אשר רוזנבלום בביתו, 1994. צילם רן רוזנבלום

גוף ודמות. אבא מת בן 85 חולה, זקוף, יפה תואר, הדור, פרטי, מאופק, רזה, גבוה, מזוקן, אירוני, מוכן למותו, חף מ“סיפורים”, יודע, קרן ממנו אור טוב, גופו שלם, אהוב. מת בביתו בחודש מארס 2002. אשר רוזנבלום האחרון. לא הכרתי אותו די. הצוואה שלו היתה לאקונית: כל רכושי לאשתי, נחמה. הצעתי שיקדים דברים לצוואה, מעין מבוא, דברים על חייו, השקפה. רציתי שישאיר אחריו דבר־מה כתוב. כל ימיו הרי שוקעו בספרים, בטקסטים. מזה, מהמבוא לצוואה, אולי הייתי מפענח משהו. אשר רוזנבלום: “צוואת מוסר?! לא די לך בעשרת הדיברות?!”.

עגה ומליצה. אבא חשש ממילים, מדיבור, מכתיבה. די במה שגלוי ממילא. יש חזרה ממעשים, אך אין חזרה ממילים. רק הפרשנות המחמירה תקפה. מהגר, גם אם הגיע כנער רך, לעולם לא ישלוט בשפת המקום. גם קונארד וגם נאבוקוב בהכרח זייפו, השתדלו מדי. מוטב היה לברודסקי ולקאבקוב להישאר ברוסיה. אתה נחשף כמהגר בעגה ובמליצה. זו התורפה. אבא מעולם לא השתמש בעגה. אחת מבקשותיו הקבועות מהבורא היתה: “יהי רצון מלפניך שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון”. היה אומר את זה לפעמים בקול, תוך כדי החיים. שלא נבוש ולא ניכלם. רוב תפילותיו לא נענו. בשנתו האחרונה דיברתי אתו מעט על וידוי, במובנו הדתי. על “לך לבדך חטאתי” (תהילים) ועל “מבשרי אחזה אלוה” (איוב). הוא נרעד קצת ונאטם. מאז בר המצווה קראתי לו אשר, לא אבא. עד בר המצווה הוא היה לי דמות־אב.

מלחמת האזרחים 36': גם מארץ ישראל יצאו בחורים למלחמת האזרחים בספרד. אבא לא יצא. ידידו הקרוב מנשה יצא. הם היו בני 18. מנשה לא חזר. מדי פעם, עד בר המצווה שלי, בעיקר בשבת אחרי התפילה, אבא היה ממריא אתנו משולחן השבת לספרד, למלחמת האזרחים. בני האור נלחמו בבני החושך. על השולחן היו יין, חלות, מנה אחרונה, סידור. אבא היה מתאר את המלחמה, את העולם החופשי המתגייס, מתעכב בפירוט על היהודים שנטלו חלק. תמיד הצטערתי בשביל אבא שהוא עצמו לא יצא למלחמת האזרחים בספרד. אבא לא היה באצ“ל או בלח”י, והנה בשנותיו האחרונות האהדה שלו כלפיהם התעבתה עד שהכילה את האפשרות שהוא עצמו, הוא גופו, נטל חלק בזה. ותמיד היתה בו נימה של מלנכוליה דתית.

רשרוש בלב 56': בכיתה ו' לקחו את הכיתה לבדיקת לב. חזרתי עם רשרוש בלב. אבא נלפת. לישראלי החדש (אני), יורשם של כובשי כנען בסערה (יהושע בן־נון), יש רשרוש בלב כלנער יהודי בגולה. במשך כחודש חג סביבי מודאג, נרעש ומאוכזב. רשרוש בלב. בחוץ התחוללה מלחמת סיני, והיה ברור לי שעם הרשרוש הזה אבדו סיכויי להיהרג על הגנת המולדת, ואני נידון לחיי טפילות. לאחר חודש כינסו את הנתונים הרפואיים של הכיתה, והתברר שאצל כ־60% התגלה רשרוש בלב. הרופא הבודק, במכשירים ידניים, היה יהודי מבוגר שנקרא לבדוק אותנו כמ"מ הרופא הקבוע. הוא שמע רשרוש אצל 60%, ואצל היתר שמע דברים נוראיים מרשרוש. ואז אבא אמר, ידעתי שזו טעות, והציע שאירשם לקורס היאבקות בנוסח רומי. ותמיד היתה באבי נימה של פאטליזם (יהודי). נולדנו יהודים גם במובן של נידונים. אשרי העם שככה לו.

שירי מולדת. אבא נולד בוורשה. עלה לישראל כנער. לא שר שירי מולדת ארצישראליים או ישראליים. כלניות? לי כל גל נושא מזכרת? לא בא בחשבון. מה לך ולזה? אתה מהגר, אל תתחזה ליליד. מעט שירי שבת יהודיים: מנוחה ושמחה אור ליהודים/ יום שבתון יום מחמדים. או, צור משלו. ספרות יהודית? עגנון, ברנר, באבל. עוינות כלפי הספרות המוקדמת של פיליפ רות, גם בגלל החשש שתעורר אנטישמיות. עוינות כלפי ג’ורג' סטיינר, גם בגלל החשש מפני התבוללות. מבחינת אבי, החוויה הדתית אוטונומית: משוחררת מהצורך להסתייע בהוכחות מחוצה לה. האדם משתוקק לטרנסצנדנטי. אבל העם ואלוקיו בחיי המעשה, בפועל? עשה לנו למען שמך הגדול: תביאמו, תיטעמו, תמלאמו.

