדיוק להווי שלנו, זאתומרת, אם נקרא את זה בחוג המסקראדים לא בדיוק יהיו לך מחיאות כפיים סוערות, אדרבה, מישהו, שמקנא אולי קצת בסתר, עוד יציע, ‘לחסל אותך קצת’, כמו שאומרים אצלנו, אבל אַל תשים לב. שמעתי, שכולם משבחים. ואתה מכיר אותי, כשכולם אומרים בעברית ‘שְבָחים’, אני מוסיף ביידיש כמה ‘שְווַאכים’. אז חיפשתי כמה חסרונות, כי אם אגיד לך, שזה מושלם, תתנפח מרוב גאווה כמו באלון־מימן, ותתרומם עד שתתפוצץ, חלילה.”

“ואיזה חסרונות מצאתָ?”

“בינתיים – שניים, וצריך לחשוב, אם זה מקרה, ואז אתה יכול להוסיף את זה במהדורה הבאה, כשתיתן את זה לעיתון החברה או תשלח ל’על החומה', שכל התנועה תקרא, מה יש, אבל אם זה לא מקרה, אז לא תוכל להוסיף, זה לא יתחבר באופן אורגאני, כמו שאומרים, ואז זה בעיניי פגם יסודי.”

הרגשתי דפיקות לב. הוא דיבר ברצינות.

“אז מה החסרונות?”

“ראשית, שכחתָ את הצחוק ואת ההִתחצפות, והרי סיפרתָ לי, שאיזה משורר שלך כתב שיר בשם ‘שִבחי קלות הדעת’. אז פה אין מה לשבח מבחינה זאת.”

“והחיסרון השני?”

“חסרה לי הדמוקרָטיה. אבל זה מסובך, על זה אני עוד אחשוב.”

גם אני, חשבתי, ולא אמרתי. וזה הטריד. אבל אחר כך באה הפיה האחרונה, הטובה, ותיקנה. כשיצאנו מהשיעור עבר ישראל על ידי ואמר כבדרך אגב:

“נו, סוף סוף כתבתָ משהו שאפשר לקרוא.”

וכמעט פקעתי מרוב אושר.

הרגשתי איך צמח בי משהו עם כתיבתה של מחברת זו, ועל כן אקרא לה: ‘מחברת הצמיחה’. חשתי, כמה נפלא לזכות בשבח על דברים שיצרתָ. הייתי רוצה לכתוב עוד ועוד, בשביל לפרסם, להִתפרסם, לשמוע ‘אוי, זה נפלא’ לא רק מפי עופרה ויעלה, אלא גם מפי רחל, מרותי… הוי לעולם, עולם – “כמוך גם אני עד מוות מאוהב / בכל נערותיך אדומות הלחי!”

19    🔗

הדרך העולה אל גבעת המוסד מוארת עדיין באור שמש, אך זו כבר קרובה לשקוע מאחורי צמרת האלון הזקן, מעבר לגיא, ליד קשתותיה ההרוסות של חִ’רבֶּת אבו־שושא. אצל הבית האחרון שבבתי הקיבוץ, ששם עולה הדרך אל הגבעה, צומחים כמה עצי שיטים. בצילם עומדים איתמר ורפי.

“בכל אופן הם צריכים להגיע עוד מעט,” אומר רפי.

“ואם לא תעמוד כאן בדיוק כשהוא בא?” שואל איתמר, “ואם תראה אותו קצת אחר־כך, תפסיד הרבה? ממילא יתאספו כאן עוד מעט כל המסקראדים ותתחיל המסקראדה הגדולה.”

“אבל תראה, הרי הורידו לו את הגבס אחרי כמה חודשים, ואתה בטח יכול לתאר לך, איזה חודשים קשים אלה היו בשבילו, ועכשיו הוא שוב יוכל ללכת, זה משהו, זה מין חג, ואנחנו חברים ותיקים…”

“נו, טוב. אתה מבחינתך צודק. רק רציתי, שנוכל לדבר עוד קצת, בלי שיפריעו לנו. וכאן תיכף יתחיל הרעש. הרי תִצטרך להודות: המסקראדים האלה, שאתה תמיד קצת מקנא בהם, הם בסופו של דבר חבורה רועשת והמונית, שאתה, שמחפש את דרכך בשירה, מוכרח להִתרחק מהם.”

“אתה טועה במשהו, איתמר,” אומר רפי חרש. “אלא שעוד לא הצלחתי לתפוס איפה הטעות, מפני שאתה אומר כל כך הרבה דברים נכונים. אבל החיים הפשוטים והבריאים דווקא אוהבים את הרעש. לפעמים נדמה לי שהִתרחקתי מהם, ואני רוצה לחזור.”

“השירה לא תניח לך, רפי.”

“אולי דווקא השירה תביא אותי לכך. אני לא בטוח, אם עדיין אני אוהב את רחל. אבל ברור לי, שכל חיי אחפש מין רחל כזו ומין רותי כזו: עיניים צוחקות ושיער קצר, שתמיד מִשתרבב על המצח או צמות קצרות, שמִתנפנפות בריקוד. הדרך לאדמה, לפשטות, להרמוניה של האדם עם עצמו ועם העולם ולמין רחל כזאת, זאת אותה דרך. אני רוצה רֵיעות, איתמר, את האהבה של גדי ושל אורי, של רחל ושל רותי, ושל כל אלה שדומים להם.”

“ובכן – הייתָ רוצה להיות כמו אמנון?”

“הייתי נותן הרבה, אילו ידעתי לרקוד כמוהו, אל תצחק. תנסה פעם לרקוד עם נערה שמוצאת חן בעיניך, או להסתובב במעגל של הורה עם חברים, שאתה מרגיש שהם חברים.”

“אני רואה, שזה פנים אחרות של ‘האובייקטיביות’ של ישראל שלך, פנים חדשות במראָה הישנה. אבל אל תשכח שהוא מורה לטבע, ותזכור, שתפקידו לחנך אותך שתהיה נמלה, כמו שאמרתָ יפה בסיפור שלך.”

“אבל גם אמרתי שם משהו על ענקים.”

“אח, רפי, הרי זו הייתה רק החותמת של ‘כשר מטעם הרבנות’ בשביל האידיאולוגיה. רציתָ להראות, שאתה בכל זאת חבר תנועה נאמן, ולכן כתבתָ, שחברי הקיבוץ הם לא רק נמלים, אלא לפעמים, כשמכבים את האור, נראים הצללים שלהם כמו ענקים.”

