לקריאתה הנרגשת של האחות הבכירה, הנחשבת, נזעקו ובאו ביום האביב הזה, בשעת אחר הצהריים, שתי אחיותיה ובעליהן ושני אחיה ונשותיהם, לעוץ עצה. כי מיקה הודיעה שהיא עוזבת, לאחר שבע שנים שגרה עם חמותה בדירה אחת בבית הזה, הודיעה שהיא עוזבת ולוקחת את שני הילדים אתה.
הבית עמד על גבעה, בחזית הבית היה בוסתן קטן של עצי מנדרינות, שבעונה זו של השנה הדיף ריח משכר, ובירכתי הבית הייתה חצר איכרית עם לול קטן לכמה תרנגולות מנוגר בידיים לא אמונות מקרשים שנמצאו עזובים באתרי בנייה ופיסות רשת מחוררות שאוחדו בחוטי ברזל, גם הם מציאות עזובות, וצמוד ללול היה בנוי באותה דרך לא מיומנת, מקרשים נעזבים, צריף קטנטן. בצריף הזה הוחזקו כמה שקי דורה ותערובת מזון תרנגולות, וגם שולחן זעיר היה שם, גם הוא עשוי מאותם הקרשים האפורים הלא מהוקצעים. השולחן הזה שימש את אבי המשפחה המנוח לכתיבת המאמרים שהיה כותב עם עלות השחר, כדי לא להפריע בבית.
לא הייתה דרך סלולה אל הבית. הרחוב שעבר לפני בוסתן המנדרינות הקטן היה כולו חול וגם העלייה אל הגבעה הייתה חולית כולה, ושדרת ברושים הבדילה בין החלקה הזו לחלקת השכן.
היו לבית שלש כניסות, האחת הייתה מייד בסוף השביל, חמש מדרגות הובילו אל מעין מרפסת ואל דלת כניסה לחדר גדול שהיה עד לא מזמן מושכר למשפחת קצינים פולנים מצבא אנדרס. הכניסה השנייה הייתה בצד הבית. גם לה חמש מדרגות שהביאו למרפסת גדולה, לא פתוחה ולא סגורה, בת כמה דלתות שהובילו אל פנים הבית. אחת מהן הייתה מהודרת ביותר, עשויה מסגרות מסגרות קטנות שהכילו זכוכיות מלוטשות, והיא נפתחה אל ה“חדר הגדול” שהיה אמור להיות חדר המשפחה וקבלת אורחים, ומראהו כמראה צב, עם בליטה משושה שפונה החוצה ויוצרת מעין כוך בקצה החדר. שום דבר לא התקיים בבית הזה כפי שתוכנן, החדר הזה לא היה חדר המשפחה ולא חדר האורחים אלא חדר שינה חלופי לחדר של הפולנים. למגינת ליבה של מיקה שחשבה כשבאה לגור פה שזה יהיה חדר יפה.
באחורי הבית הייתה כניסה נוספת, שהובילה אל חדר האוכל שהיה חדר חסר חן. בקיר הצפוני שלו היה מזווה, מעין ארון עם דלתות של רשת שהיו מחזיקים בו את המזונות, ובצדו המזרחי היה כוך ששימש מטבח, ולו טבלת שיש שחורה ועליה פרימוס ושתי פתיליות, ומתחתיה פח לאשפה ופח לנפט. בצד הכוך היו מספר מדפים ועליהם נערמו צלחות וסירים וסכום.
באמצע החדר הזה עמד שולחן אליפטי בעל ארבע רגלים בריאות וטבלת עץ אגוז מעליהן, וכסאות עמדו מסביב לו.
הנה אל החדר הזה ואל השולחן הזה נקראו האחים והאחיות לבוא ולטכס עצה מה עושים למיקה שהודיעה שהיא עוזבת.
כל המוזמנים באו באוטובוס ציבורי, ומן התחנה הלכו אל הבית מבוססים בחול, גוררים את עצמם במאמץ, ועד שהגיעו אל הבית שעל הגבעה היו מותשים, עייפים וצמאים. האחד שהגיע במכונית נהוגה בידי נהג היה האח החשוב, ממנהלי הקרן הקיימת. איש גבוה, וראשו עטור בלורית קלושה ומאפירה, משקפיים בעלי מסגרת חומה עבה על עיניו ושפם מסתיר את שפתו העליונה. הוא נושא תמיד מקל הליכה שעוזר לו ברוצו בהרים ובגאיות לרכוש אדמות, לישב יישובים, לחלק תקציבים ולקבל דו’ח על כל טוריה, פרה וחמור בכל ישוב. איש נערץ.
הנהג החנה את המכונית מתחת לתות בחצר האחורית.
יחד עם האיש הנערץ הגיחה מתוך המכונית גם זוגתו, שערותיה צבועות בכחול ומוגנות ברשת דקיקה מפני הרוח הסותרת תסרוקות, לבושה בחליפה כחולה ונעלים כחולות, ושניהם פנו אל הדלת האחורית ופגשו את בעלת הבית על יד השולחן האליפטי, שקבלה את פניהם בסבר פנים נרגש.