נתן ילין־מור: החיבה לנתן ילין־מור גאתה עם השנים. ילין־מור היה ממנהיגי מחתרת הלח“י. עם קום המדינה נטה שמאלה. היה חבר הכנסת הראשונה מטעם הלוחמים. אבי היה אז מנכ”ל משרד הפנים, מטעם הפועל המזרחי. נתן ורעייתו, פרידה, היו בעיני הוריי פאר יהודי. לוחמים, צנועים, ישרים, מיעוט, אינטלקטואלים מעשיים, אנשי ספר. נתן ופרידה הטיפו גם למדינה חילונית, להפרדת הדת מהמדינה, למרחב ים תיכוני חדש. הקשר עם הילין־מורים היה אמיץ: הכול במושגים של הוריי, במושגים של אנשים זהירים שמעולם לא תקעו לזר כפם, שהתאמצו לא להיווקש בלשונם. בכל זאת, המסע של אמי משכונת מאה שערים לתל אביב הוא המסע הארוך בעולם. הרב עוזיאל והרב הרצוג סידרו את הקידושים של הוריי. האדם, מבחינת אבי, נחסם על ידי הדיבור, על ידי המילים. הוא מיעט בתיאור חווייתו בעולם. רוח נכאה מי יישאנה. ביקש את בבואת הווייתו בספרים, באמנות.

לא ים, לא יער. מעולם לא לקח אותי לים, לסרט, לטיול, לתחרות ספורט. ולא את אחי, זרח ושמואל. מעולם לא ראיתי אותו חשוף (חצי גוף). מעולם לא לבש מכנסיים קצרים או סנדלים. מאז בחרותי לא קיבלתי ממנו מתנה כלשהי. מתנתו לנישואי היתה צנועה ביותר, סמלית. מעולם לא הציע לי עזרה כספית. גם לא במועדים ידועים בחיי אדם צעיר. כל ימיו החשיב עצמו פרולטריון. אהב מאוד את הפלג הפועלי של משפחתו שהתיישב בשכונת בורוכוב (משפחת מאושר), וייסד את קיבוץ עין המפרץ (משפחת גולן). תפריט פרולטרי: נסע באוטובוסים, במוניות שירות, קנה את בגדיו בחנויות עממיות, כשהיה צורך סעד במסעדות עממיות, לא לבש בגד חדש קודם שבלה אותו קצת בפרטיות, רכש ספרים בהורדת המחיר השנייה שלהם. ספרים היו תאוותו. תמיד חשד ברבי־מכר, בשלאגרים. קרא או צפה בהם, אם בכלל, רק כעבור שנה. בערוב ימיו התקשה לקרוא יותר מעשר דקות רצופות, והיה יושב שעות בספרייתו ובחיקו ספרים, ולרגליו ספרים. ואז נתן לי מתנה, ממש מתנה: הכתבים של ג’ורג' אורוול, כריכה רכה, הוצאת פינגווין. הוא נפרד מהם כמעט כפי שיהודי נפרד מתפילין שניים שלו. וכבר למחרת שאל לדעתי על מאמר מסוים במחצית השנייה של הכרך הראשון. מבחינת אבי, היה מוטב להיכשל באופן קונוונציונלי מאשר להצליח באופן לא קונוונציונלי.

אנגלי, אנגליה. רוזנבלום החשיב עצמו אנגלי, במובנים מסוימים. קסמו לו השיטה הפוליטית האנגלית, הדיבור האנגלי הניואנסי, חנויות ספרים אנגליות מסוימות, טים סבסטיאן, התיאטרון האנגלי, הנימוס, האירוניה. ומה שנראה לו כדיסקרטיות אנגלית. אם יכול, לא היה מגלה לנו בערוב ימיו את מחלתו. לא התלונן על כאבים. לא דיבר על מחלתו. פעם, בערוב ימיו, חיזנתי את “מהר אהוב כי בא מועד/ חוסה נא ואל נא תתעלם”, ואבא אמר, כמפטיר הערה קטנה, כמעט נמחקת עם הגייתה, שיש לכך עוד פירוש: בקשה שיבוא סוף לדברים, לחיים. מהר אהוב במובן של: מהר וגאל את האדם מייסוריו. גם במיטת בית החולים היה הדור, מנומס, לאקוני, אנגלי. גם לאביו של ג’ורג' סטיינר היתה “אנגליה”, נוכח הנאציזם והאנטישמיות, וזו של רוזנבלום היתה אידאית כשלעצמה, מכוח עצמה. אבא לא היה יכול לשאת את ג’ורג' סטיינר ואת תופעתו: יהודי קוסמופוליטי, “הגולה כטריטוריה יהודית טבעית”. השיחות שלנו על סטיינר היו קשות. ואחת מהן, זו על “אראטא” (1997) של סטיינר, היתה בלתי נסבלת. אבא היה בערוב ימיו, אמנם לאה וסובלני, אבל לא כלפי “יהודים קוסמופוליטים”, וביניהם סטיינר ונועם חומסקי. יהודים עם פגם גנטי. אינטלקט שהחסד היהודי נשלל ממנו.

חשד לא מבורר. חשדתי שקרא או שמע על “אראטא” של סטיינר, ולא קרא אותו. חשד שליווה אותי גם ביחס לטקסטים של מאיר שפירו וקלמנט גרינברג (אמנות), ביחס לתשובות של הרב משה פיינשטיין (הלכה), וביחס לס. יזהר (ספרות). חשד, כלומר דבר־מה לא מבורר, הנתמך במשהו. משה פיינשטיין? התעורר דיון על עונש מוות בישראל, ואגב זה שוחחנו על עמדת ההלכה ביחס ל“עונש מוות”, כפי שהיא מוצגת בתשובה מסוימת של הרב פיינשטיין: הרתעה ולא נקמה. והנה אבא תיאר היטב את מפת ההקשרים התורניים והפוליטיים־חברתיים של הרב פיינשטיין (ארצות הברית, מחצית המאה ה־20), אבל החטיא בניואנסים של עמדת הרב פיינשטיין בנוגע ל“עונש מוות”. חשדתי שלא קרא את הדברים עצמם, או שקרא באלכסון. אבא לא היה יכול לשאת את תופעת ס. יזהר. חשדתי שלא קרא ממש את ספרות ס. יזהר. החשד, כמובן, ניזון גם מנקמנות קטנה, כמעט בלתי נשלטת, נקמנות קנטרנית שלי. ואז העליתי בפניו בגלוי את האפשרות שהוא כלל לא קרא את “אראטא”. גם לעורכי דין ולבנקאים אחדים, בני דור המייסדים של ישראל, היתה “אנגליה”. אביו של ג’ורג' סטיינר שאף בבחינת הדברים אל “המכנה המשותף”, וכן אבי. ללא “מכנה משותף” בין מצוי ומוכר לבין חדש או זר, אבי איבד את ביטחונו ביכולת השיפוט שלו, ונטה לדחות את החדש או הזר. יצירה של מיכאל דרוקס הצעיר והחדש? אסמבלאז' מתעתע? כן, דרוקס מתקבל, אבל ביחס לאסמבלאז’ים של קורט שוויטרס האירופאי הוותיק, ומתוכם. “מכנה משותף”? די בהבלחה הומניסטית, אץ צורך במכנה משותף תחבירי, חומרי, אסטרטגי, תוכני והיסטורי מלא. רוזנבלום היה פרשן טוב של המצוי והמוכר. בשיא חייו, הנסיעות שלו לאנגליה היו כמסעי גישוש אימפריאליסטיים קודם כיבוש. ובשובו ממסעות־אנגליה הציג בפנינו ממצאים: קטלוג של הטייט גאלרי, עלון של תיאטרון אנגלי, או סוודר.