ברגע זה נשמעת מלמטה, מבין בתי הקיבוץ, קריאתו של יוסי: “הוא בא! הוא בא!” וכבר יוסי רץ במעלה הדרך, יחף, במכנסיים קצרים מופשלים, ועיניו נוצצות. למעלה, במקום שמגיעה הדרך אל ראש הגבעה, נראים עוזי, עמוס ורמי. עוזי, הולך ברישול, ידיים בכיסים, שורק, ועולה על דעתו של רפי, שעוזי זה משׂים עצמו כל כך שאנן, כי בעצם… כי איכשהו הוא מִתגרה כך בעולם, כאילו מזמין אותו לדו־קרב, לא לחיים־ולמוות, אבל למין ‘קרב־תרנגולים’, שבו מקפצים על רגל אחת ודוחפים. אחריו פוסע עמוס, שגילח את שיער־ראשו לקראת הקיץ, ויש חשק להגיד לו, שעם אוזניים בולטות כאלו, עם פה גדול כזה וזיפים מִזדקרים כאלה על הסנטר, הוא מתאים לכל אלבום־מִשטרה. רמי, דק, צנום ומפלבל בעיניו, הולך אחריהם וטוען:

“ואני אומר לכם, שהוא עוד לא בא. לא היה שום אוטו על הכביש. יוסי סתם מתח אתכם.”

“אבל ראיתי מקודם שטקסי נכנס לחצר,” מעיר עוזי.

“הטקסי דווקא לא נכנס, רק נסע הלאה. במיוחד עקבתי אחריו.”

הפעם אין לו מזל לרמי: ברגע זה נראית בקצה השׂדֵרה מכונית מִתקרבת לאיטה ואחריה הולך עמוד ענן של אבק מִתמר.

“אחת אפס,” מסכם עוזי. “חבל שלא הִספקנו להִתערב.”

“ואני אומר לך שהטקסי הזה נכנס רק עכשיו. הקודם, שהִתווכחנו עליו, עבר ולא נכנס.”

“מה זה חשוב. נגיד, שרק עכשיו הוא נכנס.”

“לא אמרתי שזה חשוב. רק אמרתי…”

המונית עולה לאיטה במדרון ומגיעה עד לָרחֲבה שלפני חדר־האוכל. רפי ויוסי רצו אחריה ומגיעים איתה. דלת אחורית נפתחת, ובפתח נראים פניו המחייכים של גדי. רבקה ויוסף עוזרים לו לרדת.

הנערים נקהלים סביב המכונית.

“הלו, עוזא, מה נשמע?”

“איך המַרגש?”

“אולי תצהיר איזו הצהרה היסטורית, לכבוד הרגע החגיגי?”

גדי סוקר אותם במבט צוחק ואומר אל אביו: “אתה רואה, יוסף, זאת הבַּנדה העליזה שלי, שסיפרתי לך עליה.”

20    🔗

לאחר שעה קלה, כשהמכונית ובה הוריו של גדי, שוב יוצאת את שער המשק, כבר מכונסת החבורה בחדר האחרון ב’קומת סלע'. גדי שוכב על המיטה, לבוש מכנסי חאקי ארוכים, ומסַפר את קורות הנסיעה. הוא כבר הִספיק לתאר את בואו לבית־החולים, את התור בחדר ההמתנה, על הדמויות המוזרות שהיו שם, את בוא הרופא, את הבדיקה, את הכנת הכלים ואת טקס הסרת הגבס, לכל פרטיו.

"וכמו שהקליפה שלי נושרת, אני כמובן רוצה לתת קפיצת שמחה. אז אני לוקח תנופה הגונה וקם ואומר: “נו, דוקטור, תִראה עכשיו איך אני…' ומִתיישב בחזרה. ומרגיש, ששכחתי ללכת. לא נעים. ובכן, אני יושב, כאילו רציתי להכריז קודם: ‘תִראה עכשיו איך אני מִתיישב’, וכאילו לא הייתה לי שום כוונה לקום, מקשיב להרצאה ארוכה של הרופא, איזו הִתעמלות אני צריך להִתעמל, ולובש – בישיבה, כמובן – חולצה. אח, חברה, מה אתם יודעים, כמה זה נהדר, כשיכולים להִתלבש ולהִתפשט, לפשוט ידיים ורגליים…”

“שבמִקרים מסוימים נעים להִתפשט כבר שמעתי,” אומר פלשי ומגחך. “אבל שנעים לפשוט…”

“מכל הפשיטות של יד ורגל עוד הכי נעים לפשוט עור,” אומר עוזי.

“בחיי, שאני מִתבייש בכם, חברה,” נוזף גדי בתלמידיו. “הרי אתם לא טירונים, ובכל זאת כולכם פושטים על מילה אחת מסכנה, כאילו עשתה לכם משהו רע. אז כבר מוטב, שבמקום לפשוט על פשיטות, תתלבשו על הלבוש.”

“אפילו ברגע חגיגי שכזה אתה רק מעלה מַצָע למַצָה,” אומר עוזי.

“אבל גם מצה אפשר למצות, ואז תקבל מריב – רוב.”

“אני לא מבין כלום,” מודה יוסי. “אולי תסבירו גם לבני אדם פשוטים על מה אתם מדברים?”

“עוזי אומר, שהמצע, כלומר התוכנית, שאני מציע כאן לשיחה, תביא רק למצה – לריב ולמדון,” מסביר גדי.

“על זה מנסה עוזא להשיב, או יותר נכון – להִתחמק מלהשיב, שאֶת המצה, כלומר את הריב, אפשר למצות, כלומר לסחוט את הטוב שבו, להוציא מתוק מֵעָז ויקר מזולל, ואז יֵיצא מריב – רוב, לפי הפתגם: ‘קנאת סופרים תַרבה חכמה’.”

שניהם מִתגאים, שהִשכילו לפרש כל אחד את דברי יריבו בקלות וכלאחר יד.

יתר בני החבורה מחרישים, כנהוג בקרבות הקצרים ומבריקים של לשון־נופל־על־לצון. גדי מחפש נושא חדש. סיפורו בפרשת הגבס ממילא היה קרוב לסיומו ואין טעם לחזור אליו.

