הקדמה מאת הבנות

הערה שלנו למכתב לאוניברסיטה העברית, ראשית שנות השבעים, ובו תיארה את מהלך חייה וביקשה להתקבל ללימודים: אנו מצרפים גם עמוד ראשון, בכתב ידה. היא היתה תלמידה מצטיינת אבל בגיל 16 החליטה לעזוב את הלימודים וללכת לבית הספר החקלאי עיינות. היא רצתה להיות חלוצה, אולי כמו רחל מכינרת שלמדה אגרונומיה בצרפת. אלא שהחלטתה לעזוב את התיכון העיוני וללכת להתיישבות התבררה כמכשול. בשנות נעוריה תעודת הבגרות נראתה לה כ“חתיכת נייר” לא חשובה מול האתגרים של בניית הארץ, אבל ככל שניסתה להשלים אותם אחר כך בצורה אקסטרנית, היא לא הצליחה – כנראה מה שלא עושים בזמן, קשה מאוד לעשות אחר כך. במכתב זה לאוניברסיטה העברית בראשית שנות השבעים, הסבירה מדוע קטעה את לימודיה. האוניברסיטה אכן גילתה הבנה ורחל לא איכזבה. היא החלה ללמוד ב־1974 וסיימה תואר ראשון בהצטיינות, וגם החלה ללמוד לתואר שני, ואף זכתה בפרס הארי הרשון לשירה. אלא שעל חלק מאותן שנים העיבה מחלת הסרטן, והיא נפטרה ב־1982, בגיל 58.

8 באפריל 1982.

פרטים ביוגרפיים:

רחל נגב, 8 באוקטובר 1923

רחל נגב – מהלך חיים (טיוטת המכתכ לאוניברסיטה העברית:)

נולדתי בפינסק שבפולין בשנת 1923 להורי איטה ויצחק זלדין. ביתנו היה בית ציוני ודובר־עברית ואני למדתי בבי"ס "תרבות בביאליסטוק, בו כיהן אבי כמנהל.

בשנת 1936 (הערה: כנראה 1935) עליתי עם הורי לארץ וסיימתי את בית הספר העממי בחולון ב־1938.

בשנות 1939־41 למדתי בגימנסיה “נורדיה” בתל־אביב. היה זה בימי מלחמת העולם השניה והיתה זו תקופה שבה לימוד וסיום גימנסיה היה לבני הנוער כסטייה מהדרך הטובה, החלוצית, הציונית והמוסרית גם יחד, ותעודת־בגרות נחשבה אז ל“פיסת ניר” אשר אין לה ערך ומשקל.

על כן קמתי בסוף הכיתה השביעית ועזבתי את הגימנסיה והלכתי לבית הספר החקלאי “עיינות” אותו סיימתי כעבור שנתיים.

לאחר שסובבתי בארץ לחפש קיבוץ כלבבי, הצטרפתי לקיבוץ “רביבים” שבנגב והייתי בין הראשונים, ובמלחמת השחרור היינו שייכים לחטיבת הנגב.

בשלהי מלחמת־העצמאות יצאתי, יחד עם בעלי אברהם נגב, בשליחות מחלקת הנוער של הסוכנות אל תנועת דרור הבונים בארצות אמריקה הלטינית ובשובנו ב־1952 לארץ השתקענו בירושלים.

במשך שנת 1953 למדתי בקורס מקוצר למורים ועבדתי בהוראה בשנים ובתקפות שונות בביה“ס ברמת רחל ובביה”ס ע"ש אגרון.

משחר ילדותי התחלתי לכתוב שירים, ובשנת 1967 הוצאתי לאור את ספר שירי “כמו שכתוב בלב” (ובימים אלה יוצאת מהדורה שניה). שר החינוך והתרבות מר זלמן ארן זכרונו לברכה הוא אשר קרא אותי אליו לאחר שקרא מספר שירים שלי ב“מאזניים” והציע לי את עזרתו בהוצאת ספרי – ובבוא היום מימנה בהמלצתו “היחידה לחינוך ולתרבות” את הוצאתו.

לאורך כל השנים שמעתי שיעורים והשתפתי בסימינריונים אצל לאה גולדברג ז"ל ואצל הפרופסורים הלקין, מירסקי ודב סדן.

אולם במשך כל הזמן נפשי יוצאת ללימודים סדירים ולהיות תלמידה מן המניין, מפני שראיתי כי אין דומה לימוד סדיר לשמיעה חפשית. ומביאה אני את שאלתי כי יינתן לי ללמוד באוניברסיטה כתלמידה מן המניין ספרות עברית מבלי שתהיה לי תעודת בגרות, דבר שמנעתי מעצמי בתוקף הנסיבות שהבאתי לעיל. ומבקשת אני כי שיריי גם הם יהיו לי למליץ בעניין זה.