את אחיה זה, שהוא כעת איש נערץ, שלחו הוריהם לארץ ישראל מפני מאורעות אנטישמיים שקרו באוקראינה בימים הרחוקים ההם, ואותה, את האחות הבכורה, הפקידו על שלומו ועל רווחתו. אלא שלאחר שהגיעו לארץ ישראל ראה הנערץ נערה בת המקום ונפשו נקשרה בנפשה והוא גם נשא אותה לאישה, והאחות הבכורה שנדחתה מפני האהובה לא שכחה ולא סלחה.
עכשיו באו שניהם אל ביתה, ואמרו שלום, ואמרו מה שלומך, ואמרו מה נשמע.
ואמרו מה תשתו, ואמרו בואו שבו, ואמרו חם בחוץ – כי במשפחה הזאת לא מחבקים ולא מתנשקים.
הם תפסו מקום בראש השולחן, אשתו לימינו ואחותו לשמאלו.
גם האחות הצעירה הגיעה זה עתה עם בעלה, מתנשפים, מנערים את החול מתוך נעליהם. האחות הצעירה הזו נשואה לאיש מסודר, וגם אינטיליגנט ומלומד. הוא לבוש בחליפה אפורה מטוויד אנגלי דק, כיאה ליום אביב כזה, חולצה משובצת ועניבה תואמת, ונעלים משני צבעים עם חוד אפנתי. הוא תלה את מגבעתו על הקולב שבמסדרון ותפס את מקומו בראש השולחן מזה, מול האח הנערץ. האחות הצעירה שישבה לצדו גם היא אישה מסודרת, לבשה חצאית חומה מטוויד אנגלי וחולצה מתחרה שויצרית מעומלנת ומגוהצת ולבנה להפליא. הם חסוכי בנים ועסוקים זו בזה ובמחלותיהם. תמיד הם “לא מרגישים כל כך טוב” ויש להם מיגרנות ולחץ דם גבוה. הם גם היו כבר אצל כל הרופאים החשובים שהסבירו להם בדרך כלל את המצב, הם גם שילמו הרבה כסף. למשל לרופא השינים המפורסם שהסביר להם שמציאות מתכות שונות בפיו של בעלה של האחות הצעירה, היא הגורמת לו לצרבת ולכאב ראש ולא תהיה ברירה אלא לנקות את פיו מן הסתימות ומן הכתרים ולהחליף הכול. גם האחות הצעירה “לא הרגישה בדרך כלל כל כך טוב” “ולא הצליחה לישון אף פעם”. היא הייתה גוצה ושמנמונת ושני כדורי שדיה פארו את חזיתה הנמוכה. היא גאה בבעלה מאד שהוא הבעלים של מפעל מצליח ביפו, מפעל לניקוי מעיים של בקר וצאן להכשירם לתעשיית הנקניקים. המפעל ממוקם בלב לבם של בתי המטבחיים, בתוך הסירחון הנורא. אבל הוא כועס כשואלים אותו למה אינו מחליף מקום, ונימוקיו אתו. הוא נחשב למלומד, והוא מפגין מדי מפגש משפחתי את התורה שהתמחה בה, והיא תורת הפרצוף. הוא יודע לקבוע את אפיו של אדם לפי יחסי המידות שבין הסנטר והמצח. ומכאן שיש לו דעה מאד נחרצת ורעה על מיקה.
על יד בעל עסק המעיים ישבו השען וזוגתו, האחות השנייה. השען ישב מעוך ומכווץ כמי שמתחבא ולא רוצה כלל להיות נוכח בפגישה הזאת. ראשו הצר ישב על צוואר מקומט שעלה מתוך צווארון החולצה כמו גבעול יבש מתוך אגרטל. הוא לבש חליפה בלויה גדולה ממידותיו ונראה לא שייך הנה כלל. פרנסתו הייתה במשורה. ואשתו, החרוצה, בעלת המזג הטוב והצחקנית מבשלת ארוחות לפועלים ערירים ומאזנת את תקציב המשפחה. הפועלים אוהבים לאכול אצלה, ושמה יצא לתהילה ביניהם. הם אוהבים את הגעפילטה פיש עם הרבה לחם שהיא מבשלת להם ואת הקוגל של האטריות ואת מרק הפירות ששזיף אחד וכמה צימוקים צפים בו, ואוהבים את מצב הרוח הטוב שהיא יודעת להשרות סביב שולחן האוכל.
אחרון הגיע האח החקלאי, ואתו אשתו, לבנה כולה, השער והפנים והלבוש, ועל עיניה משקפיים בעלות עדשות עבות עד שהיא נראית כעיוורת. היא עדינה כל כך ושבירה עד שהלב נכמר למראיה, ומתבקש לדבר בלחש בנוכחותה שמא יבולע לה.
האח החקלאי הוא בעל משק. יש לו רפת ובה מספר פרות ולול עם מטילות וגן ירק וכרם ענבים. הוא עובד עבודת פרך ומעביד גם את ילדיו, ועם זאת חייו קשים ופרנסתו דלה. אבל כשהוא שולף את רגליו מתוך המגפיים המסריחים ונחלץ מביצת המדמנה של הרפת הוא מתרחץ ומחליף בגדים, מתגלח ומטפח את שפמו הקטן שמעל לשפתו העליונה, ומטפח את הבלורית, ואז, בתוך החולצה הלבנה והמכנסים הנקיים, עם קצת בושם על הפנים, הוא גבר נאה. וכשהוא יוצא העירה, או למפגש משפחתי כמו זה היום, הוא לובש את מיטב בגדיו ונועל את נעליו השחורות המבריקות ומבריש את ציפורניו כדי לסלק מתוכן את שארית סימני החקלאות ומופיע אל בין אחיו ואחיותיו כאחד הנערים ברחובות אודסה.