“קנאת סופרים תרבה חכמה… זה פתגם מעניין. כדאי לבדוק, אם הוא דיאלקטי. ובכן: קנאת סופרים תרבה חכמה – נכון. סופרי חכמה ירבו קנאה – נכון. חכמת קנאה תרבה סופרים… רגע, זה משהו בשבילך, פלשי. זה קשור בריבוי טבעי ובילודה.”

“ברור: כשבוערת קנאה – הכול יותר חם. ואז נולדים גם יותר סופרים קטנים.”

בחוץ נשמעים צעדים, ולחדר נכנס רפי.

“או! הינה גם רפי,” אומר עמוס, לפי הנוסח המקובל. “לא קיווינו!”

“ואני אומר: לו קיווינו. הרי זה הוויכוח הישן שלנו. וכדי למנוע בעתיד כל אי־הבנה במילים דו־משמעיות, אני מציע להוסיף 'פירוש רש”י' או ‘תרגום אוּנקלוּס’. למשל: לא־קיווינו, פירוש רש“י: כבר חדלנו לקווֹת. או: לוֹ קיווינו, תרגום אוּנקלוּס: אליו ייחלנו.”

“שלום רפאל,” אומר עוזי מיד, “האם רָפָא אֵל, פירוש רש”י: ריפא אותך אֵל, או רָפָה אֵל, תרגום אונקלוס: נחלש אֵל ואנו תוהים, אם נתן ללבך הדָווֶה צֳרִי או צרוֹת, פירוש רש“י ותרגום אונקלוס: האם כבר מצאה נשמתך תרופה – או עודנה טרופה?”

“לא רע, לא רע,” משבח גדי ואל רפי הוא אומר בקריצת עין: “כמה טוב שיש לך שם כזה, ושבאת בדיוק כעת! תאר לך, איזו הברקה היינו מפסידים, אילו היית בא קצת לפני כן, כשעוד לא הייתה בשֵלה, או אילו אמנם היית בא במועד הנכון, אלא ששמך לא היה רפאל, אלא זלמן.”

רפי מחייך ומִתיישב במקום פנוי לצידו של יוסי. בחוץ שוב נשמעים צעדים ולחדר נכנס ישראל.

“או! הינה גם ישראל,” אומר עמוס. “לא קיווינו, תרגום רש”י…"

“הלו, שׂרוּליק!” קורא גדי. “יופי, שבאת לשבת במושב לצים!”

רק גדי לבדו יכול לקרוא לישראל ‘שׂרוּליק’. האחרים ניסו ואינם מצליחים. רפי תולה בו מבט של קנאה.

“מה נשמע?” שואל ישראל שאלת שִגרה ויושב על אחת המיטות. “מה אמר הרופא?”

“אני חושב שאמר: ‘ברוך שפטרני,’” צוחק גדי. “תאר לך, שרוליק, איזה צרות עשיתי לו היום. וזה מגיע לו, כי הוא סתם סָדיסט, אכזר בלעז. איך הוריד לי היום את הגבס… בא עם מין מִספריים גדולים כאלה, ומתחיל מלמעלה, מן הבטן. וזה מדגדג… אני מִתפתל ושואג מצחוק, והוא מקלל בגרמנית… אוּוּוּף, חשבתי שאני מִשתגע. אבל אחר כך, כשיכולתי להִתרחץ ולהִתלבש, הרגשתי כמו בגן עדן.”

“הוא אומר, שרק היום גילה, כמה טוב לפשוט ידיים ורגליים,” מסַפר יוסי.

“נו, תשפוט בעצמך, שרוליק,” מִתלונן גדי. “תיכף הם מִתנפלים עלי ואומרים, שלא יפה לפשוט רגליים, ומוצאים כל מיני פירושים גסים לדברים שלי. וכשהם גומרים איתי – הם פושטים על רפי המִסכן ומִתנכלים לַשם היפה שלו. הם רוצים לקרוא לו ‘זלמן’.”

ישראל מחייך חיוך דק. אינו אומר דבר. מִשתררת שתיקת מה.

“אני אבוא אחר כך, עוזא,” אומר רפי בשקט. יציאתו מעוררת תמיהה, שכן אך לפני רגע נכנס. לאחר ששיצא, אומר פלשי:

“כל אחד לדרכו, אנחנו הולכים לרכל, והוא – לרחל.”

ישראל מִסתכל בהם בתשומת־לב.

“רפי הוא החבר של רחל?”

“איפה!” צוחק עמוס. “ככה אתה מכיר את רפי?”

“ניסינו לשדך אותם,” מסביר גדי. “אבל כבר כשהִתחלנו לגשש ביריות של רובה טוּטוּ, עוד לפני שהפעלנו תותחים כבדים, היה ברור, שזה לא ילך. השיטות הרגילות לא מצליחות אצל רפי. לפי המקובל אנחנו רואים מי היגיע לפִרקו, מתאימים לו בת זוג, או לה בן־זוג, ומתחילים לשכנע את שני הצדדים שהם, בעצם, מאוהבים, רומזים לו שמצא חן בעיניה, ולה – שמצאה חן בעיניו, ואז לרוב מִסתדרים העניינים מעצמם, אבל רפי סטה והתחיל לכתוב שירים. זה קלקל את הכול. מילא, נחכה. ובינתיים, כמו בסיפור על הירשלי, או שימות הפריץ או שימות הכלב, או שיפסיק לכתוב, או שנמציא שיטות חדשות, בשביל משוררים.”

שוב ישראל אינו אומר כלום. בחוץ נשמעת הקריאה “אוכלייים!”, וכשנושאים הכול עיניים אל החלון, רואים בתימהון, שכבר החשיך. “אתה בא לאכול, עוזא?”

“לא. יביאו לי. קח בחשבון שאני צריך ללמוד ללכת.”

“אז להִת', עוזא. אם לא תהיה הערב שיחת קבוצה, נתאסף שוב לחוג את המאורע ולהכין כמה תוכניות בריאות לעתיד,” אומר עוזי.

וכולם יוצאים. רק ישראל נשאר. לאחר שנסגרת הדלת הוא עובר לשבת על שרפרף, קרוב יותר למיטתו של גדי.

“בַּנדה עליזה, נכון, שרוליק?” שואל גדי במבוכת־מה.

ישראל מצית סיגריה ואחרי שתיקה הוא אומר לפתע:

“בחיי, מגיע לך מִשפט, גדי!”

