לוגו
נגה היקרה (יפו)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
פקחים בפעולה.png

שכונת נגה: פקחים בפעולה. צילום: מורן שוב


נגה: פרטים מזהים. שכונת נגה דומה לאדם שוכב, פניו בקרקע, איבריו פשוטים. גוף אדם מקורקע, מזיע, רזה, מצולק, מחרחר, לקראת תבוסה, תמיד לקראתה. מפעם לפעם מנסה להתרומם, ונשמט. נושם דרך הקרקע. בולע עפר, יורק, לעתים רוח נמוכה משיבה מעט את נפשו. מבטו לצדדים נחסם על ידי עצמים דוממים, נטושים. גופה כחצר אחורית של מוסך. מאה מטר ממנו תל אביב. כלומר, הוא בכל זאת יודע איפה הוא.


נגה: עוד פרטים מזהים. הילד הזה של המשת“פ כבר נולד כאן, אצלנו, בתוכנו, בישראל, בשכונת נגה (יפו). המדינה, באמצעות עמידר, נתנה להוריו דירה בנגה. בהתחלה, בימיהם הראשונים בשכונה, האב והאם, מפחדם הרב, נהגו בשכונה כרוח רפאים חבושה בפאה נוכרית. הם התרגלו, פחדם נחלש, והיום הם נוהגים כאחד האדם, כלומר יוצאים ובאים כאחד האדם. לפחות לכאורה. רק דלת דירתם משוריינת ונפתחת לכדי חריץ, עד שהיא נפתחת ממש. הילד בן 17. הילד יודע מי הם הוריו, ואיפה הוא חי. הוא לא יודע שהוא לא אשם. הוא גיבור אידיאלי של סרט דוקומנטרי. כמעט תמיד הוא הולך עם אוזניות. היחסים בינינו מתוקנים: מפטפטים בחדר המדרגות. כלומר, אני בסדר גמור, אני לא עושה עניין מהוריו, אני ליברלי. הילד באוויר. הוא לא כאן ולא שם. הוא תמיד הולר מהר, כמעט רץ, פניו מוטות הצידה למטה, כאילו הוא מסרב לדבר מה. גם הילד הזה הוא שכונת נגה. הוא חלילה יגמור רע. כמעט בעל כורחו. מה הסיכוי של ילד של משת”פ, ובפרט ביפו בה אורבים לו גם שונאי משת“פים. הם מזהים משת”פ ובני משת“פ דרך הקיר. נגה שוכנת על התפר בין ת”א ליפו. השיחה על נגה היא גם שיחה על ת"א. נגה עדיין אוחזת בעקביה. מחר יבנו גשר מעל נגה. ההון והקדמה יבנו את הגשר. הוא יעוטר בקשתות בשביל להיות אוריינטלי.


נגה: עוד פרטים מזהים. עד מחצית 2003 בערך, כמעט 20% מתושבי נגה היו פועלים זרים: גברים, נשים, ילדים, זקנים, צעירים, בלקניים, מזרח אירופאים, ותיקים, בינוניים, עולים חדשים. היו להם באזור שלוש ארבע מסעדות משלהם, ובערבים, שהחלו אחרי הצהריים, שרו שם גם שירי מולדת ישראליים, שירי זהר ארגוב, זהבה בן, שרית חדד, זמרת עם אקורדיון. הם התגוררו בכל מקום שלו גג. התגוררו? הצטנפו כחיות עצובות מבוהלות. הצטנפו 12־6 נפש גם בחנויות ובבתי מלאכה שנסגרו: החללים רוקנו מהמכונות, מהציוד ומהתפאורה שהיתה, חוטאו, והושכרו לפועלים זרים. ריח החיטוי עמד כשבועיים באוויר. בלילה, הפועלים הגיפו את תריסי הברזל, וישנו שם מול מאווררים קטנים. מאוורר לכל פועל. גם היום, על אף שמספרם פחת, אי אפשר לדבר על שכונת נגה, ולא לדבר על הפועלים הזרים. עכשיו צדים אותם אחד אחד או בזוגות ובשלשות, ומגרשים אותם מישראל. צדים אותם ברחוב, בחצר, בחדר המדרגות, בדירות עצמן. ברווזים מרומניה או מטורקיה. הרומני קונסטנצה עולה על הרכב הסגור של הציידים, ומבעד לשבכה הוא מנפנף לנו. מנפנף לשלום? מודה על מה שהיה? חסר לו שהוא לא מודה. אז פחות ופחות פועלים זרים בנגה. ישראלים מארצות מוצאם של הפועלים הזרים היו באים למסעדות הבלקניות שלהם. איחוד מולדת מופרך וריאלי כאחד, על אוכל ומוזיקה. ותל אביבים שוחרי פולקלור. בקיץ, בערבים, פעמיים שלוש בשבוע, ג’ל בשערם, בגופיות לבנות, פועלים זרים אחדים היו צועדים מנגה עד הטיילת בת“א, עד סביבת האופרה, ויושבים בבתי קפה משלהם שעתיים שלוש על בירות, משוחחים בשפתם, מתגעגעים לחיים אחרים. הפלישה שלהם לת”א הסתיימה באזור האופרה. בטוח שאחד מהם הוא פסבינדר, ואחת מהן היא חנה שיגולה: בעוד עשרים שנה הם יראו לנו בקולנוע שלהם איך נראינו להם בין נגה לאופרה.


ערבים, עובדה, יהודים. יש ערבים בנגה? יש פה ערבים. יש פה גם ערבים. מאיפה הערבים הגיעו לנגה? הם תמיד היו פה. הם היו פה לפני שנגה היתה פה. כמה ערבים יש פה? פחות מאשר יהודים, פחות מאשר פועלים זרים. אז איך החיים אתם כמו החיים אתנו. כלומר? חיים עובדתיים. חיים על פי העובדה. גם במהומות האינתיפאדה הפנים־יפואית, שתיים שלוש הפגנות רחוב, לא הורגש דבר בנגה. מה שקרה קרה ברחוב יפת, רחוב ראשי ביפו, באזור גן תמר. מה זה אומר? זה לא אומר שכך יהיה גם במהומות הבאות. תהיינה? כן, עוד תהיינה מהומות. כי יפו. שלוש ארבע משפחות ערביות בנגה היקרה, דלת בדלת עם יהודים. על פני השטח אין איבה יהודית כלפיהם. למה יהודית? כי היהודים הרוב בשכונה. יוצאים יחד לאותה גינת ילדים קטנה, לאותה מכולת, לאותו קיוסק. אפשר לראות שאת הירקות והבשר הערבים לא קונים בשכונה אלא מחוצה לה, אולי בכפרים. בנגה יש מוזיקה, כולל ראפ ערבי. מה אתה יודע. אמנות או נמות.