לירות בפיל. האנגליות שלו נשענה גם על אורוול, וו, קונולי, מור, אגאתה כריסטי, גרין, פינטר, והגיעה עד הוקני והמילטון. הקולנוע החברתי (אנגליה, שנות ה־50' וה־60') ריתק אותו. גם משום שלעולם ראה עצמו סוציאליסט. האמין באמנות־חברה. האמין בעתיד אוטופי סוציאליסטי שזור באידאליזם דתי (אבל רציונלי). ובכל זאת, שום דבר בורגני לא היה באמת זר לו. אנגלי, אנגלי, אבל בתוך החיים עצמם היו אלפי ימים רגילים, רמת גניים, משפחתיים, אבא עורך דין, שלושה בנים, בתי ספר, שכונה. כילדים לא הבנו מהי עריכת דין לאמתה. חווינו אותה כמעין תואר. רצינו להיות עורכי דין. נעשינו עורכי דין. אחי, זרח רוזנבלום, עבד שנים רבות עם אבא, ואגב כך הגיע לשיאים מיוחדים של כיבוד אב. את חובי לזרח אתקשה לשלם. את חובי בכל הנוגע לאבי. שכל ישר, ניקיון כפיים, תבונת חיים, נעימות וחתירה אל הפשרה, שהנם תכונות של זרח, הושפעו ממנו עם השנים אל אבי, ואף הקלו מעט את הקשר ביני לאבי. השיחה על סטיינר היתה קורעת אותנו זה מזה, אם לא ראינו בעיני רוחנו את זרח יושב אתנו. אנגלי, אנגליה: כילד גדלתי על הידיעה שאלמד באוקספורד. גדלתי על “לירות בפיל” האנטי אימפריאליסטי של אורוול.

פנחס כהן־גן: “תלייה”, 1992 (אוסף רוזנבלום)

אבותינו, דיני שמים. לסבו של אבי, הרב ב“מ רוזנבלום, הגעתי כמעט בכוחות עצמי. הוא היה בין מייסדי המושבה “יסוד המעלה”. לאבי סבו, הרב שלום מנשה מבריסק, הגעתי בכוחות עצמי. אבא אמנם הזכיר את שלום מנשה, אבל לא הרחיב, לא פירט, לא תיאר, לא ציטט. על דודי, מצד אמי, שמואל וכטפוגל ז”ל, שנהרג בפריצת האצ“ל ליפו (48'), אמנם שמעתי מהוריי, אבל לא באופן המחיה זיכרון, המעמיד בפניך דמות. אבי חשש שנגדל להיות ישראלים. ולהם, לישראלים, הרי אין צורך בשלום מנשה מבריסק. יום אחד, סמוך לבר מצווה שלי, הגעתי למשרד של אבי, והנה הוא התעכב בחדרו עם לקוח, ופתחתי בינתיים ארון תיקים גדול, ובו “תיק מכתבים אישיים/ אשר רוזנבלום”. ואחד המכתבים מאבי למשה שפירא, שר הפנים, עם סיום כהונת אבי כמנכ”ל המשרד. קריאת המכתב היתה לי כמעט כגילוי עריות. בין השאר, אבא כתב לשפירא: “אתה חייב לי בדיני שמים”. אבא פונה לשמים? אבא פונה לשמים?! החלשים פונים לשמים נגד יריביהם, לאחר הפסד משפטי. אבא מנציח במכתב עלבון או עוול. אין בכוחו לפתור כאן ועכשיו את הדברים. הוא מאיים. הוא חסום. חלשים מאיימים. אבא חלש. ההלכה מקצצת ב“דיני שמים”. כלומר, ממליצה להימנע מהביטוי הזה, ומתחושה זו. מוטב לבני האדם למצות סכסוכיהם ביניהם, כאן, על האדמה. אל להם להשלות עצמם בעניין השמים, בהקשר זה. מי שזכאי לדיני שמים כבר יזכה בהם, ללא איום. אין לנו עניין בטינה ובנטירה. נשיאת עיניים ל“דיני שמים” טיפוסית לבלתי משלימים עם פסקי דין, לסחטנים רגשיים, לבעלי מרה שחורה, ואף לצדקנים, אם כי ודאי שהיא גם נשקם האחרון של מקופחים. עד קריאת המכתב הוא היה דמות אב בעיניי. בעל פה, בחיים עצמם, לא בכתב, לא זכור לי שאפילו הגה את המושג “דיני שמים”. פעם אמר שאלתרמן וסיעתו חייבים לחיים גמזו בדיני שמים, אבל זה היה אגב תיאטרון (ההצגה “כנרת, כנרת”).