“לי? מִשפט? למה?”

“כן, מִשפט. ואפילו מִשפט לינץ'.”

“אבל מה פשעתי, שרוליק?”

“אם בחור כמוך, בעל כישרונות ויכולת שלך, מִתעסק בדברים כאלה – זה פשע.”

גדי נושם נשימה עמוקה. אהה, פתחתָ בתמרון הפתעה. אבל עכשיו אנחנו מוכנים. אתה יכול להמשיך.

“אני רוצה להגיד לך, גדי, שמקודם הִשתוממתי והִתביישתי: כך לשבת ולדבר… ואין אף אחד שיקום וידפוק בשולחן ויגיד: די, לא אֵתן לכם לדבר עוד ככה!”

“אתה בטח מִתכוון לאותם כמה רמזים? זה עוד לא הכי גרוע אצלנו, שרוליק. לא כדאי להִתרגש מזה.”

עיניו צוחקות: רְאֵה כמה אני איש תם יושב אוהלים. לא תצליח לכעוס עלי.

“אולי אתה יכול שלא להִתרגש, אני אינני יכול. כי כשאני אוהב, ויש לי חבֵרה שאני גם מכבד אותה, מעליב אותי ואת רגשותיי, כשמדברים ככה על אהבה ועל חברוּת. הִשתוממתי מאוד, שגם אתה נתת את ידך לסגנון הזה. כך מדברים רק אנשים, שבעצמם אינם מסוּגלים לאהוב. והלא אתה אינך אחד מהם.”

“אוי, שרוליק, שרוליק… אנחנו מִתלוצצים, ואתה – את צל ההרים אתה רואה כאנשים, זאתומרת, עושה מזבוב פיל, בלעז.”

“לא, גדי, כאן אין אצלי שום פשרות. וגם אצלכם אסור שתהיינה. אינני יכול לסבול אנשים פושרים. אני אוהב שהמים יהיו רותחים או קרים. וכך גם…”

“במקלחת?”

“לא, ביחסים עם בני אדם. יחסים פושרים גרועים מכול. מוטב להעמידם על חודו של תער, להביא פעם להִתפוצצות, ולא לסחוב אותם יגעים, כי זה מרגיז עד מוות, אם…”

“הרי אתה מכיר את החברֶה, שרוליק,” משסעו גדי בשמחה. שיטה זו נקראת ‘לצַנן’. “הם כאלה. עובדה. ומה זה רע, אם קצת מִתלוצצים? זה כל כך משעשע… תמיד אומרים לנו, שאנחנו עוד צעירים. אז זה שייך, כנראה, לחיי נוער.”

“תסלח לי, ידידי. הנוער מטִבעו מִסתער על החיים, נאבק איתם, אינו מקבל אותם כסתם עובדה משעשעת. ואַתם? איזה מין נוער אתם? אל מה אתם שואפים? על מה אתם נאבקים? במה אתם מורדים?”

“במה למשל, יכולנו למרוד?”

“אינני יודע. אין זה מתפקידי להציע לך. אנחנו בזמנו ברחנו מן הבית בשביל לחפש לנו את דרכנו. אני מִשתומם, מדוע אף פעם לא עלה על דעתכם לברוח מכאן.”

גדי שוכב על צידו ומביט בישראל בחיוך משועשע: המִסכן הולך ומִסתבך. יהיו המון פסוקים של אמרות־כנף בשביל לצטט.

“ולאן, למשל, יכולנו לברוח, שרוליק, לעפולה? לאבו־שושא?”

“הרי לא זאת הבעיה…” ישראל מדליק סיגריה חדשה. “יכולתם לצאת לטיול־לילה ולא לחזור עד אור הבוקר.”

“ולהפסיד את הִתעמלות־הבוקר ולאַחֵר לשיעורים?” נבהל גדי. “הרי זה היה מרגיז אותך עד מוות?”

הוא תולה בישראל מבט של רחמים. עכשיו רק חסר, שיציע לצאת לבריחה כזאת בליל שבת, ואז ישאל גדי, אם הוא מציע להפסיד את המסיבה, ואם ועדת תרבות לא תכעס, או שמוטב לברוח רק עם גמר התוכנית, בזמן הריקודים? בקיצור, זה יהיה דין־וחשבון עליז בחבורת המסקראדים.

“בוודאי שהייתי כועס,” אומר ישראל. “ובצדק. אבל אז לפחות היה לנו על מה להיאבק. הייתי מרגיש את דופק החיים שלכם.”

“ומלבד זה אנחנו כבר מכירים את כל הסביבה כל כך טוב…”

“לא, גדי, לא תצליח. אתה רוצה להוריד את הוויכוח שלנו מן הפסים למסילה צדדית. לא אתן לך להִתחמק. אתה בעצמך יודע יפה, שבכלל לא חשוב לאן מטיילים, אם רק יש רצון לטייל. אבל גם זה לא העיקר. העיקר, שנוער מטבעו מהפכן ומִסתער על העולם ולא מוכן לקבל אותו כְמוֹת שהוא, מפני שנוער שואף לשלֵמות ולקיצוניוּת. ואתם – מה בוער אצלכם? הייתי רוצה שתתלבטו יותר, שתחושו מצוקה רעיונית. לא ייתכן נוער שלא יתלבט!”

גדי שותק. חבל. קודם כמעט שהסתבך. אין דבר, נמתין בסבלנות, כמו שאמר העכביש לזבוב.

“לכם, גדי, יש לכאורה כל התנאים להיות שבעי־רצון מעצמכם. פינקו אתכם תמיד בסוכריות ובבננות. אבל תזכור, גדי, שמי שתמיד אוכל סוכריות, בסוף שיניו תקהינה.”

“את כל זה היית צריך להגיד בשיחת קבוצה,” מִסתייג גדי. “ותיכף היו לך תומכים, עופרה ויעלה, בטח גם רפי. אבל אני? מה אני יכול לתקן, אותי לא בחרו לוועדת קבוצה!”