פלא הבוגנוויליה. לפני כ־75 שנה היה פה נס, ואם לא נס אז פלא, ואם לא פלא אז מסתורין של הטבע. מה היה? תושבי תל אביב הבחינו שהבוגנוויליה לא חוצה את כביש יפו־ת“א. מסרבת להגיע ליפו. מגיעה עד לפסי הרכבת של אז, ועוצרת. היא כבר עשתה בעוז ובהתלהבות את כל הדרכים ממקום נטיעתה בצפון ת”א, היא כבר עברה חצרות, שכונות, אזורים, ניתרה על פני כבישים, ועל פני מגרשים ריקים, נאחזה בכל מקום והמשיכה ממנו, אבל נעצרה על גבול יפו. האיצו בה ללא הועיל. סייעו לה באמצעות מתיחת חבל שתשתרג עליו, ללא הועיל. הבוגנוויליה נעצרה על גבול יפו, שהוא גבול שכונת נגה. באין בוגנוויליה.


על ידי דיבור. שכונת־נגה היפואית בערך בת 75. ראשיתה שכונה מנדטורית, כולל משרדי הצבא הבריטי. לפני כ־20 שנה היא נחבאה בתוך מוסכים, מחרטות, בתי מלאכה זעירים, מסעדות קטנות. בתוך גיבוב של כל אלה. בתוך ארכיטקטורה מכוערת, שרירותית, כמעט מופרעת, שנכפתה על ידי חיי המסחר. ולפני כעשר שנים חזרה, איכשהו, להיות שכונה. איך? מכוח דינימיקה בלתי נשלטת של ערים גדולות, דינימיקה ממיתה ומחיה שכונות, וכן על ידי כניסה של כעשרה תושבים חדשים שעיסוקם תרבות, אמנות, אופנה, צילום, עיצוב, מוזיקה, אדריכלות. ועל ידי דיבור. הנסיגה מהשכונה התמתנה, ואנשים התחילו להגיד “אני גר בשכונת נגה”. דיבור בונה מקום. כשלעצמה אין היא שכונה, אלא מין גיבוב, מין מעבר, מין תאונה עירונית. הדיבור עושה אותה. ובת"א־יפו יש כמה כמותה. מגיע להן לחיות. מוטב לנו שתהיינה. הן עושות מקום לעיר. הן הריאות האנושיות. הן מותר העיר מהפרויקטים למגורים האלימים והמנוכרים. פעם העיר היתה פדרציה של שכונות.


הגבולות השולטים. שכונת נגה מוגדרת על ידי שדרות ירושלים במערב, על ידי דרך אילת בצפון, וסלמה בדרום, ושכונת פלורנטין במזרח. גם כנסיית עמנואל והמושבה הגרמנית במזרח. את “סלמה” ניסו לשנות ל“דרך שלמה”. אבל סלמה גבר על שלמה. הרחובות הארוכים בשכונה: רוחמה, תרצה. לשכת הגיוס החזיקה כאן משרדים במשך עשרות שנים. מבנים צבאיים עדיין שולטים בשכונה. דגל ישראל מתבדר ברוח קיצית מעל המחנה. מחר יפנו אותם. תחליף אותם בנייה אגרסיווית, נצלנית. הכסף מדבר. משש בבוקר, בסלמה ובדרך אילת, המגדירים את השכונה משני צדיה, כמו אורזים אותה, נעים אוטובוסים ומרעידים חלק מהמבנים. תנועת האוטובוסים אלימה, דחוסה, מפויחת. האוטובוסים חותרים בוואדיות המדומים של דרך אילת וסלמה. גם כך נגה היא “מקום” שממנו ילידיו עוזבים למקומות חייהם השונים.


אין מה לחפור. ההווה והעבר של השכונה כמעט שווים. כלומר, הארכיאולוגיה גלויה, על פני השטח. אין מה לחפור. הווה נמשך. אין מה לחפור: הכול, כמעט הכול ידוע. ומתוך תשישות איש לא מברר את שאינו ידוע. תשישות, עזובה, מה שהיה היה. מה ידוע? ידוע שבתחילה היו פה שניים שלושה ארמונות של ממש, נשארו סימנים. היום בארמון אחד כ־50 דירות קטנות, וחצר פנימית, והעירייה תובעת מדייריו העניים להסיר ממנו מפגעים בטיחותיים בסכומים שאין להם לשלם. ובארמון אחר כ־12 דירות. בקומת הקרקע שלהם: מוסכים, מחרטות, ודירות שהחליפו מוסכים ומחרטות. ועד מהרה התגבבו סביבם מפעלים קטנים, תושבים, ואחרי כן פליטי שואה, חסידים מחצר קומרנא, ועקורים שחיפשו מקום. זה גם מה שהיה כאן בערך לפני 70 שנה: רחוב מרכזי (רוחמה), ארבעה רחובות ניצבים, ועוד רחוב מרכזי (תרצה), רחובות רחבים, בנייה נמוכה, מוצא ומבט אל הים, כיכר קטנה (כיכר סגולה) מסוככת עצים גבוהים זקנים, מטר מיפו, מטר מת“א, ועכשיו גם המכולת של בני, תחנת סנדוויצ’ים, המזנון של אבי, בית כנסת, 8 חנויות למיסגור תמונות, סטודיות של צלמים, אופנאים, ארכיטקטים. פעם היה כאן בית קולנוע: סוג של מרכז. בכל מקרה, העבר של נגה אינו מכביד, אינו מאיר את ההכרה, אינו מעורר, אינו נושה. הבתים על הרחוב, כמעט. אין גינה קדמית. אין עץ. אין שיח. אין פרח. יש מעט גינות אחוריות, כלומר חצרות, והן מוזנחות. בית בבית. שתיים־שלוש חגורות בתים. באחת מהן, שלא היתה מעולם ארמון, כ־24 דירות. אחרי 48' חילקו את המבנה ל־24 עבור עולים חדשים. פארודיה על “מכונת המגורים” (לה קורבוזיה). פארודיה טובה. למה טובה? כי היא לא נולדה מ”הדיבור התרבותי על ארכיטקטורה“, כי אפאחד פה לא שמע על לה קורבוזיה. נגה מוקפת היסטוריה, למשל רחוב רזיאל, המוביל מנגה לכיכר השעון, יפו. רחוב עם היסטוריה כתובה ונראית. 500 מ”ר של בניין לשימור נדחפו על ידי דחפורים. אין שימור.