האחות השנייה, בעלת הגוף הצנום והפנים הלא סימטריים הלכה אל כוך המטבח, שקומקום היה שפות בו על אחת הפתיליות. הביאה כוסות של זכוכית וקעריות של זכוכית וקומקום קטן של אלומיניום שהכיל תמצית של תה שהתבשלה כל היום מעל פתח הקומקום הגדול, מזגה לכוסות והוסיפה מים, שמה את הכוסות בתוך הקעריות וחילקה לאנשים שסביב לשולחן וגם הביאה בצנצנת קוביות של סוכר, שכל הנוכחים שמו בפיהם ושאבו את התה דרכם בקול מציצה נלהב.
אחותו של איש הקרן הקיימת, היא בעלת הבית, שערותיה הקלושות אסופות בפקעת על ערפה ובפניה המביעים עלבון עוד ניכר יופיים שהיה להם בצעירותה. היא הזמינה את בני משפחתה כדי שידברו על לבה של מיקה לשוב מדרכה הרעה. היא יודעת מה צריך להגיד לה. ונאום גדול מוכן לה בליבה לאחר ששיננה אותו בלילות ובשעות אחרי הצהרים על כוס תה. הנה באו אחיה מכל קצות הארץ לעזור לה, כי הם הלא רואים שהיא, בעלת הבית, אחותו של האיש החשוב והנערץ, צודקת בכל מה שהיא עושה, וכדאי למיקה להישמע לה, תאמר להם, ואז ישובו החיים להיות טובים. הבית הוא ביתה שלה, בית יפה כזה, תאמר להם, בית מוצלח כזה, תאמר להם, שנבנה במאמצים כבירים כל כך – כמה הלוואות צריך היה לקחת מבנק “הלוואה וחיסכון”, ואיך צריך היה לחסוך בכל דבר כדי שאפשר יהיה לגמור את הבית, תספר להם, לחסוך במלט ולחסוך בברזל ולבחור את הבלטות הכי זולות ואת הרעפים הזולים, תספר להם, וכמה לילות עברו ללא שינה בגלל הבית הזה, ועכשיו, עכשיו היא רוצה לעזוב אותו, עם הילדים, וללכת לגור בבית זר. ועכשיו הם כאן כל אחיה, שיגידו לה למיקה שלא תלך, היא מוכרחה לציית לכל אחיה החשובים.
בבית הזה חיינו יפה, תאמר לכל אחיה החשובים. חיים יפים היו לנו פה כשהבנים היו קטנים. הבכור שלי, הגבר היפהפה שלי, תאמר להם, היה שוכב כאן על הרצפה בקיץ וישן, ואני מתהלכת סביבו ומסתכלת על יופיו ולא יודעת שבעה. וכשנשא אישה היה תינוקו זוחל סביבו בימי הקיץ בחדר הזה, עד אותו יום שאשתו הודיעה שהיא עוזבת, הודיעה שלא רוצה לגור פה עוד, והם עזבו למקום אחר. ואז קרה האסון הנורא, כשהיא עזבה והוא הלך אחריה. אבל האמת היא שהוא, שהוא כלל לא רצה לעזוב, הוא לא רצה לעזוב, תספר להם, אחרי שעזב היה בא עם גמר העבודה קודם כל אל אמא. ותמיד היה בידו משהו טוב לאמא, אבטיח או מלון או סל עגבניות ומלפפונים ובצל. היינו יושבים והוא היה מספר לי ושופך את לבו ורק אחר כך היה הולך אל משפחתו. הוא חסר לי כל כך, אני מתגעגעת אליו כל כך. תאמר להם: חשבתי שזה הצעיר עם ילדיו יבוא לגור אתי, ואולי תירגע נפשי החולה. אבל הוא לא בא לבדו. – הוא בא עם אישה!
היא לא שייכת לבית הזה!
אמרה בעלת הבית ופכרה את אצבעותיה וגנחה ונאנחה ודפקה באגרופיה על ליבה.
כאן התערבה אשת מנהל הקרן הקיימת ושאלה בקול נחרץ: – מה דחף אותם לבוא ולגור פה לאחר שהיה כבר ניסיון רע עם כלה אחת, וכי לא ידוע שאסור לגור חמות עם כלה?
והחקלאי ענה ואמר: – הם גרו בכפר שלי ועבדו שם, ואז קרה כאן מה שקרה, הבכור נהרג בתאונה והבעל נפטר, ואחותנו נותרה שכולה ואלמנה, וכל מה שנותר לה הוא הבן הזה הצעיר עם אשתו ושני הילדים, וכולנו חשבנו שייטב אם יבוא לגור כאן עם משפחתו, ואחותנו לא תהיה גלמודה.
