הנגיעה האישית    🔗

חוויית החניכה או בלא הא־הידיעה ובלשון רבים: חוויות־חניכה משכו אותי מאז גיל ההתבגרות, וזה בעצם הנושא המרכזי בסיפורים הראשונים שלי ואולי בכל הסיפורים שלי בכלל. לכן אין פלא שסרט זה הרשים אותי ושכתבתי עליו.

כמוטו אני מקדים לו את טור הסיום מ“שיר הימאי העתיק” לסמיואל טילור ולרידג':

איבוד הבתולים, איבוד התום    🔗

הסרט קיבל את שמו - “הצגת הקולנוע האחרונה” - מן ההצגה האחרונה הנערכת לפני סגירתו הסופית של הקולנוע היחיד שבעיירה, סגירה זו סמל חשוב בסיפור, אך אינה הנושא ואינה העניין של הסרט.¹ העניין - קורות כמה צעירים בסמוך לטקס הסיום של בית הספר התיכון וכיצד הם מתחילים להשתלב בחברת המבוגרים, ואילו הנושא הוא ‘איבוד התום’ של הצעירים, תהליך המסתמל באיבוד הבתולים.² הסרט מדגים זאת בעיקר לגבי סאני, דואיין, ג’ייסי ובילי האילם והתם, שאינו יכול לאבד את תומו־ובתוליו ויוצא תחת ידיה של הזונה ג’ימי־סוּ בשן ועין, בחוטם זב דם, אך עד מהרה הוא חוזר אל תום־חיוכו. “אסור שימות בתול!” אומרים חבריו, שאספו כסף בשביל לסדר לו “חתיכת תחת”. לשווא.

בקורות גיבורי הסרט מובאים איבוד־התום ואיבוד הבתולים בכמה גוונים: לאחר הנשיקה הארוכה שמתנשק סאני עם רות, אשת המאמן שלו, בצל פחי האשפה, הוא שוכב איתה על המיטה החורקת, כשהיא בוכה מפחד, פן לא תוכל לעשות זאת בלי לבכות; דואיין שוכב עם ג’ייסי במוטל - על השלט בחוץ מודגש, שיש “מחירים מסחריים”, כלומר מחירי הנחה מיוחדים - אך ג’ייסי אינה מצליחה לאבד את בתוליה, ובזעמה היא משליכה לדואיין את התחתונים שלה בפניו. אחר כך, במסיבת־השחייה־בעירום בוב שין אומר לה במפורש, שאינו רוצה בה, כל עוד היא בתולה: “חבל. כשלא תהיי, בואי אלי!” חברתו הראשונה של סאני, שרלין דוגס, לעומת זאת, אינה מסכימה לאבד את בתוליה (“אימא שלי סיפרה לי מה שקורה…”), אך את תומה איבדה כבר מזמן. כן מופיעים בעלילה ילדים שאיבדו את תומם, כגון סידני, אחיו הקטן של בוב שין, השוחה במסיבת־השחייה מצויד במכשיר צלילה, כדי לצפות בגופות העירומים מתחת לפני המים, עד שג’ייסי מטיחה גם לו את תחתוניה בפניו.

עוד ואריאציה למוטיב זה מובאת, כשבוב לנטון, בן־הכומר, נותן טרמפ לילדה קטנה, וכל העיר בטוחה ש“הוא עשה לה משהו” והכול מופתעים, כשהרופא מצהיר, ש“הוא לא עשה לה כלום”. כך מתגלה שמי שאיבדה את תומה אינה הילדה אלא העיר כולה ובוב לנטון “בסדר”: הוא מקבל הכשר בעיני הצופים בכך, שסאם־האריה, שהוא בסרט זה הנורמה להתנהגות אנושית תקינה, משאיר במותו רכוש לבן־הכומר, אגב, אינו רודף כסף כשאר אנשי העיירה, ולא עוד אלא שמדי פעם הוא נותן דמי כיס לנערים כשהם הולכים לאכול ארוחת בוקר, לפני שהם נוסעים למקסיקו. גם זה פרט המעיד על ‘יחס אנושי’: יחס חם של אדם לאדם. בחברה זו של איבוד התום שמר סאם על צלם האדם.

כך מתגלים בסרט שני מוקדים תמאטיים הקשורים זה בזה: במקביל לתהליך החניכה ואיבוד התום, שהם בתחום חיי היחיד, מסתמן תהליך של התפוררות והסתאבות בחיי הציבור.

כמובן, ‘דעיכת העיירה’ מתגלה דרך גורלם של יחידים: סאם־האריה מת משבץ על שולחן הביליארד; בילי־התם נדרס ע"י משאית עמוסה בקר לשחיטה; דואיין נוסע העירה לעבודה ולאחר מכן מתגייס ויוצא לקוריאה, אולי כדי ליהרג שם. ג’ייסי נשלחת לאיזה מכללה. בוב שין מתחתן ועוזב את העיירה. הקולנוע עומד להיסגר.

מעגלים וכישלונות    🔗

החומר מוגש בתבנית מעגלית: הסרט פותח בהדים למשחק הראגְבּי המסורתי של בוגרי בית הספר ומסתיים במשחק ראגְבּי מסורתי מקביל כעבור שנה. בכך מעוּצבת מסגרת של ‘קורות שנה אחת’. תבנית מעגלית זאת מקבלת חיזוק ממוטיבים מעגליים משנִיים: הסרט פותח ומסיים בהצגת הקולנוע האחרונה.

בתחילה, כשסאני הולך להצגה עם שרלין וגואיין עם ג’ייסי, זו הצגה “אחרונה” באותו יום. אך לבסוף, כשסאני ודואיין הולכים יחד־ולבדם, לפני צאתו של דואיין לקוריאה, זוהי ההצגה האחרונה ממש, כי האישה הבודדת והמזדקנת שירשה את הקולנוע מסאם־האריה, מחליטה לסגור אותו.