אין מיון. קל להתקבל לשכונת נגה. אין מיון. מתגוררים כאן ותיקים, צעירים, וכאמור שתיים־שלוש משפחות של משת“פים. הן מתגוררות בדירות של המדינה. עד שלא התגוררת סמוך להם, כמעט אתם, אל תאמר שאתה יודע מהם חיים משותפים עם ערבים. המשת”פים הגיעו לנגה גם משום שלנגה אין כוח התנגדות. רוב האזורים, השכונות, השכנים, הוועדים בת“א היו הודפים את המשת”פים. נגה, ויפו בכלל, היא מעין פח לצרכים כאלה. הרחובות בנגה עדיין רחבים. המבט אל הים עדיין לא נחסם. לפני כארבעים שנה, תעשייה זעירה ומסעדות תפשו חלק ניכר ממבני המגורים. בלילה, כשהמוסכים מוגפים בתריסים כבדים, אחדים מהם צבעוניים, הם נדמים כמזוודות ענקיות סגורות, כקונטיינרים שהורדו הרגע מאוניות. בבוקר התריס מגולל למעלה, ואז תבחין בקני המידה וביחסים המתהווים בין האדם הגולל את התריס, לפתח, לחלל המוסך הנגלה לעין, לאוויר חם ולח שנדחס כל הלילה ומתפרץ החוצה, לכלי העבודה, למחרטות, למכונות התפירה, לגלגלות, לפטישי האוויר, למנופים, לצינורות, למלגזות, למכלים, למכונות, למכוניות. המסעדות נפתחות רק בעשר. בעלי המסעדה מרביצים מים על הפתח, על המדרכה, קודם הפתיחה. המים נקווים בשולי המדרכות הפגומות, ובריכות קטנות אלה כבר יסחפו אליהן פסולת ושיירים לאורך היום.


"פריז הקטנה”. למרות הכול, זה היה יכול להיות משהו. פריז קטנה באמצע הנקודה בין ת“א דרום ליפו. זה לא פריז. זה כבר לא יהיה פריז, השכונה נאבקת על חייה האוזלים. בנייה למגורים, בנייה ענקית, אגרסיווית, לוחצת את השכונה מכל עבריה. פרויקטים. פרויקט חצרות יפו, מצד סלמה / שדרות ירושלים. פרויקט נוסף ברחוב פורייה. פרויקט מגדל־דירות ליד תיאטרון נגה, ועוד אחד מתוכנן בדרך אילת 4, ליד הבנק. השכונה במלחצי הפרויקטים. אפשר לשמוע את צווחת הגוף הנלחץ. בשתיים בצהריים, חלק מעובדי המוסכים, המפעלים הזעירים והמסעדות, יוצאים מהחללים שלהם לתפילת מנחה בבית הכנסת “זיכרון ברוך” (על שם האדמו“ר מקומרנא, ברוך סופרין ז”ל). בית הכנסת בתוך בניין דירות. התפילה נוסח ספרד. לפחות מניין וחצי. בערך בשתיים וחצי אנחנו נפגשים במסעדה של אבי (כ־16 מ"ר, שלושה שולחנות קטנים בחוץ). אלי, ארז, גיל, מורן, אורלי, איתן, משה, פיני, עלי ועוד, מגיעים לצהריים: פרגיות, שקשוקה, שניצל, קציצת דג, מרק תפוחי אדמה, מרק בשר, מדק שעועית, גולש, חומוס־פול, פירה, אורז, צ’יפס, משקה קל, קפה שחור. 25 שקל לצהריים. כשר בשרי, דחוס, חם, מהביל. מדברים פוליטיקה, כדורגל, ממלאים יחד טוטו־לוטו שבועיים. כבר זכינו פעם ב־500 שקל. הפועל ת”א על ראש שמחתנו. מה שאבי עושה מתרנגולת אפילו התרנגולת לא היתה מאמינה על עצמה: גריל, קציצות, סטייק, שפודים, פרוסות.


במיה, פול. מדי פעם אבי עושה גם במיה. אין חשבון על במיה למסעדה קטנה, כי כמה אתה כבר יכול לבקש על מנת במיה, וכמה עבודה יש על במיה. געגועי לבמיה קשורים לסבתי, לשכונת מאה שערים. במיה בסיר גדול רוחש שעות על אש קטנה. במיה כשלעצמה, בין ארוחות, ובמיה כתוספת. במיה בקצה המזלג, ובמיה עם טבילת לחם ברוטב. במיה ירוקה צהבהבה ובמיה שחומה. מעולם, למרות תשוקתי אליה, תשוקה תמיד רדומה למחצה, לא בדקתי את מקור השם במיה. הוא די סתמי. אין בו את ההוד הלשוני של חרוב, אתרוג. הוא פחות מובן מעגבנייה או ממלפפון, שאיכשהו מייצגים את עצמם בפשטות רבה. במיה לא נשמע עברי. יותר ערבית או יידיש. במיה נשמע אגבי, נספח, לא משהו בפני עצמו. פעמיים בשנה אבי מציע גם פול. לא פול בחומוס. פול עצמאי. לפעמיים האלה אין תאריכים קבועים. פעם, בשכבר הימים, נגיד בשנות ה־70', היו ברחובות יפו מוכרי במיה ומוכרי פול. מילים אחדות על פול. גברים על תלת־אופן, או הודפי עגלות קטנות, מכרו פול מגולגל בנייר עיתון, כגביע גלידה, ועליו בזוק מעט פלפל שחור. ואחדים מהם מכרו תה עם הפול, בכוסיות קטנות, משורטטות, שבסיסן יחסית כבד. פול גדול, חצוי מעצמו בבטנו, שחום, פריך, ריחני, מכתים קלות את קצות האצבעות, הכתמה שומנית נעימה, הכתמה מתפוררת מעצמה ונעלמת. הפול נעכל בקלות. אין הוא חביב על כל העדות, אף כי הוא אוכל של עניים. והעדה העיראקית ממש נשמרת מפניו. תנו כבוד לבמיה ולפול.