– ומה קרה אז? שאלו כולם.
– אני אומר לכם – פתח מומחה לחכמת הפרצוף – ביום בו ראיתי את מיקה בפעם הראשונה, וראיתי את הפרופורציות בין הסנטר שלה ובין המצח, ממש נבהלתי. איך היא הסתננה לתוך המשפחה שלנו? היא בעלת אופי איום ונורא, ואם היא רוצה ללכת, תנו לה ללכת, ויפה שעה אחת קודם. היא החליטה ללכת כי היא החליטה ללכת ולא אכפת לה הבית ולא אכפת לה בעלת הבית.
חרש קם השען מעל השולחן וחמק ויצא דרך דלת חדר האוכל אל מאחורי הבית. מה אכפת לו מיקה ומה אכפת לו איפה תגור. אילו נתנו לו להתרווח על אחת המיטות היה ישן שנת צהרים מצוינת, אבל מאחר שכולם עסוקים במיקה, מצא, ממוקם מתחת לחלון בית השימוש, דרגש מנוגר מקרשים עזובים, השתרע עליו, שם את מגבעתו על פניו, וצלל.
מה קרה? אני אספר לכם. – אמר החקלאי – מיקה ומשפחתה גרו בכפר שלי לפני שעברו הנה, והיא הייתה באה אל ביתנו לעתים קרובות, ולאחר שעברה לגור בבית הזה, באה אלי בוכייה וספרה שהובטח לה שהפולנים יעזבו את החדר שגרו בו ואז יהיו לה ולמשפחתה שני חדרים, האחד לילדים והאחד לה ולבעלה. אלא שהפולנים לא הוצאו, ולא נותרו חדרים, ואז חרצה אחותנו את חלוקת הבית: הבן יישן אתה ב“חדר הגדול” ומיקה תישן עם הילדים. והמשפחה הצעירה התפרקה.
– כך עשית? נרעשה אשת השען.
– מה רע במה שעשיתי? את הבית הזה בנינו בזיעת אפנו ובקושי רב, וסוף סוף הכניס החדר המושכר קצת כסף, אז הייתי צריכה לסלק אותם? לסלק את הפולנים האלה ששילמו כל כך טוב וקבוע?
– אבל הבטחת, הבטחת דירה ואמרת שתנהלי את הבית כדי שמיקה תוכל לצאת לעבוד.
– אז הבטחתי, אמרה בעלת הבית – לא זכרתי שהבטחתי, לא ידעתי שלא ארצה לנהל את הבית ולשלח את הפולנים. וגם חששתי שהזוג הזה בא לנצל אותי. כשהבטחתי לא ידעתי שלא ארצה לקיים, ואז נשכחה ההבטחה מלבי לגמרי. הבטחתי, ברגע שהבטחתי חשבתי שאקיים, אבל ברגע שראיתי אותם באים עם טנדר וחפצים ושני ילדים קטנים כלל לא רציתי לקיים מה שהבטחתי. בבית הזה אני רגילה שכל הגברים עושים מה שאני אומרת להם, ויש לי כאן זכויות, כל הזכויות, וכך היה עד שבאו הכלות והפכו עלי את עולמי.
– כשבאו הבן הצעיר ומיקה לא האמנתי שישלמו, חשבתי שהם באים לחיות על חשבוני.
– כך חשבת על בנך עצמך ובשרך?
– אולי לא הוא אבל היא.
– הפרופיל והפרופורציות, כמובן, גם אני הייתי חושב כך. – אמר המומחה לתורת הפרצוף.
– איך יכולת לחשוד בה כך? הלא היא עובדת ומרוויחה די כדי לפרנס את כל המשפחה –אמרה אשת השען.
– ולבן כלל לא היה אכפת לישון אתך בחדר, הזדעקה אשת החקלאי – גבר נשוי ואב לילדים?
– מה יש בזה מוזר – שאלה בעלת הבית – וכי לא ישנו כולנו בחדר אחד עם ההורים, לעתים שניים או שלושה באותה המיטה, ובניי האם לא ישנו אתנו באותו החדר, וכשהייתה נופלת עליהם אימה בלילה, בייחוד על הקטן הזה, האם לא היה בא אז ומתכנס בינינו במיטה וישן אז רגוע? והאם הוא לא זוכר את הלילות האלה כזיכרון מתוק שהוא חוזר ומספר אותו, מרחרח את אמא וישן בחיקה במתיקות? כמה זמן עבר מאז? עדין הוא בני הקטן. ולעולם יהיה בני הקטן כשם שאחי זה שיושב לצדי לעולם יהיה אחי הקטן. ואולי אהב את השינה אתי בחדר, צריך לשאול אותו, אבל היא, היא הודיעה שהיא עוזבת, שאיננה מסכימה לחיות כך, כך היא אמרה, היא יכולה לחיות יותר טוב במקום אחר.
– אני מתפלאה – אמרה אשת השען – שהיא החזיקה מעמד שבע שנים, איזה מין חיים נתתם לה כאן?
– מה לא טוב – צעקה בעלת הבית, האם לא קיבלה בית גדול ונפלא כזה עם חצר ועצים? מה היה לה לפני כן, איזה נכסים הביאה אתה, ועוד יש לה טענות?