ימים רגילים. העולם, מבחינת אבי, מעולם לא ישן הס גם לדקה אחת, אלא הוא חורש וחורש. צמחה טובה לישראל? זו אחת הטובות האחרונות. נתגלעה רעה לישראל? זו הרעה הראשונה והקטנה מבין הרעות, שהנה הן כבר באות. והיו אלפי ימים רגילים: אבא חוזר הביתה מיום עבודה כעורך דין, נמלט מאנשים ותלאותיהם המשפטיות: חוזים שהופרו, עסקאות שלא התהוו, שותפים נצים, ניסוח תקנונים, הופעות בבתי משפט, מזונות, אחזקת ילדים, ירושות, עמך, גבירים, שווה פרוטה, הון רב. ובערב, נמלט מהבית אל תוך תוכו של הבית, אל הספרייה שלו, כמעט נטמן בין ספרים, קטלוגים, חפצי אמנות ויודאיקה.

פיזי ומטפורי. לראות אותו בוחן כתר תורה, קופסת בשמים, יד לקריאה בתורה, חנוכייה. לראות אותו בוחן ציור, תחריט, אקוורל, חיתוך עץ. יודאיקה, אמנות, ארכיאולוגיה. משקיע עצמו בתוכם. אצבעותיו הארוכות היפות אוחזות בחפצים בעדינות. מניח את החפצים וחוזר אליהם. החפצים, מבחינתו, גם פיזיים וגם מטפורות. עולם יהודי שלם בכתר תורה אחד. מודרניזם בציור אחד. והוא ניסח לעצמו, ולא במילים, אתיקה משותפת לתורה ולמודרניזם. ניסח לעצמו, ומעולם לא ניסה להנחילה לזולת. הוא חשש מהזולת באשר הוא. חשש מאי הבנה, מהסגת גבול נפשית, מגילוי נפש מיותר. חשש מעוף השמים. הניח לדברים להשתמע מעצמם. וכך ולכן טעויות נערמו זו על גבי זו. והרי ההסכמות־שבשתיקה הדרושות להבנת המדובר מסובכות להחריד. מעולם לא דיברנו על מין. בערוב ימיו, והוא מחשיב עצמו ליברל, טען בעד החמרת הענישה הפלילית, והסתייג מ“הפלפולים של אהרון ברק”.

מנשה, איה מנשה? נחזור קצת למנשה. במשך עשרות שנים, אבי שמר על תצלום בוגרי השישית של הגימנסיה היהודית בוורשה. בשורה העליונה, שני משמאל, עמד מנשה. במשך עשרות שנים תיאר את מנשה באותן מילים, באותה נימה. מנשה ידיד נפש. מנשה יפה הנפש. מנשה נפש שאבדה מישראל. מנשה הצטרף לכוחות האור במלחמת האזרחים בספרד, ונספה שם. אבא היה מביט בתצלום, פעם פעמיים בשנה, ומורה באצבע, זהו מנשה. לפעמים היה מעיין בקפריציוס של גויא, תחריט אחרי תחריט, ונזכר במנשה. במובן מסוים, בעיניו, מנשה ייצג את מי שהוא עצמו לא היה. הוא ראה עצמו עד של מנשה. עדות היא מצווה דתית. אבי היה אדם מאמין, אבל לא מנוחם מכך

פריז 61'. תוך הלימודים בישיבה, לקראת סיומם, אבא לקח אותי לפריז. מסע חניכה מזורז. אבא החשיב עצמו גם אירופאי. בגיל 12 עלה מוורשה לירושלים, ידע שאירופה כולה אנטישמית, אבל התרבות. בפריז ראינו תערוכות של מקס פכשטיין, “הפרש הכחול”, של קנדינסקי ושל מונדריאן. הוא ידע הכול על “הפרש הכחול”. מונדריאן היה אלמנט שלו. בחרותו של אבא היתה בירושלים בין הפועל המזרחי ליישוב הישן. הוא נשא לאישה את נחמה, בתו של הרב וכטפוגל, ראש ישיבת מאה שערים. בפריז, אכלנו במסעדה יהודית כשרה. אבא פגש שם מכרים אחדים. הוא היה מעט נבוך מכך, מהם. לא ידעתי מדוע. חזותם היתה יהודית רגילה, או ישראלית רגילה. לא לעתים רחוקות היה נבוך מפגישה לא מתוכננת עם מכרים, ומנסה לקצר אותה. הוא ניסה להכתיב לי את האופן בו אזכור את הפגישות המקריות האלה בפריז: כאילו כלל לא התקיימו. הוא ניסה לרוקן את זיכרוני מהן. רק אנחנו והצרפתים היינו בפריז, כשהיינו בפריז. הניסיון שלו להכתיב זיכרונות היה מיומן, כמעט אוטומטי, והיה בו ממד של מחיקה. היינו במופע רך של הקרייזי הורס. הלכנו הרבה ברגל. ליום־יומיים אבא היה כמעט מאושר. רציתי לשאת חן בעיניו, ולכן אף אני הייתי מאושר. בערוב ימיו הציע שזרח, שמואל ואני ניסע אתו ללונדון. בערוב ימיו, במחלתו, היה לו שמואל גם כעמוד תומך. ללונדון, כי החשיב עצמו כמעט אנגלי. הלכנו שם הרבה ברגל. בפריז שאלתי אותו מדוע לא פנה בזמנו לחיים תורניים מלאים. הייתי אז תלמיד ישיבה צעיר. גם אתה לא תפנה לזה, אמר לי. לאחר עשרות שנים כשפניתי מעט לאפס קצה של תורניות, אבא נצמד אלי, תומך ומשתאה.

“קהילת ההכרה”. על מהות חולשתו ליצירה של ג’אקומטי, הן לפיסול והן לרישום, שוחחנו פעמים אחדות, אבל בכולן היה קצר רוח, ולא רק משום שהשתמשתי ב“חולשה”. מבחינתו, הוא וג’אקומטי היו חברים בקהילה בין־לאומית אחת, שלא החשיבה את שוני המוצא, הסביבה, הלשון, האומה, והדת שביניהם, ולא את היות ג’אקומטי יוצר ורוזנבלום צופה: “קהילת ההכרה המודרניסטית”. תביט, אמר לי, כל קו בדיוקן (הג’אקומטיי), הממילא מינימליסטי, בונה את התבונה, את תבונת ההתבוננות באדם, בדמות המצוירת, וקובע את גבול הריק שסביבו. לאבא לא היו צעצועים פרטיים: לא שעון יקר, לא עט יקר, לא עניבות מיוחדות, לא תיק מיוחד: הכול ברמת “המשביר לצרכן”.