אין לנו לאן ללכת. מהמסעדה של אבי אין לאן ללכת, כלומר אין פה פאב או בית קפה לאספרסו קטן אחרי ארוחת הצהריים, אז גומרים והולכים בחזרה לעבודה או הביתה. מי שהולך חזרה לעבודה, תופס חצי שעה מנוחה, מול מאוורר, בחנות שלו, על מין מיטת שדה, ושומע את נתן זהבי. אנשים משוגעים פה על נתן זהבי. מהמסעדה של אבי הרחובות של שכונת־נגה, אספלט טהור לוהט, ממריאים אל השמש. רחובות ללא צל, ללא צמחייה. הבוגנוויליה התל אביבית לא הגיעה לשכונת נגה. גם סוד תל אביבי אחד, או קסם תל אביבי מדיח אחד, לא הגיעו לכאן. הכול נעצר בגבולה של השכונה, או דילג עליה, בדרכו ליפו. מדי פעם מקימים כאן פאב בחלל פנוי. עכשיו בונים כאן בר־בשר, במקום מוסך שלפי השמועה עבר לאזור התעשייה של יהוד. הלוואי. לא שאני איש בשר, אני איש דגים. לאבי נכנסות סטודנטיות מבית הספר “אבני” (אמנות), בשביל לקחת בפיתה. גם אורי לוי והאנשים של תיאטרון “גשר”: יבגני אריה, יבגניה דודינה, נכנסים לפעמים. ממול צפרדע־זבל, כיכר קטנה, עצים זקנים גבוהים, רוח טובה מהים, מבנים עזובים, אספלט טהור לוהט. אספלט מכוער, רע. חיפשתי בית והגעתי לכאן בשנת 92', לפני כ־12 שנה, ומצאתי בית. הסטודיו הקודם שלי היה במתחם רחוב המסגר: בתי מלאכה, מועדונים, חדרי תצוגה של תעשיית רכב. דרום העיר חביב עלי כי הוא שחון, רזה, עירום, ופה ושם מקושט באינטנסיביות ובאותנטיות ההודפות את הקיטש אל מעבר לאמנות, אפילו.


צנח מהשמים. נגה היקרה בכל אופן בת“א, אבל לא חלק ממנה. נגה היא מין ניצול, פליט. אמנם ב־2003 העירייה שיפצה את נגה (תשתיות), אבל השיפוץ נעשה על פי המודל האסתטי הרווח בעירייה, ולא על פי טבע השכונה עצמה. עניין של מבט. לעירייה אין מבט מיוחד לנגה. מבחינתה, נגה עוד שטח מעורב במפת העיר. לנגה יש מבט משלה על עצמה, אבל מי שמייצג את המבט הזה הם התושבים החדשים, לא הישנים. מדוע? כי על דעת הישנים כלל לא עלה לדרוש שיפוץ. מדוע? ככה זה עם תושבים ישנים בשכונות ישנות, כיוון שאני מכיר את העירייה כפנומן ארגוני ופסיכולוגי, לא הייתי חלק מקבוצת התושבים שליוותה את השיפוץ. ייאוש מדעת. הרי ידעתי שהעירייה תציב בנגה את הפנסים, החניות, הפחים, הגינה והשילוט “שלה”. יש לה רק פנסים, פחים וגינות מסוג אחד. סוג עיריית ת”א. סטנדרטיזציה אלימה של העיר. הגינה, שהוצבה בכיכר סגולה, מתכונית, אוטומטית, מגודרת, מקורחת מאישיות פרטית, זרה לרוח השכונה, כמעט נטע זר. אבל אפקטיווית: עובדה שילדי השכונה משחקים בה, ופועלים יושבים לאכול על ספסליה. ובעיניי, זו עובדה אזרחית שכוחה שקול לרצון לעצב את הגינה באופן שיש בו מידה של אישיות שכונתית פרטית. הגינה המגודרת, שרצפתה גומי יצוק צבוע שחור־אפור, נראית כגוף שצנח מהשמים ונאחז באדמת נגה.


ארוטיקה, באין ארוטיקה. יש שכונות ארוטיות. שכונת “הכרם” היתה מאוד ארוטית. בשכונת “הדולפין והצדף” (יפו) רוחשת ארוטיקת כסף. נגה לא ארוטית. היא גברית, פועלית, מוכת שמש. אפילו במוסכים כאן אין כמעט תצלומים מ“הפלייבוי”. הסטודנטיות של “אבני” רק חינניות. נשות השכונה בדרך כלל בבתיהן. במזנון של אבי לא מדברים על נשים. אפילו לא על מין. עשר שנים לא שמעתי שם בדיחה גסה. פוריטניות לא יזומה, טבעית. מראית הרחוב גברית, צחיחה. יש כאן יפהפיות, אבל אין ארוטיקה. או שזה בכלל גילי המבוגר.


לא בחיים עצמם. שיפוץ נגה נעשה קודם הבחירות לעירייה של 2003. אחרי הבחירות, ת“א הופיעה בעוד סקר בין־לאומי, ויצאה במקום ה־12 ברשימת הערים היקרות בעולם – אבל לאמתו של דבר, ת”א־יפו עיר ענייה. כי 37% מהמתפרנסים בה משתכרים שכר מינימום. כי הקיטוב כה תהומי. כי ל־59% מבני הדור השני והשלישי שלה אין די כסף לגור בה. כי 11% אחוז מתושביה מובטלים (רשמית). כי מדי סופשבוע מתכנסים בה כ־60 אלף פועלים זרים. כי היוקר והיוקרה של ת“א מגולמים בעיקר בסחורות ובקרקע. לא בתשתית עסקית. לא בחיים עצמם. תל אביב פחות “מקום”, ויותר “מותג”. היא עצמה מצרך. ות”א כמצרך היא אחד משיאי “כלכלת הסחורות“. מה זה? מצד אחד, זו כלכלה של צריכה קלה, אופנתית, מתייבשת מהר. ומצד אחר, זו כלכלה של מיעוט עשיר הצורך בעיר נדל”ן, בלי להתערות בה, בלי להתחייב ל“מקום”. דיוקנה של עיר כעסקת נדל“ן. ת”א תהיה יותר ויותר ניו יורק. כלומר, אדישה לפרט, דוחקת עניים לשוליים, עוינת זקנים וחולים, לא קהילתית, מפריטה חינוך ובריאות, מפולחת באכזריות לאזורים טובים וגרועים. וליברלית רק ב“גובה הכסף”.


הווה נמשך. גם השיפוץ לא שינה ולא שיבש את הזמן בנגה. גם לא הבנייה המאסיווית בפאתי השכונה, סביבה, ובה עצמה. זמן־נגה? הווה נמשך. בינתיים היא מכילה את הבנייה הזו, ואת מתיישביה. לא אדישה להם, אבל מכילה. זו בנייה כוחנית, תקרות נמוכות, מרפסות בנות 10־6 מ“ר, פרוזדורים מינימליים, פנטהאוזים בקומות העליונות. בנייה על פי תוכנית בנייה עירונית מ־1936. פה ושם שכנים מגישים התנגדות לבנייה החדשה. בדרך כלל, הם נשמטים מסולם ההתנגדות שהם עצמם הציבו, כי אין להם כוח להמשיך את זה. ואם הם לא נשמטים, הם נהדפים בוועדות הערעור העירוניות והמחוזיות. מדוע? בגלל המבט. הוועדות למיניהן מביטות על שכונת נגה כאזור בנייה. כל היתר ספרות יפה. הבנייה אדישה לשכונה. אדישה אפילו לאקלקטיות החריפה ממילא של השכונה. אקלקטיות: ליקוט סגנוני, מקריות סגנונית, ערב רב סגנוני. הבנייה הזו דוחקת אותי החוצה, לאט לאט. בעוד שנתיים “מגדל נווה צדק” (למעלה מ־30 קומות) יאוכלס, ואז שכונת נגה תילחץ באופן מזעזע נוסף, ולו רק בגלל תנועת הרכב היוצאת ובאה בשעות היום והערב. המחיר במגדל הזה: 130 אלף דולר לדירה בת כ־50 מ”ר (ברוטו). 2,600 דולר למ"ר. מה אני יודע. ספק אם הזמן יאיין כליל את זרותו של המגדל הניצב ממש על שפת הרחוב, וסביבתו נמוכה, ישנה. ספק אם הזמן יעניק למגדל איזשהו פשר מרכך.


