ואני נזכרתי בשנה שעברה. עוד מעט כבר חנוכה ותמלא שנה להופעתו המפורסמת של “אפרים” שהוקדש לג. וכל מה שבא אחר כך…

ועלה בזכרוני ערב אחד, הראשון בחג הסוכות כשישבתי עם יזהר על הספה בחדר הריק, ויזהר פתח את פיו ודיבר, לא נעל ולא הסתיר כי אם דיבר כאחד האדם וטען על עצמו שאינו יכול להיות כאחד האדם. כי אותה תכונה שעושה אותו בעל כורחו סופר, היא היא המעמידה אותו תמיד, בעל כורחו ונגד רצונו, בכל חברה שימצא בה – מן הצד, מנגד, עוצרת אותו מהיות כאחד מהם, מכריחה אותו להסתכל, לשפוט ולעבד את כול הנראה למשפטים ולחפש בלי משים ותמיד את המלים הקולעות ביותר, וכאן, כמעט דמעות בעיניו אמר, אותה תכונה עצמה היא היא שעלולה לעשות לאל את כול אהבותיו, וזאת אינו רוצה. הוא אמר שכול אדם שמתקרב אליו קצת יותר מרגיש מיד בתכונה הזו ומסתלק, ירא ובורח. כך יחיעם וכך רבים אחרים החוששים מפניו. הוא אינו רוצה להטיל מורא ושונא את הייחוד הזה, את הקללה הזו שרובצת עליו, אלא שאינו יכול.

לא עניתי לו, וגם אין מה לענות על זה. הקשבתי ותמהתי על יזהר שמדבר כך.

ואם כי זועזעתי מן הדברים, הנה לפנות בוקר כשיזהר לא יכול היה לישון והתגנב אלי, העיר אותי וחמק אל מתחת לשמיכה, לא זעתי ולא הנעתי יד ולא הרמתי אצבע כדי ללטף אותו, להיפך, קפאתי כאבן והתפלאתי שהוא יכול לשכב על ידי.

שיחה עם יזהר בבית הכרם ג' כסלו תרצ"ט

בן שמן, יום שישי, 19.11939

מכתב מיזהר, תשובה על מכתב זועף שלי:

כן, ולבסוף אתה מקבל מכתב כזה. עתה כשהכול נשמט מידיך, אתה המשווע ממכאוב וממצוקה של הטביעה בבוץ ושותק כדי לא להעכיר רוחם של אחרים, שותק כיוון שאין כל כוח בך לקחת עט ולכתוב. ושאם תכתוב עבטיט בשפע על הניר – לבסוף באה נעמי ומטפחת על פניך – אינה רוצה בפשרות, מכתבים היא רוצה – וכלום אינה צודקת? כלום אני איני נמתח כחולה עצבים בכל יום עם שעת הדאר ונוחל אכזבה חדשה – ברם אסור להתאונן כל אדם יודע להבין רק את עצמו לסלוח רק לעצמו ולדרוש מזולתו. היודעת את מה פירושה של עבדות. של כלימה. של עלבון, של עלוביות עד להשחית כל נטף נשמה שבך – את המזהירה שלא לשחק באש – היודעת את מהי מלחמה של 24 שעות על כבודי שלי על עצמיותי על יזהר שלא יהפך לחמור או שישתגע. כתוב! כתוב! איך אפשר לכתוב – כשהכול מתפוצץ בידיך כשאתה נחנק, כשאתה מלא בלא כלומוות – כן, אין בידי לשכנע אותך, אין בכוחי להתווכח עם איש. אני מתאווה לנוס, לברוח אל כל אשר יהיה, ואני הולך לבית הספר. את מחייכת אוף! נא – נא – כבר שמענו את כל הדיבורים, אין בית הספר נורא כל כך, והראיה אני עצמי! אך אני אינני את, אני איני יכול. אני משתולל מעצבנות, מתפקע מחוסר אויר, מתפוצץ מריקנות מוות שמסביב מאי יכולת לעשות ככל שיש עמדי. מתי יכולת לשבת פעם, לשבת רבונו של עולם וליהנות ממה שאני מסוגל ליהנות? גם אני רוצה ליהנות מגמר של יצירה, אני רוצה, ואני יכול להריק את מה שיש בי. והאי אפשר, הרי זה איום!! תארי לעצמך מצב, – תארי לעצמך פעם, שאינך יכולה לגעת במכחול, שאינך יכולה לגעת בצבע ואת צריכה לשבת יום שלם ולעשות העוויות אוויליות שאינך מאמינה באף אחת מהן והן לך עלבון. תארי לך לשרוף באש שלך את עצמך, ולהסיק על גביה שטויות קטנוניות עד לשיגעון, עד לטירוף.

אני צריך להצטדק בפני נעמי, גם לפני האחת שנותרה מכל העולם. היא מאיימת עלי באולטימטום. מה חשוב לה לנעמי מה מעשיו ורגשותיו של אותו יזהר ובלבד שיכתוב. טוב אז הנה כתבתי. הרוצה את במכתבים כאלה יום יום? נוח לך? הנוח לי לכתוב כך? נעמי מה את רוצה ממני. גם את?

את מדברת על הקיץ העומד לבוא, ואני איני רוצה בקיץ עוד. אי אפשר שהחורף יעבור לבטלה. אי אפשר, אי אפשר. אני אברח גם מבן שמן אם לא אוכל להשתחרר. אני אנוס, אני ארעב, לא אלך אל איש ובלבד שאפשר יהיה לי להיות יזהר. כן, זהו הכול. אינני יכול עוד לכתוב, אני רועד כולי. למכה כזאת ממך לא פיללתי. לא חיכיתי. לא ולא. עתה היה השחור שמסביב עבה, מוצק עד למות.

לא נותר לי אלא מה שעוד אני מאמין בעצמי ובכוח אמונה זאת אני חי וממשיך, אני עוד רוצה ואני עוד אעשה, בוא יבוא גם יומי, בוא יבוא.!!

אבל עד אז אשתוק, ולו גם אתפקע. אשתוק גם אם את נעמי תאיים עלי עם עוד קיץ כאשתקד. אני כעת במצב כזה שאין לי מה להפסיד. אם את עשויה לכתוב לי מכתב כזה – איני יודע מה לענות. קשה להיות רחוקים, קשה בלי מכתב, מי כמוני יודע זאת אבל הלא קשה שבעתים להיות טובע וטובע בחשכה ואין זיק אור מאיר ומבטיח.

אני רוצה לעשות את מה שלבי חפץ ולא יעמדו בפני זה כול דבר שהוא בעולם. אני אזרוק את בית הספר לאבדון אם אראה שאי אפשר לעכלו. איני רוצה לבזבז כוחותיי לריק ולתוהו. נעמי נעמי האין לי זכות לכך?

חיכיתי לך היום, חשבתי אולי ינבא לך ליבך מה ותבואי. אבל את לא באת.

עלתה המחשבה במוחי לקום ולנסוע אליך, או הביתה, אבל הטינופת פה כל כך רבה עד שגם לנסוע אינני יכול, המבינה את, אפילו לנסוע לשבת אינני יכול ועלי לשבת כאן כאסיר

הטעמת מעודך טעם כזה? אבל בי נשבעתי שלשבת הבאה אסע לאשר יהי, ויהי מה. אבל מוטב היה אילו באת את למרות הכול, הנה, כדי לרכך קצת את המקום הזה.

כתבי לי אם תבואי לשבת הבאה.