יש משפחות – אמרה אשת החקלאי – ששמחות כשבן מתחתן, חוגגות לו ולכלתו ופותחים להם את הלב. רואים בכלה שהצטרפה נכס, ואוהבים אותה מעצם היותה בת במשפחה, מעצם היותה נושאת את שם המשפחה ומעצם העובדה שילדיה הם ילדינו. ויש שעוזרים לה בכל ומקבלים ממנה בחזרה אהבה ותשומת לב וידידות. מה קיבלה מיקה ממך?
– איך אתם יכולים להאשים את אחותנו הגדולה או אפילו את בנה, הלא מטבע ברייתה מיקה היא אדם פסול. אילו הייתם מומחים בתורת הפרצוף כמוני לא הייתה השיחה הזו מתנהלת כלל.
– עזוב את חכמת הפרצוף המלומדת שלך, כבר נמאס לשמוע אותך עם תורת הסנטר שלך, אנחנו רואים לפנינו זוג צעיר ושני ילדים קטנים שגורלם הולך ונחרץ פה, ואני רוצה למצוא פתרון, אמרה אשת השען.
– איך את מדברת אל בעלי – הזדעקה אשת בעל מפעל המעיים, מה את מבינה יותר ממנו?
– לא רוצה לשמוע עוד את תורת הפרצוף, לא רוצה, אולי במקרה יש לו עוד חכמה אחת על חלקים אחרים של הגוף?
– מיקה ספרה לי – אמר החקלאי נרעש מאד עד שקולו רעד – שאת הבטחת לנהל את הבית כששני הצעירים יצאו לעבודה, אבל ברגע שבאו לגור פה אמרת למיקה שאת את ילדייך כבר גידלת ושתגדל את ילדיה היא, כי לך אין סבלנות לילדים. –
– נכון, החזירה בעלת הבית, נכון, באמת אין לי סבלנות לילדים, לא לאלה, ואין לי כוח, אין לי כוח כלל, אין לי כוח. וכשהבטחתי, אם הבטחתי, יצאו לי המילים במקרה, כלל לא התכוונתי.
– ואיך מתנהל כאן הבית? – שאלה אשת מנהל הקרן הקיימת.
– מיקה מנהלת את הבית – אמרה אשת השען – היא מלמדת שתי משרות, דואגת לקניות, דואגת לניקיון, מבשלת מטפלת בילדים ובגדולים, בחצר ובעצים.
– ולא לקחתם פועלת לעזרה?
– למה אתם נדחקים לענינים שלי? מה עסקכם איך מתנהל כאן הבית. לא לשם זה קראתי לכם, קראתי לכם כדי שתצוו על מיקה שלא לחפש לה בית אחר – צעקה החמות בקול ניחר והתחילה מזיעה ומגלגלת את העיניים ופוכרת את אצבעותיה והאחיות רצו והביאו מגבת ונתנו לה להתנגב והביאו מים וחיכו עד שהמחזה תם, ואז המשיכו:
– את קראת לנו לעזרה, נכון?
– קראתי לכם כדי שתצוו על מיקה שתפסיק להודיע שהיא עוזבת. זה כל מה שרציתי שתעשו.
– ומה את עושה כל הימים? – שאלה אשתו של מנהל הקרן הקיימת.
– לי יש עניינים רבים, אני מנהלת את סניף ויצו ומטפלת במשפחות התימניות. לפעמים אני עסוקה כל היום, ואני נוסעת לכנסים בתל אביב או בירושלים וכאן בבית מתנהלות ישיבות חשובות, אני מחלקת תקציבים ומנהלת גני ילדים. אלו תפקידים מאד אחראיים.
– ואת מיקה את רוצה להציב להיות לך שפחת הבית? – שאלה אשת השען – ומיקה לדעתך צריכה לטפל בך ובויצו ובבית ובחצר – ואת מתפלאה שהיא רוצה לעזוב?
– אבל מה יהיה אם היא תעזוב – התערבה אשת המומחה לפרצופים – מי יישאר עם השכולה האלמנה?
בעלת הבית שנדרכה, ונרגזת מאד התחילה לצעוק: – אם היא תלך מפה וגם הבן ילך אחריה כמו הבכור שלי שהלך אחרי אשתו, מי יטפל בחצר? אתם חושבים שאני מסוגלת לזה? יש גפנים אחדות, ויש המנדרינות, ויש עץ לימון מאחורי הלול, ואשכולית ושני עצי שסק, מי יטפל בכל זה? ומי יסעד אותי אם אחלה, ומי יקנה ומי ידאג לכל צרכי הבית?
– בנך ואשתו מורים ואת מצפה מהם שיטפלו בך ובחצר ובעצים? שאלה אשת החקלאי.
– שום דבר לא חשוב יותר מן החצר והעצים – צעקה בעלת הבית וחזרה להזיע, פניה האדימו והיא שלפה מגבת מעל מסעד הכסא, נפלה אחורנית אל המסעד והתחילה לנגב את פניה ואת צווארה, פרמה את כפתורי החולצה והתחילה משהקת אחוזת צמרמורת עד שהאחות השנייה קפצה ממקומה ורצה להביא מים ומגבת רטובה והכול חיכו שוב לסוף האירוע.