אהוד ברק במסעדה של אבי.png

אהוד ברק במסעדה של אבי, 2003. צילום מורן שוב


יהיה פה גשר. לא אופתע כשיעלה רעיון (בעירייה) לבנות גשר מעל נגה, בין המגדל החדש של נווה צדק לשדרות ירושלים, יפו. נגה תחיה מתחת לגשר. כלומר, נגה תיעלם. אין חיים שכונתיים אמתיים מתחת לגשר. יהיה צורך לגרוע ולנגוס בשטח של נגה עצמה, וליישר. ההון יציע פינוי־פיצוי לחלק מתושבי נגה. עד עכשיו נגה חיה בזמן הווה, כי היא רדומה ביחס לעברה וביחס לעתידה כאחד. אבל מחר: גשר. תסריט הגשר אינו רק שעשוע פרטי שלי. זו ת"א האדישה לשכונותיה. מתישהו יהיה גשר.


הרכבת הקלה. אלמנט מאוד נוכח בשכונה: השיטור העירוני. תחנת הפיקוח האזורי שוכנת בשלושה חדרים בבניין שתי קומות בנגה. הפקחים והפקחיות צועדים פה בזוגות ובקבוצות. יש להם רכב פיקוח משלהם. אישית, הם חלק מהשכונה. נכנסים למזנון של אבי, מתפללים מנחה בבית הכנסת. מדיהם הכחלחלים צובעים את נגה. הם מפקחים גם על סביבת הרכבת הקלה. איזה רכבת? כבר התחילו את העבודה הראשונית בשדרות ירושלים לקראת הרכבת הקלה. לא ברור מה הרכבת תעשה לשכונה ממאה ואחת בחינות טכניות ואנושיות, אבל היא תגדיר את נגה, תמנע ממנה להתפשט אל העבר האחר של שדרות ירושלים. גדר, רכבת קלה: לא עוד רק זמן הווה.


“נגה היקרה”, העיתון. בחמש השכונה כמעט מתרוקנת. את הפועלים החוזרים לבתיהם בחולון, בבת ים, מחליפים פועלים זרים, החוזרים ממקומות עבודתם. מתרחצים, יוצאים לרחוב, מסתובבים, שבים לחדרים. מחצית מהבניין בו אני מתגורר תפוסה על ידי פועלים זרים. אחדים מהם כבר ותיקים. שניים בחדר. שירותים משותפים. לפעמים, משפחה קטנה בחדר אחד. תחלופה גדולה. החלשים מודחים למקומות פחות טובים משכונת נגה. אל מאחורי התחנה המרכזית. בערך בחמש־שש המוסכים והמפעלים הקטנים מוגפים, ואז כמחצית מהשכונה נאטמת פיזית. תריס ברזל מורד ומכסה על חלל עד למחרת בבוקר. ארכיטקטורה של תריסים / חללים מוגפים. לא פריז קטנה, אבל, ככה, בכל זאת, “מקום” בפני עצמו. תובע לעצמו בשקט, כמעט ללא קול, את הגדרתו כ“מקום”. תובע, והסובב אותו, מתוך אדישות, בינתיים מניח לו להגדיר עצמו כ“מקום”. אבל מתישהו העירייה תאשר כאן גשר. והנה נולד לנגה קול באמצעות עיתון משלה: “נגה היקרה”, בעריכת מורן שוב וגיל טבת, 12־8 עמודים טובי טעם.


דירות שחוטות. חיים במסלול הדחה. שכונת נגה הנה תרגיל מתמשך בהדחה. העוני של המרכז מדיח אליה. העוני שלה מדיח ממנה. תושב שהתעשר מעט, עובר לחולון. חולוני שנפל, עובר לנגה. עד לפני שש שנים, דירה שהתפנתה נעשתה בית מלאכה. היום בית המלאכה שב להיות דירה, ולפעמים מתוך שיקול כלכלי הוא הופך לשתי דירות. החלל נחצה. החלל מתעוות. קירות מתרוממים, כניסה אחת נחלקת לשניים, חלון חדש, אלים ועגמומי, נפער בקיר. לוחמה בשטח בנוי: דירה, מחסן, בית מלאכה, שתי דירות, שתי כניסות. דירות שחוטות. בלילה טוב של “תיאטרון גשר”, השכונה נעשית מגרש חנייה אחד גדול. התושבים בבתים. אין לאן לצאת. לא פריז. אבל בכל זאת “מקום”, בכל זאת שכונה מוגדרת. “המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” (ספר שמות). וכמאתיים בני אדם בכל זאת עומדים על אדמת שכונת נגה. הדיבור עושה את השכונה לשכונה: “אני גר בשכונת נגה”. כשלעצמה אין היא שכונה, אלא מין גיבוב, מין מעבר, מין תאונה עירונית. הדיבור עושה אותה. והחיים עצמם עושים אותה שכונה: חיים שיש בהם כבוד בין השכנים, וחום והזדהות.


כגודל השמחה. בליל קיץ הפועלים הזרים עולים לגג שממול, למנגל, כולל שירי מולדת ישראליים מרדיו־טייפ. הבחורות בגופיות. הלחות ננשפת דרך המנגל ויוצרת אד מעל הגג. האד נוסע כענן קטן, ומכסה את דגל ישראל שבראש המחנה הצבאי. בתוך משרד המחנה יושבת חיילת ושרה עם רדיו־טייפ: “גאולה, הו גאולה”. בלילה, מהמסגד שליד השעון, המואזין מציף את החלל. בלילה, בקיץ, השכונה מוארת בזיקוקים שעולים מהמסעדות שעל החוף. זיקוקי שמחה כגודל השמחה. בלילה, כל לילה, חורף וקיץ, הקומות הראשונות מוארות על ידי הכחול של הניידת.