“לוּ לפחות הייתם קבוצה! אתם סתם כיתה לימודית ולא יותר, כמו בכל בית ספר עירוני רגיל, אבל לא קבוצה, שיש לה רעיון משותף ועתיד מִשֶלה. ועכשיו אתם מנסים לכפות עליי תפקיד של מורה, שבא לשיעור, אומר את שלו והולך לו הביתה, ואתם רוצים ללמוד וללכת הביתה. הכול רק לצאת ידי חובה. לכך לא אסכים. לא אתן לכם ללמוד לצאת ידי חובה. בכל יום אגיד לכם מחדש, שהלימודים בבית הספר רק עניין צדדי, תוספת ללימוד העצמי, למאבק העצמי. יחד איתכם אני מוכן להיאבק עם החומר.”

“אני לא מבין אותך, שרוליק, מה בעצם אתה רוצה מאיתנו? איך אנחנו צריכים ללמוד, לפי דעתך?”

גדי שכח את עקרונותיו בעניין ניהולו של קרב־וויכוח: קולו מורם והוא קצר־רוח. וישראל – מִשקפיו מבריקים, את הסיגריה הוציא מזווית פיו, ומאחר שכבתה, נטל את הגפרורים, אלא ששכח להדליקה.

“להיאבק עם החומר, גדי! אל תשבו לכם ליד השולחנות שלכם ותעתיקו כמו ילדים טובים מה שכתוב בספר או מה שאני אומר לכם. אל תאמינו לי כל כך! חפשו תמיד בעצמכם!”

“אז מה אתה רוצה? שתמיד נהיה מלאי ספיקות כמו הַמְלט? שנדקלם על כל צעד: להאמין או לא להאמין?”

“להיפך! הלבטים כשלעצמם לא מוסיפים ולא כלום. אדרבה: הנוער המשכיל והאמיד בעיר מִתלבט ותלוש מן המציאות. דווקא אצל בני הכפר עלינו לחפש גישה פשוטה, בריאה ומעשית.”

“אבל הרי רק לפני רגע אמרתָ…”

“לא, גדי, לא תקבל תפריט איך לבשל את חייך ולא תשמע ממני עצות מנוסחות של מצווֹת עֲשֵׂה ומצווֹת לא־תעשׂה. לפעמים הטוב והרע כרוכים יחד. אין לך בעולם דברים מוחלטים, שאתה יכול…”

“תשמע, ישראל, אתה מדבר דברים מבולבלים לגמרי. או שאנחנו צרי כים להִתלבט, או שהלבטים סימן של נוער עירוני תלוש, או שנשאף לקיצוניות, והכול יעמוד על חודו של תער ויהיה רותח או קר – או שאין דברים מוחלטים, וצריך לחפש את הטוב ואת הרע יחד, או שנלמד – או שהלימודים רק עניין צדדי…”

“תסלח לי מאד, גדי, אבל…”

“אין פֹה מה לסלוח, רק לא צריך לבלבל את המוח בשטויות.”

הדברים אך יצאו מפיו, וכבר הוא מִתחרט ותולה מבט חוקר בפניו של ישראל, אבל על קצות פיו של הלה עלה חיוך דק.

“רק דבר אחד אני רוצה, גדי: להחריד אתכם משלוותכם. אתם חייתם בחממה. שום רוח לא פגעה בכם. אלא שאני לא אתן לכם מנוח ואהיה הרוח שלכם ואפילו הרוח הרעה. אזכיר לכם על כל צעד: עליכם לקבוע לכם דרך, אתם חיים בגמר מלחמת העולם, הינה מיגרו את הפָשיזם, הינה שוב הוקם השלום, וכבר נראה באופק פָשיזם חדש, ועדיין השלום אינו שלום. לפני שלוש שנים לחמו בסטָלינגראד. לפני שנתיים באו הידיעות המחרידות על השואה. לפני שנה עוד קיווּ, שנקבל מדינה מידי האנגלים. כעת מִתגייסים צעירים לפלמ”ח. אנחנו עומדים בתקופה הרת גורל לעולם כולו ולעמנו בפרט. לנוער יש כיום תפקידים, כפי שלא היו לו מעולם. אולי מחר יימסר לידיו גורלו של העם וגורלו של העולם. איפה יֵיעוּד זה בחייכם? מה אתם עושים כדי להִתכונן למשׂימות־עתיד אלו? בַמֶה תקַדמו יום יבוא? בבדיחות אוויליות של מסקראדה?"

גדי מִתיישב במיטה ועיניו מבריקות.

“נו אז מה? לעמוד על הראש? לדקלם את ‘תחזקנה’? הרי אֶת הדיבורים האלה על תקופה הרת־גורל ועל היֵיעוד והמשׂימות אנחנו שומעים מאז ישבנו על הסיר בבית הילדים. תמיד כשהדייסה הייתה חרוכה ולא רצינו לאכול, היו מפטמים אותנו בדרשה על הילדים הרעבים בסין, שהיו מאושרים לוּ הייתה להם דייסה כזאת. כבר אז תמיד אמרנו למטפלת: בבקשה, חנה, אז תשלחי אותה לסין! לא, לא, ישראל, אלינו לא תוכל לבוא בהטפת מוסר ובדברים מרחפים באוויר. תגיד דוגרי ובדיוק מה אתה רוצה, ואז אולי נעשה ונשמע.”

מִשתררת שתיקה עמוקה. ישראל מדליק סיגריה חדשה ואומר בקול שקט כל כך, עד שקשה לשמוע: “מקודם, כשכעסתָ עליי והִטחתָ בפניי שאני מדבר שטויות – שמחתי. חשבתי: הינה פגע הפטיש בסדן! הינה מצאתי לי יריב! אבל אתה מִשתמש בכל הכישרון שלך כדי להיות חלקלק וחמקמק כמו צלופח. הינה אתם בני שש־עשרה. בעוד ימים אחדים אתם צריכים לבחור מתוככם מדריך לאחת הקבוצות הצעירות. בַמֶה תְלַווּ אותו? לקראת מה עליו לחנך את הצעירים ואת עצמו? לקראת המאבק על עולם יותר טוב –או לקראת מסקראדה? וכשאני מציג לך שאלות כאלה, אתה מעמיד פני תם ומספר על דייסה. כנראה באמת אין לנו שפה משותפת. חבל.”

והוא קם. וכמו מִתכונן ללכת. השתיקה ארוכה ומעיקה.

“אתה בכל זאת בחור טוב, שרוליק,” אומר גדי לפתע בצחוק. “אבל אתה עושה לך מצב־רוח לחינם. תבין, שאי אפשר להגיד לנו: ‘תחשבו על המצב בעולם, תתכוננו לחיים’. אנחנו אוהבים דיון מעשי. המסקראדה לא מוצאת חן בעיניך? טוב. אפשר לערוך שיחת קבוצה ולהכריז שהיא פסולה. פעם הייתה נחוצה לי. לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיה. עכשיו אפשר להחליט שהיא מִתפרקת.”