אם הם ילכו מפה – אמר החקלאי כשאחותו נרגעה – תוכלי להשכיר את כול החדרים לאנשים שלא יהיו במשפחה ורק ישלמו, ואת תוכלי לעשות בכסף מה שתרצי.
– זה מה שאתם מאחלים לי – אמרה בקול נכאים – שאגור עם אנשים זרים? ויש לבית רק חדר אמבטיה אחד ומטבח אחד, ואתם מאחלים לי מגורים כאלה?
– יש לך פתרון אחר? – שאלה אשת המומחה לפרופורציות הסנטר.
– כבר אמרתי לכם, תצוו עליה שתפסיק לאיים בעזיבה, שתשוב ותהיה כמו בשבע השנים האחרונות, לא היה לה רע כאן כלל.
מה את באמת רוצה – שאלה אשת השען – לישון עם בנך בחדר, אולי גם במיטה, ולהרחיק את מיקה שתלך לה עם הילדים?
– איך את מדברת אלי, בשביל מה באתם, לשפוך את דמי? מה הלעג הזה, לא עשיתי שום דבר רע כשהכנסתי את בני אלי לחדר.
– אבל מיקה רוצה לעזוב בין אם ישנת עם בנך ובין אם לא – היא רוצה לעזוב, את זוכרת את זה? – שאלה אשת החקלאי, פניה עצובות ואפורות מצער, פוכרת את ידיה ועיניה מאחורי המשקפיים העבים שטופות דמע. – אני לא אוכל להגיד לה שתשוב לחיות כאן כמו בשבע השנים האחרונות, כי היה לה רע כאן בשבע השנים האלה ואני לא אדרוש ממנה להמשיך ולסבול בבית הזה.
נפלה דממה. פתאום נאמרה האמת.
המומחה לתורת הפרצוף זעם: – וכי לשם דיבורים כאלה באנו הנה?
בעלת הבית נראתה כאילו מתעלפת, תפסה את שערותיה בשני אגרופים ומרטה אותם וצרחה: אוי, אוי, אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה…
– אלה הם הדיבורים שיש לי בלבי – אמרה אשת החקלאי – גם לי יש כלה, וגם היא גרה בביתי עם כולנו, ולא תבעתי ממנה יותר ממה שרצתה לתת, ולא חשדתי בה שלא תשלם, ולא בדקתי את הסנטר שלה ולא מה הביאה אתה כשבאה אלינו. והיא תחיה אתנו כל זמן שאנחנו חיים בטוב, וברע, בבריאות ובחולי, בהרבה אהבה.
– ידוע שאת נשמה טובה – לעגה בעלת הבית. והוסיפה לצעוק אוי, אוי אני לא יכולה…
ואולי צריך לשנות את הבית – אמר מנהל הקרן הקיימת פתאום – נהפוך את הבית לשתי דירות ואולי תסכים מיקה לגור באחת מהן.
הלם ירד על כל הנוכחים.
– מה עולה בדעתך, לשנות את הבית הזה? אוי ואבוי לי – גנחה בעלת הבית וניגבה את פניה במגבת ונשענה על מסעד הכיסא מגלגלת את עיניה כמתעלפת – בדמי ובחלבי בניתי את הבית הזה ולא אתן לגעת בו. לא אתן לגעת בבית הזה, לא ישנו בו כלום, הבית הזה כולו שלי, רק שלי, רק שלי!!
– אם כך – אמר מנהל הקרן הקיימת – מיקה תעזוב עם הילדים – ובנך ילך אחריה.
– לא ילך, לא ילך, אני אומרת לכם שהוא לא ילך – צעקה בעלת הבית. הוא אוהב את הבית הזה והוא לא ילך.
מה את רוצה אחותי היקרה – לגלגה אשת השען – שמיקה תעזוב עם הילדים ואת תישני עם בנך, עם הילד הקטן שלך, בחדר אחד, אולי אפילו במיטה אחת?
אוי ואבוי – התפתלה בעלת הבית – לכי לך, איזה מיני דיבורים אלה! למה באתם הנה לפגוע בי ולשפוך את דמי? עוד פעם ועוד פעם תחזרי על אותה החכמה?
זיעה פרצה מצווארה ומפניה והמגבת האחת כבר לא הספיקה ואשת המומחה לסנטרים רצה להביא מגבת אחרת וכוס מים ורחמים.
– מה עשית לה למיקה שהיא רוצה לעזוב – שאלה אשת מנהל הקרן הקיימת.
– אני לא עשיתי לה שום דבר – אמרה בעלת הבית – שום דבר כאן לא טוב בעיניה היא לא אוהבת את הבית הזה והיא רוצה ללכת.
– איפה מיקה? אולי נקרא לה ונשאל אותה?
– מיקה חוזרת בשעה חמש מן העבודה.
– יש עוד חצי שעה.
האחים קמו ויצאו אל המרפסת. ריח ההדרים היה משכר. היה קשה לפתוח בשיחה. הבית הזה ספוג אסונות, כאב, ואי נחת. יש חשק לברוח מפה ולא להתעסק ביושבים בו.
– ואיפה הילדים? אצל השכנים? אין בבית מישהו שישים לב אליהם עד שעה חמש.