נמוך, לא מורד. צבע היסוד של נגה: אפור אספלט. הגוף הנוכח ביותר ברחוב המרכזי: צפרדע־זבל ירוקה. פיסול אורבני אותנטי. צפרדעי־זבל כרסתניות, פעורות פה, תוססות רע בחום הקיץ. אין סיבה לשלם את מלוא הארנונה בנגה. אין סיכוי שבנגה ייוולד מרד הארנונה הראשון בת“א־יפו. הכול נמוך כאן, לא מורד. אנשים בתוך ארכיטקטורה מעורבת, מנדטורית ועמידרית, בין מוסכים, מחרטות, מסעדות, מפעלים זעירים, בנייה מגובבת, שאריות של יופי נמחק, נוכחות ברוטאלית של פתרונות דיור מכוערים, ועדיין מאוד אנושיים. אין בשכונה “צורה זרה”. כל הצורות כאן זרות זו לזו. רוחב הרחוב זר לבנייה המצופפת, ומתחרה ברוחב של רחוב בן יהודה בת”א. רוחב מפתיע. רוחב ישן, טוב. המחנה הצבאי המלבני והחסום זר לבניין המעוגל והפתוח שבפינת הכיכר. איש לא עובר פה במקרה. אין בשביל מה. מדי פעם, שניים־שלושה הומלסים משדרות ירושלים טועים בשכונה, ושבים לאחור. מדי פעם, אישה עם ילדים מקצרת דרכנו את מסעה הרגלי אל הים, נושאת שקיות מזון.


פעם היה כאן קולנוע. המוסכים הם הרוב בשכונה. הערה אישית: אני אוהב את המוסכים, את עובדי המוסכים, את רעש המוסכים, את האסתטיקה של המוסכים, ובעיניי טוב מוסך שכן ממשרד פרסום או עורכי דין שכן. ואת רפדי הרכב, ואת המחרטות. המוסכים כונסים ופולטים מרצדסים ויפאניות. גברת מחכה למרצדס שלה, על עקבים ובג’ינס צמוד. העקבים, בחום הזה, שוקעים באספלט־זפת. הפועלים הזרים שותים בירה. הגברת מסתכלת בפועלים הזרים. הם מסתכלים למרחקים, לימים ולמקומות טובים מאלה. פה ושם משהו שובר את האפור־אספלט: מכונית שנצבעה מחדש, שלט, משרד חדש של ארכיטקטים, תפאורה שנפרקת מ“תיאטרון נגה”, נערות בנעלי פלטפורמה ורודות, משלוח בדים צבעוניים לריפוד רכב. בלילה, חלק מהשכונה מואר על ידי שלטי פרסום של יצרניות מזון, המעטרים קיוסקים וחנויות בפאתי נגה. פעם היה כאן קולנוע “נגה”, ומאז זו שכונת נגה. גב השכונה, הגב שברחוב אילת, צבעוני מאוד: חנויות למסגור תמונות, פוסטרים, גובלנים. רפרודוקציות של פיקאסו, שגאל, ראובן רובין. גם חנות בשר או משקאות שוברת את האפור־אספלט. בלילה טוב, במסעדה (רומנית) של מיכאל, אנשים שרו עד שלוש בבוקר, עם אקורדיון.


שכונה ועוד שכונה. היה יכול להיות אחרת. שכונה נמוכה על הים. מקסימום שלוש קומות. מבט ומוצא אל ת“א, אל יפו, אל הים. מובלעת. שכונה כמובלעת, אך מובלעת מפולשת. מהי מפולשת? פתוחה משני צדיה. יש לנו כאן מנהרת אוויר טובה. שכונת מגורים קטנה ועוד שכונה ועוד שכונה, איים בתוך העיר, איים מפולשים, איים שבמרכזם כיכרות, עשו פעם עיר. ת”א־יפו היתה פעם פדרציה של שכונות, שקיימו ביניהן הסכמי תחבורה, עבודה, בילוי. בין השכונות נמתח “המרחב הציבורי”: העירייה, בית החולים, בית המשפט, הסניפים הראשיים של הבנקים, המשטרה, הכבישים הגדולים, הגנים הגדולים, הכניסות והיציאות העירוניות הגדולות.


אלמנות ויתומים. נגה ענייה, מוזנחת, נלחצת ומתרסקת על ידי בניית מגורים חדישה, אלימה, בלתי מתחשבת בסביבתה, מתכנסת לעצמה (חנייה תת קרקעית, חדרי כביסה, בריכה פרטית, לובי), ו“תורמת” החוצה בעיקר רצועות של חללי מסחר (חנויות, משרדים, השכרה) הממוקמים על קו הכביש, קו המדרכה, ומייצרים זרות: עיצוב זר, כוחניות מסחרית זרה. בניית מגורים אגואיסטית, מנוכרת. נגה מייצגת את דרום העיר / יפו, בכל הנוגע לדלות, לקיפוח היסטורי, לדילול טבעי ולדילול כפוי, לתחזוקה לקויה. אני אוהב את נגה. הדירה שלי נוחה ורחבה. רואה את הים. אני מתגורר פה כ־12 שנים ומעולם לא ראיתי את נגה מתהדרת, מתייפה, מתקשטת. לא ביום העצמאות, לא בחגים. ובפעם האחת שהתקשטה, בחסות מבצע של העירייה, היא דמתה בעיניי לאלמנה שאזרה אומץ והתאפרה למסיבת ריקודים, וכשהגיעה לפתח אולם הריקודים, נבהלה מעצמה וחזרה לאחור בהליכה מהירה. לא במקרה, בתפילה ובשירה, מקומות מדומים גם לאלמנות וליתומים.


ויזלטיר ואקירוב. נגה על הגבול בין ת“א ליפו. עברתי בת”א־יפו כבר ראשי ערים אחדים ומהנדסי עיר אחדים. אני תל אביבי שהתקשה להתפעל משלמה (צ’יץ') להט, שהשתאה מעט על תופעת “דורון רובין לוקח את תל אביב”, שניחש שמיכאל רועה (מרצ) ייסוג ויחבור לחולדאי. תל אביבי שחש כי ת“א מאבדת חיות, נסוגה כמטרופולין, מתנכרת לצעירים, לבעלי יכולת מועטה, מאבדת את מקומה כמרכז ממגנט. תל אביבי שזוכר את יפו קודם שנפלה קרבן ל”פיתוח“, וגם את ויקטור תייר קורא להפרדת יפו מת”א. תל אביבי המאמין שעיר גדולה (מטרופולין) בנויה משני הטיפוסים: היזם אקירוב והמשורר מאיר ויזלטיר. משניהם. ממסעדת פועלים קטנה על יד בלומפילד ומהאופרה. משתיהן. מהארנונה של דירה בשיכון מפונים יפו ג ומהארנונה של הילטון. מוויזלטיר (“מחסן”, שם ספר) ומאקירוב (“מגדלי האופרה”, חוף הים) נבנית עיר גדולה, שאינה סתם רצף אלים של בנייה משרדית, מלונאית, כוחנית, יוקרתית. שאינה פדרציה וירטואלית ופיזית של מגדלים. ותל אביב, בשנים אלה, הולכת ומאבדת את הסיכוי להיות מטרופולין אמתית.