בכך נעשה הקולנוע סמלי. סגירתו מסמלת סיום פרק בחיי הצעירים ובתולדות העיירה, ואכן - התמונה הראשונה והאחרונה בסרט שתיהן מראות את הקולנוע. ורוח קרה נושבת ברחוב הריק בתחילת הסרט ובסופו. ובילי מטאטא את הרחוב בתחילתו, ומטאטא את הרחוב ונהרג בכך בסופו.

ובמסגרת זו חוזר מוטיב הכישלון: הסרט פותח בכישלון הנערים במשחק הראגבי, הכול נדים להם. מכאן עובר הסיפור אל כישלונם של הגברברים ‘לעשות אהבה’ (דואיין, סאני, בילי), וכישלונן של הנשים להרגיש רגש כן, למצוא סיפוק (ג’ייסי, אִימהּ). לַסטֶר המשונה מזמין את ג’ייסי למסיבת־השחייה של בוב שין, אך נכשל שם בחיזוריו. סאני יוצא עם ג’ייסי ואפילו מתחתן איתה, אבל אינו מצליח לשכב איתה. בעצם, בדרך זו או אחרת, חייהן של כל הדמויות בסרט הם כישלון.

חזרות, אנאלוגיות    🔗

התכסיס העיקרי בארגון החומר הוא - עריכתו בתקבולות ובחזרות. המוטיב־החוזר המודגש ביותר: מסובבים לבילי את כובעו עם המצחייה לאחור, אל העורף, בכל פעם שפוגשים בו, תחילה עושים זאת סאני ודואיין, אחר כך שוב בלויה של סאם. בילי כבר מצפה לכך, כי זה מחווה של חיבה. עם מותו של בילי תוחבים את הכובע מתחת למעיל המכסה את ראשו.

ג’ייסי מניחה את ידה על ידו של סאני בתנועת־רמייה של תחבולה, סאני מניח את ידו על ידה של רות בתנועת־אמת של סליחה עייפה.

סאני אינו יודע לגלגל סיגריות. תחילה סאם מראה לו, בסוף הוא כבר יודע איך לגלגל אותן. אינו שותה. כי אינו יודע לשתות. מודיע, שרוצה ללמוד. ושותה.

ג’ייסי משתתפת במסיבה בה הכול שוחים ערומים. זאת מסיבה מאוסה. לפני שנים סאם היה מביא לנהר עלמה, הם היו שוחים שם כששניהם ערומים, ואלה היו הרגעים היפים בחייהם.

סאני שוכב עם אישה נשואה. סאם מספר לו, שהצעירה, שבילה איתה לפני עשרים שנה, הייתה נשואה. המוטיב “הייתי בת עשרים־ושתיים” (או “הייתי בת עשרים”) מופיע גם בחייה של רות, אשת המאמן, וגם בחיי אימה של ג’ייסי.

הכול מסתכלים - מציצים - איך ג’ייסי מתפשטת על המקפצה, איך בילי אמור לדפוק את ג’ימי־סו, איך דואין וג’ייסי במוטל.

חוזר המוטיב שמתקשים להתפשט: ג’ייסי על המקפצה, רות עם סאני, אצל סאני ודואין מודגש, איך הם בקושי חולצים את מגפיהם, כשהם עומדים לפני יחסי־מין.

סאני מביא את ג’ייסי לאותו מקום על שפת־הנהר, שלשם הביא סאם־האריה עשרים שנה קודם לכן את אימה.

שלטון החולין    🔗

החולין משתולל וכמו שמח לדרוס כל דבר חגיגי ונשגב בחיים המזדמן לגיבורי הסרט: לפני הנשיקה מוציאה שרלין את המסטיק מפיה, אחרי הנשיקה היא מחזירה אותו לפה. אימה של ג’ייסי דוחפת את בתה ליחסי מין עם גברים שהיא אוהבת, כדי שהיא תמהר להיווכח ש“זה שום דבר, כל דבר נמאס אם עושים אותו הרבה פעמים”, ובכך תשתכנע לעזוב את העיירה ולנסוע ללמוד, “כי כאן הכול מאוס”.

כחלק מתהליך החניכה שומעים הצעירים את האמת על הנישואין: סאני שומע מרות על נישואיה עם המאמן, ובכך האליל שלפנים היה נערץ כמו מוּפּל עתה מן האולימפוס. ג’ייסי שומעת על נישואי הוריה מפי אימה, יודעת, שאימה בוגדת באביה, שתיהן, הבת והאם ‘מנסות’ הרפתקאות־אהבים, אך האם מחפשת גבר שיידע להעריך אותה כאדם, ואילו הבת מבקשת גבר שייתן לה פרסומת: אחרי שדואיין הִכּה את סאני בגללה, היא מספרת לסאני בהתלהבות: “כל העיירה דיברה עלינו!” - לכן היא ‘מארגנת’ את הנישואין ואת הבריחה עם סאני ודואגת, שהוריה יידעו לאן מועדות פני הזוג הצעיר ויוכלו להשיגה ולבטל את הנישואין בהקדם.

כל אלה תקבולות ותקבולות־ניגודיות, והם מכסים את הסרט ברשת סבוכה של מוטיבים, אך כולם סובבים סביב הנושא האחד: מה קורה לבני הנעורים בחברה כשהם באים להשתלב בעולם הבוגרים. ומבחינה זו “הצגת הקולנוע האחרונה” היא הצגה חוזרת בחייו של כל יחיד ושל כל ‘מחזור’.