– הם אוהבים את בוסתן המנדרינות, פותחים את המים ומתפלשים בבוץ, חופרים תעלות ומשיטים סירות של נייר וכפיסי עץ שמצאו ברחוב. איפה יהיה להם עוד גן עדן כזה?
אמרה אשת השען בעצב רב: אבל מאידך למה צריכים אנשים צעירים להתחיל את חייהם בבית שהוא שכול וכשלון? והילדים הקטנים, מה להם ולבית האסונות? מדוע לא יהיה להם בית מלא צחוק ושירה ומשחקים עם אבא ועם אמא צעירים ועליזים?
בשעה חמש הגיעה מיקה נושאת תיק כבד מלא ספרים, מתנהלת לאיטה במעלה הגבעה. כשפגשה את כל הדודים שעמדו על המרפסת מחכים לה, שאלה מבוהלת:
– מה קרה?
– לכי הניחי את התיק – אמר מנהל הקרן הקיימת. – ואחר כך תבואי לחדר האוכל, אנחנו רוצים לדבר אתך.
בלי לקרוא לילדים, רחצה את ידיה ושתתה כוס מים ועמדה לפני הדודים שסביב השולחן האליפטי. (כמו עורבים סביב טרף שכבר העלה באוש, חשבה בלבה).
– מה האספה הזו, באתם לשפוט אותי?
– אנחנו שמענו שאת מתכוננת לעזוב ואנחנו דואגים לאחותנו השכולה והאלמנה – הוסיף האח הגדול.
אשריה שיש מי שדואג לה. לי אין איש שידאג לי, אני צריכה לדאוג לעצמי, כי אני אין לי בעולמי מישהו שאני יכולה להניח את ראשי על כתפו בבטחה. אני תמיד נתבעת, רק נתבעת, וכבר אין לי אויר לנשימה.
– אבל היא אישה אומללה שכבר עברה חלק גדול מחייה וצריך להתחשב בה.
– ולמה לא תמצאו לה פתרון, אחיה ואחיותיה המסודרים והמפורסמים? אמרה מיקה – מדוע אתם דורשים ממני לפתור לה את חייה? גם אני אחיה רק פעם אחת וחיי מתחילים כאן בבית הזה בבזבוז נורא על דברים שאני לא רוצה לעשות. ואז הוסיפה – יש חובות שאדם צריך למלא. אנחנו עובדים ככל יכולתנו ואת חובותינו אנחנו ממלאים, אני ובעלי, משלמים שכר דירה וארנונה ומים ומסים וכל מחסורה של אמו עלינו, אבל לכל אחד מאתנו יש עוד מאוויים שנחנקים בבית הזה. כי בבית הזה אין לאף אחד מאתנו מקום, ואין לאף אחד מאתנו זמן. כי את אותם הדברים שהם לגבינו טעם החיים אין לנו כאן. אין לנו מקום, פינה לכל אחד מאתנו, ואין לנו זמן, לפחות לא לי. אני נדרשת ונתבעת כל שעות היום שנותרות לי אחרי העבודה למלא את מצוותיה של חמותי, וסדר העדיפויות לכל התביעות מתחיל בשטיפת הרצפה ומסתיים בשטיפת הרצפה כי זהו ערך עליון, ולא יוצאים מן הבית גם לא לבית הספר ולא למסיבה בגן הילדים לפני שהרצפה שטופה.
אני לא רוצה עוד. לא מוכנה לחיות לפי תורת “האישה ומטלותיה בלבד”. אני גם לא רוצה לשמוע עוד את השקפת העולם על הערך העליון של “עקרת בית” זו שעומדת בשוק על המקח בשל חופן פטרוזיליה והרצפה בביתה שטופה. פשוט לא רוצה עוד להיות שפחת הבית הזה שנוא נפשי, יצא מאפי! ואולי מוטב שלא אמשיך לשפוך את מררתי כי מה שאומר לא ינעם לאזניכם.
אני רוצה למצוא לי מקום שבו תהיה לי הפינה שלי בלבד, ושאוכל לחלק לי את הזמן שיעמוד לרשותי, את היום ואת השבוע ואת החודש, כך שחיי יתמלאו באותם הדברים ה“לא מועילים” שאין מהם יבול במנדרינות, ולא רווח בעמידה על המקח בשוק, אבל הם טעם החיים, כמו לקרוא ספרים או לצייר או ללכת לקונצרטים או לנסוע לטיל וללכת למוזיאונים, גם אם הרצפה לא שטופה.
אמרתי לכם – צעק בעל מפעל המעיים – אמרתי לכם שהיא חצופה ורעת לב.
מה אתה רוצה – התפרצה אשת השען – מה אתה רוצה ממנה? היא צודקת בכל מילה שאמרה, גם היא תחיה רק פעם אחת וזכותה לחיות לפי רצונה.
ולאן תעזבי –שאל מנהל הקרן הקיימת.
אני צריכה לחפש – ענתה מיקה. אולי נבנה לנו בית.
יש לכם כסף? שאל הדוד החשוב.
חלק חסכנו ואת היתר נבנה בהלוואות כמו כולם.
– ומה יהיה עליה – שאלו כולם במקהלה.