ישעיהו ליבוביץ'. הוא לא היה יכול לשאת את ישעיהו ליבוביץ‘. לא היה יכול לשאת, פשוטו כמשמעו. היה להם עבר משותף כלשהו: בשכבר הימים ליבוביץ’ היה מעורב ב“עובד הדתי”, והיתה זו גם תקופת הטקסטים הציוניים־דתיים הגדולים של חברה יהודית חדשה מתהווה בארץ ישראל. וממחצית שנות ה־60 ליבוביץ' כבש לעצמו מעמד של “קול יחיד”, ואשר רוזנבלום התקשה לשאת נביאים בני זמנו, ובפרט כאלה שהכיר אישית בבחרותו. והנה, בסוף שנות ה־90, זכיתי להיות החתן הראשון של “פרס ליבוביץ'”, ואשר רוזנבלום שאב מכך נחת, ולא הסתיר זאת. נחת בלתי מוסתרת. תרמה לכך העובדה שמשה אידל היה יו“ר ועדת הפרס. מהבמה הבטתי בהוריי, נחמה ואשר, שישבו בשורה הראשונה, ועלתה במחשבתי מחדש האפשרות שאני בעצם נער זהב של הציונות הדתית. בערך ממחצית חייו אשר רוזנבלום נסוג מהפומבי אל הפרטי, וחווה את “המדינה” מבעד זכוכית מעט מפויחת. “המדינה” שלו, כאדם צעיר כאן, נותרה כאידאה, ועל המדינה הריאלית לא היה לו כוח השפעה. ערביי ישראל? נוכח־שקוף. הפתרון יגיע מ”המכונה", מכוח עליון, כלומר לא מתוך הפוליטיקה.

דיוקן מצויר של אמא. את “הדיוקן של אמא” צייר אלמוני במאה ה־19. שמן קטן על בד. ראו שער הספר הזה. הציור חיפש לעצמו מקום בבית, ועבר מחדר לחדר. בשנים האחרונות הוא בחלק החסוי שבבית, בפרוזדור המטבח וחדרי השינה, תלוי מעט מעל גובה־אדם. ציור מאוד תקופתי: אישה צעירה, מבט, בגד, כתף, תכשיט בגד־כתף, צבעים חמים, מעט אירוטי, ייצוגי. תמצא כמוהו בחנות עתיקות פריזאית, או במוזיאון קטן של עיר נמל יוונית. הציור לא חתום. שוויו הכספי כמידת התאווה לרכוש אותו. אמא, כאישה צעירה, היתה יפהפייה, אינטנסיווית, ביישנית בעולם, מלאת חיים בבית, עורה היה נערי, חם וריחני, גובהה בינוני פלוס, תנועתה מהירה ומלאת חן, כתפיה מקושתות היטב. אדם שואף חיים. אבא קנה את הציור באחת החנויות בבן־יהודה, ת“א. לא גלריה מודרנית, אלא חנות לממכר עתיקות. הוא ראה את הציור דרך החלון, וידע שאמא תזהה את עצמה בו, אבל לא מיד תדבר על כך. המאה ה־19 היתה מספיק רחוקה. מעולם לא ראינו צל מעיב על הקשר בין אבא ואמא. ראינו שאמא אינה מסוגלת להגיע להבנת מלוא הבהלה של אבא. בהלת נפש יהודי. אמא ילידת הארץ. קניית הציור הזה היתה טבעית. כל הזמן קנו אצלנו ציורים. אבא גילה לנו שזהו מבחינתו דיוקן של אמא, וביקש שנשתף פעולה, כלומר שנצהיר מטעם עצמנו שזה בדיוק אמא. ציור בן הזמן, בן תקופתנו, היה מתקשה למלא את התפקיד, כי היה צורך ב”מרחק". אפילו השעשוע הקטן הזה (דיוקן אמא נמצא בחנות עתיקות), לא היה יכול להתקיים ללא “מרחק” (המאה ה־19). אבא הכתיב לנו את “כלל המרחק”. ובוודאי שציור חתום היה מתקשה למלא את התפקיד. לאלמוניות הצייר היה ערך. צייר מזוהה היה נעשה הוא עצמו למרכז הציור. לאחר כחודש חודשיים, העניין בציור הזה כבה ונדלק חליפות, ללא סיבה אחת או ממשית. בערוב ימיו אבא איבד את שארית האמון בשפה. שאלתי אותו, בעניין כלשהו, אם הוא מתכוון למשמעות המילולית, והוא אמר: “אני כבר לא בטוח שאני יודע מה הפירוש של ‘משמעות מילולית’, ואם היא מתקיימת לחוד”. דיוקנה המצויר של אמא? שעשוע מבוקר של אבא.