אפ־טאון, דאון־טאון. איש לא יבנה נכון ומחדש את העיר בתור קדנציה אחת. מורכב מדי. אך תוך קדנציה אחת אפשר להגביר את הזדקנות העיר, את התכערותה, את זיהום האוויר, את אלימות בניית־הכסף בתוכה, את הזנחת יפו, את התרפטות התשתיות בלב העיר, את הסתרבלות התחבורה, את ההתעלמות ממובלעות הפועלים הזרים (עיר בתוך עיר), את הפיחות בביטחון הפנימי (גנבה, אונס), את ירידת התמיכה באמנות ובתרבות, את הדירוג הפנימי המזעזע באיכות התיכונים השונים בעיר. את אובדן הרוח המטרופוליטנית. בתוך קדנציה אחת (חמש שנים) אפשר לדרדר את ת"א לדאון־טאון נידח ולאפ־טאון מנוכר. חלק מתושבי יפו היו אמורים מכבר לפרוץ במרד ארנונה.


הון, חובות, נדל"ן. בשביל לנהל את העיר, תמיד צריך גם להחזיר או למתן חובות עבר, וגם לייצר הכנסה. מאיפה וממה מייצרים הכנסה? מייצרים מהמדינה (החזר ממשלתי נגד שירותים), מארנונה, מקנסות, ממיסוי עסקי, מאגרות, מתרומות. הארנונה מהווה כ־55% מההכנסות. ומייצרים מהקרקע: דיוקנה של העיר (כל עיר) כעסקת נדל“ן. מהי עיר אם לא תוכנית בניין העיר שלה. כמה נכנס לעיריית ת”א מהיזמים ומהקבלנים בחמש שנות רוני מילוא? לא פחות מ־5% מתקציבה ולא יותר מ־8%. האם זהו באמת כסף טוב? זהו כסף מסוכן – ראו מה קרה לעיר המיוזמת והמקובלנת. ראו מה קורה לנגה היקרה הנבנית בכל מחיר וללא לב. האם היה אפשר לגייס כסף טוב שלא באמצעות יזמות וקבלנות? לא ברור. העירייה היתה יכולה לפתח אפיק אג"חי, איגרות חוב של העיר, אבל זה מסובך. העירייה אולי היתה יכולה ללוות מבנקים בין־לאומיים, כנגד שעבודים או ערבויות מדינה. הנה, “בנק אירופה” הלווה לאתונה מיליארדי דולרים כשהעיר כרעה תחת זיהום אוויר קטלני.


עיר היא שדה כוח. הקב“ה נתן לנו את התורה אך לא את התב”ע (תוכנית בניין עיר). זהו שדה כוח שמתמודדים בו הון, קבוצות לחץ, מיעוטים, מוסכמות. גם אם הכסף הקבלני נע רק בין 8%־5% מתקציב העיריה, הנדל“ן הוא החמצן. כל מתנ”ס, תחנת משטרה, בית כנסת, אולם ספורט או גינה ציבורית, הם תוצאה של מאבק אינטרסים נדל“ני בשדה הכוח ששמו “עיר”. בית הכנסת הגדול של ת”א נמצא במקומו זה, כיוון שנוצר בזמנו תואם בין כוח הדתיים, אינטרס החילונים וערך הקרקע באלנבי. “מצודת זאב” לא מצדיקה היום, מבחינת בעליה היא, את עלות הקרקע ותשואות הפיתוח הגלומות במקום. אז? אז מתישהו “מצודת זאב” תעבור דירה. בשנות ה־50', מסיבות חברתיות וכלכליות טבעיות, מוסדות להנצחת קהילות שנספו בשואה התמקמו במרכזי ערים, ועם עליית ערך הקרקע הודחו מהם.


זה בגובה. תל אביב היא שיאו של הנדל“ן הישראלי. עיריית ת”א מחזיקה נדל“ן ענק יחסית. חלקו בגובה. שכונת נגה נבנית עכשיו לגובה. גדל בה מגדל על שפת שדרות ירושלים. כלכלת הנדל”ן מעצבת את העיר, את יחסי הכוחות בה. היא הקובעת מי יתגורר בעיר: עשירים, צעירים, משפחות מרובות ילדים? היא הגוזרת את ניוונם של שדרות ירושלים ושל רחוב אלנבי, והיא הקובעת אם ומתי הם ישגשגו מחדש. והיא המחליטה עבורך מתי הדירה שלך פשוט יקרה מדי עבורך, ואז אתה מוכר וזז. הנדל"ן מנתח את העבר (שימור או מחיקה), וקובע את העתיד. הדולר־למטר הוא המפתח. מכאן נולדו השמועות על מכירת חלקים מפארק הירקון לקבלנים. מכאן הצימאון למגדלי משרדים ולמגדלי דירות. מכאן עסקאות האחוזים. מכאן התוכנית לבנייה מעל ולצד נווה צדק. מכאן התוכנית לבנייה ביפו העתיקה, במורד לים. מכאן הפרטת נמל יפו הצפויה. קרקע, כסף, אחוזי בנייה. מכאן האיום הקבוע על עתיד שדרות רוטשילד. מכאן קיפוח תושביה הערבים של יפו. מכאן ומכך נולדים “שיכוני המפונים”. מכאן הקרב על קו־הים שבו ההון ינצח (תמיד). למה אלנבי גוסס ומכוער? למה דיזנגוף בלילה נראה רע? למה שדרות ירושלים ננטשות? בגלל הדולר־מטר שגרם לפיתוח חצי מופרע של הקניונים. מה זה קניון? כל קניון מיותר נוסף, או לא ממוקם נכון, הורג את רחובות המסחר של העיר. בלי רחובות מסחר העיר נכה. רחוב מסחר נכון הוא רחוב חיים נכון. נדמה לי שעכשיו, כשאני מדבר על “רחוב מסחר”, אני מדבר בשמם של “שכל ישר” אחדים: גם פועלי, גם מעמד בינוני. החנויות והעסקים הקטנים שעל הכביש בנגה היקרה נסגרים אחד אחרי השני. זוגות צעירים נכנסים אליהם. המזנון והמאפייה בקומת הקרקע של הבניין שלנו הפכו לשלוש דירות בינוניות גבוהות תקרה.