היא תמצא לעצמה אנשים שיגורו כאן, גם ישלמו וגם יעמדו למרותה. רק את מחזות הזיעה והגניחות לא תוכל להציג לפניהם. – אמרה מיקה.
ואשת מפעל המעיים אמרה: – מרשעת!
יש לי רעיון – אמר הדוד החשוב – במקום שתבנו במקום שהוא, נזמין אדריכל בעל מעוף, ונבקש ממנו לחלק את הבית הזה לשתי דירות, ותהיה דירה לך ואחותנו לא תישאר לבדה.
– לא יהיה כדבר הזה, לא יהיה ולא יהיה, בשום אופן לא יגע איש בבית שלי – צעקה בעלת הבית.
– אז הם ילכו מפה – אמר אחיה.
– שהיא תלך – צעקה האחות הבכורה ודפקה באגרופיה על חזה, נפלה אחורנית אל מסעד הכיסא וכמעט הפכה אותו וצרחה: שהיא תלך, שהיא תלך!!! איש לא יגע בבית הזה, הוא שלי ורק שלי ולא אתן לשנות בו דבר. וכאן התחילה סדרת ההתיפחות והזיעה והמגבות והאחיות הנרעשות והאחים המבוהלים.
מיקה יצאה החוצה וחיפשה את הילדים ששיחקו בין המנדרינות שקועים בעולמם. על הדרגש מתחת לחלון בית השימוש ישן השען ומגבעתו על פניו ושום דבר לא זעזע את שנתו.
אני לא רוצה לגור פה, אני לא רוצה, חזרה מיקה ואמרה בקול רם. אני רוצה לחיות במקום אחר, אני לא רוצה את המקום הזה.
האח הגדול יצא אל החצר וראה את מיקה נשענת על הברוש וקרא לה להיכנס. – בואי היכנסי. אנחנו רוצים לסכם.
– באיזה כיוון, שאלה מיקה.
– בכיוון חלוקת הבית, ענה.
– לא לכל רעיון אסכים, אמרה –
בבית נגמר המחזה, על השולחן נערמו מגבות וריח רע של גוף מזיע עמד בחדר. החקלאי גחן אל אחותו ואמר לה בלחש, – הלא היה לך כבר ניסיון רע עם בנך בכורך שעזב את ביתך והלך אחר אשתו. זה טבעי, ואל תשלי את עצמך שבנך זה הקטן יישאר אתך.
– אבוי לי, אבוי לי, וכי בכורי רצה לעזוב את הבית? הוא לא רצה, הלא מן העבודה היה בא קודם כל אל אמא, היה מביא אבטיח או מלון וענבים, הלואי ולא היה קורה האסון הנורא, אבוי לי אבוי. ועכשיו ילך גם זה הקטן ואני אשאר לבדי.
– את תישארי לבדך אם לא תסכימי לחלוקת הבית – אמר האח הגדול.
אבל זה הכול שלי, רק שלי, רק שלי, התייפחה ומרטה את בגדיה והכתה על פניה ועל חזה.
השמש נטתה והאנשים איבדו את הסבלנות. הנהג בא ושאל עד מתי. השען התעורר, נכנס וביקש כוס תה.
ואז אמרה האחות הצעירה שכבר עמדה על יד הדלת מוכנה ללכת, לאחר שבעלה, נרגז נעלב וכועס, חבש את מגבעתו – יש דלת בקצה המסדרון וצריך להגיד לאדריכל שישאיר את הדלת הזאת פתוחה.
מיקה ששמעה את ההצעה הזאת אמרה בקול נחרץ: לא יקום ולא יהיה, שום דלת, שום קשר בין הדירות.
– מה אכפת לך הדלת – שאג המומחה לסנטרים, מה אכפת לך?
– אכפת לי ולא תהיה שום דלת!
– זו רק דלת, אמרה החקלאית.
– לא תהיה דלת, – פסקה מיקה – שום דלת, את הפתח הקיים נסגור בלבנים.
– את מגזימה – אמר האח הגדול.
– אולי מגזימה, אבל דלת לא תהיה – ענתה מיקה.
– את באמת עקשנית – אמרה אשת האח הגדול שכל המחזה הזה היה כשמן בעצמותיה. בראשה הצטיירה האפשרות לספר את מה שאירע פה. למי אפשר יהיה לספר את ההצגה הזו של היום אחרי הצהרים, ומי יאמין? מי יאמין לסיפורי הסנטר, מי יאמין? ולא תהיה דלת, לא תהיה דלת, אלוהים אדירים, עד כדי כך? ולא תהיה דלת!
– אני רוצה דירה לעצמי, שאפשר יהיה להיכנס אליה רק בכניסה אחת, בכניסה הראשית בלבד, הראשית בלבד – הסבירה מיקה.
– ולא תהיה דלת בין שתי הדירות?
– לא תהיה דלת!! שום דלת לא תהיה בין שתי הדירות!!
ואז בא אדריכל ובא קבלן, ובאו בנאים, וחילקו את הבית לשתי דירות נפרדות ואטמו את הפתח שבסוף המסדרון. ולא נותר כל פתח שיחבר את שני חלקי הבית ולא הייתה כל דלת.
נעמי סמילנסקי
מישר, 2008