הפועל המזרחי. עד שמלאו לי 13 שנה “המפלגה” רחשה בבית, אבל לא התפללנו בבית כנסת של הפועל המזרחי, אלא בזה של בעלי־בתים רגילים. בשנות ה־40' הסתמנה ראשית הקריירה הפוליטית של אבי. בשיאה, והוא בן 28, היה מנכ“ל משרד הפנים מטעם המפלגה. שם הכיר את מפא”י, כלומר את הציונות החילונית המעשית. את מערכת הכוח. את המשפט והכלכלה בשירות הכוח. ואת הדת בשירות הכוח. בין הרב פישמן ומשה שפירא, מנהיגי הציונות הדתית, אשר רוזנבלום ניסה לפתח אישיות פוליטית־מפלגתית משלו. אבל הטקסטים והאידאות, שעליהם גדל כצעיר ציוני־דתי, כאינטלקטואל, נעשו לרוב חברי המפלגה מכבידים, מיותרים. והוא היה בין בודדים שעדיין אחזו בטקסטים ובאידאות. הפוליטיקה המעשית דחקה את הטקסטים האינטלקטואליים והתורניים של הציונות הדתית האותנטית. טקסטים שנכתבו ונצברו מתוך מעש, מתוך אסון, מתוך תקווה, מתוך התהוות. טקסטים שהניעו עם. לציונות הדתית היה “רגע מהפכני” בין אקטיוויזם למסורת, בין ריאליזם למשיחיות. “הרגע המהפכני” נדרס על ידי החיים הפוליטיים בארץ ישראל ובישראל. אשר רוזנבלום שלא פנה לקיבוץ הדתי, ולא לחיים תורניים ממשיים, נהדף לפוליטיקה של הפועל המזרחי, כגרורה של מפא“י, נהדף לתקופה קצרה, שנים אחדות, ויצא משם אדם פרטי, עורך דין, מתבצר בפרטיותו, גם מודרניסט וגם אוהד גמור של האורתודוקסיה נוסה ישיבת פוניבז' והרב כהנמן, ולאחר מכן נוסח הרב עובדיה יוסף, וגם אוהד גמור של הקיבוץ הדתי. השורות הפנימיות של הפועל המזרחי נסגרו: אשר רוזנבלום (וסוגו) בחוץ. הבית הפרטי נעשה למקלט. תוך שנה־שנתיים, “המפלגה” התאיידה מהבית כלא היתה. השנים הפוליטיות, במבט לאחור, נראו בעיניו כבזבוז שאינו מעורר חרטה קשה מדי. אבי נפטר והכרתי אותו מעט, והוא הכיר אותי מעט מדי. ואנחנו לא אנשים חידתיים. אבא נרעש מהניסיון שלי בשנים האחרונות לומר דברים מפורשים על היהודי והישראלי. כשהשתחררתי מהצבא אמר לי: תהיה עורך דין, ותכתוב ל”הארץ" פעמיים־שלוש בשנה.

קבוצת התייחסות. אשר רוזנבלום, לאורך השנים, חי בין ועם הרב פישמן, יצחק רפאל, הרב כהנמן, הרב וכטפוגל, הרב ורנר, הרב פורטמן, הרב קצנלבויגן, חיים גמזו, שמואל מרלין, חיים צדוק, נתן ילין־מור, מקס קנת, יוחנן בדר, יוסף מירלמן, מקס צ’רנובילסקי, יוסף שטיגליץ, מיכה רבשטיין, שעיה יריב, רבקה סאקר, שרה לוי, פנחס רבינוביץ‘, האחים רובינזון, אמנון רוזנשטיין, אריה שרון, אברהם רונן, מרדכי עומר, מארק שפס, דב ספראי, חיים משה שפירא, מיכה כספי, אברהם קריניצי, שלמה לוונברג, מוזיאון תל אביב, מוסד הרב קוק. אבא, בינו לעצמו, חי יום־יום את העובדה שהוא נינו של ר’ שלום מנשה מבריסק, ונכדו של ב"מ רוזנבלום מראשוני המושבה “יסוד המעלה”. אבל רק בינו לעצמו. הוא תמיד שמע צווחה בלתי־נשמעת מגיעה ממרחק.

נקודת מבטו. ניסיתי לראות את הדברים מנקודת מבטו. הייתי ממש מתיישב במקומו (מולי). נקודת מבטו חמקה ממני. לכאורה מי התאים ממנו לספר את סיפורו של אשר רוזנבלום. אולי הוא חשב שאין מה לספר. הרי הנגלות לנו ולבנינו. אולי הוא חשב שהוא כן מספר. אולי חשב שמעשה אבות סימן לבנים, מעצמו, ללא “סיפור”. כשהייתי ילד, אמר לי שרוב בני האדם אינם נושאים לפיד, אלא הם חומר הבערה של הלפיד. לפעמים ישב שעה ארוכה לבדו בספרייה שלו, סנטרו בכף ידו, מקשיב למקהלת מתים. לפעמים יצא אלינו מהספרייה שלו והוא מותש, חיוור.

הרצאות, לא שיחות. חלק ניכר מהשיחות שלי כילד וכנער עם אבי היו “על נושא”: חוק השבות, הסכם השילומים, הרפורמים, כפר קאסם, תיאטרון האבסורד, הסטאטוס קוו, אמנות בשירות החברה (זריצקי או ארדון). הרצאות, לא שיחות. הן לא קירבו אותנו כאב ובן. הוא התמצא היטב באנגלים בייקון, לוסיאן פרויד, אוארבך. החמיץ את ג’ילברט וג’ורג'. אמנות היתה בעיניו חפץ מקודש, לא חפץ חשוד. מימיו לא ראה סרט ישראלי בבית קולנוע. את יזהר, יהושע ועוז לא קרא. קצת אפלפלד, שחר, רחל איתן. אורי זהר לא הצחיק אותו. חיים חפר לא דיבר אליו. “שלום עכשיו” היתה בעיניו היסטרית. אהד את ש“ס בראשיתה. חיים גורי נראה לו כקרבן של אלתרמן. חיבב את כתיבת האמנות של יאיר גרבוז. קרא את אריאל הירשפלד. עקב בדקדקנות אחרי יורם ברונובסקי. חיבב את הספרות הביוגרפית של חיים באר. לא קרא שורה מספרות הפלמ”ח. קרא זך (מאמרים) ומירון (הקדמות). נסים אלוני, לא חנוך לוין. אריה שרון היה בעיניו הארכיטקט הישראלי, בזמנו. אבידן משורר פולני מושפע מהשירה הרוסית של תחילת המאה. תן לאשר רוזנבלום ביוגרפיה של ברכט, סארטר, צ’רצ’יל, סטלין. קרא בקביעות את “קומנטרי” ו“אנקאונטר”. קריאה באנגלית היתה נוחה לו מבעברית. היה במועצת “אמות”, כתב העת הספרותי בעריכת שלמה גרודזנסקי, כפי שהיה בהנהלת מוסד הרב קוק. אבי נפטר והכרתי אותו רק מעט, והוא הכיר אותי מעט מדי. והרי איננו אנשים חידתיים.