“אני לא רוצה ניצחונות כל כך קלים, גדי. לאסור יכלה הקבוצה עוד לפני חודש ולפני חודשיים. בכוונה יעצתי לחכות. אתה שכבתָ בגבס. אני לא. הכוחות לא היו שווים. עכשיו, כשאתה בריא, העניין אחר. לא אנחנו, אתה צריך להחליט, אם יש מקום למסקראדה. איך לעשות את זה ‘דוגרי ובדיוק’, כמו שאתה אומר, זאת בעיה שאתה צריך למצוא לה את הפיתרון.”

גדי מחייך, מביט לישראל ישר בעיניים ואומר: “אתה יודע מה, שרוליק, אני אתן לך עצה, שתמצא חן בעיניך: נערוך מין מִשפט ספרותי כזה, אבל גדול, פומבי, לפני כל החברה, עם המון מוזמנים מהחוץ, מִשפט על ‘הנוער בימינו’. לקטגוריה יהיה די קל – היא תאשים את הנוער בכל ההאשמות האיומות שאתה מאשים אותנו. כמובן שיצטרכו לבסס את המשימות ואת הייעוד על דברי עדים: פליט מהגֶטו, פרטיזן, לוחם פלמ”ח, אפילו ילד מסין, בשביל הדייסה, נער קומסומול, חבר קיבוץ, מישהו מחבורת המסקראדים – לשעבר, כמובן – יהיה לך שָם כל מה שליבך חפץ: לבטים ופשטות, לימודים וביקורת על בית־הספר, ויכוח על המצב בארץ ובעולם, אֳמנות למען הכלל ולמען הפרט ולמען האֳמנות, בעיות הדור השני בקיבוץ, שיטת החינוך של מאקארֶנקו ב’פואמה פדָגוגית' ושל ניל ב’סאמֶרהיל', ילד עזוב מירושלים, מורה מבית־הספר הפרוסי… עוד שכחתי משהו? לא? נו, אתה רואה, הכול, הכול יהיה בקלחת. אז עכשיו אתה מבסוט?"

“רק אם אתה תהיה הקטֶגור,” צוחק ישראל.

“אני רואה שאין הקומץ משביע את הארי, או בלעז: כשנותנים לך אצבע אתה רוצה את כל היד. טוב, בסדר. אתה הרי מכיר אותי: כשאתחיל לקטרג – מלאך המוות יחוויר ויעצום את אלף העיניים שלו. אני כבר ארתום את החברה לעסק.”

21    🔗

דלת חדר השינה נקרעת לרווחה ועופרה נכנסת משולהבת:

“גדי, גדי, קיבלו את ההצעה שלך.”

“איזו הצעה?” שואלת רותי.

“אַת לא יודעת? מִשפט על הנוער!”

“כבר חילקו תפקידים?” שואל גדי כלאחר יד.

“כן, יש הצעה. אתה קטֶגור. אומרים שהִסכמתָ.”

“ומי עוד בקטגוריה?”

“אני, ומציעים גם את רותי. עוזי, אורי ויעלה – בסנגוריה. רפי יהיה הנאשם.”

“מִסכן! הוא כבר יודע?”

“לא. הרי רק כרגע גמרנו את הישיבה. ואלה רק הצעות. אבל הוא בטח יסכים. הי, רפי!” עופרה דופקת בקיר. אחרי רגע בא רפי מן החדר השכן, ספר ביד, ושואל:

“מה, קראתם לי?”

“כן.” גדי נותן בו עיני זעם. “אנחנו מאשימים אותך. למעשה דינך כבר נחרץ. מוטב שתודה בכול ותבקש רחמים על נפשך החוטאת.”

עופרה מסבירה: “מציעים לערוך מִשפט על הנוער. אתה הנאשם.”

“אח, מה איתך!” נוזף בה גדי ומדקלם: “‘מֵשיב חֲכָמות לאחור ודעתן יסַכּל!’ למה אמרתְ לו? אולי היה מתחיל לנחש לְמה מִתכוונים, ודרך־אגב היה מִתוודה על כל חטאיו?”

“גם ישראל ממש מִתלהב,” מספרת עופרה. “הוא רוצה לשתף גם הורים וחברי קיבוץ.”

“אני לא אפצה פה,” מכריזה רותי. “גם ככה אני נורא מִתביישת.”

“אני לא רוצה להִתגאות,” אומר גדי, “אז בכל הענווה המפורסמת שלי אני מכריז: הרעיון שלי היה גאוני, הוא יציל את ישראל ממשבר בטוח. איזה עדים יזמינו?”

“עוד לא פירטנו. אחרי שנחבר את כתב האשמה, נחליט.”

“באמת, ילד, במה נאשים אותך, אה? אגב, שרק לא תעשה לנו קוּנץ ותודֶה. אחרת אנחנו נתכונן ונתכונן, ובסוף, בישיבת הפתיחה החגיגית, לנוכח האולם המלא מפה אל פה, עוד לפני הנאום הגדול של רותי, תקום ותודֶה בכול, וכל המִשפט יהיה מקולקל.”

“הנאום שלי! אתה בטח חושב שאני אנאם? בטיח'!”

“ואולי איהפך מנאשם למאשים? אומרים שבמשפטים פוליטיים זאת אופנה.”

“ילד! כל כך תוקפני?! אבל אל תדאג! נביא אותך לתליין, בדרך הקצרה והבטוחה ביותר. בישיבת הסיום יקום אב בית הדין, ידפוק בשולחן במקבת העץ הגדולה מהנַגריה ויכריז: הנאשם, קום על רגליך ויעידו בך. נמצאתָ אשם באשמות ללא־סְפוֹר וללא כפרה, ואתה נידון לארבע מִתות בית דין: לימוּד בעל־פה של ‘המתמיד’, עשרה גיוסים לניקוי החצר, שני שיעורי זימרה בשבוע מלבד חזרות המקהלה והשתתפות חובה בוועדת קבוצה, בַמערכת ובְוועדת קרן קיימת – הכול בלי זכות עִרעור.”