מושל צבאי. “אין תוכנית”, כמו שאומר הגיבור ב“שמיכה חשמלית ושמה משה” של אסי דיין. ובאין תוכנית תיפרע עיר. גם למילוא לא היתה השקפה ארכיטקטונית מקיפה של ת“א־יפו. הוא הציב לצדו ארכיטקט, דן דרין. גם אולמרט הציב לצדו ארכיטקט, דוד קסוטו. חוזה השרטט. גם ללהט לא היתה השקפה מקיפה. עיר מטולאת מתפתחת לפי עלות הקרקע, כשיפו נתפשת כפולקלור, כחצר אחורית וכ”ערבית“. גם בשנות ה־90' יפו, מבחינת “תל אביב”, היתה שטח שאיכשהו נחלץ מ”מושל צבאי" נוסח שנות ה־50‘. לדן דרין היו הצהרות תכנוניות: לגובה, לעסקים, ליוקרה, לרכבת. אגב, דרין האמין ש"הארכיטקט מת בשנות ה־90’ ונעשה מבצע הזמנות", ואף כתב על כך.


האמבה והרירית. נכון, לא מעט מטרופולינים בעולם הרחב מתפתחות ונסוגות כאמבות הנעות בעזרת הרירית. לא מעט מטרופולינים הנן אקלקטיות, פרוצות, מכורות לכסף, משוללות פרופורציות, ואפילו לכאורה מופרכות. אבל, אחת לתקופה הן מתכנסות ובוחנות עצמן מחדש: מהו מודרניזם אורבני, מהי מסורת, מה היחס הראוי בין מודרניזם למסורת העיר, האם נשמר קנה המידה האנושי, האם לא אבדה רוח המקום, האם בניית־הכסף לא מזקינה את העיר? אישית, חשבתי שמילוא יעצב סדר תל אביבי חדש בתחום הארכיטקטורה והבנייה. הוא לכאורה איש העולם, הוא אמביציוזי, ו“סדר ארכיטקטוני חדש” היה יכול להיות ירושתו לעיר. ציפיתי כי יפתח השקפה הנובעת מידע, מאהבה, מלימוד, מניסיונם של אחרים. השקפה של אדם החוסה על מטרופולין מורכבת ודלקתית המכילה עשירון עליון, פרולטראט ותיק (כולל “בעלי עסקים”), מעמד בינוני־נמוך מתרסק (ערבי כיהודי), ופועלים זרים. מטרופולין החייבת לשקלל את כל אלה. השקפה ארכיטקטונית אתית המביטה מגג מגדלי האופרה אל האספלט שלמטה, אל רחוב אלנבי, המתחיל שם, הנראה היום כדאון־טאון של עיר שאיבדה שיווי משקל. השקפה היודעת כי הבנייה הכוחנית והעשירה מחסלת את המונחים והמושגים: שכונה, קשר בין־אישי, הליכה בעיר, מרחב עירוני מטופח, נוף שקנה המידה שלו אנושי: אתה ברחוב עצמו, לא בפנטהאוז, ובכל זאת אתה בנוף עירוני בריא בנפשו. לא בעסקת נדל“ן עתידית. והעיר הלכה והולכת ליזמים. נגה, על כן, מעין משל תל אביבי. עוד משהו בעניין חזון הרכבת הקלה: התחבורה בת”א בכי רע. בוקר אחד העיר תיפקק סופית. גיוס המימון לפרויקט הרכבת הקלה מחייב סוג של הפקה (הנפקה) בינלאומית בשוק רגוע. וראה את פנייתה של קבוצת “דרך ארץ” למשרד האוצר לשנות את תנאי הזיכיון ל“כביש חוצה ישראל”, נוכח משבר ההון העולמי. עתידה של נגה היקרה יוכרע על ידי הרכבת הקלה.


הביטחון האישי. ת“א אינה מקום בטוח: אונס, עברות רכוש, עבריינות צעירה, עבריינות מועדונית, סחר סמים ענף מאוד, תקיפת קשישים. בניו יורק הפעילו אגרוף ברזל באמצעות פעילות משטרתית נוקשה, חיסול מועדונים מפוקפקים ושינוי הגדרתי של אזורים פרוצים (אזור רחוב 42), ופינוי ההומלסים. רון חולדאי ומשטרת ת”א אינם כג’וליאני הניו יורקי ומשטרת ניו יורק. עניין של מסורת ושל שיטה פוליטית שונה מזו התל אביבית. חולדאי אינו האחראי לירידת הביטחון האישי של תושבי העיר. אבל חולדאי יכול ליצור חזית אפקטיווית יותר עם המשטרה והפרקליטות. הביטחון האישי בנגה עדיין סביר מאוד. הם עוד לא הגיעו אליה.


מקום, נוף, מרחב עירוני. בתקופת להט ת“א חטפה אריחי אקרמן, אופרה, כיכר בטון מעל לחוף. מילוא קיבל ת”א שבאופן מסורתי נבנתה עם הגב לים. ובאופן מסורתי הים, קו הים, הוא קו מלונות יוקרה, חוסמי נוף ואוויר. ובעשורים האחרונים (להט, מילוא, חולדאי) העיר נבנית לגובה זכוכית ובטון. ארכיטקטורה ברוטאלית, בסך הכול. בנייה קרה. בנייה טבעית לאזורי מסחר מובהקים. בנייה נוכרית ללב העיר, למקום שבו אמורים להתנהל חיים אנושיים. בנייה־כסף. בין בנייני־הכוח האלה אבד קנה המידה האנושי (מושג טכני ומושג הומני). עיר חייבת בקנה מידה אנושי (אנשים, 70 ק“ג בממוצע, 173 ס”מ בממוצע), אבל בת“א הנוכחית לא הובטחה תשתית תנועה, הליכה והשתהות אנושיות. מה שבין בנייני־הכוח נראה כסרח עודף, או כנדל”ן רדום שיבוא יומו להיבנות לגובה. ת“א מתרחקת מהמושג הבריא וההכרחי: מרחב עירוני אנושי. גם רון חולדאי אינו מסוגל למנוע את התפתחות ת”א כהפרעה הורמונלית. נגה, ושכונות מסוגה, עדיין משמרות את האנושי.


בסוף זה קרה. בערב קיצי, יוני 2004, בשעת שידור חי מאליפות הכדורגל של אירופה, שתי ניידות חסמו את פתח הבית, ושישה שוטרים שטפו את המדרגות להרים את הבן של המשת“פ. הם הרימו גם את הדלת, הרהיטים, השטיחים, המגירות, ארוניות הקיר, עציצי המרפסת. הוא חשוד בתקיפה ובעברות רכוש וסמים. הוא יצא אתם באזיקים. יש לו שם. גם לאביו יש שם. אני מכיר את שמותיהם. אבל כאן, אצלי, הם המשת”פ ובנו, כי הם גם משל על משת"פ ובנו. הבוגנוויליה שבמרפסת שלי הכתה שורש והחלה צומחת. יש לה כל התנאים.