אביבה אורי: פרט מתוך "ונוס". (אוסף רוזנבלום)

השואה. אבא ראה עצמו שריד ופליט, גם אם עלה לישראל שנים לפני כל זה. השואה לא הסתיימה: זו הפוגה מעט מתמשכת. יש לנו יד בשואת עצמנו. מצבם של היהודים סינגולארי. מדינת ישראל היא נס. הוא דחה את הפרשנות של סאטמר לשואה, ואת הפרשנות של הרב צבי יהודה קוק: את השואה כעונש על חטא, ואת השואה כסיום הגלות מלמעלה. הוא העדיף את שתיקת “החזון איש”. ספילברג על השואה היה ראוי בעיניו. רק לא לשכוח. הפולנים (כאיש אחד) היו בעיניו מרצחים, שונאי ישראל מלידתם, עמלק. הוא לא היה יכול לשאת יהודים שתיארו אחרת פולנים. פרימו לוי ריתק והרעיש אותו. ביום־השואה היה מול הטלוויזיה: סרטי תעודה, ארכיונים, ראיונות. יושב מול הטלוויזיה אפור, מכווץ, עיניו לחות. הוא היה בעד הנצחה ציבורית (אנדרטאות) ישירה, פיגורטיווית ואקספרסיווית של השואה. בערוב ימיו התעצמו הדברים והמחשבות על השואה, העצבות תכפה. לא האמין בעולם הנאור. מוטב להיות חמוש עד האוזניים. לוגיקה: זה קרה? זה טבוע בעולם מראש? זה יכול לקרות. בלוגיקה אין מקריות. אבא אסף יצירות של אמנים שנספו בשואה: מינצ’ן, קרמשטיק, קארס. אני לא מצליח לכתוב על אבי המסוים, אלא על “אבי האספן”.

שאלות שלא נענו. בארבע השנים האחרונות לחייו ניסיתי לפלוש לתחומו. לא נעניתי. הוא כיבה את השיחה. לפעמים אף השתיק אותי. ניסיתי לברר דברים מחיינו כאב ובן. אחרי בר המצווה נסעתי לישיבה לארבע שנים, ולאחר מכן לאוניברסיטה בירושלים, ולצבא, ולארה"ב לשנים אחדות. אחרי בר המצווה יצאתי מהבית, בעצם. השנים בישיבה היו נפלאות. אחת לחודש עשיתי שבת בבית. האם התגעגע אלי כשהייתי בישיבה. האם ניחש כיצד מתהווים נעוריי. מי אני. במה אני דומה לו. כל ימי אני מתאמץ להיבדל ממנו. אפילו מתנועות גוף קטנות או מהבעות פנים שלו. הוא הגיע לישיבה רק פעם אחת בכל ארבע השנים, לטקס הסיום, ונשא שם דברים קצרים נמלצים. מדוע נמלצים? בשביל להגן עלי, שלא יאמרו עלי: אביו יוצא דופן וכו'. לכן מיצע עצמו לממוצע המליצה שרווחה שם. לא היתה בינינו גם שיחה מהותית אחת על הישיבה. גוש־אמונים צמח מהדור שלי בישיבות. היו סימני צמיחה ברורים, תוך כדי. מה גרם לו להניח שאני לא גוש־אמונים. ומה הניע אותו לומר לי כמאתיים פעמים, ואני אז נער בישיבה, שיהודים מחוללים את השמאל, וסופם הוצאה להורג בידי אותו שמאל.

אמנות מקומית. ברשימת האמנים הישראלית של נחמה ואשר רוזנבלום היו מאריאן, רייזר, הנדלר, ברגנר, ארוך, טיכו, אריכא, כהנא, קלאפיש, תומרקין, אביבה אורי, ליפשיץ, לביא, קדישמן, שלמה מרחב, קופפרמן, יחיאל שמי, אלימה, אופק, כהן־גן, גרבוז, דרוקס, אייזמן, נוישטיין. נחמה ואשר רוזנבלום היו מהראשונים שקנו עבודות של רפי לביא ואביבה אורי. והם אספו גם יודאיקה, ארכיאולוגיה, ספרים. אספנות טעם. אספנות כהגנה עצמית. מפני מה? מפני הסובב. אמנות מודרנית כשלוחה של עצמם, של מאווייהם, דמיונם. כאילו אביבה אורי רשמה את התווים של הוריי. כאילו רפי לביא הוציא לפועל צורות שנאגרו בתוכם. עכשיו, כשנתיים וחצי למותו, אני נמתח לאחור, אל עשרות השנים שהיו, ומבין שחלקה של אמי, נחמה שתחי', היה רב מכפי שהבנו. חלקה באוסף, בדברים, במה שבין הדברים. מדי פעם בנעוריי, בחלומי, ראיתי את אבי פוסע לאט, זקוף, מפלס דרך בערפל כחלחל. עוד קודם שנולדתי הייתי מודאג מעתיד הוריי.

אמנות בין־לאומית. ברשימת האמנות הבין־לאומית של אשר ונחמה רוזנבלום היו פוליאקוף, ג’אקומטי, טאפייז, סולאז‘, אפל. בסופי שבוע, הוא ואמי שתחי’, נחמה, היו אוצרים לעצמם תערוכות צרפתיות ואירופיות קטנות: 7–5 הדפסים, נגיד דיוקן של ג’אקומטי ולידו אן־פורמל של פוליאקוף. כל הדפס ונייר הפרגמנט שלו, והשוליים שלו, וחתימת המים של הנייר נשקפת באור. עצם השאלה היתה בגדר עזות מצח: עצם השאלה האם אתה מאמין באלוקים? אתה דתי? לא שאלה שאתה שואל את אשר רוזנבלום. לא שאלה שג’ורג' סטיינר העלה בדעתו לשאול את גרשום שלום. עם כל ההבדלים וההפרשים בינינו לסטיינר ולשלום – היה מותר לנו לשאול גינונים מבני מעלה שכאלה. אם סטיינר האירופאי, הקוסמופוליטי, הפילוסוף, המבקר, המורה, המתנחם מעט בזקנתו על יחסו למדינת ישראל, היה יודע איזו נוכחות היתה לו ברחוב שרת 19, רמת גן.