“אתה חושב שצריך לערוך את המִשפט עם כל גינוני הטקס – מקֶבת ודפיקות וכו'?”

“בוודאי. בעיקר וכו‘. תדעי לך שֶהַוְכו’ הוא הכי חשוב.”

“לא, ברצינות, גדי, איך אתה מתאר לך את זה?”

“ככה: על הבמה שולחנות ערוכים בְחֵית שהרגליים שלה מורחבות. מפות, צנצנות פרחים. השָרָת צועק: בית המשפט! כולם קמים ועומדים, עד שנכנס אב בית־הדין. ואחריו הקטֶגוריה, שניגשת למקומה משמאל, בעוד שהסנגוריה עומדת ליד השולחן המיועד לה מימין. אב בית הדין מִתיישב. כולם מִתיישבים. הוא דופק במקבת על השולחן שלוש פעמים בתוקף ובזהירות, שלא להפיל שום צנצנת, ומכריז ‘בזאת אני פותח…’ קוראים את כתב האשמה, והנאשם לא מודה. רותי משמיעה את נאום הקטגוריה, שהיא כל כך מצפה לו, יעלה נואמת בשם הסנגוריה. ואז קוראים לעדים. כל עד מניח את ידו על התלמוד הבבלי ואומר: הנני נשבע לומר באמת את האמת, באמת שאת כל האמת, ובאמת שרק את האמת, בלי שום שי”ן־קוּ“ף־רי”ש…"

“למה התלמוד הבבלי?”

“זה ספר הכי עבה בספרייה ועושה רושם עצום. ליד השופטים יושבות שתי הלבלריות ורושמות פרוטוקול, פִרְטי־כול, בלעז. אב בית־הדין מתקן את הפאה הנוכרית שעל ראשו, ואומר לנאשם: בני, שים נא כבוד לאמת ותן לה תודה והגד לנו מה עשית, אל תכחד מאיתנו. שור מי לקחת וחמור מי לקחת, את מי עשקת ואת מי רצחת, תגיד או לא תגיד, יא ממזר בן נעוות המרדות?!”

“יופי, עוזא!” צוהלת רותי. “בחיי, יכולתָ להיות שופט!”

“מה? רעש בקהל? מהומה, שאון והמולה, בכל הדרת הכבוד אבקש מכם לבלום את פיכם, פן אצווה לפנות את האולם, והמשפט ייערך בדלתיים סגורות.”

גדי שואף אוויר.

“ראש וראשון לעדים נזמין, כמובן, את רוח הרפאים מטירת קאנטֶרוויל.”

“מה פתאום? מי זה?”

“שרוליק שלנו. בעצמו אמר לי, שהוא רוצה להיות הרוח הרעה שלנו. אח, הוא יאשים שזה תענוג: הנוער, יגיד, אינו יודע להיאבק עם המאבק…”

גדי מעמיד פנים כמצית סיגריה. רותי צוחקת בכל פה. רק עופרה מִתרעמת:

“אתה סתם מזלזל, גדי!”

“אני? מזלזל? ראית אותי כבר פעם אחת מזלזל?”

אבל כשהוא רואה, שהוא גורם לה צער, הוא מרצין:

“אחרי ישראל ניקח את אמנון. אם יסכים לבוא, הסנגוריה מחוסלת. כי הוא אומר מה שהוא חושב.”

“חכם, הם יגידו שהוא לא אופייני לבוגרי המוסד.”

“בשאלות צדק לא מִתחשבים בזה. תארי לך, שמישהו יטען שרצח, אבל לא רצח אופייני.”

“אתה חושב שכדאי להזמין הרבה עדים מבחוץ?”

“את מי שאפשר. זה יהיה יותר מעניין. גם נוכל לשלוח שליחים, שילמדו כמה ימים בבתי־ספר אחרים, יבקרו בפעולות של תנועות נוער שונות, ויעידו.”

“יופי, אני מסכימה לנסוע,” אומרת רותי. “אבל לא לבד.”

“כְּשֶבּאתיניק חולם ולוחם מהעלייה השנייה יספר איך רעבו, ייבשו ביצות וחלו בקדחת, ומה חלמו על העִברי החדש, בן הדור השני.”

“אני לא מבינה,” אומרת רותי. “למה לנו עדים כאלה?”

“כי הם יעידו, מה הנוער עשה בעבר. ואז נאשים אותו, שהוא לא עושה כך בהוֹוה. ומישהו מאיתנו יתמחה בסטָטיסטיקה, ויספר כמה אנשים דרושים להתיישבות ולהגנה, ולאיזה מקצועות פונה הנוער. אגב, מתי יהיה המשפט?”

“רצוי כבר בעוד שבוע. סוף השנה מִתקרב.”

“אז צריך הערב, בשיחה, לאשר את חלוקת התפקידים.”

“לא, הערב יש עניין אחר, דחוף.”

גדי ורותי מרגישים היסוס בקולה של עופרה.

“איזה עניין?”

“צריכים לבחור מדריך ל’נחשונים.'”

“מה, כן? את מי מציעים?”

“לא יודעת. ישראל אמר, שיביא הצעה של הנהגת הקן.”

רגע שתיקה.

“אני לא מתארת לי, מי מאיתנו יוכל להדריך,” אומרת עופרה.

“שטויות!” מִתפרצת רותי. “אם מדריך צריך להיות כליל השלֵמות, אף אחד לא יוכל להדריך אף פעם ובשום קבוצה. אבל אם מותר שיהיו לו חסרונות, אז כל אחד יוכל.”

“נכון, אורי היה יכול להיות מדריך טוב, לולא היה כל כך אורי. עופרה היא קצת יותר מדי עופרה, ואילו רפי לא היה רפי כזה…”

“גדי, שוב אתה ציני! אני לא מתארת לי, איך תוכל להאשים, אם אתה בעצמך…”

“לא אוכל להאשים? אני? תיכף תראי! קחי נייר ועיפרון ותכתבי: היננו מאשימים את הנוער – בציניות, כן רבותי, קודם כל בציניות, האוכלת בו בכל פה ומשחיתה בו כל חלקה טובה, הפושה בו כנגע ממאיר, כצרעת, כספחת וקרחת וקדחת. יתר על כן, הוא חוטא בשאננות, רעננות, רתחנות, בדחנות, בזלזול ובמלמול, בקנטרנות ופסנתרנות, בהִתפרקות, הִתמרקות, הִסתרקות, במרה שחורה, פסימיזם וביבלות על ה…”

“גדי! תפסיק! ציני!”

“אני? ציני? ראית אותי כבר פעם אחת בחיים שאני ציני?”

22    🔗

שיחת הקבוצה נקבעה לשמונה וחצי. בשבע, כשיוצא רפי אחרי ארוחת־ערב מחדר־האוכל, ישראל עומד על המרפסת, נִשען על אחד העמודים ומעשן. רפי מברכו במנוד־ראש. ישראל מניח ידו על כתפו ואומר:

“שמע, בחור, אני צריך לדבר איתך.”

הוא מסיר את משקפיו ומשפשף אותם במטפחת. רפי מצפה.

“בקיצור, רוצים לבחור בך הערב למדריך ל’נחשונים'.” – שתיקה. – “אז מה אתה אומר, בחור?”

“אני חושב שלא אתאים,” אומר רפי בקול רפה. “מדריך צריך להיות בטוח בעצמו. והעיקר – לדעת לקראת מה לחנך. לוּ הייתה לי לפחות דרך ברורה משלי…”

“אדם מוצא את דרכו תוך שהוא מַראה אותה לאחרים. מִתחשלים בתוך המלחמה. אין ללמוד לשחות בלי להיכנס למים. ובינינו לבין עצמנו: אתה זקוק לקצת חישול כזה, כי אתה עדיין מחפש את הפיתרון לַבעיות הפרטיות שלך רק בתחום הפרטי שלך.”

“ואיך אפשר אחרת?” תמֵהַּ רפי. “כל הרעיונות על הקולקטיב יפים מאד, אבל אם אני אוהב נניח איזו נערה ואינני נענה ואני חש את עצמי בודד – שום קולקטיב לא יועיל לי.”

“כל מאבק פרטי זקוק לרקע של מאבק חברתי, אחרת יסתאב. כשתילָחם על איזה רעיון בתוך החבְרה שלך, זה ייתֵן לך כוח. לא תהיה עוד תלוי באוויר.”

“אתה מדבר באופן תיאורטי, ישראל. כשאדם מיואש, שום תיאוריה לא עוזרת לו.”

“אבל, בחור,” אומר ישראל וכורך את זרועו על כתפו של רפי. “תזכור, שהאושר בחיים קשור אולי בנערה אחת, אבל לא בנערה מסוימת. עוד תמצא עשרות, שתוכלנה להיות לך שותפות בחיים וגם תצליח אצלן יותר, אם לא תהיה כעלה נידף לפני כל רוח וכל מצב רוח. יש ערכים אובייקטיביים…”

“כבר ניסיתי למצוא המון ערכים כאלה,” משסעו רפי, “בהיסטוריה ובספרות וחיברתי שירים על אדמה ומפעל. חשבתי, שֶמַשהו ישתנה אחרי שכתבתי את ה’אני מאמין' שלי. בינתיים עבר קציר כלה קיץ ואני לא נושעתי. כלום לא הועיל.”

דמעות עומדות בגרונו.

“כי נשארתָ בתחום המחשבה, ידידי. כל מאבק במחשבה, שאינו מוצא את סיומו במעשה, סופו להסתאב. נסה להילחם על דעותיך ועל דרכך בשיחות קבוצה, במסיבות, בלימודים, בכך שתהיה מדריך ויום־יום תעמוד לפני קשיים חדשים. אושרך הפרטי אַל ידאיג אותך. ללא ספק תמצא אותו ואפילו בלי לחפש. כרגע נראֶה לך הכי חשוב, שאיזו נערה תגיד לך ‘כן’, אבל זו כלל אינה הבעיה. ונניח שכבר הִסכימה ונענתה לך – הלא אז רק מתחיל המאבק על האהבה.” “אני לא מבין,” מודה רפי.

“המאבק על האהבה מתחיל ביום שני. רק אם כל אחד מבני הזוג יחיה את חייו שלו, על עבודתו ועל בעיותיו, יהיה מעוּרֶה בחברה ולא יהיה תלוי בזולת – תוכל לקום שותפות אמת ביניהם. רק אז מדי פעם יוכלו למצוא זה את זה מחדש. האהבה, ידידי, אינה רק ירח דבש, אלא היא גם חינוך ילדים.”

“אבל איך אהיה מדריך, כשאני כל כך הרבה מִתלבט?”

“תלמד להבדיל, רפי, בין לִבטי־אמת ולִבטי־סרק. וזה ההבדל: אלה לבטים של אדם הנמצא בתוך המערכה, במערבולת החיים, ואלה – של עומד מן הצד, שאינו שותף להם.”

הם הולכים הלוך ושוב ברחבה שלפני חדר־האוכל. סביבם שלוות ערב בראשית הקיץ. לעיתים חולף עטלף באין־קול. מרחוק, בתחילתו של המשעול היורד אל הגיא, נראית הצללית של זוג: בחור פוסע בהילוך גמיש ומרושל, ונערה, שמִתארי דמותה מעוגלים ולה צמות קצרצרות. רפי מלווה אותם במבט. כמעט אינו שומע את דבריו של ישראל. משהו גדול ועצוב מְפַעם בחזהו.

“אדם שעומד בתוך המציאות, לעולם אין לו חשש, שלבטיו יהיו לבטי סרק,” אומר ישראל, אבל כשהוא תולה מבט חטוף בפניו של הנער בן השש־עשרה המהלך לצידו, הוא מרגיש כי הלז אינו מקשיב. עיניו עוקבות אחר מבטו ופוגשות בשתי הדמויות. בחיוך דק הוא ממשיך: “גיל הנעורים הוא גיל סוער. הוא רוצה למצוא פיתרון לכל הבעיות על רגל אחת. אבל הרי לא לכל בעיה יש פיתרון.”

רפי מביט בו ובולע כמה בליעות. “ומה לעשות,” הוא שואל, “אם אדם נתקל בבעיה כזאת שאין לה, כמו שאמרתָ, פיתרון?”

“אז עליו לומר לעצמו: אוסיף ללכת, אמשיך לחיות ולהיאבק,” – אומר ישראל. “הזמן והחיים והמאבק הם פיתרון לבעיות כאלו.”

אחרי כן הם שותקים וזימרת הצרצרים ושלוות הערב והרבה אורות רחוקים וקרובים מקיפים אותם.

סוף