באמצע האוקיינוס השקט. את חווייתו כמי שהביוגרפיה הפרטית שלו חופפת את תולדות המאה ה־20, לא העביר לי בשיחה, אלא בספרים ובמסמכים: נושאת־מטוסים אמריקאית וקתדרלה גותית הטביעו זו את זו באמצע האוקיינוס השקט. הכמיהה של דוד אבידן לכוח, לכסף, למכשירים, למדעיות, לנעורי נצח, נראתה לאבי כפרודיה לא מכוונת על “הישראלי החדש”. ישבנו שעות ולא שוחחנו. הבענו דעות, כל אחד בתורו. דעות על אסון שלילת הגלות, הממשל הצבאי, המהפכה והאינטליגנציה היהודית. איליה אהרנבורג ואל ליסיצקי חיו אז בביתנו. והיו, כמובן, מאות ימים רגילים בהם משפחה חיה את חייה. ימים לא הדורים ולא פגומים. כשהייתי כבן עשר נולד אחי הצעיר, שמואל. כל האחים הלכו לאותה ישיבה (פרדס חנה). ימים רגילים, כלומר לא כל יום הוקדש לשיחה על נושא. אבא היה נוח להיעלב. אפילו מדעות. נעלב, לא נוקם, אבל נוטר. היטב שמר דעות בלבבו. אנשים היו הדעות שלהם. פעם, כשהיה נער, כך סיפר לי, חלם שקבוצת איכרים פולנים קוברת את השמש ביער. אני סורק את השנים אתו: אחת לשנה הבאתי לו מנחה גדולה, לרצות אותו. לא היה קין בסביבה.

חיים גמזו. הקשר בין אשר רוזנבלום לחיים גמזו נמשך כשלושים שנה, וראשיתו היתה במוזיאון תל אביב. קשר שאינו מובן מאליו. גמזו המוחצן התיאטרלי, ורוזנבלום המופנם והמינימליסטי. רוזנבלום ליווה את המוזיאון מחנוכת בניינו החדש, כחבר הנהלה, כחבר ועדת רכישות ותערוכות, כמשפטן, כקול שפוי, כמודרניסט־שמרן. שכל ישר. הוא חשב שהפילוסופיה אינה תורה, אלא פעילות, ותרם למוזיאון את הפילוסופיה הזו. ארונו של רוזנבלום יצא להר הזיתים מאולם הכניסה של המוזיאון. גמזו היה אפיפיור מקומי בתחומי האמנות והתיאטרון. קשה לתאר את מעמדו דאז. הפוסט מודרניזם אינו מאפשר עוד מעמד כזה. רוזנבלום וגמזו נפגשו לעתים תכופות. הם נבנו זה מזה, נבנו מתכונותיהם השונות, הסותרות. גמזו ורוזנבלום ישבו שעות בספרייה שלנו. ראיתי אותם דרך זכוכית הדלת: אנשים יפים וסביבם יצירות של שטיינהרדט, אדלר, אנטוקולסקי, שפירו. מה טוב אוהלך, אשר. האם היו ידידים. האם לאבי היו ידידים, כפשוטו של מושג. הידרתי בכבודו של גמזו, למרות שהסתייגתי ממנו, בשביל לכבד את אבי.

מאהלר לא יועיל. לאבא לא היו ידידים, כפשוטו של מושג. הוא לא הסתכן ביחסי רבה ממשיים עם שום אדם מחוץ לגרעין המשפחתי שלנו. כי הבגידה היא טבענו. כל גילוי־לב עתיד להיפרט לרכילות. הזולת, בשעת מבחן, ודאי יקרוס, ייעלם, או שניהם יחד. וכן אתה (כזולת של זולתך). הגינות כלפי הזולת הנה תנאי, הנימוס הכרחי, חביבות קלה אפשרית, ודי בהם. אבא היה מעט נבוך בחברה, חלש בסמול־טוק, מעניק משמעות לדברים שנאמרו במסיבה כלאחר יד. הנה הופיע כרך כו של האנציקלופדיה התלמודית, ובו ערך “כיבוד אם ואב”, ולפיו עמדתי ברוב הביטויים הגלויים של כיבוד אב. על נעוריו בפולין, בוורשה, לא הרבה לספר לנו, ועל ימיו הראשונים בארץ ישראל הִרבה. בערוב ימיו ידע את שידע: האמנות אינה מנחמת, היא אינה גורמת לשומדבר לקרות. פנחס שדה, בשיא מחלתו, בעט באמנות. זלדה הזכירה בעדינות את השירה שאינה מסוגלת להכין לה כוס תה. ידיד או שניים של אבא סיפרו לו שהאזנה למאהלר, בערוב יומם, מתוך חולי וכאב נוראיים, בידלה את רוחם מגופם, בידלה, הקלה וניחמה. אבא, בערוב ימיו, ישב בין מאות ארטיפקטים, ציורים, רישומים, פסלים, יודאיקה, ללא הועיל. מאהלר לא יועיל. מאהלר לבריאים. גם ארץ ישראל שאהב לא הועילה. גם ירושלים שאהב לא הועילה. הן נשגבות מכדי להקל את כאביו הגופניים והנפשיים. הן הן והוא הוא.

תשלים עם הדברים. אני לא מצליח לכתוב על אבי המסוים. בארבע השנים האחרונות לחייו ניסיתי לפלוש לתחום הפרט שלו: לנעוריו, להוריו, למה שעלה לו בחייו, לחלומותיו, לכישלון ההתערות בישראליות, לתפיסת הדתיות שלו, לסיכומים שאדם כבר עורך לעצמו, למחלתו. ושוב ושוב למה שלא עלה בינינו כאב ובן. לא נעניתי. הוא היה אומר שמבחינתו דיבור לא יועיל. שמבחינתו, דיבור יזום שכזה על עניינים שכאלה הוא מעשה מזויף מעיקרו. שדיבור לא מתקן. תשלים את הדברים בכוחות עצמך. תשלים עם הדברים. מאז בר המצווה רק לעתים רחוקות נגעתי בו, בגופו. אבא נפטר בבית, במיטתו. כל אחר מאתנו עמד אתו לצד המיטה לבדו דקות אחדות. נגעתי בו אז, מת.